ארכיון חודשי: ינואר 2019


Une histoire de familles – Joseph Toledano-Les noms de famille juifs d'Afrique du Nord – A Suivre

 

Benaroch

Nom patronymique au sens difficile à cerner, en raison du défaut de prononciations des Maghrébins qui confondent le s avec le ch. De ce fait on ne sait s'il faut prononcer Benarouss ou Ben Haroch. Dans le premier cas le nom serait d'origine arabo-berbère comme l'avance Abraham Larédo sans en trouver d'explication. Dans le second cas l'origine pourrait être hébraïque: Ben Haroch, textuellement le fils de la tête, le fils du chef. Autre hypothèse plus osée: les porteurs de ce patronyme seraient les descendants du célèbre rabbin d'Espagne, rabbi Acher Ben Yéhiel, surnommé HAROCH. Né en Allemagne, il s'était installé en Espagne et il fut le grand rabbin très vénéré de Tolède entre 1305 et 1322, l'auteur du commentaire biblique connu comme "Ba'al hatourim", reproduit dans tous les éditions de la Torah aux côtés des commentaires classiques de Rachi. Ce qui pourrait offrir un début de confirmation de cette piste espagnole est le fait que ce patronyme était surtout porté dans les communautés formées en majorité de descendants d'expulsés d'Espagne comme au Maroc, Tétouan, Tanger, Fès, Meknès, Seffou, Rabat et en Algérie Oran et Tlemcen. Aure explication possible basée sur l'origine arabe, indicatif d'un trait de caractère: l'homme amer, âpre. Le nom est attesté au Maroc au XVIème siècle, figurant sur la liste Tolédano des patronymes usuels à l’époque. Autres orthographes: Benarroch, Benarous, Benharoche, Haroch, Harus. Au XXème siècle, nom particulièrement répandu porté au Maroc (Fès, Tanger, Tétouan, El-Ksar, Larache, Meknès, Seffou, Tafilalet, Casablanca, Rabat, Salé, Oujda, Beni-Mellal) et en Algérie (Oran, Tlemcen, Alger, Tiaret, Sidi Bel Abès, Mazagran, Mascara).

YOUDA: Naguid de la communauté de Seffou, formée essentiellement d'originaires de Fès et du Tafilalet à la fin du règne de l’empereur Moulay Ismael qui à court d’argent imposa lourdement les communautés juives ( 1710-1723).

  1. DAVID: Rabbin et kabbaliste à Meknès au XVÏÏIème siècle, contemporain de rabbi Yaacob Abensour qui le tenait en grande estime.

DAVID: Un des trois Juifs de Meknès exécutés sur ordre du sultan Moulay Slimane en 1795 pour une raison inconnue, incident qui tranche avec le cours paisible pour les Juifs du règne de ce roi qui annula toutes les mesures discriminatoires prises par son prédécesseur de sinistre mémoire, Moulay Lyazid.

  1. EL1AHOU: Fils de rabbi Abraham. Un des grands rabbins de la petite ville de Sefrou au XIXème siècle. Né au Tafilalet en 1817, il passa enfant avec sa famille à Sefrou. Il fut appelé en 1866 à servir de rabbin à Elksar, mais n'y trouvant pas de centre de Torah, il préféra revenir à Sefrou. Malgré sa situation économique très précaire, il consacra sa vie à l'étude au point qu'à sa mort ses contemporains ont dit "qu'avec lui sont morts la persévérance et l’amour de l'étude pour l'étude". Poète de grand talent, Il a laissé un commentaire de la Hagada de Pessah, "Kos Eliahaou" qui fut édité pour la première fois par rabbi David Obadia, à Djerba en 1937.

MORDEKHAY (1738-1817) : Comme il y a le soldat inconnu, on pourrait lui donner le titre du rabbin inconnu. Le célèbre rabbin de Meknès, Shmouel Benwaïch, rapporte qu'un jour il fut appelé au chevet de l'un de ses voisins, ce même Mordekay Benharoch, qui s'était évanoui d'inanition n'ayant rien mangé depuis plusieurs jours. Ce qui le frappa dans cette modeste chambre qui lui servait de demeure à lui et à sa nombreuse famille, ce fut le manque total de meubles et l'abondance de livres. Quand le malade reprit connaissance, il lui posa la question et ce dernier lui expliqua qu'il n'avait d'amour que pour l'étude et que d'ailleurs il venait, à force de recherches, de trouver une solution au grave problème qui préoccupait la communauté: le sort des '"agounot", les femmes dont les maris ont disparu et qui ne peuvent se remarier tant que la preuve absolue de leur mort n'avait pu être établie. Il lui fit lire son avis motivé et le rabbin s'émerveilla de sa profondeur et le bénit en lui disant: "De même que tu as atteint la richesse des connaissances, Dieu veillera à ce que tu arrives également à la richesse terrestre". Les juges exami­nèrent la solution proposée, la trouvèrent excellente et libérèrent des liens du mariage les malheureuses épouses. A Mordekhay, ils proposèrent une aide mais il la refusa, confiant dans la réalisation de la bénédiction de rabbi Shmouel. Quand il fut de nouveau sur pied, il sortit du Mellah à la recherche de quelque affaire. Mais il fut vite saisi par deux moghzanis, qui sans lui demander son avis, le réquisitionnèrent pour déplacer la "zeballa". A l'époque, rappelons-le, il n'y avait pas au Mellah de services de voierie et les habitants déversaient leurs ordures ménagères à la porte du quartier. Quand le tas avait atteint une certaine hauteur et que son odeur deveanit insupportable, le pacha réquisitionnait quelques Juifs pour le déplacer de quelques dizaines de mètres plus loin. Ce n'est d’ailleurs qu'en 1873 quand le bon roi Moulay Hassan visita Meknès que cette désagréable corvée devait y être supprimée. Mais on n'en n'était pas encore là. Mordekhay se mit au travail avec ardeur et en creusant, il trouva un paquet de vieux vêtements qu'il prit chez lui. En l'ouvrant, il eut la surprise d'y découvrir un trésor de pièces d'or et une pierre précieuse. Pour ne pas éveiller des soupçons, il reprit le lendemain sa place sur le chantier – avec un zèle redoublé et une chance multipliée: il tomba cette fois sur un collier de pierres précieuses. Il se précipita alors chez rabbi Shmoeul pour lui annoncer que sa bénédiction avait été exaucée et celui-ci lui conseilla aussitôt de partir sans tarder pour Tibériade. Et c'est ainsi qu'il y termina ses jours dans l'étude et l'aisance comme ont dit nos Sages "Celui qui ne renonce pas à l'étude de la Torah malgré sa misère -sa fin sera d'étudier dans la richesse." (Repris de "Nahalat Abot" de rabbi Yossef Messas). SALOMON: Chef de la communauté de Tiaret en Algérie, première partie du XIXème siècle. Il figure parmi ceux qui ont contribué à la publication du livre de rabbi Abraham Ankawa sur l'abattage rituel, "Zebahim Shélémim" (Livourne, 1837)

SHELOMO: Un des grands notables de la communauté de Meknès au XIXème siècle (mort vers 1880 ). Il était considéré en son temps comme le Juif le plus riche de sa ville. Propriétaire terrien, éleveur, il était un des protégés du sultan Hassan II qui lui délivra un sauf-conduit conservé à ce jour par ses descendants. Il racheta à la famille Bahloul leur synagogue familiale avant leur montée en Terre Sainte en 1840.

  1. ABRAHAM HAROCH: Fils de Itshak. Rabbin originaire de Rabat qui monta en Terre Sainte avec rabbi David Bensim'on. Il fut envoyé comme émissaire de la communauté maghrébine de Jérusalem au Maroc en 1862. Il fit partie en 1866 du premier Comité établi par Tsouf Dvash pour l'aider à gérer les affaires de la communauté qui s'était séparée après une longue lutte, de la communauté sépaharde.

YAMIN (1882-1949): Grand négociant international né à Tétouan. Philanthrope très pieux et d'une vaste culture hébraïque et occidentale, il vécut de nombreuses années à Mélilia où il devint Président de la communauté de ce présidés espagnol. Il y fonda un quartier pour accueillir ses coreligionnaires du Maroc septentrional, ainsi qu'un Talmud Tora et une synagogue, "Or Zaruah", dédiée à la mémoire de son père, Akiba. En 1926, il fonda également une synagogue à Jérusalem à la mémoire de son père, et une Yéchiva à Tibériade.

 DAVID (1869-1961): Commerçant en céréales et notable de la communauté de Meknès. Il fut en 1930 le premier président moderne, formé à l'école de l’Alliance, du Comité de la Communauté et le premier Juif de la ville à entrer à la Chambre de Commerce et d'Agriculture de la ville. Il vécut quelques années à Tanger où son père s'était installé vers 1910 alors que les mauvaises nouvelles parvenues des membres de sa famille montés en Terre Sainte l'avaient découragé de mettre à éxécution son projet de Alya. Il conserva des relations étroites avec sa communauté d'adoption et quand par exemple il fut chargé de l’accueil dans sa communauté du Président de la République Française, il fit venir les Eclaireurs juifs de Tanger qui saluèrent l’hôte officiel aux sons de la … Hatikva ! C'est sous magistère que fut inauguré le bâtiment moderne de l'Ecole de l'Alliance qui passa ainsi du Vieux au Nouveau Mellah. Pour les services rendus à la communauté il fut décoré comme Officier de la Ouissam Alaouite.

RAPHAËL (1921-1994): Fils de David. Avocat né à Rabat, mort à Nice en 1994. Après avoir exercé longtemps à Casablanca, où il publia notamment une étude sur le droit successoral hébraïque au Maroc et fut président de l'O.S.E., il s'était installé à Nice en 1964, où il fut le délégué régional puis le vice-président de la Section Française du Congrès Juif Mondial. Vice-président du Consistoire de Nice de 1979 à 1994. Il fut en France un des fondateurs de l'Union Mondiale des Originaires d'Afrique du Nord.

Une histoire de familles – Joseph Toledano-Les noms de famille juifs d'Afrique du Nord – A Suivre- page 157-159

Le Mossad et les secrets du reseau juif au Maroc 1955-1964 – Michel Knafo

 

Trois périodes du travail de la Misguéret

Après la fermeture des bureaux de Kadima par les autorités marocaines, le travail de la Misguéret a connu trois périodes:

Les années 1956-1957

Ce furent les années de transition entre l'émigration légale et l'émigration clandestine. En 1956, il y avait encore des milliers d'émigrants bloqués dans le camp de l'Agence juive près de Casablanca (Appelé par les juifs du Maroc le Camp de Mazagan étant situé à 26 kms de Casablanca, sur la route de Mazagan), et des négociations se poursuivirent avec les autorités pour permettre leur sortie. A ces négociations participèrent diverses organisations, dont le Congrès Juif Mondial. Le gouvernement marocain céda aux pressions, et autorisa de temps à autre, le départ de groupes d'immigrants. Mais le camp se remplissait de nouveau, car d'autres y étaient introduits en secret par les hommes de Gonen. Mais en fin de compte le camp fut définitivement fermé au mois d'octobre 1956.

Les années 1957-1961

Ces années furent celles de l'Alyah Beth (Immigration illégale) – la deuxième étape de l'opération – durant lesquelles le flot d'émigrants diminua de beaucoup. La police surveillait de plus en plus les voies de sortie, et il fallait constamment en chercher de nouvelles.

La sortie se pratiquait par des voies illégales à travers les présides de Ceuta e: Mélilla, enclaves restées espagnoles après l'Indépendance, où ils arrivaient par voie de terre ou par mer. D'autres ont fait une route plus longue par mer, jusqu'.: Gibraltar. Des émigrants solitaires ou en longues caravanes furent arrêtés par le; garde-frontières, mis en prison et même quelquefois torturés. L'émigration ava:־ ralenti, mais elle ne cessa pas. Le naufrage de l'Egoz provoqua une très grand; émotion à tous ceux qui s'occupaient de l'Alyah, et au sort des Juifs. On peut dire que cette tragédie fut l'occasion d'un tournant, bien qu'il fallût attendre encore six mois pour voir la reprise de l'émigration et l'accord officieux des autorités marocaines.

Le naufrage de l'Egoz a servi d'indicateur dans les chemins tortueux de l'émigration du Maroc. Les faits qui étaient gardés sous silence jusque là devinrent publics. Il est évident que ce fut une terrible tragédie pour les Juifs marocains, dont beaucoup avaient des parents parmi les disparus, et ils se rendirent compte des dangers de !'émigration clandestine. Dans le monde aussi, la tragédie des Juifs de ce pays qui venait d'obtenir l'indépendance causa une forte impression. Les militants de la Misguéret furent très bouleversés, eux aussi, et il a fallu beaucoup de temps pour se remettre de ce coup terrible. Même les autorités marocaines comprirent la terrible signification du naufrage de l'Egoz.

Les cinq ou six années de travail clandestin qui avaient précédé le naufrage n'avaient pas été vaines. Le judaïsme marocain avait changé, et le prestige de l'Etat d'Israël et de ses émissaires s'était grandement accru. Les militants impliqués dans l'autodéfense et l'émigration étaient relativement peu nombreux mais l'écho de leur action avait été sans proportion et avait contribué à renforcer le sentiment de sécurité et de fierté des Juifs du Maroc. On voyait ça et là des personnalités juives réclamant la même liberté de circulation que pour les autres citoyens du pays.

Des tracts furent diffusés au cours de l'opération Bazak, naturellement organisée et supervisée par la Misguéret. Deux des diffuseurs furent arrêtés, et à leur suite. 18 autres militants de la Misguéret qui subirent dignement la détention et les interrogatoires de la police, il y avait donc une autre atmosphère au sein de la communauté juive. En fait, le naufrage non seulement n'avait pas dissuadé des Juifs qui voulaient fuir par mer, mais leur avait fait comprendre qu'il n'y avait aucun espoir de vie en diaspora. Beaucoup de Juifs simples et candides continuèrent à emprunter des voies difficiles vers l'inconnu, ils acceptèrent toutes les souffrances avec amour et allèrent vers la mer récitant des versets des Psaumes.

  1. Les années 1961-1964

Ce fut une période d'émigration légale avec l'accord des autorités marocaines, qui eut le nom d'opération Yakhine. Il aura fallu, bien entendu, un certain temps pour s'adapter à une situation qui n'était plus secrète – elle était admise sans être tout à fait officielle. L'opération Yakhine dura de novembre 1961 jusqu'à fin 1964, durant laquelle environ quatre-vingt dix mille Juifs quittèrent le Maroc. On peut dire que la majorité des Juifs du Maroc se sont installés en Israël. En un laps de temps relativement bref, le judaïsme marocain a donc cessé d'être une diaspora susceptible de préoccuper l'Etat d'Israël sur le plan de sécurité.

