ארכיון יומי: 27 בינואר 2019


קצידה, מלחון במקאם שנקרא מקאם עיראק. סנאא מרחאתי המופלאה.

קצידה, מלחון במקאם שנקרא מקאם עיראק. סנאא מרחאתי המופלאה. למה אני מציין את שם המקאם? הסיבה היא שהנעימה שלו מוכרת לכל יהודי מרוקו ומרגשת עד עומק הנשמה (המרוקאית) אם אתם מכירים את הנעימה הזאת של המואל כל מה שעליכם לעשות הוא רק לזכור שהמואל הזה נקרא מואל עיראק על שם המקאם. מקאם זה שייך לקבוצת המקאמאת האלג׳יראים.ד"ר אבי עילם.

أو قصيدة التّيهان من نظم الشيخ مبارك السّوسي

פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-עריכה חוה לצרוס-יפה-היהודים בארצות האסלאם- שמואל בן עדיה (סמואל בן עאדיא)

היהודים בצפון ערב

פרשה לא פחות חשובה מתולדות היהודים בתימן היתה התיישבות היהודים בצפון חצי־האי ערב, אם כי ללא התפארת שבנזר ״המלוכה היהודית״ בחמיר. אנו מוצאים אותם (ראה המפה בע׳ 262) בנאות המדבר הפוריות ולאורך הוואדיות, ששימשו נתיב לאורחות הנעות מהנמלים שבקצהו הדרומי של חצי־האי ערב אל עבר ארץ־ישראל וסוריה, וגמליהם טעונים סחורת הודו וסין יקרה: קטורת, בשמים, תבלינים, משי. בנאות המדבר ובעמקי הוואדיות עסקו היהודים בחקלאות, שסיפקה את צרכיהן של האורחות, במלאכה ובייצור כלים ותכשיטים לבדווים ונשיהם, ובעיקר בתעשיית נשק ושריונים, אשר לטיבם ויופיים יצא שם בארץ. היהודים השלימו את המבנה הכלכלי של החברה הערבית, שהיה מבוסס על גידול גמלים, העברת סחורות ומתן ליווי־הגנה לסוחרים. על אף התופעה האופיינית לבדווים הערביים של העדר כל התעניינות בבעיות הרוח, החורגות מתחומה הצר של שירה ריאליסטית, נודעה ליהודים גם בערב הצפונית חשיבות רבה בהחדרת מושגים דתיים לחברה. העדות לכך: עקבות ברורים של השפעות על ה״חניפים״, מבקשי קירבת האל בדורו של מוחמד, ובמיוחד על אסיה בן אבי אלצַלת, החשוב ביניהם.

חרף ההשקפה הנפוצה בין המלומדים באירופה, כי בספרות הערבית הקדומה משתקף יחס של בוז ועלבון כלפי ישראל, רבות בה התעודות והרשימות המעידות על יחסים טובים בין יהודים לערבים. אנו מוצאים בה רחשי כבוד ליהודים ודברי שבח על מידותיהם התרומיות, על רוחב לבם ונדיבותם בהכנסת אורחים, ועל נאמנותם, שזכתה לדברי הוקרה רבים והיתה למשל בספרות הערבית. גם הסיפורים הרבים המצויים בספרות הערבית על התייהדותם של שבטים ערביים חשובים בדרום ערב ובחג׳אז, מעידים אף הם על יחס של כבוד ליהודים ולדתם. על כך מעיד גם המנהג, שנפוץ בתקופת ה״ג׳אהליה״ בין הערבים שישבו בית׳רב, היא אלמדינה, למסור את תינוקותיהם לחינוך במשפחות יהודיות, בדומה למנהג שהיה בין תושבי מכה וערים ערביות אחרות למסור את ילדיהם להתחנך בין הבדווים, שנחשבו לסמל ה ״עַרוּבַּה״, הערביות הטהורה, נאמני הרוח הערבית ושומריה.

שמואל כן עדיה (סמואל כן עאדיא)

ידוע במיוחד הוא שמו של המשורר היהודי שמואל בן עדיה, שחי בדור הקודם למוחמד, ואשר היה למשל בערב, בנאמנותו הגדולה: ״נאמן משמואל״. שמואל נזכר באחד השירים של אעשא מימון, מגדולי משוררי הבדווים ובן דורו של מוחמד. המעשה שאליו רומז אעשא אירע בזמן שהותה של בתו של גדול משוררי ערב, אִמרא אלקַיס, בטירת שמואל שנקראה ״ אלאַבּלַק ״. אביה, בצאתו לביזנץ, הפקיד אותה יחד עם שריונים יקרים בידי שמואל בן עדיה. האב המשורר מת בביזנץ, וערבים משבט גסאן שהיו בשרות הקיסר הביזנטי באו לדרוש בשמו את הבת ואת השריונים. שמואל מיאן להפר את הברית שכרת עם אמרא אלקיס והתבצר בטירתו. העבדים הביזנטיים הצליחו לתפוס את בנו של שמואל, שיצא לצוד ציד, והמפקד (יש אומרים שהיה זה מלך גסאן בכבודו ובעצמו) העמיד את שמואל בן עדיה בפני הברירה: מסור לי את השריונים, ואם לאו — אמית את בנך. אולם שמואל סירב לחלל את הבטחתו, שניתנה למשורר שמת, והמפקד הביזנטי כעס והרג את בנו של שמואל בן עדיה.

הסיפור על העזרה שהושיט המשורר היהודי שמואל בן עדיה למשורר הערבי אמרא אלקיס הנודד, שראה אותו אז בפעם הראשונה בחייו, ושלא מצא לו עוזרים וגואלים מקרב עמו, והידידות שנתקשרה ביניהם, הוא אחד הנעלים והמפורסמים בספרות הערבית. אך אין זה המקרה היחיד בו נזכרת בספרות הנאמנות היהודית. ההיסטוריון הערבי א ל בַּ לָ א ד׳ ר י מספר, כי החליף המורד באלחִג׳אז, אבּן אלזביּר, הפקיד כסף בידי יהודי אחד באלמדינה ובידי כמה אנשים אחרים. כולם מעלו בו ורק היהודי היה נאמן והחזיר את הפקדון לבעליו. ש. ד. גויטיין כבר עמד על כך, שסופר ערבי מאוחר העתיק את הסיפור מלה במלה, אבל במקום ״יהודי אחד״ כתב ״איש אחד״.

יהודי ערב היו עוסקים בחריצות יתירה בהכנסת אורחים. מספרים על תושבי ח׳יבר כי לא היו נועלים בלילות את שערי טירותיהם, כדי שעוברי־אורח יוכלו להיכנס. אחד המשוררים הערביים מדגיש, כי במידה זו הצטיינו ביחוד הנשים היהודיות, שהיו מקבלות בסבר פנים יפות את עוברי־האורח ומספקות להם מזון. אכן, גם הערבים היו זריזים בהכנסת אורחים; אולם בצדק העיר אחד המלומדים, כי עדותו של משורר ערבי המתפאר במידה זו ומפאר בה את אנשי שבטו — אין לייחס לה את החשיבות הנודעת לעדותו של מוסלמי, המספר דברים אלה על היהודים שגורשו מערב בפקודתו של שליח האסלאם.

פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-עריכה חוה לצרוס-יפה-היהודים בארצות האסלאם –עמ' 266-265

הנהגה וחברה –שלום בר אשר-סוגיות בתולדות ההנהגה והחברה היהודית במרוקו בזמן החדש אורות המגרב-תשע"ח

ב. על היצירה הרבנית ועל חוקריה בני דורנו: המקורות לתולדות ארגון הקהילה במאות השש־עשרה – השמונה־עשרה

שלא כמו תחומי מחקר אחרים בתולדות עם ישראל הארגון הקהילתי היהודי במרוקו במאות האחרונות לא נחשב עד ימינו לנושא ראוי למחקר מדעי. אחד מן הגורמים ליחס זה נעוץ בכך שהספרות הרבנית, שהיא מקור עיקרי לתולדות ההנהגה היהודית בחברה המסורתית, הייתה ועודנה ספרות סבוכה. הקריאה בה מלווה בקשיים העשויים למנוע את דליית המידע ההיסטורי הספון בה בעיקר בגלל הלשון הרבנית ותכניה ההלכתיים אך גם בגלל התכנים בתחומים מתולדות הארגון הקהילתי. כך למשל, גם במקורות רבניים מובהקים נזכרים אירועים דמוגרפיים־היסטוריים, שיש ניסיון להסביר את פשרם, כגון בפרשנותו של הרב חיים טולידאנו על משמעות בנייתו של הרובע היהודי במכנאס בשנת 1682. בתשובה המובאת בספרו ״חוק ומשפט״ הוא אינו מתיימר לחקור את סיבת הקמתו האמתית של הרובע. התוצאה הייתה בעיניו חשובה יותר לאין ערוך, והוא נותן לה פירוש משלו: ״חומות המלאה [הרובע היהודי] החדש באו להבדיל בין הקודש [היהודי] לחול [המוסלמי]״. יתרה מכך, כדי להעמיק בספרות הרבנית מחויב הקורא להיות מצוי בענפים שונים של ספרות התלמוד ולשונותיה. ספרות זו טרם זכתה גם למפתוח מנקודת ראותו של היסטוריון, ויש לטרוח ולהפוך בה עד שמגיעים למקורות משמעותיים.

עיון ב״ספר התקנות״, יצירה מיוחדת במינה של מגורשי ספרד במרוקו, על קיצוריו ופירושיו, הוא ״מבוא״ חיוני בתחום זה.״ הספר הזה היווה מקור ראשון במעלה להתחקות אחרי חייהם הפנימיים של יהודי פאם ובנותיה, חיים שאין אנו יודעים עליהם אלא מעט מזעיר. זאת ועוד, רוב התקנות שנתקנו בתקופה הסמוכה לגירוש לימדונו לא מעט מחיי המגורשים במרוקו: הנה כאשר בורקים את הזיקה הקיימת בין תקנות המגורשים לבין התקנות שנהגו בספרד, הרי אפשר שהם ראו את עצמם ממשיכיהם של דפוסים שנקבעו ונתגבשו בספרד. כל זה יש לו חשיבות גם בפתרון השאלה על רציפות המורשת של יהודי ספרד במלכות פאס משלהי המאה החמש־עשרה עד שלהי המאה השבע־עשרה. ולא פחות חשובים הם החידושים הרבים שתרמו החכמים להתפתחות הארגון הקהילתי בגלל צרכים שונים שהתעוררו במציאות המרוקנית החדשה.

הערות המחבר: חוקרים אחדים פרסמו כרוניקות נוספות לתולדות חכמי פאס, לרבות כרוניקה נוספת שפרסם הרב פרופסור שמחה אסף, אבל טרם נכתב מחקר ביקורתי שיעריך מקור זה ודומיו. שימוש רחב בכתיבת תולדות יהודי הממלכה נעשה בידי חיים זאב הירשברג, שהעתיק עמודים רבים בכרך השני של ספרו(תולדות, ב).

עשרות אלפי יהודים שחיו במרוקו בראשית הזמן החדש ינקו מתקנות חכמי פאס בהכרעותיהם ובתקנותיהם, ובשעת הצורך פונים אליהן גם חכמי מראכש ומכנאס, בעיקר בדיני ירושה וכדי לסייע בידי גרושות, אלמנות ויתומים. אלה מקורות שלא יסולאו בפז בגלל ערכם לחוקר תולדות ההלכה ולבניין עולמם של חכמי ישראל שהיו מנהיגיו המובהקים. אכן, למרות קיומו של הקובץ ההכרחי הזה להשלמת התמונה ההיסטורית של ארגונה החברתי של הקהילה זה שנים הוחל בשימוש בו גם בידי חוקרים יהודים שאינם בני הכי בספרות רבנית רק בדור האחרון.

״ספר התקנות״ היה אפוא מקור בלתי־נדלה לפרטים ולשחזור הוויית חייהם של המשפחה והיחיד היהודים בפאס. חלק נכבד מן התקנות הראשונות עניינן בחייהם הפנימיים של פליטי ספרד ופורטוגל שנפרצו בהם בקיעים בעקבות הגירושים והנדירות. כל התקנות שנתקנו במאה השש־עשרה, ועוד יותר תקנות שנוספו בתקופת כהונתו של הרב שאול סירירו במאה השבע־עשרה, שיקפו עניינים בתולדות המשפחה היהודית. בתחום זה הרבו לעסוק רבנים בני ימינו, בעלי זיקה לתולדות ההלכה, היסודי שבהם הוא הרב פרופסור משה עמאר. (למשל במאמרו עמאר, תקנות מכנאס ופאס)

גם הדרשות והשיעורים שנתנו חכמים בפאס לכל הציבור בימי שבת ומועד, ובהם דרשותיהם ופירושיהם של שני מנהיגים, הרבנים שאול סירירו ווידאל הצרפתי, שפעלו במפנה המאות השש־עשרה והשבע־עשרה, זכו למחקר. מעט מהם משולב בספר זה.

הערת המחבר: מקורות מן הספרות הרבנית מהמאות השבע־עשרה והשמונה־עשרה הראויים לציון הם ״משפט וצדקה ביעקב״(ראה גם: מוצב״י) לר׳ יעקב בן־צור – ספר בן שני כרכים של שאלות ותשובות המקיפות תקופה של כשמונים שנה משנת 1672 ועד אמצע המאה השמונה־עשרה – וכן הספר ״אבני שי״ש״ לר׳ שאול ישועה אביטבול שנכתב בסוף המאה השמונה־עשרה.

הערת המחבר:  נוסחן של התקנות משפטי, נוסח ההולם דפוסי חקיקה קהילתית. גם סגנונן של השאלות והתשובות, של פסקי הדין ושל חידושי ההלכה שנאספו להם תואם את סגנונה של ספרות זו, כידוע מקבצים דומים. התקנות רובן ככולן חתומות בידי מנהיגי הקהילות וחכמיהן. באוסף התקנות נשתקע אוצר שלם של שמות, המאפשר הכרתם של ראשי הקהילה במשך מאות שנים.

את ״ספר התקנות״ ערך בראשונה ר׳ יעקב בן־צור, שביססו על ״קונדרסי תקנות החכמים השלמים קדמונינו המגורשים מקשטיליא״, וכן על ספר ההסכמות של קהילות המגורשים שהיו בידו. עליהן הוסיף כמה מתקנות זמנו של ר׳ יעקב הטבועות בחותמו ובסגנונו המליצי והמלוטש, אך כמעט כל דבריו נסמכו על המסורת של חכמי המגורשים הראשונים. ר׳ מכלוף אבן זכרי העתיק את הספר שנית וסיפח לו פסקי דין רבים מענייני התקנות, פרי עטם של חכמי פאס במאה השמונה־עשרה. זהו קובץ שלם המחזיק מאתיים ארבעים וארבע תקנות שנחקקו בפאם בידי ״חכמי המגורשים״ ויורשיהם עד אמצע המאה השמונה־עשרה, והן מקור ראשי לתולדות הקהילה החדשה ולהתמזגותה כמעט באופן מוחלט עם הקהילה המקומית. זוהי יצירה הלכתית־חברתית נדירה מסוגה בגלל תכניה ורציפותה. מתוך שימוש בכלים היסטוריים של תקופות שונות מתחוור מה השתנה בהן על רקע תקופה ממושכת.

ראשוני החוקרים בני דורנו התמקדו במשפחות רבנים, ובראשם משפחת אבן דנאן, שהיה לה תפקיד חשוב בגישור בין המסורת המקומית למסורת הספרדית. בזמנם של שני המנהיגים הגדולים שמואל אבן דנאן ושאול סירירו, משנות הארבעים של המאה השש־עשרה ועד אמצע המאה השבע־עשרה, נוצרה בפאם מציאות של קהילה אחת, בלי הבחנה בין יוצאי ספרד ובין ״התושבים״. התייחסות ביקורתית אל המקורות והשוואתם נעשית בידי חוקרים בימינו, בהם הרב ד״ר חיים בנטוב.

אחד הראשונים בימינו שהסב את תשומת לב החוקרים למקורות רבניים היה הפרופסור חיים זעפרני. יצירתו הספרותית עברה תמורות רבות מראשית דרכו המחקרית ועד ימינו. ספריו המוקדמים, שהתפרסמו בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים, היו מעשה חלוצי, ובהם ספרו ״יהודי מרוקו״. כמעט בכל התחומים הנידונים בספר הזה על היצירה הרבנית תרומתו של זעפרני היא בעיקר ביבליוגרפית, והספר הוא למעשה קטלוג מואר, בעיקר על פי חמישה חיבורים מן הספרות הרבנית. לשון אחר, זו בעיקר סקירה מועדת בהערות ביבליוגרפיות של תחומי החיים שבהם נדרשו בני הקהילה לפנות לבתי הדין הרבניים. בכתביו הוא סלל את הדרך לחוקרים שביקשו לעמוד על עולמה החברתי והתרבותי הפנימי של העדה היהודית, ולא פחות מכך גם על מעמדה המדיני והמשפטי הפנימי של הקהילה היהודית. בסוף ימיו עלה בידו לכתוב גם ספר מסכם על החברה היהודית ותרבותה. בספר שבעה פרקים על תור הזהב של יהודי אנדלוסיה, ועל יהודי ספרד שהתיישבו במרוקו אחרי גירוש ספרד.

בעניין תולדות חכמי מרוקו נעזרתי רבות בלקסיקון ״מלכי רבנן״, פרי עטו של ר׳ יוסף בן נאיים, חיבור שלא נס לחו עד היום. ר׳ יוסף(פאס, 1961-1882) היה רב וביבליוגרף. הוא עסק בחקר התלמוד על שלושת ענפיו: פרשנות, פסיקה ושו״ת. הוא נתמנה לסופר בית הדין בפאס ולמרביץ תורה בבית הכנסת של ״התושבים״ שם ובבית הכנסת של יוצאי דברו, מקום מוצאה של משפחתו. על אף בקיאותו העצומה בהלכה הוא לא זכה להתמנות לרב או דיין באחת מן הערים הגדולות. הוא נודע בעיקר כמשיב לשאלות בתחום ההלכה מכל רחבי מרוקו וגם מחוצה לה. תחומי התעניינותו חרגו ממה שהיה מקובל אצל רבנים עד ימיו: הוא עסק בשאלות שהתעוררו בזמנו כתוצאה מן המודרניזציה וכן בשאלות של טבע ואמונה שליוו את הכיבוש האירופי של המגרב. בזכות הניסיון הרבני הרב שלו נותר הלקסיקון ״מלכי רבנן״ מפתח חיוני להיכרות עם רבני הקהילות ועם חכמיהם.

הנהגה וחברה –שלום בר אשר-סוגיות בתולדות ההנהגה והחברה היהודית במרוקו בזמן החדש אורות המגרב-תשע"ח- עמ'22-19

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
ינואר 2019
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר