Concile des Rabbins du Maroc –Takanots –Moche Amar
Garde des enfants
Les dispositions de la loi attribuant la garde des garçons jusqu’à 6 ans et des filles de tout âge à la mère, étant mitigées par la recommandation de se soucier du bien-être des enfants, les juges doivent, avant de se prononcer sur les différents cas qui leur sont soumis, s’inspirer de la jurisprudence (ci-annexée) en la matière dont peuvent être dégagées des règles telles que :
1") Voir avec lequel des parents l’enfant est plus habitué et lui donner la priorité.
2) Les capacités de celui des parents d’entretenir mieux l’enfant du point de vue hygiène, éducation, instruction.
3) Si la garde de l’un des parents entraîne le vice des mauvaises habitudes pour l’enfant, l’autre parent aura la préférence.
4) Si l’enfant peut discerner (plus de dix ans) et motive sa préférence, sa volonté est déterminante.
La décision du tribunal confiant la garde à la mère alors que cette garde appartenait de droit au père, ne dispense pas celui-ci du service de la pension.
Bareme des taux de nourriture et d'habillement pour l'annee en cours
Les rabbins sont priés de faire parvenir au Haut Tribunal Rabbinique un nouveau barême établi en collaboration avec les membres des Comités de Communautés et fixant les taux de nourriture et d’habillement pour la femme et les enfants pour les catégories suivantes : pères de famille indigents, gênés, de condition moyenne, riches, très riches.
Frequentation scolaire des Israelites les Samedis et jours de fetes Juives
Considérant le fait que les Israélites marocains sont tous pratiquants et que ceux qui négligent d’observer strictement la religion ne le font que contraints ;
Que surtout le sabbat constitue le fondement même de la Torah et la preuve de l’existence de Dieu ;
Considérant en outre qu’en général l’homme doit être libre et ne doit pas subir la pression d’autrui ; que dans le domaine religieux également il importe qu’il n’y ait aucun facteur étranger qui s’oppose au respect des convictions de l’individu ;
Considérant aussi le désir inné de s’instruire des Israélites, désir qu’ils ne peuvent régulièrement satisfaire qu’en fréquentant les écoles secondaires ;
Considérant que la question du sabbat constitue une entrave majeure à cette vocation quand surtout elle entraînerait le renvoi de l’élève
refusant de venir ce jour en classe ;
Considérant enfin qu’il est inadmissible que l’élève soit placé devant le dilemme « transgresser la religion ou quitter l’école » ;
Le Grand Rabbin DANAN demande au Concile d’adopter le vœu
suivant :
Solliciter de l’Administration que soit laissée aux étudiants juifs la liberté de fréquenter l'école ou de s’absenter les samedis et jours fériés israélites
Solliciter également pour les mêmes motifs que soient fixées les dates d’examen à des jours autres que les samedis et jours fériés israélites.
Le Concile approuva à l’unanimité cette proposition et, après intervention de M. DAHAN, chargea MM. BOTBOL, le Grand Rabbin DANAN et M. DAHAN de demander audience à M. THABAULT, directeur de l’Instruction Publique au Maroc pour lui présenter ce vœu du Concile.
Concile des Rabbins du Maroc –Takanots – page 433-434
סיפורי הנביאים-מוחמד בן עבד אללה אלכִּסַאאִ-תרגמה מערבית-אביבה שוסמן-محمد بن عبد الله الكساءي ـ قصص الانبياء
סיפור בריאת הארץ, ההרים והימים
אמר כַּעְבּ אלאַחְבַּאר: וכאשר רצה אלוהים לברוא את הארצות, ציווה על הרוח להכות במים, [למען יתנגשו] אלה באלה, וכאשר רגשו ועלה קצפם, התנשאו גליהם ועלה אדם. אז ציווה אלוהים על הקצף [לקפוא], והוא קפא ויבש, וממנו ברא את הארץ על פני המים ביומיים, כמו שנאמר: {?} ״אמור: האומנם כופרים אתם בזה אשר ברא את הארץ ביומיים?״ (סורה 41, 9). قُلْ أَئِنَّكُمْ لَتَكْفُرُونَ بِالَّذِي خَلَقَ الْأَرْضَ فِي يَوْمَيْنِ وَتَجْعَلُونَ لَهُ أَندَادًا ذَلِكَ رَبُّ الْعَالَمِينَ 9 אחר זאת ציווה על אותם גלים [לשקוט], והם שקטו, והם־הם ההרים. ועשה אותם עמודים לארץ, כמו שנאמר: ״והצבנו על הארץ הרים נטועים איתן, לבל תנוע תחתם״ (סורה 21, 31). ולולא ההרים, לא הייתה הארץ מוחזקת איתנה על יושביה. אמר [המסרן]: ועורקי ההרים האלה קשורים בעורקי הר ושמו קאף, הוא ההר המקיף את הארץ.
אחרי כן ברא אלוהים שבעה ימים: הראשון שמו יַבְּטַשֻ, והוא המקיף את הארץ מאחורי הר קאף. מאחוריו ים ושמו אלאַצַםּ; מאחוריו ים ושמו קַיְנַס; מאחוריו ים ושמו אלסַאכִּן; מאחוריו ים ושמו אלמֻגַלֹבּ; מאחוריו ים ושמו אלמֻאַנַּס; מאחוריו ים ושמו אלבַּאכִּי והוא אחרון שבעת הימים האלה. כל ים מקיף את קודמו, ושאר הימים הם במפרצים להם. ובימים הללו שוכנים יצורים שאין יודע את מספרם, אלא אלוהים יתעלה.
ביום הרביעי ברא אלוהים את מזונותיה של הארץ, כמו שנאמר: ״אשר בהימלא ארבעה ימים […] נתן בה ברכה וקצב חלק בתנובתה לכל דורש״(סורה 41, 10). והארץ היא שבע ארצות: הראשונה שמה אלרַמַכַּה; תחתיה מצויה הרוח העקרה והיא מחושקת בשבעים אלף מלאכים שבאמצעותם השמיד אלוהים את עם עַאד." תושביה נקראים בשם אלמושם והם צפויים לשכר ועונש. הארץ השנייה שמה חַ׳לַדַה ובה מצויים סוגי עינויים לשוכני הגיהינום, ותושביה הם אומה הנקראת בשם אלטַמִיס; מאכלם הוא בשרם שלהם ומשקם הוא דמם שלהם.
עם עַאד :עם עתיק הנזכר בקוראן לרוב (למשל סורה 11, 50 ואילך) כעם של רשעים שהתכחשו לנביאם הוּד ונענשו על כך קשות.
הארץ השלישית שמה עַרַקַה ובה עֵיטים בדמות פרדות, שלהם זנבות כרמחים, ולכל זנב מהם שלוש מאות ושישים כדי רעל, אשר לו הושם אחד מהם על פני האדמה, היה העולם כולו נכחד בעטיו. תושביה הם אומה בשם אלקַיְס; מאכלם עפר ומשקם חלב אם. הארץ הרביעית קרויה אלחַרְבַּא ובה נחשים שנועדו לשוכני הגיהינום וגודלם כגודל הרים . לכל נחש ניבים בדקלים נישאים, ולו היכה בניביו את גדול ההרים, היה כותשו עד היסוד.{10} שוכניה הם אומה הנקראת אלגִ׳לַּה, אשר אין להם לא עיניים, לא רגליים ולא ידיים, אך כנפיים יש להם ככנפי תרנגול הבר, ולא ימותו אלא מזוקן. הארץ החמישית שמה מַלְתַ׳אם ובה אבני גפרית הנתלות בצווארי הכופרים, ועת תבערנה האבנים יהיה הדלק על חזותיהם [של הכופרים] והלהבות על פניהם, כמו שנאמר: ״אש אשר הדלק לה הם האנשים והאבנים״(סודה 2, 24), וכמו שנאמר: ״ואש מכסה את פניהם״(סורה 14, 50). תושביה הם אומה הנקראת אלחַגְ׳להַ, אשר בניה לא ייספרו מרוב, ואוכלים הם איש את רעהו. הארץ השישית נקראת בשם סִגִּ׳ין, ובה ספרי רשומות על יורשי הגיהינום ועל מעשיהם המתועבים, כמו שנאמר: ״לא ולא! מעשי הרשעים, הלוא הם כתובים בסִגִ׳ין (סודה 7,83). שוכנת בה אומה הנקראת אלקִטַאט, ותושביה הם בדמות עופות, ועובדים הם את אלוהים עבודת אמת. הארץ השביעית שמה עַגִ׳יַּבה והיא מקום מושבו של אבליס, עליו המאֵרה. בה שוכנת אומה, ושמה אלחַ׳צוּם. תושביה הם שחורי עור ונמוכי קומה, וציפורניהם כציפורני חיות טרף. הם אלה אשר יושלטו [על ידי אלוהים] על גוג ומגוג והללו יושמדו בידיהם.
הערות המחבר: השטן מכונה בקוראן בשני שמות: שַׁיְטַאן – בהשפעה יהודית־עברית, ואִבְּלִיס – בהשפעה נוצרית־לטינית (diabolos), שם שכסאאי מרבה להשתמש בו, וכך הוא יופיע במהדורה זו. על הזיקה בין השטן לבין עולם השדים ראו גם להלן בסיפורי שלמה (מהדורה, הערה 315 והקשרה). על השדים המועילים לבני אדם ראו מהדורה, הערות 231, 309 והקשריהן. על עולם השדים בתרבות האסלאם, הרשמית והעממית, ראו מקדונלד ואחרים, ג׳ן; ליין, מנהגים, עט׳ 234-228.
גוג ומגוג בערבית: יַאג׳וּג׳ ומַאג׳וּג׳. שני עמים הנזכרים בקוראן(סודות 18, 99-94; 21, 96-95) ומקבילים לגוג ומגוג המקראיים (בראשית י, 2; יחזקאל לח-לט). לפרטים נוספים עליהם במסורת האסלאם ראו דונזל ואוט, גוג ומגוג. לפי כסאאי הם נמנים עם צאצאי יפת בן נוח. על גורלם באחרית הימים ראו גם מהדורה, סוף סיפור ישוע בן מרים, והערה 343.
הייתה הארץ מתנודדת על יושביה כספינה. הוריד אלוהים אליה מלאך גדול ממדים ורב כוח, וציווה עליו להיכנס תחתיה. נשאה [המלאך] על כתפיו, הוציא את ידו האחת אל המזרח ואת האחרת אל המערב, והחזיק בקצות הארץ ממזרח וממערב, אך לא היה מנוח לכפות רגליו. ברא לו אלוהים סלע מרובע מאבן חן ירוקה, אשר במרכזה שבעת אלפים נקבים, ובכל נקב מהם ים, אשר אין יודע את תוארו אלא אלוהים יתעלה. ציווה אלוהים על הסלע להיכנס תחת רגלי המלאך, ורגליו נחו עליו, אך אז לא היה לסלע מנוח. ברא לו אלוהים שור עצום, ולו ארבעים אלף ראשים, וכמספר הזה גם עיניים, אוזניים, אפים, פיות, לשונות וכרעיים. ציווהו אלוהים לשאת את הסלע, והוא נשאו על גבו ועל קרניו, ושם השור הזה אלרַיַּאן. אולם אז לא היה מנוח לרגליו של השור. ברא לו אלוהים לווייתן ענק, אשר לא יוכל איש להביט בו מעוצם גודלו{11} ומרוב עיניו, עד כי יש אומרים, שלו הושמו הימים כולם באחד מנחיריו, היו כגרגר חרדל בארץ צייה. ציווהו אלוהים להיות מנוח לרגליו של השור, וכך עשה, ושם הלווייתן הזה בהמות. אחר זאת שת אלוהים את המים מנוח ללווייתן, ותחת המים – האוויר, ותחת האוויר – מחשכי הארצות כולן, וכאן נפסקו הידיעות על הברואים שתחת המחשבים.
מסורת זו, על השור והלווייתן הענקיים הקשורים זה בזה, מזכירה במידת מה את אגרות היהדות על שור הבר והלווייתן המזומנים לצדיקים כסעודה בגן עדן; זאת בייחוד לאור השם ״בהמות״, הנראה כשם עברי והנזכר באגדות היהדות בצד הלווייתן כאחד מבעלי החיים שנועדו למטרה זו. ראו ביאליק ורבניצקי, ספר האגדה, כרך ב, עמ׳ שיג-שיד, אגדות יא-יד. בערבית: עקל. על נושא זה באסלאם בכלל ואצל כסאאי בפרט ראו שוסמן, כסאאי, עמ׳ 170-166. ראו גם מהדורה, סיפור הנביא איוב, עליו השלום, והערה 204.
אחר הדברים האלה ברא אלוהים את השכל, וציווה עליו: ״פנה לפנים״, ופנה. אמר לו: ״פנה לאחור״, ופנה. אמר [אלוהים]: ״חי עוזי ותפארתי, לא בראתי ברייה האהובה עליי יותר ממך; בך אקח ובך אתן, בך אגמול ובך אעניש״. והנביא, עליו התפילה והשלום, כאשר נשאל עד כמה טוב השכל [לאדם] למרות החטאים, אמר: ״אלוהים ימחל לו על חטאיו, ואז ייוותר יתרון השכל וייכנס לגן עדן״. עוד אמר הנביא: ״המשכיל [כלומר, בעל השכל – עאקל] הוא הדובר אמת, המאריך בשתיקה ואשר הבריות בטוחים מפני רעתו. האל לא יעניש את המשכיל ביום הדין כפי שיעניש את הבער [כלומר, חסר השכל – ג׳אהל], שהרי הבער הוא הדובר שקר בלשונו, התוחב את אפו לעניינים שלא לו, גם אם יודע הוא קרוא וכתוב״. ועוד אמר הנביא: ״אין עובד אלוהים מתקשט בקישוט יפה יותר מהשכל, ואין דבר מכוער יותר מהיעדר שכל״. אמר אבו הרירה: ״מי שיארך עיצבונו היום ישמח מחר, ומי שתארך שמחתו היום יתעצב מחר, ומי שחושב שהאחד עדיף על רעהו בזכות הבריאות גרדא, הריהו בער. ביום הדין יגיע המשכיל לדרגות שלא ישיגו אף לא מקיימי מצוות הצום והתפילה, והראוי ביותר מבין הבריות בהשתדלותו [לעבודת אלוהים] הוא הטוב שבהם בשכלו״. יש אומרים שכעב אלאחבאר ציווה על בנו לאמור: ״בני, אין דבר יפה יותר משכל עטור בידע, ומידע עטור ביראת שמים, ומיראת שמים עטורה בוודאות, ומוודאות עטורה בחמלה, ומחמלה עטורה בנימוסים טובים, ומנימוסים טובים עטורים בענווה, ומענווה עטורה בחסידות, ומחסידות עטורה באורח מישרים; לפיכך, בני, היה בעל אלה הסגולות, ועלית על גדולי הבריות״.
סיפורי הנביאים-מוחמד בן עבד אללה אלכִּסַאאִ-תרגמה מערבית-אביבה שוסמן—2013 עמ'41-39
עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר משה עמאר-1987
דון ר׳ אברהם בן בנישתי, סוכנו של המלך ג׳ואן השני והרב הממונה מטעם המלכות על כל יהודי קאסטיליה; שופט עליון ומחלק המיסים על הקהילות היהודיות. מוזכר שקיבל את המשרה הרמה ״על פי בקשת תלמידי החכמים והפצרת הקהלות יצ״ו ובקשותיהם״. למרות כבודו ועושרו, הי חיי צניעות ונמנע מראוותנות . היה חסיד ובעל מעשים ומאמין גדול, שהתנגד לכל הפירושים האליגוריים לתורה׳. חסידותו מוצאת את ביטויה גם בחיבור ״עץ חיים״ . ר״מ אבורביע מספר שפעם אחת, בשעה שחצר המלך עשתה בעיר אלקלעא, שהה שם גם ר׳ אברהם וחכמים נוספים שהיו נלוים אליו. כאשר שמעו כי בעיר אוקניא נוהג השוחט להשתמש בהיתר הנפיחה, הם הזמינו את השוחט, ולאחר שהתברר שאכן נוהג הוא להתיר כל סירכה בנפיחה, ״חרה מאוד אל הרב (= ר׳ אברהם בן בנישתי) ואל החכמים, ותפשוהו (= לשוחט) בכבלים והיה ימים במשמר. והיה מן הרב ז״ל להעבירו, להענישו ולנדותו״. ברם, בזכות התערבותם של אנשים גדולים משרי המלך, אשר ביקשו לחון את השוחט, שוחרר מהמאסר ואך הועבר מתפקידו. כמו־כן, ״כתבו הרב והחכמים הנזכרים אל ק״ק מאוקניא על המנהג הרע הזה דברים קשים״.
ר׳ אברהם עשה למען שיקומן הרוחני והאירגוני של הקהילות שנהרסו בפרעות ובשמדות שנת קנ״א (1391), כדברי ר״א זכות: ״הוא החזיק התורה ולומדיה והסיר הרבה שמדות בממונו״. באייר שנת קצ״ב (1432), כינס את ראשי הקהילות וחכמיהן בעיר ואלאדוליד, מקום מושבו של המלך. יחד איתם תיקן תקנות בעניינים ידועים, ״שהם עבודת הבורא יתברך וכבוד התורה הקדושה ועבודת המלך י״א (ישמרהו אלקים) והצלחת הקהלות יצ״ו ותועלתם״. התקנות הגיעו לידינו במקורן ובשלימותן. הן כתובות בשפה מעורבת עברית וקאסטיליאנית, ומחולקות לחמישה שערים״.
בשער הראשון— תקנות חשובות למען ביסוס החינוך היהודי, לימוד התורה והפצתה גם בין המבוגרים. הן אף חייבו את הקהילות להטיל ״נדבה של תלמוד תורה״, מס עקיף על מצרכים ושירותים כמו בשר, יין, מילה וחופות. ההכנסות מהמס הועמדו תחת פיקוחו הישיר של רב החצר, ונועדו אך ורק למען לימוד התורה והפצתה.
בשער השני— תקנות בענייני משפט ודין. הוטל חיוב על כל קהילה בדבר מינוי דיינים, סדרי הגשת התביעות, דרכי הדיון והפסק. ניתנה הזכות לצדדים לערער על פסקי־הדין המקומיים לפני רב החצר.
השער השלישי דן ביחסי גויים ויהודים. חל איסור להסתייע בנוצרים ובאנשי מימשל להשגת משרות ציבוריות ופריבילגיות. על המחזיקים כבר במשרות כנ״ל הוטל לדווח לרב החצר, כדי שיבדוק ויחליט אם אכן הושגו בדרכים כשרות.
השער הרביעי דן בחלוקה צודקת של נטל המסים והעבודות. הוטל איסור להשתמט מתשלומי מס או להסתייע בגויים ובאנשי מימשל להשגת שחרור ממיסים. על אלה שבידם כתבי שחרור ממיסים הוטלה החובה להציגם לפני רב החצר לבדיקה, אם אכן הושגו ביושר.
בשער החמישי— תקנות נגד מותרות במלבושים ובמשתאות. סייגים אלה נועדו למנוע תחרות פנימית, שבעקבותיה היו אנשים רבים שקועים בחובות, וכן למעט בראוותנות יתירה, המעוררת את קנאת הגויים ושנאתם.
בפטירתו דרש עליו ר׳ יוסף אלבו בפרשת שמות, על הכתוב ״מילדי העברים זה", דבר המבליט את פעילותו למען עמו ויהדותו. גם בניו אחריו המשיכו בדרכו, ותרמו רבות מממונם להחזקת שלוש הישיבות הגדולות, בראשות הרבנים ר׳ יצחק די ליאון, ר׳ יצחק אבוהב ור׳ שמואל בלאנסי. בנו יוסף היה פעיל בוועדה שהופקדה בשנת ר״י(1450) על חלוקת נטל המסים בין יהודי המלכות.
ר׳ אברהם די ליאון, מחכמי הגירוש. בביתו התכנסו חכמי הגירוש וניסחו את תשובתם לר״ח גאגין, והוא חתום עליה שלישי. מכל החכמים החתומים על התשובה, רק שמו של ר׳ אברהם נעדר מפסק חכמי הגירוש המתיר את הנפיחה, שנכתב בשנת רצ״ה (1535); נראה שאז כבר לא היה בין החיים.
ר׳ יהודה דיסיא. בידו שלח ר״ח גאגין את הסכמת התושבים לעיונם של חכמי הגירוש. הוא מתואר ׳החכם השלם׳. אין בידינו פרטים אודותיו ולא ברור אם היה מהתושבים או מהמגורשים.
ר׳ שמואל אבן דנאן בה״ר מימון״, מהמגורשים, מראשי התושבים בפאס. משפחת אבן דנאן מוצאה מפאס. היא היגרה לספרד והתיישבה בעיר גראנאדה. בגירוש הגיעה לאלג׳יר ושם נפטר במגיפה של שנת רנ״ו, בכ״א כסלו, ר׳ סעדיה המשורר בה״ר מימון, אבי ר׳ מימון אבי ר׳ שמואל דנן. מאלג׳יריה התגלגלה המשפחה לפאס.
בשנת רפ״ו (1526), בתקנת התושבים, מונה ר׳ שמואל לאחד מארבעה שנקבעו לטפל בענייני בדיקת הבהמות ולפסוק בענייני טריפות 108. הוא נשלח עם ר׳ שאול בן דנינאש למכנאס כדי לשטוח בפני המלך את תלונת התושבים בעניין היתר הנפיחה והחיכוכים סביבו. הוא קרא בציבור את תקנות המגורשים שנתקנו בשנת ש״ה והכריז עליהן בבית־הכנסת של התושבים. כן היה חתום על פס״ד ותקנות שנתקנו עד שנת שי״א . נראה כי נפטר בין השנים שי״א—שכ״ג, כי בתקנות שנתקנו בשנת שכ״ג נעדר שמו, ואילו בתקנות של שכ"ח חתום בנו סעדיה
הוא סיים את חיבורו ״מאמר על סדר הדורות״ בגראנאדה בתמוז שנת הר״מ (1480) ; נדפס בפעם האחרונה בפאס וחכמיה, ב. בתעודה שפורסמה ע״י ר״ד עובדיה, קהלת צפרו, ירושלים תשל״ה, ב, עמ׳ 143, כתוב: ״שמעתי מהחכם כהה״ר שמעון דוראן ז״ל בהיותו כאן בעיר פאס… שנת יהיה מקורך ברוך לפ״ק״, כלומר, בשנת רכ״ח. לי נראה שמדובר בר׳ סעדיה בה״ר שמואל, שיוזכר להלן, שכן ספק אם הייתה בשנת רכ״ח קהילה יהודית בפאס, ואם כן הרי היא היתה מדולדלת לאחר פרעות רכ״א. וכן לגבי ר״ש דוראן, נראה שמדובר בר׳ שמעון ב״ר רשב״ש ממחברי שו״ת יכין ובועז. או ר׳ שמעון בר צמח השני, ששניהם פעלו במאה הט״ז. כי ר׳ שמעון בן צמח הראשון נפטר בשנת ר״ד (1444). לכן נראה שהנידון היה בשנת שכ״ח (1558), וייתכן שסימון השנה היה גם על האות ק של מקורך.
ר׳ מימון הרביעי. במשפחת אבן דנאן השמות חוזרים על עצמם, ולכן תמיד קיים קושי לזהות במי מדובר. בחיבורי ׳חכמי פאס׳, בתוך: ר״ד עובדיה, פאס וחכמיה, ירושלים תשל״ט (להלן: פאס וחכמיה), א, עמ׳ 273—282, ערכתי את שמות בני המשפחה לפי סדר א״ב והשתלשלותם הכרונולוגית, לפי המקורות שעמדו לרשותי אז. יש לציין שכל החיבור הוא מעשה ידי ושמי הושמט מעליו. החיבור לא הוגה על־ידי ונפלו בו שגיאות דפוס ; לכן יש להשתמש בו בזהירות.
עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר משה עמאר-1987 עמ' 46-43
התנועה השבתאית במרוקו-אליהו מויאל-שנת תל"ד-1674-שנת העדנה
פרק שלישי: שנת תל״ד(1674) ־ שנת העדנה
למרות המכה הניצחת שספגה התנועה, שמרה החבורה הקרובה לשבתי צבי על קשר בין אנשיה, חרף העובדה שאנשיה היו פזורים על־פני ארבע כנפות הארץ. הם שמרו על קשר עם משיחם במקום גלותו על אף הריחוק הגיאוגרפי.
באחת האגרות ששלח למאמיניו עוד בראשית גלותו, כתב להם שבתי צבי ״שיחזור בכ״ב כסליו שנת תל״ד״(21.12.1673). ומפרש גרשם שלום "ששבתי צבי רומז שיחזור מגלותו או יחזור ליהדותו, ואולי האמין כי אז ימלאו שבע השנים הנוספות של שליחותו לתוך הקליפה שהתחילו בסתיו 1666 .״
כזכור, שבתי צבי קיבל עליו את האיסלם בט״ו באלול תכ״ו(15.9.1666). רמז לכך ניתן, לפי השבתאים, בנבואת זרובבל, שהבאנו לעיל, שנמצאה כביכול בבית גנזיו של ר׳ שאול סירירו ואשר עליה הסתמך ר׳ יעקב בן־סעדון ולפיה שבתי צבי ״הוא הגואל האמיתי ובעוון החכמים והרבנים שהוציאו עליו דבה ישאר שמונה שנים מצומצמות (ההדגשה שלי א.מ.), במאסר לכפר על עוונם.״
בנבואת זרובבל מדובר על שמונה שנים מצומצמות ולא על שבע, והרי מט״ו אלול תכ״ו עד כ״ב כסליו תל״ד, עברו שבע שנים ושלושה חדשים וחצי, כלומר שבבר נכנסנו לשנה השמינית והרי הם שמונה השנים המצומצמות עליהן מדברת נבואת זרובבל.
רמזים אלה הכלולים במכתביו של שבתי צבי שוב מפיחים תקוה בלב המאמינים ושוב נדלק הניצוץ. המתח המשיחי עולה ומטפס אט אט לשיאים חדשים וככל ששנת תל״ד (1674) מתקרבת כך גדלה הציפיה לפתחון פה המשיח ולקבלת רמזים ממנו על הגאולה הקרובה. זיק ההתלהבות נדלק מחדש וסוחף וגורף המונים, והזיקה החרישית של כיסופי גאולה שבה ומרעידה לבבות המוני המאמינים. מחשבי הקצין כולם מתנבאים בסגנון אחד: שנת תל״ד היא שנת בואו של המשיח.
בליוורנו
בליוורנו אשר באיטליה מתכנסים בשנת תל״ד ראשי הכת, ביניהם ר׳ משה פניירו, ר׳ יהודה שאראף רבו של שמואל פרימו, ר׳ מאיר רופא ור׳ אברהם מיכאל קארדוזו שהגיע לליוורנו מטריפולי.
החבורה משנסת מתניה ועיקר דאגתה ועיסוקה הוא הפצת הכתבים והנבואות של נתן אשכנזי בין המאמינים. שמועות על מעשי פלא של המשיח ונביאו מופצות ומופרחות על־ידי שליחי החבורה. ידיעות על גילוים שארעו לכמה מאמינים מתקבלות ממקומות שונים ובשורות, ישועות ונחמות על הגאולה הקרובה רודפות אחת את רעותה.
באמסטרדם
באמסטרדם, מבצרו של ר׳ יעקב ששפורטש, מתאספת קבוצה בראשותו של ר׳ עמנואל אבי עטר (אבן־עטר), חזן הקהילה הספרדית באמסטרדם, ועמה נמנים ר׳ אברהם פררה, מפרנסי וגדולי הקהילה, דניאל לוי דה באריוס, אנוס שחזר ליהדות ״איש משורר בלשון לעז שקורין לו פואיטא״ אשר ניבא שלפני תשעה באב של תל״ד (1674) יתגלו סימני ישועה ולראש השנה הבא יבא המשיח שבתי צבי.
בטריפולי
ר' אברהם קארדוזו מפיץ במשנה מרץ את אגרותיו כדי לבשר בהן את סוף הקצין ״והנה עכשיו אני מגיד מחדש מה שהוא סוף כל הקצין. בשנת התל״ד (1674) בראש השנה הבא.״
במרוקו
במקנס ובטנג׳יר אשר במרוקו קמו גם שם נביא ומחשב קצין וההתעוררות באמונה החדשה־ישנה התחדשה. האמונה בתנועה, שנדמה היה כאילו דעכה אשה וכבתה לחלוטין, המשיכה ללחוש תחת ערמת הדשן, ועכשיו ניערה מעליה את אפרה ושוב היתה לשלהבת יה אשר ביערה וליחכה את שדות קהילות מרוקו. המתח המשיחי בתוך הקהילה מרקיע שחקים ומגיע לשיאים חדשים. הכיסופים לגאולה מתעוררים יותר מאשר בימי גאותה ופריחתה של התנועה בהתגלות הראשונה, ולהתלהבות ההמונים אין גבול.
למרות האכזבות, למרות הכשלונות שהיו מנת חלקם של המאמינים, שוב מקיפה ההתעוררות המשיחית המונים ובהרבה קהילות ״נתעוררו בתשובה גדולה יותר ממה שעשו בגילוי הראשון של אדונינו יר״ה״,לפי אחת העדויות של בן התקופה.
ר׳ אברהם כהן
בטע׳יר שבצפון מרוקו קם מחשב קצין בשם ר׳ אברהם כהן, אשר חישב ומצא ששנת הגאולה הקרובה היא שנת תל״ה (1675). עדות זו שבידינו באה ממקור לא יהודי, והוא סיפור של תייר פורטוגלי אלמוני שהגיע לטנג׳יר ב־1674 והעלה את רשמיו על הכתב. כתב־היד נתגלה לאחרונה על־ידי שאנטאל דה לה ורון Chantal de La Veronne ונדפס תחת השם טנג׳יר תחת כיבוש אנגלי – לפי תאור אנונימי משנת 1674
ר׳ אברהם כהן היה עתיר נכסים ונחשב לעשיר הגדול ביותר בטנג׳יר. הוא הגיע למרוקו מאמסטרדם, שהה זמן מה בסאלי ובשנת 1674 נתמנה לרבה של הקהילה האירופית של טנג׳יר. ר׳ אברהם כהן היה שבתאי אדוק ועל־ידי גימטריאות ונוטריקונים קבע ששבתי צבי עתיד להתגלות מחדש בכל עוזו והדרו בעוד שנתים. רמז לאמיתות משיחיותו של שבתי צבי מצא ר׳ אברהם בחישוב צרופי האותיות הראשונות של הפסוקים חבאים: שמות, פרק ד׳ פסוק 13, דניאל, י״ב 7, וזכריה, ט׳ 9, הנותנות סך.814 שמו של שבתי צבי בגימטריה גם כן 814. ואילו שנת הגאולה – שנת תל״ה (1675), הוא מצא בראשי התיבות של הפסוק האחרון של הפרק חאחרון של ספר תהלים המסתמכים ב־435 (כל הנשמה תהלל יה = 435) שהיא שנת תל״ה (1675).
כל החישובים של הרב מטנג׳יר כתובים ב״תיאור״ – לפי שאנטאל דה לה ורון – בפרטי פרטים, עם ציטטות עבריות והעתקתן לאותיות לטיניות.
לר׳ אברהם כהן היו קשרים הדוקים עם קהילות שבתאיות אחרות ברחבי אירופה ושנה לפני כן קיבל ידיעות על־ידי אנשי הצי של איזמיר שקיימת התעוררות בין חסידי שבתי צבי ושיש להם אמון בו בלתי מעורער ובלתי מסויג.
הסופר האלמוני מוצא קירבה בין הכיסופים המשיחיים של היהודים לבין הכיסופים המשיחיים של הנוצרים שבאו לידי ביטוי בתנועה הנקראת ״הממלכה החמישית״. גם אנשי תנועה זו ציפו באותה שנה לשלטון הממלכה האוניברסלית שתבשר את הגאולה הקוסמית לאנושות ולעולם, וזאת מבלי שהיה איזה קשר גלוי או סמוי בין מאמיני וחסידי שתי התנועות. יש מקום לשער שהאוירה המשיחית הכללית ששררה, תרמה ועזרה להגברת המתח המשיחי בקרב הקהילה היהודית במרוקו.
התנועה השבתאית במרוקו-אליהו מויאל-שנת תל"ד-1674-שנת העדנה-עמ' 116-113
מעלותיהם, תפקידם ותחום סמכותם של ה״ראשונים לציון״
מעלותיהם, תפקידם ותחום סמכותם של ה״ראשונים לציון״
במשך הרבה דורות תפסו ״הראשונים לציון״ מקום נכבד וחשוב מאד בחיי קהלות היהודים הספרדים, לא רק בא״י אלא גם בכל תפוצות הגולה, והקהלות היו מתחשבות אתם כעם הסמכות התורנית העליונה בעם ישראל, שלידיה נמסרה ההדרכה בענינים הנוגעים לתורה, להלכה ולמוסר. רבנים גדולים, מורי הוראה, דיינים, פוסקים ויודעי־דין, בארץ ובחו״ל, היו ממציאים ל״ראשונים לציון״ את פסקי־דינם כדי לקבל מהם את חוות דעתם ואשורם. ואפילו מחברים שהיו מפורסמים כגאונים גדולים, היו פונים אליהם לקבל מהם הסכמה לחבוריהם התורניים וגם השגות או הערות עליהם. כי גם גאונים כאלה היו מביטים על ״הראשונים לציון״ כעל רבנים חריפים ומיושבים בדעתם, מסורים לעמם ובעלי זיקה מיוחדת לערכי הרוח.
על ״הראשון לציון״ היה הקהל מביט כעל אישיות נישאת מעם שאין לה כל זיקה פוליטית ולא כל שכן מפלגתית, ואפילו יהודים שלא היו מדקדקים במצוות היו רגילים לכבד את הראש״ל כאישיות מוסרית נעלה ובעלת קסם והשפעה, והיו לו הרבה חסידים גם מבין החפשים והחילוניים, כי מוסד ״הראש״ל״ היה מוסד ששום גושפנקא מפלגתית או פוליטית לא היתה טבועה עליו.
המוסד שנקרא ראש״ל לא היה נוגע רק לדתיים בלבד, ולא היה רק עניין פרטי שלהם, שיכולים לבשל בו מטעמים לפי טעמם ורוחם, אלא מנהיג רוחני לכל העם וסמכות דתית הגבוהה ביותר ליהדות כולה; אחרי בחירתו לא היה תלוי לגמרי בכל בוחריו ותומכי מועמדותו ודבר זה היה מגדיל ומאדיר את כבודו ושמו בארץ ובגולה.
ה״ראשונים לציון״, שהיו מגיעים למשרה רמה זו בזכות גדולתם בתורה, ביראה ובהנהגה, היו צריכים להיות גאונים בתורה, מורי הוראה באיסור והיתר, דנים דין תורה בין הצדדים נצים, מוכיחים תוכחות מוסר את בני הקהלה, מגלמים את ההנהגה הדתית המסורתית ומייצגים את סמכות התורה בחיי העם. אחדים מהם היו נחשבים כממשיכי המסורת של חכמי ספרד שרובם ככלם היתה תורתם תורת־חיים.
בשנת הת״ר ליצירה (1840), חזרו ארץ ישראל וסוריה לידי ממשלת תורכיה אחרי היותן, כשמונה שנים, תחת שלטון מצרים. אז העלתה ממשלת תורכיה את ירושלים לדרגת מחוז והושיבה בה פשה (פחה) בדרגת מושל־פלך אשר בתוקף משרתו משל עליה ועל הערים שבסביבותיה. על ידי התעלות ירושלים במצבה המדיני, ניתנה זכות ליהודיה שהראש״ל, ראש רבני א״י, יהיה מוכר ומאושר מטעם הממשלה המרכזית בקושטא בתואר ״חכם באשי״; בשנת התרכ״ב (1842) הוענק התואר ״חכם באשי״ להראש"ל אברהם חיים גאגין המכונה רב אג״ן. מהשנה ההיא ואילך התחילה הממשלה התורכית המרכזית בקושטא להכיר את ״הראשונים לציון״ גם כסמכות רשמית, ולהעניק להם את התואר ״חכם באשי״ ע״י מאמר מלך (פירמן), והיתה שולחת להם מדים רשמיים מקושטא. ראשי הרבנים האלה, היו מוכתרים, איפוא, בשני תוארי כבוד נעלים : ״ראשון לציון״ ו־״חכם באשי״. כנציגים רשמיים מוסמכים של קהלתם בפני השלטונות המרכזיים בירושלים, היו עומדים בפרץ לעמם, בשעות פורענות וגזרות רעות, ופונים לממשלה המרכזית בקושטא, בתלונות נגד השלטון המקומי, אם זה לא היה מטה אוזן קשבת לדרישותיהם. הם היו מפקחים על דרכי העדה כולה, על עניניה והליכותיה, מקבלים את האחריות על כל הענינים שבינה לבין השלטון המקומי והממשלה־המרכזית, ורק אותם היתה הממשלה מכירה בכל הנוגע ליהודים, חתימתם היתה נחוצה לשם קיום כל המסמכים הרשמיים ואשורם.
ולמען הגדיל את כבודם גם בעיניהם של לא־היהודים, היו ״הראשונים לציון״ זכאים להיות מלווים תמיד בשני קווסים נושאים מדים רשמיים מרוקמים זהב, כמו הקווסים של הקונסולים האירופיים, ובמוטות הכסף שבידם היו דופקים ברעש על האדמה, כשהיו מפנים ל״ראשונים לציון״ את הדרך בעברם בחוצות ירושלים, או בטיוליהם בשאר ערי א״י.
בימי גנוסיה היו ה״ראשונים לציון״ מתקבלים ע״י מושל מחוז ירושלים והפקידות הבכירה, בכל הכבוד הראוי להם ולמשרתם הנעלה, כנציגי ה ״ אומה היהודית ״, ממש כמו האפטרירכים היוני והארמני, הקאדי והמופתי, וכל ראשי הדתות האחרות, ולפעמים בכבוד הרבה יותר גדול מהם, משום שה״חכם־באשים״ האלה לא התערבו מעולם בפוליטיקה, לא גרמו צרות לממשלה ולא הסתבכו אף פעם בסכסוכים רציניים בעניני מקומות קדושים או בתביעות בעלות על ״קבר קדוש״ זה או אחר.
יום גנוסיא שמח (=יום הולדת שמח)
מקור המילה גנוסיא ביוונית,
(יום גנוסיא הוא יום הולדת אדם עפ"י חז"ל)
יחסי ה״ראשונים לציון״ עם ראשי הדת המוסלמית, הקאדי והמופתי ועם ראשי הדת הנוצרית בא״י, היו תמיד תקינים וידידותיים, ובימי חג ומועד היו מחליפים ביניהם בקורים הדדיים.
הממשלה המרכזית בקושטא היתה מעניקה ל״ראשונים לציון״ ה״חכם באשים״ עיטורי־כבוד שהיו מקשטים בהם את חזיהם בימי גנוסיה, ובשעות בקורים וחגיגות דתיות.
גם היחסים בין ה״ראשונים לציון״ ונציגי המעצמות האירופיות וקונסוליהן בירושלים, היו תמיד ידידותיים ולבביים, והללו היו מתייחסים באמון רב, להמלצותיהם ובקשותיהם, בכל ענין צבורי יהודי וממלאים אותן ברצון.
בחגי היהודים ובמועדיהם היו הקונסולים האירופיים באים לברך את ״נציגי האומה היהודית״ בביתם, והללו היו מחזירים להם בקור בימי מועדיהם הדתיים או הלאומיים.
ה״ראשונים לציון״ היו אחראיים לביצוע אספקת השירותים הדתיים, והיו מהווים את המסגרת הרשמית ואת המעמד הממלכתי של הרב במדינת תורכיה.
רבים מהם היו מחוננים בלשון־למודים והיו המטיפים ברבים, יוזמים הקמת מוסדות תורה, מדריכים ומשפיעים, ומעורבים בעסקי־צבור. לפעמים היו תקיפים בדעתם ובלתי־פשרנים, בענינים עקרוניים, ולפעמים היו נעימי־הליכות ומחוננים בכשרון של גמישות. והיו מרכזים בידם את הסמכות התורנית וההנהגה הדתית והרוחנית, ושימשו מרכז של השפעה רוחנית המכוונת את אורחות חייהם של המוני ישראל בדרכי התורה, ומעולם לא ויתרו על תפקידיהם המסורתיים.
ה״ראשונים לציון״ היו ממזגים בקרבם רמה דתית ומוסרית עם התמצאות בבעיות האדם והחברה שבימיהם, ומגיעים לידי ידיעות מקיפות ומעמיקות בהלכה, והיו, איפוא, המועמדים האידיאליים למשרתם, לא רק כמורי הלכה אלא גם כמורים לנבוכי־הדור בזמנם, וששים אלי־קרב במלחמתה של תורה.
בידי ה״ראשוגים לציון״ היה רסן הממשלה והמשפט, ההנהלה החברותית והמדינית של צאן מרעיתם, והם שימשו נקודה מרכזית שכל העינים היו פונות אליה. באמון גמור היו היהודים בארץ־ישראל, ובכל תפוצות הגולה הספרדית, נשמעים לפקודותיהם, מוסרים לידם את תורתם לפרשה, ולבארה, ולהנחילה לידים אמונות, מביטים עליהם כעל עמוד־ אורה ההולך לפניהם בחשכת גלותם, וכמצביאי צבאותיהם ומנהלי עניניהם בעצה, בדעת ובתבונה. העם היה מקבל מהם הדרכה במוסר, בהלכה, במנהגים ומבקש מהם להכריע במחלוקות, ולקבוע עמדה בכל מיני תסיסות רוחניות.
ה״ראשונים לציון״ היו השומרים הנאמנים על חומת היהדות והלאומיות היהודית, ולא היו נותנים לצאן מרעיתם לרעות בשדות זרים, לפרח פרץ בחומת התורה ולקצץ את פתיל החיים הלאומיים, וע״י כך קנו לעצמם שם עולם במעשיהם ובאורחותיהם.
במסירות גמורה ישבו ה״ראשונים לציון״ יומם ולילה בישיבותיהם ופקחו על כל המתרחש בזמנם, הביטו כצופים על העם, ומתוך פנתם הפיצו קרני־אורה בתקנותיהם, סייגיהם, וגדרותיהם. מבין כתלי ישיבותיהם, סיפקו מזון רוחני לתלמידיהם, חוקקו חוקים ומשפטים ישרים בחיי החברה והמשפחה, המוסר והכלכלה, והעמידו תלמידים נאמנים שאף הם, כמוהם, היו רועי העם, מוריו ויועציו ומפיצי תורת רבותיהם ברבים ע״י דרשותיהם, הלכותיהם, אגדותיהם; ״הראשונים לציון״ היו מתקדשים על צאן מרעיתם ומתחבבים עליהם׳ כי הטפותיהם לא היו לשם אינטרסים פרטיים מוגבלים, צרים וקטנונים, אלא לאושר הכלל והפרט, ודבוריהם היו בטויים לכוונה טהורה, מזוקקת. בסגולות אלו היו רוכשים את לב העם לכל שדרותיו וגיליו לאהבה אותם.
בין ״הראשונים לציון״ היו גם כאלה שיוצר הבריאה חנן אותם במתנת־הרוח ויפעת־הגוף, בהדרת־פנים, בשיחה נאה, ובקול נאה שהיו לוקחים שבי את לב רואיהם ושומעיהם, ומשאירים עליהם רושם בל יימחה. רובם היו חוטר מגזע רבנים, נינים ונכדים וצאצאים של רבנים ומורי־הוראה מפורסמים שגם הם ישבו על כסא ההוראה ושרתו את עמם באמונה.
הם היו אישים המרכזים בתוכם תכונות נפשיות נעלות וכשרונות גדולים, התמדה ללא ליאות בלמוד התורה, בעלי זכרון נפלא ושכל ישר ומעמיק, הממשיכים את המסורת הנאה של אבותיהם ונעים היה לראותם בשלוותם הרוחנית ובשאננותם הנפשית.
בשעת צרה לעמם היו ״הראשונים לציון״ עומדים בכל שעור קומתם, בכל האידיאליות העמוקה החופפת עליהם, בכל עוז רוחם ותום אמונתם ובטחונם ביוצר־העולם נגד צוררי היהודים ומבקשי־רעתם, ובעתות כאלה לא היו מן השבעים השקטים והש־ והשאננים המרוצים, אלא מיחידי־הסגולה שעינם צופיה מן העבר אל מול פני העתיד; היו ביניהם אחדים שלא היו מן השמרנים הקהים־הכהים המסתפקים בשמירה על הקיים ובהתבוננות בשויון־נפש על הבאות, אלא היו משתדלים לגדור פרצות ולתקן בדקים ולעורר את העם מתרדמתו הרוחנית והמוסרית.
וכשהיו נתקלים במצבים ובתנאים שלא היו נוחים לרחשי־נפשם, ולא היה בכחם להגיב כפי רצונם, היה לבם מתכווץ מצער ומכאב ושופכים את מרי שיחם בכתביהם ובספריהם שעד היום הם עדות לרוחם, למעשיהם ולטוהר שאיפותיהם. אולם היו ביניהם גם כאלה שבעמדם חסרי־אונים מול גזרות ופורעניות שבאו על עמם, היו מציעים להכנע לרצון האל, מפני ״שאנו בגלות״ ודינא דמלכותא דינא.
בין ״הראשונים לציון״ היו כאלה שלא היו מסתגרים רק בארבע אמות של הלכה בלבד, אלא היו מוצאים תמיד זמן להשתתף בעניני הצבור הרחב, פוסקים הלכה בעניני משפט מסובכים, ובין פסקי־הלכה מנוגדים של חכמים שונים, עונים על שאלות שהיו נשלחות להם מרבני הגולה, מתקינים תקנות, נותנים תוקף לתקנות קיימות או מבטלים אותן כשלא היו, לפי דעתם, מתאימות לרוח הזמן; מבטלים מנהגים נפסדים, מגבירים את כח סמכותם של מנהיגי קהלות בעניני הקהלות, מכריעים במחלוקות בין שתי קהלות, או בין שתי סיעות בקהלה אחת, וקובעים עמדה לתנועות חדשות.
הם היו מייסרים ומוכיחים, משמיעים חדושי תורה, נותנים הסכמות לספרים, מסמיכים רבנים ושוחטים או מפטרים אותם מכהונתם כשלא היו ממלאים את תפקידם באמונה.
ואת כל המשימות האלה, היו ממלאים ״הראשונים לציון״ לא רק בכח תורתם וחכמתם ומתוקף אישיותם, אלא בעיקר מכח משרתם הרמה וסמכותה של א״י וקדושתה של ירושלים שבה היו נבחרים, ובה היו מקבלים מהרבנים בוחריהם את כל סמכויותיהם, ומהמקום המרכזי שא״י תופשת בלבבות יהודי הגולה וא״י.
״הראשונים לציון״, שבתוקף תפקידם היו משמשים נציגים של א״י החיה, היו צריכים לגלם בקרבם את מיטב התכונות של יהודיה. הם היו צריכים למלא שליחות רוחנית רבה, להנהיג ולהורות דרך במדות תרומיות ובמעשים טובים, להיות מגדולי חכמי ישראל בא״י, או מרבני חוץ לארץ שהשתקעו בא״י, להיות מוכתרים בכתר תורה, במדות מוסריות ובנימוסים טובים, כדי לשמש אות ומופת בהתנהגותם.
הם היו צריכים להיות ידועים היטב לצבור, כי רב ראשי היה נחשב בעיני העם בתפוצות הגולה כמרות דתית עליונה, כרועה־רוחני לכל בית ישראל, שגם בעיני הגויים ייחשב ככהן גדול, כאיש מורם מעם לפי גדולתו הרוחנית, נימוסיו וידיעותיו שרק תודות לסגולותיו אלה הגיע לכהונתו הרמה. הוא היה צריך להיות רב שלא רק מזגו הסוער ודינמיותו מכשירים אותו למשרה גבוהה זו ועוזרים לבחירתו אלא בעיקר גדולתו בתורה, מוסריותו ונקיון־כפיו. הוא היה צריך להתבלט בידיעותיו בין חבריו הרבנים, צעירים כקשישים, ירא שמים מרבים, מדקדק במצוה קלה ואישיות עצמאית שלא תכפוף מעולם קומתה בפני מי שתקיף ממנה.
״הראשונים לציון״ היו לפעמים גם מתווכים במחלוקות שהיו פורצות בין עדות האשכנזים בירושלים והללו היו בוחרות בהם כבוררים יחידים בסכסוכיהן, ופסק דינם היה מחייב את שני הצדדים.
ראה הראשונים לציון, אברהם אלמליח הוצ' ראובן מס, ירושלם, תש"ל– מעלותיהם, תפקידם ותחום סמכותם של ה״ראשונים לציון״-עמ' 6-2
השדה מהמדבר-סיפורים מהאפוס של יהדות מרוקו-נהוראי מאיר שטרית-מסגד אהרן
מסגד אהרן
האחים אידור וחמו ישבו הרחק מן היהודים, שלא לספוג את ריח המשקה שלהם. שהרי לא רק דתם אסרה עליהם לשתות, אלא הם עצמם שללו את המשקה בהיותו מזיק בגוף ובנפש, שהפליאו כל הבא עימם במגע: גבוהים וחסונים היו, עורם בהיר ועיניהם הכחולות־ירוקות צלולות וחזקות רואי כל כך, עד שהיו יכולים להצביע על כוכבי רקיע בעיצומו של יום מלא אור.
מוזרים היו, נודדים על מיטלטליהם וצאנם בכל ארבע עונות השנה בין ההרים. משונה היה מזונם — חלב עיזים, תמרים, תירס וגבינה, המשומרת בכדי חרס משך שנים רבות. מתמיה היה לבושם, העשוי צמר טהור, ונעליהם — סנדלים קלים. אף ראשם היה מגולח תמיד למשעי ולרובם היתה גולשת צמה עבה, משיער זהוב, ממרכז הקדקד אל הגוו. אך הולכי רגל מעולים ומטפסי הרים מושבעים היו הנוודים, וידעו סביבתם היטב.
יותר מכל היו עשירים בסיפורי פלאים ובאגדות, וביניהן זו המספרת, כי על הר גבוה, שקצהו נוגע בהרי מדבר אלג׳יר, התפלל אהרן הכהן. בשם ׳מסגד אהרן׳ כונה הר זה.
כאשר הביע הרב יהודה את רצונו ללכת שמה, הדהים רבים מתלמידיו ועמיתיו לתורה. ואיפה נכתב בתורת ישראל, כי אהרן נעלם, הגיע להררי דרום־מזרח מרוקו, התפלל שם וחזר. והלא אפילו בקוראן אין לכך זכר. והרי רק בפי הנוודים חי סיפור זה, לפיו קידשו את מערת אהרן. אולם, אם מלומד גדול בתורה כרב יהודה מאמין בזה, מי יעז לחלוק על דעתו.
שישה הלכו בדרך: הרב יהודה, שני יהודים שהיו מעורים בחיי הנוודים שבאיזור ההר ושני הנוודים, שהכירו את ההר ואת הדרך אליו. תוך כדי רכיבה על הפרדות התווכחו ביניהם הנוסעים התמהוניים, כך שלא ישתעממו בדרכם ולא יירדם, חלילה, מי מביניהם על פירדתו, ואז יפול על זיז סלע. מתי היה זמן לאהרן הכהן לבוא להתפלל כאן ולחזור, והאם לא הסתפק בהר סיני, הנבחר מכל ההרים, והצטרך לבוא הנה.
״איש לא העז עד כה להתקרב אל המקום הזה״, הזהיר אידור הנודד את הרוכבים.
״וכי למה״, היקשה הרב יהודה.
״כי המקום הזה הוא מערה שרויה בעלטה ומתוכה יוצאת רוח קרה״, אמר הנווד.
״אך אם לא נוכל להיכנס פנימה, בעבור מה באנו בכלל״, שאל ישועה היהודי, אשר שנים רבות היה עובר ליד המקום אך מעולם לא קרב אליו.
״אנסה להוביל אתכם אל הפתח, אך זיכרו כי המקום מסוכן הוא״, היתרה הנווד.
בינתיים הגיעה שעת ערב, והם חנו ליד מעיין, פתחו שקיהם והכינו אוכל ושתייה. התאוו אף לכוס עראק, אך מחשש שמא ישפיע עליהם המשקה החריף ולא יוכלו להמשיך בדרכם, לגמו כוסית יין אחת בלבד.
את הלילה עשו למרגלות ההר המתנשא לגובה רב, ואשר מאחוריו נמצאה המערה. ליל בלהות היה זה: זאבים, שועלים וכלבים ייללו ונבחו סביבם עד אור בוקר. עד תפילת שחרית ותה של נוודים.
אחר החלו לעלות על ההר. עמדו הפירדות בלב הדרך וסירבו להמשיך. אף המכות שהנחיתו הנוודים על גבן לא הועילו. לפיכך נאלצו לשרך דרכם בפיתולי שביליו של ההר הגבוה, כשהם גוררים את הפירדות אחריהם. מתנשפים ועייפים הגיעו לפיסגתו, השתרעו על האדמה ונחו שעה ארוכה מאוד. בזמן שנחו היהודים עסקו הנוודים בהכנת השטח לקראת הירידה לאותו פלא, מערה הממוקמת דווקא באמצע ההר.
לבסוף קמו היהודים על רגליהם והשקיפו על המערה מפיסגת ההר. ראו מה שראו, נסוגו לאחור והביטו זה בזה בחרדה. קרב אליהם אידור הנווד והסביר להם כי יירד מטה בעזרת חבל, אותו קשר סביב סלע גדול בהר, וכי לאחר שיגיע לפתח המערה יוכלו הם, היהודים, להשתלשל אחריו.
וכך עשה. הוא ירד בקלילות ובזריזות אל פתח המערה, הסיר את החבל מביטנו וקרא לאחיו למושכו חזרה מעלה.
בעודו מביט מעלה לא נזהר — והחליק אל מעמקי המערה.
"קר כאן, עמוק, מחליק". נשמע קולו המתעמעם מהדהד מפי התהום.
השדה מהמדבר-סיפורים מהאפוס של יהדות מרוקו-נהוראי מאיר שטרית-מסגד אהרן-עמ' 89-87
קצידת יוסף הצדיק-יחיאל פרץ
קצידת יוסף הצדיק-יחיאל פרץ-Ph.D
מתוך מחקר לשם מילוי חלקי של הדרישות לקבלת תואר
"דוקטור לפילוסופיה"
חשוב לציין שהפרסום הוא על דעתו והסכמתו של מר יחיאל פרץ.
אביא לכאן בעיקר את הפרק המתייחס לסיפור יוסף ואשת פוטיפר בקצידה ׳על יוסף הצדיק׳, כמו כן סיפור יוסף ואשת פוטיפר –בספרות האסלאם , הן מהקוראן והן מספרות מאוחרת יותר. יוסף זכה לקבל "סורה" (פרק) שלמה שנקראת על שמו והיא סורת יוסף 12 – يوسف .
פרק חמישי: סיפור יוסף ואשת פוטיפר בקצידה ׳על יוסף הצדיק׳
כללי
הקצידה על יוסף הצדיק, או ׳קצת יוסף הצדיק׳, היא שיר ארוך ומולחן ממרוקו, שנכתב ביהודית-מרוקאית. אל השיר התוודעתי לראשונה בילדותי במרוקו, בבוז׳אד עיר הודלתי. הוא הושר על ידי אימי בהתכנסויות משפחתית לעת ערב, כשיר ערש. את השיר שמעתי לאחר מכן גם מפי בני קהילתי באירועים חברתיים שונים ובהקלטות מפי פייטנים וזמרים. השיר זכה לפופולאריות רבה בקרב יהודי מרוקו, ועל תפוצתו הרבה ניתן ללמוד מדרכי-הפצתו ומן ההזדמנויות של ביצועו: הוא בוצע בהתכנסויות ציבוריות ומשפחתיות, באירועים דתיים וחילוניים בבתי כנסת ומחוצה להם, בהתכנסויות במועדים ובחגים. השיר נמסר בעל-פה על ידי גברים ונשים מזה כמה דורות,' הוא הועתק והודפס עשרות פעמים בחוברות ובדפים בודדים לשימושם של מבצעים ולהפצה בציבור. השיר גם שובץ בסידורי תפילה, בקובצי פיוטים, בנספחים להגדות של פסח ובקבצים שנדפסו לרגל אירועים משפחתיים וציבוריים מיוחדים. שיר זה גם הוקלט מספר פעמים במרוקו ובישראל ובוצע בידי כמה מבצעים, שהידוע שבהם הוא ג׳ו עמר, זמר/פייטן יוצא מרוקו, שביצועו עם התזמורת האנדלוסית הופץ בתקליטור ובאמצעות הרשת, ביו־ טיוב.
הערת יחיאל פרץ, להלן י.פ. במהלך העבודה למדתי על הפופולאריות הרבה שלה זכתה היצירה. נוסף לעדויות בכתב סיפרו לי יוצאי מרוקו בעל-פה על ביצועיה הרבים של הקצידה. את הקצידה על יוסף הצדיק שמעתי אני מפי אימי ז״ל ששרה אותה לבני המשפחה כשיר ערש בהיותנו במרוקו ובדרך לישראל במחנה המעבר במרסיי ב-1956. כמו כן שמעתי אותה בהזדמנויות נוספות מפי קרובי משפחה ומיוצאי בוז׳אד, עיירת מולדתי במרוקו. את אחת העדויות המעניינות שמעתי מפי הגברת יפה בנוז, יוצאת העיר צפרו שבמרוקו: היא סיפרה שסבה אמר לה כי את הקצידה שר הרמ״א (ר׳ רפאל משה אלבז) לפנות בוקר, והאימאם, שהיה במסגד וקרא באותה שעה לתפילה, הצטרף אליו בשירת הקצידה, כאשר זה שר בית וזה עונה לו בבית לסירוגין. דבריה מעידים על הכבוד שרחשו מוסלמים ויהודים כאחד לקצידה. ראו ב׳סידור אבותינו׳ של עטייה, עם׳ 861-856.
הדיון בקצידה יעסוק בזיקותיה ובקשריה אל מסורת הסיפור ובחידושיה: כיצירה השייכת למכלול של המסורת היהודית-ערבית אתחקה, מחד גיסא, אחר קשריה לטקסטים מן המסורת היהודית וזיקותיה למסורת הסיפור המוסלמית, ומאידך גיסא, כיצירה חדשה – אעסוק בעיצובם של המרכיבים המסורתיים לסיפור חדש ההולם את תפיסת העולם הרוחנית והתרבותית של המחבר ושל בני קהילתו. לדיון בשיר אקדים סקירת רקע קצרה על קהילת מרוקו ועל הקונטקסט הספרותי והתרבותי של הקצידה, היינו, על השירה והפיוט במרוקו ועל השירה הערבית־יהודית שעל ברכיה צמחה יצירה זו.
יהדות מרוקו
הקהילה היהודית במרוקו הייתה הגדולה בקהילות היהודיות בארצות האסלאם ומן העתיקות שבהן. ראשוני היהודים הגיעו למרוקו עוד לפני ימי בית שני. קהילה זו ידעה בתולדותיה עליות ומורדות ביחס של השליטים אליה, היו תקופות של רדיפות דתיות וגזירות של שליטים שהרעו את מצבה של הקהילה, ומנגד חוו היהודים במרוקו גם תקופות של סובלנות מצד שליטי הארץ, היו גם תקופות של פריחה ושגשוג של הקהילה, אך בדרך כלל שררו בין היהודים לשכניהם הערבים יחסים של שכנות טובה.
הכיבוש הצרפתי במאה העשרים היטיב עם מצבם של יהודי מרוקו, הם נהנו מביטחון פיזי, ומעמדם החברתי והכלכלי השתפר מאוד בהשוואה לחייהם תחת הממשל המקומי האסלאמי במדינה. יהודים השתלבו במנגנונים ובמוסדות השלטוניים והגיעו לעמדות מפתח בממשל ובכלכלת המדינה. בתקופה זו ידעה הקהילה היהודית שינויים משמעותיים כתהליכי עיור ומודרניזציה וחדירה של התרבות הצרפתית למרוקו, שהאיצו את מעבר היהודים מן הכפרים אל הערים הגדולות. תהליכים אלה ערערו את המסגרות המסורתיות שננטשו על ידי הדור הצעיר, שנחשף להשפעות התרבות הצרפתית והמערבית. עם סיום הפרוטקטורט הצרפתי בשנות השישים קיבלה מרוקו עצמאות, ותחת שלטונם של מלכי מרוקו ויחסם הטוב אל היהודים ידעה הקהילה היהודית המצומצמת שעוד נותרה במרוקו שקט ורווחה.
מאז ומתמיד הייתה ארץ ישראל משאת נפשם של יהודי מרוקו ומושא לכיסופיהם, והאהבה לארץ והציפייה לסיום הגלות ובוא הגאולה היו נושאים מרכזיים ביצירתם. לאורך הדורות היו ליהדות זו קשרים עם הארץ ועם יהודיה: שד״רים מארץ ישראל הגיעו למרוקו לאסוף תרומות וללמד תורה, ויהודים ממרוקו נסעו לארץ בתקופות שונות, השתקעו בה והיו לחלק מן היישוב היהודי בארץ ישראל. אי-הוודאות השלטונית ששררה במרוקו בשנים של קום המדינה האיצה את יציאת היהודים ממרוקו למדינת ישראל. העליות של היהודים ממרוקו אחרי קום המדינה, בין שנות החמישים לשנות השבעים הביאו להתרוקנות מרוקו מאוכלוסייתה היהודית, ומיהדות גדולה זו נותרו במרוקו אלפים בודדים המרוכזים היום בערים הגדולות, רובם בקזבלנקה.
הקהילה היהודית במרוקו קיימה חיי תרבות ענפים, היו לה מוסדות חברתיים ורוחניים ומסגרות חינוכיות שבהן התחנכו ילדיה. הייתה זו קהילה מסורתית שהחינוך והלימוד בה היו בעיקר לימודי קודש: ילדים למדו תורה בחדר(סלא) אצל המלמד(החזן), ברשת תלמוד תורה ובישיבות. לצידן של המסגרות התורניות היו בתי ספר מערביים שקמו במרוקו בערים גדולות באמצע המאה התשע עשרה בחסות המעצמות הקולוניאליות ובתי ספר של רשת אליאנס (כי״ח), שבהם למדו לימודים כלליים בשפה הצרפתית ולימודי עברית ומקרא. קהילת יהודי מרוקו הייתה מרכז יצירה בתחום ההלכה והקבלה ונודעה ברבניה הגדולים, בפוסקיה ובמקובליה. בצד היצירה ההלכתית הייתה גם יצירה ספרותית עשירה, שבמוקדה היו השירה והפיוט בעברית וביהודית-מרוקאית.
סיפור יוסף ואשת פוטיפר בקצידה ׳על יוסף הצדיק׳ – יחיאל פרץ – Ph.D