Pendant toutes les années de la Alyah clandestine, des négociations se sont poursuivies avec les autorités marocaines afin d'assurer le droit des Juifs de quitter librement le pays, ainsi que le stipule la constitution, et ainsi que l'affirme publiquement le gouvernement. Avec les milieux de l'opposition, les contacts n'ont jamais été interrompus. Les leaders du judaïsme marocain, eux aussi, ont compris que l'Alyah était devenue inévitable. Soit qu'ils affirmaient leur <volonté à haute voix, ou qu'ils la réservaient seulement à des cercles intérieurs, il n'y avait plus aucune raison de l'ignorer. Si certains milieux juifs avaient autrefois cherché l'intégration au peuple marocain, cette option ne correspondait absolument plus à la réalité. Le mouvement de rapprochement judéo-musulman le "Wifaq", affilié au parti de l"Istiqlal", avait cessé d'attirer les intellectuels juifs dans ses rangs.

Après le naufrage de l'Egoz et la visite de Abdul Nasser à Casablanca, la distribution de tracts de protestation au cours de "l'opération Bazak", et l'arrestation d'une vingtaine de militants de la Misguéret, il était devenu évident que l'Alyah était la seule issue possible, au point de devenir la principale, sinon l'unique revendication de la rue juive.

Lorsque les différentes branches de la Misguéret, Gonen, la Makéla et le service de renseignements ont pris de l'essor, ce débat n'est pas resté stérile car les faits ont décidé de son sort: la pression croissante sur les portes de sortie qui se faisait de plus en plus forte, l'infiltration d'émigrants cherchant à atteindre les frontières, les vieillards, les groupes de femmes et d'enfants qui affrontaient les difficultés des chemins, étaient arrêtés et déférés devant les tribunaux – tout cela était en quelque sorte une preuve qu'il n'y avait pas d'autre issue. Les négociations se déroulèrent aussi sur un autre plan.

Les représentants du Congrès juif mondial ont aussi tenté, à plusieurs reprises, d'y prendre part, d'avoir des contacts avec des membres du gouvernement, avec le roi et ses proches. Il y a eu des promesses, des tergiversations: "Le roi est en déplacement… Le gouvernement est en crise… Nous sommes à la veille des élections…" Toutes ces réponses sont connues d'autres régions, d'autres époques de l'histoire juive, et il n'était pas possible d'arriver à un accord sérieux. Et si les Juifs avaient attendu la fin des ces débats (qui étaient menés en accord avec l'Agence juive et le ministère des Affaires étrangères d'Israël) on en serait encore aujourd'hui à attendre. Ce qui vient d'être décrit correspond à la période qui a duré jusqu'à fin 1961. Année où a débuté l'opération Yakhine, appelée aussi Alyah Guimel. Au cours de l'été de cette même année, des négociations difficiles ont été menées avec des Hautes personnalités du Maroc afin d'obtenir l'autorisation rour les Juifs d'émigrer, et il était question d'un nombre important de candidats au départ. Il y a eu à cette époque des périodes d'espoir et d'autres où l'on doutait de la réussite. Ceux qui étaient de l'autre côté de la table des délibérations n'ont jamais éveillé chez nous à cette époque une confiance totale, et bien que la promesse ait été faite de permettre à des dizaines de milliers de Juifs d'émigrer en l'espace de quelques mois, le doute ne nous a jamais quittés. Les nombreux télégrammes envoyés du Maroc à Paris et en Israël et vice-versa témoignent d'une grande anxiété aussi bien que de l'enthousiasme à la suite d'un engagement obtenu. Telles ont été les voies sinueuses des négociations qui ont précédé l'époque de l'Alyah Guimel. Etant donné qu'on considérait que des dizaines de milliers de juifs quitteraient le territoire marocain en l'espace de quelques mois, fallait-il taire la grave question de la confiance qu'avaient les responsables des négociations, et ceux qui représentaient les intérêts juifs au Maroc quant à ce nombre de partants?

Ces milliers de juifs étaient vraiment désireux d'émigrer? N'allait-on pas découvrir au dernier moment qu'on avait travaillé en vain? Pendant toutes les années de l'émigration, les militants avaient l'impression de marcher sur une corde mince et raide, et la justification de leur action était la "volonté générale" de la population juive d'aller vivre en Israël.

Le Mossad et les secrets du reseau juif au Maroc 1955-1964 – Michel —page82-85 Knafo

מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב

 

הימים הבאים עתידים היו להוכיח כי חששותיו של שרת היו מבוססים לחלוטין. בסוף מאי 1956, הודיעה ממשלת מרוקו על כוונתה לסגור את מחנה ״קדימה״. בישיבת ממשלת ישראל ב־3 ביוני 1956, מסר שרת דיווח קודר על סיכויי העלייה ממרוקו. הוא מסר על החלטת הסולטאן לגזור על העלייה ואמר, כי ממשלת ישראל יוזמת שורה של פעולות, שתכליתן להביא לביטול הגזירה. מתוך מגמה להניח לסולטאן פתח לנסיגה, הציע בן־גוריון – ודעתו זו נתקבלה – לשמור בינתיים בסוד את פעולות הממשלה. ב־10 ביוני, דיווח השגריר צור מפאריס, כי משרדי העלייה בקזבלנקה, מרקש ופאס נסגרו וכי משרד הפנים המרוקני הורה שלא להנפיק דרכונים חדשים ליהודים – אפילו לא למטרות ריפוי – מחשש פן הם מתכוונים להגר לישראל. מחנה ״קדימה״ הוקף שוטרים רכובים על סוסים וכל מבואותיו נחסמו.

באותה תקופה, לא נותרו במרוקו שליחים רבים מטעם הסוכנות היהודית. מפאת המצב המיוחד שנוצר במרוקו לאחר העצמאות, הוחל בצמצום הדרגתי של מספר השליחים. תחילה יצאו הנשים והילדים ואחר כך השליחים עצמם. אם מתוך רצון שלא לעורר את פחדם של היהודים, או משום סדרי עדיפויות שונים, נמנע השלטון המרוקני מלגרש את שליחי הסוכנות. במקום זאת, נקט משרד הפגים המרוקני בשיטה ״מתוחכמת״ יותר: כל אשרת־שהייה שתוקפה פג – לא חודשה. על כן, כאשר הורה הסולטאן לסגור את מחנה ״קדימה״, היו בקזבלנקה שליחים מעטים וכל אחד מהם מילא תפקיד מוגדר. נוסף על עמוס רבל, מנהל המשרד, היו שם גם אריה אברהמי, מנדל וילנר ויעקב חסן. אברהמי קיים קשר עם משרד הבריאות המרוקני ועסק גם בקבלת אשרות כניסה לצרפת; מנדל וילנר היה ממונה על המגעים עם קציני ביקורת הגבולות בנמלים ובשדות התעופה ועסק גם בארגון שילוחם של העולים באניות ובמטוסים, ואילו יעקב חסן, לשעבר מזכיר מושב בית־הגדי בנגב, היה שליח מטעם תנועת המושבים הדתיים בישראל. כאשר גזרה מרוקו על העלייה, התנדב יעקב חסן להישאר עם שליחי העלייה המעטים שנותרו בקזבלנקה.

יעקב חסן הי״ד, יליד טוניס, היה ללא ספק אחד מגיבוריה של דרמה אנושית זו, הקשורה בעלייתם של יהודי צפון־אפריקה לישראל. עוד בהיותו בטוניס, יסד חסן ארגון יהודי־דתי בשם דג״ל – דורשי גאולה לישראל – וריכז סביבו קבוצה של 100 צעירים שניסו להעפיל לישראל על סיפון הספינה הקטנה והרעועה ״המעפיל האלמוני״. אך עוד לפני שהגיעה לחופי הארץ, נלכדה הספינה על־ידי שתי אניות מלחמה בריטיות והובלה לקפריסין. כאשר קמה מדינת ישראל ויושבי־המחנות בקפריסין היו בין הראשונים לגאולה – התגייס חסן לצה״ל והספיק אפילו להשתתף בקרבות האחרונים בנגב. לאחר שחרורו, הוא נשא לאישה את לאה, שאותה הכיר בקפריסין ויחדיו הצטרפו לקיבוץ סעד. אך בגבור גלי העלייה מצפון־אפריקה, נשלח חסן לשמש מדריך חקלאי במושב בית הגדי, מול עיירת־הפיתוח נתיבות, שהוקם על־ידי עולים מטוניסיה. עד מהרה, הפך לאיש מרכזי במקום ואף נבחר לשמש מזכיר המושב.

לקראת עצמאותה של מרוקו, נשלח יעקב חסן לקזבלנקה, במטרה לעודד עלייה להתישבות חקלאית במושבים דתיים בישראל. לאחר הפסקת העלייה ממרוקו, הועבר חסן לאלג׳יריה. שם, יחד עם רפאל בן־גרא הי״ד, חבר מושב בצרה שבשרון ושליח המחלקה להתישבות של המעמד הבינוני, עסק בעידוד העלייה לישראל. אך ב־17 לפברואר 1958, כאשר נסעו במונית שכורה מאלג׳יר לאיפלו וטיארט – במערב אלג׳יריה – הם נחטפו והוצאו להורג על־ידי אנשי הפל״ן. נסיבות הרצחם של חסן ובן־גרא לוטות בערפל עד היום וכל המאמצים לגלות את גוויותיהם ולהביאם לקבר ישראל, עלו עד כה בתוהו.

עוד לפני פרסום ההוראה בדבר סגירת שעריו של מחנה ״קדימה״, נסעו אריה אברהמי ויעקב חסן בג׳יפ וחרשו את כפרי הדרום. על־ידי מאמץ זה, הם הצליחו לרכז בקזבלנקה אלפי עולים, כך שבעת פרסום הוראת הסגירה, היו במחנה ״קדימה״ קרוב ל־9,000 איש.

הודעתה של ממשלת מרוקו בדבר הפסקת ההגירה לישראל, עמדה בסתירה לכל ההבטחות שנתנו הסולטאן ועוזריו, לאישים יהודיים שונים. מנהל המחלקה המדינית של ״הקונגרס היהודי העולמי״, אלכסנדר איסטרמן, אץ לרבאט במאמץ להביא לשינוי ההחלטה. במשך עשרה ימים, ביקש איסטרמן להיפגש עם ראש ממשלת מרוקו, סי בקאעי, אך לשווא. שגריר ישראל בפאריס יעקב צור, פתח בפעולה לגיוס ידידים צרפתים שהיו ידועים בקשריהם הטובים עם ממשלת מרוקו. בין היתר, פנה צור לעזרתם של ראשי הממשלה לשעבר, פייר מנדס־פראנס ואדגאר פור. הללו כתבו מיד לסולטאן, אך סידי מוחמר בן-יוסף השיב בהתחמקות כי ״הנושא נתון בבדיקה״. פנייה דומה נעשתה גם לממשלת ארה״ב, בתקווה שהנשיא אייזנהואר יפעיל את השפעתו ברבאט וישכנע את הסולטאן לבטל את החלטתו.

מחשש פן לא תוכל לעמוד בלחצן של ממשלות ארה״ב וצרפת, החליטה מרוקו לזרז את סגירתו של מחנה ״קדימה״. מחמת המחסור במזון ומחשש להתפשטות מחלות, שיגרה ממשלת מרוקו שליחים למחנה ״קדימה״. במאמץ לשכנע את היהודים לשוב לבתיהם ולכפריהם. הפקידים המרוקנים הבטיחו ליהודים מקומות עבודה ופיתויים אחרים, אך ללא הועיל. עתה בא תור האיומים, אך גם דבר זה לא עזר. נציגי היהודים אמרו לפקידים המרוקנים כי הם לא יעזבו את המחנה, אלא אם יובטח להם כי יובאו משם הישר ל… נמל קזבלנקה. מה שחיזק את ידיהם של אותם יהודים היתה העובדה, שמספר שליחי עלייה הסתננו למחנה ״קדימה״ וכיוונו – מבפנים – את המאבק נגד שלטונות מרוקו. שליחים אלה ידעו כי סגירת מחנה המעבר מהווה תקדים מסוכן, ואם הממשלה המרוקנית תצא מנצחת בו – יקיץ הקץ על העלייה היהודית ממרוקו. ואמנם, יושבי המחנה עמדו במאבק זה בגאוה ובכבוד וחרף המצוקה הרבה – איש מהם לא נשבר ולא עזב את המחנה.

מי שניהל מאבק זה מטעם הסוכנות היהודית, היה ברוך דובדבני, מנהל מחלקת העלייה באירופה והאחראי מטעמה גם לעלייה מצפון־אפריקה. דובדבני היה קשור בלב ונפש ליהודי מרוקו והוא ראה בהם גורם חיובי שמסייע בבניתה של מדינת ישראל. כחבריו במחלקת העלייה, כן גם דובדבני התנגד למדיניות הסלקציה. אך על הפרק לא עמדה עתה שאלת מיכסות העלייה, אלא עצם זכותם של יהודי מרוקו להגר מארצם. כ״איש שטח״ מובהק, העדיף דובדבני לנטוש את משרדו בפאריס ולהימצא עם ״חייליו״, אחרוני שליחי הסוכנות היהודית בקזבלנקה. באותם הימים, היו יו״ר מחלקת העלייה, ש.ז. שרגאי ויו"ר מחלקת הקליטה, ד״ר גיורא יוספטל, בצרפת הם עקבו מקרוב אחר המאבק להמשך העלייה ממרוקו. וכך, לאחר התיעצות משותפת של כל האישים הללו עם השגריר יעקב צור, יצא דובדבני מבנין השגרירות הישראלית הישר לשדה התעופה של פאריס ומשם – במטוס ״אייר פראנס״ לקזבלנקה. השלטונות המרוקניים גילו ״תקלה קטנה״ באשרת הכניסה של דובדבני וביקשו להחזירו לפאריס. היה זה ביום שישי, בשעות המוקדמות של אחר־הצהרים. לאחר ויכוח נרגש בשדה התעופה של קזבלנקה, הצליח דובדבני לשכנע את קציני מחלקת ההגירה כי כיהודי דתי, אין הוא יכול לטוס בשבת. על כן, ניתנה לו אשרת שהייה זמנית, עד ליום ראשון אחר־הצהרים.

מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב עמ'98-95

ירון צור- קהילה קרועה-יהודי מרוקו והלאמיות 1954-1943-המגננה הצרפתית והיהודים

המגננה הצרפתית והיהודים

משימות דחופות לשלטונות

אחרי ״מבצע לפיד״, בשלהי 1942, מצאו עצמם היהודים תחת לחץ בלתי צפוי ופעולות דיכוי מצד חוגים צרפתיים אנטישמיים, ואילו שעתם של המוסלמים לשוב ולחוש את נחת זרועו של הקולוניאליזם הצרפתי באה בראשית 1944. בינואר אותה שנה פרצו מהומות בערי מרוקו וכוחות הביטחון של הפרוטקטוראט דיכאו אותן ביד קשה – הרגו עשרות אנשים, פצעו מאות ועצרו אלפים. המהומות פרצו עקב מעצרם של כמה ממנהיגי תנועת השחרור המרוקנית. כאמור בפרק הקודם, ניסחו הלאומיים המרוקנים באותה תקופה לראשונה את תביעתם לעצמאות ובדצמבר 1943 ייסדו מפלגה חדשה, מפלגת ״העצמאות״(אלאסתקלאל), אשר תבעה את החזרת הריבונות המלאה למרוקו בראשות הסולטאן מחמד בן יוסוף. הסולטאן אולץ על־ידי הצרפתים להסתייג מתביעת העצמאות של הלאומיים, אך הכל ידעו כי הוא עושה זאת בלב ולב. למעשה הפך אז הסולטאן, מלכה של הארץ הנהנה מהילה של קדושה, לסמלה של תנועת השחרור.

הצרפתים היו נתונים ככלל במגננה בתקופה זו עקב היחלשות מעמדם כמעצמה קולוניאלית, והעימות הגובר עם המוסלמים חיזק בם את האינטרס לתקן את יחסיהם עם המיעוט היהודי, ששובשו בתקופת המלחמה. הדרך לכך לא היתה קלה, מכמה סיבות. הראשונה שבהן היתה כמובן אירועי תקופת וישי, שכפי שנראה בהמשך הטביעו חותם קשה על כל מרכיבי העילית היהודית המקומית. סיבה אחרת, משנית, היתה שהיהודים מצאו עצמם עתה מחוזרים על־ידי הלאומיים המרוקנים, גם אם לא באופן נמרץ.

החשש העיקרי של השלטונות באותן שנים לא היה, מכל מקום, מפני מעבר חד של היהודים לעבר הלאומיים המרוקנים, אלא מנטייתם כלפי האמריקנים ימן הרגשות הציוניים שגברו בקרבם. דומה שאלו היו התוצאות העיקריות של המלחמה על הלכי הרוח של יהודי מרוקו. שיקום נאמנותו של המיעוט דרש עתה מאמץ מיוחד. המאמץ יכול היה להשתלב במדיניות הכללית שנועדה לשוב ולבסס את מעמד הצרפתים במרוקו ושבמסגרתה הבטיחו שלטונות הפרוטקטוראט לבצע תיקונים – רפורמות – שייטיבו עם האוכלוסייה הילידה כולה. אצל המוסלמים נתקלה ההצעה לרפורמות באדישות, שכן הן לא ענו על דרישות המינימום של העילית הלאומית.' דומה שאצל היהודים התמונה היתה שונה.

הארגון הקהילתי: רפורמה ואיום חבוי

לפני מלחמת־העולם התרכזה מחאתו של הציבור היהודי בארגון הקהילתי. הטענות היו שמצב האוכלוסייה היהודית, במיוחד במראכש ובקזבלנקה, שני המוקדים להגירה הפנימית הגדולה, החמיר ביותר מבחינה חברתית, וכי מנגד מצטיינים ועדי הקהילות בחוסר אונים ובאינרציה ואין הם מסוגלים לטפל במצוקה הגואה. המוחים, בעיקר מתמערבים יהודים צעירים ומהגרים זרים, קבלו שאין להם חלק ונחלה בארגון היהודי הפנימי, ושאין הם מסוגלים לכן לערוך בו את התיקונים הנחוצים כדי לשפר את מצב אחיהם לדת. הם תבעו דמוקרטיזציה מסוימת במשטר הקהילות, אשר תפתח את הוועדים לכוחות חדשים. קולות המחאה לא היו כמובן לרצון השלטונות. את מי שעמדו מאחוריהם ניתן היה בדרך־כלל לזהות עם הציונות. על כל פנים הם ייצגו קו יהודי לאומי, או לעתים סתם קו רדיקלי, שלא היה רצוי לפקידות הצרפתית, כפי שכל קו רדיקלי או לאומי לא היה רצוי לה.

עתה, לראשונה בתולדותיה, היתה הפקידות הצרפתית מוכנה להיענות לתביעות הדור החדש של המתמערבים, אם כי באופן מוגבל למדי. בשנת 1945 פרסמה הנציבות צו(ט׳היר) חדש להסדרת הארגון היהודי הפנימי, שבא להחליף את הצו משנת 1918. הצו קבע נהלים לבחירות לוועדי הקהילות והגדיר מחדש ובאופן ברור מי הם בעלי זכות הבחירה. עדיין לא הוענקה אמנם זכות בחירה למהגרים יהודים מבחוץ, אך כל היהודים המרוקנים, כולל המעטים שנהנו מנתינות זרה, קיבלו זכות זו, והיא הותנתה רק בגיל מינימום ובתרומה לקופת הקהילה. משמעותו של הצו משנת 1945 לא התמצתה במישור הקהילות המקומיות. אחד מסעיפיו קבע כי פעם בשנה יתכנסו נשיאי כל הקהילות לדון בענייניהם המשותפים. היה זה צעד לקראת התפתחות חדשה בארגון הפנימי של יהודי מרוקו – כינונו של גוף מרכזי לכל הקהילות.

יוזמת התיקון נשענה מן הסתם על מסורת הארגון היהודי הפנימי בצרפת, שבה הקונסיסטוריות המקומיות היו כפופות לקונסיסטוריה המרכזית; דגם הארגון הצרפתי עמד כל העת לנגד עיניהם של הדוחפים לתיקונים במערכת הקהילתית בצפון אפריקה. ואולם בהקמת מוסד מרכזי כזה היה גלום איום לאינטרסים של צרפת הקולוניאלית, שכן נשיאי הקהילות עלולים היו לנטות דווקא לאותו כיוון תוסס שהצרפתים רצו להשקיטו, ובמקרה כזה עשויה היתה המסגרת הממוסדת של הכינוס השנתי להפוך לזירה להשמעת דעות שיפגעו בהם בצורה זו או אחרת.

תופעה מעין זו אכן קרתה, כפי שנראה בהמשך. המשטר הקולוניאלי הסתבך למעשה בפרשה זו, ומכמה כיוונים. ראשית, ברצותו להשקיט את העילית היהודית המתמערבת הוא העניק לה מכשיר שלא עמד לרשותה לפני כן, להביע בו את עמדותיה. עתה לא היה זה מוסד הכפוף לחלוטין להגמוניה של השלטונות. הוא שאב את כוחו מנשיאי הקהילות הנבחרים ועלול היה לבטא קולות עצמאיים מתוך העילית היהודית המקומית, אם לא מן הציבור הרחב. שנית, הוא העניק למיעוט אפשרות ליצור מוסד מרכזי חדש לחלוטין כנוף הארגונים היהודיים. דבר זה לא עלה כקנה אחד עם ההגדרה החוקית של יהודי מרוקו כנתיני הסולטאן הנתונים לריבונותו. מסורת הממשל המח׳זני לא הכירה גוף כזה של נשיאי קהילות והשעה לא היתה כשרה לתת לחידוש זה גושפנקה חוקית עתה, כשהתביעות לחיזוק מעמדו הריבוני של הסולטאן הלכו וגברו. הדבר בא אכן לידי ביטוי במעמדו החוקי המפוקפק של המוסד המרכזי שאספת נשיאי הקהילות החליטה לכונן – מועצת הקהילות היהודיות של מרוקו(להלן: מקימ״ר). שום צו רשמי לא קבע את כינונה של המועצה, אלא רק תזכיר פנימי של הפקידות הצרפתית.

מקימ״ר הוקמה כשנתיים לאחר שהתפרסם צו 1945, כלומר בשנת 1947.

כפי שנראה בהמשך, כינונה היה פרי מאמץ מורכב ומעניין הן של אישים יהודים מסוימים והן של האדמיניסטרציה הקולוניאלית, שמטרתו היתה להשתלט על הגוף שהוקם מתחת לחוטמה של הפקידות ושאיים להפוך למוסד המרכזי של יהודי מרוקו. לכאורה הצליח המאמץ ומועצת הקהילות הפכה מאותה שנה ואילך למעין זרוע של הנציבות. למעשה לא ניתן היה להשתלט עליה לחלוטין. באספות השנתיות של הנשיאים נשמעו גם קולות שלא היו בהכרח לרצון הצרפתים. המוסד המשיך בכל זאת לבטא, במישרין ובעקיפין, הלכי רוח אוטונומיים של העילית היהודית המתמערבת, שיותר ויותר נציגים שלה השתתפו בדיוניו. גם הפקיד היהודי שניהל מטעם הצרפתים את מועצת הקהילות, ז׳אק דהאן, לא רקד אך ורק לצלילי חלילה של הפקידות הצרפתית. הוא היה אמנם צעיר פיקח וזהיר, שטרח לתאם עם אנשי הפקידות כמעט כל מהלך ומהלך שלו, אך היה מצוי בזירה היהודית הפנימית והבין־תפוצתית יותר מן הצרפתים וקיבל לעתים אישור לפעולות שמשמעותן האמיתית היתה מובנת רק לו – לא להם. לבסוף, בעתות משבר, כמו בעת הדחת הסולטאן, לא ברור היה אם הלך לחלוטין בתלם ההוראות. על כל פנים, לפי עדותו האישית של דהאן היתה זו נקודת מפנה שבה נפרדה דרכו מזו של המפקח החדש על המוסדות היהודיים, מוריס בוטבול, אשר החליף את יחיה זגורי, הנכבד מן הדור הישן. בקצרה, הניסיון להרגיע את המתמערבים היהודים, שהיה פועל יוצא של היחלשות המשטר הקולוניאלי, ושהתבטא בשינויים בארגון הקהילתי היהודי – לא הביא בהכרח לתוצאות הרצויות לפקידות הצרפתית.

ירון צור- קהילה קרועה-יהודי מרוקו והלאמיות 1954-1943 – עם עובד 2001- עמ' 103-101

הספרייה הפרטית של אלי פילו-Memoires Marranes Nathan Watchel

Memoires Marranes

Nathan Watchel

Collection dirigee par Maurice Olender

Edition du Seuil, Fevrier 2011

Une mémoire marrane encore vivante se perpétue obstinément au Brésil, plus de cinq cents ans après la conversion forcée, jusque dans les terres arides du Nordeste, dans le lointain et mythique sertâo.

Je suis parti à la recherche de traces des judaïsants d’autrefois, de vestiges d’un passé si ancien, si occulté, en cet autre bout du monde, en ces immenses déserts de broussailles et d’épines, prédestinés en quelque sorte à tous les exils.

Entre mémoire et oubli, j’ai pu entrevoir combien la condition marrane s’accompagne au fil du temps de représentations et réactions ambiva­lentes, tant positives que négatives, à l’égard de l’héritage juif: soit la foi du souvenir et la vénération des martyrs, soit le déni des ancêtres qui ont transmis à leurs descendants le stigmate de leur « sang impur ».

C’est d’un double processus que se compose la mémoire marrane, de deux mouvements antithétiques (mais non exclusifs car ils peuvent fort bien coexister parmi les membres d’une même famille, voire chez le même indi­vidu): d’un côté, fidélité persévérante malgré les bûchers, de l’autre, volonté de fusion et recherche de l’oubli (ce qui ne signifie pas dispari­tion totale du champ de la mémoire). Or le Brésil, au cours de son histoire, a offert et offre aujourd’hui encore des conditions particulièrement favo­rables à l’un comme à l’autre phénomène.

  1. W.N

Professeur au Collège de France, Nathan Wachtel a publié dans la même collection Dieux et vampires. Retour à Chipaya en 1992, La Foi du souvenir. Labyrinthes marranes en 2001 et La Logique des bûchers (2009, Prix Guizot de l’Académie française).

www.seuil.com

Un autre bout du monde

Plus nous comprenons les choses singulières, plus nous comprenons Dieu.

Baruch Spinoza, Ethique, V, 24.

Une mémoire marrane encore vivante se perpétue obsti­nément au Brésil, plus de cinq cents ans après la conversion forcée, jusque dans les terres arides du Nordeste, dans le lointain et mythique sertâo. Pourquoi partir à la recherche de traces des judaïsants d’autrefois, de vestiges d’un passé si ancien, si occulté, en cet autre bout du monde, en ce s immenses déserts de broussailles et d’épines, prédestinés en quelque sorte à tous les exils ?

Le sertão est une zone géographique du  Nordeste du Bresil au climat semi-aride du  au . Son sens originel signifie l'« arrière-pays », le « fin fond », une zone éloignée des centres urbains, la campagne, et peut être comparé au concept de bled ou à l'outback australien L'anthropologue Claude Lévi-Strauss le précise en ces termes : « Mato se rapporte à un caractère objectif du paysage : la brousse, dans son contraste avec la forêt ; tandis que sertão se réfère à un aspect subjectif : le paysage par rapport à l'homme » (Tristes tropiques, chapitre Caduveo – Pantanal). Wikipedia

Entre mémoire et oubli, la condition marrane s’accompagne au fil du temps de représentations et réactions ambivalentes, tant positives que négatives, à l’égard de l’héritage juif: soit la foi du souvenir et la vénération des martyrs, soit le déni des ancêtres qui ont transmis à leurs descendants le stigmate de leur sang impur. – D’une part, en effet, nous savons que la mémoire marrane ne naît pas seulement du drame de la conversion forcée, mais quelle est en quelque sorte entre­tenue, pendant plusieurs siècles, par la répression implacable des judaïsants (arrestations, prisons, autodafés), c’est-à-dire par le fonctionnement même de la machine inquisitoriale fondée sur la logique des bûchers. D’autre part, l’appauvris­sement inéluctable de cette mémoire, au long des générations, ne résulte pas seulement d’un manque de contact régulier avec les communautés juives, ni de l’œuvre d’érosion progressive du temps; il s’agit aussi, le plus souvent, d’une volonté délibérée d’effacement parmi les nouveaux-chrétiens eux-mêmes, lesquels aspirent nombreux à s’intégrer pleinement dans la société globale et s’efforcent en conséquence de faire oublier leur origine. Mais ces tentatives de dénégation, de refoulement, de falsification, n’en sont pas moins des procédures mémorielles, elles aussi, quoique en négatif : spectre qui hante tant de familles obsédées par l’impérieuse nécessité de cacher des secrets estimés honteux. Cette hantise apparaît en définitive comme une autre manière de se souvenir, qui tout en s’oc­cultant elle-même contribue paradoxalement à faire subsister une certaine mémoire marrane, s’estompant dès lors dans le flou et la confusion pour devenir vague réminiscence, dissi­mulée à la claire conscience, telle une lueur évanescente.

C’est donc d’un double processus que se compose la mémoire marrane, de deux mouvements antithétiques (mais non exclusifs car ils peuvent fort bien coexister parmi les membres d’une même famille, voire chez le même individu) : d’un côté, fidélité persévérante malgré les bûchers, de l’autre, volonté de fusion et recherche de l’oubli (ce qui ne signifie pas disparition totale du champ de la mémoire). Or le Brésil, au cours de son his­toire, a offert et offre des conditions particulièrement favo­rables à l’un comme à l’autre phénomène.

ישראל והעלייה החשאית ממרוקו-מיכאל לסקר-2006 מדינת ישראל, ההגנה העצמית והעלייה החשאית

בראשית מאי 1960, טרם קוימו הבחירות העירוניות, הדיח מוחמר החמישי את ממשלת איבראהים, והקים ממשלה שהוא הנהיגה אישית, ובה הוענקה סמכות של ממש ליורש העצר מולאי חסן השני. הבחירות לשלוש עשרה לשכות מסחר ותעשייה התקיימו ב־8 במאי, וב־29 במאי התקיימו הבחירות למועצות המוניציפליות, בשניהם הצליח ה־unfp, שזה מקרוב קם בעקבות פרישת הפלג השמאלני ממפלגת האסתקלאל, הצלחות מרשימות.

L'Union nationale des forces populaires (UNFP, en arabe : الاتحاد الوطني للقوات الشعبية) est un parti politique marocain de gauche créé le 6 novembre 1959 d'une scission avec le parti de l'Istiqlal.

אך כמה יהודים בערים הגדולות נבחרו ללשכות מסחר ולמועצות עירוניות, והבולט שבהם היה מאיר טולדנו שנבחר לסגן נשיא חמישי וכ־Rapporteur General בעיריית קזבלנקה. מקס לב, אף הוא איש ׳האיחוד הלאומי׳, השיג מושב במועצת העיר, וקיבל את ראשות אחת הוועדות בה. לא כל היהודים שנבחרו היו מרקע סוציו־אקונומי אמיד כמו טולדנו ולב. בערים אחרות הם השתייכו למעמד צנוע יחסית. בדרך כלל, האסתקלאל העדיף להריץ מועמדים מן המעמד הבינוני־גבוה, למשל, את סימון בן־שבת מלאראש בצפון מרוקו, את ז׳אק אוחנה וברוך טולדנו ממכנאס. למעט לב וטולדנו מקזבלנקה, ה-unfp בחר במועמדים יהודים ׳עממיים׳(אנשי ׳המלאח׳) שאחדים לא היו ידועים בציבור היהודי, דוגמת שלום בן־הרוש ואלברט סספורטס, בעלי מלאכה מן הרובד הבורגני הזעיר.

בקיץ 1960, עם סיום מערכת הבחירות, ביקש עמאר לשכנע את קהילת קזבלנקה להצטרף מחדש ל׳מועצת הקהילות׳, וניצל את חולשתו של מאיר עובדיה, שהובס בבחירות ללשכת המסחר ולמושב במועצת העיר קזבלנקה. ואולם ההצלחה בעניין זה הושגה רק בשנות השישים. בעקבות ההחלטה להלאים כמה ממוסדות ׳אליאנס׳ ובגלל מגבלות אחרות הגישה ׳מועצת הקהילות׳ לממשלה דו״ח, ובו שישה סעיפים: הקשיים ההולכים וגוברים של היהודים להשיג דרכונים; התנגדות להלאמת ׳אליאנס׳; לשים קץ לחטיפת ילדות יהודיות בידי מוסלמים ולהתאסלמותן; לפתור את בעיית הדואר בין מרוקו לישראל; לבחור בחירות חופשיות לוועדי הקהילה; ומחאה על החלטת השלטונות להעלאת המס הקהילתי על בשר ויין כשר.

למעט עניין העלאת המס על בשר ויין כשר, השלטונות העדיפו להתעלם מיתר הדרישות בדו״ח. בעקבות ביקורו של נשיא מצרים נאצר במרוקו וטביעת ספינת המעפילים ׳אגוז׳ — שני אירועים קשים בינואר 1961 שהסתיימו בגילויי אלימות פיזית כלפי יהודי מרוקו — החלה להתרקם סולידריות כלל יהודית בין הנצים בוועדי הקהילות. מות מוחמר החמישי ב־26 בפברואר 1961, הכתרתו של חסן השני למלך, המשא ומתן החשאי בין ישראל למרוקו בשלב מאוחר יותר שאפשר ליהודים לצאת חופשי את המדינה והיחסים המיוחדים שגובשו מאחורי הקלעים בין מרוקו לישראל במישור המודיעיני־ביטחוני במרוצת שנות השישים, כל אלו הביאו לשיפור מעמד ההנהגה היהודית. ׳מועצת הקהילות׳ לא הוכרה באותן שנים ואף לא בשנים אחר כך בהכרה רשמית מלאה, וגם לא ידוע לנו בשלב הנוכחי של המחקר אם התקיימו בחירות דמוקרטיות כסדרן בקהילות מאז 1961. ואולם הקשרים המיוחדים של עמאר ואישים אחרים, ובהם סרז׳ ברדוגו, שנרקמו עם בית המלוכה, הם שקבעו את מערכת הקשרים בין ההנהגה הקהילתית היהודית ובין הממשלות והארמון. מנובמבר 1961, עם התחדשות העלייה ׳הנסבלת׳ לישראל וסיום העידן המחתרתי, הבין הרוב המכריע של התומכים היהודים במפלגות הלאומיות כי פני בני דתם לישראל, לצרפת ולצפון אמריקה.

מדינת ישראל, ההגנה העצמית והעלייה החשאית: פעולות ׳המוסד לתפקידים מיוחדים, באמצעות שלוחת ׳המסגרת׳ — ההיבט המדיני

מיולי 1956 עד יוני 1958 התירה ממשלת מרוקו יציאה לישראל, כלומר העניקה דרכונים לנסיעה ל־2,068 יהודים בלבד, מאוכלוסייה של כ־000,170 באותם ימים. הוכחות על מניעת העלייה באו לידי ה׳מוסד׳ כבר בסוף שנת 1956 בחוזר מס׳ 424 מתאריך 27 בספטמבר 1956, החתום בידי שר הפנים דריס מחמדי, ובו נאמר:

יהודים אשר היגרו לפלסטין בקשו מקונסולית צרפת בירושלים רשות לחזור למרוקו. שגרירות צרפת ברבאט העבירה לנו בקשות אלו ובקשה לדעת אם ישנה אפשרות למלאן. מצד שני פנו יהודים רבים למושלים, כדי להשיג דרכונים במטרה לעזוב את מרוקו ולהגר לישראל. אך, ברור שאין הממשלה מוכנה לתת ליהודים מרוקנים אישור לעזוב את מרוקו ולקחת עמם את הונם שצברו במולדת כשם שאין זה בעניינה של מרוקו לקבל בחזרה אנשים שעזבוה על הונם ולאחר שבזבזוהו מבקשים לחזור לשם.

הנני מודיעך שאסור באופן מוחלט למהגרים היהודים לשוב למרוקו, כשם שאסור לאזרחים היהודים לעזוב את מולדתם ולהגר לישראל.

לשם מניעת העלייה נקטו השלטונות אמצעים נוספים. לדוגמה, בפורט־ליוטי נלקחו דרכוני היהודים ׳לשם בדיקה׳, ולא הוחזרו. ברבאט הוחרמו דרכונים שהוגשו להארכה. במראכש פנה ה׳ח׳ליפה׳ (מנהל משרד הפנים האזורי) ליושב ראש הקהילה לשעבר, ד״ר אזולאי, והזהירו שלא לתת תעודות רפואיות ליהודים המבקשים דרכונים מאחר ׳וכוונת אותם האנשים לנסוע לישראל׳. בתחילת 1958 שיגרה ׳המסגרת׳ למאות משפחות בקזבלנקה, רבאט ומראכש, שהיו רשומות לעלייה, אנשים שיסבירו להם שעליהם להגיש בקשות לדרכונים מאחר שיש סיכויים לקבלם, ואולם כשפנו היהודים לבקש את הדרכונים, הם נתקלו בחומת סירוב ובמכשולים. רק מעטים מן המבקשים קיבלו דרכונים, ובהם נכללו צעירים שיצאו לחופשה ובידיהם מכתבי המלצה מטעם ארגון הנוער DEJJ פקידים שנשאו אישורי חופשה וכן בעלי עסקים ידועים שמטרתם הייתה לשוב למרוקו. דוגמאות אלו שימשו ׳הוכחה׳ לקיום עקרון חופש ההגירה האישית. גם כשאושר דרכון הוא ניתן, בדרך כלל, רק לאחד מבני המשפחה או לשניים, וכך נאלצו רוב בני המשפחה להישאר במרוקו בלי מפרנס, בעוד העולה לישראל מנותק ממשפחתו. בדרך זו ובדרכים אחרות עד יוני 1958 עלו לישראל עלייה חוקית רק אותם 2,068 עולים.

ב־3 בספטמבר 1957 הורה ראש שירותי הביטחון הלאומי, מוחמר לגזאווי, לשלטונות בצפון מרוקו לשים קץ לעלייה בנתיבי טנג׳יר ודרום ספרד. וכך נאמר:

נודע לי כי יהודים מרוקנים אשר נאסר עליהם להפליג מנמל טנג׳יר לספרד וגיברלטר, ושכתוצאה מכך הם נשלחים חזרה לבתיהם, עוזבים דרך רבאט כאלטרנטיבה יחידה שנותרה להם, ומשם הם עושים את דרכם ללאראש ולתיטואן, כדי לנטוש את מרוקו דרך [המובלעת הספרדית] סיאוטה, ומשם [ממשיכים] לגיברלטר. לכן אני מבקש מכם להעביר הוראות לתחנות הגבול באזור הביטחון שלכם, כי רק יהודים המסוגלים להוכיח [דגש במקור בספרדית] שהנם תיירים או פקידים ממשלתיים, יתאפשר לצאת את מרוקו.   אני מייחס חשיבות מיוחדת לכך [שתראו לנכון] כי ההוראות הללו יבוצעו

ישראל והעלייה החשאית ממרוקו-מיכאל לסקר-2006 מדינת ישראל, ההגנה העצמית והעלייה החשאית – עמ' 416-413

Salomon Hai Knafo-La vie juive a Mogador-Pesente et annote par Asher Knafo-Ot Brit Kodesh-Hiver 2008

La vie au Mellah était bien tranquille et les Juifs y vivaient heureux. Tout le monde se connaissait et vivait comme une seule famille, les disputes étaient rares, la débauche n'existait pas, sauf quelques cas exceptionnels. Les personnes reconnues coupables d’avoir transgressé l’honneur, étaient mises à l’index.

La vie juive à la Casba était quelque peu différente. D’abord, les habitants de la Casba se considéraient comme des nobles. Ils ne se mêlaient pas aux Juifs du Mellah, sauf avec quelques familles reconnues de bonne souche ou ayant eu dans le passé, une lignée de Grands Rabbins.

Les maisons de la Casba en général, étaient plus spacieuses que celles du Mellah, quoique la plupart n'eussent que deux étages, les chambres étaient immenses.

Certaines maisons contenaient des pièces dont on a fait ces derniers temps, un appartement de trois pièces et une cuisine. Il y en a une qui a été occupée par l’école de l’Alliance Israélite et dont chaque classe contenait jusqu’à 200 personnes qui écoutaient des conférences. Dans la cour, 400 personnes assises à l'aise pouvaient écouter les discours des Rabbins.

D’ailleurs au premier étage, l’école n’occupait qu’une seule aile de la maison. Le rez-de-chaussée était occupé par une maison de commerce où étaient installés les bureaux et les entrepôts pour les marchandises à expédier et à recevoir, ainsi que par la Banque d'Etat du Maroc. Une autre partie du rez-de-chaussée était toujours occupée par des familles juives aisées.

Depuis la deuxième guerre mondiale, l’immeuble entier fut mis à la disposition de la police.   

D’autres immeubles moins grandioses servaient d’habitation à la population juive de la Casba. En principe chaque famille occupait tout l’immeuble, dont le rez-de-chaussée servait de bureaux et d'entrepôts et les étages d'appartement privés.

La construction était plus riche. Les planchers étaient de vrais planchers, c'est-à-dire en bois. La grandeur des chambres et des pièces changeait avec une moyenne variable de 4 x 6 mètres jusqu’à 6×12 mètres.

Dans quatre ou cinq maisons où j’ai habité moi-même avec mes parents, j’ai connu des cuisines où des tables de mariage pouvaient être dressées. Des salons dans les appartements privés pouvaient contenir tous les invités du mariage. Dans beaucoup de maisons on a installé des synagogues, il est vrai que les synagogues de Mogador n’étaient pas très grandes. Les synagogues de la Casba étaient faites pour quinze à vingt familles de quatre à cinq personnes. Les plus grandes synagogues étaient celles du Mellah, mais elles non plus, ne contenaient pas plus de deux cents personnes.

La majorité des habitations, surtout les grandes, contenaient à part la Soucca construite, le mikvé pour les bains rituels.

Il est probable qu’on attachait beaucoup plus d’importance au bain rituel qu’aux bains ordinaires, car les baignoires à la mode alors, n’étaient pas très connues du public. Il n’y avait qu’une élite qui en possédait. Chauffer la baignoire était difficile : on avait recours souvent à des moyens très rudimentaires.

Il y avait bien pour toute la population juive deux ou trois bains maures. Il y avait des personnes qui ne s'y rendaient qu'à des occasions très importantes, comme lors d'un mariage ou d'un décès. C'était le cas pour les hommes, quant aux dames mariées, si elles ne disposaient pas de bains rituels à la maison, elles devaient s'y rendre.

Le quartier Chabanaî a servi, je crois, de dépotoir (dont l’accès se faisait à gauche de la porte principale de la ville, face à la porte du Mellah) accolé à la muraille, il donnait sur la terre ferme.

Là-bas, on trouvait les industries, qui sentaient mauvais comme les tanneries, les presses à cire d’abeille, les pressoirs pour vin et les alambics pour la distillation de l’eau de vie… et aussi, des femmes de mauvaises mœurs. Quelques rares familles avaient osé habiter ce quartier.

Le quartier Bni Antar était un quartier presque entièrement arabe, mais où les Juifs ont fini par occuper quelques maisons.

Ce quartier habité de beaucoup d’indigènes était en concurrence avec le quartier précédent. Pendant les quinze jours qui précédaient la fête de Achoura, à la veillée, ses habitants se réunissaient en plusieurs groupes et allaient s’installer au Mechouar dont j’ai parlé plus haut et chantaient en s’accompagnant d’une sorte de tambourin qu’on appelle Agual ou Thâruza, en consommant force thé et gâteaux.

A la fin de la nuit, vers l’aurore, se formaient deux groupes antagonistes, ceux du Chabanat et ceux du Bni Antar. Les uns devaient donner la réplique à coup de tambourins en échangeant des calembours chantés. Ils se joutaient mutuellement, à l'image des deux quartiers opposés par leur situation géographique et sociale. Les plus forts devaient parvenir à refouler leurs opposants vers leur quartier ; alors, on déclarait vainqueurs, ceux qui étaient arrivés à la porte du quartier opposé.

Un bon nombre de Thâruza se brisaient et on comptait même quelques personnes blessées. Le lendemain on recommençait jusqu’à l'Achoura.

Les amis Juifs y étaient conviés et assistaient en spectateurs en buvant du thé à la menthe, verre sur verre.

A la demande des notoriétés juives, le Sultan avait autorisé l'utilisation d'un espace situé derrière les magasins du marché, au devant du quartier Chabanat pour y créer un nouveau quartier juif nommé Mellah Jedid. Trente à quarante maisons ainsi qu’une synagogue et un four public y furent construits dans le même style que celui du Mellah. Tout cet ensemble était entouré de murailles fortifiées et des portes bien solides.

Le rôle du four était très important. Chaque famille juive tenait à faire son pain elle-même pour plusieurs raisons, en voici les trois principales :

La religion exige qu’on emploie la farine exempte de vers et d’autres vermines.

Il fallait prélever la Trouma comme l'exige la Thora.

C’était plus économique que le pain fabriqué par le boulanger, en ces temps-là, quelques sous économisés chaque jour comptaient beaucoup.

Et bien sûr il y avait d’autres avantages : la propreté, la qualité, chaque famille se plaisait à faire du pain à sa façon selon le goût de chacun des siens.

Le samedi, la préparation du plat rituel était respectée par toutes les familles pauvres ou riches. Il n’y avait que le contenu du plat qui changeait suivant le nombre de personnes et l’état des finances. Voici en quoi consistait le plat du Shabbat :

Dans une marmite en poterie on entasse la viande, les pommes de terre, les pois chiches, des œufs, de l’eau, de l’huile, des saucisses farcies de viande hachée avec graisse et épices. On ajoute des condiments, tels que le curcuma, le poivre et surtout beaucoup d’ail. Ceci est la base la plus ordinaire. Lorsqu'on a des invités ou en cas de fêtes familiales on enrichit le plat rituel. On y ajoute des poules farcies, des pieds de bœuf, des poulardes, du riz cuit dans un sac de tissu ou des haricots secs, du blé dur ou des petits pois. Et on y ajoute du safran. Fermée hermétiquement avec une pâte de farine et d'eau. La marmite était marquée d’une marque spéciale. Chaque famille procédait alors à l'envoi au four public.

Du nombre considérable de marmites que l’on y entassait résultait un goût spécial. Du coup, les plats des plus pauvres étaient eux aussi enrichis par ce goût, puisque ces plats restaient enfermés depuis le vendredi à treize heures, jusqu'au samedi même heure, soit une journée entière !

L’emploi du four était donc chose obligatoire. Pour Pessah, on y cuisait le pain azyme fait à la main. Chaque famille, apportait la quantité de semoule qu’elle voulait transformer en galettes de Pessah et trouvait au four une équipe d'ouvriers qui lui faisait le travail moyennant un prix débattu longuement et âprement.

L’enfourneur ne faisait que cuire ; il recevait, bien entendu, son salaire à part avec les galettes toutes faites. C’était une corporation qui a disparu presque entièrement. Je dis presque, car jusqu’à présent il y a des familles très religieuses qui continuent à faire leurs galettes, surtout celles que l’on nomme la Matsa Chmoura. Celles dont la farine employée a été gardée à vue depuis la moisson, jusqu’à la cuisson, en passant par toutes les opérations faites en présence d’un surveillant juif religieux, afin qu’elle ne soit pas touchée par la moindre goutte d’eau ou de pluie de peur qu’elle ne lève, ce qui serait contraire aux ordonnances de la Thora.

Au début de ce siècle, une famille juive assez moderne est venue s’installer à Mogador dans le quartier Hamouth nom de son créateur. N’ayant pas trouvé de maisons vides à l’intérieur, il acheta un grand terrain à un kilomètre de la ville, au bord de la plage qui allait jusqu’à Agadir.

Il avait commencé par y construire une grande maison de deux étages, et au fur et à mesure que ses enfants se mariaient, il ajoutait d’autres maisons. Tout autour de ces habitations il y avait un terrain très vaste transformé en jardins potagers, assez fertiles. C’est la seule famille qui ait osé s’installer en dehors de la ville.

A part deux quartiers, à l’extérieur de la ville, tous les quartiers que j’ai cités, se touchaient presque, séparés uniquement les uns des autres par des portes solides qui se fermaient la nuit et dont les clefs étaient cachées chez le gouverneur de la ville, en l'occurrence le Pacha… maître absolu de la ville après Dieu et parfois après le Sultan.

Dans l'un des deux quartiers en dehors de la ville, il y avait des jardins potagers qui fournissaient les légumes nécessaires à la vie quotidienne. Les jardiniers étaient en majorité juifs. Ils vendaient eux-mêmes leurs légumes au marché surtout aux consommateurs Juifs. Car les Arabes n’étaient pas amateurs de légumes. Quelques légumes rares comme le céleri et les laitues étaient revendus à l’extérieur, dans d'autres grandes villes du Maroc.

Ces jardins servaient souvent de lieu de plaisance aux Juifs.

Dans le second quartier situé hors de la ville se trouvaient les deux cimetières juifs, l’ancien et le nouveau, le cimetière européen, le cimetière arabe se trouvant isolé de l’autre côté des jardins.

Il y avait là aussi quelques moulins à vent, un four de poterie indigène (ou deux ?).

Un autre quartier adjacent au quartier Hamouth, cité plus haut, servait de marché pour les peaux de bêtes, fraîches et salées.

Entre ce quartier et les deux autres quartiers dont j'ai parlé, s'étendait la lagune : un grand terrain bordé au nord de dunes immenses (annonçant le Sahara).

Des courses de chevaux appelées fantasia s'y passaient, les jours de grandes fêtes et de réception de souverains. Ces courses ressemblaient un peu aux tournois de l'ère féodale. Y participaient des Caïds et leur suite venus des alentours de Mogador et de toutes les autres régions.

Chaque Caïd formait un groupe de cavaliers bien habillés tout en blanc ou blanc et noir. Ces cavaliers au nombre de quinze à vingt montaient des chevaux de race, caparaçonnés de selles couvertes de drap aux couleurs vives ou tendres, munis chacun d’un Mouqquala, ancien fusil à poudre. Chaque Caïd avait une couleur différente pour ses chevaux, leurs ornements et pour les costumes. Imaginez, chacun devait maîtriser sa monture qui piaffait d'impatience en attendant de prendre part à la course.

Au signal convenu, le premier groupe conduit par son chef se détache des autres groupes, tout d’abord doucement et s'élance. Leur chef crie : "Ah ! Le Caïd Embark En’neknafi" (Ah ! Voici le glorieux Caïd tel et tel). Le groupe accélère de plus en plus.

Arrivé à une ligne imaginaire, le Caïd pousse un ordre rapide à sa suite qui s’élance en un élan fougueux vers le côté opposé. Tous le suivent ; ils poussent leurs montures en un galop endiablé. Brusquement, ils appuient tous en même temps sur la gâchette de leurs fusils. Tous les fusils partent à la même seconde ! On croirait qu’un seul fusil avait tiré !

Pendant ce temps un autre groupe se prépare. Ceux qui ont couru font un grand tour et viennent se placer derrière le dernier groupe et ainsi de suite. Parfois, il y avait des cavaliers qui réalisaient de véritables prouesses sur leur cheval. C’était très impressionnant de voir ces cavaliers barbus vêtus tout de blanc galoper à bride abattue, virevolter et galoper encore…

C'était une des meilleures distractions de cette époque. Le spectacle était permis aux juifs bien qu'il leur fut interdit de monter à cheval.

Salomon Hai Knafo-La vie juive a Mogador-Pesente et annote par Asher Knafo-Ot Brit Kodesh-Hiver 2008-page 46-50

קהילת תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל האדם-מאיר נזרי-תשע"ג-2013-תמורות באירועי הכלולות הקדומים בתאפילאלת

אעריך שיר תהלה

כתובת:     פיוט לכבוד חתן וכלה. סימן(חתימה): אני מסעוד חזק.

התבנית:    מעין אזורית. פיוט בן תשע מחרוזות. בכל אחת ארבעה טורים: שלושה

טורי ענף וטור אזור הנחתם בדרך כלל במלת קבע ה׳ משמעותית לשיר (נישואין לשם מצווה).

המשקל:    שבע/שש הברות.

ייעוד:       פיוט לחתן וכלה.

מקור:       ר׳ יחיא שניאור, יש מאין חלק ג׳ ירושלים תשמ״ח, עט׳ קפז.

מבוא לשיר: השיר פותח בכבוד החתן והכלה. בהמשך נמנות מעלות החופה: קיום מצוות פריה ורביה, שם יהּ השורה בין החתן ובין הכלה, מחילת עוונות והזכייה בגוף שלם. השיר נחתם באיחולים ובברכות להצלחת שני בני הזוג, בברכת הבנים ובקול ששון ושמחה. השיר משלב בתוכו גם איחולי גאולה לאומיים לצביה ישראל ובשורת אליהו.

אערך שיר תהלה / יקןר מאיד נעלה / לכבוד חתן וכלה / הם ברוכי ה׳

מלא רחמים שמו / אשר צוה לעמו / פרו ורבו קימו / נערי וזקני

שם יהּ רמוז ביניהם / אם זכו שניהם / לעשות .רצון קוניהם / טוב לכל ה׳

עכשו נקרא גוף שלם / עוונותיו נמחלים / עת רצה בלב שלם / לבנות בית ה׳

5 וברב פריה ורביה / תפדה הצביה / ויבא נא אליה / לבשר המוני ה׳

דגלם תרים בכל טוב / ויהיו כגן רטב / מצא אשה מצא טוב / ויפק רצון מה׳

חתן וכלה שמחו / כשושנה תפריחו / ובבנים תצליחו / ותהי ברכת ה׳

זבד טוב נתן לכם / האל יברך אתכם / וזכיתם בְּמֶקָּחֵכֶם / ותהי לשם ה׳

קול ששון וקול שמחה / שירו כל המשפחה / נסו יגון ואנחה / עזרי מעם ה׳

10 לכבוד חתן וכלה הם ברוכי ה׳

ביאור לשיר

[1] ברוכי ה׳: על פי יש׳ סה,כג. 2. מלא רחמים שמו: מוסב על ה׳. פרו ורבו קימו: מצוות

פריה ורביה, על פי בר' א,כב. 3. שם יה…שניהם: איש ואשה שזכו שם יהּ ביניהם, על פי

בבלי סוטה יז ע״א. לעשות רצון קוניהם: על פי הפיוט ביוצר ׳אל אדון על כל המעשים׳

וראה מדרש זוטא שה״ש א,טו ופס״ז שמות יב. טוב לכל ה׳: על פי תה׳ קמה,ט.  4. עכשו…

שלם: על פי זהר ח״ג ז ע״ב. עוונותיו נמחלים: חתן ביום חופתו, על פי בבלי יבמות סג ע״ב

וירושלמי ביכורים פ״ג ה״ג והשווה תחילת הדרוש לחתן לר׳ יחיא שניאור בנו של המחבר

ר׳ מסעוד (סוף הפרק). לבנות בית ה׳: מל״א ח,יז. 5. וברב פריה…/ תפדה הצביה: עם ישראל ייגאל. השווה בבלי שבת לא ע״א ׳עסקת בפריה ורביה? צפית לישועה?׳ וראה גם בבלי יבמות סד ע״א. ויבא נא…המוני: אליהו מבשר הגאולה. 6. דגלם…טוּב: של החתן והכלה. מצא…רצון מה׳: על פי משלי יח,כב. 7. ותהי ברכת ה׳: עדה״ב בר׳ לט,ה. זבד טוב: על פי בר׳ ל,כ. וזכיתם במקחכם: על פי בבלי תענית כו ע״ב והשווה דרוש לחתן בסוף פרק זה. ותהי לשם ה׳: לשם שמים. 9. קול…שמחה: על פי יר׳ ז, לד. נסו יגון ואנחה: על פי יש׳ לה,י. עזרי מעם ה׳: על פי תה׳ קכא,ב.

חלק ב

תמורות באירועי הכלולות הקדומים בתאפילאלת

החתונה המסורתית על שלביה המתוארת למעלה אופיינית הייתה לקהילות הדרום של תאפילאלת כולל בודניב ובצאר באלג׳יריה עד לאמצע המאה ה־20. אחרי זה התחוללו שינויים בארפוד ובבצאר הן במנהגי החתונה והן במסלול הכלולות, שמתקצר בשלבים מארבעה שבועות לשבועיים. החל מתש״י/1950 חלים שינויים גם בנוסח שטר הכתובה. בתקופה זו החתונה ברוב קהילות תאפילאלת דומה, ושטר הכתובה נראה כנוסח אחיד להוציא את בצאר, ששמרה על נוסח הכתובה המסורתי הקצר עד להתרוקנות היישוב בתשכ״ב/1962.

הערת המחבר: בכתובה בארפוד מ־1950 אין שינוי בנוסח, והשינוי היחידי הוא רק שם המקום ׳ארפוד׳ במקום סג׳למאסא. השינויים שבנוסח קיימים בשטר כתובה מסוף 1955 המופיע בהמשך. בכתובה זו יש סכומי כסף של נדוניה וסה״ב, שאין בכתובה המסורתית, ויש גם נוסח אחריות ובטחונות לכתובה המצויים גם בשטר הנדוניה, הוא הצד השני של שטר הכתובה.

השינויים במנהגי החתונה בארפוד קשורים בתקנות הכלכליות בסביבות ת״ש/1940 בתקופת ר׳ יצחק אביחצירא מטעם ועד הקהילה בארפוד לצמצום בהוצאות, שלא הכול יכלו לעמוד בהן. אשר לשינויים בשטר הכתובה — ייתכן, שהעניין קשור בכפיפת הרבנות בארפוד למועצת הרבנות הכללית במרוקו בכלל, כפי שמוזכר בסוף שטר הכתובה מסוף שנת 1963 שיובא בהמשך. להלן התמורות במנהגי החתונה מהדור השלישי ואילך.

הערת המחבר: תקנות כלכליות תוקנו מפעם בפעם לפי המצב. לפי עדות ר׳ מסעוד מלול, סופר בית דין בארפוד, תקנות אלו תוקנו בתקופת ר׳ יצחק אביחצירא ב־1940 ואילך. תקנות מחמירות היו גם בתקופת מלחמת עולם השנייה לרגל המצב הקשה, שפקד את ארפוד ואת מרוקו בכלל. על תקנות בצמצום הוצאות החתונה במרוקו בכלל ראה 'כרם חמר׳ במפתח ואליעזר בשן, עמ׳ 203.

תמורות כלכליות

חלוקת הנטל של סעודות הנישואין

במשך השנים נעשו נסיונות בשלבים והותקנו תקנות לצמצום הוצאות החתונה. בתקופה הקדומה משפחת הכלה היא הנושאת בהוצאות של שתי הסעודות המרכזיות:

סעודת ה׳סלכ׳ה׳ שבוע לפני החופה וסעודת הנישואין. בדור השני סמוך לת״ש/1940 לפחות נעשית סעודת הנישואין בארפוד על ידי הורי החתן. גם בבצאר נקבע, כי סעודות אלו תחולקנה שווה בשווה: סעודת ה׳סלכ׳ה׳ תוטל על משפחת הכלה, וסעודת החופה — על משפחת החתן." תקנה זו הייתה צעד ראשון בצמצום הוצאות הנישואין ובהורדת הנטל ממשפחת הכלה וחלוקתו שווה בשווה בין שתי המשפחות המחותנות.

ביטול ׳שבת לבראזאת׳

הצמצום באירועי הכלולות, שארכו חודש — גם הוא לא נהג בבת אחת, אלא בשלבים. בראשונה בוטלה ׳שבת לבראזאת׳ (= השושבינות) סמוך לסוף העשור החמישי. בינתיים המשיכה ׳שבת לגטא׳ להתקיים עד סוף שנת תשט״ו/1955 לפחות. מאז נשארה רק בחוג המצומצם של המשפחה או שנעלמה במשפחות אחרות. ככה נתרוקן חודש הכלולות משתי שבתות אמצעיות בבחינת ׳יציאות השבת שתים שהן ארבע׳ בעבר. נותרו בעיקר רק שבת הבשורה (=שבת לפאל) שלא הייתה בה סעודה מעולם ושבת הגדול, היא שבת חתן המתקיימת כמעט בכל קהילות ישראל.

צמצום כשושבינים ובשושבינות

כיוון שבטלה שבת השושבינות, בטלו עמה גם שושבינותיה, ובאין שושבינות, גם שושבינים — אין. שושביני החתן לפנים היו שוהים עם החתן בתקופת הכלולות, ישנים בביתו, מלווים אותו בכל צעדיו וסועדים עמו בכל ארוחותיו מהשבת השנייה ׳שבת לגטא׳ ועד סוף שבעת ימי המשתה. מעתה רק אחדים ילוו את החתן מביתו לבית הכלה ובסמוך לחופה בלבד כזכר למה שהיה בעבר — ואיננו.

מיעוט בהובלת מתנות באירוסין

כתוצאה מתמורות כלכליות חל שינוי גם בהווי האירוסין שהלך ונתרופף, שעיקרו — התהלוכה של הנשים באירוסין מבית החתן לבית הכלה, שהיו נושאות כבודה רבה של מתנות: מלבושים, מנעלים, תכשיטים ומיני מאכל: קמח סוכר וביצים ועוד. לאחר מכן, שיירה זו נידלדלה והלכה, ובמקום המתנות המגוונות הסתפקו בדור השני במיני עוגות ופרות העונה. בדור החדש חלה עוד תמורה: תהלוכת הנשים נעלמה מן הרחוב, והווי האירוסין יוחד רק לבית. המתנות המסורתיות הומרו באחרות ברוח התקופה כמו שעון יד, דברי קוסמטיקה ואיפור, צנצנות של בושם ו׳בונבוניירות׳.

תמורות של עיתוי באירועי הכלולות

העתקת יום החופה מיום שני בערב ליום חמישי

עד שנת תש״י/1950 לפחות נערכו כל החופות אור ליום שלישי, ובכל הכתובות עד לתקופה זו רשום ׳בשלישי בשבת׳. אחר כך הועתק יום החופה ל׳בחמישי בשבת׳. יום שלישי מופיע בכתובה מ־1950. יום חמישי מופיע בכתובה מ־1955. נראה, שהשינוי חל בתקופה שבין 1954-1951. מה טעם לשינוי? ייתכן בגלל הסמיכות של יום החופה המסורתי, שחל ביום שני בלילה לשבת הקודמת לו. ביום ראשון נעשית החינה בבית החתן, והשירה והזמרה בתקופה החדשה נמשכות כל הלילה. קשה להתארגן תוך יום יומיים לחופה, והחשש לחילול שבת אולי גרם לדחותה מיום שני ליום אחר. בחירתו של יום רביעי בלילה הועדפה, כנראה, בגלל סמיכותו לשבת הבאה ליצירת רצף אירועי וכדי לצמצם חלל של ימים המועדים להוצאות, בדומה לרוב הקהילות במרוקו מחוץ לתאפילאלת. בבצאר נערכת החופה בתקופה זו לרוב ׳ברביעי בשבת׳, כפי שמשתקף באוסף השטרות של בצאר.

העתקת סעודת הנישואין לאחר החופה

בתקופה קדומה לא נהגו לעשות את הסעודה לאחר החופה, אלא להיפך. תחילה נתקיימה הסעודה בבית הכלה, ורק אחר כך נערכה החופה בבית החתן. ואולם עם העברת הסעודה לבית החתן, הועתקה הסעודה לאחר החופה כנהוג בקהילות במרוקו שמחוץ לתאפילאלת.

הסמכת אירוע ה׳סלכ׳ה׳ לערב החופה

מנהג ה׳סלכ׳ה׳ התקיים בכל הדורות ולא פסק גם בשנים האחרונות בארפוד. הוא התקיים תמיד בבית הכלה אור ליום שלישי, ואולם חל בו שינוי של עיתוי. בדורות הראשונים נתקיים שבעה ימים לפני החופה, שחלה גם היא ביום שני בלילה. כיוון שנתקצר חודש הכלולות לשבועיים החל מ־1955 לפחות, הוסמך ליל ה׳סלכ׳ה׳ לליל החופה בהפרש של לילה אחד ביניהם במקום שבוע.

אסְּלְכ׳ה (־אירוע שחל שבוע לפני החופה)

ביום שני בלילה שלאחר ׳שבת לגטא', עושים הורי הכלה סעודה גדולה, ומוזמנים בה החתן ומשפחתו, ידידיו ורעיו, שושביניו וקרוביו. אירוע זה נקרא ׳אסלכ׳ה׳ ומתקיים שבוע לפני החופה.

הערת המחבר : השורש הערבי 'סלכ׳ פירושו המקובל הוא הפשטה (הפשטת עור). כאן אולי לרגל שחיטת עגל לכבוד המאורע והפשטת עורו, ואולי במובן: הורדת בגדי הרווקות האחרונים שלה או בהוראה אחרת של השורש סלכ׳ ׳סיום׳ וכנראה, על שם היות הסלכ׳ה אירוע אחרון לפני החופה, ראה מילון ערבי, שורש סלכ/ – سلخ – השווה אונקלוס ויקרא א, ו ׳והפשיט את העולה׳ שתרגם: ׳וישלח׳ בחילוף עיצורים קרובים.

לכבוד האירוע נערך טקס ה׳שחום׳ (רחצה), בסביבות השעה שתיים אחר הצהריים. הנשים רוחצות את הכלה בביתה, והגברים רוחצים את החתן בביתו. המיילדת מבקרת בבתי המוזמנות וקוראת לכל הנערות והשושבינות של הכלה לבוא לאירוע. הן שרות, שמחות וסועדות ארוחת צהריים עם הכלה.

לקראת ערב מגיעה תהלוכה של שושביני החתן ורעיו המלווים אותו בכל הטקסים במשך כל תקופת הכלולות. הם מלווים את החתן בזמרת ׳רננו צדיקים׳ ו׳בר יוחאי׳ עד הגיעם לבית הכלה. בעיצומה של הסעודה נאמרת דרשה בעניינא דיומא בנושא כלולות או פרשת השבוע. בהמשך האירוע מעמידים את הכלה על שולחן ומלבישים את הכלה בתכשיטים: צמידים, שרשרות, טבעות ועגילים; הנשים שרות ומשמיעות צהלולים, והגברים מפייטים.

מה טעם לאירוע זה, ולשמחה זו מה עושה ? מנהג זה, לדעת רש׳׳א, יסודתו, כנראה, בהלכה: ׳תבעוה לינשא ונתפייסה, צריכה לישב שבעה נקיים… שמא מחמת חימוד ראתה טיפת דם כחרדל׳. שבעה ימים אלה מונה הכלה, משעה שהיא מכינה עצמה לחופה, אף־על־פי שלא נתקדשה עדיין. אירוע זה הקרוי ׳אסלכ׳ה׳ אינו ידוע אלא בקהילות הדרום, בבודניב ובבצאר, ולא נתקיים בקהילות הצפוניות: קצר א־סוק ואגפיה ולא בגולמימא במערב.

קהילת תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל האדם-מאיר נזרי-תשע"ג-2013-תמורות באירועי הכלולות הקדומים בתאפילאלת-עמ'87-84

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט

משפחת הצרפתי וחכמיה בעיר פאס

משה עמאר

העיר פאס נוסדה במאה התשיעית. סמוך לייסודה התיישבו בה יהודים וכבר אז נחשבה לקהילה החשובה ביותר של יהדות מרוקו. במאה העשירית חיו ופעלו בה ראשוני המדקדקים העבריים כדונש בן לברט, ר׳ יהודה אבן חיוג, ואחרים. ר׳ יהודה אבן קוריש כתב את איגרתו ־הרסאל״ה המפורסמת, לקהילת פאס. תלמידי חכמים מהעיר אשר החזיקו במסורת תרבותית עשירה וביצירה רוחנית רצופה, קיימו קשרים בענייני הלכה עם גאוני בבל, ואלה נהגו בהם כבוד. פאס היתה גם מקום מושבם של ראשוני הראשונים, יורשיהם של גאוני בבל וארץ־ישראל: הרי״ף והרמב״ם.

ירידת קרנו של המרכז הרוחני בפאס החלה עם התגברות הקנאות האיסלאמית, ובמאה הי״ב, במסע השמד של המוואחידין, חוסלו כליל מוסדות התורה בפאס ובערים אחרות במגרב. חכמים רבים נהרגו על קידוש ה׳, ואחרים, דוגמת ר׳ יהודה אבן עבאס, הרמב״ם, ר׳ יוסף אבן עקנין ועוד, נסו על נפשם לארצות המזרח. במשך כמאתיים שנה גוועה היצירה הרוחנית במגרב. המגרב נתרוקן מחכמיו – בין מאלה שצמחו במקום ובין מאלה שהגיעו אליו כפליטים מספרד המוסלמית.

את גודל ההרס והחורבן, תיאר רבי אברהם אבן עזרא (הראב״ע) בקינתו הידועה ״אהה ירד״. קטע מנוסח אחר של קינה זו, התגלה בין שרידי הגניזה, וכך מתאר בו הראב״ע את מצבה הרוחני של העיר:1

אוי אפס / קהל פאס / וחיש אבדו במהרה

 עיר תורה / והמקרא / ומשנה והגמרה

עיר חכמים / מחוכמים / בסוגייא ובסברה

 ותלמידים / החרדים / במצות אל ברה

ודרשנים / המבינים / בסוד ספרי וגם ספרא

ומדרשות / מאין חשות/ ולא תמוש התורה

 וחזנין / מתחננין / בקול ערב ובצורה

מעוצמת החרבן וההרס נדם קולן של קהילות המגרב, אולם הן המשיכו להתקיים, אם כי לא הגיעו לידינו פרטים רבים על גודלן ועל מצבן הכלכלי, החברתי, המדיני והרוחני. דממה זו נמשכה כמאתיים שנה, עד לסוף המאה הי״ד, מועד בואם של הגלים הגדולים של מגורשי ספרד, בשנים קנ״א ורנ״ב (1391, 1492). בואם של מגורשי רנ״ב למרוקו הפיח רוח חיים בעולמה הרוחני; והתיישבותם של מרבית חכמי הגירוש בעיר פאס, חידשה את נעוריה והפכה אותה שוב למרכז רוחני ליהדות צפון אפריקה בכלל וליהדות מרוקו בפרט. משפחות מיוחסות ממגורשי ספרד, שהתיישבו בעיר פאס, הצמיחו מתוכם חכמים גדולי תורה והוראה, חסידים ואנשי מעשה, פוסקים ודרשנים, הוגים ומשוררים, דור אחר דור במשך מאות בשנים. למעשה, התקיים בהם מאמר חז״ל: ׳כל שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם ובן בנו תלמיד חכם שוב אין התורה פוסקת מזרעו לעולם׳ (בבא מציעא פה ע״א). מהידועות שבמשפחות המיוחסות הן משפחות: אבן דנאן, סירירו, עוזיאל, אבן צור, אבן עטר, מונסונייגו, צרפתי, ואחרות.

על מצבם הפוליטי מוסלמי לעת הזאת, ראה ח״ז הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית, ירושלים תשכ״ה, שני חלקים [להלן הירשברג, תולדות], ח״א, עמ׳ 74-102.

משפחת הצרפתי ויצירת חכמיה

משפחת הצרפתי, שמה מורה עליה, כי מוצאה הוא ממדינת צרפת. דומה כי בגירוש יהודי צרפת שהיה בקיץ של שנת 1306, עברו יהודים מצרפת לספרד, וכאן נקבע שם משפחתם ׳הצרפתי׳, להורות שמוצאם מצרפת. בשנת רנ״ב ( 1492)  כשגורשו היהודים מספרד התפזרה המשפחה ברחבי תבל במזרח ובמערב. וחלקים ממנה הגיעו לצפון אפריקה. במרוקו נמצאים ממשפחה זו בערים פאס, תיטואן ומראקש. מפאס היגרו בני משפחת צרפתי לתיטואן, ודומה כי ממראקש הגיעה משפחה זו לערים אספי וסווירא. בעיר פאס משפחת צרפתי נמנית על המשפחות המיוחסות של מגורשי ספרד בעיר. מסורת בידי המשפחה בפאס, שהם צאצאים לרבינו תם נכדו של המורה הגדול רש״י.

