ארכיון חודשי: ינואר 2019


זוהאר תא טאח מן פמהא- زوهار تا يطيح من فومها-פיה מפיק מרגליות-יעל לזמי

  • אילא האד אל בּלע'א יבּקא חפי'אן

إيللا هاد البِلغَه يبقَا حَفيان

תרגום – אם [רק] הנעל [הזאת] – יישאר יחף.

הסבר – מפני שה״נעל״ [הבעל] לא מתאימה או לא יפה או לא איכותית.

ראה: זוהאר תא טאח מן פמהא-פיה מפיק מרגליות-יעל לזמי-עמ' 75

אם מתחתנים עם האיש הלא נכון, או הלא רצוי אומרים לאישה / לבחורה את הפתגם. מי שתגיד את הפתגם תהיה בדרך כלל אימא שלה.

הנעל = היא משל לגבר. ולמה? פעם נעליים היו מצרך יקר. לא לכל בני הבית היו נעליים. אבל הגבר הוא המפרנס והוא היה צריך לצאת החוצה להביא פרנסה אז דאגו בבית שלו כן יהיו נעליים. כשהיה בא לבית היה חולץ אותן ומניח בכניסה. מכאן תרבות צחצוח הנעליים והברקתן על-ידי ילדי הבית ונקיון רגליו של הגבר השב הביתה. ככה הגבר נמשל לנעל. הילדים והאישה שהיו בבית הסתפקו ב״נעליים״ העשויות מצמיגים או שהיו יחפים.

מי שנעל נעליים באותה תקופה נחשב לבעל מידות, בעל יכולת פרנסה. כבודו נמדד בנעליו.

סיטואציה היגודית –

אחד מילדיה של המפתגמת הביא בחורה הביתה. הבחורה שהתה בבית המפתגמת שבוע ימים. הבחורה כנראה לא מצאה חן בעיני המפתגמת ולא עצם שהייתה ללא הגבלה בביתה. היא לקחה את בנה לשיחה ואמרה לו: ׳׳איללא האד אל-בלע׳א עדיף תבקא חפי׳אף. אם רק הנעל הזו עדיף שתישאר יחף.

המפתגמת המירה את המסמן הראשוני של המילה ״נעל״ כמסמלת את הגבר, את כבודו ומעמדו בחברה. הכניסה לתוכה סממן חדשני המתאים לתקופה זו בה ה״נעל״ היא מסמן ל״חסר שכל״, ל״חסר ערך״. החליפה את נושא הפתגם מזכר לנקבה ויצרה סיטואציה פתגמית בעלת אלטרנטיבה שונה. כך – הבחורה הפכה למסומנת כנעל חסרת ערך. לפיכך המפתגמת ייעצה לבנה כי עדיף להישאר ״יחף״. ללא הבחורה הספציפית הזו.

  • ״אילא וולאדי ידעיוו ל-לאדך וואלו

אילא וולאדך ידעיוו ל-וולאדי-יתוב פיהום כללסי

إيللا ولادي يضيوء لولادك، والو

إيللا ولادك يضيوء لولادي، يتوب فيهوم كلسي

 תרגום – אם ילדיי מקללים ילדיך – לא נורא [לא קרה כלום], אם ילדיך יקללו ילדיי – יחזור עליהם הכל. הסבר – פעם היו השכנות רבות ביניהן ומקניטות אחת את השנייה עד שאפילו קיללו ברמיזה את הילדים.

זוהאר תא טאח מן פמהא- زوهار تا يطيح من فومها-פיה מפיק מרגליות-יעל לזמי עמ' 77-76

קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי

מלכות מרוקו בעיני יהודיה

תאפילאלת היא ערש השושלת העלאוית של מלכי מרוקו. ספרי ההיסטוריה על תולדות היהודים במרוקו מתארים את גורלה של כנסת ישראל במרוקו, תוך אבחנה בין התושבים שלא התייחסו היטב ליהודים בגלל מצוקותיהם הכלכליות והאחרות לבין השלטונות, ובעיקר המלכים, שהתנהגו כיאות כלפי היהודים. היחס ההוגן של המלכים ידוע כבר מתקופת הסעדים, כמו מולאי מוחמד אשיך שתואר כחסיד אומות העולם. דוגמאות מאוחרות מובאות בספר ׳כסא המלכים׳ לרב רפאל משה אלבאז המתאר את סדר השתלשלות המלכויות משחר האנושות, כולל ארבע מלכויות הנחתמות במלכות ישמעאל במזרח, בספרד ובמרוקו, במיוחד מתרי׳׳ט (1858) ואילך:

ובשנת תרי׳׳ט… מת המלך מו׳ עבד אלרחמאן… ומלך בנו המלך החסיד סי׳[די]

מוחמד והיה אוהב ישראל ומכבד את החכמים וכל ימיו ימי שמחה וששון ליהודים, וריבוי הברכה והשפע עד שהעשירו רוב היהודים שברוב מלכותו…

ובשנת תרל׳׳ג(1872)

מת המלך סי׳[די] מוחמד במראקש… ומלך אחריו בנו מו׳ אלחסן (1894-1873)

יר׳׳ה ותנשא מלכותו … יה״ר… שבימיו ובימינו תושע יהודה וישראל ישכון לבטח.

היחס ההוגן ליהודים נמשך הלאה בימי מולאי יוסף (1927-1892 ), המלך ה-19מלשושלת העלאווית, יחס שהתחזק בימי בנו מוחמד החמישי, סולטאן מרוקו תחת הכיבוש הצרפתי (1953-1927) ומלך מרוקו העצמאית מ-1955 ועד 1961. היחס ההוגן נמשך בימיו של חסן השני שמלך במרוקו בשנים 1999-1961 וגם בתקופת

בנו, מוחמד השישי, המלך ה־22 לשושלת העלאוית, שזכה לכתר המלוכה מ־.1999 על יהדות מרוקו בימי מוחמד החמישי ועל יחסו האוהד של מלך זה ליהודים נכתב ספר בידי רוברט אשרף. בדומה למחבר ספר ׳כסא המלכים׳ גם אשרף מדגים את יחסם החיובי של מלכי מרוקו לנתינים היהודים לעומת המון העם. ספרו של אשרף נשען בחלקו על ספרי היסטוריה ובחלקו על עדות אישית של המחבר, איש רב פעלים, שהיה מעורה היטב בממסד של ממלכת מרוקו להוויותיה ומילא בה תפקידים ממלכתיים החל ב־1959. בימי האופל של משטר וישי בצרפת עמד המלך בפרץ נגד חוקי הגזע שרצה משטר זה להנהיג בממלכה. מוחמד בן יוסף הביע לפני נציגי יהודי מרוקו בכל מפגש את אהדתו לקהילה היהודית. אחת מהן היא הצהרתו הידידותית ההיסטורית בחג הכס ב־1943, שפשטה בכל מחנה ישראל במרוקו, בחצרות ובבתים:    

הרי נתיני אתם לי, לא פחות מן המוסלמים, ולפיכך חסותי ואהבתי נתונות לכם.

האמינו לי, שאצלי תמיד תמצאו את העזרה שתידרש לכם. המוסלמים הינם ותמיד יהיו אחיכם וידידיכם. שאלו את פי זקניכם ותלמדו לדעת, שסבי המפואר מולאי חסאן, היה ידיד אמת ליהודים, ופעמים רבות הפגין דאגה כנה לגורלם. אבותיכם הכירו אותו בצביונו ואהבו אותו בלב שלם. יכול אני להבטיחכם, שאני מצדי כוונתי לנהוג בכם ובאחיכם לדת אותה מידה של התחשבות ולהעניק לכם אותה מידה של דאגה. החג הזה הוא חגכם.

הצהרה זו תורגמה לשפת המעשה ולאפליה מתקנת: כל המוסדות הממלכתיים נפתחו בפני יהודים: הפרלמנט, בתי המשפט ומשרדי הממשלה, כפי שמתאר אשרף: ב־1958 נכללו 95% מילדי היהודים ברשתות החינוך, רובם בכי״ח; 90% מן היהודים קיבלו טיפול רפואי סדיר באמצעות אוז׳׳ע מרוקו, ואילו אורט סיפק הכשרה מקצועית איכותית לכל נער יהודי שרצה בכך, בו בזמן ששום מוסד מרוקאי לא יכול היה להבטיח הכשרה דומה לצעירי המוסלמים.

גם חסן השני, בנו ויורשו של מוחמד החמישי, המשיך במורשת אביו והנהיג מדיניות אוהדת כלפי הקהילה היהודית במרוקו, והיה בקשר עם מנהיגי הקהילה שכמה מהם מילאו תפקידים ממלכתיים. לחסן היו קשרים גלויים וחשאיים עם ממשלת ישראל, והיה מעורב בפיוס בסכסוך היהודי-ערבי ובהסכם השלום שבין ישראל למצרים."

הקשרים הטובים בין בית המלוכה לבין הקהילה היהודית במרוקו בפרט, ולבין סניפיה בשאר הקהילות מחוץ למרוקו, נמשכים עד ימינו על ידי מוחמד השישי, בנו וממשיך דרכו של חסן השני. דוגמה מובהקת ליחסו ההוגן של מוחמד השישי כלפי העם היהודי הוא נאומו המיוחד והמפתיע באו״ם נגד הכחשת השואה. נאום זה ריגש מאוד את הרב הראשי הספרדי, הרב שלמה עמאר, שהגיב על נאומו זה באיגרת ברכה:

 

הוד מלכותו הנעלה, לשם טוב ותהלה מאבותיו היא נחלה, ליקר תפארת וגדולה, כבוד המלך מוחמד השישי ירום הודו, מלך מרוקו הגדולה והמהוללה.

אדוני המלך, כמו רבים ברחבי תבל התרגשתי לקרא את נאומך הנפלא בענין ׳השואה' שפגעה גשמית בעם היהודי, ופגעה חמורות במוסר עמים רבים, שואה שהכתימה את העם הגרמני, כתם מר ורע לנצח. מאוד התפעלתי מיושר לבך, מעוז רוחך ומאומץ נפשך הנקייה. רק מלך ישר המולך על אומה שידעה לעמוד בעוז וגבורה מול השטן הנאצי הבא שעריו, להשמיד נתינים חפים מפשע, עם נאמן למלכו ולארצו, עם שידע לפתוח שעריו בחמלה אל יהודי אירופה, הנסים על נפשם מפני המלאך המוות עלי אדמות, מלך של עם כזה יכול לעמוד גם היום ולהישיר מבט ולזקוף את הגו, ולומר בפשטות וביושר, דברים ברורים וישרים, כאשר דיבר אדוני המלך בגבורתו. אנחנו יוצאי מרוקו, גאים בכך, ולא יוצאי מרוקו בלבד, אלא כל היהודים בכל מקום מברכים אותך על האומץ ועוז הרוח שהפגנת בנאום נכבד זה, ויודעים שזו דרכך הנכבדה.

ואני מברכך בברכה המסורתית האצילה, ירום הודך בכבוד, ותינשא מלכותך בחן ובחסד, תרב גדולתך, והשפעתך הגדולה תתפשט על מנהיגים רבים וישרים,והיית להם לדוגמא ולמופת, והם ילכו לאורך. וכל אויביך יפלו לפניך, ואתה על במותימו תדרוך. והא־ל המשלם גמול טוב לעושי טוב, יאריך ימיך ושניך בבריאות ורוב נחת, יחד עם כל המשפחה הכבודה והרוממה. בהוקרה והערצה.

כאן המקום לציין גם את מעמד ברכת הרב הראשי של מרוקו למלך המתקיימת אחת לשנה בבית הכנסת הגדול בקזבלנקה ביום כיפור בנוכחות הפמליה המלכותית, מעמד הזוכה לסיקור ממלכתי בטלוויזיה המרוקאית כל שנה. זאת בנוסף לברכת המלך בנוסח ׳הנותן תשועה למלכים׳ הנאמרת בכל בתי הכנסת במרוקו בליל יום כיפור, ויש שאומרים אותה כל שבת.

12        נוסח הנאום של המלך ונוסח הברכה של הרב עמאר ראה: /http://www.kikarhashabat.co.il

קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי-עמ' 25-22

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב

דרכיה דרכי נועם )משלי ג' י״ז.)

הגר״א בן שמעון הצניע לכת עם אלהיו, וצניעותו בולטת לעין המעיין בספריו ובתשובותיו. כאשר נתבקש לתת את הסכמתו לספר ״מרפא לנפש״ להחכם מסעוד חי בדוך ז״ל, ספר, המכיל דרש, מוסר, רמזים וגמטריאות ואף סתרי תורה וסוד תעלומיה (נדפס אסכנדריה שנת תרנ״ט), כותב הוא ז״ל בהסכמתו:״… וגם הדרך אשר דרך בה לא אדע נתיבה כי לא קבלתי מרבותי רק מעט מזער בראשית חכמה…״.

חומרות רבות, סייגים ומילי דחסידותא, אימץ לעצמו ונהג בהם. אך, הוא נהג לקיימם רק בתוך כתלי ביתו ובד׳ אמותיו. כלפי הציבור הוא לא היה מאלה המגבבים חומרות וסייגים. הוא הסתייג לא מעט מאותם ״חכמים״ בעיניהם, המתחסדים ומורים לאחרים חומרות הנוטים מקו הפסק שבשולחן ערוך, ובפרט מאותם שנהגו להורות כן כדי להתפאר ולהראות ירא וחסיד, ומה גם כאשר הדבר היה נעשה בפני גדולי תלמידי החכמים שבדור אשר הנם ״גדולים מהם או כמוהם״. להתנהגות זו כינה הרב בן שמעון ״חוצפא ויוהרא״.

הגר״א בן שמעון סבר שלהורות חומרות בפני ת״ח אחרים, ״זה שורש פורה להרבות שנאה וקנאה וקטגורייא בשונאיהם של ת״ח. ובפרט אם ימצא איש מהמוני עם והוא נכבד מיסב אתם, הלא בלבבו יאמר הלא כן דרך החכמים מה שזה אוסר זה מתיר ועדיין לא שוו בשיעוריהן הם בעצמם ,ואיך יאמרו לנו עשו, וכדי בזיון…״. גם יראת שמים שלימה אין בכך, ״כי משורש היראה וענפיה הסתרת המעשים והצנע לכת עם אלהיך כתיב, וזו היא יראה האמיתית אשר אאמיניה ותפארת לעושיה. וכל כלפי לייא הראות מעשיו לזולת לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי שהיא יראת ה׳ שלימה״. בסוף דבריו כותב הוא ז״ל דברים המלמדים להועיל כיצד לנהוג בדרך הסלולה והישרה כפי שלימדונו רבותינו ואבותינו, ״דרך המלך״. וכך הוא כותב:

״וזה כלל גדול למדונו אבותינו ורבותינו להסתיר מעשיו אם הם מתורת חסד, ולהתנהג בקרב ביתו כאשר לבבו יחפוץ להיות מן המחמירים ומן החסידים המהדרים, אכן במסיבת ריעים ודודים תהיה דעתו מעורבת עם הבריות במה ששורת הדין מסייעתם ודי, ובזה ימצא תמיד כף נחת וחברתו עריבה ונעימה נאה ומשובחת, וריח לו כלבנון ערוגת הבושם שהכל מתבשמין בו רוקח מרקחת…״(שער פקוד הל׳ כרכות או׳ יא).

הגר״א בן שמעון נשא בקרבו את המידות והתכונות המבורכות שניחונו בהם חכמי ספרד. שכל ישר וגאונות טבעית, אופי מאוזן, שלוה נפשית, רוחב לב ומתינות בדעות ובהליכות, ידיעות חובקות בכל תחומי החיים הן במילי דעלמא כבמילי דשמיא, שיקול דעת בתבונה פשוטה וברורה, למדנות יסודית ומסודרת, הידור וגינוני אצילות. דרכים והליכות שהטביעו את חותמן והתבטאו בשלמות אצל תלמידי חכמים שבדורות עברו, ובפרט בתור הזהב של חכמי ספרד. הגם שפעמים רבות התגלה הגר״א בן שמעון כלוחם ללא חת על עקרונות האמונה וההלכה, עשה זאת במקל נועם, בשיכנוע ובמוסר כליות החודרים לבבות. כמו כן היה נכון להיענות לצרכים הרבים שהעלתה המציאות היום יומית, ובלבד שהדברים לא סתרו במאומה את ההלכה ואת ההשקפה התורנית.

וראו גוים צדקך וכל מלכים כבודך (ישעיה ס״ב, ב׳.)

בד בבד עם פעולותיו הברוכות בקרב הקהילה, הוא פעל רבות אצל השלטונות לרווחתם של בני קהילתו. בחכמתו הגדולה ידע ליצור קשרים הדוקים גם בקרב צירי הממשלות השונות שהיו במצרים, והם היו לו לעזר לעת מצוא בענייני הקהילה וסדריה, ובפרט בענייני היהודים הרבים שהיו נתינים של אותן ארצות. ידיעתו של הגר״א בן שמעון בשפות זרות, ערבית צרפתית איטלקית וספרדית, עזרו בידו ליצירת קשרים הדוקים אלה.

השולטן התורכי אשר העריך מאוד את פועלו הרב ואת כושרו הרבגוני של הגר׳׳א בן שמעון, כבדו באות כבוד ״מגידי״ מדרגה שניה, ובאות כבוד נוסף ״עותומניה״ מדרגה שניה. גם ניתן לו בגדי שרד במאמר השולטן.

אמשכם בעבותות אהבה (הושע י״א, ד׳)

הגר״א בן שמעון, שפע אהבה כנה וצרופה לקהל עדתו. במתק שפתיו, בחיוכו המלבב, בסבר פניו הקורנות אהבה אבהית וחברתו העריבה והנעימה, השריש בקרבם את אהבת התורה וכבוד ללמודיה. אף הציבור השיבו לו אהבה רבה על אהבתו אותם. ראשי הקהילה נכבדיה ונשיאיה היו סרים למשמעתו וראו בו אביהם ופטרונם. ועל כן, מכל דבריו, תקנותיו, עצותיו ומהלכיו אשר עשה למען הקהילה, לא נפל דבר אחד מכל דברו הטוב, וכך הוא כותב:

״וגם אני תהלה לאל יתברך, כבודי חדש עמדי, כי חנני ה׳ בכבוד ויקר כאדם תור המעלה, וגם בגוים שמי נכבד, ולא חסרתי דבר, בחסד אלקים אלי, גם כל אשר חפצתי לתקן בקריה נאמנה הזאת תקנות, והסכמות וגדרים, לכונן סדרי העדה ומשטריה על אדני היראה והנהגה האנושית לטובת הקהל בחומר וברוח, אלהי אבי היה עמדי עדי הקימותי כל אשר חפצתי לעשות.

אסיר תודה הנני לצור ישעי…. ונתנני לחן ולחסד בעיני בני עמי העי״א גם בעיני הממשלה ושריה ורוזניה, עדי גדלה עדתינו שבעוב״י מצרים לאושר ולכושר ויהי שמה לתהלה ותפארת בין קהלות הקדש אשר בתפוצות הגולה, בנועם סדריה וביושר נתיבותיה…״.

אכן, במסירותו הגדולה למען קהלתו, הצליח רבי רפאל אהרן, להעלות את הקהלה שבמצרים על במת האושר והכבוד, וכל זאת על ידי הנהגתו ותקנותיו אשר נעשו באמת וצדק שהיו נר לרגליו.

בתבונה ובדעת, חדר רבי רפאל אהרן אל תוך חדרי לבבם של צאן מרעיתו. הוא ידע בטוב טעם ודעת להבהיר להם משפטי ה׳, חוקיו ומשפטיו. הוא השתמש בסגנון מיוחד במינו, כדי לפלס לו נתיב בלב שומעי לקחו ולהעמיד את משפטי הדת על תילה. והרי שתי דוגמאות המאפיינות את דרכו בקודש.

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב- עמ'173-171

קצידה, מלחון במקאם שנקרא מקאם עיראק. סנאא מרחאתי המופלאה.

קצידה, מלחון במקאם שנקרא מקאם עיראק. סנאא מרחאתי המופלאה. למה אני מציין את שם המקאם? הסיבה היא שהנעימה שלו מוכרת לכל יהודי מרוקו ומרגשת עד עומק הנשמה (המרוקאית) אם אתם מכירים את הנעימה הזאת של המואל כל מה שעליכם לעשות הוא רק לזכור שהמואל הזה נקרא מואל עיראק על שם המקאם. מקאם זה שייך לקבוצת המקאמאת האלג׳יראים.ד"ר אבי עילם.

أو قصيدة التّيهان من نظم الشيخ مبارك السّوسي

פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-עריכה חוה לצרוס-יפה-היהודים בארצות האסלאם- שמואל כן עדיה (סמואל כן עאדיא)

היהודים בצפון ערב

פרשה לא פחות חשובה מתולדות היהודים בתימן היתה התיישבות היהודים בצפון חצי־האי ערב, אם כי ללא התפארת שבנזר ״המלוכה היהודית״ בחמיר. אנו מוצאים אותם (ראה המפה בע׳ 262) בנאות המדבר הפוריות ולאורך הוואדיות, ששימשו נתיב לאורחות הנעות מהנמלים שבקצהו הדרומי של חצי־האי ערב אל עבר ארץ־ישראל וסוריה, וגמליהם טעונים סחורת הודו וסין יקרה: קטורת, בשמים, תבלינים, משי. בנאות המדבר ובעמקי הוואדיות עסקו היהודים בחקלאות, שסיפקה את צרכיהן של האורחות, במלאכה ובייצור כלים ותכשיטים לבדווים ונשיהם, ובעיקר בתעשיית נשק ושריונים, אשר לטיבם ויופיים יצא שם בארץ. היהודים השלימו את המבנה הכלכלי של החברה הערבית, שהיה מבוסס על גידול גמלים, העברת סחורות ומתן ליווי־הגנה לסוחרים. על אף התופעה האופיינית לבדווים הערביים של העדר כל התעניינות בבעיות הרוח, החורגות מתחומה הצר של שירה ריאליסטית, נודעה ליהודים גם בערב הצפונית חשיבות רבה בהחדרת מושגים דתיים לחברה. העדות לכך: עקבות ברורים של השפעות על ה״חניפים״, מבקשי קירבת האל בדורו של מוחמד, ובמיוחד על אסיה בן אבי אלצַלת, החשוב ביניהם.

חרף ההשקפה הנפוצה בין המלומדים באירופה, כי בספרות הערבית הקדומה משתקף יחס של בוז ועלבון כלפי ישראל, רבות בה התעודות והרשימות המעידות על יחסים טובים בין יהודים לערבים. אנו מוצאים בה רחשי כבוד ליהודים ודברי שבח על מידותיהם התרומיות, על רוחב לבם ונדיבותם בהכנסת אורחים, ועל נאמנותם, שזכתה לדברי הוקרה רבים והיתה למשל בספרות הערבית. גם הסיפורים הרבים המצויים בספרות הערבית על התייהדותם של שבטים ערביים חשובים בדרום ערב ובחג׳אז, מעידים אף הם על יחס של כבוד ליהודים ולדתם. על כך מעיד גם המנהג, שנפוץ בתקופת ה״ג׳אהליה״ בין הערבים שישבו בית׳רב, היא אלמדינה, למסור את תינוקותיהם לחינוך במשפחות יהודיות, בדומה למנהג שהיה בין תושבי מכה וערים ערביות אחרות למסור את ילדיהם להתחנך בין הבדווים, שנחשבו לסמל ה ״עַרוּבַּה״, הערביות הטהורה, נאמני הרוח הערבית ושומריה.

שמואל כן עדיה (סמואל כן עאדיא)

ידוע במיוחד הוא שמו של המשורר היהודי שמואל בן עדיה, שחי בדור הקודם למוחמד, ואשר היה למשל בערב, בנאמנותו הגדולה: ״נאמן משמואל״. שמואל נזכר באחד השירים של אעשא מימון, מגדולי משוררי הבדווים ובן דורו של מוחמד. המעשה שאליו רומז אעשא אירע בזמן שהותה של בתו של גדול משוררי ערב, אִמרא אלקַיס, בטירת שמואל שנקראה ״ אלאַבּלַק ״. אביה, בצאתו לביזנץ, הפקיד אותה יחד עם שריונים יקרים בידי שמואל בן עדיה. האב המשורר מת בביזנץ, וערבים משבט גסאן שהיו בשרות הקיסר הביזנטי באו לדרוש בשמו את הבת ואת השריונים. שמואל מיאן להפר את הברית שכרת עם אמרא אלקיס והתבצר בטירתו. העבדים הביזנטיים הצליחו לתפוס את בנו של שמואל, שיצא לצוד ציד, והמפקד (יש אומרים שהיה זה מלך גסאן בכבודו ובעצמו) העמיד את שמואל בן עדיה בפני הברירה: מסור לי את השריונים, ואם לאו — אמית את בנך. אולם שמואל סירב לחלל את הבטחתו, שניתנה למשורר שמת, והמפקד הביזנטי כעס והרג את בנו של שמואל בן עדיה.

הסיפור על העזרה שהושיט המשורר היהודי שמואל בן עדיה למשורר הערבי אמרא אלקיס הנודד, שראה אותו אז בפעם הראשונה בחייו, ושלא מצא לו עוזרים וגואלים מקרב עמו, והידידות שנתקשרה ביניהם, הוא אחד הנעלים והמפורסמים בספרות הערבית. אך אין זה המקרה היחיד בו נזכרת בספרות הנאמנות היהודית. ההיסטוריון הערבי א ל בַּ לָ א ד׳ ר י מספר, כי החליף המורד באלחִג׳אז, אבּן אלזביּר, הפקיד כסף בידי יהודי אחד באלמדינה ובידי כמה אנשים אחרים. כולם מעלו בו ורק היהודי היה נאמן והחזיר את הפקדון לבעליו. ש. ד. גויטיין כבר עמד על כך, שסופר ערבי מאוחר העתיק את הסיפור מלה במלה, אבל במקום ״יהודי אחד״ כתב ״איש אחד״.

יהודי ערב היו עוסקים בחריצות יתירה בהכנסת אורחים. מספרים על תושבי ח׳יבר כי לא היו נועלים בלילות את שערי טירותיהם, כדי שעוברי־אורח יוכלו להיכנס. אחד המשוררים הערביים מדגיש, כי במידה זו הצטיינו ביחוד הנשים היהודיות, שהיו מקבלות בסבר פנים יפות את עוברי־האורח ומספקות להם מזון. אכן, גם הערבים היו זריזים בהכנסת אורחים; אולם בצדק העיר אחד המלומדים, כי עדותו של משורר ערבי המתפאר במידה זו ומפאר בה את אנשי שבטו — אין לייחס לה את החשיבות הנודעת לעדותו של מוסלמי, המספר דברים אלה על היהודים שגורשו מערב בפקודתו של שליח האסלאם.

פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-עריכה חוה לצרוס-יפה-היהודים בארצות האסלאם –עמ' 266-265

הנהגה וחברה –שלום בר אשר-סוגיות בתולדות ההנהגה והחברה היהודית במרוקו בזמן החדש אורות המגרב-תשע"ח

ב. על היצירה הרבנית ועל חוקריה בני דורנו: המקורות לתולדות ארגון הקהילה במאות השש־עשרה – השמונה־עשרה

שלא כמו תחומי מחקר אחרים בתולדות עם ישראל הארגון הקהילתי היהודי במרוקו במאות האחרונות לא נחשב עד ימינו לנושא ראוי למחקר מדעי. אחד מן הגורמים ליחס זה נעוץ בכך שהספרות הרבנית, שהיא מקור עיקרי לתולדות ההנהגה היהודית בחברה המסורתית, הייתה ועודנה ספרות סבוכה. הקריאה בה מלווה בקשיים העשויים למנוע את דליית המידע ההיסטורי הספון בה בעיקר בגלל הלשון הרבנית ותכניה ההלכתיים אך גם בגלל התכנים בתחומים מתולדות הארגון הקהילתי. כך למשל, גם במקורות רבניים מובהקים נזכרים אירועים דמוגרפיים־היסטוריים, שיש ניסיון להסביר את פשרם, כגון בפרשנותו של הרב חיים טולידאנו על משמעות בנייתו של הרובע היהודי במכנאס בשנת 1682. בתשובה המובאת בספרו ״חוק ומשפט״ הוא אינו מתיימר לחקור את סיבת הקמתו האמתית של הרובע. התוצאה הייתה בעיניו חשובה יותר לאין ערוך, והוא נותן לה פירוש משלו: ״חומות המלאה [הרובע היהודי] החדש באו להבדיל בין הקודש [היהודי] לחול [המוסלמי]״. יתרה מכך, כדי להעמיק בספרות הרבנית מחויב הקורא להיות מצוי בענפים שונים של ספרות התלמוד ולשונותיה. ספרות זו טרם זכתה גם למפתוח מנקודת ראותו של היסטוריון, ויש לטרוח ולהפוך בה עד שמגיעים למקורות משמעותיים.

עיון ב״ספר התקנות״, יצירה מיוחדת במינה של מגורשי ספרד במרוקו, על קיצוריו ופירושיו, הוא ״מבוא״ חיוני בתחום זה.״ הספר הזה היווה מקור ראשון במעלה להתחקות אחרי חייהם הפנימיים של יהודי פאם ובנותיה, חיים שאין אנו יודעים עליהם אלא מעט מזעיר. זאת ועוד, רוב התקנות שנתקנו בתקופה הסמוכה לגירוש לימדונו לא מעט מחיי המגורשים במרוקו: הנה כאשר בורקים את הזיקה הקיימת בין תקנות המגורשים לבין התקנות שנהגו בספרד, הרי אפשר שהם ראו את עצמם ממשיכיהם של דפוסים שנקבעו ונתגבשו בספרד. כל זה יש לו חשיבות גם בפתרון השאלה על רציפות המורשת של יהודי ספרד במלכות פאס משלהי המאה החמש־עשרה עד שלהי המאה השבע־עשרה. ולא פחות חשובים הם החידושים הרבים שתרמו החכמים להתפתחות הארגון הקהילתי בגלל צרכים שונים שהתעוררו במציאות המרוקנית החדשה.

הערות המחבר: חוקרים אחדים פרסמו כרוניקות נוספות לתולדות חכמי פאס, לרבות כרוניקה נוספת שפרסם הרב פרופסור שמחה אסף, אבל טרם נכתב מחקר ביקורתי שיעריך מקור זה ודומיו. שימוש רחב בכתיבת תולדות יהודי הממלכה נעשה בידי חיים זאב הירשברג, שהעתיק עמודים רבים בכרך השני של ספרו(תולדות, ב).

עשרות אלפי יהודים שחיו במרוקו בראשית הזמן החדש ינקו מתקנות חכמי פאס בהכרעותיהם ובתקנותיהם, ובשעת הצורך פונים אליהן גם חכמי מראכש ומכנאס, בעיקר בדיני ירושה וכדי לסייע בידי גרושות, אלמנות ויתומים. אלה מקורות שלא יסולאו בפז בגלל ערכם לחוקר תולדות ההלכה ולבניין עולמם של חכמי ישראל שהיו מנהיגיו המובהקים. אכן, למרות קיומו של הקובץ ההכרחי הזה להשלמת התמונה ההיסטורית של ארגונה החברתי של הקהילה זה שנים הוחל בשימוש בו גם בידי חוקרים יהודים שאינם בני הכי בספרות רבנית רק בדור האחרון.

״ספר התקנות״ היה אפוא מקור בלתי־נדלה לפרטים ולשחזור הוויית חייהם של המשפחה והיחיד היהודים בפאס. חלק נכבד מן התקנות הראשונות עניינן בחייהם הפנימיים של פליטי ספרד ופורטוגל שנפרצו בהם בקיעים בעקבות הגירושים והנדירות. כל התקנות שנתקנו במאה השש־עשרה, ועוד יותר תקנות שנוספו בתקופת כהונתו של הרב שאול סירירו במאה השבע־עשרה, שיקפו עניינים בתולדות המשפחה היהודית. בתחום זה הרבו לעסוק רבנים בני ימינו, בעלי זיקה לתולדות ההלכה, היסודי שבהם הוא הרב פרופסור משה עמאר. (למשל במאמרו עמאר, תקנות מכנאס ופאס)

גם הדרשות והשיעורים שנתנו חכמים בפאס לכל הציבור בימי שבת ומועד, ובהם דרשותיהם ופירושיהם של שני מנהיגים, הרבנים שאול סירירו ווידאל הצרפתי, שפעלו במפנה המאות השש־עשרה והשבע־עשרה, זכו למחקר. מעט מהם משולב בספר זה.

הערת המחבר: מקורות מן הספרות הרבנית מהמאות השבע־עשרה והשמונה־עשרה הראויים לציון הם ״משפט וצדקה ביעקב״(ראה גם: מוצב״י) לר׳ יעקב בן־צור – ספר בן שני כרכים של שאלות ותשובות המקיפות תקופה של כשמונים שנה משנת 1672 ועד אמצע המאה השמונה־עשרה – וכן הספר ״אבני שי״ש״ לר׳ שאול ישועה אביטבול שנכתב בסוף המאה השמונה־עשרה.

הערת המחבר:  נוסחן של התקנות משפטי, נוסח ההולם דפוסי חקיקה קהילתית. גם סגנונן של השאלות והתשובות, של פסקי הדין ושל חידושי ההלכה שנאספו להם תואם את סגנונה של ספרות זו, כידוע מקבצים דומים. התקנות רובן ככולן חתומות בידי מנהיגי הקהילות וחכמיהן. באוסף התקנות נשתקע אוצר שלם של שמות, המאפשר הכרתם של ראשי הקהילה במשך מאות שנים.

את ״ספר התקנות״ ערך בראשונה ר׳ יעקב בן־צור, שביססו על ״קונדרסי תקנות החכמים השלמים קדמונינו המגורשים מקשטיליא״, וכן על ספר ההסכמות של קהילות המגורשים שהיו בידו. עליהן הוסיף כמה מתקנות זמנו של ר׳ יעקב הטבועות בחותמו ובסגנונו המליצי והמלוטש, אך כמעט כל דבריו נסמכו על המסורת של חכמי המגורשים הראשונים. ר׳ מכלוף אבן זכרי העתיק את הספר שנית וסיפח לו פסקי דין רבים מענייני התקנות, פרי עטם של חכמי פאס במאה השמונה־עשרה. זהו קובץ שלם המחזיק מאתיים ארבעים וארבע תקנות שנחקקו בפאם בידי ״חכמי המגורשים״ ויורשיהם עד אמצע המאה השמונה־עשרה, והן מקור ראשי לתולדות הקהילה החדשה ולהתמזגותה כמעט באופן מוחלט עם הקהילה המקומית. זוהי יצירה הלכתית־חברתית נדירה מסוגה בגלל תכניה ורציפותה. מתוך שימוש בכלים היסטוריים של תקופות שונות מתחוור מה השתנה בהן על רקע תקופה ממושכת.

ראשוני החוקרים בני דורנו התמקדו במשפחות רבנים, ובראשם משפחת אבן דנאן, שהיה לה תפקיד חשוב בגישור בין המסורת המקומית למסורת הספרדית. בזמנם של שני המנהיגים הגדולים שמואל אבן דנאן ושאול סירירו, משנות הארבעים של המאה השש־עשרה ועד אמצע המאה השבע־עשרה, נוצרה בפאם מציאות של קהילה אחת, בלי הבחנה בין יוצאי ספרד ובין ״התושבים״. התייחסות ביקורתית אל המקורות והשוואתם נעשית בידי חוקרים בימינו, בהם הרב ד״ר חיים בנטוב.

אחד הראשונים בימינו שהסב את תשומת לב החוקרים למקורות רבניים היה הפרופסור חיים זעפרני. יצירתו הספרותית עברה תמורות רבות מראשית דרכו המחקרית ועד ימינו. ספריו המוקדמים, שהתפרסמו בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים, היו מעשה חלוצי, ובהם ספרו ״יהודי מרוקו״. כמעט בכל התחומים הנידונים בספר הזה על היצירה הרבנית תרומתו של זעפרני היא בעיקר ביבליוגרפית, והספר הוא למעשה קטלוג מואר, בעיקר על פי חמישה חיבורים מן הספרות הרבנית. לשון אחר, זו בעיקר סקירה מועדת בהערות ביבליוגרפיות של תחומי החיים שבהם נדרשו בני הקהילה לפנות לבתי הדין הרבניים. בכתביו הוא סלל את הדרך לחוקרים שביקשו לעמוד על עולמה החברתי והתרבותי הפנימי של העדה היהודית, ולא פחות מכך גם על מעמדה המדיני והמשפטי הפנימי של הקהילה היהודית. בסוף ימיו עלה בידו לכתוב גם ספר מסכם על החברה היהודית ותרבותה. בספר שבעה פרקים על תור הזהב של יהודי אנדלוסיה, ועל יהודי ספרד שהתיישבו במרוקו אחרי גירוש ספרד.

בעניין תולדות חכמי מרוקו נעזרתי רבות בלקסיקון ״מלכי רבנן״, פרי עטו של ר׳ יוסף בן נאיים, חיבור שלא נס לחו עד היום. ר׳ יוסף(פאס, 1961-1882) היה רב וביבליוגרף. הוא עסק בחקר התלמוד על שלושת ענפיו: פרשנות, פסיקה ושו״ת. הוא נתמנה לסופר בית הדין בפאס ולמרביץ תורה בבית הכנסת של ״התושבים״ שם ובבית הכנסת של יוצאי דברו, מקום מוצאה של משפחתו. על אף בקיאותו העצומה בהלכה הוא לא זכה להתמנות לרב או דיין באחת מן הערים הגדולות. הוא נודע בעיקר כמשיב לשאלות בתחום ההלכה מכל רחבי מרוקו וגם מחוצה לה. תחומי התעניינותו חרגו ממה שהיה מקובל אצל רבנים עד ימיו: הוא עסק בשאלות שהתעוררו בזמנו כתוצאה מן המודרניזציה וכן בשאלות של טבע ואמונה שליוו את הכיבוש האירופי של המגרב. בזכות הניסיון הרבני הרב שלו נותר הלקסיקון ״מלכי רבנן״ מפתח חיוני להיכרות עם רבני הקהילות ועם חכמיהם.

הנהגה וחברה –שלום בר אשר-סוגיות בתולדות ההנהגה והחברה היהודית במרוקו בזמן החדש אורות המגרב-תשע"ח- עמ'22-19

מלכי רבנן-רבי יוסף בן נאיים זצ"ל, שנת תרצ"א-עמ' כג-גה

 

אוב ב'

מו״ה בהלול ב״ר יוסף זצ״ל

 אחד מחכמי מרוקו הקדמונים הוא היה דר בקצה מארוקו בעיר תאהרת.

 מו"ה בנימין לכרייף זצ״ל

 כמוהר״ר יחייא זצ״ל רמו״ץ במקנאס חי במאה הששית ויש בידי ספר שו״ת ממנו בכ״י אשר קרא לו גבול בנימין, וזמן פס״ד אחד בש' תקנ״ח פ״ק, והוא בן בתו של הרב המשבי״ר ז״ל, והוא חתנו של הרב מו״ה דוד בן חסין זצ״ל מחבר תהלה לדוד. ויש הסכמה ממנו בס׳ תהלה לדוד הנז', וביחס הכתובה שביד זרעו תארוהו בזה״ל אחד מן הרמתים, שמו נודע בשערים סוה״ר החה״ש והכולל אור גולל כמ״ו וכו׳:

כהה״ר בנימין הכהן

המכו' הגרשוני ז״ל מן המערב חי בראש הק׳ הה׳ בהשערה:

 כהה״ר בנימין ארוואץ ז"ל

מחכמי המערב והוא אביו של כהה״ר חיים הנז' באות חי״ת וחי במאה הששית:

כהה״ר בנימין מייארא ז״ל

אביו של כהה״ר יהודה הנז' באות יו״ד מחכמי המערב וחי בחצי הראשון מהמאה הה׳:

 מו"ה בנימין נחון זצ״ל

אחד מחכמי פאס הוא חי במאה הרביעית, וראיתיו חותם בהסכמה אחרת בכ״ח אדר ב׳ שנת שמ״ד ליצי׳ וחתומים עמו מוהר״ר שלמה עוזיאל ומוהר״ר אברהם ן׳ רמוך ומהר״ר יצחק אבזרדיאל ומהר״ר יצחק נהון ומהר״ר יצחק חאזיג׳ ומהר״ר יהודה עוזיאל ומהר״ר אברהם בה״ר יצחק הכהן ומהר״ר יצחק אבן צור ומהר״ר סעדיה בר משה בן רבוח זכרם לברכה:

מו"ה בנימין נבאי זצ״ל

ב״ר יוסף א׳ מרבני הדור הראשון אחרי בא המגורשים לפאס והוא א׳ מארבעה רבנים החתומים בתק׳ הא׳ מס׳ התקנות קאשטי׳ מש׳ רנ״ד :

כהה״ר בנימין בן סמחון זצ״ל

ב״ר מסעוד חי במאה החמישית ראיתי טופס פס״ד מועתק ע״י כהה״ר שמואל בן דוד וחיון וכהה״ר יוסף בהלול ז״ל וכתבו שחתומים בפס״ד החה״ש הדיין המצויין כהה״ר שלם אדרעי נר״ו והחה״ש כהה״ר יהודה הלוי נר״ו והחה״ש כהה״ר בנימין הנז׳ וזמן הפס״ד ש׳ ת״ץ, עוד ראיתיו חותם בהסכמה אחת עם כמה חכמיכם והוא חותם ראשון שבהם ואחריו מוהר״ר שלם אדרעי ז״ל ועוד רבנים אחרים ז״ל׳ עוד ראיתי טופס פס״ד שחתום בו הרב הנז׳ עם מהר״ר שלם אדרעי ומהר״ר אברהם בן עלאל זכרכם לברכה :

מו"ה בצלאל מאנסאנו זצ״ל

 אחד מחכמי פאס הוא חי במאה הששית וראיתי אותו חותם בש׳ קטנת״י, והניח אחריו שלשה חיבורים דרושים והנה הנם בכ״י ביד אחד מבני משפחתו כמה״ר מימון מאנסאנו נר״ו, עוד חיבר איזה חרוזים ומליצות ואיזח שירים, ומצאתי כתוב בס׳ אחד דרושים בכ״י בנו בזה״ל אני הכותב

יהונתן חיים מאנסאנו נתבש״מ אבא מארי הריני כפרת משכבו זצוק״ל יום י״ח לח׳ אדר ראשון ש׳ וכל מעשה תקפ״ו, עוד מצאתי כתוב בס׳ דרושים שלו בכ״י בזה״ל זה הספר שבחו אין מספר חיברו החה״ש והכולל חן ערכו מי ימלל פרי צדיק עץ חיים בתורת ה׳ חפצו תם יושב אהלים אב בחכמה ורך בשנים, גדול שבדרשנים כמוהר״ר בצלאל מאנסאנו זצוקלה״ה ולא זכה בעוה״ר להעלותו על מזבח הדפוס ואפי׳ לקרות שמו לא זכה, וחי׳ ספרים אחרים, נאם החותם במרירות נפש על־ פטי׳ מו״ר אבי עטרת ראשי מר ממות מקוה רחמי קוני יהונתן מאנסאנו. ובמקום אחר מצאתי כתוב בכ״י מוהרי״ח הנז׳

בזה״ל וא״א זלה״ה פי׳ בספרו הבהיר מבשר טוב על זה המאמר, מוכח שאיזה ספר מספריו קרא את שמו מבשר טוב.

 מו"ה ברוך בן חיים זצ״ל

א׳ מגולי ספרד הוא חי במאה הרביעית, ומזכירו בס׳ חידושי דינים להרה״ג מוהר״ר שמואל ב״ר סעדיה אבן דנאן זצ״ל הוא וחבריו שהיו בימיו רבי ישעיה בקיש ור׳ עמרם השוחמי ר׳ עמרם בן ראש ועוד רבנים אחרים ז״ל :

מו״ה ברוך אצבאן זצ״ל מחכמי פאס והוא בנו של הרה״ג מרדכי אצבאן הנז׳ באות מ׳ והוא חי במאה החמישית והוא זקנו של כהה״ר אב׳ אצבאן הנז׳ באות א׳:

מו"ה ברוך אצבאג ז״ל מו״ץ במקנאס וראיתי אגרת השלוחה ממראקס לסרבני פאס זמנה ש׳ תרי״ט וחתומים בה שלשה רבנים ואלה שמותם מוהר״ר רפ?> מסעוד אבן מוחא ומוהר״ר שמואל־1 יעקב בטאן ומוהר״ב הנז׳ זכרכם לברכה :

כהה״ר ברוך מאנסאנו ז״ל א׳ מחכמי פאם הוא חי במאה החמישית וראיתיו חותם בשטר אחד עם רבי אליעזר בהלול זצ״ל והוא חותם ראשון בש׳ מג״ן פ״ק:

כהה״ר ברוך מאימראן ז״ל

א׳ מחכמי מקנאס הוא חי במאה הששית והוא אחיו של כהה״ר דניאל ז״ל וכהה״ר שלמה ז״ל :

מו״ה ברוך טולידאנו זצ״ל ב״ר יעקב הוא אחיו השני של ר׳ משה זצ״ל, הרב הנז׳ היה מו״ץ במקנאס עם הרה״ג מוהר״ר רפאל בירדוגו זצ״ל ועוד רבנים אחרים נולד בש׳ תצ״ח ונתבש״מ ביובש שב״ק ד׳ תמוז תקע״ז בן פ׳ שנה כמובן מספר קול יעקב בחלק קול נהי ושם הרבה לספר בשבחי הרב הנז' וחיבר חי' דינים ושו"ת ועדיין בכ״י, ובשו״ת תקפו של יוסף ח״ב סי, קכ״ד קכ״ו נזכר שם ר ברוך ז״ל, וראיתי הסכמה אחרת מש׳ תקס״ד וחתומים בה כסדר הזה מוהרר״פ בירדוגו זצ״ל א' ואחריו מוהרד״ב הנז' ואחריו מוהר״ר שמואל בן וואעיש, ואחריו מוהר״ר פתחיה מרדכי בירדוגו ואחריו מוהר״ר יעקב בירדוגר ואחריו מוה״ר מרדכי דאנינו זכר כולם לברכה וראיתי פס״ד מהרב הנז׳ זמנו סיון תקנ״ח פ״ק :

מו"ה בתך טולידאנו זצ״ל

ב״ר יוסף בהרה״ג מו״ה דניאל המגורש מקאשטיליא, ודור ששי ממנו מצאתיו חי בש׳ תקפ״ג פ״ק :

מו"ה ברוך טוליראנו

ב״ר משה זצ״ל הוא אחד מד' אחים שהוליד מוהר״ר משה הנז' הוא אחד מחכמי מקנאס והיה תלמודי גדול קן מוכח מהקינה שקונן לפטיררתו הרה״ג מוהר״ר יעב׳ץ ז״ל והיא נדפסה בעת לכל חפץ דף צ״ר ובש׳ תע״א נסע לירושלם ונתבש״מ טבת תע״ב, ולא ידענו מהרב הנז׳ אם השאיר אחריו איזה חיבור, ידענו ממנו איזה פיוטים וקינות, וראיתי שאלה ממנו ששאל למוהר״ר יעב״ץ זצ״ל ובתוך השאלה כתב אליו בזה״ל וכבר נשאתי ונתתי בזה עם מ״ו כמוה״ר חביב נר״ו, מדבריו מוכח שהוא תלמיד מו״ה חביב זצ״ל :

מלכי רבנן-רבי יוסף בן נאיים זצ"ל, שנת תרצ"א-עמ' כג-גה

המשפט העברי בקהילות מרוקו-ספר התקנות-משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי

ע ׳ו. עם היות דברי פי חכמים השלמים נ״נ ז״ל, כולם נכוחים וישרים למוצאי דעת, נתוועדנו לשאת ולתת בתיקון בקיעי עירנו, וראינו לחוסיך על התקנות הכתובות מע״ל קצת פרטים. ראשונה מה שנזכר בדברי רבותינו קדמונינו נ״נ ז״ל, שצריך למסור מודעה בעל הקרקע שאינו מסתלק מן החזקה מפורש, ראינו דלאו ב״ע דינא גמירי, ולהיות המוכר נבהל ונחפז לרוב דוחקו וצערו, לבו בל עמו ואין איש אשר יעירנו משנתו, ויתן לו עצה הוגנת לו, למסור מודעה. וגם לפעמים מתחכם הגוי לבוא אליו בפתע, ולהכריחו להודות תכף סילוק מהחזקה, או מכר ממש בעש״ג, או בדיננו הצדק, לזכות הגוי או לזכות שום ב״ב שלוחו, ואין שהות למסור מודעה, לכן הוספנו לתקן שמהיום הזה והלאה אעפ״י שלא ימסור בעל הקרקע מודעה, אם יראה לב׳׳ד אשר יהיו בימים ההם, שעל צד האונס וההכרח נעשה הסילוק ההוא מהחזקה, או המכר בעש״ג, או בדיננו הצדק, אפי׳ יעשה בקנין ושבועה חמורה, ובכל מיני יפוי כח שבעולם, הן לזכות הגוי, או לזכות ב״ב שלוחו כנז׳, הרי הוא בטל ומופקע מעכשיו, ולא יורע כח בעל החזקה, כי לב ב״ד מתנה עליו והרי הוא כאילו מסר מודעא בכל תקף, על הסילוק או המכר ההוא ועל כל האופנים שיתחכם הגוי לעשות או ביטולי מודעות ופיסולן בפרט ובכלל, לא יועילו ולא יצילו כת׳׳ה.

זאת שנית ראינו, דהאידנא נפישי רמאי ואלמי וגברי דלא מעלי, והולכים להשחית את נחלת בעל החזקה ולהסיג גבולו, וקונים מהגוי ביוקר, ועיני בעל החזקה רואות וכלות, כי אין לאל ידו לתת לקונה דמי קנינו תוך שנה כמו שנזכר בפנים, וממילא יהיה המכר נחלט לצמיתות לקונה אותו. ואף גם זאת אם ישתדל בעל החזקה ויתן לו דמיו כנז׳, הרי הוא נוטלה ביוקר, דהיינו בערך אשר מכרה הגוי לקונה הנז׳, ואנן סהדי דאי הוה חזי הגוי דלא קפצי עלה אינשי למיזבינה, הוה זבנה למרא קמא, דאיהו בעל החזקה, ולמאן דאתי מחמתיה בבציר מהכי, גם לפעמים הולכים ושוכרים מהגוי ביוקר ג״כ, להקהות שיני בעל החזקה. לכן חקה חקקנו, וגזירה גזרנו, לבל יוכל איש זר לקנות ולא לשכור ולא למשכן מהגוי כלל, וכל איש אשר ימרה את פינו ויקנה מהגוי וכו', מעתה אנו גוזרים מכח הפקר ב׳׳ד הפקר, ואנו מפקיעין זכותו לגבי חומש המקח הפקעה גמורה, ומזכים אנו אותו חומש מעתה זכיה גמורה לבעל החזקה יתר על חזקתו, יובן שהחזקה הוא רביע הקרקע, דאסמכוה אדין סקריקון שנתבאר בח״מ סימן רל׳׳ו, שעליו נתיסדה תקנת חזקה הנז׳ מעיקרא. ושלשת רבעים שקנה הקונה מהגוי אנו מזכין מעתה חומשן לבעל החזקה. באופן שיש לו לבעל החזקה רביע הקרקע, ועוד חומש שלשת הרבעים האחרים, ונשאר לו לקונה מהגוי ארבע חומשי שלשת הרבעים.

וגם יוספים אנחנו לתקן, שהרשות נתונה ביד בעל החזקה להוציא את הקונה מהקרקע ההוא, ולהעלות לו שכר עד״ז, שישומו שמאי ב״ד יב״ץ כמה שוה שכירות הקרקע ההוא אילו היה של ישראל, ויפרע לו בעל החזקה להקונה חלק וחצי מד׳ חלקים בשומא ההיא, יובן שאם יעריכו ששוה הקרקע ההוא ארבע אוקיות בב״ח, סמי מכאן אוקיא אחת שמגעת לו לבעל החזקה בחזקתו, ונשארים שלש אוקיות לכל שלשת הרבעים, ולא יפרע לו לבעל הקרקע בעד ד׳ חומשי שלשת הרבעים הנז', הנשארים לקונה הנז', רק אוקיא וחצי דהיינו חלק וחצי מג׳ חלקים כנז', וזה הן ירצה בעל החזקה לדור בקרקע ההוא, או להשכירו המשפט העברי בקהילות מרוקו

לזולת לפי רצונו, ואעפ״י שהקונה אין לו קרקע אחר לדור בו, ובעל החזקה אינו צייר לו אלא להשכירו בנז', לעולם אין לו לקונה רק מהשכירות הנז עה׳׳ד הנז', דהכי קנסינן ליה והכי דיינינן ליה ולכל אלמי דכוותיה, אשר זדון לבם השיאם לעבור על תקנה זו, ושאר השכירות יזכה בו בעל החזקה עד אשר ירחיב ה׳ את גבולו הוא או יורשיו וב״ב, ויתנו לו או לב״ב ויורשיו אחריו עד עולם, דמי המכר פחות חומשן. כגון שאם קנה במאה, יתנו לו או לב״ב כנז׳ בעל החזקה, וב ׳כ עד עולם כנז׳, שמונים. שכך מגיע בר׳ חומשין של שלשת הרבעים כנז״ל, ויסתלק הקונה וב״ך מכל וכל. ותו לא מידי.

ובן אם ילך שום אדם וימשכן מהגוי, הבי נמי דיינינן, שחומש המשכון הוא מופקע מעכשיו, ויזכה בו בעל החזקה נוסף על חזקתו, ורשאי בעל החזקה להוציא את האיש הממשכן, ולפרוע לו בשכירות משכונתו ד׳ חומשי שלשת רבעי הקרקע בכללו, חלק וחצי מד״ח במה שישומו הקרקע ההוא בכללו, עד שיזדמן לו לבעל החזקה ויתן לו הוא או ב״כ כנז', לו ולב״ב כנז׳, דמי משכונתו פחות חומש ויסתלק כנז׳, וכן ג״כ מי שישכור מהגוי, רשאי בעל החזקה להוציאו ויפרע לו שבירותו חלק וחצי בד׳׳ח בשומת שכירות הקרקע בכללו, ותו לא מידי. זהו מה שראינו לתקן, בענין זה, שיהיה נוהג בינינו אנו ובנינו ובני בנינו, ובין כל הנלוים אלינו וסרים אל משמעתינו, עד כי יבא שילה. כי זהו הטוב והישר לפי הזמן והאישים, לעודד לב האומללים קשי יום, אשר לרוב חובם ומכאובם מצטרכים למכור אחוזתם לעם נכרי, ונושאים עין למרחמם ינהלם עד ישובו איש אל אחוזתו, ואל נחלת אבותיו, ואיש על מקומו יבוא בשלום. וצור ישראל יחזיק במעוזנו. יעשה שלום לנו. ויעלה אותנו אל ארצנו. אח חמדתנו. ואל נחלת אבותינו. נאם חותמי ברכות בשנת כי ימוך אחיך ומט״ה ידו עמך והחזקת בו, לפרט המאה החמישי מהאלף חששי ליצירה בתשעה ימים לחדש אייר פה העירה פ׳אס יע״א עכ״ל. וחתומים הרבנים המובהקים כמוהר״ר מנחם סרירו זלה״ה, וכמוהר״ר וידאל הצרפתי זלה״ה, וכמוהר״ר יהודה ן׳ עטר זלה״ה, וכמהר״ר שמואל הצרפתי זלה״ה.

ע״ז. טופס הסכמת החרם על הדן חבירו בעש״ג, שנת יג״ן היא ש׳ שס״ג לפ״ק.

לפי שראו החכמים השלמים יצ״ו, שכל א׳ וא׳ שיש לו שום ענינא, ויש לו דין עם חבירו היה מעליל עליו להביאו לפני עש״ג, וכמעט קט נשתכחה תורה מישראל, והתורה אמרה ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, ומפי השמועה למדו לפניהם ולא לפני גוים, ואין לך עבירה גדולה מזו שמבזים התורה, ומפארים דת גוים, והתורה אמרה כי לא כצורנו צורם וכו'. ולכן לפי שראו החכמים השלמים יצ״ו, תפארת הדת וג״כ מאמר אדוננו המלך יר״ה, והשופט עז״א שיהודי עם היהודי לא ידונו כי אם לפני דייני ישראל, לכן אנו מחרימין ומנדין ומשמתין ומקללין ומאררין, כל מי שיבוא בחוזקה על הכירו להוליכו לפני עש״ג, או לפני שום ענאייא. וכל מי שיעבור על מאמרנו זה פתו פת כותי, ויינו יין נסך, ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר משה, ומחה ה׳ את שמו וכו', ואף הישראלי שיש לו עאקד בערכאות הגוים, לא ימסרנו ליד גוי, ולא יוליכנו לפני דייני אומות העולם, זולת אם בעל חובו גברא אלמא ולא ציית לדינא, אז ב״ד יתנו רשות למסור האלעאקד שלו ליד גוי, ובאופן אחר אין לו רשות. ולחזק ולקיים הענין עם היות שהאמת אינו צריך חיזוק, ח״פ בעישור ראשון לאלול המרוצה שנת יג״ן עלינו לפ״ק עד כאן נוסח התקנה הנז׳, וחתומים עליה החכמים השלמים הרבנים המובהקים, כמוהר״ר יהודה עוזיאל זלה׳׳ה, וכמוהר״ר סעדיה ן׳ רבוח זלה״ה, וכמוהר״ר יצחק אבן צור זלה״ה, וכמוהר״ר שמואל ן׳ דנאן זלה״ה.

מתוך האינטרנט : פתו פת כותי

פירוש תוספות יום טוב

האוכל פת כותים כאוכל בשר חזיר. ופירש הר"ב לאו דוקא שאין האוכל פת כותי וכו' וכן פי' הרמב"ם. ומשמע דלאחר שגזרו על הכותים שיהיו כעובדי כוכבים לכל דבריהם איירינן. וקשה דליתני עובדי כוכבים. ועוד שאין מדרך המשנה לשנות דין לכותים לאחר שגזרו. לפי שאז הם בכלל עובדי כוכבים. והר"ש מפרש דמחמיר בפת כותים משום דלא מעשרי כשמוכרין לאחרים וכמו שמפורש במשנה ט פ"ה דדמאי. ולפירושו קשה דאמאי תנן פת ליתני האוכל פירות כותים [אבל התוס' במס' חולין פ"ק דף ד כתבו שגזרו על פתן לפי שהיו מבטלין בנין בה"מ בימי עזרא כדאמר בפרקי ר"א וליכא למימר דהיינו בכותים ראשונים דכתיב בהם (מלכים ב יז) ואת אלהיהם היו עובדי' דהא קאמר התם מכאן אר"א כל האוכל פת כותים כאוכל בשר חזיר ותנינא נמי לקמן שחיטת מין לעבודת כוכבים פתו פת כותי ושם דף יג כתבו פתו פת כותים בפרקי ר"א יש עזרא וזרובבל בן שאלתיאל ויהושע בן יהוצדק נידו אותן בג' מאות כהנים ובג' מאות תינוקות וג' מאות ס"ת והיו תוקעים והלוים משוררים ומסיימים בה מכאן אמרו כל האוכל פת כותי כאילו אוכל בשר חזיר ע"כ. הרי מוכח שאין גזירת פתן אותה הגזירה שגזרו עליהם להיותם כעובדי כוכבים לכל דבריהם. אבל מ"מ אין הענין כמו שנראה לכאורה מדברי התוס' שבימי עזרא גזרו על פתן שהרי מכאן אמרו כו' אלא ז"ש התוס' בדף ד שגזרו ר"ל החכמים שגזרו וסמכו על הנידוי דבימי עזרא שהיה לפי שבטלו כו'. ולישנא דבימי עזרא דנקטי התוס'. קאי אדסמיך לפי שהיו מבטלין כו' דאלת"ה הכי הנ"ל שגזרו על פתן בימי עזרא לפי שהיו כו'. וצריכין לומר ג"כ דהך דמכאן אמרו כו' דבפרקי ר"א. מהנך דאמרו לפני ר"ע נתיסדו:

המשפט העברי בקהילות מרוקו-ספר התקנות-משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי-עמ'55-52 

מועצת הרבנים-המשפט העברי בקהילות מרוקו-משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי

המשפט העברי בקהילות מרוקו

מועעת הרבנים הב׳

האסיפה הב׳ של ״מועצת הרבנים״ השנתית נהיתה פה עי״ת ״רבאט״ באולם הב״ד הגבה יום כ׳׳ח מעשיו הגיד לעמו לח׳ חשון ש׳ קרוב״ה הישוע׳׳ה לפ״ק מתאים לל׳ נוואמבר 1948, תחת הנהלת הב׳׳ד הגבה בנכחות הא׳ מ׳ בוטבול הי״ו המפקח על קהלות ישראל במרוקו, בא־כח יועץ הממשלה יר׳׳ה.

ואלה שמות הרבנים אשר היו באסיפה:

כמוהר׳׳ר שאול אבן דנאן – סגן בב׳׳ד הגבה

כמוהר׳׳ר מיכאל יששכר אנקאווא – סגן בב׳׳ד הגבה

כמוהר״ר שלמה הכהן – ראב״ד אוזדא

כמוהר׳׳ר חיים דוד סירירו – ראב׳׳ד פאס

כמוהר׳׳ר ברוך ר׳ טולידאנו – ראב׳׳ד מקנאס

כמוהר׳׳ר חיים דוד ן׳ סוסאן – ראב׳׳ד דאר לבידא

כמוהר׳׳ר אהרון ן׳ חסין – ראב׳׳ד מוגאדור

כמוהר׳׳ר מרדכי אנקאווא – ראב״ד טאנכיר

כמוהר׳׳ר יוסף משאש – חבר בדי׳׳ץ מקנאס

כמוהר׳׳ר ידידיה מונסוניגו – חבר בדי׳׳ץ פאס

כמוהר׳׳ר שמעון הכהן – חבר בדי׳׳ץ דאר לבידה

כמוהר׳׳ר אפרים אנקאווא – חבר בדי״ץ מראקיש

כמוהר״ר דוד עובדיה – דומ׳׳ץ ספרו

כמוהר׳׳ר מימון ח׳ וחיון – דומ׳׳ץ רבאט

כמוהר׳׳ר אהרן אלמאליח – דומ׳׳ץ סאלי

כמוהר׳׳ר יהושע מאמאן – דומ׳׳ץ אספי

כמוהר׳׳ר יחיא ן׳ הרוס – דומ׳׳ץ פור־ליוטי

– ראב״ד של מראקש לא נשתתף אל המועצה, הגם שהיה קרוא מבלי לתת טעם.

־ גם במזומנים היו סופרי ומזכירי הב׳׳ד הגבה, החכם כמוהר״ר יוסף אלמאליח הי׳׳ו, והח׳ אברהם אוחיון הי׳׳ו והר׳ יאודה צבע הי״ו.

פתיחת האסיפה

הארון מ. בוטבול יצ״ו פתח את המועצה הב׳ והצהיר משם היועץ העליון הא׳ ווימון יר״ה שלשה דברים ואלה הם:

  • התנצלות על אשר לא נשתתפו הוא וא׳ גיראמאן סגנו לאסיפה הזאת מפני עסקיו המרובים. וברכתם העמוקה להצלחת ״מועצת הרבנים״
  • הצטערותו על אשר לא בא הרב הראשי כמוהר״ר יהושע בירדוגו יחשל״א אל המועצה הזאת, מחמת חליו, ונתינת תודה לרב הנז׳ על תפקידו הכי נעלה אשר מלא, משך שלשים שנה, בשום שבל ובריקנות.

הוא מאחל לו מטעם השררה יר״ה שיאריך ימי מנוחתו בטוב ובנעימים.

  • ברכתו לרב כמוהר״ר שאול אבן דנאן יחשל״א שנתמנה להיות ראב״ד הגבה.

כל הרבנים קול אחד נשתתפו מעומק לבבם לאיחולי הא׳ היועץ והא׳ בוטבול ויברכו גם הם בברכת ,בסימן טוב״ את הרב שאול אבן דנאן יחשל״א.

אחרי כן הביע הרב אבן דנאן בנאום קצר, ברכת כבוד לרבנים הנאספים, והבליט הדרת קדש של הועידה, גם דבר בערך המוסד הנכבד הזה ועתידות תוצאותיו, ובחובה דרמיא על חברי המועצה להודות לא׳ המפקח, המיסד את מוצעתנו זאת ותומכה ברגש לבבי, וסיים בתפלה עמוקה בעד הרב כמוהר״ר יהושע בירדוגו יחשל״א לרפואה שלמה בקרוב ובתפלת ויהי נועם ה׳ אלהינו וכו׳. וכל הרבנים ענו אמן לברכותיו אלו.

מועצת הרבנים-המשפט העברי בקהילות מרוקו-משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי-עמ'233-232

Concile des Rabbins du Maroc –Takanots –Moche Amar

Garde des enfants

Les dispositions de la loi attribuant la garde des garçons jusqu’à 6 ans et des filles de tout âge à la mère, étant mitigées par la re­commandation de se soucier du bien-être des enfants, les juges doi­vent, avant de se prononcer sur les différents cas qui leur sont soumis, s’inspirer de la jurisprudence (ci-annexée) en la matière dont peuvent être dégagées des règles telles que :

1") Voir avec lequel des parents l’enfant est plus habitué et lui donner la priorité.

2) Les capacités de celui des parents d’entretenir mieux l’enfant du point de vue hygiène, éducation, instruction.

3) Si la garde de l’un des parents entraîne le vice des mauvaises habitudes pour l’enfant, l’autre parent aura la préférence.

4) Si l’enfant peut discerner (plus de dix ans) et motive sa pré­férence, sa volonté est déterminante.

La décision du tribunal confiant la garde à la mère alors que cette garde appartenait de droit au père, ne dispense pas celui-ci du service de la pension.

Bareme des taux de nourriture et d'habillement pour l'annee en cours

Les rabbins sont priés de faire parvenir au Haut Tribunal Rabbinique un nouveau barême établi en collaboration avec les membres des Comités de Communautés et fixant les taux de nourriture et d’habille­ment pour la femme et les enfants pour les catégories suivantes : pères de famille indigents, gênés, de condition moyenne, riches, très riches. 

Frequentation scolaire des Israelites les Samedis et jours de fetes Juives

Considérant le fait que les Israélites marocains sont tous prati­quants et que ceux qui négligent d’observer strictement la religion ne le font que contraints ;

Que surtout le sabbat constitue le fondement même de la Torah et la preuve de l’existence de Dieu ;

Considérant en outre qu’en général l’homme doit être libre et ne doit pas subir la pression d’autrui ; que dans le domaine religieux également il importe qu’il n’y ait aucun facteur étranger qui s’oppose au respect des convictions de l’individu ;

Considérant aussi le désir inné de s’instruire des Israélites, désir qu’ils ne peuvent régulièrement satisfaire qu’en fréquentant les écoles secondaires ;

Considérant que la question du sabbat constitue une entrave ma­jeure à cette vocation quand surtout elle entraînerait le renvoi de l’élève

refusant de venir ce jour en classe ;

Considérant enfin qu’il est inadmissible que l’élève soit placé devant le dilemme « transgresser la religion ou quitter l’école » ;

Le Grand Rabbin DANAN demande au Concile d’adopter le vœu

suivant :

Solliciter de l’Administration que soit laissée aux étudiants juifs la liberté de fréquenter l'école ou de s’absenter les samedis et jours fériés israélites

Solliciter également pour les mêmes motifs que soient fixées les dates d’examen à des jours autres que les samedis et jours fériés is­raélites.

Le Concile approuva à l’unanimité cette proposition et, après inter­vention de M. DAHAN, chargea MM. BOTBOL, le Grand Rabbin DANAN et M. DAHAN de demander audience à M. THABAULT, directeur de l’Instruction Publique au Maroc pour lui présenter ce vœu du Concile.

Concile des Rabbins du Maroc –Takanots – page 433-434

סיפורי הנביאים-מוחמד בן עבד אללה אלכִּסַאאִ-תרגמה מערבית-אביבה שוסמן-محمد بن عبد الله الكساءي ـ قصص الانبياء

סיפור בריאת הארץ, ההרים והימים

אמר כַּעְבּ אלאַחְבַּאר: וכאשר רצה אלוהים לברוא את הארצות, ציווה על הרוח להכות במים, [למען יתנגשו] אלה באלה, וכאשר רגשו ועלה קצפם, התנשאו גליהם ועלה אדם. אז ציווה אלוהים על הקצף [לקפוא], והוא קפא ויבש, וממנו ברא את הארץ על פני המים ביומיים, כמו שנאמר: {?} ״אמור: האומנם כופרים אתם בזה אשר ברא את הארץ ביומיים?״ (סורה 41, 9). قُلْ أَئِنَّكُمْ لَتَكْفُرُونَ بِالَّذِي خَلَقَ الْأَرْضَ فِي يَوْمَيْنِ وَتَجْعَلُونَ لَهُ أَندَادًا ذَلِكَ رَبُّ الْعَالَمِينَ 9 אחר זאת ציווה על אותם גלים [לשקוט], והם שקטו, והם־הם ההרים. ועשה אותם עמודים לארץ, כמו שנאמר: ״והצבנו על הארץ הרים נטועים איתן, לבל תנוע תחתם״ (סורה 21, 31). ולולא ההרים, לא הייתה הארץ מוחזקת איתנה על יושביה. אמר [המסרן]: ועורקי ההרים האלה קשורים בעורקי הר ושמו קאף, הוא ההר המקיף את הארץ.

אחרי כן ברא אלוהים שבעה ימים: הראשון שמו יַבְּטַשֻ, והוא המקיף את הארץ מאחורי הר קאף. מאחוריו ים ושמו אלאַצַםּ; מאחוריו ים ושמו קַיְנַס; מאחוריו ים ושמו אלסַאכִּן; מאחוריו ים ושמו אלמֻגַלֹבּ; מאחוריו ים ושמו אלמֻאַנַּס; מאחוריו ים ושמו אלבַּאכִּי והוא אחרון שבעת הימים האלה. כל ים מקיף את קודמו, ושאר הימים הם במפרצים להם. ובימים הללו שוכנים יצורים שאין יודע את מספרם, אלא אלוהים יתעלה.

ביום הרביעי ברא אלוהים את מזונותיה של הארץ, כמו שנאמר: ״אשר בהימלא ארבעה ימים […] נתן בה ברכה וקצב חלק בתנובתה לכל דורש״(סורה 41, 10). והארץ היא שבע ארצות: הראשונה שמה אלרַמַכַּה; תחתיה מצויה הרוח העקרה והיא מחושקת בשבעים אלף מלאכים שבאמצעותם השמיד אלוהים את עם עַאד." תושביה נקראים בשם אלמושם והם צפויים לשכר ועונש. הארץ השנייה שמה חַ׳לַדַה ובה מצויים סוגי עינויים לשוכני הגיהינום, ותושביה הם אומה הנקראת בשם אלטַמִיס; מאכלם הוא בשרם שלהם ומשקם הוא דמם שלהם.

עם עַאד :עם עתיק הנזכר בקוראן לרוב (למשל סורה 11, 50 ואילך) כעם של רשעים שהתכחשו לנביאם הוּד ונענשו על כך קשות.

הארץ השלישית שמה עַרַקַה ובה עֵיטים בדמות פרדות, שלהם זנבות כרמחים, ולכל זנב מהם שלוש מאות ושישים כדי רעל, אשר לו הושם אחד מהם על פני האדמה, היה העולם כולו נכחד בעטיו. תושביה הם אומה בשם אלקַיְס; מאכלם עפר ומשקם חלב אם. הארץ הרביעית קרויה אלחַרְבַּא ובה נחשים שנועדו לשוכני הגיהינום וגודלם כגודל הרים . לכל נחש ניבים בדקלים נישאים, ולו היכה בניביו את גדול ההרים, היה כותשו עד היסוד.{10} שוכניה הם אומה הנקראת אלגִ׳לַּה, אשר אין להם לא עיניים, לא רגליים ולא ידיים, אך כנפיים יש להם ככנפי תרנגול הבר, ולא ימותו אלא מזוקן. הארץ החמישית שמה מַלְתַ׳אם ובה אבני גפרית הנתלות בצווארי הכופרים, ועת תבערנה האבנים יהיה הדלק על חזותיהם [של הכופרים] והלהבות על פניהם, כמו שנאמר: ״אש אשר הדלק לה הם האנשים והאבנים״(סודה 2, 24), וכמו שנאמר: ״ואש מכסה את פניהם״(סורה 14, 50). תושביה הם אומה הנקראת אלחַגְ׳להַ, אשר בניה לא ייספרו מרוב, ואוכלים הם איש את רעהו. הארץ השישית נקראת בשם סִגִּ׳ין, ובה ספרי רשומות על יורשי הגיהינום ועל מעשיהם המתועבים, כמו שנאמר: ״לא ולא! מעשי הרשעים, הלוא הם כתובים בסִגִ׳ין (סודה 7,83). שוכנת בה אומה הנקראת אלקִטַאט, ותושביה הם בדמות עופות, ועובדים הם את אלוהים עבודת אמת. הארץ השביעית שמה עַגִ׳יַּבה והיא מקום מושבו של אבליס, עליו המאֵרה. בה שוכנת אומה, ושמה אלחַ׳צוּם. תושביה הם שחורי עור ונמוכי קומה, וציפורניהם כציפורני חיות טרף. הם אלה אשר יושלטו [על ידי אלוהים] על גוג ומגוג והללו יושמדו בידיהם.

הערות המחבר:   השטן מכונה בקוראן בשני שמות: שַׁיְטַאן – בהשפעה יהודית־עברית, ואִבְּלִיס – בהשפעה נוצרית־לטינית (diabolos), שם שכסאאי מרבה להשתמש בו, וכך הוא יופיע במהדורה זו. על הזיקה בין השטן לבין עולם השדים ראו גם להלן בסיפורי שלמה (מהדורה, הערה 315 והקשרה). על השדים המועילים לבני אדם ראו מהדורה, הערות 231, 309 והקשריהן. על עולם השדים בתרבות האסלאם, הרשמית והעממית, ראו מקדונלד ואחרים, ג׳ן; ליין, מנהגים, עט׳ 234-228.

גוג ומגוג           בערבית: יַאג׳וּג׳ ומַאג׳וּג׳. שני עמים הנזכרים בקוראן(סודות 18, 99-94; 21, 96-95) ומקבילים לגוג ומגוג המקראיים (בראשית י, 2; יחזקאל לח-לט). לפרטים נוספים עליהם במסורת האסלאם ראו דונזל ואוט, גוג ומגוג. לפי כסאאי הם נמנים עם צאצאי יפת בן נוח. על גורלם באחרית הימים ראו גם מהדורה, סוף סיפור ישוע בן מרים, והערה 343.

הייתה הארץ מתנודדת על יושביה כספינה. הוריד אלוהים אליה מלאך גדול ממדים ורב כוח, וציווה עליו להיכנס תחתיה. נשאה [המלאך] על כתפיו, הוציא את ידו האחת אל המזרח ואת האחרת אל המערב, והחזיק בקצות הארץ ממזרח וממערב, אך לא היה מנוח לכפות רגליו. ברא לו אלוהים סלע מרובע מאבן חן ירוקה, אשר במרכזה שבעת אלפים נקבים, ובכל נקב מהם ים, אשר אין יודע את תוארו אלא אלוהים יתעלה. ציווה אלוהים על הסלע להיכנס תחת רגלי המלאך, ורגליו נחו עליו, אך אז לא היה לסלע מנוח. ברא לו אלוהים שור עצום, ולו ארבעים אלף ראשים, וכמספר הזה גם עיניים, אוזניים, אפים, פיות, לשונות וכרעיים. ציווהו אלוהים לשאת את הסלע, והוא נשאו על גבו ועל קרניו, ושם השור הזה אלרַיַּאן. אולם אז לא היה מנוח לרגליו של השור. ברא לו אלוהים לווייתן ענק, אשר לא יוכל איש להביט בו מעוצם גודלו{11} ומרוב עיניו, עד כי יש אומרים, שלו הושמו הימים כולם באחד מנחיריו, היו כגרגר חרדל בארץ צייה. ציווהו אלוהים להיות מנוח לרגליו של השור, וכך עשה, ושם הלווייתן הזה בהמות. אחר זאת שת אלוהים את המים מנוח ללווייתן, ותחת המים – האוויר, ותחת האוויר – מחשכי הארצות כולן, וכאן נפסקו הידיעות על הברואים שתחת המחשבים.

מסורת זו, על השור והלווייתן הענקיים הקשורים זה בזה, מזכירה במידת מה את אגרות היהדות על שור הבר והלווייתן המזומנים לצדיקים כסעודה בגן עדן; זאת בייחוד לאור השם ״בהמות״, הנראה כשם עברי והנזכר באגדות היהדות בצד הלווייתן כאחד מבעלי החיים שנועדו למטרה זו. ראו ביאליק ורבניצקי, ספר האגדה, כרך ב, עמ׳ שיג-שיד, אגדות יא-יד. בערבית: עקל. על נושא זה באסלאם בכלל ואצל כסאאי בפרט ראו שוסמן, כסאאי, עמ׳ 170-166. ראו גם מהדורה, סיפור הנביא איוב, עליו השלום, והערה 204.

סיפורי הנביאים-מוחמד בן עבד אללה אלכִּסַאאִ-תרגמה מערבית-אביבה שוסמן—2013 עמ'41-39

להאיר באור החיים – לפרשת משפטים.   מאת: הרב משה א. שמיר   "ואלה המשפטים – אשר תשים לפניהם" (שמות כא, א).

 

להאיר באור החיים – לפרשת משפטים.

מאת: הרב משה א. שמיר

"ואלה המשפטים – אשר תשים לפניהם" (שמות כא, א).

  • אמר רבי עקיבא: עורכם לפניהם כשולחן ערוך (מכי' דר"ש, נזיקין פ. א').

מרן שו"ע: "הרב שלימד… שונה וחוזר הדבר כמה פעמים,

 עד שיבינו עומק ההלכה" (שו"ע י"ד. סי' רמ"ו, י).

  • פתח רבי שמעון: "ואלין דיניא דתסדר…

אלין אינון סדורין דגלגולא" (זהר מש' צד).

      פירוש: אלו הסדרים של גלגולי נשמות.

הקב"ה מצווה את משה: ללמד את עמ"י סדרי החזרה בגלגול,

 על עבירות שבין אדם לחברו.

  הגלגול – קשה יותר מהגהינום (הרמ"ק).

         "ציון במשפט תיפדה, ושביה בצדקה" (ישעיה א, כז).

גאולת עם ישראל – תלויה במשפט צדק ע"פ ההלכה.

פרשתנו מעוטרת ב- "גן" = 53 מצוות, העוסקות ברובן במצוות שבין אדם לחברו: לשפוט בצדק, לא לקחת שוחד, איסור ריבית, דיני שומרים, גרימת נזק לזולת, שמיטה וכו'.

זו גם הפרשה ה- 18 = ח"י בתורה, דבר הרומז לכתוב: "ו-חי בהם". כלומר, יש להחיות את קדושת תורתנו הקדושה בתוך חיי היום יום – חיי העולם הזה, ולקדש בכך את חיי החומר, בבחינת: "בכל דרכיך דעהו – והוא יישר אורחותיך" (משלי ג, ו). כלומר, ברגע שהאדם פועל בחיי היום יום ע"פ חוקי התורה, ה' יישר ויצליח את אורחותיו ודרכיו.

פרשת משפטים על ג"ן מצוותיה, ניתנה מיד אחרי מעמד מתן תורה, כדי להדגיש שהמשפט בישראל יונק את סמכותו מהקב"ה, בבחינת הכתוב: "כי המשפט לאלהים הוא" (דב' א, יז), וכן כדברי משה רבנו ליתרו: "כי יבוא אלי העם לדרוש אלהים". לכן, חשוב לפסוק לאור חוקי התורה, גם בענייני בין אדם לחברו, ולא רק בדיני אישות כמקובל.

על משפט הגויים נאמר: "לא עשה כן לכל גוי – ומשפטים בל ידעום הללויה" (תהלים קמז כ). משפט הגויים נתון לשינויים בהתאם לנסיבות, היות ובני אדם קבעו אותו, לא כן המשפט האלוקי שהוא נצחי.

כדוגמא, ניתן לציין את נושא המתת חסד המקבל לגיטימציה במדינות לא מעטות, בניגוד לאיסור המוחלט בתורה.

הגאולה תבוא בזכות משפט צדק ע"פ התורה, ככתוב: "ציון במשפט תיפדה, ושביה בצדקה" (ישעיה א כז).

מלך המשיח כידוע, משתבח במשפט צדק, ככתוב: "ושפט בצדק דלים" (ישעיה יא' ד').

הגאולה האחרונה תבוא לפי סדר הברכות בתפילת שמונה עשרה כדעת הגמרא (מגילה יז ע). "ומה ראו לומר קיבוץ גלויות {"תקע בשופר"} לאחר ברכת השנים? דכתיב: "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו, ופריכם תישאו לעמי ישראל – כי קרבו לבוא" (יחזקאל לו ח). וכיון שהתקבצו גלויות – נעשה דין ברשעים, שנאמר: "ואשיבה ידי עליך, ואצרוף כבור סיגיך" (ישעיה א כה), וכתיב: "ואשיבה שופטיך כבראשונה" (שם כו). 

  1. ברכת הארץ – "ברך עלינו את השנה הזאת". השבח לא-ל, א"י כיום משופעת – "זבת חלב ודבש".
  2. 2. קיבוץ גלויות – "תקע בשופר גדול לחרותנו, ושא נס לקבץ גלויותינו". דורנו זכה לקיבוץ היהודי הגדול ביותר.
  3. משפט עברי – "השיבה שופטנו כבראשונה". המשפט העברי בארץ, נמצא בתהליך של צמיחה איטי, היות ולצערנו, מערכת המשפט בישראל, מושתתת על המשפט הכללי.

לאחרונה, הוקם במשרד המשפטים מאגר גדול הנותן פתרונות הלכתיים בדיני ממונות, כך שכל שופט יוכל להיעזר בו בבואו לפסוק את הדין. כנראה שזו הישורת האחרונה של עקבתא דמשיחא.

בעזהי"ת, עוד נזכה לקבלת תפילת רבנו-אוה"ח-הק' לגאולת השכינה המובאת בהמשך, ואז המשפט בישראל יהיה לפי דין תורה, ולא רק בדיני אישות כפי שקבעה הכנסת, אלא גם בדיני ממונות, ובכך ניגאל.

תפילה רבנו-אור-החיים-הק' על גאולת השכינה.

 תפילה שכל כולה – דבקות בשכינה.

"יהי רצון מלפניך אבינו מלכנו ידידות אור נפשנו, רוחנו ונשמתנו.

למען בריתך אשר כרת לשלוש עשרה מידות שאינן חוזרות ריקם מלפניך.

זכור אהבתנו וחיבתנו, והשב שכינתך לבית קודשנו להשתעשע בנו כימי קדם,

כי קשה פרידתך ממנו כפרידת נפשנו מרוחנו.

 המו מעינו וכלתה נפשנו אל גאולת שכינתך,

ודבק נפשנו באהבתך הנעימה והעריבה על נפשנו, רוחנו ונשמתנו,

וייעול מלכנו בהיכלא אמן כן יהי רצון".

הרמב"ן קובע שכל פרשת משפטים מהווה הרחבה ופירוט של חמשת הדברות האחרונים העוסקים ביחסים שבין אדם לחברו, ובראשם "לא תחמוד", ולהלן דברי קודשו: "כי אם לא ידע האדם משפט הבית או השדה ושאר הממון, יחשוב שהוא שלו ויחמדהו ויקחהו לעצמו… וכן אמרו במדרש רבה: כל התורה כולה תלויה במשפט צדק, לכן נתן הקב"ה דינים (= משפטים) אחר עשרת הדברות" (הרמב"ן שמות כא' א').

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "עוד נראה לומר כי טעם אומרו "ואלה", לרמוז דבריהם ז"ל (מכילתא יתרו, פרשה יא), כי צריך לשים דיינים לפני המקדש. לזה אמר 'ואלה', מוסיף על ענין ראשון שהזכיר בסמוך, מקום שכינת הקודש – שכולם במקום אחד". מדובר על הסמיכות בין סוף פרשת יתרו שם הוזכר המזבח, "ולא תעלה במעלות על מזבחי, אשר לא תגלה ערותך עליו", לראש פרשת משפטים המדברת על דינים ודיינים. אכן, בית הדין הגדול ישב בבית המקדש שבירושלים, דבר המסביר את חשיבות וקדושת המשפט האלוקי.

פרשת משפטים גם מופיעה לאחר פרשת מתן תורה שהיא הפרשה ה- 17 = טוב, בבחינת הכתוב: "כי לקח טוב {=17} נתתי לכם, תורתי אל תעזבו" (משלי ד, ב).

היא גם ניצבת לפני פרשת תרומה –  פרשת המשכן בה נאמר לעמ"י: "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם" (שמ' כה' ח'). כלומר, כתנאי להקמת המשכן, והשכנת השכינה בעם ישראל, יש לשמור על אותן ג"ן {53} מצוות שרובן עוסקות ביחסים שבין אדם לחברו, המופיעים בפרשת משפטים. ולכן נאמר "ואלה המשפטים" עם ו"ו החיבור במילה "ואלה", כדי להדגיש: "ואלה מוסיף על הראשונים; מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני", כדברי רש"י בשם רבי ישמעאל במכילתא.

"אשר תשים לפניהם".

איך זוכים להתגדל בתורה,

ע"פ שיטת רבנו-אור-החיים-הק',

והרה"ג יהושע כהן שליט"א – 'ר"מ ונישא' בישיבת "חוט של חסד".

 רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הכתוב "אשר תשים לפניהם": "יש חלקים בתורה שהם 'חובת גברא' {דינים אותם מחוייב האיש לקיים} לדעת את אשר יעבדו, וזולת זה, אינם בני ברית התורה. המשל בזה, אם לא ידע שאסור לאכול טרפה – הרי הוא אוכלה, וכן הדם וכו'". כלומר, על האדם ללמוד את מצוות התורה, כדי לדעת איך לקיימן הלכה למעשה. בהמשך, רבנו מביא את הדוגמא של עשיית קניין בקניית עבד עברי. וכך דברי קדשו: "ונתחכם הכתוב לומר כאן, 'אשר תשים לפניהם', לומר כי דינים אלו יתחייבו בשמיעתם כל איש ישראל… כי משפט זה, הוא מהמשפטים אשר צריכים לשים לפני כולם, ולזה תמצא, שדיבר הכתוב בדרך נוכח…".

 כלומר, הפניה היא לכל יהודי ויהודי באשר הוא, ללמוד את כל הדינים כדי שידע איך לקיים את ההלכה. כדוגמא, התורה מציינת את דיני עבד עברי המחייבים את הקונה והעבד כאחד, וכן את השופטים איך לשפוט בין המוכר לקונה.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שחשוב מאוד להסביר את מהות המצוה כשלחן ערוך, כדי שתתקבל ברצון ע"י עמ"י. כדוגמא, התורה מציינת את קניית עבד עברי. הקונה עלול לא להיות מרוצה, היות ואחרי שש שנים הוא יצטרך לשחרר את העבד. אבל במידה ונסביר לו שזה לטובתו, היות והגלגל חוזר בעולם, ויום אחד, עלולים הוא או בנו להימכר לעבדות, ואז לא ירצו להימכר לצמיתות, דבר שיגרום להם לקבל את סעיפי המצוה ברצון.

 וכדברי קדשו: "עוד ירצה, להסביר המצוה שתתקבל לכל. ולזה אמר, 'אשר תשים לפניהם'. פירוש: הגם כי דבר זה יש בו חסרון הרצון, שהקונה עבדו ימהר לשלחו אחר שש שנים. תשים את הדבר לפניהם. כי מצוה זו לזכות כל אחד… ואין זה אלא לדבר המתגלגל. וכל אחד ישים לפניו שאליו נוגע החסד – דילמא יתגלגל עליו הגלגל, וזה זכות לו".

על השאלה איך ללמוד את התורה עד שתהיה בפינו כדברי רש"י הקדוש, "כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם"?

רבנו-אוה"ח-הק' מבשר לנו משהו מדהים על פירות הלימוד מתוך עיון מעמיק:

"המעמיק בתורה, יוכל להרגיש במשמעות הכתובים עצמם – את אשר חשב ה' לומר בהם" (במ' יב, ו).

אחד ומיוחד משרי התורה של דורנו הוא, הרה"ג יהושע כהן שליט"א {שזכיתי ללמוד אצלו בכולל "חוט של חסד", ואף לטעום מעט מ"צפיחית בדבש" של תורתו}, כותב על כך בספרו החשוב "כרם יהושע – דרך הלימוד" בעמ' לו', שאמוראים חזרו ושיננו את לימודם  40 פעמים עד "שדמי כמאן דמנחא ליה בכיסיה". על השאלה מדוע השתמשה הגמרא בביטוי "בכיסיה" ולא "בקופסא", הלא בכספת השמירה יותר מעולה מאשר בכיס?

כתנא דמסייע, הוא מביא את דברי הגר"א המסביר ע"פ דברי רבי יצחק בגמרא (בב"ק קי"ח ע"ב, ב"מ כ"א ע"ב) האומר שבכיס, האדם עשוי למשמש בכל שעה, לא כן בקופסא. כלומר, גם אחרי 40 פעם, יש לחזור שוב על הלימוד, כך שהתורה תהיה חקוקה בליבנו, ושמורה בראשנו.

 כלומר, גם אחרי שחזר 40 פעם, יש לבדוק את לימודו מעת לעת ע"י חזרה, ולוודא שלא שכח.

הרה"ג רבי יהושע -"הכהן הגדול מאחיו" מדגיש: "אם בזמן האמוראים, אחרי חזרה של 40 פעמים, היה רק כמאן דמונח בכיסו בלבד, ולא כמאן דמונח בקופסא {עיין מהר"ם שי"ף כתובות נ ע"א}, מה נאמר ומה נדבר אנו אזובי הקיר?

פועל יוצא מדברי קדשו: עלינו ללמוד ולשנן את התורה מתוך שמחה, בבחינת: "פקודי יהוה ישרים – משמחי לב", עד שנרגיש את מתיקות התורה, בבחינת: "הנחמדים מזהב ומפז רב – ומתוקים מדבש ונפת צופים" (תהלים יט, ט – יא).

"כי תקנה עבד עברי…" (שמות כא, ב).

אחרי מעמד "מתן תורה", היינו מצפים שפרשת "משפטים" על שלל ג"ן מצוותיה,

תפתח במצוות הקשורות באמונה בהמשך למעמד הר סיני, או דיני חגים וכו',

 מדוע אם כן, הפרשה פותחת בדיני עבד עברי?

התשובה: "ואין לאדם בעולם יותר קשה עליו –

מהיותו ברשות אדם כמוהו, ע"כ החל משפט העבד" (רבנו אברהם אבן עזרא).

"שלא יתנשא ויתגדל על העני" {העבד} (רבנו-אוה"ח-הק').

 "הלוא זה צום אבחרהו: שלח רצוצים חופשים…

הלא פרוס לרעב לחמך, ועניים מרודים תביא בית,

 אז יבקע אורך… תקרא ויהוה יענה" (ההפטרה לכיפור. ישעיה נח).

אור הגאולה,

תלוי ביחסינו לחלשים, כמו עבד התלוי ברבו.

רבנו אברהם אבן עזרא, מסביר מדוע התורה מתחילה בדיני עבד עברי? להלן דברי קדשו:

"ואין לאדם בעולם יותר קשה עליו מהיותו ברשות אדם כמוהו, על כן החל – משפט העבד" (שמ' כא, ב).

רבנו הרמב"ם אומר: "כל עבד עברי, אסור לישראל שקנהו להעבידו בדברים בזויים. חייב האדון להשוותו לו במאכל ובמשקה, בכסות ומדור, ולנהוג בהם באחווה" (הלכות עבדים פ"א, ה).

ניתן לומר שהקב"ה רוצה להראות לנו עד כמה עלינו להתייחס בכבוד הראוי לכל אדם באשר הוא, גם אם הוא נמצא תחת חסותנו, או זקוק לעזרתנו. זה יכול להיות עני הזקוק לעזרה, ר"מ כלפי תלמידיו, מפקד כלפי פיקודיו, מעסיק כלפי עובדיו, הורים כלפי ילדיהם, והרשימה ארוכה. כולם מחויבים בכבוד האיש הכפוף אליהם, קטן כגדול.

ניתן גם לומר, שהיחס הראוי לעבד, מהווה קנה מידה למצוות שבין אדם לחברו בהן משופעת פרשתנו.

כדוגמא, נציין מצות הלוואה לעני שם נאמר: "אם כסף תלוה את עמי – את העני עמך, לא תהיה לו כנושה" (שמ' כב, כד).

רש"י אומר: "את העני עמך – הוי מסתכל בעצמך כאילו אתה עני. לא תהיה לו כנושה – לא תתבענו בחוזקה".

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "ואולי כי רמז לו גם כן – שלא יתנשא ויתגדל על העני, בראותו כי הוא הנותן לו. והוא אומרו: לא תהיה לו כנושה. לשון נשיאות ומעלה – כי משלו הוא נותן לו". כלומר. הכסף מונח אצלו כפיקדון אותו צריך להלוות לעני במידת הצורך. גם רבנו אברבנאל סובר שהכסף לעני, מונח אצלנו כפיקדון.

כהפטרה ליום הכיפורים – חכמינו בחרו את הפרק מישעיה הדן ביחס לעבדים ולחלשים:

"הלוא זה צום אבחרהו: פתח חרצובות רשע, התר אגודות מוטה; ושלח רצוצים חופשים, וכל מוטה תנתקו. הלא פרוס לרעב לחמך, ועניים מרודים תביא בית. כי תראה ערום וכיסיתו. ומבשרך לא תתעלם – אז יבקע כשחר אורך… תקרא וה' יענה" (ישעיה נח, ו – ט)."מצודת דוד" מסביר:

"הלא זה" – באמת, זה ענין הצום אשר אבחר בו שיפתח ביום ההוא את קשרי הרשע. ר"ל, לבטל הקשר לבל יעשהו.".

"התר אגודות מוטה" – התר קשרי אגודות עצי העול אשר הוכנו לתת על צווארי העניים.

ושלח רצוצים חפשי – העבדים הרצוצים והעשוקים בידך – שלחם לנפשם".

"וכל מוטה" – כל עצי העול אשר שמתם על צווארם – תנתקו מהם. ר"ל. לא תוסיפו לעשות בהם שום עבודה".

רבנו-אור-החיים-הק' לומד מהפס' "כי תקנה עבד עברי", שאים יש לו אפשרות לקנות עבד עברי או כנעני, עליו לבחור בעברי. וכדברי קדשו: "אולי שיכוון לומר שאם יהיה לפניו לקנות עבד כנעני ועבד עברי, יקדים העברי. וזה שיעור הכתוב: כי תרצה לקנות עבד – תקדים לקנות העברי…".

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע התורה מכנה אותו עברי ולא ישראל? כדי שלא לייחס עבדות לשם ישראל.

כמו כן, הביטוי "עברי" רומז לכך שהעבדות עוברת וחולפת לאחר תקופה. הביטוי מציין שהעבדות איננה מהמהות של ישראל שהוא בן חורין, ומשמש כעבד ה' בלבד, בבחינת הכתוב: "כי לי בני ישראל עבדים", מאז שקיבל את התורה.

רבנו-אור-החיים-הק' שואל עוד: מבחינה תחבירית היה ראוי להיכתב "כי תקנה עברי עבד", ולא "כי תקנה עבד עברי". תשובת רבנו לכך היא: האיש הוא כבר עבד לפני שנמכר, היות וכבר התחייב מן השמים להיות עבד, בגלל שגנב ונמכר בגנבתו. או, כאשר מכר את עצמו בגלל מצבו הכלכלי, והרי ידוע ש"אין יסורין בלא עוון" כדברי רב אמי (שבת נה ע"א).

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר עוד פירוש לפרשת עבד עברי ע"פ דרש:

"עבד עברי" – מסמל את גוף האדם המשועבד לנשמה, אותה אמור לשרת במשך שנות חייו ע"י קיום מצוות. התורה קוראת לו עברי, בגלל שהוא עובר מן העולם לאחר תקופה, בבחינת הכתוב: "ימיו כצל עובר" (תהלים קמד, ד). האדם אמור לחיות 60 שנה בבחינת הכתוב "כי תבוא בכלח אלי קבר" (איוב ה, כו).. אמר מר זוטרא: 'בכלח' בגימטריא שיתין,  שבעים – שיבה, שמונים – גבורות. (מועד קטן כח ע"א). לכן נאמר "שש שנים" – כנגד 60 שנה.

חכמים נהגו לעשות מסיבת הודיה לה' על שעברו את שנת השישים, היות ומי שנפטר לפני כן, זה סימן לכרת.

"אם בגפו יבא" – רומז למצוות ומעשים טובים. המילה "גפו – גף, פירושה כנפיים, ועם ישראל דומה ליונה – "כנפי יונה נחפה בכסף" (תהלים סח, יד). כמו שהיונה מגינה על עצמה ובורחת מהסכנה בעזרת כנפיה, כך עם ישראל, הוא נשמר ע"י לימוד תורה וקיום מצוותיה, בבחינת: "עץ חיים היא – למחזיקים בה" (משלי ג, יח).

"אם בעל אישה הוא" –  צדיק שזכה להיות בעליה של נשמה קדושה, לה דאג ע"י קיום תורה ומצוות.

"אם אדוניו יתן לו אישה וכו'" – מן השמים זיכו אותו בנשמה גבוהה.

"כי תקנה עבד עברי". לעיתים, האדם הופך את עצמו לעבד, בכך שהוא משתעבד לעולם החומר, דוגמת ההתמכרות לעבודה, לכסף, לתקשורת, למידות רעות וכו'.

התורה מבקשת מהאדם "לצאת לחופשי חינם", ולהשתעבד רק להוראות בורא עולם, כדברי רבי יהושע בן לוי לפסוק: "והלוחות מעשה אלהים המה, והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות" (שמ' לב, טז). אל תקרא חרות {עם קמץ), אלא חירות {עם צירה}, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" (אבות פ. שישי, משנה ב').

"בכל דרכיך דעהו,

         והוא יישר אורחותיך" (משלי ג, ו).

על הקשר בין קיום מצוות בין אדם לחברו להצלחה במעשה ידינו, יעיד הפסוק הנ"ל מספר משלי, בו הקב"ה מבטיח לכל מי שהולך בדרכי ה' בחיי יום יום, הקב"ה יצליח את דרכו, ויישר אורחותיו.

בר קפרא דורש את הפס' הנ"ל כך: "זוהי פרשה קטנה – שכל גופי תורה תלויים בה".

רבנו הרמב"ם (דעות ג, ב – ג) אומר: על האדם  לכוון את לבו ואת מעשיו לידע את ה' ולא להנאתו, הן בענייני אכילה ושתיה, הן בענייני העולם. הרמב"ם גם כותב: "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול" (שם, ב, ב).

מרן השו"ע (או"ח סימן רל"א) אומר: "וכן בכל מה שיהנה בעוה"ז, לא יכוון להנאתו אלא לעבודת הבורא יתברך, דכתיב: "בכל דרכיך דעהו…", ואמרו חכמים – כל מעשיך יהיו לשם שמים, שאפילו דברים של רשות כגון האכילה, השתיה, ההליכה, הישיבה, הקימה, התשמיש והשיחה – וכל צורכי גופך, יהיו כולם לעבודת בוראך… וכן בשיחה, אפילו לספר בדברי חכמה, צריך שתהיה כוונתו לעבודת הבורא…". כלומר, עלינו ליישר את אורחותינו הגופניים לעבודת ה'.

מסופר על ה"החפץ חיים" שביקר אצל רוקח המוכר תרופות. מרן הח"ח ע"ה אמר לאותו רוקח שהוא מקנא בזכויותיו על שהוא מציל אנשים ממחלות ע"י תרופותיו. הרוקח ענה לו: שהוא עושה זאת רק בשביל להתפרנס.

רבנו "החפץ חיים" ענה לו: למרות זאת שאתה מתפרנס מכך, אם תכוון במתן תרופה שאתה מקיים מצות גמילות חסדים, תזכה במצוה חשובה מאוד. הרוקח הפנים את דברי הח"ח, והחל להתקרב ליהדות, ואף יזם מפעלי חסד. ר

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

"מדבר שקר תרחק" (שמות כג, א).

"לא תגנבו, ולא תכחשו,

ולא תשקרו איש בעמיתו, ולא תשבעו בשמי לשקר" (ויקרא יט, יא-יב).

 להתרחק גם מ"שקר לבן" ומתוחכם כביכול.

 הקשר בין גניבה, הכחשה, שקר, ושבועת שווא (רבנו-אוה"ח-הק').

מידת האמת נחשבת לאחת המידות הנאצלות באישיות האדם,

 השקר לעומתה – מהווה מידה מגונה ביותר.

 בעל "ספר החינוך" מסביר עד כמה נתעב השקר: "כי השקר נתעב ונאלח בעיני הכל, אין דבר מאוס ממנו… ועל כן הזהירה אותנו התורה להרחיק מן השקר הרבה, כמו שכתוב 'מדבר שקר תרחק". בהמשך הוא כותב שהתורה לא השתמשה בלשון "תרחק" באף מצות לא תעשה אחרת, רק לגבי השקר, עקב המיאוס הרב שטמון בו. מעבר לכך, לשון זו מלמדת אותנו שיש להתרחק מכל אבק קל של שקר. מתוך הבנת חומרתו הגדולה של השקר, מן הראוי להתבונן מה כולל בתוכו האיסור: "מדבר שקר תרחק".

המקרה דלהלן, ילמד אותנו עד כמה צריך להתרחק גם משקר לבן: ראובן חייב לשמעון כסף, ותאריך הפירעון חלף זה מכבר. שמעון מתקשר לראובן כדי לבקש ממנו את כספו. אשתו של ראובן עונה לטלפון, וראובן אינו מעוניין לדבר עם שמעון, אך גם אינו רוצה לגרום לאשתו לשקר ולומר שהוא אינו בבית, כאשר הוא אכן שם. הפתרון שלו הוא לצאת מפתח הבית, ואז אשתו תאמר לשמעון בטלפון שראובן אינו בבית, כאשר לכאורה זוהי האמת: ברגע זה ראובן נמצא על סף ביתו, למרות שאם היה מאוד מעוניין, הוא יכול היה בקלות לדבר עם שמעון.

על כזה מצב יכול אדם לחשוב שאין זה נקרא שקר, כיוון ששום מילת שקר לא יצאה מפי נוות ביתו. אך האם אכן זה כך?

הגמרא במסכת נדרים דנה במקרה בו הגיעו לבית דינו של האמורא רב, לווה ומלווה. המלווה תבע את הלווה שישיב לו את כספו, והלווה השיב – "כבר החזרתי לך". רב פסק שבמקרה כזה על הלווה להישבע על כך שהחזיר את הכסף. הלווה הלך לביתו, הסתיר בתוך חלל מקל ההליכה שלו את הכסף שהיה חייב, חזר לבית הדין כשהוא נשען על מקלו ואמר למלווה: "החזק בבקשה את מקלי". המלווה הבין שכוונת הלווה הייתה לשחרר את שתי ידיו כדי שיוכל להחזיק את ספר התורה בזמן שהוא נשבע, ולקח ממנו את מקלו. הלווה לקח את ספר התורה ונשבע שהוא כבר נתן למלווה את כל הכסף שהוא חייב לו. המלווה, מרוב שכעס על חוצפתו של הלווה, זרק את המקל על הרצפה ושבר אותו. לפתע נשפך כל הכסף שהיה בפנים, והתגלגל על הרצפה.

מה רבה ההפתעה כאשר התברר, שהסכום שהיה במקל, זהה לסכום שהוא חייב.

שבועתו הייתה לכאורה שבועת אמת! אבל מאחוריה, מסתתרים שקר וכזב, וכך מסקנת הגמרא. הנשבע חייב לדייק לא רק במשמעות המילולית של דבריו, אלא גם בכוונתם האמתית.

במקרה הנ"ל, הלווה חטא בשבועת שקר, היות ומתוך דבריו, הדיינים הסיקו מסקנות מוטעות.

מהסיפור הנ"ל למדים אנו, שאסור להשתמש ב"אמת", כדי להונות אנשים אחרים. ולכן יוצא שהתרגיל שעשה ראובן כשיצא מביתו, לא עזר לו להינצל מאיסור "מדבר שקר תרחק". המילים "אינו בבית", יכולות להיות מילות אמת, אבל הן מעבירות מסר מוטעה לשמעון, המצפה לקבל את כספו.

הגמרא דנה בעוד מקרה, עליו עוברים על איסור "מדבר שקר תרחק", למרות שבפועל, זה לא היה שקר.

הגמרא מספרת על תלמיד חכם שתבע אדם אחר שחייב לו כסף, אולם לא היו לו עדים. הרב פנה לאחד מתלמידיו והסביר לו שהלווה משקר, וביקש ממנו להתלוות אליו לבית הדין, כך שהלווה יחשוב כאילו יש לו עד להלוואה, וכך יודה.

הגמרא אומרת שאותו תלמיד עבר על איסור "מדבר שקר תרחק", למרות שלא הוציא הגה מהפה ורק התלווה לרבו, היות והוא העביר מסר מוטעה ללווה, כאילו הוא עומד להעיד על ההלוואה.

רבנו-אוה"ח-הק' אומר: על האדם לא לגנוב גם דבר שנגנב ממנו, אלא יקח אותו באופן גלוי, כדברי בן בג בג האומר: לא תגנוב את שלך מהגנב, שלא תיראה כגונב. את זאת לומד רבנו-אוה"ח-הק' מהסמיכות למתנות עניים בפסוק הקודם "לא תכלה פאת שדך… לעני ולגר תעזוב אותם, אני יהוה אלהיכם". גם אם אתה עני, ומגיע לך פאה, תיקח רק ברשות, ולא תגנוב אותה.

הסבר הפסוק לדעת רבנו, כך: "לא תגנבו – זה הלוקח ממון חברו שלא מידיעתו. לא תכחשו – זה הבא לידו ממון חברו בהיתר, ומכחיש כשתובעו ממנו. לא תשקרו – זה הבא לידו ממון חברו בעדים, והוא מכחיש".

רבנו-אוה"ח-הק' מסביר את התרשים זרימה בפסוק, והקשר בין הלווין הנ"ל:

בשלב ראשון: כאשר האדם גונב, הקב"ה כבר דואג שזה יתגלה כדברי רבי מאיר בגמרא: "תניא, היה רבי מאיר אומר: אדם עובר עבירה בסתר, והקב"ה מכריז עליו בגלוי" (סוטה ג ע"א).

בשלב השני, האדם מכחיש שהוא גנב, היות והוא טוען שהראיות קלושות, ואז הוא עובר על "ולא תכחשו".

בשלב שלישי, הקב"ה דואג להמציא הוכחות כמו עדים וכו' שאכן גנב. הגנב ימשיך לשקר בטענות שווא, ובכך יעבור גם על "ולא תשקרו", ויהיה מוכן אף להישבע על שקר, ובכך יעבור גם על "ולא תשבעו בשמי לשקר".

לתופעות הנ"ל, אנחנו עדים כאשר גנבים נתפסים במלוא מערומיהם, מיד הם מפעילים סוללה של עו"ד להם הם משלמים טבין ותקילין מכספים שגנבו, דבר הגורם להתמשכות הדיונים, כאשר בסופו של ענין, קלונם מתגלה.

רבנו-אוה"ח-הק' שואל, מדוע במצוות הנ"ל הציווי הוא בלשון רבים: "לא תגנבו… ולא תשבעו וכו'".

התשובה: זה שגנבו ממך, אל תשתמש בגניבה כדי להציל את ממונך. כמו כן, אם אתה יודע שהשני משקר ומוכן להישבע על שקר, אל תאפשר זאת. וכדברי קדשו: "עוד יכוון באומרו 'לא תשבעו', להזהיר גם למשביע, אם יודע שחברו נשבע לשקר שלא ישביעהו. ואינו בחילול אלא הנשבע, לזה אמר 'וחיללת את שם אלהיך אני יהוה –  בלשון יחיד".

בפסוק הבא נאמר "לא תעשוק רעך". על כך אומר רבנו-אוה"ח-הק': "נתכוון לשלול טענת היות רעו {חברו}, ובאמצעות זה יתן יד בממונו – ויאמר כרע אח לו, בינו לעצמו ימחל לו, ולא יחפוץ להענישו…".

מו"ר אבי הרה"צ רבי יוסף ע"ה, היה רגיש מאוד לנושא שבועה, ואפילו על אמת. מעולם לא שמענו ממנו את הביטוי אני נשבע, בחיי, וגם לא ביטויים מקבילים.

בהיותו במרוקו, הוא תבע ערבי אחד בפני בית הדין השרעי, על כך שהוא חייב לו כסף, ואינו רוצה לשלם. הערבי טען שפרע את חובו. השופט ביקש ממו"ר אבי ע"ה להישבע שהערבי לא פרע את החוב. מו"ר אבי ע"ה טען שהוא לא נוהג להישבע, ואפילו על אמת. השופט העביר את הכדור ללווה, ממנו ביקש להישבע במסגד בפני עדים, שאכן פרע את חובו.

כאשר הגיעו למסגד, הערבי נכנס לחרדה וביקש ממו"ר אבי ע"ה שיאפשר לו לא להישבע, תמורת מחצית מהחוב. מו"ר אבי ע"ה ביקש מנציג בית המשפט לרשום פרוטוקול על כך, ולהחתים את הלווה.

מו"ר אבי ע"ה ביקש פסק זמן, ולקח את הפרוטוקול לשופט. הוא טען שאם הלווה היה מוכן לשלם מחצית מהחוב במקום להישבע, סימן שהוא אכן חייב, בבחינת "מודה במקצת", ודרש לקבל את כל החוב.

לאחר חקירה נוספת ע"י השופט, הלווה הערבי הודה ששיקר, וחויב לשלם את מלוא החוב.

"ויאמרו כל אשר דיבר יהוה – נעשה ונשמע" (שמות כד, ז).

"דרש רבי סימאי: בשעה שהקדימו "נעשה" ל"נשמע",

ירדו 60 ריבוא מלאכי השרת וקשרו לכל אחד שני כתרים:

 אחד כנגד "נשמע", ואחד כנגד "נעשה".

       וכיון שחטאו, ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה ופירקום" (שבת פח ע"א).

בסוף פרשת משפטים, משה רבנו כורת ברית בין הקב"ה לבני ישראל המקבלים עליהם את התורה, ועונים כאיש אחד "כל אשר דיבר יהוה, נעשה ונשמע".

 רבנו-אוה"ח-הק' אומר שהפרשה הזו נאמרה לפני מעמד הר סיני, והוא מסתמך על המכילתא דרבי ישמעאל שם נאמר: "ויקח ספר הברית ויקרא באוזני העם… רבי יוסי ברבי יהודה אומר, מתחילת בראשית ועד כאן. רבי אומר, מצוות שהצטוו אדם הראשון ובני נח, וכן מצוות שהצטוו במצרים ובמרה, ושאר כל המצוות כולן… (מכילתא דר"י יתרו ג ד"ה ויקח). זו גם דעת רש"י האומר: "פרשה זו נאמרה קודם עשרת הדברות…".

רבי אברהם אבן עזרא, הרמב"ן והרשב"ם סוברים שכריתת הברית נעשתה אחרי מתן תורה, ואכן הפרשה הזו כתובה אחרי מעמד הר סיני.

השאלה הגדולה המתעוררת היא. איך ניתן לעשות דבר, לפני ששומעים איך לעשותו?

הרה"ג יהודה צדקה זצ"ל ראש ישיבת "פורת יוסף" {בה זכיתי להגות בתורה יומם וליל} אומר בספרו ("קול יהודה" עמ' יז): לבעל מקצוע, הצרכן משלם על השירות שהוא מקבל, אבל אינו משלם לו על מה שהשקיע בלימוד המקצוע. הוא מדמה זאת לתשלום לרופא, בגין הטיפול הרפואי, אבל לא על מה שהשקיע בלימודי הרפואה.

בלימוד התורה וקיומה, אנחנו מקבלים שכר על הלימוד ועל המעשה. לדוגמה כאשר אני לומד הלכות שבת וזוכה לקיימן, אני מקבל שכר על הלימוד {נשמע} ועל הקיום {נעשה}. וכדברי קודשו: "ובשעה שהקדימו נעשה לנשמע, הוכיחו בזה שהבינו כי התורה הקדושה שונה מיתר החכמות, לכן באו ששים ריבוא מלאכים וקשרו לכל אחד שני כתרים… ובכך שילמו להם כנגד הלימוד וכנגד המעשה, מה שאין כן אם היו אומרים "נשמע ונעשה", לא היו קושרים להם אלא כתר אחד כנגד "נעשה".

המהר"ל מפראג מסביר שהקדמת "נעשה" ל"נשמע" מדגישה את התחייבותנו לבטל את הפער בין ההכרה למעשה, ולכן ששים ריבוא מלאכים הכתירו כל אחד מששים ריבוא של בני ישראל בשני כתרים, למרות שמלאך יכול לבצע רק משימה אחת. לעומת זאת כאשר חטאו, נדרשו מאה עשרים ריבוא – כפול, כדי לפרוק מכל אחד את שני הכתרים, היות והם הפרידו בין הלימוד לעשיה. כדוגמא, נזכיר שכל אחד מאתנו שומע על הרבה דברים טובים אותם יש לבצע, אבל רק מעטים מבצעים, בבחינת "ראיתי בני עליה והמה מועטים" כדברי רבי שמעון בר יוחאי.

המשורר הלאומי רבי יהודה הלוי מסביר את הקשר בין הרצון לבין העשייה בנושא העלייה לארץ ישראל.

"החבר" עונה  ל"מלך כוזר" בסוף ספר הכוזרי על השאלה, מדוע אינכם עולים לארץ ישראל: "וכל תפילותינו לשוב אליה אינם אלא כדיבור התוכי וצפצוף הזרזיר". כלומר, לא מספיק תפילות, אלא יש לעשות, והוא מסיים בפסוק, "כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו" (תהילים, קב, טו). יש פה שני פעלים: "רצו", "יחוננו". ירושלים והמקדש ייבנו על ידי הרצון, וחשוב עוד יותר ממעשינו = לחונן את עפרה ולהגיע אליה בפועל.

בפרשת "ראה" נאמר "לשכנו תדרשו – ובאת שמה" (דב' יב ה).  תרגום אונקלוס אומר: "לבית שכנתיה – תתבעוןותיתון לתמן". ברגע שנדרוש ונתבע באמת את השבת השכינה, נזכה לשוב אל בית מקדשנו.

"אמר רבי שמעון: ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם:

 אלין אינון סידורין דגילגולא" – דא רזא דגלגולא.

מדוע חוזרים בגלגול?

הזהר הק': על גזל חוזרים בגלגול כדי להשיב את הגזלה.

ידוע  שלא נחתם גזר דינם של דור המבול אלא על גזל, למרות שהשחיתו את דרכם בעבודה זרה ובגילוי עריות ככתוב: "ותשחת הארץ לפני האלוקים, ותמלא הארץ חמס" (בראשית ו' יא').  רש"י אומר: "לא נחתם גזר דינם – אלא על הגזל".

אמר ר"ש בר אבא בשם רבי יוחנן: "סאה מלאה עוונות, מי מקטרג בראש? ג-ז-ל.

 אותיות גזל {בגימטריא} = 40, רמז ל-40 ימי המבול אותו הביא ה' לעולם בגין שהשחיתו את דרכם,

  וכן לשם "אזבל" (40) אשת המלך אחאב שגזלה את השדה של נבות  היזרעאלי.

רבנו הגר"א אומר: אין אדם רואה ברכה בתורתו – אם יש לו בביתו  רק מסמר אחד ג-ז-ו-ל.

מספרים על רבנו "בבא סאלי" ע"ה שנסע עם נהגו לעזה. הרב ביקש מהנהג לעצור ליד בסטת אבטיחים. הרב הצביע על אבטיח מסוים אותו שקלו ועליו שילמו. הרב פרס פלח ובירך עליו, ואת היתר הותיר על מקומו.

 הרב שידע נסתרות, סיפר לנהג המופתע, שבתוך האבטיח היה איש גזלן שהתגלגל, והרב עשה לו "תיקון נפש".

מסופר גם על ה"אביר יעקב" רבנו יעקב אביחצירא ע"ה סבו של רבנו "בבא סאלי". יום אחד רבנו התארח אצל אדם אחד בעיר גרמא בה התגורר בנו רבנו יצחק ע"ה. והנה במהלך הסעודה, הגיע כבש שהחל לטפס על השולחן, ונעמד מול רבנו. הרב היישר מבטו לעיני הכבש, והחל ללחוש תפילות בינו לעצמו. הרב אמר לאותו כבש: אטפל בנושא, לתדהמת האורחים. הרב הסביר להם שבכבש הזה, מגולגל יהודי אחד, וביקש לעשות לו תיקון. התיקון שלו יהיה בשחיטתו לכבוד שבת, וכך היה. הרב נשאר אתם לשבת, למרות שהיה אמור לשוב לעירו תפיללת.

"ועבדתם את יהוה אלהיכם, וברך את לחמך ואת מימיך,

והסרותי מחלה מקרבך.

לא תהיה משכלה ועקרה בארצך,

את מספר ימיך אמלא" (שמ' כג, כה – כו).

רבנו-אוה"ח-הק' מסביר את הקשר בין חלקי הפס': בין עבודת ה' לברכת הפרנסה, בריאות, ילדים, ואריכות ימים.

"ועבדתם את יהוה אלהיכם": רבנו קושר את עבודת ה' לפס' שנאמרו לפני כן: "לא תשתחווה לאלוהיהם ולא תעבדם". כאשר אדם עובד את ה', הקב"ה מברך את לחמו ואת מימיו שלא יהיו בהם מזיקים – 'וברך את לחמך ואת מימיך', דבר שיגרום לאדם להיות בריא, בבחינת המשך הפס': 'והסירותי מחלה מקרבך'.

הרמב"ם אומר בהלכות דעות, שכאשר יזהר אדם לאכול רק מאכלים בריאים, הוא מבטיח לו שלעולם לא יחלה. המהרי"ץ מסביר ע"פ הרמב"ם שהתורה מבטיחה שהאדם יאכל מעט ויתברך, היות ואכילה גסה גורמת למחלות.

בעל הטורים: "כי בהיות המשקים מבורכים – יהיו הגופים בריאים, ואיברי הזרע נכונים לעשות מעשהו כהוגן" (כג, כו).

רבנו-אוה"ח-הק' רומז, שבנוסף לפרנסה ובריאות, אדם ללא ילדים חשוב כמת (נדרים סד ע"ב), לכן הברכה "לא תהיה  משכלה ועקרה בארצך". והדבר האחרון, "את מספר ימיך אמלא" – "שישלים ימיו. אורך ימים ושנות חיים" כד"ק.

לסיכום: רבנו מונה שלושה דברים בברכה: פרנסה ובריאות, ילדים ואריכות ימים בטוב ובנעימים. וכדברי חז"ל: אמר רבא: בני, חיי, ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא (מועד קטן כח ע"א).  

רבנו המהרח"ו אומר על הפס' הנ"ל: כולנו עובדים את ה' "שלא על מנת לקבל פרס" כמו משה רבנו "עבד ה'", אלא אנו מבקשים לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לבב, וללא הפרעות של מחלות, עניות, עקרות וכו'.

מרן הרב מרדכי אליהו ע"ה שואל: הרי רואים אנשים שנפטרים בדמי ימיהם, מחלות וכו'. זה תוצאה של "קול רעמך – בגלגל" (תהלים עז, יט). קול ההתרעמות שלך, תלוי בגלגול. זהו אדם שבא בגלגול כדי לתקן .

רבנו המהרח"ו אומר, שכאשר האדם עובד את ה' באמת – "ועבדתם את יהוה אלהיכם – יקוים בו  המשך הפס': 'את מספר ימיך אמלא", ולא יצטרך לשוב בגלגול.

 המהרח"ו גם מסביר למה בהתחלה בלשון רבים – "ועבדתם את יהוה אלהיכם", ואח"כ בלשון יחיד – וברך את לחמך וכו'". גם מעשה שנעשה ע"י רבים, כל אחד נדון בנפרד, בהתאם להשקעתו, כמו עני ועשיר שתרמו.                                                                 

"בורא רפואות, נורא תהילות, אדון הנפלאות" (ברכת יוצר המאורות). חולה, ילך לרופא = "ורפא ירפא" (כא, יט). מכאן שניתנה רשות לרופא לרפא (ברכות ס ע"א. בבא קמא פה, ע"א). הקב"ה "בורא" (הווה) כעת רפואות. לא הבריא – "נורא תהילות" – יקרא תהלים. לא עזר, יצפה לנס ופלא מ"אדון הנפלאות".

הרב עזריה  פיג'ו כתב בספרו "בינה לעתים" דרוש לב: "ועבדתם את יהוה אלהיכם – כולם מבקשים בשווה חיים, בריאות ופרנסה,  ולכן נכתב בלשון רבים. הקב"ה נענה לכל אחד ואחד, בהתאם למה שהוא צריך באמת. לא הרי ברכתו של זה כברכתו של זה, לכן נכתב בלשון יחיד – "וברך את לחמך ואת מימך" – הברכה המיוחדת לכל יחיד.

להתבסם באור החיים – למוצש"ק.

"אור זרוע לצדיק"

לרבן שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל כהן גדול.

         "כל אלמנה ויתום לא תענון. אם ענה תענה אתו…" (שמות כב, כב-כג)

זהירות בכבוד כל אדם – גם בכבוד משרתת.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: אין לענות שום אדם, ולא רק יתום ואלמנה. את זאת הוא לומד מהכתוב "לא תענון" בלשון רבים, בעקבות דברי רבי ישמעאל במכילתא. ואילו מהייתור של המילה "אותו", רבנו לומד שהעונש החמור המוזכר בסמוך על "נשיכם אלמנות ובניכם יתומים", רק על הפוגעים ביתומים ואלמנות. ואילו הפוגע באנשים אחרים, עונשו יהיה פחות חמור. ולהלן דברי קודשו: "צריך לדעת למה הוצרך לומר תיבת 'אותו', ולא הספיק באומרו 'אם תענה וגו'. והדבר ידוע שחוזר אל הסמוך. ונראה ע"פ מה שאמרו במכילתא {מ. דר"י מס' נזיקין משפטים פרשה י"ח) בפסוק 'לא תענון', אין לי אלא יתום ואלמנה, שאר כל אדם מנין? תלמוד לומר 'לא תענון'. וכפי זה יש אזהרה גם לשאר כל אדם מ'לא תענון', לזה אמר הכתוב 'אותו'. פירוש, 'אותו' שמוזכר בפירוש, הוא שעונשו 'נשיכם אלמנות ובניכם יתומים', אבל המענה כל אדם, אין עונשו כל כך".

המדרש לומד מכפילות המילים "ענה תענה, גם בעינוי מועט, האדם עובר עבירה.

מסופר על רבי ישמעאל ורבן שמעון בן גמליאל שלפני הוצאתם להורג ע"י הרומאים,

שאל רבן שמעון את רבי ישמעאל, על מה אנחנו נהרגים?

רבי ישמעאל ענה לו: אתה ששימשת כנשיא ישראל, בטח נהגת במקצת בירוקרטיה.

 לדוגמא "בא אדם אצלך לדין ועכבתו עד ששתית כוסך וכו',

ענה לו רבן שמעון: "ניחמתני רבי".

מספרים על אחד מעשירי ירושלים שכיבד תלמידי חכמים ותמך בעין יפה בתלמידיהם. יום אחד, החליט להזמין את רבה של ירושלים לסעודת ליל שבת. הרב בתחילה סירב, אבל לאחר הפצרות רבות, הרב ניאות לבקשת העשיר. הרב שאל את האיש, מהו הסדר בסעודה? האיש ענה שמגישים מנות רבות, ובין מנה למנה, שרים ואומרים דברי תורה, ויש לו מלצרית יהודיה שדואגת לכל.

הרב הציב תנאי לבואו: להפחית ממספר המנות, ולמעט בשירה ובדברי תורה. המארח מיד הסכים.

בליל שבת לאחר ברכת המזון, שאל האיש את הרב על משמעות קיצורי דרך בארוחה, הרי רוצים לכבד את הקב"ה בתורה ובשירה, וכן באכילה ושתיה.

הרב ביקש לקרוא למלצרית הבית שהגישה את המנות: האישה התפרצה ומיד אמרה: "הרב, תבוא כל ערב השבת, היות ובכל שבת אני מסיימת אחרי חצות, ואילו הערב, אספיק עוד להשתתף עם ב"ב לסעודת שבת.

אמר הרב לאיש: מה זה שווה שנשב לשיר ולדבר דברי תורה,  כאשר אישה עם משפחה יושבת ומתענה. 

מוסר השכל: עלינו להיזהר בכבוד הכפופים לנו.

בברכת תורת אלוקים חיים,

משה אסולין שמיר.

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה.

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.

לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר "להתהלך באור החיים", מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות.

 

עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר משה עמאר-1987

 

דון ר׳ אברהם בן בנישתי, סוכנו של המלך ג׳ואן השני והרב הממונה מטעם המלכות על כל יהודי קאסטיליה; שופט עליון ומחלק המיסים על הקהילות היהודיות. מוזכר שקיבל את המשרה הרמה ״על פי בקשת תלמידי החכמים והפצרת הקהלות יצ״ו ובקשותיהם״. למרות כבודו ועושרו, הי חיי צניעות ונמנע מראוותנות . היה חסיד ובעל מעשים ומאמין גדול, שהתנגד לכל הפירושים האליגוריים לתורה׳. חסידותו מוצאת את ביטויה גם בחיבור ״עץ חיים״ . ר״מ אבורביע מספר שפעם אחת, בשעה שחצר המלך עשתה בעיר אלקלעא, שהה שם גם ר׳ אברהם וחכמים נוספים שהיו נלוים אליו. כאשר שמעו כי בעיר אוקניא נוהג השוחט להשתמש בהיתר הנפיחה, הם הזמינו את השוחט, ולאחר שהתברר שאכן נוהג הוא להתיר כל סירכה בנפיחה, ״חרה מאוד אל הרב (= ר׳ אברהם בן בנישתי) ואל החכמים, ותפשוהו (= לשוחט) בכבלים והיה ימים במשמר. והיה מן הרב ז״ל להעבירו, להענישו ולנדותו״. ברם, בזכות התערבותם של אנשים גדולים משרי המלך, אשר ביקשו לחון את השוחט, שוחרר מהמאסר ואך הועבר מתפקידו. כמו־כן, ״כתבו הרב והחכמים הנזכרים אל ק״ק מאוקניא על המנהג הרע הזה דברים קשים״.

ר׳ אברהם עשה למען שיקומן הרוחני והאירגוני של הקהילות שנהרסו בפרעות ובשמדות שנת קנ״א (1391), כדברי ר״א זכות: ״הוא החזיק התורה ולומדיה והסיר הרבה שמדות בממונו״. באייר שנת קצ״ב (1432), כינס את ראשי הקהילות וחכמיהן בעיר ואלאדוליד, מקום מושבו של המלך. יחד איתם תיקן תקנות בעניינים ידועים, ״שהם עבודת הבורא יתברך וכבוד התורה הקדושה ועבודת המלך י״א (ישמרהו אלקים) והצלחת הקהלות יצ״ו ותועלתם״. התקנות הגיעו לידינו במקורן ובשלימותן. הן כתובות בשפה מעורבת עברית וקאסטיליאנית, ומחולקות לחמישה שערים״.

בשער הראשון— תקנות חשובות למען ביסוס החינוך היהודי, לימוד התורה והפצתה גם בין המבוגרים. הן אף חייבו את הקהילות להטיל ״נדבה של תלמוד תורה״, מס עקיף על מצרכים ושירותים כמו בשר, יין, מילה וחופות. ההכנסות מהמס הועמדו תחת פיקוחו הישיר של רב החצר, ונועדו אך ורק למען לימוד התורה והפצתה.

בשער השני— תקנות בענייני משפט ודין. הוטל חיוב על כל קהילה בדבר מינוי דיינים, סדרי הגשת התביעות, דרכי הדיון והפסק. ניתנה הזכות לצדדים לערער על פסקי־הדין המקומיים לפני רב החצר.

השער השלישי דן ביחסי גויים ויהודים. חל איסור להסתייע בנוצרים ובאנשי מימשל להשגת משרות ציבוריות ופריבילגיות. על המחזיקים כבר במשרות כנ״ל הוטל לדווח לרב החצר, כדי שיבדוק ויחליט אם אכן הושגו בדרכים כשרות.

השער הרביעי דן בחלוקה צודקת של נטל המסים והעבודות. הוטל איסור להשתמט מתשלומי מס או להסתייע בגויים ובאנשי מימשל להשגת שחרור ממיסים. על אלה שבידם כתבי שחרור ממיסים הוטלה החובה להציגם לפני רב החצר לבדיקה, אם אכן הושגו ביושר.

בשער החמישי— תקנות נגד מותרות במלבושים ובמשתאות. סייגים אלה נועדו למנוע תחרות פנימית, שבעקבותיה היו אנשים רבים שקועים בחובות, וכן למעט בראוותנות יתירה, המעוררת את קנאת הגויים ושנאתם.

בפטירתו דרש עליו ר׳ יוסף אלבו בפרשת שמות, על הכתוב ״מילדי העברים זה", דבר המבליט את פעילותו למען עמו ויהדותו. גם בניו אחריו המשיכו בדרכו, ותרמו רבות מממונם להחזקת שלוש הישיבות הגדולות, בראשות הרבנים ר׳ יצחק די ליאון, ר׳ יצחק אבוהב ור׳ שמואל בלאנסי. בנו יוסף היה פעיל בוועדה שהופקדה בשנת ר״י(1450) על חלוקת נטל המסים בין יהודי המלכות.

ר׳ אברהם די ליאון, מחכמי הגירוש. בביתו התכנסו חכמי הגירוש וניסחו את תשובתם לר״ח גאגין, והוא חתום עליה שלישי. מכל החכמים החתומים על התשובה, רק שמו של ר׳ אברהם נעדר מפסק חכמי הגירוש המתיר את הנפיחה, שנכתב בשנת רצ״ה (1535); נראה שאז כבר לא היה בין החיים.

ר׳ יהודה דיסיא. בידו שלח ר״ח גאגין את הסכמת התושבים לעיונם של חכמי הגירוש. הוא מתואר ׳החכם השלם׳. אין בידינו פרטים אודותיו ולא ברור אם היה מהתושבים או מהמגורשים.

ר׳ שמואל אבן דנאן בה״ר מימון״, מהמגורשים, מראשי התושבים בפאס. משפחת אבן דנאן מוצאה מפאס. היא היגרה לספרד והתיישבה בעיר גראנאדה. בגירוש הגיעה לאלג׳יר ושם נפטר במגיפה של שנת רנ״ו, בכ״א כסלו, ר׳ סעדיה המשורר בה״ר מימון, אבי ר׳ מימון אבי ר׳ שמואל דנן. מאלג׳יריה התגלגלה המשפחה לפאס.

בשנת רפ״ו (1526), בתקנת התושבים, מונה ר׳ שמואל לאחד מארבעה שנקבעו לטפל בענייני בדיקת הבהמות ולפסוק בענייני טריפות 108. הוא נשלח עם ר׳ שאול בן דנינאש למכנאס כדי לשטוח בפני המלך את תלונת התושבים בעניין היתר הנפיחה והחיכוכים סביבו. הוא קרא בציבור את תקנות המגורשים שנתקנו בשנת ש״ה והכריז עליהן בבית־הכנסת של התושבים. כן היה חתום על פס״ד ותקנות שנתקנו עד שנת שי״א . נראה כי נפטר בין השנים שי״א—שכ״ג, כי בתקנות שנתקנו בשנת שכ״ג נעדר שמו, ואילו בתקנות של שכ"ח חתום בנו סעדיה

הוא סיים את חיבורו ״מאמר על סדר הדורות״ בגראנאדה בתמוז שנת הר״מ (1480) ; נדפס בפעם האחרונה בפאס וחכמיה, ב. בתעודה שפורסמה ע״י ר״ד עובדיה, קהלת צפרו, ירושלים תשל״ה, ב, עמ׳ 143, כתוב: ״שמעתי מהחכם כהה״ר שמעון דוראן ז״ל בהיותו כאן בעיר פאס… שנת יהיה מקורך ברוך לפ״ק״, כלומר, בשנת רכ״ח. לי נראה שמדובר בר׳ סעדיה בה״ר שמואל, שיוזכר להלן, שכן ספק אם הייתה בשנת רכ״ח קהילה יהודית בפאס, ואם כן הרי היא היתה מדולדלת לאחר פרעות רכ״א. וכן לגבי ר״ש דוראן, נראה שמדובר בר׳ שמעון ב״ר רשב״ש ממחברי שו״ת יכין ובועז. או ר׳ שמעון בר צמח השני, ששניהם פעלו במאה הט״ז. כי ר׳ שמעון בן צמח הראשון נפטר בשנת ר״ד (1444). לכן נראה שהנידון היה בשנת שכ״ח (1558), וייתכן שסימון השנה היה גם על האות ק של מקורך.

          ר׳ מימון הרביעי. במשפחת אבן דנאן השמות חוזרים על עצמם, ולכן תמיד קיים קושי לזהות במי מדובר. בחיבורי ׳חכמי פאס׳, בתוך: ר״ד עובדיה, פאס וחכמיה, ירושלים תשל״ט (להלן: פאס וחכמיה), א, עמ׳ 273—282, ערכתי את שמות בני המשפחה לפי סדר א״ב והשתלשלותם הכרונולוגית, לפי המקורות שעמדו לרשותי אז. יש לציין שכל החיבור הוא מעשה ידי ושמי הושמט מעליו. החיבור לא הוגה על־ידי ונפלו בו שגיאות דפוס ; לכן יש להשתמש בו בזהירות.

עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר משה עמאר-1987 עמ' 46-43  

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 121 מנויים נוספים

ינואר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר