מורשת יהדות מרוקו

גם מפתח חמש מגילות מהרב הנ״ל הנה הוא כמוס עמדי תחת ידי, ובסופו כתוב בזה״ל, אני יצחק בן לא״א (לאדוני אבי) כמוהר״ר וידאל הצרפתי זלה״ה, בראותי השכחה מצויה באדם השתדלתי והאל ברחמיו עזרני, וחברתי זה המפתח מעניינים מהרבות של חמש מגילות, והיתה השלמתו יום ד׳ י״ט לחשזן שנת ה׳ אלפים וארבע מאות ושנים לבריאת עולם (1641) וסמוך לזה כתוב בכתב יד מר זקננו מוהר״ר אליהו הצרפתי זלה״ה בזה״ל, מחבר חמש מגילות הנ״ל, ה״ה החכם השלם הדיין המצויין הרב המובהק א״ז כמוהר״ר יצחק הצרפתי זלה״ה, ע״כ.

עוד כתוב בספר הנ״ל ליל ששי בשבת ויהי בחצי הלילה ה׳ לשבט שנת התע״ח (1717) נלקח הבחור נבון וחכם כה״ר שאול סירידו ז״ל בן החכם השלם עמיתנו בתורה ובמצוות כהה״ר יהושע ז״ל, והיה כבן כ״ב שנים וקננתי עליו קינה זאת, ע״כ.

עוד כתוב בספר הנ״ל ואלה דברי המחבר זלה״ה, אללי לי אוי לאזני כי נצו גם נעו שכך שמעו קול שמועה רעה, הנה באה ונהייתה, קוה לשלום ואין טוב, לעת מרפא והנה בעתה, אוי לעיני שפניו לא ראו, והפך לילה וידכאו תאניה ואניה מר ומגינה יגון ואנחה, קינים והגה נהי כלם נקבצו באו ובבתי כלאי חדרי משכיות לבבי החבאו, ויקרא ה׳ צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק, ויקוד אש בי יעקב נשק כי נגנז ארון התורה ה״ה הותיק דמחדדן שמעתיה פלפלא חריפא כהה״ר מנחם סירירו חתני זלה״ה בן הח׳ השלם כהה״ר יהושע זלה״ה הנז״ל, יום ו' בשבת אחר חצות ביום כ״ב לחשון שנת ע״ט סופר לפמ״ה (לפרט מהפרט) (1718) והיה כבן כ״ו שנים כמנין שם הוי״ה ב״ה, והוא התחיל לחבר ספר בדיני איסור והתיר ובפרט בכל פרטי דיני סכין וקרא שם הספר סכינא חריפא, וקוננתי עליו ועל ספרו קינה זאת וייסד עליו קינות אחרות. וכתוב עוד וזאת אשר קונן עליו שאר בשרי החכם השלם המשורר פלפלא חריפא דמחדדן שמעתיה כחה״ר שלום אבן צור זלה״ה.

עוד כתוב בספר הנ״ז, אל שמועה כי באה ונמס כל לב ורפו כל ידים, כי נלקח ה״ה הותיק כהה״ר אברהם הצרפתי ז״ל, בנו של מוהר״ר יוסף ז״ל הנז״ל ונפטר באחד בשבת כ״ו לחשון שנת התפ״ב (1721) ליצירה וקוננתי עליו קינה זאת וייסד עליו עוד קינה אחרת.

עוד כתוב בספר הנז׳ קינה קוננתי על הנגיד המעולה המרומם הכשר כה״ר אברהם מאימרן ז״ל, נלב״ע ליל ד׳ בשבת ט״ו לטבת ונקבר ליל ה׳ בשבת י״ו ליטבת שנת התפ״ג(1722).

עוד כתוב בספר הנ״ז קינה קוננתיה על העלוב יצחק בר שמואל מאימרן הי״ן (ה׳ ינקום נקמתו) שנהרג בביתו ליל שבת קודש כ״ג לכסליו שנת התפ״ח ליצירה (1727).

עוד כתוב בספר הנ״ז הה ליום ג׳ בשבת י״ט יום לחדש סיון שנת אשר צ״ג (1732) אגוז בגן עדן לפה״מ (לפרט מהפרט) עלה אל האלקים מורי הרב המובהק כמוהר״ר יהודה ן׳ עטר זצוק״ל, וקוננתי עליו קינה זאת.

עוד כתוב בספר הנ״ז ובתוך ימי אבלו של הרב הנ״ז ראיתי בחלומי שהייתי עסוק בהספדו והייתי מקונן איזה קינות, ובא חכם אחד וגער בי ואמר לי וכי בקינות כאלו ראוי להשתמש בהספד אדם גדול כזה, אמרתי לו ובאיזה קינות ראוי להשתמש, ויענני ויאמר לי היה לך להכין קינות של זהב וכסף להשתמש בהם כפי ערכו וכפי כבודו, ולמחר נזכרתי החלום ויסדתי קינה זאת וחתמתי כל בתיה בפסוקי זהב.

ובלוח של שנת תק״א (1741) שהזכרנו דבריו למעלה כתוב בזה״ל ח׳ שנים לפטירת אדוננו מורינו ורבינו החסיד העניו המאושר בכל ענייניו כמוה״ר יהודה ן׳ עטר זצוק״ל בי״ט לחדש סיון, וחייו היו כמו ע״ז שנים, וסימן ה׳ ע״ז לעמו יתן. ובמערכת גדולים כתב בזה״ל, מהר׳׳ר יהודה בן עטר הרב הגדול והקדוש אב״ד ור״מ בעיר פיס, חיבר פירוש למדרש רבה בכ״י, וכו' ושמעתי מרב אחד הי״ו שהוא סולת נקיה, והרב הנז׳ היה מלומד בניסים, וכמה נפלאות אוזני תשמענו שאירעו לו, הן בעודנו הי וגם אחר פטירתו.

ושמעתי מפי רבנן קדישי חכמי המערב, כי היה איש האלקים קדוש, ולא נהנה בכבוד התורה ולא קבל הספקה מהקהל, והושלך לגוב אריות וניצול אחר שנשאר שם יום ולילה והיה קידוש ה׳ גדול, והיו נשבעים כל א׳ בו, והנשבע על שקר ימות. ועוד נפלאות שמענו ונדעם הן בעודנו חי, ואף כי אחרי מותו למשתטח על מצבתו תנצב״ה זי״ע.

ובהקדמת ספר מאור ושמש כתוב בזה״ל, השמש יצא על הארש׳ קורא ופושט פשטי התורה, מז״ה (מר זקני הרב) ה״ה הרב המפורסם קדוש יאמר לו, נודע בשערים שמו, שרינו ושארנו האשל הגדול, חסידא ופרישא, נר המערבי שלא כבה, כמוהר״ר יהודה בן עטר זצוק״ל זי״ע.

ובהקדמת הספר הנ״ז כתוב עוד בזה״ל, אתיא תוך תוך מעלה ומביא חידושים נפלאים, מזהב ומפז רב נחמדים, דברים אשר לא היו לעולמים, מדברי מד זקני מסטרא דאימא, נר המערבי, הרב המופלא וכבוד ה׳ מלא כמוהר״ר יהודה בן עטר זיע״א, מספרו הבהיר מנחת יהודה, ובכתב יד בנו כמוהר״ר עובד מצאתי שהרב נולד באלול התט״ו (1655) בו בחדש שעלה אל האלקים מוהר״ר שאול סרירו זצ״ל, ואביו כמוהר״יר יעקב נולד שנת שס״ו (1606) ונלב״ע שנת תת״ל (1678) וכתב על זקנו שלא נהנה מן הצבור ,והיה זן אותו ואת שני בניו כמוה״ר יהודה ואברהם נ״ע. מזה מוכח דקרא שם נכדו כשמו בחייו.

ספר מנחת יהודה הנז׳ עודנו בכתב יד, כתב ידו של הרב מוהריב״ץ (הרב יעקב אבן צור) בימי עלומיו, תוקף ועזוז חסידות וקדושת הרב מוהריב״ע זצוק״ל, מלהבת הלבבות ושמעתתיה מבדרן בעלמא בדפוס ובכתב יד האירו פסקיו תבל, והוא הנקרא בשם רבי אלכביר בסתם. ובעוה״ר (ובעונות הרבים) נתגלגל הרב מקברו כנודע והוא כי בשנת נת״ק (1790) בסוף ניסן מת אדונינו המלך סידי מוחמד ירחמו אללאה והמליכו לבנו מולאי אליאזיד וגזר על היהודים שיצאו מהאלמללאח, וגזר לחפור כל הקברות של היהודים ולבנות בהאבנים שעל הקברות זאמע וסמעה (מסגד ומגדל) בתוך האלמללאח וגם מקומות בפאס אלבאלי הנקראים בוטלעא ובוזלוד, וזאמע במקום הנקרא ארציף, וגם חומת האלסלוקייא החדשה, וחפרו ג״כ מערת רבני קאסטילייא וגם כמה קברות צדיקים וחסידים אין מספר, והיו היהודים מלקטים העצמות ועושים חפירה גדולה במקום הנקרא אלגיסא, ומכללם קבצו עצמות הצדיקים הרב מוהריב״ע, והרב מוהר״ר יעב״ץ, והרב מוהר״ר מתתיה סרירו זלה״ה, וקברו אותם בהאלגיסא. וגרו היהודים פלקצבא די זירארא כשני חודשים ובסוף שבט תקנ״ב (1792) באה השמועה שמת מולאו׳ אליאזיד והמליכו אחריו מולאי סלימאן והחזיר היהודים להאלמללאח. ונכנסו היהודים להאלמללאח בחול במועד של פסח. וגזר המלך לנתוץ הלזמאע וכו'. והחזירו עצמות קדושות של מוהריב״ע ומוחריב״ץ ומוהר״ר מתתיה סרידו זצ״ל זיע״א, והנם קבורים במקום אחד במערה הנקראת אצל׳א.

העתקתי המעשה הנ״ל בקצור נמרץ מהעתק שהועתק מכתב יד של נכדו של הרב מוהריב״ע, והרואה המעשה באורך יתמרמר ותסמר שערת בשרו מצרות צרורות ההרפתקאות דעדו, רח״ל.

עוד כתוב בספר הנז׳( עת לכל חפץ) ואלה דברי הרב הדו״מ כמוהר״ר רפאל בנו של הרב המחבר עת ספוד. נתבש״מ (נתבקש בישיבה של מעלה) הרב המובהק מר קשישא סבא דמשפטים מר אבא כמוהר״ר יעב״ץ זצוק״ל, בליל שבת קודש שבת משוש לבנו בא׳ לחדש טבת והנה סולם מוצב ארצה וראש״ו (1753) מגיע השמימה לפ״ק (לפרט קטן), וראיתי בכתב יד הרב אבא זלה״ה, שהוא נולד ביום שבת קודש ז״ך אייר מ״ב ימים לעומר, ונימול בה׳ לסיון מ״ט יום לעומר שהוא שבת כלה בשנת התל״ג (1673) ליצירה וסי׳ השנה מן הנביאים ברו״ך הגב׳ר אשר יבטח בה׳ וסי׳ לפ״ק (לפרט קטן) מן התורה כ׳י תבא׳ בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעד, שוש אשיש בה׳ תג״ל נפשי באלקי, ובאותו יום שנימול הרב אבא מארי זלה״ה, נתבש״מ שליחא דירחמנא שליח ארץ ישראל תוב״ב ה״ה ה״ה החסיד כמוה״רר אלישע אשכנזי זלה״ה במקנאסא יע״א, ונתקיים במר אבא זלה״ה מקרא שכתוב וזרח השמש ובא השמש, עד שלא שקעה שמשו של הרב כמוהר״ר אלישע זלה״ה זרחה שמשו של הרב אבא זלה״ה, באופן שהיו ימיו שמונים שנה פחות ארבעה חדשים וקבורתו היתה ביום א' בשבת וקוננתי עליו קינה זאת.

פאס וחכמיה כרך א'-אגרת יחס פאס- ירושלים תשל"ט-עמ'117-114

ממשלת צרפת והסלקציה. 

ממשלת צרפת לא הייתה גורם מעכב או מונע לעליה המונית ממרוקו; אך לא במקרה הושמע ה "נימוק" – שכביכול מונעת צרפת עלייה המונית ממרוקו מחשש לערעור שלטונה שם – דווקא מפי מנהגים בממשלה ובסוכנות, שלאורך כל הדרך תמכו בסלקציה לגבי יהודי מרוקו. טענה זו הייתה תירוץ בלבד, שכן היה ברור לממשלה ולהנהלת הסוכנות שבקרוב תקבל מרוקו את עצמאותה, ושצרפת לא תהווה עוד מקל כלשהו העשוי להשפיע על עלייה המונית.

"נימוק" זה הושמע בפי ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן גוריון; ראש הממשלה בשנים 1954 – 1955 ושר החוץ משה שרת ; יושב ראש ההנהלה הציונית בניו יורק, נחום גולדמן; הגזבר וראש מחלקת הקליטה בסוכנות, גיורא יוספטל ושגריר ישראל בצרפת, יעקב צור. "יחסים טובים עם ממשלת צרפת במישור הלאומי והבינלאומי נחשבו בעיניהם לחיוניים; ומכיוון שיהודי צפון אפריקה היו לויאליים לשלטון הצרפתי ולנושאי המסחר והתרבות הצרפתית, היה בעלייה המונית של יהודים אלה כדי להחליש את שלטון צרפת בצפון אפריקה. בנוסף, טענו, תגרום עלייה המונית של יהודים להתקוממות של לאומנים בצפון אפריקה, שכן אלה יטענו שבכך הם מחזקים את מדינת ישראל במאבקה כנגד אחיהם הערבים. וכך התבטאו שים אלה בהזדמנויות שונות :

בפברואר 1952 אמר בן גוריון : לא נעשה עלייה מתוך רעש ולא נכביד על יחסי צרפת והערבים בצפון אפריקה.

בדיון על הקלות בסלקציה ליהודי צפון אפריקה במרץ 1953 התנגד שר החוץ, משה שרת להקלות אלה :

ישנו עוד גורם שעלינו לתת את הדעת והוא השלטון הצרפתי שבדרך כלל מתנגד לעלייה, והוא טוען – השלטון הצרפתי – שעלייה מהירה תגביר את היצרים הלאומניים של תושבי הארץ ותכביד על השלטון.

ביולי 1954 אמר יושב ראש ההנהלה הציונית, נחום גולדמן, שהוא רואה את השלטון הצרפתי בצפון אפריקה כמחוסל, ולדעתו צפויה סכנה ליהודי מרוקו – אך לא ניתן להרים קול צעקה משום שהצרפתים יכעסו.

 בהתנגדותו להצעת ברגינסקי להכריז על יהודי כפרי דרום מרוקו כ "יהדות הצלה" התבטא הגזבר וראש מחלקת הקליטה, גיורא יוספטל :

אין להתעלם מיחסי ישראל צרפת, התלות של מדינת ישראל באספקת נשק מצרפת הולכת וגדלה, ועל כן, אין אנחנו חזקים בלחץ של צרפת.

האומנם כך היה הדבר ? הן ממשלת צרפת לא התנגדה לעלייה המונית ממרוקו. יתרה מכך, אישים בממשל הצרפתי דחקו להציל את יהודי כפרי הדרום, אף הציעו את עזרתם, אך ממשלת ישראל והנהלת הסוכנות – הן שהתנגדו לכך !

באוגוסט 1954 ביקש איש הממשל הצרפתי, אנטוני מייר, ממנהל המחלקה המדינית של הקונגרס היהודי, אלכסנדר איסטרמן, לפעול להוצאת היהודים ממרוקו. וכך אמר לו :

בנוגע למרוקו אני רוצה להגיד לך ללא חשבונות פוליטיים : אתם צריכים להוציא את היהודים ממרוקו, יהודים אלה עומדים להישמד, זאת לא שאלה של זכויות או אי זכויות, אלא היהודים הללו יישמדו.

באמצע שנת 1954 נפגש ראש מחלקת העלייה, שניאור זלמן שרגאי, עם אישים צרפתים בצפון אפריקה, ואת דבריהם הביא בפני מליאת הסוכנות היהודית :

אנשי השלטון הצרפתי במרוקו אמרו לי, שעומדת להתחולל סערה שתפגע בראש וראשונה ביהודים משום שהם לויאליים לשלטון צרפת…לגבי הכפרים אמרו לי כי עליהם מאיימת סכנת השמדה…או שתעבירו את יהודי הכפרים לערים או שתעלו אותם לארץ ישראל ואנו הצרפתים נעזור לכם, אך זה חייב להתבצע ללא פרסום.

אכן, השלטון הצרפתי לא רק שלא הערים קשיים בעליית יהודי – אלא אף סייע למחלקת העלייה, כפי שהעיד ראש מחלקת העלייה בינואר 1955 :

אני רוצה לומר שיחס השלטונות הצרפתיים בפאריז, רבאט ובתוניס הוא הטוב ביותר שיכול להיות, הם אומרים לנו דבר אחד : אל תשאלו אותנו שאלות. עשו מה שאתם צריכים לעשות, ואל תרבו בשאלות ואנו נעזור לכם בכל מה שאפשר. כך למשל עד עכשיו כל עולה שבא ממרוקו היה דרוש לו פספורט….ועכשיו הסכימו השלטונות הצרפתיים לאשר פספורט כללי לכל רשימת האנשים באונייה……צרפת נותנת לנו לבצע את העלייה בלי קשיים מיותרים.

אומנם נערמו מדי פעם קשיים מצד הממשל הצרפתי, אך אלה באו מאנשי הממשל הצרפתי במרוקו – ולא הייתה מדיניותה של ממשלת צרפת, וניתן היה להתגבר עליהם. כך, למשל, החליט המושל הצרפתי במרוקו, לה-פלס, להגביל במרץ 1955 את העלייה ל-700 עולים בלבד בחודש מהנימוקים הבאים :

1 – ליצור אמון בפני הערבים.

2 – הגירה גדולה של יהודים יוצרת אי שקט אצל הערבים.

3 – מדינת ישראל לוקחת רק צעירים ובריאים, ומשאירה את הזקנים והחולים.

בסוף חודש מאי הסכים המושל הצרפתי במרוקו לה פלס להגדיל את הקצאת העולים ל-1.500 בחודש, אך הממשלה והנהלת הסוכנות לא התאמצו להעלות מכסה זו. יושב ראש ההנהלה הציונית, נחום גולדמן, אמר על הקצאת של 1.500 עולים בחודש : " הבעיה האם עלינו להתנגד לכך "במילים אחרות : הבה נסתפק במספר זה של עולי ממרוקו.

את מדיניות ממשלת צרפת לגבי עליית יהודים ממרוקו הסביר אמיל נג'ר, מנהל המחלקה לענייני מערב אירופה במשרד החוץ. בדיון ב "מוסד לתיאום" ביוני 1955 אמר :

אמנם השלטון הצרפתי רגיש לעלייה המונית ממרוקו שיש בה לערער את שלטון צרפת במרוקו, אך ההחלטה על הגבלת העלייה ממרוקו לא באה מפריס, אלא מרבאט….עלי לציין שהרקע הצרפתי הוא לא לרעתנו…הרוה (בצרפת) חושב שאין עניין לצרפת ואין זה לכבודה לפגוע בעקרון של חופש העלייה. יש כל מיני קומפלקסים של כבוד האדם שעדיין חזק בציבוריות הצרפתית. הם מעוניינים לגשת לבעיה ביתר הבנה ותמיכה בעניין הישראלי. למעשה גם לנו יש בעיות של קליטה…הסלקציה בוודאי תעמוד במרכז השיחות…הקהילות היהודיות אינן מרוצות מזה שאנו משאירים להם את הפסולת.

בדיון זה סיכם ראש הממשלה ושר החוץ, משה שרת, את עמדת "המוסד לתיאום" כך : "בזירה הבינלאומית אנו עומדים בחזית אחת לא לחסל את שלטון צרפת בצפון אפריקה". במילים אחרות : הממשלה והנהלת הסוכנות לא יפעילו לחץ על הצרפתים להגברת העלייה ממרוקו.

בסוף יוני 1955 הסירו הצרפתים במרוקו ובפריס את ההגבלה המספרית לעליית יהודים. דיווח על כך ראש מחלקת העלייה, ש"ז שרגאי :

הושג סיכום עם ממשלת צרפת לגבי העלייה ממרוקו, והנקודה העיקרית בו, שאין שלטונות צרפת המקומיים במרוקו, ואף לא אלה שבפריס, משאירים להם סמכות לקבוע את קצב היציאה והמספרים. הוסכם על כמה סידורים אדמיניסטרטיביים, שהנהלת הסוכנות – מחלקת העלייה במיוחד – קיבלה על עצמה לשמור עליהם.

הסידורים האדמיניסטרטיביים העיקריים היו אלה :

1 – במחנה בקזבלנקה ובמרסיי לא יהיו אנשים יותר מן הכמות שהמחנות יכולים לקלוט בתוכם – קיבולת מחנה "אליהו" בקזבלנקה הייתה 1.000 איש, ובמרסיי – 1.500 איש. רפאל מציע להגדיל קיבולות אלה.

2 – לא תהיה הפרדה בתוך המשפחה בשל טעמים סלקטיביים : או שמעלים את המשפחה כפי שהיא – או שאין מעלים אותה כלל. "משפחה", פירושה שלשלת ישירה של אבות ובנים, הן למעלה הן למטה, אך לא קרבת משפחה צדדית. לא ניתן להגיע למצב, שבו יושארו שם בן או בת.

3 – אנשים לא יתחילו לחסל את עסקיהם ולא יעברו ממקומותיהם, לפני שקיבלו אישור סופי לעלייה.

4 – במידת האפשר ייעשו הבדיקות במקומות מגוריהם או במקום קרוב לשם. כך לא יובאו אנשים בהמוניהם לקזבלנקה – על מנת שלא לעורר גורמים לאומניים.

5 – מדי פעם תביא ממשלת ישראל את תוכניות הסוכנות לעלייה לממשלת צרפת באמצעות השגרירות בארץ או בפריס.

הנה כי כן ההחלטה על גודל העלייה נתונה הייתה לממשלה ולסוכנות היהודית בלבד; ולמרות זאת החליטו הממשלה והנהלת הסוכנות שלא להגדיל את היקף העלייה ממרוקו בשנת 1955.

שגריר ישראל בצרפת, יעקב צור, המשיך והתעקש על עמדתו. באוגוסט 1955 אמר בדיון ב "מוסד לתיאום ": עליית 3.000 יהודים ממרוקו בחודש – זהו מספר ריאלי, מספר גדול יותר יגרום למשבר עם צרפת ".

אלא שבניגוד לכך כתב כבר בפברואר 1955 מנהל מחלקת העלייה בפריס, ברוך דובדבני, למשה שרת : " גם החוגים הצרפתים מעוניינים עכשיו בעלייה". גם נשיא הפדרציה הציונית בצרפת, אנדריי בלומל, סיפר שאנשי ממשל צרפתים אמרו לו: "אתה ציוני, אתה צריך להוציא את יהודי מרוקו".

במרץ 1955 קיים יהודה ברגינסקי, ראש מחלקת הקליטה, מסיבת עיתונאים בפריס, ובה אמר שכמחצית מ -250.000 יהודי מרוקו מרוצים לעלות לארץ. על כך רגז השגריר בצרפת, יעקב צור, והגיב שאינטרס צרפת הוא שהיהודים לא יעלו ארצה, מאחר שהם אלמנט לויאלי למשטר הצרפתי; ואף רמז לברגינסקי : "ייתכן וממשלת ישראל אף נתנה אפילו "הבטחות מסוימות לצרפת בעניין זה ".

כאמור לא נזקקה צרפת להבטחה כזו, שהרי לא הטילה הגבלות על העלייה ממרוקו. בפגישה בספטמבר 1955 אמר שגריר צרפת בישראל, פייר ז'ילבר, למשה שרת:

"צרפת תכבד את עקרון העלייה החופשית ולא תערים מכשולים על דרכם של יהודי מרוקו המבקשים לעלות לישראל".

הסלקציה- הסלקציה וההפחיה בעלייה ובקליטה שך יהודי מרוקו  וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה- ממשלת צרפת והסלקציה. עמ' 157-153   

משה עובדיה

הרב יעקב משה טולידאנו ־

פעילותו הציבורית ויצירתו הספרותית בטנג׳יר

הרב יעקב משה טולידאנו(רימ״ט, 1879־1960) נולד בטבריה. אביו הרב יהודה טולידאנו (1924-1848) עלה לארץ ישראל בשנת 1862 מהעיר מכנאם אשר במרוקו, והתיישב בעיר טבריה, ובה הנהיג את הקהילה עד 1924. הרימ״ט התחנך אצל אביו ובישיבות אשר בטבריה. פעילותו הציבורית התאפיינה בהנהגת העדה הספרדית, ברבנות בארץ ישראל ומחוצה לה ובכהונה כשר הדתות בממשלת ישראל.

מקומות פעילותו של הרימ״ט בארץ ישראל היו: בכפר פקיעין אשר בגליל העליון, בערים טבריה, תל־אביב וירושלים ובקהילות היהודיות בחוץ לארץ: בקורסיקה בעיר אגסיו, במרוקו בעיר טנג׳יר ובמצרים בערים קהיר ואלכסנדריה.

בפעילותו הציבורית התמודד עם שינויים בעלי משמעות רבה בהיסטוריה הכללית ובהיסטוריה של עם ישראל בגולה ובמולדתו. דרכי התמודדותו התאפיינו בפעילותו החינוכית, הציונית, הרבנית ובמנהיגותו בעתות מצוקה. כמו כן הוא נדרש לפתרון שאלות הלכתיות אקטואליות מורכבות אל מול השינויים ההיסטוריים, שהתחוללו בתקופתו.

יצירתו הספרותית של הרימ״ט התאפיינה בשלושה תחומים הקשורים למדעי היהדות: היסטוריוגרפי, תורני ופיוטי. בתחום ההיסטוריוגרפי רוב מחקרו התמקד ביהדות המזרח, ובעיקר ביהדות צפון אפריקה. הרימ״ט פרסם מאמרים הדנים ביהדות זו ובקשריה עם ארץ ישראל. מלבד זאת חקר את תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל, ובפרט לגבי עיר הולדתו טבריה מראשיתה ועד לעת החדשה. הרימ״ט זיהה יישובים יהודיים מתקופת המשנה והתלמוד על פי שמם הערבי שהדהד ממנו השם היהודי. בתחום התורני התבלט בכתיבת ספרים הלכתיים, בפענוח ותרגום מערבית־יהודית לעברית של כתבי יד תורניים ומסמכים שונים ביניהם אלה של הרמב״ם. הוא ניכר גם בכישרונו הפיוטי, בשיריו רמזים המשקפים חלק מתולדות חייו והשקפת עולמו.

הערת המחבר: אני מודה למורי פרופ^׳ בשן אליעזר ופרופ׳ אורפלי משה שהואילו להמריץ אותי בפרסום המאמר על אודות הרימ״ט ופועלו בטנג׳יר וכן למארגני הכנס פאס אלף שנות יצירה, ״פאס וערים אחרות במרוקו כמרכזי תרבות ותורה״, לד״ר שמעון אוחיון ולגב׳ אורה קובלקובסקי מהמרכז לתרבות, חברה וחינוך במורשת יהדות ספרד על שם אהרן ורחל דהאן, אוניברסיטת בר־אילן.

ב-ח׳ חשוון התרפ״ו(1925) קיבל הרימ״ט תעודת הסמכה לרבנות מבית הדין לעדת הספרדים בטבריה, ויש בכך כדי לזרוע אור על הערצתם ועל יחסם של חכמי טבריה לאישיותו של הרימ״ט. בתעודה הוסמך לדיין ומורה צדק. החתומים על התעודה היו רבני טבריה וחכמיה: הרב יעקב חי זריהן (1953-1869), שהיה באותה העת דיין ומורה צדק, הרב אליהו ילוז (1929-1860), שהיה אב בית הדין והרב מכלוף בן משה שטרית (1941-1866), שהיה דיין בבית הדין בטבריה.

במאמר אבדוק ואבחן את פעילותו הציבורית ויצירתו הספרותית של הרימ״ט בעת שעשה בטנג׳יר בשנים.1929-1925

למן 1923 הייתה טנג׳יר בעלת סטטוס של עיר בין־לאומית הכפופה למנהל הבין־לאומי ולמרותו של נציג הסולטן המרוקני. לפני היותה עיר בין־לאומית נשלטה בידי הפרוטקטורט הצרפתי, שהחל ב-.1912 לסולטן המרוקני ניתן ניהול ענייני פנים המדינה, ואילו פעילות החוץ נוהלה בידי הפרוטקטורט הצרפתי. הסולטנים ששלטו באותה עת היו: מולאי יוסוף (1927-1912) ומוחמד החמישי(1961-1927). הקהילה היהודית בטנג׳יר הייתה חלק בלתי נפרד מהקהילה היהודית במרוקו.

במאה התשע-עשרה כאשר המעצמות האירופיות התעניינו בטנג׳יר, יהודים שימשו מתורגמנים, סוכנים של קונסולים ומוכסים. הקהילה היהודית בטנג׳יר מנתה בשנים 1911- 1931 בין 10,000-7,000 נפש. עם ביסוס הפרוטקטורט הצרפתי, נהנתה הקהילה היהודית מחיים חברתיים, פוליטיים וכלכליים חדשים. היא הצרכה לסגל לעצמה דרכי פעולה חדשים בקשריה הפנימיים והגורמים החיצונים, כלומר התמודדות עם השליטים המוסלמים הכפופים לפרוטקטורט הצרפתי.“ במשך השנים ובשל תהליכים היסטוריים במרוקו יהודי טנג׳יר היגרו לדרום אמריקה לצרפת לקנדה ולארץ ישראל.

החינוך המודרני קרי שילוב של לימודי קודש עם לימודי חול, חדר לטנג׳יר ב-1864 על ידי חברת ״כל ישראל חברים(כי״ח), מוקדם יחסית לערי מרוקו האחרות מלבד תיטואן(1862). החינוך המודרני השפיע על אורח החיים ועל מעמדם של היהודים במרוקו.

על תחילת פעילותו הציבורית בטנג׳יר כתב הרימ״ט בתחילת ספרו ההלכתי ים הגדול (קהיר תרצ״א): ״ובחשוון תרפ״ו [1925] נמניתי [התמניתי] לחבר בית הדין בעיר טנג׳יר עפ״י [על פי] מאמר המלך שנתפרסם שם ב-22 דצמבר 1925 כארבע שנים ישבתי על משמרתי הנז׳ [הנזכרת]״.

הרימ״ט הגיע לטנג׳יר לאחר הסמכתו לרבנות בידי חכמי טבריה. בטנג׳יר שימש חבר בית הדין ומורה צדק. הוא הגיע לאחר פרסומם של שני צווים מלכותיים מידי הסולטן המרוקני הדנים במעמד בתי הדין הרבניים במרוקו. הראשון מיום 2.2.1913 והשני מיום 22.5.1918. בתי הדין היהודיים הוגבלו בסמכותם השיפוטית, הם דנו בדיני אישות, אימוץ, צוואות דרושות, כן ניהול בתי הכנסת, מוסדות צדקה והקדשים היו באחריותם. נושאים בעלי אופי חילוני נדונו בבתי המשפט המוסלמיים. במקרים יוצאי דופן ועל פי דרישת בעלי הדין היהודים ניתן לפנות לבית הדין הצרפתי. באותה העת היה הרב רפאל אנקווה (1935-1848) רבה הראשי של מרוקו, סמכותו הקבילה לסמכותו של הקאדי הראשי.

בטנג׳יר נדרש הרימ״ט לשאלות הלכתיות של תושבי מרוקו היהודים. שאלות אלה דנות באורח החיים המסורתי של היהודים, לאחר עיון מעמיק והתייעצויות עם עמיתיו השיב ופסק הלכה למעשה. להלן השאלות ודרכי התמודדותו של הרימ״ט במציאת פתרונות הלכתיים:

שאלה בדבר גודל התפילין: כשהייתי במארוקו [במרוקו! נשאלתי, האם כדאי ונהוג לעשות התפילין גדולים ביותר כהאשכנזים, [כאשכנזים] או די כהתפילין [כתפילין] הנהוגים בינינו הספרדים, ואם יש בזה משום הדור מצווה״. לדעתו לא היה שיעור לגודל התפילין, לכן היה ניתן לעשות תפילין בכל גודל ולצאת ידי חובה במצוות הנחת תפילין.

מערי מרוקו האחרות פנו אל רימ״ט בשאלות: מפאס נשאל הרימ״ט בדבר שבועה של אפוטרופוס ליתומים:

אפוטרפוס [אפוטרופוס] שמינהו אבי יתומים, והיתומים גדלו ותבעו ממנו חשבון ושבועה, אם צריך לתת להם חשבון ולישבע [ולהישבע], ושאר הטענות יובנו מתוך התשובה וזו תשובה שהשבתי לעיר פאס במארוקו [מרוקו] להלכה למעשה. הרימ״ט סבר שהדבר אפשרי בשל מסירת חשבונות לערכאות הגויים על פי פקודת השלטון.

ועוד נשאל גם מחוץ למרוקו: מספרד נשאל בענייני שחיטה להלן דבריו בנדון:

הוא עובדא [היה מעשה] בהיותי דומ״ץ [דיין ומורה צדק] בעיר טאנגיר שסוחר המוני אחד שיש לו בית חרושת בספרד, מקום שאין יהודים כלל, רצה ללמוד הלכות שחיטה, בתרגומם בלשון ספרדית בכדי שיכל לשחוט עופות לו ולבני ביתו, שלא יצטרך לאכול מזבחיהם, והיות שהאיש הנז׳ [הנזכר]לא גמיר ולא סביר [לא מקובל ולא מלומד] נסתפק השו״ב [השוחט ובודק] שבעיר אם מותר ללמדו ולמסור לו עקרי הדינים, דיני חמישה דברים המעכבים בשחיטה בקיצור, ולתת לו סמכה ע״ז [הסמכה על זאת], והשו״ב הנז׳ שאל את פי בזה.

בעניין זה הרימ״ט התייעץ עם הרב אנקווה שהתיר לסוחר לשחוט חוץ משחיטה שדרשה הוראת חכם, כלומר רק שחיטה של ראוי להוראה בדיני איסור והיתר, שידע את פרטי הלכות השחיטה. ואילו עם שחיטה של הוראת החכם הסוחר ההמוני לא יכול להתמודד. שאלה אחרת מגיברלטר:

נשאלתי מידידי האדון יצחק הלוי נשיא העדה בעיר גיברלטר ואח״כ [ואחר כך] בליסבון, במעשה שהיה לו פרה שביכרה והחלב שלה כפי חק [חוק] המלכות בפורטוגאל [בפורטוגל] חלק ממנו שייך להממשלה [לממשלה], בתור מס, האם זה נקרא יד נכרי באמצע, לפטור מן הבכורה.

השאלה דנה בפרה שהמליטה ולד ראשון הנחשב לבכור, ועל פי התורה חלה מצווה לקדש כל בכור על ידי הכוהן. כלומר בכור אדם ובכור בהמה בפרט שור כשב ועז, כדי להראות את עוצמת האל על ידי נתינת ראשית פריו של אדם או הבהמה לקודש ובכך האדם יראה את גדולת האל.

הרימ״ט סבר שבמקום כגון פורטוגל שבו מס החלב היה משועבד למלכות ניתן לפטור את הבכור, אבל הוא הציע ליצחק הלוי למסור את הבכור לגוי עד שיוטל בו מום הפוסל את הבכור וכך יהיה מותר לאכול אותו כדין ספק בכור.

הרימ״ט תמה על המנהג במרוקו, שלחתימה יחידה של אב בית הדין או הדיין יש תוקף כמו לחתימה של שני עדים סופרי בית הדין, ועל אף כשאחד מהם היה קרוב של בעל הדין. מצב זה יש בו כי להטות בדין משום סובייקטיביות הדיין במשפטים שונים. ואלה דבריו:

כשנתמניתי לדומ״צ [דיין ומורה צדק] בעי״ת [בעיר תהילה] טאנג׳יר [טנג׳יר], תמהתי על המנהג שראיתי שם ובשאר ערי מארוקו [מרוקו], שהאב״ד [שהאב בית דין] או הדיין יחידי מקיים חתימת שני העדים סופרי הבי״ד [הבית דין] אף כשאחד מהם קרובו, והוי תרתי לריעותא [ויש שני חסרונות לאחד], שמקיים יחידי, ולחתימת עד קרוב לו.

בנדון רימ״ט נשא ונתן עם הרב אנקווה, שטען שזה דינה של המלכות ולא ניתן לשנות משום כבודה של המלכות.

מלבד תפקידו הרבני בלט הרימ״ט בתפקידו החינוכי. בטנג׳יר פעל סמינר למורים בשם ״תורה וחיים״(Seminario Rabinico). מטרת הסמינר הייתה להכשיר מורים ליהדות ושוחטים במרוקו. יוזמי הסמינר הושפעו מרוח האגודה שנוסדה בשלהי המאה התשע עשרה על ידי הרב מרדכי בנג׳ו(1917-1825) רבה הראשי של טנג׳יר. הסמינר פיצה על הרושם השלילי שהיה לקהילה היהודית בטנג׳יר בתחום היהדות, ושנבע מהחינוך האירופי שהנהיגה שם כי״ח. מועצת המנהלה של הסמינר פרסמה כרוז בעניין התפוררות החינוך התורני וההיסטורי של העם היהודי וציינה את מטרתו של הסמינר להחזיר עטרה ליושנה, הם ביקשו לגייס כוחות ומשאבים עבור מפעלם. נשיא המועצה היה יצחק אבנצור(1937), מחשובי וראשי הקהילה, והרימ״ט מתוקף סמכותו שימש סגן נשיא המועצה המנהלתית ומנהל הסמינר. נראה כי הייתה לו השפעה רבה על הסמינר ועל תוכניות הלימוד, למשל בלימוד השפה העברית ראה הרימ״ט חשיבות עליונה, מכיוון שלדעתו השפה העברית שימשה חוט המקשר בין כל היהודים.

הרב יעקב משה טולידאנו-פעילותו הציבורית ויצירתו הספרותית בטנג'יר- משה עובדיה-בתוף הספר " אלף שנות יצירה-פס וערים אחרות במרוקו-תשע"ג עמ' 353-349

תעורר עמי שמעון מהרהוריו כשהפסוק מתנגן בפיו: ״בנפול עלי מֵרֵעים לאכול את בשרי המה כשלו ונפלו…״ השמש היכתה על ראשו ורקותיו להטו מרוב הרהורים. הסוסה ירדה במדרון חד כדי לחצות את הנהר הגדול  הוא וואד־סבו המפורסם בדגיו ובמספר הקורבנות שטיבע וגרף בזרמו האדיר וכמה יתומים ואלמנות מקללים אותו על מה שעולל להם. עמי שמעון נטלטל טלטלה קשה עד שמט לנפול קדימה בהתעוררו מנמנומו וכאן נפסקו הרהוריו. מֵימי וואד־סכו זרמו בנחת ורשרושם נעם לאוזנו. הפעם היו המים נוחים ובנקל הנהיג בהם את הבהמות שהלכו בניחותא צעד אחר צעד. הוא ראה ברברים שישבו לנוח בגדה שממול ומלמל לעצמו ״לא אירא מרבבות עם אשר סביב שתו עלי…״ לאחר ברכות שלום כמקובל, שאלוהו הברברים:

• כיף לעודא (איך הסוסה) יא עמי שמעון?
• אלחמדו לילאה (השבח לאל) הייא מן כימת(היא מאחוזת) שיך מוחמר ענה.

זו הייתה תעודת יוחסין מכובדת. נדו הברברים בראשם לאות הסכמה בנענוע רב משמעות ובחיוך ערמומי כאומרים: מזלך הוא שהיא מכימת שיך מוחמר, בלעדיה היית מזמן שובק חיים, כופר שכמוך! התרחץ עמי שמעון במי הנהר הצוננים, נתן לבהמות הצמאות לנוח ולשתות וישב נשען בגבו על גזע עץ בא בשנים. מדייגים שעסקו במלאכתם, קנה דג סאבל שהיה מפורסם בטעמו ומבוקש מאוד בשוק בעונה זו. צלה את הדג על גחלים בהם השתמשו הברברים שישבו בקרבתו ואלה כיבדו אותו בכוס תה חזק מלא נענע ריחני ומתוק מאוד והוא העניק להם מדגו. שליטתו בסלחא, שפתם, אפשרה לו להיכנס איתם בשיחה מנומסת, כמקובל כשיושבים בצוותא. לאחר כשעה, אסף את בהמותיו, רכב על סוסתו, נפרד מהברברים בברכה ושם לדרך פעמיו. עמי שמעון נכנס לסבכי יער מוקף עצים ופילס דרכו בין גזעיהם. רק חצי הדרך מאחוריו והיום בעיצומו. מחבל בני־וואראיין שירך דרכו לחבל בני־סדן. שוב שקע בהרהוריו, אשר הקיפוהו ולטפוהו ברוך כאם וכרעיה אהובה. רק הרהוריו ואהבתו לטבע הם שנשארו לו בתוך עולם שהתנכר לרעיונותיו ולדאגותיו הרבות לגורלו ולגורל עמו הגולה. נסיונו בחיים והסכנות בהן עמד חישלו אותו והפכוהו לגבר שזוף בעל הוד ובעל אישיות חזקה. שֶרוֹך ומשטמה משמשים בו כאחד ודוק של עצב שוכן באישוניו ובמבטו הכמה. בעברו על פני אחד מחבריו במללאח ספרו הרגיש הלה מבטו הנוקב שנח עליו ולא החרה מבטו נכחו, אלא השפיל עיניו וסר הצידה. הם ראו נכוחה לא פעם את עזרתו. הרגישו אותה כשהיה מתלווה אליהם בדרכים וציפו לה בשעת התקפה והוא לא הכזיב. הציל אחדים מהם לא פעם ושֵם יצא לו בין שודדים וכפריים כגיבור נמרץ, שטוב להתרחק ממטחווי רובהו הקולע ואינו מחטיא. אלא שהוא היה היחיד שהעז לשאת נשק בגלוי, היתר הסתירוהו או שלא נשאוהו כלל ונזקקו כל פעם למלווה ברברי בחסד ובשכר מאחד השבטים שעברו באזורו. והוא בגאון עבר בלי פחד ורעדה והברברים אמרו:

• וולאהי(באלוהים) זה לא יהודי, ובמשך הזמן חשבוהו כאחד מהם ונהגו בו כנכבד וכבעל בעמיו. אמו ישבה ובכתה בלי הרף על גורלה המר. למה בן זה שונה מכל יתר ילדי? דמעות סבל וצער ירדו מעיניה כל פעם שיצא ולא נרגעה עד שחזר בריא ושלם ועור פניו מקרין מזוהר השמש שהטביעה עליו חותם חומה. כל עוד היו בלא ילדים, גרה פריחה בבית אמו כשיצא למסעיו, אבל לאחר שנולד ילדם הבכור, יהודה על שם אביו, נשארה בדירתה והייתה נוהגת לבלות שעות מספר בבית אמו כל יום או שהלכה לבקר את אמה. לאחר שנתיים נולד להם בן שני, שלמה, על שם סבו. עכשיו הייתה עסוקה יתר על המידה בטיפול בבניה שלה. גם היא דאגה מאוד לבעלה כל פעם שיצא למסעיו אבל מה היא כי תלין על גורלה ? וכי היא יחידה במצב זה ? כל נשי ספרו למדו לשאת בגאון את גורלן וכבשו את כאבן בלבן פנימה כיאה לבנות ישראל צנועות.
• שֶמַע מעלליו של עמי שמעון הגיע עדי אוזני שיך מוהמד וכשבאו אנשיו להתלונן על שהוא עומד לשטן בינם ובין רפאגא שרובהו מגן עליה, היה מחייך לעצמו ונהנה מבן חסותו הגיבור. הוא הבטיח לאמו שלו, ללה עיסה, שיפקח עינו עליו ולא יבייש ידידות שנכרתה מזה דורות בין משפחתו הוא ומשפחת עמי שמעון. בין כך ובין כך, עברו שנים ובאו שנים, הצרפתים הולכים ומשתלטים על המדינה, המלחמה בין בני משפחת המלוכה מלווה בהתקוממות שבטי הברברים ושיך מוחמד היה אובד עצות, לכן עשה מאמצים לקרב את עמי שמעון ולשאול בעצתו. כי כגודל גבורתו של עמי שמעון, כן גודל חכמתו והשיך היה זקוק לאיש מבין ונאמן אשר בפניו יוכל לגלות מסתרי לבו. הוא ידע כי מעמי שמעון, לא נשקפת לו כל סכנה כמו מיֶתר עמיתיו סביבו. אבל המאורעות במדינה העסיקו כל אחד בבעיותיו שלו ושיך מוחמד עצמו היה נבוך ממאורעות הימים. באחד הלילות, נלווה עמי שמעון לשיירה שנהגה לנדוד בלילות אפלים כדי להתחמק מעיניהם האורבות של השודדים שהלכו ונתרבו בדרכים בגלל המלחמות במדינה.הם נשאו איתם כסף פדיון סחורתם, הקרן והרווח ובלבם חרדה: האם יזכו להגיע בשלום לחיק משפחותיהם לכבוד החג. לאחר שעברו את וואד־סבו האדיר בשלום ועלו לגדה השנייה, החלה סוסתו המנוסה של עמי שמעון לרחרח באוויר ולצהול. נפעם, עצר עמי שמעון את הסוסה והתחיל לתור בעיניו בחושך בחשד רב, למרות שעיניו מנוסות בחשכה, לא ראה כלום. אבל כשהתרחקו קמעא מהנהר, נפתחה עליהם אש, ״כי הנה הרשעים ידרכון קשת… לירות במו אופל לישרי לב״ מלמל. היריות שנִתְכו עליהם באו מכל הצדדים ונראה היה לפי כל הסימנים שמארב מחושב ומתוכנן הוא זה. לכן גדולה הסכנה ומעטים הסיכויים לצאת בשלום. רובהו של עמי שמעון המטיר את קליעיו וקולו, עם קולם של כמה רובים שהיהודים הוציאו מתחת לגלימותיהם, נשמעו כמיותמים וכבוכים על גורלם. שמעון עודד אותם ורץ מאחד לשני ומלמל לעצמו, ״ יָשׁוּב עֲמָלוֹ בְרֹאשׁוֹ וְעַל קָדְקֳדוֹ חֲמָסוֹ יֵרֵד.  ״. הוא לא איבד את עשתונותיו. אנחנו בשם ה׳ אלוהינו נלך! אל תפחדו ואל תיראו! צעק לחבריו. המהומה הייתה רבה בקרב אנשי השיירה וכל אחד שנפגע נפל בצעקת אימים מעל סוסו. הפצועים קראו לעזרה וחרדו להתעללות בהם, ומצעקותיהם נתקפו הנשארים צמרמורת שעשתה את בשרם חדודין חדודין והתחילו גם הם לצעוק. הסתכל עמי שמעון בבהלה, איך אחד אחר השני הם נופלים, הרים כפיו בייאוש לשמים ואמר: ״נפשי נבהלה מאוד… חלצה נפשי… הושיענו למען חסדך… בשאול מי יודה לך… הלא תחוס תרחם! רבונו של עולם! ראה איך בניך נופלים ותינוקות להם בביתם. ה׳ הושיענו נא מיד הפלשתים מבקשי נפשנו! אנא ה׳ מלטה נפשנו מפח יוקשים זה… אוי!״ נפלטה צעקה מפיו, כי פתאום הרגיש כי נתך חם עבר בבשרו שלו וידע שנפגע. הוא הכיר הרגשה זו. ״אוי! רבונו של עולם…״ אמר בייאוש ובאזלת יד. אולם הוא, המנוסה במלחמות, לא איבד את עשתונותיו למרות הסחרחורת הקלה שאפפה אותו, שהשתפכה עליו והדם החם שטפטף מבין צלעותיו, והוא עמד בקרב והגן על חבריו ככל יכולתו ויחד עם הפצועים פרצו את טבעת המוות שאיימה עליהם לכלותם. עם עלות השחר הגיעו לספרו הרדומה והדמומה ובשארית כוחותיהם דפקו על שעריד הנעולים, רק אז ידעו שניצלו. ״אודה ה׳ כצדקו ואזמרה שם ה׳ עליון״ אמו עמי שמעון לעצמו.
• כשעברה הידיעה על ההתקפה, התעוררו נשי ספרו בצווחות ובקינות וכל אחת שאלה את הפצועים ההמומים לגורל בעלה שלה, אחיה או בנה. מחזה מבעית ומרעיד לבבות היה זה ואף קשוחי הלב המנוסים בתעלולי החיים ובמכאובי הגורל, לא עמדו בפני דמעות שחנקו את גרונם ופרצו בשטף בכי של חוסר אונים. שחר קודר עלה באותו יום על יהודי ספרו ואבל כבד עטף אותם באדרתו השחורה והעכיר עליהם את שמחת חג הפסח. צעירי העיר נדרכים ונכונים, יצאו להביא את שרידי הגופות שלא זכו לקריאת ״שמע״ לקבר ישראל. הם חזרו על המעשה של קודמיהם. שילמו דמים ובממון רב עלה בידם הדבר עד שכל אחד מההרוגים נקבר כדת משה וישראל. עמי שמעון שכב פצוע אנוש ואנשי העיר, ראו בו ובשארית הפליטה, נחמה לאסונם הגדול. שמע גבורתו היה בפי כל. הרב וטובי העיר וכן חבריו לשעבר באו לבקרו ועודדו את רוחו. אשתו פריחה, הסתובבה בין הקרואים הרביב בהתאפקות של גבורת נפש ממש. טיפלה בבעלה במסירות וכיבדה אה האורחים בכל מיני מאפה ומיני מרקחת מעשי ידיה, שלמדה מאמר ומחמותה. כולם שיבחו את מעלותיה וזקפו את זה לייחוסה המעולה מצד אמה ומצד אביה כאחד. היא התהלכה על בהונות רגליה ממש בשקט ובחן. הבית המה כל הזמן מבקרים. רבים מהקהל זכרו את דאגתו של עמי שמעון ונזכרו במסירותו לעמוד לימין קרוביהם הפצועים שניצלו בזכותו והם עכשיו באו לבקרו ולפייסו. עמתי (דודתי) חנה, אמו, גם היא עזרה ליד פריחה בטיפול באורחים הרבים. נעם ללבה מראה שכנותיה וחברותיה שבאו לנחמה ולעודדה.

שערי ספרו – סיפורים מהעיר ספרו– שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988 – 37-33 

אנשים רבים שואלים אותי איך למדתי לקרוא ולכתוב. אני חושב וחושב ועונה להם שבאמת אני לא זוכר! ״מה פירוש לא זוכר?״, שואלים בתמיהה. וכי שואלים דג איך הוא למד לשחות? ללמוד לקרוא – ינקנו עם חלב אמנו! הביטו – אני אומר – במללאח של ספרו, הילדים כבר בגיל שנתיים או שלוש הולכים ל״סלא״, שפירושו בערבית בית כנסת. זה היה מעין גן ילדים, אלא שפה ישבנו באולם גדול שהיה באמת בית כנסת. היינו אולי כעשרים ילדים, יושבים על ספסלים לאורך הקירות והרבי – המורה – היה קורא לנו לפי תור ומראה לנו בספר שלפניו אותיות. הוא אמר את שם האות ואנחנו חזרנו על כך. ככה למדנו לזהות אותיות בזיכרוננו. כשלא קרא לנו פשוט שיחקנו בינינו. האם היו מריבות בינינו? ודאי! הראיתם קבוצת ילדים בגילאים מעורבים שלא רבים ? גם צועקים ומלכלכים. אמו של המלכלך הייתה באה ומנקה. ביום שישי היו מנקים את רצפות בית הכנסת לכבוד שבת. במשך הזמן עברנו לצירופי אותיות עם תנועות וחזרנו על זה. כמו דלת, קמץ, דָ וכו'. אחר כך למדנו צירופי אותיות למילים ולמשפטים שלמים. בשלב הבא חזרנו על כל מילה בתורה עם התרגום שלה בערבית. כל יום שישי אמא הייתה נותנת לי מטבעות כסף לשלם לרבי. כך, לכל רבי הייתה קבוצת ילדים שלו שלימד בבית כנסת שונה. הורי הילדים שילמו לו וזו הייתה פרנסתו. הוא היה טוב אלינו. אם לא היה טוב, ההורים שלחו את בניהם לרבי אחר. לפעמים היו באים לבקר אותנו אנשים זרים, אשר היו לבושים יפה ממש כמו הצרפתים. אנחנו, לעומת זאת, היינו לבושים בבגדים מקומיים ומסורתיים. ״תסאמיר״ הייתה חולצה ארוכה, ו״זללאביא״ הייתה גלימה שלבשנו כמעיל עליון בעיקר בחורף. את הגברים האלה ליוו נשים יפות מאוד, כמו בובות, עם צבעים יפים על הפנים. הם היו מחלקים לנו ממתקים, סוכריות ועוגיות, ואנחנו אכלנו בטעם ובהנאה רבה. הם ביקרו זמן מה והלכו. היו להם גם מצלמות ביד והם צילמו אותנו. לאחר כל זה הם הלכו כלעומת שבאו והיו מחייכים אלינו חיוך נעים. יותר מאוחר נודע לנו שאלה היו יהודים מאמריקה העשירה.

לפעמים היו חיילים מלגיון הזרים הצרפתי מעמידים אותנו בשורה לפני חנויות של גלידה במללאח והיו קונים לכל ילד גלידה. הם דיברו שפה זרה, אך לפרקים שמענו מילים בעברית. כשגדלתי והייתי בארץ ישראל הבנתי שזו הייתה יידיש והחיילים היו יהודים. אספר על מנהג מיוחד שנועד רק בשבילנו הקטנים, וקראנו לו ״כאלוטה״, שפירושו ״ערבוב״. מה ערבבנו? אספר לכם. בכל שבת אחר הצהריים, כשהגדולים הלכו לתפילת מנחה ולסעודה שלישית, אנחנו הקטנים חגגנו סעודה שלישית משלנו כיד המלך. בכל פעם התאספנו בבית של אחד הילדים. בדרך כלל היה זה בית של ילד שהוריו היו אמידים. בהמשך אסביר מדוע. אבל גם בבתים אחרים, כך שכל הילדים היו שמחים. היינו עוד דרדקים בני חמש – שש וכל אחד רצה שיעשו כאלוטה בבית שלו. אנחנו הקטנים לא ידענו מה זה אמיד או עני, היינו עניים אבל היינו עשירים. הכיצד זה ייתכן שהיינו עניים ובו בזמן עשירים? אגיד לכם. כמאמר הפתגם ״איזהו עשיר? השמח בחלקו״, ואנחנו היינו שמחים בחלקנו עד שלא ידענו שהיינו עניים. אכן – יכולים להיות עניים אם מרגישים עניים, אבל אנחנו לא הרגשנו כך. עובדה שאפילו תרמנו לעניים. איך אני יודע? בכל יום שישי אחר הצהריים עבר ברחובות גבר גדול וחזק וקרא לגברות בשמן לתרום כדרכן, דברי אוכל ובעיקר כיכרות לחם שנאפו בבוקר וזה עתה שבו מהתנור הציבורי. אמא הייתה שמה בצד שני כיכרות לחם שנתנה לאיש ששם אותם בשק גדול אשר נשא על גבו והיה תלוי לו על שכמו. היא נתנה גם מטבע כסף שחילקו לנצרכים ושמה מטבע בכל אחת משתי הקופות שהיו תלויות על הקיר בחדר שלנו. אחת על שם רבי מאיר בעל הנס ואחת על שם רבי שמעון בר יוחאי. כמה שמחתי כשאמא נתנה לי להכניס את המטבעות לקופות! מדי פעם באו אנשי החברה ורוקנו את הקופות. את הכסף הועידו לישיבות בארץ ישראל. ובכן, מי פה עני? מאז למדתי להיות שמח בחלקי, גם כשהייתי חולה. לא נתקפתי בייאוש או בדיכאון אף פעם. דיה לצרה בשעתה. דאגה, כן! למה להוסיף הרגשה רעה על מצב רע? היינו אומרים: גם זו לטובה. בעוונותינו הרבים למדנו שצריך לברך על הרעה כמו שמברכים על הטובה, לכן לא ידענו מי עני ומי אמיד. ואולם, ההורים ידעו מי אמיד ולכן האימהות קבעו ביניהן בכל פעם איפה ניפגש. היודעים אתם מי נחשב אמיד בספרו? זה שלחמו היה מצוי בשפע ולא ידע מחסור. אז מה עושים ? בשעה היעודה כל ילד בא לבד או בחברת אמו ובידו סלסלה ובתוכה תבשיל, עוגיות, פירות, מיני מתיקה או מכל הבא ליד. שמים את כל הטוב הזה בצד ויושבים בעיגול על כריות. כל ילד שהביא דבר מה הרגיש חשוב, שתרומתו מועילה. ככה הרגשנו כולנו חשובים זה בעיני זה, מה שתרם להרגשה הטובה של כולנו. האמא המארחת, יחד עם אימהות אחרות, שמו את כל השפע הזה באמצע. מכאן המילה ״כאלוטה״, כי הכל כמו מתערבב ולא יודעים מי הביא מה. זה היה דבר נפלא! אנחנו הילדים נהנינו מאוד והיינו מחכים בחוסר סבלנות לשבת שתבוא, והתרגשותנו לקראת המפגש הזה הייתה תמיד גדולה. מדוע? כי ידענו שמחכים לנו מעדני מלך בשפע כזה שלא ראינו בכל שאר ימות השבוע. ההורים האמידים, כמובן מאליו, תרמו את חלק הארי של הסעודה המיוחדת הזו ועשו זאת בצנעה ובנדיבות לב שאין כדוגמתה. לרוב היה זה בבית של קרובי משפחה. אני זוכר לטובה מנהג זה שנעשה פעמים רבות בביתו של דודי אליהו ואשתו רבקה. אנשים חמים ואוהבים, שאצלם הרגשתי תמיד בטוב. עם מימון, בן דודי שהיה בן גילי, הייתי משחק תמיד. היינו שובבים גדולים. אף אחד מהילדים לא הרגיש נחות. תמיד שררה אווירה של אחווה וקרבה שבלב. אנחנו הקטנים, באמת לא ידענו מה אמא נתנה לנו להביא ולא שאלנו. שמנו בצד את מה שהבאנו עד שהאמא המארחת התחילה להגיש לנו.

בכל פעם התפעלנו מהמעדן שהוגש לנו ואכלנו בהנאה כבני תרבות ונהנינו מאוד. צחוק ותרועות שמחה והתפעלות הדהדו בחדר. האימהות שמרו עלינו ונהנו משמחתנו. אחרי האוכל שיחקנו בינינו. אני לא זוכר שמישהו אי פעם העכיר את האווירה. תמיד היה נעים ושמח. הידידות שלנו כידידים וכקרובי משפחה הייתה חזקה וההרגשה שבזכות כל אחד אנו נהנים מהמעדנים האלו חיזקה בנו את הרגשת האחדות והכרת הטובה אחד כלפי השני. רצינו בכל מאודנו שגם השבת הבאה תתנהל באופן דומה, לכן אף אחד לא היה מעז לקלקל את השמחה. כן, כן, אפילו הקטנים יודעים מה טוב עבורם. ההורים נהנו מאוד לראות איך אנחנו שמחים ומאושרים וככה גדלנו וטיפחנו את הידידות ואת הקרבה בינינו, שהתגברה ככל שגדלנו בשנים. היסודות כבר הונחו אז והם ילכו ויתחזקו ברבות הימים, יקרבו את הלבבות ואת העזרה ההדדית בצורה כנה ונאמנה לכל החיים. גם ההורים נהנו להיות יחד, זה קירב את הלבבות וחיזק את הקשר ביניהם. בעיקר אימהות היו שם, מפני שהאבות לעתים רחוקות היו בבית. אני לא זכרתי כלל איך אבא נראה עד שגדלתי קצת. פעם שיחקתי ברחוב עם חבריי, כשלפתע ראינו איש עובר עם ערבי וחמור עמוס שקים. הסתכלנו זה בזה ולא ידענו אבא של מי הוא. גם הוא כנראה לא ידע מי מבין הילדים הוא בנו, כי הוא הסתכל ולא זיהה מי בנו. מאוחר יותר כשנכנסתי הביתה, התברר לי שזה היה אבא שלי. הוא נשאר כמה ימים ושוב נעלם לכמה חודשים. ככה עברה עלינו הילדות שלנו, שלי ושל ידידיי. יש אבות שהיו הולכים למסע פרנסתם לחודשים רבים. אם הפרנסה לא הייתה מצויה הם חיכו עד שהאיר מזלם, אספו קצת כסף ואז באו לכמה ימים ושוב נעלמו. אמא תמיד התכתבה עם אבא כשהיה בנסיעותיו. היא כתבה כמו כל הנשים – ערבית באותיות עבריות. ״כתב רש״י״ קראנו לזה.

ככה נשי ספרו שמרו על קשר עם האבות שלנו. כל אמא נהגה לעזור בפרנסת המשפחה – בטוויית כפתורי משי לקפטנים, בתפירת בגדים לערבים או בטוויית שטיחים, כמו סבתא שלי שהייתה מומחית בתחום. האבות שסחרו בכפרים קרובים, כמו הדודים שלי אליהו ויעקב שהיו להם שם חנויות, היו חוזרים הביתה בכל שבת. לכן הכרתי אותם טוב. רוב הגברים של ספרו מצאו את פרנסתם בכפרי הברברים ואף למדו את שפתם ״סלחא״. אספר כעת איך בן דודי מימון ואני נכנסנו לצרה צרורה בגלל חתיכת ״זאבאך. ״זאבאך היא מעין עוגה עשויה מחלבון של ביצה וסוכר. זה טעים ומתוק וכולנו אהבנו את זה. בליל המימונה כל בית יהודי היה עושה את זה. יש שעושים את זה רך ויש שעושים את זה קשה. הזאבאן של הערבי היה קשה והוא היה כורך אותו סביב קנה במבוק ארוך. הערבי היה עובר ברחובות וקורא שוב ושוב: ״זאבאן!!״ מי שהיה מעוניין – שילם למוכר, ולפי גובה הסכום ששילמו כך גודל החתיכה שהערבי חתך עם סכין. תמיד התמקחו והתווכחו עם הערבי שייתן חתיכה גדולה יותר. האנשים תמיד התאספו, וההמולה הייתה רבה. באחד מימי השישי לא היה לנו כסף לקנות זאבאן. מה עשינו? התגנבנו למרתף של מימון, הסתרנו בחיקנו כמה חתיכות פחמים ויצאנו בריצה לקראת הערבי. קיבלנו חתיכת זאבאן והיינו שמחים. ובכן, המעשה לא תם בכך, שהרי אמא ידעה את מעשינו… כשרק ראתה אותי נכנס קראה לי: ״אזי דאק וולד לחראם״(בוא הנה יא ממזר). איפה היית?״ התחלתי לגמגם. לא יצאו לי המילים, כי לא ידעתי מה להגיד.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון- תשע"ב-2012 עמ'23-19

ה״ח׳ליף״ היהודי

היהודי הבכיר ביותר בח׳ליפות, חסדאי אבן שפרוט, עלה לגדולה בסולם היעיל היחיד, שגם הוא שברירי וחלקלק תמיד, שקיים במשטר של שלטון אישי – אמונו וחסדו של הח׳ליף. הרופא הצעיר, המבריק והשאפתן היה לחצרן, דיפלומט ומדינאי מהוקצע, שהקפיד לשמור על שני הנכסים היקרים ביותר ללבו של אדונו – גופו ואוצרו. עבד א־רחמן השלישי היה זהיר מכדי למנות יהודי באורח רשמי לשר האוצר שלו, ונבון מכדי שלא להיעזר בכישוריו ובשירותיו של חסדאי, ולכן מינה אותו לנציב המכס – מקור ההכנסה העיקרי של השלטון – ולא מינה איש מעליו. חסדאי היה מעורב גם במשימות עדינות בחוץ לארץ. היה עליו לעמוד על המשמר בלי הרף, לדאוג למלא את כל רצונותיו וגחמותיו של אדונו(אם כי עבד א־רחמן השלישי לא היה שליט גחמני ביותר), ולהיזהר כל העת מן הקנאה והתככים של נכבדים יריבים, שלא פעם ניצלו את יהדותו של חסדאי כדי לנגח אותו. ״הנביא, שאינך מכובד אלא למענו,/ אומר זה [היהודי] עליו ששקרן הוא״, גער פעם איש דת זועם בח׳ליף בפומבי.

ואכן חסדאי לא הסתיר את יהדותו. הח׳ליף מינה אותו לעמוד בראש כל הקהילות היהודיות באל־אנדלוס. היהודים קראו לו ״נשיא״, ובכמה מובנים שימש להם בן דמותו של הח׳ליף עצמו; הוא סיפק ליהודים הגנה, גישה לשלטון, עסקים ומינויים, ובתמורה קיבל מהם שפע של כבוד וחנופה, מקצתם, כמובן, בחרוזים. כשם שח׳ליפות אומיה קראה תיגר על עליונותה של בגדאד כך חתר חסדאי לשחרר את אל־אנדלוס היהודית מסמכותם של חכמי בבל. הוא היה חצרן עד עמקי נשמתו, הכיר על בוריים את מנהגי הערבים, ולפי דוגמת הח׳ליף השתדל גם הוא למשוך אל קורדובה משוררים, בלשנים ומדענים יהודים כדי שישתמשו בעברית, ובכך יחיו אותה ויכשירו אותה לשימושים חילוניים. ביתו המהודר היה בית ועד לאנשי רוח ומדע בתחומים כגון אסטרונומיה, מתמטיקה ורפואה, והוא מימן את עבודתם וסייע להוציא לאור את ספריהם. שליחיו נסעו ברחבי הפזורה היהודית ואספו ספרים והזמינו רבנים ואינטלקטואלים יהודים לבוא לקורדובה.

עד הזמן ההוא סבלה התרבות היהודית בספרד ממגבלה כפולה: היא עסקה בענייני הלכה בלבד, וגם בהם לא הייתה סמכותה שלמה. כל הסוגיות החשובות נידונו ונפסקו בבבל, שם נכתבה הגרסה העיקרית של התלמוד, ומשם הוסיפו חכמי ההלכה בני הזמן – הגאונים – להקרין את סמכותם על העולם היהודי כולו עוד כמה מאות שנים. בספרד לא היו חכמי תלמוד שכאלה, אבל דומה שהסיבה העיקרית לתלותה של יהדות ספרד בבבל הייתה היעדר מעמד והכרה, ולא מחסור בתלמידי חכמים דווקא. חסדאי נחלץ לשנות את המצב הזה. הוא ידע שקרנה של בבל כבר שוקעת, ואילו יהדות ספרד הצעירה, החיונית, צומחת במהירות בעושרה וביוקרתה.

כמו למוסדות שלטון חדשים אחרים – או להצהרות עצמאות – יש גם למוסד הרבני הזה מיתוס מכונן. יום אחד, כך מסופר, הפליג רבי משה בן חנוך, חכם תלמוד ידוע מאיטליה, עם אשתו ובנו בים, כשפתאום תקפו אוניות אנדלוסיות את ספינתם. אשתו של רבי משה הטביעה את עצמה כדי שלא תיאנס, ואילו הוא ובנו נפלו בשבי והובאו לקורדובה, ושם נפדו בידי הקהילה המקומית. בתחילה חי רבי משה באלמוניות, עד שיום אחד שמע את הרב המקומי, רבי נתן, מתקשה בפתרון סוגיה הלכתית. רבי משה הציע את התשובה בצניעות, ורבי נתן הכיר מיד שהזר גדול ממנו בתורה. הוא מונה (כנראה בידי חסדאי) לדיין ומורה ראשי של אל־אנדלוס כולה – לשמחתו הגדולה של הח׳ליף ״על שהיהודים בארצו שוב אינם זקוקים לחכמי בבל.״ המובאה הזאת נשמעת מהימנה למדי, אבל לשאר מרכיבי הסיפור יש סממנים של אגדה משיחית בזעיר אנפין: הופעתו הפתאומית של המושיע, סבלו ובדידותו בתחילה, ואחר כך התגלותו וההכרה המיידית בו. סביר יותר(ומעשי יותר) לשער שרבי משה הנודע בא לקורדובה מרצונו(ואולי היה בדרכו אליה כשקרה מה שקרה), מפני שידע שלימוד הגמרא בספרד כבר מפותח למדי וקרנה של הקהילה היהודית בספרד עולה. אבל האמת אינה טובה די הצורך בתור מיתוס מכונן; מעשה הצלה פלאי מרתק את הדמיון הרבה יותר מסיפור נדוש על צמיחה טבעית.

שני תהליכים התרחשו אפוא בתקופת כהונתו של חסדאי: ספרד היהודית זכתה למעמד מוכר של מעצמה תלמודית עצמאית, ובה־בעת קשרה קשרים עם התרבות החילונית(הערבית והיוונית המתורגמת לערבית) של התקופה. התרבות היהודית הרחיקה לכת מעבר ללימודי דת והקיפה את השירה, האמנות והמדע – והיא עשתה זאת ביצירתיות, לא מתוך חיקוי פשוט אלא על ידי עִברוּת התרבות, כלומר מתוך העשרתה בתכנים לשוניים ובהרמזים לשוניים ותרבותיים משלה.

יהודי ספרד לא זנחו את הברית עם אלוהי אבותיהם הנשגב, ועם זה למדו להכיר את התענוגות הארציים המזומנים לגברים ולנשים שמתעניינים בבריאה, ודעתם פתוחה לקלוט את הנאות השכל, הלשון, הדמיון, ואפילו – אם גם במשורה – החושים. זה ייחודו של ״תור הזהב״ של יהדות ספרד, שהחל בימי שושלת אומיה ונמשך זמן רב אחריה. אם נוסיף לכך את העובדה שיהודים באזורי הכפר חיו על האדמה, קרוב יותר אל תוצרתה, נקבל חוויית חיים שונה תכלית שינוי מזו של יהודי אשכנז ורחוקה למדי מן התדמית המקובלת של היהודי בגולה, שבחייו הגשמיים הוא שקוע בעיקר במסחר ובכספים, וחייו הרוחניים מוקדשים כמעט לחלוטין לקיום מצוות ולימוד תורה.

שבריריות וחלומות גדולה

חייו המלאים ומעמדו הרם של חסדאי, מעמד רב כוח ועם זה שברירי, מבשרים ומסמלים את תור הזהב של יהדות ספרד: חיים ארוכים, משופעים בהצלחות והישגים, לפעמים אף עטורי תהילה, ובה־בעת, ביסודו של דבר, תלויים על בלימה, בנויים על חולות נודדים ולא על סלע איתן, ואף על פי כן צולחים את הגלים בהפלגה חלקה למדי.

חסדאי ידע היטב את מגבלות הכוח של היהודים בפזורה. אין יהודי בעל השפעה אחר בימי הביניים שמילא תפקיד חשוב כל כך כמעצמה עולמית, ועם זה היטיב לדעת כמה הכול מעורער ואקראי. הנוצרים המסתערבים תלו את תקוותיהם במדינות הנוצריות החזקות שמסביבם, אבל ליהודים לא היה על מי להסתמך אלא על יהודים אחרים, שגם הם היו נטולי כוח ממשי. חסדאי התערב למען הקהילות היהודיות המדוכאות מחוץ לספרד, ניהל קשרי מכתבים, עשה חקירות והתעדכן כל העת במצב היהודים בארצות רבות. אבל מה שהצית את דמיונו יותר מכול היו הידיעות על ממלכה יהודית רחוקה, מעבר להרי אררט וקווקז – ממלכת הכוזרים, עם טורקי לוחם שחוגי העילית שלו קיבלו עליהם צורה מתונה של יהדות ושמרו עליה עד המאה העשירית.

במכתב מרתק בעברית ששלח באמצעות כמה מתווכים אל יוסף מלך הכוזרים תיאר חסדאי את תהילת ח׳ליפות קורדובה, את כלכלתה ומדיניותה ואת מעמדו הרם שלו, ושאל שאלות רבות על הממלכה היהודית האגדתית: איך פועלת ממשלתה? מיהם נתיניה? האם הכוזרים נלחמים בשבת? היש להם חישוב מתי יבוא המשיח ותתחיל אחרית הימים? חסדאי מבטיח למלך – בכנות? לתפארת המליצה? – ש״הייתי מואס בכבודי ועוזב גדולתי״ ועובר ארצות וימים כדי לחזות במלך יהודי עצמאי, ב״גדולתו וכבוד מעלתו ומושב עבדיו ומעמד משרתיו ומנוחת פליטת ישראל״. מילים שכאלה אינן יכולות לבוא אלא מפיו של יהודי שיודע שגדולתו ארעית, ומרגיש שכל כמה שהיהודים משולבים בחברה שבה הם חיים – והוא עצמו דוגמה מובהקת – עדיין הם אורחים לא רצויים תמיד, וכיסופיהם מלמדים שחסר להם דבר מה חיוני הן בארצם והן מעבר לאופק.

תשובתו של מלך הכוזרים, אם הייתה תשובה כל עיקר, לא נשמרה. התשובה כביכול שנפוצה באלף האחרון היא כנראה מעשה זיוף. וגם אם הזמין המלך יוסף את חסדאי לבוא ולבקר בארצו, לא נותר עוד זמן רב למימוש החלום: בשנת 965, זמן קצר אחרי מות חסדאי, כבשו הרוסים והחריבו את ממלכת הכוזרים. ענייני האדם הפכפכים וחולפים, וגם ח׳ליפות קורדובה עצמה החזיקה מעמד עוד שני ח׳ליפים בלבד ונפלה לבלי קום בשנת 1009, בראשית האלף החדש.

האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל-2012

מסמכי הפרשה

רבים מן המסמכים המובאים כאן גיליתי בארכיון בית הדין הרבני של מוגאדור, ששרד ברובו בדרך נס ונמצא כיום בבריסל. אלה הם המסמכים א, ב, ד, ה, ו, ז. פסק הדין הארוך (מסמך ג) נמצא בחוברת המשפטים של בית הדין הרבני במוגאדור הנמצאת היום בירושלים, ואת שתי הכתבות העיתונאיות שהופיעו בעיתון הציוני L’Avenir Illustré ואת שירו של אברהם חיים הלוי על יצחק אלחראר השגתי ממקורות שונים.

המסמכים בפרק זה יובאו במקורם העברי, הצרפתי או הערבי־יהודי, עם תרגום לעברית של הטקסטים או של חלקים מהם שאינם במקורם בעברית ובליווי דברי מבוא שישלימו את דברי הפרשנות.

הערות המחבר: הוא נמצא במוזאון לתרבות ולאמנות של יהודי מרוקו שהקים פאול דהאן בבריסל. אני מודה לו כאן על הרשות שנתן לי לצלם את הארכיון ולפרסם מסמכים מתוכו. אני מודה גם לעוזר המחקר שלי, מר דני אזנקוט, שעזר לי בהקלדת המסמכים.

אפשר כעת לעיין בכל הגיליונות של עיתון חשוב זה לחקר יהדות מרוקו במאה העשרים ברשת האינטרנט, באתר עיתונות יהודית היסטורית שבאוניברסיטת תל־אביב:

http//www.jpress.org/view-hebrew.asp

מסמכי בית הדין הרבני במוגאדור

מסמך א – תלונת האישה: !קובלנה מם׳] 1386 בארכיון בית הדין

המסמך מביא את הקובלנה של אשת יצחק אלחראר בפני בית הדין הרבני של מוגאדור. כמו אלפי מסמכים דומים הוא נרשם בידי סופר בית הדין על נייר ממשלתי רשמי מפיה של המתלוננת ובגוף ראשון, אך סימנים שונים בטקסט מעידים על עריכת העדות ואולי אף עיבודה בידי הסופר. הטקסט מתחיל בפנייה נוסחאית לאב בית הדין, ובו ביטויים עבריים נוסחאיים בראשי תיבות (׳מעלת הרה״ג כמוהר״ר, ׳הי״ד, ׳יע״א׳) ובלעדיהם (׳הדארא׳ במקום ׳הדרה׳, היינו המתגוררת). ביטויים אלה שייכים לידע המקצועי של הסופר. היות שהמתלוננת אינה יודעת קרוא וכתוב המסמך נושא את הנוסחה המקובלת: ׳צ״ל׳, כלומר ציוותה לחתום, וזו באה אחרי שני חלקי הקובלנה ומאמתת את התלונה מבחינה הלכתית.

מעלת הרה״ג כמוהר״ר אברהם ן׳ סוסאן הי״ו פריזידאן דתריבונאל ראביניךּ מוגאדור יע״א.

אנא מזל די מזווזא מעא יצחק ן' הראן לחראר הדארא [!] ברוי לויזנאטי נו' 31(נומרו-מספר), וליום האד ראזל מסא בדלל [!] דינו וענדי מעאה 5 דטראבי. תא נטלב באס יזי מעאיא לטריבונאל ראביניךּ באס יעמל מעאיא די הווא שרע עלא לכיתובה ולגט ולמזונות דטראבי די ענדי מעאה, לאיין אנא ואלא טראבי דייאלי מא תא נקבלו בחתא רהט נתבעוה לדין אכור מן גיר דיאלנא די פ׳אס כ׳לאקנא. ביהא תא נטלב מנכום תעמלולי למחדאז בדי הווא שרע.

צ׳׳ל [ציוותה לחתום] מזאל לחראר.

אנא דאלסא לילת שבת והווא זא קבל לא יבדל דינו וקאללי באיין קלבו תא יוזעני [!].קולתלו אס נעמלךּ? מסא לוקת. קאללי ואס דאךּ סי פאס תא תכמם? ענדךּ למזמר די ספיריתו. חדאזת קומת שעלת למזמר די ספיריתו וגלית לו למא. בדא לחאל תא יפזר לבם חואיזו ומסא.

צ״ל [ציוותה לחתום] מזאל לחראר.

1 ניסן 692 – 7 אבריל 1932

לערד״א נהאר לתנאיין 5 ניסן 5692 – 11/4/32 פ׳י ת[אריך] פ׳ראנציץ, 1/2 10.

הערות המחבר: 5 דטראבי – במסמך זה מדובר בחמישה ילדים שהיו לבני הזוג אלחראר, ואילו בפסק הדין הארוך(מסמך ג) מדובר בארבעה ילדים. ייתכן שאחד מהחמישה כבר עמד ברשות עצמו ולא היה זקוק לדמי המזונות שפסק בית הדין.

אנא דאלסא לילת שבת – חלק זה של הקובלנה בא לפרט את תיאור תהליך ההמרה ולבסס את התביעה.

תרגום

מעלת הרב הגדול כבוד מורנו הרב ר׳ אברהם בן שושן ה׳ יחייהו וישמרהו, נשיא בית הדין הרבני, מוגאדור, יכוננה עליון אמן.

אני מזל הנשואה ליצחק בן הדאן אלחראר, המתגוררת ברח׳ לואי ג׳נטיי מס׳ 31, והנה האיש הזה הלך והמיר את דתו, בה בשעה שיש לי אתו חמישה ילדים. אני תובעת אותו לבוא אתי לבית הדין הרבני כדי שיעשה אתי צדק בעניין הכתובה, הגט והמזונות של הילדים המשותפים לנו, שכן גם אני וגם ילדי איננו מסכימים בשום אופן ללכת אחריו לדת אחרת, אלא אך ורק [נמשיך להחזיק] בדת שבה נולדנו. על כן אני מבקשת מכם לעשות את מה שצריך לעשות למשפט צדק. ציוותה לחתום: מזל אלחראר.

אני יושבת בליל שבת והוא בא, לפני שהמיר את דתו, ואמר לי שהוא חש ברע בלבו. שאלתי אותו מה לעשות, הרי עבר הזמן [של כניסת השבת]. אמר לי: רק על זה את חושבת? יש לך תנור נפט. נאלצתי לקום ולהדליק את תנור הנפט והרתחתי לו מים. עם שחר הוא לבש את בגדיו ויצא.

ציוותה לחתום: מזל אלחראר.

11 בניסן תרצ״ב – 7 באפריל 1932.

הזימון ליום שני ה׳ בניסן תרצ״ב – 11.4.1932 על פי התאריך הצרפתי, שעה 10.30.

מחקרי מערב ומזרח-אסופת מחקרים מוגשת לפרופ' הרב משה עמאר-השתמדותו של יצחק אלחרר במוגאדור ב-193יוסף שטרית. עמ' 423-421

חידוש התסיסה

ב-1936, לאחר שנת הפוגה, שבה האנטישמיות האירופית להרים ראשה, מלובה בהתלהבות ובתקווה שעוררה העלייה לשלטון של ממשלת החזית העממית בקרב הנוער היהודי במרוקו. בערים הגדולות נסחף בהתלהבות מוגזמת הנוער היהודי המשכיל. נוער זה שחונך בבתי הספר על ערכי החרות, השוויון והאחווה, ״העז״ לחצות את הרוביקון, ובפעם הראשונה נקט עמדה בנושאים פוליטיים צרפתיים. כך ניתח את התופעה המפתיעה הפרופסור דותייל (Dutheil) מבית הספר להכשרת המפקחים האזרחיים, במרכז ללימודים מתקדמים מוסלמים ברבאט, החוליה העיקרית במנהל הקולוניאלי:

״ברור כי ביום שנראה לראשונה יהודי מכהן כראש ממשלה בצרפת, אפשר היה לרקום חלומות נועזים ביותר. אפשר היה לחוש זאת בבירור בהתנהגות הכללית של הצעירים חסרי המידות, אשר הפגינו שחצנות והתנשאות, ולא שכחו להזכיר בעת הצורך את זהות הגזע של ראש הממשלה ליאון בלום ושל האישים הרבים הסובבים אותו״.

יהדותו של ראש הממשלה ליאון בלום, ורעיונותיו הליברלים ביחס לקולוניאליזם, נתנו תנופה אדירה לתעמולה האנטישמית, אשר נמצאו לה אוהדים ותומכים מתוך חברי המושבה הצרפתית. אוהדים אלה לא ראו בעין יפה את כניסת האליטות היהודיות החדשות לחיים ציבוריים ״שאינם שלהם״ וראו בה סכנה למעמדם כאדוני הארץ.

לעומת זאת המוסלמים המתקדמים מבחינה פוליטית, וראשי התנועה הלאומית אשר הלינו לעיתים קרובות על העדפה שהעניק כביכול הפרוטקטורט ליהודים, לא ראו כל פגם בעליית יהודי לשלטון בצרפת, כל עוד הוא פתוח לדרישותיהם לחופש מדיני ולצדק חברתי. להיפך, הם תלו תקוות גדולות בממשלת החזית העממית שקמה בצרפת.

אינטלקטואלים יהודים ומוסלמים, קרובים במידה זו או אחרת למפלגה הקומוניסטית, ייסדו ביולי 1936 בפאס ארגון בשם ״איחוד מרוקאי של מוסלמים ויהודים״, קבוצה שהייתה נחושה להשמיע את קולה בענייני ציבור, בין היתר בנושא חופש ההתאגדות. מספר יהודים קרובים למפלגה הקומוניסטית חתמו גם על מברקי מחאה של ״ועד הפועל המרוקאי״ נגד מעצרם של הפעילים בידי שלטונות הפרוטקטורט:

״מול המסיתים והתכסיסים שתכליתם להפריד את היהודים המרוקאים מאחיהם המוסלמים, אנו, אינטלקטואלים יהודים מרוקאים, מצהירים פעם נוספת וביתר שאת על רצוננו העז להישאר בקשר למען רווחת העם המרוקאי,ללא הבדל גזע ודת. יחי הפרולטריון של התנועה המרוקאית!״

נוכחותם, חסרת התקדים, של מספר צעירים יהודים בקזבלנקה, לצדם של צרפתים בהפגנת מפלגות השמאל, עוררה כעס בחוגים הקולוניאליים ובנציבות הכללית. המפגינים דרשו את החזרתו של הנציב העליון החדש מרסל פירוטון (Peyrouton, לעתיד שר הפנים בממשלת וישי), שהוצג בעתון הקומוניסטי הפריזאי ״לומניטה,״ L'Humanité).) כבן חסותו של ליאון דודה (Léon Daudet) הפוליטיקאי הצרפתי האנטישמי הנודע. עיתון הימין הקיצוני של הכרך קזבלנקה  "לה וואה פרנסז ״ ( La Voix Française) לא הסתיר את זעמו במאמר מערכת מ-27 ביוני 1936 :

״חבר בכיר בקהילה היהודית בקזבלנקה, המודאג מהמצב, אישר בפנינו את אחריותו של עו״ד סולטן, עולה הרגל התימהוני שיצא לפריז לבקש את ראשו של מר פירוטון… לעומת זאת אי אפשר לא לשבח את צעדו האמיץ של נשיא ועד קהילת קזבלנקה, מר יחיא זגורי, שחתם על מכתב התמיכה בנציב העליון פירוטון. הממשלה חייבת להפעיל את סמכותה ולמנוע מפרחחים בלתי אחראיים מהמללאח להתהלך חופשי ברחובות, להניף שלטים הקוראים ״מוות לזגורי!״ ולצייר קללות נאצה נגדו על קירות הרובע היהודי ושעריו. כמו כן על הממשלה לאסור על הצעירים היהודים, שאינם אזרחי צרפת, לקלל את נציג מדינת החסות כאן… תושבי קזבלנקה היו עדים במהלך השבועות האחרונים למספר גדול של צעירים יהודים, שהתנהגותם גובלת בחוצפה רעשנית. הם משתתפים בהפגנות וקוראים להחזרתו לצרפת של הנציב העליון פירוטון, קוראים להרחבת גל השביתות, או נושאים עניבה או מטפחת אדומה ומוכרים ברחובות העיר את העיתון ילה מרוק סוציאליסט״ (Le Maroc Socialiste). בקזבלנקה כמו במרקש, התקשתה האוכלוסייה לסבול את ההתנשאות ואת האלימות של מוכרי העיתון האלה״.

עוברי האורח הצרפתים לא נותרו חייבים, ולעתים גידפו בחזרה את מוכרי העיתון בקריאות ״מוות ליהודים״, ״צרפת לצרפתים!״, ״בלום לגרדום!״, ״חרם על ישראל במרוקו״. הירחון ׳לאבניר אילוסטרה״ מ-31 באוקטובר 1936 דיווח שבקזבלנקה ״שאג ההמון האירופי העיוור מוות ליהודים! ואיים לפלוש למללאח, לאחר שניסה לשווא להסית נגדנו את אחינו המוסלמים״.

התערבות הזו של הנוער היהודי נראתה לצרפתים תמוהה ושערורייתית יותר, משום שלנציב העליון היה שם של אוהד יהודים. הוא תמך בתכנית לבניית שיכונים בשכר דירה נמוך ליהודים בקזבלנקה. התכנית לא יצאה לפועל, והיא טורפדה על ידי בעלי אינטרסים יהודיים וחברי מועצת העיר הצרפתיים. בעקבות ביקורו במללאח, בהדרכתו של עו״ד בונן, הזדעק הנציב לנוכח הזוהמה מסביב וקרא ״לשים לזה סוף״. יתר על כן, במהלך כהונתו הקודמת בתוניסיה הוא השתמש בסמכותו כדי להחרים עיתונים שהיו עלולים להפריע לסדר הציבורי. הוא אסר להפיץ את ביטאון התעמולה האנטישמית, האלים ביותר שהופץ מאלג׳יריה,  "לה ליברה פרול״(La Libre Parole) בניהולו של הנרי קוסטון(Henri Coston). משום כך לא היסס ראש הקהילה היהודית בקזבלנקה לשגר מברק לליאון בלום, שבו הוא תומך בהישארותו בתפקיד של הנציב העליון, שנגדו התקוממו הפעילים הקומוניסטים והצעירים היהודים:

״אנו, נתינים נאמנים של הוד מלכותו, מבקשים להדגיש כי הקהילה היהודית, המעריכה מאוד את הישגי משטר הפרוטקטורט, מתרעמת יחד עם המון העמלים המהווים את העושר האמתי של מרוקו. היא מסתייגת מהמסע הפוגעני שמנהלים כמה מתסיסים מטעם עצמם נגד הנציב העליון. אנו מבקשים לומר לך, ביודענו כיצד התייחס לבני דתנו בתוניסיה, שאנו מעריכים אותו ומאמינים בו״.

יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז

הימים הבאים עתידים היו להוכיח כי חששותיו של שרת היו מבוססים לחלוטין. בסוף מאי 1956, הודיעה ממשלת מרוקו על כוונתה לסגור את מחנה ״קדימה״. בישיבת ממשלת ישראל ב־3 ביוני 1956, מסר שרת דיווח קודר על סיכויי העלייה ממרוקו. הוא מסר על החלטת הסולטאן לגזור על העלייה ואמר, כי ממשלת ישראל יוזמת שורה של פעולות, שתכליתן להביא לביטול הגזירה. מתוך מגמה להניח לסולטאן פתח לנסיגה, הציע בן־גוריון – ודעתו זו נתקבלה – לשמור בינתיים בסוד את פעולות הממשלה. ב־10 ביוני, דיווח השגריר צור מפאריס, כי משרדי העלייה בקזבלנקה, מרקש ופאס נסגרו וכי משרד הפנים המרוקני הורה שלא להנפיק דרכונים חדשים ליהודים – אפילו לא למטרות ריפוי – מחשש פן הם מתכוונים להגר לישראל. מחנה ״קדימה״ הוקף שוטרים רכובים על סוסים וכל מבואותיו נחסמו.

באותה תקופה, לא נותרו במרוקו שליחים רבים מטעם הסוכנות היהודית. מפאת המצב המיוחד שנוצר במרוקו לאחר העצמאות, הוחל בצמצום הדרגתי של מספר השליחים. תחילה יצאו הנשים והילדים ואחר כך השליחים עצמם. אם מתוך רצון שלא לעורר את פחדם של היהודים, או משום סדרי עדיפויות שונים, נמנע השלטון המרוקני מלגרש את שליחי הסוכנות. במקום זאת, נקט משרד הפגים המרוקני בשיטה ״מתוחכמת״ יותר: כל אשרת־שהייה שתוקפה פג – לא חודשה. על כן, כאשר הורה הסולטאן לסגור את מחנה ״קדימה״, היו בקזבלנקה שליחים מעטים וכל אחד מהם מילא תפקיד מוגדר. נוסף על עמוס רבל, מנהל המשרד, היו שם גם אריה אברהמי, מנדל וילנר ויעקב חסן. אברהמי קיים קשר עם משרד הבריאות המרוקני ועסק גם בקבלת אשרות כניסה לצרפת; מנדל וילנר היה ממונה על המגעים עם קציני ביקורת הגבולות בנמלים ובשדות התעופה ועסק גם בארגון שילוחם של העולים באניות ובמטוסים, ואילו יעקב חסן, לשעבר מזכיר מושב בית־הגדי בנגב, היה שליח מטעם תנועת המושבים הדתיים בישראל. כאשר גזרה מרוקו על העלייה, התנדב יעקב חסן להישאר עם שליחי העלייה המעטים שנותרו בקזבלנקה.

יעקב חסן הי״ד, יליד טוניס, היה ללא ספק אחד מגיבוריה של דרמה אנושית זו, הקשורה בעלייתם של יהודי צפון־אפריקה לישראל. עוד בהיותו בטוניס, יסד חסן ארגון יהודי־דתי בשם דג״ל – דורשי גאולה לישראל – וריכז סביבו קבוצה של 100 צעירים שניסו להעפיל לישראל על סיפון הספינה הקטנה והרעועה ״המעפיל האלמוני״. אך עוד לפני שהגיעה לחופי הארץ, נלכדה הספינה על־ידי שתי אניות מלחמה בריטיות והובלה לקפריסין. כאשר קמה מדינת ישראל ויושבי־המחנות בקפריסין היו בין הראשונים לגאולה – התגייס חסן לצה״ל והספיק אפילו להשתתף בקרבות האחרונים בנגב. לאחר שחרורו, הוא נשא לאישה את לאה, שאותה הכיר בקפריסין ויחדיו הצטרפו לקיבוץ סעד. אך בגבור גלי העלייה מצפון־אפריקה, נשלח חסן לשמש מדריך חקלאי במושב בית הגדי, מול עיירת־הפיתוח נתיבות, שהוקם על־ידי עולים מטוניסיה. עד מהרה, הפך לאיש מרכזי במקום ואף נבחר לשמש מזכיר המושב.

לקראת עצמאותה של מרוקו, נשלח יעקב חסן לקזבלנקה, במטרה לעודד עלייה להתישבות חקלאית במושבים דתיים בישראל. לאחר הפסקת העלייה ממרוקו, הועבר חסן לאלג׳יריה. שם, יחד עם רפאל בן־גרא הי״ד, חבר מושב בצרה שבשרון ושליח המחלקה להתישבות של המעמד הבינוני, עסק בעידוד העלייה לישראל. אך ב־17 לפברואר 1958, כאשר נסעו במונית שכורה מאלג׳יר לאיפלו וטיארט – במערב אלג׳יריה – הם נחטפו והוצאו להורג על־ידי אנשי הפל״ן. נסיבות הרצחם של חסן ובן־גרא לוטות בערפל עד היום וכל המאמצים לגלות את גוויותיהם ולהביאם לקבר ישראל, עלו עד כה בתוהו.

עוד לפני פרסום ההוראה בדבר סגירת שעריו של מחנה ״קדימה״, נסעו אריה אברהמי ויעקב חסן בג׳יפ וחרשו את כפרי הדרום. על־ידי מאמץ זה, הם הצליחו לרכז בקזבלנקה אלפי עולים, כך שבעת פרסום הוראת הסגירה, היו במחנה ״קדימה״ קרוב ל־9,000 איש.

הודעתה של ממשלת מרוקו בדבר הפסקת ההגירה לישראל, עמדה בסתירה לכל ההבטחות שנתנו הסולטאן ועוזריו, לאישים יהודיים שונים. מנהל המחלקה המדינית של ״הקונגרס היהודי העולמי״, אלכסנדר איסטרמן, אץ לרבאט במאמץ להביא לשינוי ההחלטה. במשך עשרה ימים, ביקש איסטרמן להיפגש עם ראש ממשלת מרוקו, סי בקאעי, אך לשווא. שגריר ישראל בפאריס יעקב צור, פתח בפעולה לגיוס ידידים צרפתים שהיו ידועים בקשריהם הטובים עם ממשלת מרוקו. בין היתר, פנה צור לעזרתם של ראשי הממשלה לשעבר, פייר מנדס־פראנס ואדגאר פור. הללו כתבו מיד לסולטאן, אך סידי מוחמר בן-יוסף השיב בהתחמקות כי ״הנושא נתון בבדיקה״. פנייה דומה נעשתה גם לממשלת ארה״ב, בתקווה שהנשיא אייזנהואר יפעיל את השפעתו ברבאט וישכנע את הסולטאן לבטל את החלטתו.

מחשש פן לא תוכל לעמוד בלחצן של ממשלות ארה״ב וצרפת, החליטה מרוקו לזרז את סגירתו של מחנה ״קדימה״. מחמת המחסור במזון ומחשש להתפשטות מחלות, שיגרה ממשלת מרוקו שליחים למחנה ״קדימה״. במאמץ לשכנע את היהודים לשוב לבתיהם ולכפריהם. הפקידים המרוקנים הבטיחו ליהודים מקומות עבודה ופיתויים אחרים, אך ללא הועיל. עתה בא תור האיומים, אך גם דבר זה לא עזר. נציגי היהודים אמרו לפקידים המרוקנים כי הם לא יעזבו את המחנה, אלא אם יובטח להם כי יובאו משם הישר ל… נמל קזבלנקה. מה שחיזק את ידיהם של אותם יהודים היתה העובדה, שמספר שליחי עלייה הסתננו למחנה ״קדימה״ וכיוונו – מבפנים – את המאבק נגד שלטונות מרוקו. שליחים אלה ידעו כי סגירת מחנה המעבר מהווה תקדים מסוכן, ואם הממשלה המרוקנית תצא מנצחת בו – יקיץ הקץ על העלייה היהודית ממרוקו. ואמנם, יושבי המחנה עמדו במאבק זה בגאוה ובכבוד וחרף המצוקה הרבה – איש מהם לא נשבר ולא עזב את המחנה.

מי שניהל מאבק זה מטעם הסוכנות היהודית, היה ברוך דובדבני, מנהל מחלקת העלייה באירופה והאחראי מטעמה גם לעלייה מצפון־אפריקה. דובדבני היה קשור בלב ונפש ליהודי מרוקו והוא ראה בהם גורם חיובי שמסייע בבניתה של מדינת ישראל. כחבריו במחלקת העלייה, כן גם דובדבני התנגד למדיניות הסלקציה. אך על הפרק לא עמדה עתה שאלת מיכסות העלייה, אלא עצם זכותם של יהודי מרוקו להגר מארצם. כ״איש שטח״ מובהק, העדיף דובדבני לנטוש את משרדו בפאריס ולהימצא עם ״חייליו״, אחרוני שליחי הסוכנות היהודית בקזבלנקה. באותם הימים, היו יו״ר מחלקת העלייה, ש.ז. שרגאי ויו"ר מחלקת הקליטה, ד״ר גיורא יוספטל, בצרפת הם עקבו מקרוב אחר המאבק להמשך העלייה ממרוקו. וכך, לאחר התיעצות משותפת של כל האישים הללו עם השגריר יעקב צור, יצא דובדבני מבנין השגרירות הישראלית הישר לשדה התעופה של פאריס ומשם – במטוס ״אייר פראנס״ לקזבלנקה. השלטונות המרוקניים גילו ״תקלה קטנה״ באשרת הכניסה של דובדבני וביקשו להחזירו לפאריס. היה זה ביום שישי, בשעות המוקדמות של אחר־הצהרים. לאחר ויכוח נרגש בשדה התעופה של קזבלנקה, הצליח דובדבני לשכנע את קציני מחלקת ההגירה כי כיהודי דתי, אין הוא יכול לטוס בשבת. על כן, ניתנה לו אשרת שהייה זמנית, עד ליום ראשון אחר־הצהרים.

מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב עמ'98-95

המגננה הצרפתית והיהודים

משימות דחופות לשלטונות

אחרי ״מבצע לפיד״, בשלהי 1942, מצאו עצמם היהודים תחת לחץ בלתי צפוי ופעולות דיכוי מצד חוגים צרפתיים אנטישמיים, ואילו שעתם של המוסלמים לשוב ולחוש את נחת זרועו של הקולוניאליזם הצרפתי באה בראשית 1944. בינואר אותה שנה פרצו מהומות בערי מרוקו וכוחות הביטחון של הפרוטקטוראט דיכאו אותן ביד קשה – הרגו עשרות אנשים, פצעו מאות ועצרו אלפים. המהומות פרצו עקב מעצרם של כמה ממנהיגי תנועת השחרור המרוקנית. כאמור בפרק הקודם, ניסחו הלאומיים המרוקנים באותה תקופה לראשונה את תביעתם לעצמאות ובדצמבר 1943 ייסדו מפלגה חדשה, מפלגת ״העצמאות״(אלאסתקלאל), אשר תבעה את החזרת הריבונות המלאה למרוקו בראשות הסולטאן מחמד בן יוסוף. הסולטאן אולץ על־ידי הצרפתים להסתייג מתביעת העצמאות של הלאומיים, אך הכל ידעו כי הוא עושה זאת בלב ולב. למעשה הפך אז הסולטאן, מלכה של הארץ הנהנה מהילה של קדושה, לסמלה של תנועת השחרור.

הצרפתים היו נתונים ככלל במגננה בתקופה זו עקב היחלשות מעמדם כמעצמה קולוניאלית, והעימות הגובר עם המוסלמים חיזק בם את האינטרס לתקן את יחסיהם עם המיעוט היהודי, ששובשו בתקופת המלחמה. הדרך לכך לא היתה קלה, מכמה סיבות. הראשונה שבהן היתה כמובן אירועי תקופת וישי, שכפי שנראה בהמשך הטביעו חותם קשה על כל מרכיבי העילית היהודית המקומית. סיבה אחרת, משנית, היתה שהיהודים מצאו עצמם עתה מחוזרים על־ידי הלאומיים המרוקנים, גם אם לא באופן נמרץ.

החשש העיקרי של השלטונות באותן שנים לא היה, מכל מקום, מפני מעבר חד של היהודים לעבר הלאומיים המרוקנים, אלא מנטייתם כלפי האמריקנים ימן הרגשות הציוניים שגברו בקרבם. דומה שאלו היו התוצאות העיקריות של המלחמה על הלכי הרוח של יהודי מרוקו. שיקום נאמנותו של המיעוט דרש עתה מאמץ מיוחד. המאמץ יכול היה להשתלב במדיניות הכללית שנועדה לשוב ולבסס את מעמד הצרפתים במרוקו ושבמסגרתה הבטיחו שלטונות הפרוטקטוראט לבצע תיקונים – רפורמות – שייטיבו עם האוכלוסייה הילידה כולה. אצל המוסלמים נתקלה ההצעה לרפורמות באדישות, שכן הן לא ענו על דרישות המינימום של העילית הלאומית.' דומה שאצל היהודים התמונה היתה שונה.

הארגון הקהילתי: רפורמה ואיום חבוי

לפני מלחמת־העולם התרכזה מחאתו של הציבור היהודי בארגון הקהילתי. הטענות היו שמצב האוכלוסייה היהודית, במיוחד במראכש ובקזבלנקה, שני המוקדים להגירה הפנימית הגדולה, החמיר ביותר מבחינה חברתית, וכי מנגד מצטיינים ועדי הקהילות בחוסר אונים ובאינרציה ואין הם מסוגלים לטפל במצוקה הגואה. המוחים, בעיקר מתמערבים יהודים צעירים ומהגרים זרים, קבלו שאין להם חלק ונחלה בארגון היהודי הפנימי, ושאין הם מסוגלים לכן לערוך בו את התיקונים הנחוצים כדי לשפר את מצב אחיהם לדת. הם תבעו דמוקרטיזציה מסוימת במשטר הקהילות, אשר תפתח את הוועדים לכוחות חדשים. קולות המחאה לא היו כמובן לרצון השלטונות. את מי שעמדו מאחוריהם ניתן היה בדרך־כלל לזהות עם הציונות. על כל פנים הם ייצגו קו יהודי לאומי, או לעתים סתם קו רדיקלי, שלא היה רצוי לפקידות הצרפתית, כפי שכל קו רדיקלי או לאומי לא היה רצוי לה.

עתה, לראשונה בתולדותיה, היתה הפקידות הצרפתית מוכנה להיענות לתביעות הדור החדש של המתמערבים, אם כי באופן מוגבל למדי. בשנת 1945 פרסמה הנציבות צו(ט׳היר) חדש להסדרת הארגון היהודי הפנימי, שבא להחליף את הצו משנת 1918. הצו קבע נהלים לבחירות לוועדי הקהילות והגדיר מחדש ובאופן ברור מי הם בעלי זכות הבחירה. עדיין לא הוענקה אמנם זכות בחירה למהגרים יהודים מבחוץ, אך כל היהודים המרוקנים, כולל המעטים שנהנו מנתינות זרה, קיבלו זכות זו, והיא הותנתה רק בגיל מינימום ובתרומה לקופת הקהילה. משמעותו של הצו משנת 1945 לא התמצתה במישור הקהילות המקומיות. אחד מסעיפיו קבע כי פעם בשנה יתכנסו נשיאי כל הקהילות לדון בענייניהם המשותפים. היה זה צעד לקראת התפתחות חדשה בארגון הפנימי של יהודי מרוקו – כינונו של גוף מרכזי לכל הקהילות.

יוזמת התיקון נשענה מן הסתם על מסורת הארגון היהודי הפנימי בצרפת, שבה הקונסיסטוריות המקומיות היו כפופות לקונסיסטוריה המרכזית; דגם הארגון הצרפתי עמד כל העת לנגד עיניהם של הדוחפים לתיקונים במערכת הקהילתית בצפון אפריקה. ואולם בהקמת מוסד מרכזי כזה היה גלום איום לאינטרסים של צרפת הקולוניאלית, שכן נשיאי הקהילות עלולים היו לנטות דווקא לאותו כיוון תוסס שהצרפתים רצו להשקיטו, ובמקרה כזה עשויה היתה המסגרת הממוסדת של הכינוס השנתי להפוך לזירה להשמעת דעות שיפגעו בהם בצורה זו או אחרת.

תופעה מעין זו אכן קרתה, כפי שנראה בהמשך. המשטר הקולוניאלי הסתבך למעשה בפרשה זו, ומכמה כיוונים. ראשית, ברצותו להשקיט את העילית היהודית המתמערבת הוא העניק לה מכשיר שלא עמד לרשותה לפני כן, להביע בו את עמדותיה. עתה לא היה זה מוסד הכפוף לחלוטין להגמוניה של השלטונות. הוא שאב את כוחו מנשיאי הקהילות הנבחרים ועלול היה לבטא קולות עצמאיים מתוך העילית היהודית המקומית, אם לא מן הציבור הרחב. שנית, הוא העניק למיעוט אפשרות ליצור מוסד מרכזי חדש לחלוטין כנוף הארגונים היהודיים. דבר זה לא עלה כקנה אחד עם ההגדרה החוקית של יהודי מרוקו כנתיני הסולטאן הנתונים לריבונותו. מסורת הממשל המח׳זני לא הכירה גוף כזה של נשיאי קהילות והשעה לא היתה כשרה לתת לחידוש זה גושפנקה חוקית עתה, כשהתביעות לחיזוק מעמדו הריבוני של הסולטאן הלכו וגברו. הדבר בא אכן לידי ביטוי במעמדו החוקי המפוקפק של המוסד המרכזי שאספת נשיאי הקהילות החליטה לכונן – מועצת הקהילות היהודיות של מרוקו(להלן: מקימ״ר). שום צו רשמי לא קבע את כינונה של המועצה, אלא רק תזכיר פנימי של הפקידות הצרפתית.

מקימ״ר הוקמה כשנתיים לאחר שהתפרסם צו 1945, כלומר בשנת 1947.

כפי שנראה בהמשך, כינונה היה פרי מאמץ מורכב ומעניין הן של אישים יהודים מסוימים והן של האדמיניסטרציה הקולוניאלית, שמטרתו היתה להשתלט על הגוף שהוקם מתחת לחוטמה של הפקידות ושאיים להפוך למוסד המרכזי של יהודי מרוקו. לכאורה הצליח המאמץ ומועצת הקהילות הפכה מאותה שנה ואילך למעין זרוע של הנציבות. למעשה לא ניתן היה להשתלט עליה לחלוטין. באספות השנתיות של הנשיאים נשמעו גם קולות שלא היו בהכרח לרצון הצרפתים. המוסד המשיך בכל זאת לבטא, במישרין ובעקיפין, הלכי רוח אוטונומיים של העילית היהודית המתמערבת, שיותר ויותר נציגים שלה השתתפו בדיוניו. גם הפקיד היהודי שניהל מטעם הצרפתים את מועצת הקהילות, ז׳אק דהאן, לא רקד אך ורק לצלילי חלילה של הפקידות הצרפתית. הוא היה אמנם צעיר פיקח וזהיר, שטרח לתאם עם אנשי הפקידות כמעט כל מהלך ומהלך שלו, אך היה מצוי בזירה היהודית הפנימית והבין־תפוצתית יותר מן הצרפתים וקיבל לעתים אישור לפעולות שמשמעותן האמיתית היתה מובנת רק לו – לא להם. לבסוף, בעתות משבר, כמו בעת הדחת הסולטאן, לא ברור היה אם הלך לחלוטין בתלם ההוראות. על כל פנים, לפי עדותו האישית של דהאן היתה זו נקודת מפנה שבה נפרדה דרכו מזו של המפקח החדש על המוסדות היהודיים, מוריס בוטבול, אשר החליף את יחיה זגורי, הנכבד מן הדור הישן. בקצרה, הניסיון להרגיע את המתמערבים היהודים, שהיה פועל יוצא של היחלשות המשטר הקולוניאלי, ושהתבטא בשינויים בארגון הקהילתי היהודי – לא הביא בהכרח לתוצאות הרצויות לפקידות הצרפתית.

ירון צור- קהילה קרועה-יהודי מרוקו והלאמיות 1954-1943 – עם עובד 2001- עמ' 103-101