החכם הראשון הידוע לנו ממשפחה זו במרוקו הוא רבי וידאל הצרפתי, כפי שהוזכר ותואר ביחס הכתובות:

בלא״ץ  יס״ע ( בן לאותו צדיק יסוד עולם) ראש גולת אריאל, פטיש החזק עמוד הימיני, אור נערב, נר המערב, מופת הדור והדרו, יחיד היה בדורו, סוה״ר(סיני ועוקר הרים), גוזר החכמה לגזרים, שמו נודע בשערים, אבן הראשה נהורא דשמשא, מר קשישא, חסידא קדישא ופרישא, הרב הגדול מעוז ומגדול, מופלא בדורו סמוך בעירו, הגאון המפורסם, סבא דמשפטים, איש אלהים קדוש הוא, נר ישראל, מבחר העדר וראש הסדר, הוא הראש אבי התעודה, מוהר״ר וידאל זצוקלה״ה זיע״א, בלא״ץ יס״ע, חכם חרשים, גדול דעה, הרב המופלא, וכבוד ה׳ מלא מוהר״ר יצחק זצ״ל, המכונה הצרפתי.

רבי וידאל ואביו ר׳ יצחק חיו בדור הגירוש, הם לא מוזכרים בפולמוס הנפיחה שהיה בין התושבים למגורשים, ושמם לא נזכר בין החכמים מתקני התקנות הראשונות. אם כי רבי וידאל כיהן כדיין ויתכן אף כיהן כאב בית הדין, כי הוא חתום ראשון על פסק דין שנכתב בפאס בט׳ לחודש אדר א׳ ש״ד (1544) העוסק בדין הנותן מתנה לאשתו, מתי אמרינן המתנה תקפה, ומתי אמרינן דלא עשאה הבעל אלא אפוטרופוס. ומכאן שבשעת הגירוש היה רבי וידאל צעיר לימים, ומהתיאורים הנזכרים ׳מר קשישא׳ ׳סבא דמשפטים׳ נראה שהפליג בזקנה. היעב״ץ באגרת המלצה שכתב לרבי אליהו הצרפתי שעה שרצה לעלות לארץ ישראל, מתאר את רבי וידאל:

החכם השלם ודיין ומצויין, עמוד הימיני, פטיש החזק, נר ישראל, הרב המובהק גוזר ים החכמה לגזרים, אבי התעודה כמהר״ר וידאל הצרפתי זלה״ה, אשר היה יחיד בדורו בהודו והדרו, והיה ראוי שתשרה עליו שכינה ויתגלה אליו אליהו.

הערות המחבר : להורות שמוצאם מצרפת, יתכן שגם קודם לגירוש היו משפחות שהיגרו מצרפת לספרד וגם הם נקבע שם משפחתן הצרפתי. לדוגמה ראו שו״ת רשב״א, ח״א, סימן כז; ח״ג, סימן קכו; ח״ד, רסב; שו״ת הריטב״א, סימנים קצו ורה; שו״ת הר״ן, סימן ל; שו״ת מהר״ם חלאוה, סימן קנ.

וחלקים ממנה הגיעו לצפון אפריקה. יתכן שבפרעות קנ״א הגיעו מבני משפחת צרפתי לאלגי׳ריה, ראו שו״ת הריב״ש, סימנים רד,שעד, שעז-שעט; רשב״ש, סימנים תעה, תקיב; רשב״ץ, ח״ד, חוט המשולש, א, סימן קצא; יכין ובועז, ח״ב, סימן מט, ועוד. מצרים, שו״ת ר״י בירב, סימן מב; מהר״ם אלאשקר, סימן ס; רדב״ז, ח״ג, תקיח; ח״ד, נו; ח״ז, סימן נא; ארץ ישראל וארצות האימפריה העותמאנית: שו״ת רלב״ח, סימנים א, צח, קיז וקלו; שו״ת אבקת רוכל, סימנים יג, לג; שו״ת בית יוסף, סימנים א, ה; מבי״ט, ח״א, סימנים סח וקיג; ח״ב, סימן קלח; שו״ת רד״ך, בית א, בית ג, בית ז; שו״ת מהר״י בן לב, ח״א, סימן יה, כד; ח״ג יה; שו״ת רשד״ם, או״ח, סימן כא; יו״ד, סימן קמח; אבה״ע, סימנים ג, טו, יה, ל, לט; חו״מ, סימנים עג, קמב וריז; שו״ת דברי ריבות, סימנים רה, רה, רכה-רכז; איטליה משפטי שמואל, סימנים כט, מה ופג; שו״ת מהר״ם גלאנטי, סימן קכה. בני משפחת צרפתי היו גם בעיר תוניס במאה הי״ח והמפורסם שבהם היה רבי צמח צרפתי, ממקימי עול התורה בתוניס, אם כי קיימת סברה שגם הוא מוצאו ממרוקו. ועוד יש עשרות מקורות בספרות ההלכה המתעדים קיומה של משפחת הצרפתי במדינות הנזכרות ובמדינות נוספות. במבוא שלפנינו אנו נתמקד בעיקר במשפחת צרפתי שבעיר פאס ובהשתלשלותה.

שהם צאצאים לרבינו תם נכדו של המורה הגדול רש״י. את הייחוס לרבנו תם, מזכירו החיד״א, בשם הגדולים, ערך רבי וידאל הצרפתי: ״ויש לו יחס עד רבינו תם בן בתו של רש״י, ושמעתי שהרב רבי אליהו נר״ו הנזכר הוא דור חמשה עשר לרבינו תם הנזכר הידוע זי״ע״. דבר יחוסה של משפחת צרפתי לרבינו תם, נזכר גם בהקדמת ספר תומת ישרים, ויניציאה שפ״ב, שם כתב כי: ״החכם הנעלה מוהר״ר אברהם צרפתי ז״ל מבני בניו של הרב בעל ברכת אברהם מגזע רש״י ז״ל״. אי״ש הצרפתי, אגרת יחס פאס, פורסם בתוך ר״ד עובדיה, פאס וחכמיה, ח״א וח״ב, ירושלים תשל״ט [להלן: פאס וחכמיה], עמ׳ 108, כתב: ״וכן כתוב בספר ברכת אברהם שהוא מגזע רש״י, וכן המקובל אצלינו שבני משפחת צרפתי שבאו מגירוש לפאס ושעלו לצפת, שורש אחד להם״. וכן כתב גם ר״י בן נאים, בחיבורו ׳הגות לבי׳ כת״י הנמצא ברשותי: ׳המשפחה המעולה והנשאה והמהוללה והמיוחסת ענף עץ אבות אצילים ורבנים משפחת הצרפתי שבמחז״ק פאס יע״א, קבלה בידם כי הם מזרע ר״ת ז״ל וכן כותבים ביחס הכתובה והיום מצאתי סעד לדבריהם שמצאתי בהקדמת ס׳ תמת ישרים בהקדמת ם׳ אהלי תם שמדבר על הגהות הרי״ף ומפרשיו שהדפיס בס׳ הנד, וז״ל: ושוב בא לידינו ספר הרי״ף של החכם הנעלה מהר״ר אברהם צרפתי ז״ל נר״ו מבני בניו של הרב בעל ברכת אברהם מגזע רש״י ז״ל, והיה מוגה מידי אבותיו ואבות אבותיו ז״ל, גם אותם העתקתי בתוך הרי״ף הנז׳ וכד, עכ״ל וידוע דרש״י ז״ל לא היו לו בנים כי אם בנות ואחד מבני בנותיו הוא ר״ת. וכתב הרב הנז׳ שחניכתו צרפתי, שהוא מגזע רש״י ז״ל. עוד זאת מצאתי בסוף הקדמת ס׳ חמדת שלמה, וז״ל: וא״ז הגאון מו״ה משה בן הש״ך ז״ל היה נכד להרמ״א ז״ל מצד אמו חוטר מגזע רש״י ז״ל שנמשך יחוסו עד דוד המלך ע״ה׳.

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי*אורות המגרב-תשע"ט – עמ' 14-11 

מסמטאות המלאח-סיפורים עממיים של יהודי מרוקו- יעקב אלפסי-2002- הנערה שבקעה מהביצה

הנערה שבקעה מהביצה

היה האל בכל מקום ואתר ומשום מקום אורו לא חסר, ומעשה שהיה בחכם אשר חי לו בעיר רחוקה במרוקו והיה ידוע כבעל לחשים וקמיעות ומתיר רחמן של נשים עקרות. אשת החכם, שהיתה עקרה, פנתה באחד הימים לבעלה ואמרה לו: ״חכם, חכם, לכולן אתה עוזר להביא ילדים לעולם, אולם לאשתך אינך עוזר״. ענה הבעל: ״סבלנות אשתי, יום יבוא ויהיו לך ילדים משלך״.

האשה חסרת הסבלנות כעסה ויצאה מביתה, והנה היא רואה באחת החצרות תרנגולת מטילה ביצה. במר לבה הרימה עיניה לשמיים ואמרה: ״רבונו של עולם, מדוע לכולן יש ילדים, ולי לא? עזור לי ואלד ולו רק ביצה, כשל תרנגולת זו״. בקשת האשה התקבלה. היא הרתה, וכעבור תשעה ירחים ילדה ביצה. קיבלה האשה את מתנת האל והחביאה אותה בתוך ה־״קסקס״(מסננת לאידוי קוסקוס), ואפילו לבעלה החכם לא גילתה את סודה.

סמוך לאותה עיר, במקום נעלם מעין אדם, היה מגדל גבוה ובו גרה מכשפה שידעה את סוד האשה. התחפשה המכשפה לענייה מרודה והלכה לבית אשת החכם. התדפקה על דלתה ואמרה: ״אלוקים ירחם עליך, אשה, אם תשאילי לי את ה־״קסקס״ שלך, כדי שאוכל להכין קוסקוס לילדי הרעבים״. ענתה האשה התמימה: ״הנה הוא מתחת למיטה. לכי וקחי אותו״. לקחה המכשפה את ה״קסקס״ עם הביצה לביתה שבראש המגדל, ושם השליכה את הביצה על הרצפה. נשברה הביצה, ומתוכה יצאה ילדה יפה שזיו פניה זהר כזיו השמש. טיפלה בה המכשפה עד שבגרה והיתה לנערה. מיום ליום נתעצם יופיה. עורה בהק כמו הירח במילואו ושערה התארך עד כדי כך, שכאשר שלשלה אותו מראש המגדל הוא היה מגיע לתחתיתו. הנערה לא ידעה דבר על העולם שמחוץ למגדל. המכשפה קלעה צמה משערה הארוך של הנערה, ובעזרתה היתה יורדת מן המגדל ועולה אליו. כשחזרה ממסעותיה המסתוריים, היתה עומדת המכשפה לרגלי המגדל וקוראת:

״פרח, פרח בת רוחות ושדים,

שלשלי צמתך והעלי את זקנתך ממעמקים״.

בשומעה מלים אלו, היתה משלשלת הנערה את צמתה ומעלה את המכשפה.

יום אחד נקרה בן המלך לקרבת מקום. שמע את המכשפה קוראת לנערה, וראה אותה משלשלת צמתה ומעלה את המכשפה לראש המגדל. מה עשה? ארב בן המלך למכשפה עד שהלכה לעסוקיה המסתוריים, יצא ממחבואו, עמד לרגלי המגדל וקרא את הקריאה:

״פרח, פרח בת רוחות ושדים,

שלשלי צמתך והעלי את זקנתך ממעמקים״.

הנערה שלשלה את צמתה והעלתה את הנסיך. התפלאה הנערה למראהו, כי המכשפה אף פעם לא סיפרה לה דבר אודות העולם שמחוץ למגדל. בן המלך, שנשבה ביופיה, סיפר לה על קיומו של עולם גדול מלא אנשים כמוה, על בעלי חיים ושאר נפלאות. נכרך לבה של הנערה בבן המלך וחשקה נפשה ללכת עמו לאותו עולם קסום ונעלם. בן המלך, שחשש מפני המכשפה, הסביר לה מה הסכנה הצפויה לה והציע לשאול תחילה את המכשפה אודות הכשפים שבעזרתם גוברים עליה. ומשידעו אותם יוכלו לברוח ולצאת לחופשי.

כאשר התקרב מועד שובה של המכשפה, שלשלה הנערה את צמתה והנסיך השתלשל בה והלך למקום מחבואו. המכשפה קראה את קריאתה הרגילה, והנערה שלשלה את צמתה והעלתה אותה כדרכה מדי יום. כשישבו לאכול, פנתה הנערה למכשפה ואמרה: ״הנה את זקנה, ומעולם לא סיפרת לי דבר אודות סודך. אבקשך לגלות לבך לפני ולומר לי באילו כשפים אפשר לגבור עלייך״. תחילה לא רצתה המכשפה להיענות לבקשתה אך הנערה לא הרפתה, שבה ושאלה. משלא פסקה הנערה להציק לה, נענתה המכשפה והסכימה לספר, שכן אהבה את הנערה עד מאד. פנתה המכשפה אליה ואמרה: ״הנה סיכה של אלכחל ־ אבקת כחל לאיפור, והנה מראה ומסרק. אם זורקים את הסיכה על הארץ נהיה חושך גמור, איש לא יראה את רעהו גם בעודם סמוכים זה לזה. אם זורקים את המראה יחצה נהר ביני לבין הזורק. אם זורקים את המסרק, יגדלו קוצים ודרדרים ולא אוכל לרדוף אחרי אויבי״, סיימה המכשפה את דבריה ושתיהן עלו על משכבן. השכם בבוקר יצאה המכשפה כדרכה, ועם שנסתלקה לה הגיע בן המלך, קרא את הקריאה המוסכמת, הנערה שלשלה את צמתה והוא טיפס למגדל. משסיפרה לו הנערה את סוד המכשפה, הם לקחו את שלושת הפריטים והחלו בורחים לכיוון ארמון המלך. כאשר חזרה המכשפה לרגלי המגדל וקריאתה לא נענתה, הבינה מיד שהנערה ברחה ועמה הפריטים הסודיים. החלה המכשפה לרוץ ולרדוף אחריה עד שקרבה מאוד לנערה ולבן המלך. הנערה זרקה את הסיכה ומיד השתרר חושך. הדליקה המכשפה פנס פלאים המאיר עולם שלם, והמשיכה לרדוף אחריהם. הנערה המפוחדת זרקה את המראה, ונהר שלם הפריד ביניהם. אז זרקה המכשפה את פנס הקסם, וזה הפך לסירה. המכשפה חצתה בה את הנהר והמשיכה במרדף. כשכמעט נגעה בהם, זרקה הנערה את המסרק, קוצים, דרדרים וצמחים רעים צמחו וחסמו את דרכה של המכשפה. כאן נעצרה וכוחה לא עמד לה. הנערה ואהובה הנסיך הגיעו לארמון, וכעבור זמן קצר נערכה חתונה כיד המלך, ובני הזוג המאושר חיו כל ימי חייהם באושר ועושר.

מכאן זרם סיפורנו בנהרות אדירים ואנו נותרנו בין האצילים.

מסמטאות המלאח-סיפורים עממיים של יהודי מרוקו- יעקב אלפסי-2002- הנערה שבקעה מהביצה

עמ' 46-43  

שרשים-יהדות-מסורת ופולקלור יהודי מרוקו – השיכה-משה גבאי

 

ה״שיכה”

זמרת בתזמורת־עם, בתלבושת המסורתית וה״דרבוקה״ בידה, מנעימה בקולה ומגוונת את ההרמוניה של התזמורת.

המוסיקה

במרוקו נשתמרה המוסיקה האנדלוסית, ובתהליך זה של שימור מלאו היהודים תפקיד חשוב ביותר, הן במסגרת המוסיקה של בתי הכנסת והן בחיי המוסיקה הכללית. במוסיקה של בתי־הכנסת אפשר למצוא לחנים כלל־ספרדיים חילוניים ולחנים יהודיים־פורטוגליים. כמעט בכל בית־כנסת, לצד החזן מצוי הפייטן, שמנעים בקולו את הקטעים המושרים של התפילה. לפייטן צריך להיות קול נאה ודמיון יוצר; עליו לבחור לחנים ידועים וערבים ולהתאימם לפיוטים המושרים. בחגים ובשבתות, לפני העלייה לתורה, הוא שר לכבוד אבי הבן או החתן קטע המסתיים בשמו של העולה לתורה. הפייטן הוא המשתתף בכל אירוע משפחתי ובכל שמחה. פייטנים מוכשרים משתתפים בשירת ה״בקשות״, שהיא שיא האמנות האנדלוסית הקלאסית. ה״בקשות״ הן מעין סיכום של ״הנובה״, הצורה המסובכת והמפותחת ביותר של המוסיקה האנדלוסית. זוהי סוויטה של שירים וקטעים מנוגנים, הערוכים לפי תכנית הבעה קפדנית ביותר, עם אלתורים קוליים מטיפוס ה״אינשאד״ וה״מוואל״. את ״שירת הבקשות״ שרים בלילות שבת שבין סוכות לפסח (מפרשת בראשית עד פרשת בשלח ושירת הים). התזמורת המשתתפת ב״נובה״(בימי חול) כוללת בדרך כלל ״עוד״(לאוטה בעלת 5 מיתרים), ״קמאנזה״(מין כינור), ״טארה״(תוף־מסגרת), ו״דרבוקה״(תוף כד). בתזמורת המופיעה בימי חול בחגיגות משפחתיות משתתפות גם נשים, הנוטלות חלק בשירי מחול, וה״שיכה״ — היא הזמרית המנעימה בקולה והמגוונת את ההרמוניה של התזמורת. רקדניות בטן היו מעטות בקרב היהודיות.

מוסד אחר בו הנשים הן הפעילות העיקריות הוא מוסד ״המקוננות״, אשר רכש מעמד מכובד בקרב קהילות יהודי מרוקו. המקוננות הופיעו באירועים ציבוריים טראגיים ובאבל המשפחות ונהגו לחרוז חרוזים עצובים המעוררים את ההמון לבכי ולצער. הציבור נהג גם כאן לתרום למקוננות בהפסקות שבין קינה לקינה.

בערי האטלס ובאיזור הברברים, סיגלו לעצמם היהודים את אותן המנגינות והריקודים של שכניהם המוסלמים; שירת המחול מטיפוס ה״אחידוס״ וה״אחוואש״, אותו טיפוס הניגון, אותם המקצבים ואותם הכלים, כגון: ה״בנדור״

 תוף־מסגרת שגודלו כ־ 50 ס"מ וה״גימברי״ (מין כינור בעל 3 מיתרים)

למוסיקאים היהודים, זמרים כנגנים, יצאו מוניטין והם מילאו תפקיד חשוב בחיי המוסיקה במרוקו.

Roots-Racines-judaisme-tradition-Moche Gabbayמש

LA CHEIKHA

Chanteuse populaire accompagnant l’orchestre un tambourin à la main et le corps prêt à la danse.

THE SHICHA

A woman singer in a folk-orchestra, in traditional garb, and in her hand, the DARBOKA. She is pleasing the listeners with her singing and adding her harmony to the orchestra

LA MUSIQUE

Les Juifs ont joué un rôle de premier plan dans la conservation du patrimoine de la musique héritée de l'Age d'Or espagnol, la musique andalouse. La musique andalouse a été totalement intégrée à la liturgie synagogale. Dans chaque synagogue, le paytan agrémente l'office de sa belle voix, soit en récitant certains cassages, soit en improvisant lors de fêtes familiales (circoncision, mariage) ou pour accueillier ceux qui montent à la Torah chacun par son nom, en adaptant les formules traditionnelles aux mélodies musicales classiques ou en vogue. Le paytan est également le bienvenu dans les fêtes familiales. La synthèse entre les textes sacrés et la nouba andalouse atteint son sommet dans cette coutume particulière aux Juifs du Maghreb que sont les Bakachot. Le chant des Bakachot a lieu tous les vendredis soirs qui séparent Soukkot de Pessah (de la première paracha, La Genèse à la paracha Béchalah et chirathayam.)

En dehors de la synagogue, l'orchestre andalou comprend généralement une mandoline à cinq cordes (le o'ud), un violon (kamanza), un tambourin (Tara) et un tambour (derbouka). Dans les fêtes familiales les orchestres étaient souvent accompagnés d'une chanteuse-danseuse, la "cheikha". La danse du ventre, typiquement musulmane, n'était pas en vogue dans la société juive puritaine jusqu'à ces derniers temps…

Une autre originalité de la communauté juive marocaine où les femmes jouent le premier rôle: les pleureuses qui se lamentent sur la mort d'un cher disparu, vantant en vers, ses qualités et sa beauté.

Dans les villages du Haut Atlas, les petites communautés juives vivant en milieu berbère, ont adopté la tradition musicale de leurs voisins, ainsi que leurs danses comme le Ahidous, se servant des mêmes instruments typiques comme le Bandor (petit tambour) ou le Guimbri(petit violon à 3 cordes).

Les musiciens et les orchestres juifs jouissaient d'une grande réputation au Maroc et étaient souvent invités à jouer à la Cour Royale.

THE MUSIC

THE MUSIC In Morocco the tradition of Andalusian music was maintained, both in the synagogue and in general. During prayers it is possible to find both general- Sephardic secular tunes and Jewish-Portugese melodies. You could find the psalmodist alongside the chazan adding the beauty of his voice to the hymns, imaginatively and in good taste. He would sing a section concluding with the name of the man, groom or bar-mitzvah boy being called up to the Torah. He participated in every family function and communal celerbation. Talented psalmodists entoned the "Bakashot" (requests), a summary of the "Nuvea", the most highly developed kind of Andalusian music, the pinnacle of Andalusian art.

This is a suite of songs and instrumental sections, arranged according to strict order of expression, with vocal improvisations of the INSHAD and MAWAL kind. The "bakashot" are sung on the Shabbat eves between Sukkot and Pesach (From the week of the Torah portion Breshit until Beshalach and Shirat Hayam). The orchestra which takes part in the NOVA (on weekdays) includes usually an ”ud" (a lute with 5 strings), a KAMANZA (a kind of violin), TARA (framed drum) and DARBOKA(a jug drum). The orchestra which appears on weekdays at family celebrations includes women also, who take part in the dance singing, and the SHICHA, the woman singer who adds harmony to the orchestra with beautiful voice.

Another institution in which the women were the main participants were the Mekaneot", the women-mourners. They would chant doleful verses at family mourning and sad occasions.

Pages de l'histoire des Juifs de Safi-Brahim Kredya-Septembre 2009

  En la memoire de Felix Abenhaim. Paix a son Ame

ברוך דיין האמת, תנוח על משכבך בשלום, תחסר לנו הרבה..כי קשה לשכוח אותך

Mes sincères condoléances à sa famille et tous les safiots et safiotes

           Le caïd croyait fermement à la loyauté des juifs et à leurs compétences dans l'administration des finances. Il confia à plusieurs d'entre eux la gestion de ses affaires financières" dont l'un, appelé « Albakiri », s'était illustré dans son conseil. Chargé par Aïssa Ben Omar de comptabiliser les sommes recueillies dans les tribus sous son autorité, il est probable qu'il était également le régisseur des dépenses normales et exceptionnelles de la Casbah.

Le caïd trouvait dans les richesses accumulées par ses connaissances et par les juifs fortunés, une solution pour ses crises financières pour répondre à la demande du Makhzen qui, de temps en temps, exigeait de l'argent ou des services. Comme les autres caïds de son époque, il recourait aux juifs, en cas de nécessité, pour contracter des emprunts, le plus souvent à des taux d'usure très élevés.

Le caïd ne refusait jamais d'intervenir pour des personnalités juives auprès du Makhzen, pour la réalisation des affaires ardues et des demandes difficiles. Ainsi, il intercéda pour le compte de l'un des riches juifs de Safi, le rabbin Abraham Siboni. À ce sujet, il avait adressé une correspondance au sultan Moulay Hassan Ier, multipliant les louanges des vertus de ce juif de Safi et de ses mérites, disant notamment « qu’il avait une affection totale pour sa majesté, élevée par la Grâce de Dieu, et un penchant sincère pour la foi musulmane », et chaque fois qu'il demandait son intervention, c'était pour solutionner des « problèmes relatifs aux chrétiens et qu'il avait résolu de grands problèmes avec peu de chose ». À la fin de sa lettre, le caïd sollicitait du sultan de bien vouloir « donner une suite favorable à sa demande ». La corres­pondance caïdale ne donnait aucune indication sur l'objet précis de cette demande.

Il est certain que le caïd tira une compensation substantielle de cette intervention, ce qui, alors, était admis et courant. Peut-être aussi Aïssa Ben Omar avait-il conclu avec le rabbin Siboni une affaire commerciale bénéficiaire, d'autant plus qu'il était considéré à l'époque comme l'un des plus grands et des plus riches commerçants. Son commerce constituait l'une des sources de son trésor.

  1. L'aspect qui troublait le caïd Aïssa Ben Omar chez les juifs apparaît ainsi :

Dans une attestation adoulaire datée de 1289 de l'hégire (1880), on apprend que la « doumia [la protégée] Laôuli, fille du Balia… des juifs de Safi parcourait la tribu pendant les périodes de famine en compagnie de sa grand-mère nommée Rachel, quémandant des vivres,… tout comme les autres, musulmans et juifs… Un nègre inconnu l'attaqua, la viola et la déflora. Elle porta plainte devant le khalifa du caïd Aïssa Ben Omar qui ouvrit une enquête à ce sujet, en vain. Il ne put trouver l'identité du nègre auteur du viol. La jeune fille juive rentra à Safi et y resta un certain temps. Quelqu'un, à force de l'entretenir et de la fréquenter, la convainquit de calomnier et d'accuser injustement Ahmed, le fils du caïd Mohamed ben Haj Omar [son neveu et son khalifa], dans le but de nuire à son oncle le caïd Aïssa Ben Omar… et de déshonorer sa réputation ».

Deux adouls déclarèrent être arrivés à cette conclusion et attestèrent de sa véracité. Ce complot était manifestement l'œuvre de personnes qui vouaient au caïd haine et rancune et cherchaient à lui nuire, profitant de toutes les occasions « possibles pour l’atteindre, le diffamer et noircir sa réputation ». Elles trouvèrent l'occasion favorable dans cette juive pauvre et traumatisée et la poussèrent à détruire la réputation du caïd et son honneur. On n'exagérera point en affirmant que l'auteur principal de ce complot était un juif important dont les affaires avaient souffert et dont les projets n'avaient pas abouti – en conséquence de ce que l'on connaissait du caid dans le traitement réservé à ceux qui étaient « protégés » et à ceux qui s'associaient avec eux, tant juifs que musulmans, et aux étrangers qui les aidaient sur son territoire et à ceux qui s'y rendaient, venant de Safi. On n'écartera pas non plus l'hypothè­se que l'instigateur mystérieux serait le gouverneur de Safi, Hamza Benhima, qui éprouvait pour le caïd une aversion évidente et qui entretenait des relations et des accords commerciaux avec les grands commer­çants de Safi et avec les résidents étrangers.

            L'intendant du Lycée Fkih Kanouni, M. Abderrahim Koundi, m'a raconté que, quand il était enfant, une juive nommée Laôuli habitait dans le village de Sidi Abdelkrim (actuellement le quar­tier de Sidi Abdelkrim, l'un des quartiers de la ville de Safi), qu'elle élevait des bovins et qu'elle assistait toutes les femmes musulmanes dans leurs couches et leur fournissait le lait et ses dérivés après l'accouchement jusqu'à ce qu'elles récupèrent leurs forces.

Le caïd Aïssa Ben Omar avait la main dure pour les usuriers juifs qui prenaient l'argent des gens illicitement, appuyés en cela par les étrangers dont certains, honnêtes, constataient effarés les taux d'usure scandaleux appliqués et les malheurs qu'ils entraînaient, en ruinant les gens pauvres et endettés. L'ambassadeur de France consigna dans un rapport : « Combien de musulmans furent jetés dans les prisons pour de longues périodes pour des dettes importantes, grossies par une usure accablante! »

La sévérité du caïd vis-à-vis de ces usuriers abusifs transparaît dans la plainte d'un juif de Safi nommé Lyaho, portée devant le Makhzen central et rapportée par le Ministre des Affaires étrangères du Maroc dans une lettre adressée au caïd Aïssa Ben Omar, dans laquelle il écrivait : « L'ambassadeur d'Italie a écrit que le commerçant Lyaho Ben David Ohayon, interprète de son Consulat, a des créances chez des gens de ton territoire et il n'a cessé de réclamer leur remboursement, mais en vain. »

Le caïd resserrait l'étau sur les juifs « proté­gés ». Dans une lettre du sultan Moulay Abdelaziz à Aïssa Ben Omar, on peut lire : « Le représentant de l'Allemagne nous a communiqué que tu traites les associés de leurs commerçants qui sont sur ton territoire de façon inconvenante… et chaque fois que leur Consul à Safi t'écrit, tu ne lui réponds pas et tu ne montres aucun inté­rêt à ses affaires. » Plus encore, le caïd les terrorisait et portait préjudice à leurs intérêts économiques, faisant échouer leurs plans et leurs projets afin de fortifier son autorité et d'imposer son respect et sa crainte, et pour écarter tout désordre susceptible de nuire à la stabilité de sa région.

À ce propos, dans une lettre au caïd Aïssa Ben Omar, Torrès écrit que le juif Zellay, « protégé » italien, s'est rendu à Tanger pour se plaindre, « accusant tes fils de lui avoir pris le bétail confié à son associé… qui habite Abda. Ces biens confisqués s'élèvent à six cents têtes d'ovins, vingt-quatre têtes de bovins et quarante têtes de veaux ».

Pages de l'histoire des Juifs de Safi-Brahim Kredya-Septembre 2009

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 122 מנויים נוספים

ינואר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר