ארכיון חודשי: פברואר 2019


תולדות היהודים באפריקה הצפונית-ח.ז.הירשברג-במערך מדינות המגרב

במערך מדינות המגרב

בתהליך התפשטותו של עמנו מחוץ לארץ־ישראל ולבבל, שני מרכזיו החשובים במחצית אלף השנים הראשונות לכיבוש הערבי־מוסלמי, נתייחד ליהודי אפריקה הצפונית — הוא השטח הענקי המשתרע מערבה למצרים — מקום נכבד ביותר. איזור זה נקרא באותם הימים אפריקיה — בדומה לשמו בימי התנאים והאמו­ראים — או המערב, בעקבות הערבים הקוראים לו מֶגְרֶב. אמנם, בשימושו במקורותינו בני התקופה כולל ה׳מערב׳ לעיתים נדירות גם את מצרים ואת ספ­רד! מאידך גיסא, ייחדו לפעמים את השם אפריקיה לעיר מסוימת! קירואן או מהדיה. ואולם ברגיל חופפים זה את זה השמות אפריקיה והמערב, אף־על־פי שמוצאים אנו לפעמים במקום אחד את שני השמות גם יחד. לעתים נקראת הארץ ברבדיה, וגם שם זה מצוי כבר בימי התלמוד

ידיעות שנשתיירו בתשובות הגאונים, באיגרות ובמסמכים אחרים, שנתגלו בג­ניזה של פוסטאט, היא קאהיר העתיקה, יש בהן כדי להעיד על התפקידים החשו­בים שנועדו למערב ועל פעילותם הערה של תושביו היהודים בכל שטחי־החיים. על אף כל הזעזועים המדיניים והחברתיים, שנתנסו בהם תושבי הארץ והיהודים בתוכם, נמשכה והלכה פעילות זו עד לתמוטת הקהילות היהודיות החשובות בזמן רדיפות ׳המייחדים׳.

בכתבי הסופרים הערביים־מוסלמיים מועטות הידיעות המספרות במישרים על יהודים, ואילו נותרו רק הן לא היינו יודעים הרבה על גורלם באותה תקופה. רוב בניינו של פרק זה שאוב מספרות הגאונים ובני דורם. ואולם מתשובות הגאונים ומן הכרוניקות הערביות אין אנו יכולים ללמוד דבר על מה שהתרחש בארצות אלה בזמן חילופי־המשטר, היינו בסוף השלטון הביזאנטי והתחלת הכיבוש הערבי. כיבוש אפריקה על־ידי הערבים נמשך חמישים שנה ומעלה, ממחצית המאה הש­ביעית לסה״נ ועד לראשית המאה השמינית. מצביאים מוכשרים אחדים הצליחו להרחיק לחדור לארצות הברברים עד לחופי האוקיאנוס האטלאנטי, אבל לאחר־מכן נהדפו על־ידי הברברים ונאלצו להיסוג אל בסיסם בּרקה׳ בקירינאיקה, ולחכות לתגבורת, כדי לחזור ולנסות שוב ושוב את כוחם. בשלב האחרון של מלחמה זו עמדה בראש הברברים אשר. משבט הג׳ראוה.

ה׳כאהנה׳ הברברית

דמותה של אשה זו, המכונה ה׳כאהנה' חוזה ומלכת הבּרבּרים האחרונה בהרי אוראס (אלג׳יריה), תופשת מקום נכבד בתיאור כיבושה של צפון־אפריקה המער­בית בידי הערבים. התנגדותם של הברברים נשברה בסופה לאחר תבוסתה של ה׳כאהנה׳, ולפני הכובשים נפתחה הדרך לכיבוש הארץ ולהתקפה על ספרד.

והרי תיאור המאורעות, כפי שהוא מצוי(בשינויים רבים) ברוב המקורות וב­מחקרים חדשים.

כּוּסֵילה, מנהיג ברברי נוצרי׳ כרת ברית עם הערבים ואף התאסלם, אבל לאחר מכן התקומם והיכה בעזרת בני־בריתו הביזאנטים את המצביא הערבי המהולל עוּקְבּה, שנפל בקרב. כּוסילה עצמו הוכרע כעבור זמן ונהרג בשדה־קטל. אף־על־פי־כן נסוג הגיס הערבי לקירינאיקה. כעבור זמן שלח הכליף עבד אל־מלך (685— 705) את חסאן בן נֻעמאן לאפריקה, והוא היכּה את הביזאנטים, שעדיין החזיקו בערי־חוף חשובות, וכבש את קרתיגני.

לאחר נצחונות אלה יצא חסאן נגד דַהְיא (או דַמְיא) ה׳כּאהנה׳, מלכת הג׳ראוה, אחד המטות החשובים בין שבטי הזנאתה שהתייהד, הואיל והיא שעמדה בראש שבטי הברברים החפשיים שנלחמו בערבים. ה׳כאהנה׳ התמודדה עם האויב והנחילה לו מפלה מכרעת ליד נהר בּלַא (או נִיני או מַסְכִּיַאגה או סֵקְתאתא), במורדות הרי אוראס, מזרחה לבּג׳איד. (המבצר המפורסם, שנהרס על־ידי הבר­ברים המתקוממים) או ליד קאבס (בחופי תוניסיה הדרומיים). כמקום המאורע גם תאריכו אינו קבוע, והוא מיטלטל בין שנת 68ה (687/8 לסה״ג) ובין שנת 79ה (697/8).

ה׳כאהנה׳ שילחה לחפשי את כל הערבים שנפלו בשבי, מלבד צעיר אחד, ח׳אלד בין יזיד, שאותו אימצה לבן, נוסף על שני בניה מרחם, אחד ברברי והשני ׳יווני׳ (כלומר, שאביו היה ביזאנטי).

המצביא הערבי נסוג עם שרידי גדודיו לברקה וחיכה להוראות חדשות מאת הכליף. מקץ חמש שנים שלח עבד אל־מלך תגבורת לחסאן ופקד עליו לצאת פעם שנייה על ה׳כאהנה׳, שבינתיים הספיקה להחריב את כל האיזור הפורה המשתרע לאורך חוף הים, על עריו ויישוביו החקלאיים. סבורה היתה שהערבים חומדים את עושרה של הארץ, ומשיראו אותה חריבה ושוממה אולי יחדלו מלהתקיף את הברברים. המצב בארץ והלך־הרוחות בקרב האוכלוסיה ביישובים הקבועים ידו­עים היו לחסאן, שהיה מקבל ידיעות מאת ח׳אלד, בנה המאומץ של ה׳כאהנה׳.

במסע המלחמה נגד ה׳כאהנה׳ הצטרפו אל חסאן נוצרים רבים, תושבי הערים. בטרם התלקחו הקרבות צפתה החוזה הברברית, כי היא תיהרג והברברים ינוצחו, ולפיכך יעצה לח׳אלד לעבור עם שני בניה אל הערבים. היא עצמה סירבה להיכנע לכובשים ונפלה בקרב ליד ביר אל־כּאהנה, בשנת 693, 698, או 702 לסה״נ. בת 125 או 127 שנים היתה במותה ו־35 או 65 שנה מלכה על הברברים. בניה הת­אסלמו והופקדו על גדודי הברברים שסופחו לגיס הערבי והתאסלמו.

בתמונה זו, שהיא לקט מרוכז מתוך דבריהם של מחברים ערביים, שחיו בין המאה השמינית לסה״נ למאה הארבע־עשרה, מרובות הסטיות והסתירות בדבר התרחשות המאורעות, מקומם וזמנם, וכן מצויים בה קווים דמיוניים־רומאנטיים ברורים. אין פלא כי נחלקו הדעות על ערכו ההיסטורי של מעשה ה׳כאהנה' יש הדוחים אותו כמעט לגמרי ורואים בו סיפור אגדי גרידא. אחרים קיבלו את הסי­פור על המלכה היהודית של הברברים על כל פרטיו. כת שלישית אומרת, כי מס­ביב לגרעין היסטורי התרקמו אגדות רבות. במקום אחר ניסיתי להעביר את המקורות העוסקים ב׳כאהנה׳ תחת שבט הביקורת ההיסטורית־ספרותית הפשוטה ביותר, כדי לנסות להפריד בין עצם המעשה לפקעת המעשיות שהלכה והתרקמה מסביבו. לפיכך נצטמצם כאן בהבאת שני מקורות, הקדום והמאוחר, בשלימותם ובסיכום המסקנות שאליהן הגענו לאחר ניתוח המקורות הידועים לנו.

המסורות של ההיסטוריונים הערביים

אל־ואקדי (מת 822 לסה״נ), היסטוריון שחזקה עליו כי שוקל הוא תמיד את דבריו, מספר: ה׳כאהנה׳ מלכה על אפריקה כולה ועשקה את בני־עמה. במיוחד קשה היתה פגיעתה במוסלמים שבקירואן. בחמתה על רצח כּוסילה, התמרדה בער­בים. לאחר רצח המפקד הערבי בשנה 67ה (687) הפקיד עבד אל־מלך על אפריקה את חסאן בן אל־נועמאן, שיצא בגיס כבד נגד ה׳כאהנה׳. המוסלמים הוכו ורבים מהם נהרגו. חסאן חזר אל איזור ברקה ויחן שם עד שנת 74ה (694), כאשר שיגר אליו הכליף גיס כבד וציווהו לשוב ולצאת על ה׳כאהנה' הפעם היכּה חסאן את הברברים, הרג את ה׳כּאהנה׳ ואת בניה, וחזר לקירואן.

גם אבן עבד אל־חכם (חי במצרים בשנות 803—871) מספר, כי בנה של ה׳כּאהנה׳ נלחם בערבים, ואף־על־פי שנוצח, נסוגו הערבים למצרים, מאחר שאיימה עליהם ברית הברברים.

אנו עוברים לאבן־ח׳לדון(מת 1406), גדול ההיסטוריונים הערביים, יליד תו­ניסיה. בגלל חשיבותו של מחבר זה ומשקל דבריו, ששימשו מקור יחיד כמעט לרוב התיאורים החדשים, נביא כאן תרגום מלא של כל הקטעים, שיש בהם קשר ישיר לעניין ה׳כאהנה׳.

  • לאחר שהסביר אבן־ח׳לדון, כי בין שבטי הברברים נפוצה היתה הנצרות אבל לאו דווקא בצורתה המזרחית, וכי הנוצרים הזרים היו פראנקים (כלומר לאטיניים) ולא רומים (כלומר ביזאנטים), הוא ממשיך:

׳וכן ייתכן, שאחרים מבין(שבטי) הברברים הללו האמינו בדת היהודית, שקיבלו אותה מבני ישראל בזמן התרחבות ממלכתם לקרבת סוריה ושל­טונם עליה. כן היו הג׳ראוה, אנשי הרי אוראס, שבט ה״כאהנה״, שנהרגה על־ידי הערבים בראשית הכיבוש. וכן היו הנפוסה, מהברברים של אפריקה וקַנְדַלַאוקה(!) ומַדְיוּנה ובַהְלולה וגִיאַתה ובני בּאזאז(!) הברברים של המג­רב הקיצוני, עד שמחה אדרים הגדול, שזרח במגרב, מבני חסן בן חסן, את כל שיירי הדתות והעדות, שהיו באזורו׳.

תולדות היהודים באפריקה הצפונית-ח.ז.הירשברג-במערך מדינות המגרב- כרך א' עמ' 63-59

תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו

ראשון העלווים

ההיסטוריונים הערביים והאירופיים רואים באל־רשיד (1666—1672) בן מוחמד אל־שריף, אחיהם של מולאי מוחמד שהוזכר למעלה, ושל מולאי אסמאעיל, שעליו נרחיב את הדיבור להלן, את מייסדה האמיתי של השושלת העלווית. תפקיד קשה הוטל עליו, למגר את שלטונה של כת הדילה ומנהיגיה, להכניע את השייכים שהתבצרו בפאם החדשה והישנה, ולגרש את ח׳צ׳ר גילאן מקצר אל־כביר שבצפון. בדברי הימים של משפחת אבן דנאן נשתמר תיאור מלכותו, כפי שהיא נצטיירה בעיניו של כרוניסט יהודי, שנולד בראשית שלטונו של אל־רשיד. התמונה שונה מזו הנשקפת מבעד סיפוריו ומכתביו של ר׳ יעקב ששפורטש ב׳ציצת נובל צבי׳. מוגזמת נראית הידיעה, כי בזאויה של הדילאים, שאל־רשיד התנקם בתושביה הברבריים והרסה כליל, ישבו אלף ושלוש מאות משפחות יהודיות, כלומר כ־7,000 נפש לפחות. אולם ייתכן, כי המחבר התכוון לחבל־הארץ כולו, שמרכזו היתה הזאויה. יש לשים לב להדגשת העובדה שמגורשים אלה היו עשירים מופלגים, ורשיד הירשה להם לקחת עמהם את רכושם. מכל־מקום זו עדות, כי הכרוניסט היהודי העריך הערכה חיובית את אל־רשיד. אין הוא יודע דבר וחצי־דבר על כך, שרשיד כאילו רצח באותו זמן את היהודי העשיר בתאזה, אבן משעל. גם מואֶט, בספרו על חדירתו של אל־רשיד לפאם דרך המלאח היהודי, מציין, כי הוא סמך על עזרת יהודי תאזה. רק ׳כסא מלכים׳ מוסיף את סיפור בן משעל בקיצור נמרץ, ואין ספק, שקלט אותו ממקורות ערביים מאוחרים. אגב, יש לציין שאין סופרי פאס מזכירים כלל את "בלבול שבצי צבי"

והרי הקטע על ימי אל־רשיד שב׳דברי הימים׳ כלשונו:

(21 א) [.,.ונתעכב זה עד שנת התכ״ה (1664/5) ליצי׳] שבא המלך מולאי ארציד יר״ה, ובלילה פתח לו השר אלקאייד רזוק שער אחד מפת­חי ב״ה הנקרא באב לבוזאת .ונכנס לאלמלאח בלילה לחצר יהודה מאנסאני שהוא היה רשפטור[*] של הקהל. ולמחר הלך לשער פאס אז׳דיד הנקרא באב אסמארין [שער המפרזלים הקרוב למללאח] ופתחו לו דלתי העיר וברחו כל הפושעים והמורדים בו. ותפס את בני הצר הצורר שחיק מחמד אדרידי ותלה אותו על עץ פלכַוְאזַק[ריבוי של ח'אזוק, יתד, כלונס מחודד.ופירוש הדברים:תחב כלונס בבטנו], ונתן רשות לכל מי שיחפוץ וירצה לראותו בנוולו ילך וירא אותו בין יהודי בין גוי. ובוא וראה כמה גבה לבו של הרשע מחמד אדרידי,

אחר שהוא תלוי על עץ והאלכאזוק  תחוב בבטנו, היה אומר לכל הרואים אותו: זמאן פוק מנכום וליום פוק מנכום[פעם הייתי למעלה מכם וגם היום למעלה מכם]. ושהה המלך בפאס שלש שנים.

אח״כ השלימו עמו פאם לבאלי וכל העיירות הקרובים והיה בימיו שובע גדול ושפע רב והברכה שורה בכל מעשה ידי האדם, וכל מי שהיה גולה ונדח חזר למקומו בימי המלך הנדז'. וה׳ שב את שבות עמו ישראל.

אח״כ הלך המלך מולאי ארציד לעיר אזאוייא שהיה בה הפוקח מחמד לחאג׳ ונלחם עמו ולכדו והכניעו עד לעפר, ולא הרגו רק הביאו חי לפאס יע״א. ונשבע המלך מולאי ארציד יר״ה שלא יצא מדלתי העיר אזאוייא עד שיחריבה וינתץ הבתים וחומות ותשאר שממה מבלי יושב וכן עשה: הגלה את הפלשתים [כינוי לברברים] שהיו מחזיקים ידי הפוקח הנז' והרג מהם ועל היהודים צוה ונתן להם זמן ג׳ ימים לצאת מן העיר הם ובניהם ונשיהם וטפם וכל אשר להם. ביום הג׳ וישא העם את בצקו טרם יחמץ משארותם וכו', והיו אנשים עשירים רובם ככלם ובתיהם מלאים כל טוב מכלי כסף וכלי זהב ורוב תבואות אין מספר. ויין ושמן ודבש וחמאה אין לו שיעור והניחו הכל כאשר לכל מלבד מה שיוכלו שאת מכסף וזהב ובאו כל הקהל של אזאוייא לכאן לפאס, והי״ז בר״ח אב הרחמן מש׳ נפשנו חכת״ה (1668) ובאותו היום שהגיעו הקהל הנז׳ לכאן נולדתי אני הצעיר שמואל אבן דנאן ס״ט.

והקהל שבאו לכאן מן זאוייא כמו י״ג מאות בעלי בתים ולא יצא המלך מהעיר הנז׳ עד שנתצו כל הבתים והרסו החומות והציתו בה האש ויעל עשנה כעשן הכבשן ואבד בה ממון אשר לא ישוער ולא יסופר ונשארה העיר שממה וחרבה מבלי יושב.

אח״ך הלך המלך למראכם לרדוף אחר אחיו מולאי מחמד הנ״ל שהביאו אותו אל פאם לבאלי להיות מלך עליהם כשרצו למרוד פס׳ מחמד להאג', והוא הלך לו לעיר מראכס ורצה למלוך. ועכשיו הלך אחיו מולאי ארציד אחריו. וכששמע מולאי מחמד שבא אחיו לצור עליו ברח הלך לו לעיר תארודאנת, והמלך במראכס.

ויהי היום רכב על סוס אחד עדיין קטן, בכרה קלה, ותעמד על רגליה ותקפוץ. והוא רוכב עליה בין עצי היער ונתקע לו עץ אחד במוחו ומת באותה שעה. ומשם לג׳ ימים הביאוהו וקברוהו בכאן בפאם (21 ב) והי״ז ערב פסח של שנת התל״ב (1672) ליצי׳. נמצא זמן מלכותו היה שש שנים ומחצה.

לשם השוואה ראוי לעיין בקטע המקביל הנמצא בחיבורו של ר׳ משה רפאל אלבאז

ובשנת תכ״ה (1665) אלף פ״ד לתאריכם בא מו׳ עלי אשריף מן תאפילאלת לסוס והיה מערער על המלוכה. ואסר אותו אדמימי שהיה מושל בסוס. ונתן לו שפחה לשרתו בבית האסורים ושכב עמה שם וממנה נולד מו׳ ישמעאל אשר מלך אח״כ. ונתעורר מו׳ רשיד בנו של מו׳ עלי אשריף הנז׳ ובא מתאפילאלת לתאזה. והרג את אהרן בן משעאל היהודי שהיה מולך בתאזה בעורמה ביום שבת והמליכוהו שם. ובא לפאס ופתחו לו באב לבוזאת ולן אותו הלילה בהאלמלאח ולמחר פתחו לו באב אסמארין של פאס אזדיד… ואחר שלשה שנים השלימו עמו גם אנשי פאס לבאלי. והלך מו׳ רשיד לעיר אזאווייה. והכניע סי׳ מוחמד לחאז שהיה מושל שם. והגלה הפלישתים אשר שם ונתץ כל האלזאוויה, ויתן ליהודים אשר שם זמן של­שה ימים לצאת מן העיר ונטלו מה שיכלו שאת מכסף וזהב, כי היו עשירים גדולים ובאו כל היהודים לפאס י״ג מאות בעלי בתים בר״ח אב שנת ה־

תכ״ח ליצי׳ ויש מהם באו לצפרו ולשאר מקומות. ואני הצעיר המחבר מבני בניהם. היה זקיננו הנבון וחשוב הגביר המרומם הר׳ יצחק אלבאז ז״ל היה מהמגורשים אשר אני הצעיר דור שביעי לו… והיתה עצירה ויוקר השע­רים אבל היהודים היו עשירים ולא הרגישו ביוקר. וממלוך מו׳ ישמעאל ואילך חזרה המלוכה ירושה לשרפא לעאלאווין, פי׳ שהם מזרע מו׳ עלי אשריף.

עדות מהימנה על יחסו של אל־רשיד ליהודים, לפחות בראשית מלכותו, שומ­עים אנו גם מפי רולאנד פריז׳ים Frejus, שיצא ב־1666 בשליחות מלך צרפת אל מלך תאפילאלת, הוא מולאי אל־רשיד, שנמצא אז בתאזה. הוא מוסר על פגישותיו המ­רובות עם יהודים בצפון הארץ, שבבתיהם לן בדרכו. אהרון קארסינט Carsinet, צורפו של המלך והשולחני שלו, שהיה גם ממונה על קופת־הצדקה של השריף, שירת אותו שירות טוב, באפשרו לו להתקבל על־ידי אל־רשיד. אהרון היה ידידו של יעקב פאריינטי Pariente, שפריז׳יםס הכירו במליליה, וזה נתלווה אל פריז׳יס בדרכו אל תאזה, שימש כתורגמנו ועזר לו במילוי התפקיד שהוטל עליו; לחזק את הקשרים המסחריים בין צרפת למארוקו. מסתבר, שגם הקשר עם קארסינט נוצר בהמלצת יעקב פאריינטי. ייתכן שפאריינטי גר בראשונה בתאזה. הוא שימש תורגמנו של פריז׳יס גם בשנת 1671.

תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו- עמ'254-251

סיפור יוסף ואשת פוטיפר בקצידה ׳על יוסף הצדיק׳ – יחיאל פרץ – Ph.D

השירה והפיוט במרוקו

מאז ומתמיד תפסו השירה והפיוט מקום חשוב ביצירה הספרותית של יהדות מרוקו. השירה נוצרה בהשראת השירה העברית על רבדיה השונים והייתה חלק מ׳שרשרת השיר׳ העברית. השפעה מיוחדת על השירה הייתה לשירת ספרד, הקרבה הגיאוגרפית בין יהדות מרוקו למרכז היהודי בספרד הולידה יחסי גומלין הדוקים וענפים בין שני המרכזים בתחומי תרבות שונים, במיוחד בהלכה, בספרות ובמוזיקה. יהודי מרוקו הכירו את השירה היהודית בספרד וכתבו בהשפעתה, וחכמים מיהדות המגרב היו מעמודי התווך וממייסדי אסכולות של הלכה ושירה ספרדיות.

הערת י.פ– אנשי הגות, שירה והלכה (כגון הרי״ף והרמב׳׳ם) נסעו בין שתי הארצות, ובהשפעתו של דונש בן לברט הושאל המשקל הכמותי מן השירה הערבית והוטמע בשירה העברית. דונש היה תלמידו של רסי׳ג בבבל, משם נדד למרוקו וממרוקו הגיע לספרד, ואיתו הביא את המשקלים הכמותיים. זעפרני(תשמי׳ד), עמי 42. על השפעת חכמי המגרב על יהדות ספרד, ראו זעפרני(תשמ״ד), עמי 41.

 גירוש היהודים מחצי האי האיברי הביא לפיזורם של יהודי ספרד בארצות שונות, ורבים מאוד הגיעו למרוקו, התיישבו בה והשתלבו בקהילות שונות. במהרה נמנו עם מנהיגי הקהילה והמשיכו ליצור בה, ובין יוצריה המרכזיים של השירה במרוקו במאות השש עשרה והשבע עשרה רבים היו ממגורשי ספרד ומצאצאיהם." שירה נכתבה גם בהשראת הקבלה הלוריאנית של האר׳׳י שהגיעה לשיא התפתחותה בצפת במאה השבע עשרה.

הערת י.פ– הידועים במשוררים הספרדיים היו ר׳ סעדיה אבן דנאן, ר׳ אברהם בן זמרה, ר׳ יצחק בן זמרה, הידוע גם כמנדיל, ר׳ שמעון לביא ור׳ שמעיה קוסון, שהתיישבו במרוקו והמשיכו לכתוב שירה, ומשפחת הפייטנים, אבן צור, שפעלה במאה השבע עשרה והשמונה עשרה וכתבה את שיריה ברוח המסורת הפיוטית הספרדית [חזן (תשנ״ח)]. על שירת המגורשים במרוקו כהמשך לשירה של תור הזהב, ראו שטרית (תשס״ד), עמי 189. זעפרני, עמי 38-37.

 שירים של משוררים מקובלים נכללו בתפילה ובפיוט של יהדות מרוקו, במיוחד בישירת הבקשות׳. הנודע שבהם הוא ר׳ ישראל נג׳ארה, שיהיה מופת למשוררי מרוקו׳, שאת שיריו שיבצו בתפילה ובפיוט, ובעקבותיה ובהשראתה כתבו משוררים פיוטים רבים.

הערת י.פ– שירת הבקשות היא קובץ של פיוטים שהושרו על ידי המתפללים בבתי-הכנסת לפני תפילת שחרית בשבתות שבין סוכות לפורים. הפיוטים בעלי אופי של סליחות, ונושאיהם רבים: שירי שבח לקב״ה, שירי תחנונים וסליחות, פיוטים על קדושת השבת, החגים והמועדים. חלקם נתנו ביטוי למשאלות הלב של היחיד והציבור לגאולה, לכיסופים לארץ ישראל וציפיות לבוא המשיח, כן כתבו על נושאים ואישים מפרשת השבוע. על מנהג שירת הבקשות ומאפייניו, מרכיביו ומבצעיו, ראו סרוסי (תשמ״ד), חזן(תשנ׳׳ה), עמי 60 -61, אוחיון(תשנ״ח), עמי 22-15, ודבריו של שלמה סוויסה, בהקדמה לישיר ידידות החדש׳, עמי כ״ג-כ״ד.

 לצד ההמשכיות הייתה גם התחדשות בשירה העברית, והחל מן המאה השמונה עשרה נוצרה שירה בעלת סממנים מקומיים וייחודיים. בעקבות המגעים עם השירה הערבית שאלו המשוררים היהודים סוגות שיריות כקצידה, לחנים ומשקלים. תקופה זו הצמיחה משוררים בעלי שם שנודעו ברחבי מרוקו ומחוצה לה ושהשפיעו מאוד על התפתחות השירה העברית במרוקו. במאה העשרים ניכרה ירידה משמעותית בהיקף היצירה וסוגיה עקב תהליכי המודרניזציה המואצים שעברה הקהילה היהודית, והיא פסקה כמעט כליל בעקבות גלי העלייה הגדולים לישראל. בישראל עוד נעשו מאמצים בידי רבנים ופייטנים להחיות את השירה ולשמרה, במיוחד בידי ר׳ דוד בוזגלו, גדול משוררי מרוקו במאה העשרים, אך פעולות אלה הוכתרו בהצלחה חלקית בלבד.

השירה שנכתבה בעברית הייתה ביסודה חלק מהמסורות השיריות העבריות, יוצריה היו תלמידי חכמים ורבנים שנמנו עם שכבת העילית הרוחנית והדתית של הקהילה. הם ידעו עברית על בורייה והיו בני בית בעולם התורה, ההלכה והקבלה. שירה זו הייתה ברובה שירת קודש על פי נושאיה, צורותיה וייעודה: משוררים כתבו שירים על אמונה, תורה, הלכה ומצוות ועל ארץ ישראל, וקהל היעד שלה היה בני דמותם ומעמדם של היוצרים. ייעודה היה מוגדר, והיא נכתבה מלכתחילה למטרות ליטורגיות ופארא-ליטורגיות ובוצעה במועדים מסוימים בלוח בשנה העברי ובטקסים קבועים סביב אירועים בחיי האדם והאומה שצוינו בין כותלי בית הכנסת ומחוצה להם, והיא הופצה בכתב בדיוואנים של משוררים, בקובצי פיוטים, בסידורי תפילה ובספרי הבקשות.

במקביל לשירה בשפה העברית נוצרה במרוקו גם שירה ביהודית-מרוקאית, שפת הדיבור של יהודי מרוקו. שירה בערבית הייתה בראשית דרכה חלק ממכלול השירה הכתובה, ובמהותה לא הייתה שונה מן השירה שנכתבה בעברית. גדולי המשוררים היהודים במרוקו היו דו-לשוניים וכתבו בשתי השפות, בעברית וביהודית-מרוקאית, ואף נושאיה היו, בדרך כלל, אותם נושאים של השירה בעברית. שירה זו נכתבה עבור אותו קהל יעד, ואף היא נועדה לביצוע במעמדים ליטורגיים ופארא-ליטורגיים. אולם בראשית המאה התשע עשרה קם דור חדש של משוררים שכתבו שירה בערבית־יהודית בלבד. כותבי שירה זו לא נמנו עם עילית הקהילה או עם תלמידי החכמים והרבנים, לשונם הייתה ערבית-יהודית בלבד, והם ייעדו את יצירותיהם לציבור היהודי הרחב, לגברים ולנשים שלא ידעו קרוא וכתוב ולא ידעו עברית. שלא כשירה בעברית, שעיקר הפצתה היה בכתב בקובצי פיוטים ובדיוואנים של משוררים, השירה בערבית-יהודית נמסרה ברובה בעל-פה והועברה באמצעות לחנים על ידי מבצעים ומסרנים. כמו כן, בעוד שיוצריה של השירה העברית היו ידועים וחתמו בשמם על יצירותיהם, הייתה השירה בערבית אנונימית ברובה ונמסרה מפה לאוזן ללא ציון שמות מחבריה. שירת הקודש העברית הייתה שירה ממוסדת שנתנה ביטוי להשקפת העולם הרשמית, ומשורריה ראו בשירתם כלי להטפה ולחינוך לערכי היסוד של האמונה היהודית ותורתה, והיא הייתה מחויבת בצורותיה ובתכניה למסורת השירה העברית והסתייגה מתכנים זרים ומכל סטייה מן ההשקפות המקובלות.

הערת י.פ– ממצא זה מתבסס על חקירה שלי על הקצידות על יוסף של ר׳ דויד אלקיים ששובצו ב׳שיר ידידות׳(קובץ השירים והפיוטים של שירת הבקשות). בחמש הקצידות על סיפור יוסף שנכתבו לשבתות לארבע פרשות השבוע (וישב, מקץ, ויגש, ויחי), לא נמצא כל סימן, הפנייה, או רמז כלשהו לסיפור המוסלמי, וזאת על אף שאלקיים ידע את השפה הערבית על בורייה ושאל מן השירה הערבית צורות ולחנים. למותר לציין שהכיר את הקצידה על יוסף שבה עסיקנן שהייתה ידועה ברבים לפחות מתחילת המאה התשע עשרה.

 לעומתה, לשירה בערבית-היהודית היו זיקות ישירות לשירה המוסלמית המקומית, וממנה שאלה לחנים מלוא חופניים. בהשפעתה נטלה השירה היהודית לעצמה חירויות פרוזודיות ותמטיות וחידשה בסוגות, במבנים ובתכנים. משוררים כתבו בערבית יהודית על שלל נושאים מסורתיים וחדשים, חילוניים ודתיים כאחד. שירים נכתבו לשימוש באירועים מוגדרים, כגון קינות, שבוצעו בטקסי אבל ושירים לרגל הילולות של צדיקים, כן חוברו שירים על אירועים מעברה של הקהילה, על אירועים מקומיים מחיי היום־יום וקצידות על נושאים חברתיים וכלכליים שהעסיקו את הקהילה היהודית. כמו כן נכתבו שירים רבים על דמויות מן המקרא, מספרות חז״ל ועל רבנים ואישים מקומיים.

סיפור יוסף ואשת פוטיפר בקצידה ׳על יוסף הצדיק׳ יחיאל פרץPh.D

רובר אסרף-יהודי מרוקו-תקופת המלך מוחמד ה-5- 1997

שלושים שנות מרורים

עם מות הסולטן הותרה רצועתם של הכוחות העוינים את הריכוז ואת עול המסים. בהיעדר כללים מסודרים של ירושה שקעה מארוקו, במשך שלושים שנים ארוכות, במאבק הרצחני בין שבעת בניו. בשלב זה או אחר עלו כולם לכס־המלוכה של אביהם. כולם הודחו ממנו לפי שרירות־לבו של ״המשמר השחור״ הנודע־לשמצה ומכוח ההתמודדות בין הטוענים־לכתר. הגלגל התהפך, ותפארת הממלכה הביאה עליה את אסונה. אף־על־פי־כן, מעולם לא קמו עוררים על הלגיטימיות של השושלת העלאווית.

הציבור היהודי, שניטלה ממנו כל הגנה, מטבע־הדברים נוח היה לפגיעה יותר משאר האוכלוסים. מופקר היה להתקפות רצחניות מצד ״המשמר השחור״ לפי הקצב המטורף של חילופי הסולטנים. מאחר שצרות לעולם אינן באות ביחידות, ניתוספו פגעי־טבע דוגמת הבצורת ומפרק לפרק שיוו גוונים של אפוקליפסה למשבר מדיני מתמיד, ואגב כך הפסיקו כליל כמעט את חילופי הסחורות עם העולם החיצון. המצוקה הגיעה לידי כך שנוצרו מצבים שבהם לא היססו הורים, בפרט בפאס, לעשות מעשה שבימים כתקנם לא היה עולה כלל על הדעת: הם העבירו את ילדיהם לדת האיסלאם בתקווה שבכך יצילום ממצוקת רעב. הנה כך סיפר אחד מיושבי פאס:

"אמרתי אספרה קצת מצרותינו, הצרורות והעמוסות על שכמנו…ובימים האלה (1737) אין מלך איש כל הישר בעיניו יעשה. והם (הגויים) שוללים ובוזזים כל אשר איוותה נפשם… והאחרון קשה מכולם שהשמיים נעצרים מלהוריד סל ומסר כי אם השמיים ברזל והארץ נחושה. ואין זה כי אם שדברי עוונות גברו מנו ורבו למעלה ראש…הרעב גבר כאן בעיר פאס עד כדי כך שלא ידע עוד איש קרובו ושאר־בשרו. במו עינינו ראינו אבות מכים ילדיהם ואומרים להם: ״לכו־לכם מלפני, כחשו בדתכם והיו למוסלמים!״

המוסלמים, שמנת חלקם לא שפרה עליהם יותר, הטילו את האחריות לחיי גיהנום אלה על היהודים. לפעמים עשו זאת בצורה בלתי־צפויה, כאשר ייחסו את צרותיהם להתרופפות שמירת המצוות בציבור היהודי. כללו של דבר, היהודים היו אשמים, לא מפני שהתגלו כיהודים ״יותר מדי״ אלא משום שלא היו יהודים די הצורך! הרב אליהו מאנסאנו, המספר על ההאשמות שהטיחה ביהודים אסיפה של מוסלמים בינואר 1737, כתב בחיבורו זיכרון לבני־ישראל:

"הא׳ היא מים שרופים הנק׳ בערבי מא׳ אלחייא׳ היו מוכרים אותה בבית מיוחד הנק׳ צ׳אר אתברג׳א, והיום הזה אין לך בית אשר לא נמצא בה סם המות ואיש ושכנו נמנים ע׳׳ז לדבר עבירה, ומזה נמשכו כמה עבירות המתרגשות.

ב׳ שבועת שווא ושקר. שבימי קדם כל מי שנתחייב שבועה בערכאות של גויים, היה ממשכן עצמו וכל אשר לו, כדי שלא ישא את שם ה׳, ועכשיו הם נשבעים לשווא ולשקר.

ג׳ היא ביטול תפילות, כ׳ הם יודעים כשהבוקר אור והיהודים קמים בהשכמה ומסהרים עצמם ובאים לבה״ך להתחנן לפני בוראם, ועכשיו כשעולה עמוד השחר כ״א יוצא לפעלו ולעבודתו עדי ערב. ולא אמרו איה אלוה עושינו והסכימו לשלוח לנו לתקן את המעוות אולי יחנן השם".

טרוניות אלו, שאינן נובעות מאנטישמיות כלשהי, מעידות דווקא על האינטימיות שציינה את היחסים בין היהודים למוסלמים. יתר־על־כן, בשעות של הפוגה בתקופה זו של תלאות הוסיפו הסולטנים המרובים, שקמו למלוך בזה אחר זה, להזדקק ליהודי־החצר לצורך שליחויות מסחריות או דיפלומטיות. הנה כך שיגר מוחמד אל־דהבי (28־1727) כשגריר להולנד פלוני אליעזר בן־קיקי. מולאי עבדאללה, שהודח חמש פעמים בין 1729 ל־1757, העמיד לו בחינת יועצים קרובים את הנגיד של קהילת מכנאס, שמואל לוי בן יולי, והווזיר־התורגמן שמואל סומבאל חתם ב־1753 על החוזה הראשון של שלום וסחר עם דנמרק. שמואל סומבאל עלה לגדולה עוד יותר מכך בימי שלטונו של מוחמר בן עבדאללה (1790-1757), שעשה את יהודי החצר גלגל חיוני במשטר המדיני המארוקאי.

סידי מוחמד בן עבדאללה ויהודי החצר

סידי מוחמר בן עבדאללה, שהשכיל להבין כי עייפה נפשה של הארץ לאחר שלושים שנות הפקרות, רציחות ומעשי שוד וביזה, שם לו למטרה להשיב את השלום והשלווה על כנם. הוא נקט קו שהיה היפוכו הגמור של שיגעון־הגדלות של מולאי אסמאעיל: חידש את הביזור ואת האוטונומיה של הציבורים השונים שבממלכה, ביטל את הצבא המקצועי, והקל במידה ניכרת את עול המסים.

בעת היותו מושל הדרום למד להכיר בברכותיו של הסחר הבינלאומי, וזאת בהשפעת הסוחרים היהודים של צאפי ואגאדיר, ולפיכך ארגן מחדש את תשלומי־המכס, שהיו למשענתו העיקרית של האוצר עד לתחילת המאה העשרים.

סידי מוחמד, שהיה מוסלמי אדוק אך חף מכל קנאות, היה גם איש־תרבות ושליט תקיף. בימי מלכותו התחדשה פריחתה של מארוקו. אף שבגלל תאוות־הבצע שלו היה האיש למשל ולשנינה, היה ידיד גדול ליהודים ומעולם לא דרש מהם אלא את מס־הגולגולת שאותו חייבו חוקות הד׳ימי, ויותר מכל מלך אחר הקיף עצמו יועצים יהודים, שהיו נלווים אליו בכל מסעותיו.

מעמדם היה איתן עד כדי כך שלא הקפידו עוד על מצוות האיפוק והענווה הכרוכות במעמד של ד׳ימי, ונהגו כבעלי־אחוזות גדולים שהשררה מעבירה אותם על דעתם. רפאל משה אלבז, הרב הראשי של ספרו, מעיד בחיבורו, כיסא מלכים, כי תמיד הקדימו את מרכבתו ששה מקורבים ויועצים יהודים רכובים על סוסים, לבושים מחלצות ועדויים אבני־יקר.

סידי מוחמד, שחתם על חוזי מסחר ובריתות־ידידות מכל הבא ליד, זכור בהיסטוריה כמי שיסד את נמל מוגאדור, שבו ריכז את סחרה הבינלאומי של מארוקו כדי לחזק את שליטתו בו תוך כדי פיתוחו. קונסולים וסוחרים נוצרים לא הזדרזו להיענות להזמנתו להשתקע שם. או־אז פנה הסולטן, על־פי עצתו של היהודי החביב עליו, שמואל סומבאל, בקריאה אל המשפחות היהודיות הנכבדות מכל ערי מארוקו לשגר את נציגיהן למוגאדור.

סומבאל עצמו ערך את רשימת עשרת הנבחרים הראשונים, שנתקראו תג׳אר אל־סולטן, הלוא הם סוחרי־המלך היהודים, שזכו בהקלות מסחריות ושיפוטיות יוצאות־דופן: כספים בהקפה, ניהול קרנות מסוימות של האוצר, מונופול על יצוא מוצרים דוגמת דונג, טבק, נוצות יענים, שקדים, נחושת, בדים, שמנים, גומי, ולפעמים פרדים, שוורים ודגנים. לקבוצה הראשונה של סוחרים שתלויים היו אך ורק במח׳זן – משפחות קורקוס, דלאמאר, אפלאלו, לוי בן יולי – הצטרפו הבורגנים היהודים הראשונים של מארוקו, משפחות אפריאט וגדליה, שעשו עושר רב בסחר יבוא־ויצוא עם אנגליה, ששבה והיתה לשותפה המסחרית הראשונה במעלה.

ראשוני התג׳אר אל־סולטן לא הכזיבו כי הפריחה המסחרית החדשה הביאה בעקבותיה גידול ניכר בהכנסות המכס, שהקלו על אוצר הממלכה. אבל בהפתעה גמורה, כדוגמת מולאי אסמאעיל, שינה סידי מוחמר בערוב ימיו את יחסו ליהודים מן הקצה אל הקצה. אחרי מות יועצו שמואל סומבאל ב־1782, בהמרצתם של סוחרים נוצרים שהתחרות היהודית הדאיגתם ובהשפעתם של שני הרפתקנים יהודים יוצאי תוניסיה, אלי לוי ויעקב עטאל, שקינאו בגדולתם של אחיהם בני־דתם המרוקאים – ביטל סידי מוחמר את ההקלות שהוענקו לתג׳אר אל־סולטן.

ב־1789, שנה אחת לפני מותו, פקד עליהם להעביר לידי הסוחרים הנוצרים ממוגאדור את כספי האוצר שאותם ניהלו בשביל המח׳זן ואת הסחורות ששייכות היו לו עצמו. נסיגה זו לאחור, כמוה כנגישותיו עקובות־הדמים של יורשו מולאי ליאזיד, לא שינו כל עיקר אותה מגמה ששוב אי־אפשר היה לבטלה: מרכז־הכובד הכלכלי של מארוקו עבר סופית מערי־המלכות של לב־הארץ אל הנמלים, ובפרט לנמל מוגאדור. הכנסות האוצר נבעו במישרים מהיטלי המכס, כלומר, מסחר־החוץ שבו מילאו מעתה היהודים תפקיד חיוני, בתורת גורמים פעילים בפתיחת השערים ובמודרניזציה, וזאת ללא חשיבות מה היה יחסם של הסולטנים אליהם.

רובר אסרף-יהודי מרוקו-תקופת המלך מוחמד ה-5- 1997 – עמ' 48-44

ש"ס דליטא-השתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו-יעקב לופו-2004- חולשת הרבנים המקומיים

יב. חולשת הרבנים המקומיים

עיון בדיוני ״מועצת הרבנים במרוקו״ בשנים 1956-1947 מראה בבירור שהרבנים המקומיים התחמקו מעימות עם ״אליאנס״. התקנות החדשות שהתקבלו במועצה עסקו בעיקר בדיני אישות, תוך ניסיון לגדור פרצות שניבעו בחיי הדת והמשפחה היהודית בהשפעת המודרניזציה והתרבות הצרפתית. חלק גדול מהדיונים וההחלטות שהתקבלו נועדו לחזק את חיי הדת שהתרופפו כגון: שמירת שבת, טהרת המשפחה, החינוך הדתי, וכיו״ב. החל מהאסיפה הרביעית קבעה מועצת הרבנים הבדלה בין תקנות בעלות מעמד מחייב, לבין ״אזהרות״ ו״שונים״ שהם בגדר המלצות בלבד ונועדו להנחות ולכוון את עמדותיהם כלפי המתרחש בחיי היהודים. באסיפה השנתית הרביעית שנערכה בתשי״ב (1952), בסעיף ״אזהרות״, התקיים הדיון המקיף ביותר בתולדות המועצה בנושא החינוך הדתי במרוקו. הוצג תזכיר כללי מקיף על הנעשה בכל עיר, ובו פירוט בדבר בעיות של המורים, לימודי חול, ספרים, ארגונים אחרים, וכו'.

הערת המחבר:    מועצת הרבנים של מרוקו הינה גוף שהרבנים ביקשו לשלבו עם מועצת הקהילות היהודיות במרוקו, כדי ליצור פורום עליון ומאוחד של היהדות המרוקאית. מועצת הרבנים התכנסה אחת לשנה ליומיים, בחודש סיון. השתתפו בה שלושת הרבנים חברי בית הדין הגבוה, הרבנים הראשיים של הערים הגדולות, וכן רוב בכירי העילית הרבנית של יהודי מרוקו, כמו מיכאל אנקווה מרבאט, הרב הראשי שאול אבן דנאן, ברוך טולדנו, יוסף משאש ממקנאס, דוד עובדיה מצפרו, מכלוף אבוחצירה ממארקש. היוזמה להקמת מועצת הרבנים היתה של מורים בוטבול, האחראי מטעם השלטונות על המוסדות היהודיים.ע"כ

בשנת 1956 אסר השלטון החדש לקיים את הכנסים של מועצת הרבנים. על הרקע ההיסטורי והמשפטי של התקנות וספרי התקנות עצמם, ראו: המשפט העברי בקהילות מרוקו (תשמ״ה). ע"כ

בכל הדיון המקיף הזה אין ולו אזכור אחד על ״אליאנס״ שהוא הגוף המרכזי העוסק בחינוך היהודי במרוקו. מלבד אמירה כללית שהושמעה בפתיחת הדיון בדבר התחזקות ה״חופשיים״ וחובת מועצת הרבנים לעמוד בפרץ ולדאוג לחינוך הדתי, אין כל התייחסות לפעולות ״אליאנס״.

עיון בדיוני המועצה מראה שהרבנים שלחו ברכות למוסדות האדמו״ר שניאורסון מלובביץ׳, למוסדות ״אוצר התורה״, לג׳ויינט, לסוכנות היהודית, לשלטונות מרוקו, למוריס בוטבול, אך אין זכר, ולו גם לברכה פורמלית, ל״אליאנס״. קשה להבין כיצד הרבנים מתעלמים לחלוטין, בדיון כולל על בעיות החינוך במרוקו, מהארגון היהודי המרכזי הפועל בתחום החינוך. בדיון על הקמת ועדת חינוך מטעם המועצה התקבלה שורה של המלצות מעשיות שעוסקות בעיקר בשאלת לימודי השפה הצרפתית. אך גם כאן מתעלמת הוועדה מקיומו של ״אליאנס״. תופעה דומה קיימת גם בדברי הרבנים המקומיים המופיעים כדוחות של ״אוצר התורה״, שהם פרסומיה הרשמיים של הרשת. עיון בשתי החוברות שהחכרה הוציאה לאור מעיד כי אין כל אזכור של ״אליאנס״. מפי שורה רחבה של רבנים מקומיים נישאו דברים שרובם עסקו במצב הקשה בו נתון עולם התורה. כולם דיברו בסגנון דומה על נזקי הציוויליזציה והמודרנה, אך איש מהם לא הצביע על ״אליאנס״ כאחראית למצב למרות שהיא זו שנושאת את דגל הציוויליזציה והתרבות הצרפתית. היחיד שעשה זאת היה הרב רפאל עבו:

…התחיל מצבם הגשמי להשתפר וכמעט הוטב, אז התחיל מצב רוחניותם מתנונה והולך, עד שנתדלדל וירד פלאים ומעיינות התורה חרבו ודללו… וביחוד מן הציביליזציה הצרפתית והלאה שאז עשירי העם והאצילים התבוללו בקרב הגויים שכניהם וילמדו מעשיהם, דברו שפתם, התדמו להם בכל ענין ועם ארצות נתרבתה במרה גדולה שאין לשער. כי העשירים והבינוניים ואפילו העניים מסרו בניהם לבתי ספר הצרפתיים ורובם באליאנס, זאת החברה הגדולה שהכניסה תחת כנפיה כמעט כל העולם היהודי ומובן מאליו שגם מרוק בכלל בא תחת חסותה. ונהרו אליה עדרים מילדי ישראל עד שבמשך הימים נקבצו תחת דגלה רוב הנוער היהודי.

הרב עבו, יליד ארץ־ישראל, לא נמנה על רבני המקום. הוא הגיע לשליחות זמנית מטעם ״אוצר התורה״, היה כפוף להנחיותיו של הרב קלמנוביץ והזדהה עם השקפת עולמו. כיוון שלא היה תלוי בפרנסתו בשלטון הצרפתי, הרשה לעצמו להצביע בגלוי על ״אליאנס״ כגורם מזיק לעולם היהודי.

ואילו מצבם הכלכלי והחברתי של הרבנים המקומיים היה שונה משלו והם נמנעו מלתקוף את ״אליאנס״. הם היו שקועים בעוני שגרם לחולשתם הציבורית ולתלותם בשלטון. מצב זה תואר בידי הרב משה מלכה:

ואמנם מטבעם של הדברים שאחרי ימי העלייה הגדולה באים תמיד ימי הירידה. מובן שבדורנו זה באה ירידה רוחנית בלמודי התורה ולפי דעתי גרמו לה שני דברים יסודיים: א. מצבם החומרי של אנשי הרוח שהיה ירוד כל כך, דבר שמנע את בעלי הכשרונות להיזקק ללימודי התורה שלא היתה מסוגלת, לפי דעתם, להבטיח להם את עתידם. ב. ההשכלה האירופאית אשר חדרה אל תוך הגיטו היהודי משכה את לב הנוער אחרי המדע המודרני וכולם נרשמו לבתי ספר חילוניים. וכשהללו ראו ברכה גשמית בעמלם ומצבם המדעי והחומרי הולך ומשתפר התחילו תלמידי הישיבות להביט עליהם בקנאה מסותרת, ולאט לאט התגנבו גם הם אל בין כתלי הגמנסיה החילונית וכך התרוקנו ספסלי הישיבות מתלמידיהם, וכך אולצה התורה להצטמצם בפינה צרה ונשארה נחלת הזקנים ויחידי סגולה.

חיזוק למידת העוני של לומדי ומלמדי התורה ניתן למצוא בספרו של הרב דוד עובדיה קהילת צפרו בפרק על החינוך. הרב אומר בפירוש שלימוד התורה עמד כמעט בסתירה למושג ׳פרנסה׳.

השלטון הצרפתי היה המעסיק של הרבנים ואף קבע את מסגרת סמכותם:

כאשר עברה הממלכה השריפית אל תחת חסותה של ממשל׳ צרפת, יחד עם התחייבויותיו האזרחיות התחייבה גם לכבד את הדת המוסלמית, וכמובן שלא היתה יכולה לתת עורף לדת היהודית. היא אמנם שללה מהרבנים את הסמכות לדון בין אדם לחברו ורק בין איש לאשתו נתנה להם את הסמכות הבלעדית. ולא זו בלבד אלא גם מינתה דיינים בכל עיר ועיר ומלאה ידם לדון בכל הנוגע למעמד האישי כולל אישות, מזונות, אימוץ בנים, ירושות, מתנות ואפוטרופסות, ואת משכורתם קבלו מאוצר המדינה. בערים הגדולות הקימה ב״ד של ג׳ עם מזכיר ב״ד, שליח וכו׳ ואילו בערים הקטנות רב אחד אשר קראה לו ״רבן דליגי״. כן מינתה בית דין לערעורים…

בדיוני מועצת הרבנים שנכחו בהם נציגי הממשלה או נציגי משרד המשפטים, התקיים ריטואל שבו נהגו נציגי הממשל להכתיר רבנים באותות כבוד (״לגיון דונור״) כהוקרה על פועלם. כמו כן נהגו להעלות רבנים בדרגה לפי המלצותיו של מר מוריס בוטבול, הממונה מטעם השלטונות על הקשר עם בתי הדין הרבניים והקהילה היהודית. לאחר הברכות היו הנציגים הרשמיים יוצאים מאולם הישיבות ומשאירים את הזירה למר מוריס בוטבול. בכל הדיונים הקפידו הרבנים לברכו כיקיר הקהילה ואף קשרו לו כתרים.

אולם לא נכון יהיה לקשור כתרים למוריס בוטבול כ״מציל ומושיע״ היחיד של החינוך היהודי במרוקו. יש לזכור גם את חלקה של רשת ״אוצר התורה״. זו אינה זוכה כמעט לשום התייחסות בדיוני מועצת הרבנים ומוזכרת בצורה שולית רק כדי יציאת ידי חובה.

״הכתרתו״ של מר בוטבול כמציל החינוך באה בעקבות הודעתו על תקציב של חמישה מיליון פר״צ, שהשיג מהממשלה לפרויקט משותף של הממשלה ומועצת הרבנות – הקמת מדרשה לרבנים ודיינים. ״אוצר התורה״ והג׳ויינט השקיעו מדי שנה תקציב שוטף של למעלה משלושים מיליון פר״צ במוסדות החינוך היהודי במרוקו, והם אינם מוזכרים כלל בדיוני מועצת הרבנים העוסקים בחינוך היהודי.

אחד ההסברים האפשריים להתנהגותם של הרבנים המקומיים הוא הפיקוח הריכוזי וההדוק שהוטל עליהם מטעם הנציבות הצרפתית ושלטונות המחז'ן. פרנסתם של הרבנים היתה תלויה באופן מוחלט במוריס בוטבול ובממשל הצרפתי. אפילו בהוצאותיהם האישיות בעת מילוי תפקידם (אש״ל) היו תלויים בפקיד הממשל. אין פלא אפוא שהרבנים נמנעו מלתקוף את התרבות הצרפתית ואת ״אליאנס״ נושאת דגלה בקהילה. פרנסתם וקידומם האישי תלויים היו בשתיקתם. גם אם חשבו אחרת נמנעו מלהתעמת עם מוריס בוטבול ועם השלטונות.

עם ביטול השלטון הקולוניאלי השתנתה נימת הדיבור נגד ״אליאנס״. בחגיגות המאה לייסוד כי״ח, שנערכו בפאריז בשנת 1960, כתב הרב דוד עובדיה נאום תוקפני נגד ״אליאנס״ שהוקרא, (לפי עדותו) בפני הנאספים החוגגים על ידי מר ברנשוויג יו״ר החברה: …אכלוסיה שניצלה על פי רוב ממצוקה, ממחלה, מבערות, אבל אבודה מבחינה רוחנית. אחריותה של כי״ח בפני יהדות מרוקו היא מחרידה. חלקה רב ביצירת חלל ריק בחיי הרוח של אחינו, ומחר היא תשא אולי באחריות של התבוללות וחורבנה של הקהילה היהודית הגדולה בארצות האסלאם.

ש"ס דליטא-השתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו-יעקב לופו-2004- חולשת הרבנים המקומיים- עמ' 124-120

Le Pogrome des Fes ou Tritel–1912-Paul B.Fenton-Conclusion

CONCLUSION

Cent ans après ces événements bouleversants que peut être notre analyse de ce chapitre tragique de l’histoire des Juifs du Maroc? En rétrospective, les avis des acteurs principaux de l’époque du côté européen étonnent par leur naïveté apparente et, du coup, renvoient une note de fausseté. Diplomates et militaires s’accusèrent mutuellement de cécité à l’endroit des signes précurseurs d’un mouvement insurrectionnel. Comment l’autorité militaire française avait-elle choisi de les ignorer, faute «d’allégation précise à l’appui»? Ensuite, pourquoi avait-elle laissé partir de la ville la plupart de troupes françaises alors que les services des renseignements étaient parfaitement au courant que la nouvelle de leur départ imminent avait été transmise aux tribus hostiles environnantes? Le ministre plénipotentiaire de France à Tanger, E. Régnault affirma avec insistance que ces troubles n’avaient été ni provoqués ni encouragés par les autorités marocaines; l’émeute était un incident fortuit, dû à des causes militaires internes. Ce fut également l’opinion de James Maclver Macleod, vice-consul d’Angleterre à Fès, correspondant de Claude Montefiore de l’AJA, mais aussi ami sincère de la France. Cela ne l’empêcha point de se montrer critique vis-à-vis de l’inertie de l’armée française devant le massacre au mellâh .

Le général Moinier, commandant en chef des forces françaises à Fès, était d’un avis différent. Exprimant le point de vue militaire, il crut aux machinations traîtresses du Makhzan qu’il accusa d’avoir fomenté la révolte. Certains incriminèrent Ould Ba Muhammad Chergui, pacha de Fès al-Jadîd, pour avoir laissé faire le pillage du mellâh et Hâjj Ahmad al-Mokri, pacha de Fès al-Bâli, pour n’avoir point fermé les portes de la médina afin de cantonner l'meute et de la circonscrire à Fès al-Jadîd. Enfin, les habitants du mellâh s 'interrogèrent sur les mobiles des militaires français qui, au lieu de les recourir, contournèrent leur quartier qui était pourtant situé sur leur chemin vers la ville. Pourquoi bombardèrent-ils le mellâh seulement au troisième jour de l’émeute au lieu de confronter les pillards manu militari?

En vérité, toutes ces interrogations ne sont qu’un leurre hypocrite, car en les joignant bout à bout il émerge clairement que rien de tout cela n’était le résultat du hasard mais bien celui d’un plan prémédité. Aussi, soutenons-nous que dès le départ les Juifs furent désignés par le Makhzan et la France pour servir d’exutoire à la frustration de la population arabe afin de détourner du sultan et des Français la colère qu’allait susciter inexorablement la nouvelle du traité du protectorat, «ébruitée contre la volonté du sultan»!

Le premier de plusieurs éléments qui laisseraient entrevoir une entente secrète entre la France, le sultan et le Makhzan est bien le désarmement prioritaire des Juifs par les Français. Cette mesure prend une autre tournure lorsque l’on se souvient qu’un scénario identique à celui du soulèvement, faillit se produire à Fès un an auparavant. A cette occasion et à la surprise générale, les Juifs avaient courageusement défendu leur quartier lors de l’attaque des tribus révoltées. Cette fois-ci il fallait que les Arabes puissent pénétrer sans encombres dans le mellâh.

C’est dans le même sens qu’il conviendrait peut-être d’envisager la brèche mystérieuse ouverte dans la muraille du mellâh, en mars 1912, par les Français et qui fut laissée sans porte. Ce n’était point là un geste de bonne volonté, visant à faciliter aux commerçants juifs l’accès au camp de Dâr Debibagh. Le rabbin Saül Aben Danan  a vu juste en relatant que les Juifs étaient terrorisés à l’idée que la porte béante, sans tour de défense, allait servir de voie d’accès pour les émeutiers arabes!

En l’occurrence, les conséquences désastreuses qui pouvaient en découler furent évitées en raison de la mauvaise connaissance qu’avaient les Arabes de la topographie du mellâh. Alternativement, cette ouverture, située précisément en amont du palais impérial, put constituer d’emblée dans le complot diabolique du Makhzan et des Français une porte de salut laissée quand même aux Juifs pour «limiter les dégâts». Prévu par avance, ce refuge accordé aux rescapés par le sultan, écarterait de celui-ci tout soupçon de connivence avec les Français. Pour apprécier la magnanimité protectrice du sultan Mawlây al-Hâfid envers les sujets juifs, on se souviendra qu’au début de son règne, il leur avait imposé des travaux forcés dans ses manufactures les jours les plus sacrés du calendrier juif.

Il ressort des nombreux documents et des témoignages que le déclenchement de la mutinerie fut synchronisé avec minutie. Le cumul des faits est accablant. Le départ de la plupart des troupes françaises qui laissait la ville sans défense était une tactique favorisant l’éclatement de la révolte. La signature du traité du protectorat tomba vers l’époque du carnaval «anti-juif» de la fête des tolbas. L’annonce faite aux tabors des mesures impopulaires ainsi que la date du départ du sultan furent fixées pour un jour d’éclipse solaire, jour néfaste. La révolte éclata quinze jours après; l’intervalle avait laissé le temps nécessaire pour répandre la nouvelle de «l’acte de vente» et du départ du sultan parmi les habitants des douars qui se joignirent aux pillards du mellâh dès le lendemain de la mutinerie. Souvenons-nous ici que le sultan, tout en ayant appelé la France à son secours, avait fait circuler le bruit, selon certaines indications, qu’il était prisonnier des Français et que ces derniers voulaient le contraindre à «vendre ses meubles» et à signer le traité d’un protectorat et que, devant son refus, ils l’emmenaient prisonnier.

Une fois la révolte déclenchée, les portes de la médina avaient été laissées ouvertes intentionnellement par les pachas des différentes sections de la ville afin de ne pas gêner l’élan des émeutiers dont le parcours, sans doute tracé d’avance par des instigateurs, passait par les quartiers des mécontents et laissés pour compte. Une fois à Fès al-Jadîd, ils ouvrirent les portes des prisons —sans doute avec l’aide des autorités — et se dirigèrent directement vers le quartier juif.

Plus les émeutiers s’attarderaient au mellâh, plus les troupes françaises disposeraient de temps pour assurer la sécurité des Européens. Du reste, l’œuvre de destruction du quartier juif ne pouvait que servir le dessein des Français. C’est pourquoi les autorités militaires invitèrent des photographes professionnels locaux à couvrir les événements dont les conséquences dévastatrices furent illustrées par de nombreux clichés. Ceux-ci, transformés en carnets de cartes postales, connurent au moins trois éditions et diffusèrent à l’échelle internationale les images d’une anarchie de laquelle seul le protectorat français pouvait extraire le Maroc…..A suivre

Le Pogrome des Fes ou Tritel-1912-Paul B.Fenton-Conclusion-page 88-91

יצחק ירנן המפואר למשורר הדגול ר' יצחק רואש הי"ו

מיזוג בין תפילת רבי לוי מברדיטשב זצ"ל, בעל המחבר "קדושת לוי" וזה לשונו: שיאמרו אנשים, נשים וטף בקשה זו, בכל מוצאי שבת קודם ההבדלה, שלש פעמים, ובטוח אני, שיצליחו בוודאי אי"ה. אחרי כן מופיע פיוט בערבית יהודית מוגרבית, אשר מבקש את בואו לאליהו הנביא, להושיע את בניו מידי הגויים ויקב נפוצות ישראל…אמן כן יהי רצון….

קהלת צפרו-ר' דוד עובדיה זצ"ל –כרך שלישי- תשל"ו-תקופת ההריון

תקופת ההריון.

בתקופה זו זוכה האשה ליחס מיוחד מצד כל הנמצאים בסביבתה. מונעים ממנה כל מאמץ פיזי ומעירים לה שצריכה לנוח הרבה. כלל רווח היה : שאשה בהריון אם תתאוה משהו בלבה ולא תמלא תאוותה, עלולה לסכן את עצמה ואת עוברה. ובמקרים רבים סיפרו על נשים שהפילו עקב כך.לפיכך נהג בעלה לקנות בשביל אשתו ההרה כל פרי חדש וכל מצרך שהופיע בשוק. ושכנותיה נתנו לאשה ההרה לטעום מכל תבשיל שבישלו. ונזהרו מלספר בקרבתה על פירות שאינם מצויים באותה עונה ובאותה עיר ועל מאכלים שאכלו ואינם בהישג ידה, ואפילו דברי לבוש, שמא תתאווה להם. כמו כן נמנעו מלהביאה למצב של רוגז וכעס. וזה גם במשנה "עוברה שהריחה מאכילין אותה ".

בחודש התשיעי להריונה, עולה האשה להר שליד העיר צפרו שם קבורים צדיקים לפי האגדה ומתפללת שם שתלד שלא בצער. לפני חודש התשיעי כבר מכינה האם את בגדי התינוק שיוולד. בבן הראשון, הורי הכלה היו מכינים "למסבבך" והוא סל נסרים גדול שבו שמים כל בגדי התינוק, חיתוליו, אבנטים, ושאר אביזרים הנחוצים לתינוק. ומביאים את זה כמתנה לאמא בתחלת החדש התשיעי. מלידה שנייה ואילך מכינה האמא בעצמה את בגדי התינוק ושאר צרכיו.

תעודה מספר 258

תקנות שנתקנו פה צפרו יע"א בעשרים לחדש שבט התרס"ד – 1904

למסבבך מא יכון פיה גיר אתאי דוקא, יכון פיה לא פביך וואלא ביצ'א וואלא מאחייא וואלא כעך. תסחים דלבבנת סי עראדא וסי מאכלא מא תכון כלל לא לרזאל וואלא לנסא. לילת למילה סי עשא מא תכון פיהא כלל וואלא מאחייא גיא אתאי דוקא.

אבי הבן מא יעמל חתא עראדא כלל לא פלחול וואלא בשבת, וסעודה דלמילה מא יכון פיהא גיר אתאי ולביצ'א ולכעך ומאחייא דוקא וסי טביך מא יכון כלל. מילה די תכון נהאר שבת יעמלו לביצ'א ובאטאטא ולהריסא וסכינא בלחם ומאחייא, וסי קורא וסי דזאז מא יכונו כלל.

תפליה מא תכון חתא עראדא כלל לא פלחול וואלא פשבת ולילת לחפאפא מא יכון גיר אתאי דוקא וסי עשא וסי מאחייא מא תכון כלל. רבי אידא עבבא ליסיר מול תפלין לצ'ארו, מא יעמל גיר אתאי ולכעך דוקא, סעודה די תפלין מא יכון פיהא גיר אתאי ולביצ'א ולכעך ומאחייא, וסי טביך מא יכון כלל.

למלאך מא יעמלו פלחלאווא גיר אתי ולביצ'א ולכעך ומאחייא וסי טביך מא יכונו כלל, ומן תמא סי עראדא מן זיהת למלאך, וואלא זייארא מא תכון כלל לא פלחול וואלא פשבת וואלא פלעיד. ומא יעביוו ללערוסא גיר לעאדא וברראד דאתאי, וסי מא ירדדו צ'אר לערוסא לצ'אר לחתן כלל, וסי טבאק מא יעביוו כלל.

לילת למימונא צ'אר לחתן יעביוו ללכלה לעאדא, ווירסמוהא בלכאתם אוו בסי חאזא ווכרא, וסי חד אכור מא יעטי ללכלה סי חאזא אפילו יכון קרוב בזאף. ערב כפור מא יעביוו ללערוסא גיר ספרזלא דוקא וצ'אר לכלה סי מא ירדו ללחתן כלל, פפורים חתא וואחד מא יעבבי ללכלה פורים, מן גיר צ'אר לחתן דוקא.

שבת לוולי דלעארס מא יכון פיה עראדא כלל, לא צ'אר לחתן וואלא צ'אר לכלה, ותזוויל סבנייא דלערוסא, סי מא יכון פיהא כלל אפילו אתאי. נהארלחד פקד אלחנא סי מא יכון כלל, לא טבאק וואלא חפנא וואלא אפילו אתאי, ונהאר לתנאיין מא יעביוו ללערוסא גיר סמן ולעסל דוקא וסי טבאק וואלא חפנא וואלא מאחייא מא תכון כלל וגיר ירזעו לצ'אר לחתן סי מא יכון כלל.

סי ספנז אוו רגאייף מא יעמלו לא צ'אר לחתן ללבחורים וואלא צ'אר לכלה לבתולות. אתדוויר דתפלין אוו דלחתן מא יכון פיה גיר אתאי דוקא, שבת דרוחאן מא יעמלו פיה גיר לביצ'א ובאטאטא ולהריסא וסכינא בלחם ומאחייא, וסי דזאז וואלא קורא מא יעמלו לא צ'אר לחתן וואלא צ'אר לכלה.

אייאמאת לחול דלערס לא דלחתן ואלא דלכלה מא תכון חתא עראדא כלל וסי תכבירא דלעזארא או דלעוואתק מא תכון כלל. לעסייא די לילת מצא אשה, מא יעביוו צ'אר לחתן גיר אתפציל דוקא, וסי טבאק וסי חפנא מא תכון כלל.

סעודת מצוה דלערס מא יכון פיהא גיר אתאי ולביצ'א ולכעך ומאחייא, דוקא סעייא מא יכון פיה גיר אתאי ולביצ'א ולכעך ומאחייא. שבעת ימי החופה, מא הומאסי חובה כלל, די דהרלו יעמלהום מליח, ודי מא יעמלהום סי חובה הייא עליה כלל.

לחפנא די כא יפרקו שבת די ואברהם זקן מא תכונסי כלל, שבע אייאם וסהר ולעאם לא דראזל וואלא דלמרא סי מאכלא מא תכון פיהום, גיר לקראייא וואתאי ולמזונות.

בכתב ידו של הרב רבי שלם אזולאי ז"ל ובחתימתו.

תרגום התקנות הללו מערבית לעברית.

למסבבך – בהריון הראשון מכינים היו משפחת הכלה בשביל הלידה בגדים לילד או לילדה ומביאים את זה בטקס מיוחד שהיו קורים " למסבבך " ומשפחת החתן עורכים מסיבה – לא יעשו במסיבה הזאת רק תה דווקא ולא יהיה שום תבשיל ולא ביצים ולא מאחייא ולא לחמניות.

תסחים – כך היו קוראים למסיבה שנותנים בה שם לילדה הנולדה – שום מוזמנים לא יהיו ושום מיני מאכל לא יהיו לא לגברים ולא לגברות בליל שלפני יום המילה שום סעודה לא תהיה למבקרים ולא משקה המאחייא רק תה דווקא.

אבי החתן לא יזמין לשום מסיבה לא בחול ולא בשבת, בסעודת מצווה שלאחר הברית חא יהיה בה רק תה וביצים וכעכים ומאחייא ובלי שום תבשיל. הברית שיחול ביום השבת לא יהיה בסעודה רק ביצים תפוחי אדמה דייסה מחטים וחמין עם בשר ומאחייא, ולא יעשו בחמין שום עופות ולא קציצת בשר.

בסעודת פדיון הבן לא יעשו רק תה וביצים וכעכים ומאחייא בלי שום תבשיל. בבר מצוה לא תהיה שום הזמנה למסיבות לא בחול ולא בשבת ובליל התגלחת ( שמתדלח חתן הבר מצוה ) לא יהיה בטקס רק תה ושום סעודה ושום משקה מאחייא לא יהיה כלל.

הרבי, שמלמד את הבר מצוה הדרשה, אם לוקח את הבר מצוה לביתו לא יסדר במסיבה לכבודו רק תה וכעכים דוקא. בסעודת מצוה של הבר מצוה לא יהיה בה רק תה וביצים וכעכים ומאחייא בלי שום תבשיל כלל.

השידוכין לא יעשו בטקס רק תה וביצים וכעכים ומאחייא בלי שום תבשילין. ומאותו זמן והלאה לא יהיו מסיבות וביקורים לא בחול ולא בשבת ולא בחגים. לא יוליכו לכלה רק העאדא ( עוגות ) וקומקום של תה. ומשפחת הכלה לא יחזירו למשפחת החתן שום תמורה למה שקיבלו, ושום מגשים לא יוליכו לכלה.

בליל מוצאי חג הפסח משפחת החתן יקחו לכלה העאדא ( חלב וחמאה ועוד ) וסבלונות טבעת של זהב או תכשיט אחר, ושום קרוב לא יתן שום דורון לכלה אף הקרוב ביותר. ערב כפור לא יקחו לכלה רק פרי החבוש ובית הכלה לא יחזירו התמורה לחתן.

ביום פורים שום אחד לא יקח שום שי לכלה רק בית אבי החתן דוקא. שבת הראשונה של החתונה לא יהיו בו מוזמנים לשתי המשפחות, ובטקס הסרת המטפחת מעל ראש הכלה לא יהיה בו שום דבר גכם משקה התה לא יהיה.

יום ראשון בשחיקת החננא לא יהיה שום דבר – היו נוהגים לעשות טקס גדול בשחיקת העשב הזה שבו היו צובעים ידי הכלה ולא היו שוחקים אותו רק נשים נשואות שלא נתגרשו ולא נתאלמנו והיו קוראים להם " למזוואראת " – לא מגשים ולא חילוק קליות ואף משקה התה, יום השני לא יקחו לכלה – יום התחלת ספירת שבעה נקיים שהנשים מבית החתן היו מוליכות לכלה – רק חמאה ודבש דווקא ללא מגשים וללא חילוק קליות וללא שתיית המאחייא.

וכשיחזרו לבית החתן, לתופף במחולות, לא יהיה שום דבר. שום סופגניות ושום לחמניות לא יעשו שתי המשפחות לשושבינין ולבתולות. התגלחת – שמתגלחים השושבינין של החתן או של הבר מצוה לא יהיה בו רק תה בלבד –

שבת שאחרייום החופה לא יסדרו בסעודת השבת רק ביצים ותפוחי אדמה דייסה של חטים וחמין בבשר ומשקה המאחייא, שום עופות ושום קציצות בשר לא יעשו שתי המשפחות. בימי החול של שבעת ימי החופה לא יהיו שום הזמנות לא בבית החתן ולא בבית הכלה ושום מסיבה מיוחדת לשושבינין ולבתולות לא תהיה כלל.

בליל מצא אשה, לא יקחו בית החתן לבית הכלה רק " אתפציל " – בגדיה מהנדונייא שכבר נלקחה מבערב מבית הכלה לבית החתן מחזירין לה בגדיה המיוחדים לקישוט לשעת הקידושין – בלי שום מגשים ובלי חילוק קליות ועוגיות.

סעודת מצוה שלאחר הקידושין לא יהיו בה רק תה וביצים וכעכים ומאחייא. יום הסעאייא – היו נוהגים שהיום שאחרי שבעת ימי החופה יום חמישי היו הולכים משפחת חתן עם הכלה לבית אביה ושם אוכלים סעודת צהרים, וההורים נותנים לכלה כל מלבושיה שהייתה מתלבשת לפני חתונתה, וזה היה נקרא יום הסעאייא – יום חזרה על הפתחים – לא יהיה בו רק תה וביצים וכעכים ומאחייא ומסיבות בשבעת ימי החופה אינם חובה כלל ומי שרצונו לסדרם מה טוב ומי שלא רוצה אין עליו שום חיוב.

לחפנא – חלילוק קליות וסוכריות ארוזים במטפחות – שמחלקים בשבת של ואברהם זקן מנהג זה יבוטל. משמרות שעושים לרגל שבעת ימי אבילות החדש והשנה של הנפטר שום מאכלים לא יהיו רק לימוד ותה ומזונות. סוף התקנות.  

קהלת צפרו-ר' דוד עובדיה זצ"ל –כרך שלישי- תשל"ו-תקופת ההריון – עמ' 83-81

נהגו העם לרבי דוד עובדיה זצ"ל-מנהגים בקהילת יהודי מרוקו-קהלת צפרו כרך ג-תשל"ו

ו.  מר״ח אב עד אחרי ט״ב אין אוכלין בשר וכמ׳׳ש מרן סי׳ תקנ״א ס״ט וכפ״ה שם אות קכ״ה וקכ״ח, אך ביום ר״ח לא היו נמנעים מלאכול בשר עיי׳ להכנה״ג הגהב״י כ״ו ורבינו החיד״א בספרו מורה באצבע אות רל״ג. ועיין בספר השמים החדשים דף ט״ו ע״א שהאריך בזה ובסוף כתב ואנחנו נהגנו לאכול [בשר ביום ר״ח אב] ולא ידענו סמך לדבר. ועיין בספר לך שלמה בהשמטות או״ח סי׳ ט׳ מה שכתב על מנהג איזה בתי אבות בעיר דבדו שלא אכלו בשר ,גם בשבת שלפני ט׳ באב.

ז. נוהגים היינו לאכול כל פרי חדש ולברך עליו שהחיינו לפני י״ז בתמוז, כי לאחרי כן אין לברך שהחיינו גם בשבתות וכמו שכ״כ הרב מועד לכל חי סי׳ ט׳ אות כ״ב נתיבי עם סי׳ תק״ן וכף החיים סי׳ תקנ״א סקו״ד וכו׳, וכמ״ש בס׳ שער הכוונות וכדעת הרב ב״צ בסי׳ שכ״ה דמדברי הרב ב״י שסתם נראה דאסור וכפסק הרב חיים שאל ח״א סי׳ שכ״ד. נוהגים להמנע מתספורת מר״ח, והיו יחידים שנהגו להחמיר מי׳׳ז בתמוז, ועיין בבית יהודה מנהגי ארג׳יל אות ס״א ונתיבי עם סי׳ תקנ״א. ועיין ויאמר יצחק ח״א לקו״ד או״ח הל׳ ט״ב אות א׳.

ח. על צום ט״ב לא היו מכריזין כסברת מר״ן מפני שהם ידועים לכל ועיין כף החיים סי׳ תק״ן סקכ״ו ונתיבי עם שם.

ט.  המשוררים, בקינותיהם ייסדו קינות, לשבתות, שבת דברי, שמעו, ושבת איכה והצבור כפי מה שהגיד לי אבא מארי ז׳׳ל לפני עשרות שנים היו אומרים אותם הקינות מדי שבת בשבתו כל קינה במקומה, אם לפני ברוך שאמר או לפני נשמת וברכו, אולם באחרית הימים אחרי שראו הרבה פוסקים שערערו על זה (עיין בספר מחב״ר סי׳ תקג׳׳א אות י״ו, וכ״כ מהר״ם די לונזאנו בספר עבודת הקודש, ובשו״ת הרדב״ז ח׳׳ג סימן תרמ״ה, וכתב יישר חיליד. למאן דיבטל דבר כזה יעו״ש שסיים ושבח לאל נתבטל מנהג זה במצרים). חדלו מלומר שום קינה, אלא שהניגון של ההפטרות היה קרוב לניגון הקינות, ואף על זה קראו ערער הרבה מחברים, ועיין להרב לפי ספרי ערך שבת שהזכיר מנהג כזה, וכתב דאיסורא קא עבדי.

י. בתוך הקינות הללו נתחברה קינה לשבת שמעו, להכרזת ר״ח, והיא קינה המתחלת אשחר עדתי וכו', ובסוף הקינה, המקונן סיים בחרוזים הללו — מחדש חדשים, יקבץ קדושים (נ״א נפוצים), אנשים ונשים, לעיר הבנויה, וזה החדש לטובה יחדש, ורצון יצו אל רב העליליה, ואם כי חדלו לומר קינות הללו בשבת מ״מ להכרזת ראש חדש, לא היו נוהגים להגיד היה״ר כנהוג אלא הש״ץ אומר סיום הקינה הזאת — מהדש חדשים וכו׳ ואח״ך מי שעשה נסים לאבותינו, ועיין להרב היד״א ז״ל בספרו לדוד אמת סי׳ כ׳׳ג שהזכיר מנהג זה להכרזת ראש חדש אב ע״י סוף הקינה וקרא עליו ערער, והכנה״ג כתב שיש מקומות שאין נוהגים לברך ראש חדש אב ובמקום ברכת החדש נוהגים לומר מחדש חדשים וע״ע נתיבי עם סי׳ תי״ז.

יא. סדר ליל תשעה באב. הקינות: לא ישקלו רעי: לפדות עם דל בגלות: שנה בשנה: יונה נכאבה: שמעו והאזינו: את אויביך: יום כמו נד: עד אן צבי מודח: אשחר עדתי: בורא עד אנא: — עוטפים את הראש כאבל — על נהרות בבל: ומתפללין ערבית, אחר שמנה עשרה חצי קדיש (אם חל במוצ״ש ברכת מאורי האש קודם מגילת איכה עיין בספר מועד לכל חי סי׳ יו״ד אות מו ובספר כפ״ה תקנ״ו ס״ב). למי אבכה: מגילת איכה: בליל זה יבכיון: ואומרים עוד קינות כפי המנהג עד אנא בכיה בציון: עורה נא ימינך רמה: עד ובא לציון, ואח״ך ואתה קדוש: קדיש דהוא עתיד: אחינו בית ישראל שמעו: על היכלי אבכה: ונפטרין לביתם בבכי ואנחה.

יב. יום ט״ב. בלי טלית ותפלין מתחילין התפלה כשמגיעין לה׳ מלך במקום למנצח בנגינות אומרים על נהרות בבל והקינה אפתח פי להודות אצרח בקול מר: אריה שאג: ברוך שאמר: במקום השירה אומרים האזינו: במקום נקדשך אומרים נקדש שמך בעולמך: אין ברכת כהנים, ואחרי הטוב שמך ולך נאה להודות, מסיימין עושה השלום ברכנו ברב עז ושלום וכו', אין אומרים קדיש וארץ שפל רומי; וקינות לפי המנהג, ואח״ך מתעטפים כאבל ואומרים אלה אזכרה: וכו׳ הנותן בים דרך: עד אנא בכיה בציון קדיש דהוא עתיד, על היכלי אבכה: אקום במר נפשי: ספר אמרי ספר: נפלה עטרת ראשינו: והש״ץ אומר במקום אשרי העם וכו׳, מוציאין הס׳׳ת במפה הפוכה, ומפזרין אפר על הס״ת ועל ראשי הקהל, העליות לס״ת ג׳ עולים והגי הוא המפטיר הצי קדיש אחר ההפטרה, אשרי יושבי ביתך, ואתה קדוש, קדיש יהא שלמא, מחזירין הס״ת למקומו במקום יהללו, על נהרות, איכה, איוב.

יג. תפלת מנחה בטלית ותפילין, קינה ארץ חפץ (נחמה להריב״ש), פרשת קדש לי כל בכור, (הרב משנה ברורה כתב בסימן תקנ״ה דאין לומר עתה פרשיות ק״ש וכן פרשת קדש דהלא כעת הוא רק כקורא בתורה ות״ת אסור כל היום והכפ״ה אות ז׳ כתב ואפשר כיון שהם מסדר היום וגם אינו קורא משום ת״ת אלא משום שכתוב בהם מצות תפילין אין קפידא.) וידבר פרשת התמיד, חצי קדיש יהי ה׳ אלקינו ס״ת פרשת ויהל הפטרה שובה ישראל, אין אומרים קדיש, יהללו חצי קדיש תפילת י״ח בברכת בונה ירושלים אומרים נהם ובשמע קולנו עננו, חזרה, חולצין את התפילין מיד אחרי החזרה פסוקי נחמה קדיש תתקבל, שיר המעלות בשוב ה׳ את שיבת ציון.

הערת המחבר : וסמך למה שמפזרין אפר על הס״ת נזכר בתרגום שני לאסתר ע״פ ומרדכי ידע וז״ל ואפיקו עליו ספרא דאורייתא בד מכרך בסקא ומפלפל בקיטמא, וראה תורה תמימה בראשית וירא י״ח פסוק כ״ז.

יד. חסידים ואנשי מעשה היו מתפללין שחרית בבית עם טלית ותפילין כרגיל ושירת הים במקומה וכן היה נוהג מור אבי זצ״ל ואחרי כן באים לבית הכנסת ומראין עצמן כמתפללין עיין בס׳ מועד לכל חי סי׳ יו״ד אות ס׳ ונתיבי עם סימן תקנ״ה, וכפ״ה שם אות ד׳.

טו.  אין נשיאות כפים בתפילת שחרית עיין בספר מועד לכל חי שם אות נ״ח וכפ״ה סימן תקנ״ט סק״ל.

טז.  בכל הקינות במעריב ושחרית מדלגין סוף כל קינה בחרוז שיש בו נחמה, וכתב הפר״ח שהנוהגים לומר פסוקי דנחמא שבחתימות הקינות הוא שבוש, וכ״כ בספר נתיבי עם סי׳ תקנ״ד משם הרבה פוסקים וכן המנהג בירושלים.

יז. עננו אומרים בכל התפילות ובכל התעניות וגם בליל שקודם כל תענית צבור, ונחם אומרים רק במנחה, עיין בספר מועד לכל חי שם אות פ״ב ונתיבי עם סי׳ תקנ״ז וכפ״ה שם ס״ק ה׳ וז׳. 

יח. היינו נוהגים לדלג ברכת שעשה לי כל צרכי בט״ב וביוה״ך עיין בספר כפ״ה תקנ״ד סקע״ח.

יט. בנוסח נקדשך אומרים נקדש שמך בעולמך עיין כפ״ה סי׳ תקנ׳׳ט סקכ״ט.

כ. נוהגים היינו לדלג איזה קינות כגון אליכם עדה קדושה אשאל מכם שאלות, וגם מדלגין הקינות שמיועדין לט״ב שחל במוצ״ש ועיין בספר כפ״ה תקנ״ט סקי״ב.

כא. לא אומרים תתקבל לא במעריב ולא בתפלת שחרית, שירמיה הנביא בקינתו אמר גם כי אזעק ואשוע סתם תפלתי, וכן לא אומרים ובא לציון ואני זאת בריתי, שלא לקיים ברית עם הקינות, ועיין כפ״ה סי׳ תקנ״ט סק״ט וט״ז וכן לא אומרים ויהי נועם בט״ב שחל במוצ״ש כי המזמור הזה נתייסד על הקמת המשכן כפ״ה שם סקטו״ב.

כב. בהוצאת ס״ת הופכין מעיל הס״ת הפנימי לחוץ, ומפזרין עליו קצת אפר וכן מפזרין על ראשי הצבור כמנהג בית אל כפ״ה תקנ״ה סק״ב.

נהגו העם לרבי דוד עובדיה זצ"ל-מנהגים בקהילת יהודי מרוקו-קהלת צפרו כרך ג' – עמ' 293-291

היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח- תמיכה בארץ ישראל

פרק שלשה עשר

תמיכה בארץ ישראל

רבי רפאל ביבאס יליד העיר סאלי במרוקו, שבגיל שבע עבר לקזבלנקה, בה למד תורה ותלמוד, ומלאכת השחיטה והבדיקה, עלה לארץ ישראל בשנת תרס׳׳א (1901). הוא כתב בר״ח אדר תרע״ב את המכתב הבא:

רבנים גדולים! אותותי אלה להודיע במרום קדשם, כי מזה עשר שנים היתה עלי יד ה׳ שוהעלני מעירי קאז'א בלאנ׳קא יע״א אל ארץ הקדושה, ובחרתי למשכן לי עיה״ק חמד זו טבריה ת״ו. כי בעיר יהודית זו חשבתי למצוא נחת ומרגוע, אל נפשי הצמאה לעבודתו יתברך שמו. כי העיר טבריה ידועה מימים קדמונים לעיר של חכמים ושל סופרים, ומלאה מצוות כרימון [בהמשך ביקש לקרא את מכתבו בבתי הכנסת], כי ראוי על כל איש מישראל להחזיק במצוה גדולה זו, שהיא קיום התורה בארץ הקדושה, אשר היא חיינו ואורך ימינו. ובודאי שגם כת״ר ישתדלו ברב עז ותעצומות לדבר על לב הקהל היראים והחרדים, כי ישתתפו גם הם במצוה זו כאחיהם בני עי׳׳ת קאזא בלאנקא יע״א, ובטחתי ב״ה כי יעשו ויצליחו, ויוציאו את הדבר לאורה על צד היותר טוב. וגם בבקשה למנות פקיד אדם נכבד וחשוב, ואנחנו נשלח לו בע״ה הרשאה, ויהיה מקבץ לזמן ידוע לכל ב׳ חדשים או לשלשה, לפי ראות עיני כת״ר… מוקירם ומכבדם ודשו״ט ברב עז ושלום.

ע״ה רפאל ביבאס ס״ט

שליח צפת הרב שלמה אוחנא, בשבט שנת תרפ״ז מבקש אישור לאסוף תרומות

שר וגדול ליהודים, כה״ר יחיא אזאגורי ישצ״ו

שלום

אדון יקר! להפצרת השואל כמוהר״ר שלמה אוחנא ישצ״ו שד״ר עיה״ק צפת תובב״א, באתי בשורותים אלו להודיע לרו״ם, כי בכתב הרשאה על שליחותו שיש בידו מרבני וגאוני ארץ הקדש הנזכרים, שם נאמר, גם שתי הערים וג׳דא וברכא״ן, והממשלה עכבה עליו מלעבור לשם, רק עד שיהיה בידו כתב רשיון מאת כבודו, בכן נא ידידי, עשה חסד ומצוה רבה שלח לו הרשיון יפשא״ק ושכמ״ה-יפה שעה אחת קודם ושכרו כפול מן השמים ושלום.

שליח טבריה הרב משה מאיר חי אליקים

הממשל הצרפתי מנע תרומות של יהודי מרוקו לקרנות ציוניות, אבל התרמה למען הקהילה המוגרבית בירושלים ובערי הקודש הותרה. הממשל הצרפתי היה מוכן להעביר תרומות של יהודי מרוקו לארץ, לשם חלוקתן שם. הפקידות באה במגע עם ראשי הקהילות, ואלה הודיעו על התכנית לבני עדתם בארץ. רבני טבריה היו הראשונים ששמעו על התכנית, במכתב שקיבלו בי׳ בניסן תרע״ד (6 באפריל 1914) מאת שליח טבריה הרב משה מאיר חי אליקים. מכתב זה אישר מכתב קודם שהגיע אליהם בשבוע שלפני כן, מאת שליח לעיר מאזאגאן. שני המכתבים מסרו, כי נציג הממשל הצרפתי קרא לאספה של ראשי הקהילות היהודיות והודיעם, כי המושל החליט לאסור את פעולת השד״רים הבאים מהארץ למרוקו, עקב שכר הטרחה הגבוה שהם דורשים. להבא יוטל על כל קהילה במרוקו לארגן את המגבית, ולשלוח את הכספים לקונסוליה של צרפת בירושלים, באמצעות הממשל הצרפתי. רבני טבריה הביעו התנגדותם לצעד המוצע.

הפקידות הצרפתית במרוקו המשיכה בהחלטה הנ״ל. ב-20 ביולי 1914 השיב ליאוטי לשר החוץ של צרפת, כי מתארגנות כמה מגביות בכל שנה לעדת המערבים בירושלים ובערים אחרות, וכמעט בלתי אפשרי לדעת מהו גובה הסכומים שהם אוספים. האומדנים שמסר הם: בפאם, 800 דורו חאסני- מטבע מרוקאי השווה בערך 5 פראנקים צרפתיים. בקזבלנקה, 300. במוגדור, 400. במראכש, 400. במאזאגאן, התרומה הגבוהה ביותר 1000 חאסני.

הרב אברהם פינטו, שליח ארץ ישראל למרוקו בשנות ה-20 של המאה הכ׳, היה גם בקזבלנקה, משם כתב מכתב בח׳ כסלו תרפ״ג בזו הלשון:

… עתה הנני מוצא חובה לנפשי להודיע לרו״מ כי בעי״ת – לרום מעלתו כי בעיר תהלה- קאזה בלאנקה יע״א נתכבדתי בכבוד גדול יותר ויותר מערכי, כי ידידינו הרב הגדול מעוז ומגדול זר״ק בנש״ק- זרע קודש בנם של קדושים- כמוהר״ר חיים יוסף מאמאן יצ״ו הרב ומורה צדק דפה, עמד לימיני עמידה שיש בה סמיכה, הן בכבוד שכבדני כבוד גדול בלי גבול, בפני ושלא בפני. והן בדבר הנדבה שהמליץ את דבריו עם שרי הקומוניטה [=ועד הקהילה] לעשות נדבה ראויה והגונה. ושלי״ת-ושבח לה' יתברך- דבריו עשו פרי והסכימו לעשות שלשים דורו לגדול. דבר אשר לא היה מעולם. הבקיאים בדבר מבטיחים, כי על פי הסך הנז' תתקבץ מנה יפה, וכל זה נעשה ונגמר בעזרתו הגדולה של הרב הגאון הנזכר ישמרהו צורו וגואלו.

וגם הואיל בטובו לבוא עמדי אל האחים הרמים בני המנוח סי׳ שמואל תידגי-משפחה עשירה שמוצאה מתיטואן, הקימה בית מסחר גדול לתמרוקים בקזבלנקה- שהם מורשים על ההקדש, השייך לכוללנו. והוא חלק מהמגאזינים [=חנויות] אשר להם. ויען כי המאגאזינים הם רעועים, כי הוא בנין עתיק וצריך הוצאות רבות לחדשם, לכן הם אומרים לסלק את ההקדש בממון. והרה״ג הנזכר משתדל בדבר, והבטיח לי לתווך בינינו ובין הגבירים הנז׳ תווך גדול ומועיל לטובת כוללנו. ועוד ידו נטויה להטיב לכולנו ככל אשר לאל ידו.

השליח כתב מכתב תודה ליחייא אזאגורי. בו׳ טבת תרפ״ג כתב את המכתב הבא מקזבלנקה:

עתה הנני מודיע לכבוד תורתו כי פה עיר תהלה קאזה בלאנקה כבר נתפשרתי עם שרי הקומיטי [=הועד] על דבר הנדבה בשלשים דורו לגדול, וזה יותר מחודש אשר אני משתדל בקבוץ הנדבות, ועוד לא הגיע לידי אפילו חצי הנדבה, כי עיר גדולה רבתי – עם היא, ולפעמים צריך ללכת קילומטרים בחנם, כי לא ימצא האיש בביתו. ובכן, בשבוע הבא הנני חושב לנסוע לאיזה כפרים ואשוב עוד לפה. ואם יש ברצונם לכתוב לי, יוכלו לכתוב על שם בעל האכסניה הישר בישראל סי׳ יחייא אזאגורי יצ״ו, ומה טוב ומה נעים לכתוב לו מכתב תודה על דבר הפשר הטוב אשר נעשה לפי הזמן, כי עת משבר היא לכל הסוחרים. וברכות מרובות לו ולבניו הנעימים ולכל משפחתו הנכבדה, כי לולי הוא שעמד בפרץ והשיג רשיון מאת הממשלה הגבוהה ע״ד נדבות הכוללים, שאז בטל הכל. כי הממשלה רצתה לבטל את הדבר, והוא הסביר להם כי זה גם כן מעיקרי דתנו. ואנו נותנים בתורת חוב גמור. וגם לתת תודות וברכות על הנהגתו הטובה עמי בדבר האכסניה. ועוד ברכות וברכות, כי איש טוב ומטיב הוא, וראוי לכל כבוד שבעולם.

מכתב תודה מהרב ה׳ראשון לציון׳ בירושלים ליחיא אזאגורי על עזרתו לשליח ארץ ישראל שנשלח בט׳ שבט תרפ״ג:

שר וגדול בישראל, נתכבד להודיע את מעלתו כי קבלנו מכתב מאת שדרנו כ׳ הרה״ג ר׳ אברהם פינטו יצ״ו, מלא רגש הערצה למעלתו על הכנסת האורחים היפה שנוהג בו, ועל עזרתו היקרה שהושיט לו בקבוצתו לטובת כוללנו. וגם הוא מלא התפעלות על פעולותיו נשגבות לטובת הישוב בארץ הקדש, בעמדו בפרץ להשיג רשיון מהממשלה הגבוהה על דבר נדבות הכוללים שהממשלה רצתה לבטלן, בהסבירו לו כי זה היה דבר מעיקרי דתנו, ושחובה היא על כל אחינו בני ישראל בכל מקום פזורם, לעזר לישוב היהודי בארץ הקדש. לא נמצא מלים בפינו להביע רגשות לבנו של תודה והערצה למעלתו, ושמוצאים כי בשבילו נאמר ׳לך דמיה תהלה׳. ורק אני תפלה תמיד מלפני מקום מקדשנו, כי תמיד יעלה מעלה מעלה, ויצליח בכל דרכיו, ויזכה לחיים ארוכים, הוא וכל בני ביתו ומשפחתו הכבודה, בעושר ואושר וכל טוב. ועיניכם תחזינה את ירושלים הבנויה. בעתירת החותמים בברכת ציון וירושלים וברגשי כבוד נעלים.

בחתימה ראש הרבנים בעיר הקודש

היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח- תמיכה בארץ ישראל-236-233

הספר והדפוס העברי בפאס-יוסף תדגי-תשנ"ד- רשימת הספדים של חכמי פאס שיצאו לאור מחוץ לפאס

רשימת הספדים של חכמי פאס שיצאו לאור מחוץ לפאס

אדרוטיל אברהם בן שלמה ספרד

(1482– פאס, לפני (1545

השלמת ׳ספר הקבלה׳ (להראב״ד), תולדות הגירוש ובוא המגורשים לפאס. בתוך גרץ (עורך). דברי ימי ישראל (מהדורת א׳ הרכבי), ו, ׳חדשים גם ישנים׳, ווארשא תרנ״ח(11898, עמ׳ 24-1. נדפס בירושלים 1972.

אהבת הקדמונים

אהבת הקדמונים, מנהגי תפילות ימים נוראים וסדרים לכל השנה והושענות שנוהגים בבית הכנסת של התושבים בפאס [צלא דלפאסיין], ובסופו פסק דין לחכמי מרוקו בעניין שררת בית הכנסת הנ״ל. ירושלים, שמואל הלוי צוקערמאן, התרמ״ט (1889). המהדירים: הרב אהרן בן שמעון והרב שלמה הכהן.

אהבת חסד

אהבת חסד, כולל מנהגי פאס בקשר לפטירות, סדר הרחיצה, וקינות לפקידות השבוע, החודש והשנה. המהדיר: חברת רבי שמעון בר יוחאי (פאס), ג׳רבה, דפוס חדאד, התשי״ט (1959.)

אוחנא סלימאן(=אבוחנא סלימאן אלמערבי) פאס – צפת, המחצית השנייה של המאה השש־עשרה.

פירוש על ספרי, וילנא תרכ״ו(1866).

הגהות ופירושים, נדפסו עם ׳ספרי דבי רב׳, ב׳ חלקים: א: דיהרנפורט תקע״א(1811) ב: ראדיוויל תק״פ (1820).

כאן המקום לברך על מפעלם של הרבנים דוד עובדיה ומשה עמאר, שמשתדלים זה כמה שנים להעלות את חיבוריהם הגנוזים של חכמי מרוקו מתהום הנשייה ולהוציאם לאור. על כתבי־היד ראה טולידאנו, נר המערב; בן נאיים, מלכי רבנן; עובדיה, פאס וחכמיה.

ליקוטים חדשים מהאר״י וממהרח״ו, מאת הרב חיים ויטל, הרב סולימאן אוחנה והרב יהושע בן נון. המהדיר: דניאל טויטו. ירושלים, מבקשי ה'

  1. 1985. עמ׳ צג־צח.

אזולאי אברהם (ב״ר מרדכי)

פאס, 1570– ירושלים – חברון 1644.

קרית ארבע, חיבור הכולל ארבעה ספרים:

זהרי חמה, קיצור מן הספר ׳ירח יקר' פירוש אברהם גלנטי ל׳זוהר׳. הפרק על ספר בראשית נדפס בוונציה 1650; מונקאטש 1881; פרמישלא 1882; הפרק על ספר שמות נדפס בפרמישלא 1882.

אור הלבנה, הגהות ושינויי נוסחאות של ה׳זוהר׳. הפרק על ספר בראשית נדפס בפרמישלא 1899; על מגילת רות – לבוב 1882; על מגילת אסתר – לבוב 1894.

אור החמה, קיצור מפירושי ה׳זוהר׳ לר׳ משה קורדובירו ורבי חיים ויטאל, לפני שנתקרב להאריז״ל. על ספר בראשית נדפס בירושלים 1876; פרמישלא 1892. על ספר שמות – ירושלים 1876; פרמישלא 1879. על ספר ויקרא – סלוניקי 1842; ירושלים 1879; פרמישלא 1897. על ספרי במדבר, דברים – פרמישלא 1898.

ספר ׳אור החמה׳ נדפס מחדש בבני־ברק 1973; ירושלים 1981.

אור הגנוז, פירוש הלשונות העמוקים לספר הזוהר(לא נדפס).

בעלי ברית אברם, פירוש על התנ״ך ובחלקו על דרך הקבלה, ב׳ חלקים, וילנא 1874-1872.

נדפס מחדש ירושלים 1982.

חסד לאברהם, יסודות חכמת הקבלה, ברוחו ובדרכו של ר׳ משה קורדובירו, עם הארות והערות משיטת האריז״ל. אמסטרדם 1685 (הדפוס משובש); זולצבאך 1685; זולקוא 1765; אלקסניץ 1778; סלויטה, 1794, 1812; זולקוא 1802, 1814; סדילקוב 1812; לבוב 1863,1860; וילנא 1877; ירושלים 1968, 1989; ברוקלץ 1960; בני־־ברק 1986.

אהבה בתענוגים, פירוש על המשניות, בו הוא מביא גם פירושים של ר׳ חיים ויטאל שכתב משם האריז״ל ושל ר׳ סולימאן אוחנא שמצא בגנזיו. הפירוש הוא על מסכת אבות בלבד. ירושלים 1910; ברוקלין 1964. נדפס מחדש על־ידי ישראל שמעון שיין עם מבוא ותולדות מהחבר, ובסופו סדר שלשלת יחס המשפחה עד ׳דורנו אנו׳, ירושלים 1987.

הפירוש על מסכת נזיקין, ירושלים 1986.

מחזה אברהם, פירוש על פסוק ׳ואתה תחזה', ירושלים 1962,1880, 1963; אמסטרדם 1856.

בריכת אברהם, קיצור ׳תומר דבורה׳ לר׳ משה קורדובירו. בסוף הספר ׳חסד לאברהם', אמסטרדם 1885; ובנפרד – פיטרקוב 1850; אמסטרדם 1904.

דברי הימים למשה רבנו ע״ה ופטירתו ופטירת אהרן הכהן ע״ה. קרקוב 1893; ניו־יורק 1986.

ליקוטי אמרות בזוהר, לודז׳ 1904.

אזולאי יהודה זרחיה(מהדיר)

פאס, סוף המאה השמונה־עשרה – איטליה ירושלים, המאה התשע־עשרה.

שו״ת הרדב״ז, ה, ליוורנו התקע״ח (1818).

שו״ת מן השמים, להר׳ יעקב הלוי ממרויש מבעלי התוספות. נדפס עם שו״ת הרדב״ז, חלק ה׳, קניגסברג 1860. נדפס מחדש על־פי דפוס ראשון, בתוספת תשובות מכתבי־יד עם הארת היסודות של השאלות והערכותיהן להלכה, על־ידי ראובן מרגליות, ירושלים, מוסד הרב קוק, תשי״ז(11957.

אלבאז שמואל

פאס, 1749-1698.

ויאמר שמואל, חידושים על הש׳׳ס ועל מסכת אבות, קאזבלנקא, Imprimerie nouvelle — Elbaz Frères, התרפ״ט (1929).

אלכלאץ הכהן יהודה

פאס, המאה השבע־עשרה.

מגיד משנה, פירוש על הלכות שחיטה להרמב״ם, נכרך עם ספר ׳זבחים שלמים׳ לר׳ אברהם אנקווא, ליוורנו התרי״ח (1858). מאז נדפס בכל המהדורות של ׳משנה תורה׳ להרמב״ם, וייחסו אותו בטעות אל ר׳ דון וידל די טולושא, בעל ה׳מגיד משנה׳ על כל יתר חלקי הרמב״ם.

שיר על מעלת ספר ׳תפארת ישראל' דרשות לר׳ שלמה בן צמח דוראן, ונציה 1600, עמ׳ רה.

אלמושנינו יוסף בן אברהם

פאס, 1600-1530 בערך.

שרשי המצוות, י׳׳ג שרשים בסדר מצוין בעניין המצוות, ירושלים, דפוס א״מ לונץ תרס״ט(1909). המהדיר: מ׳ טולידאנו.

אלמושנינו יוסף בן יצחק

פאס, 1642– סלוניקי – ירושלים, בלגרד 1689.

עדות ביהוסף, שאלות ותשובות שונים וחידושים על הרמב״ם, ב׳ חלקים, קושטנטינא, דפוס ראובן בן יונה, 1711 (א) – 1733 (ב).

אלנקאר אברהם

פאס המאה השמונה־עשרה – תלמסאן – תוניס – טריפולי – ליוורנו (אחרי 1803)

מחזור קטן לימים נוראים כמנהג ק״ק ספרדים, עם פירוש לר׳ אברהם אלנקאר, ליוורנו 1803. ר׳ יוסף בן נאיים סובר, כי הספר נדפס ב-1798. הוא כנראה התבסס על ההקדמה של המחבר, שאכן נכתבה בשנה זו, אך הספר נדפס ב-1803 (וראה גם מהדורת ליוורנו 1937, בה מדגיש את תאריכי המהדורות השונות). ספר זה נדפס אחר־כך עשרות פעמים בשם ׳זכור לאברהם׳.

חסד לאברהם, סידור תפילת החודש עם פירוש לר׳ אברהם אלנקאר, ליוורנו 1845. (לא הצלחתי לזהות מהדורה קודמת.)

תיקוני הזוהר, ליוורנו 1797-1796.

הספר והדפוס העברי בפאס-יוסף תדגי-תשנ"ד- רשימת הספדים של חכמי פאס שיצאו לאור מחוץ לפאס-עמ'44-41

דוד בנבנשתי וחיים מזרחי רבי יהודה ביבאס וקהילת קורפו בזמנו

רבי יהודה אלקלעי

הרב יהודה ביבאס חי בתקופה סוערת בתולדות ישראל. הפצת רעיונות על שיבת ציון על־ידי הוגי־דעות אנגלים, הולנדים ועוד מצד אחד׳ ויצירתה של תנועת הריפורמה בישראל (ועידת ברונשוייג, בשנת תר״ו) שהביאה לידי תגובות חריפות מצד רבני ישראל הגדולים — מצד שני. תנועת ההשכלה והתסיסה הרוחנית בשאלת תפקידו של עם ישראל בין העמים, היו הבעיות שהעסיקו את הדור בארצות אירופה. שנה אחרי צאת הרב למסעיו באירופה חלה עלילת הדם בדמשק שזיעזעה את יהדות המערב והביאה לידי התעניינות מקיפה בחיי יהודי המזרח. גם המצב הפוליטי הכללי היה סוער. בשנת 1822 הוכרז על שחרור יוון ובשנת 1830 נקבע בה משטר מלוכני ושטחים שמצפון לקורפו נמסרו על־ידי הפרוטקטוראט ההאנגלי לידי התורכים.

ידיעותינו על פעילותו של הרב ביבאם הן כולן בתחומה של קהילתו ולא ידוע אם עסק גם בבעיות שהעסיקו את חכמי דורו. אולם בקיאותו בשפות אירופיות, נסיעותיו הממושכות באנגליה ובאיטליה, באוסטריה ובגרמניה וספרייתו הגדולה משמשות עדות לרוחב השכלתו והתעניינותו בזרמים הרוחניים והמדיניים של דורו. עיקר פרסומו של הרב בזמננו הוא בשל רעיונותיו על שיבת ציון ועל ההשכלה בכלל, שחרגו, לפי דעת כותבי תולדותיו, מהמקובל בתקופתו. יש לציין שדעותיו של הרב נודעו לנו מכלי שני ושלישי, וממנו עצמו לא הגיע לידינו שום חיבור בדפוס או בכתב־יד.

הרב אלקלעי מוסר לנו בעיקר דעתו של הרב ביבאס על שיבת ציון ז ״עם ישראל נד ממקום למקום לבקש לו את מחיתו ואינו הולך לארץ־ישראל אשר ה׳ דורש אותה תמיד, ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, וטוב היה אילו היינו אוכלים אפילו לחם צר ומים לחץ בארץ־ישראל. על־ידי־כך אנו עובדים את יוצר העולם ומקיימים את המצוות ׳משפט אלקי־ישראל״, כי הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה חס ושלום. שיבת ציון לא תבוא רק על־ידי התעוררות מלמעלה, שהתעוררות זו תלויה בהתעוררות דלמטה, קץ הגלות יבוא ע״י התשובה. התשובה איננה בתעניות שהחלישו את הגוף ובתפילות הרבות שנאמרו, אלא היא שיבת ישראל לארצו. וזה אמר הקב״ה! שובו אלי ואשובה אליכם. וכשיתאמצו ישראל לעלות ירושלימה, מיד מתעוררים רחמיו של הקב״ה ויגלה גאולתו במהרה בימינו. אם אין עושים תשובה, לאמור החזרה לארץ, אין נגאלים אף שיכלה הקץ״. הר״י אלקלעי שמע מהרב עוד ״דברים כהנה וכהנה, נוראים מאד״ שהרעידו את לבו.

המיסיונר בונר מודיע על דעותיו העקריות של הרב על גאולת ישראל מתוך שיחותיו אתו ומתוך שמועות שהוא שמע מאיש אחר שנפגש עם הרב. בוגר מספר כי בהיותו בעיר איבריילה שבחוף וולאכיה (רומניה) פגש ביהודי ספרדי שמתארו כצעיר נעים/ טוב למראה ואדיב. הצעיר אמר לו שהוא מאמין שהמשיח יבוא בקרוב. באיזמיר וביתר חלקי תורכיה מאמינים שהמשיח יבוא בעוד שגה. הוא סיפר לו על ביקורו של הרב ביבאם בעיר ועל הדברים ששמע מפיו» ״צריך להדריך את היהודים במדעים ובנשק כדי שיוכלו לקחת בחזקה את ארץ־ישראל מן התורכים׳ תחת הנהגתו של המשיח כמו שהיונים לקחו בחזקה את ארצם״». בבוקארשט נפגש בונר עם בן המשפחה שאירחה את הרב בשהותו בעיר.

והלה סיפר לו ששמע מפי הרב ש״היהודים צריכים לדעת להחזיק בנשק כדי שיוכלו להגן על ארצם כשינחלו אותה״. בפגישתו של בוגר עם הרב ביבאס בבוקארשט שוחח עמו הרב על ייעודו של ישראל בעמים והביע את דעתו השלילית על ״המגביות בשביל יהודי ארץ־ישראל״. אותן צריך לבטל ויש ״להכריח את היהודים לעבוד אפילו בעזרת כידון-. תכניתו של משה מונטיפיורי לקנות קרקעות היא ללא תועלת כל עוד אין שם בטחון לרכוש. בונר מספר כי התווכח עם הרב בעניין מקורו של עם ישראל וכן על דעתו של הרב שבזמן עתיק השתרעה ארץ־ישראל על שטח גדול ובירושלים היו מיליוני יהודים.

בבוקארשט התנהלה שיחה זו בין בונר ובין הרב ; בונר אמר שלעם היהודי יש מנהגים מזרחיים. הרב ענה ״לא! היהודים אינם מזרחיים״. בונר אמר: ״אברהם בא מהמזרח הרחוק״. הוא ענה: ״נכון׳ אבל אי אפשר לקבוע טיבו של עם על־פי אביו הראשון״. הרב דיבר אתו על מצב הארץ היעודה ועל סיבת בחירת אלהים את ישראל לעם סגולתו ואת ארץ־ישראל לחבל נחלתו. הוא הכחיש שה' חפץ שהיהודים יהיו עם נפרד מיתר העמים לפי דעתו רצה השם שהם יאירו פני תבל וחובה זו מוטלת עליהם לפי יכולתם. לו היו להם אמצעים כמו לאנגלים היה ראוי לשלוח שליחים־מטיפים. הרב סיפר לו שהוא נוסע למען אחיו המושפלים כדי לדעת מה לעשות למענם והוא שואף להיפגש עם משה מונטיפיורי בשובו מארץ הקודש.

דעותיו של הרב על הפצת ההשכלה בתפוצות ישראל נמסרו לנו על־ידי שני המיסיונרים. בונר רואה אותו כאחד המתקנים הגדולים וכמתנגד לשיטת לימוד התלמוד בפולין והמיסיונר סטימרק רואה אותו כמתנגד להשכלה וכאיש הקשור עם כל הנוסחות הקבועות וכשומר נלהב של התורה שבעל־פה. הצעיר מבריילה מסר לבונר שמטרת נסיעתו של הרב היתה לעורר לתיקונים בקרב אחיו וכן על דעתו של הרב על ערך ההשכלה. הרב דרש על הפסוק בישעיה על רוח ה׳ הגתה על המשיח, שהכוונה היא ״לשבע החכמות או מדעים כגון מוסיקה, אסטרונומיה וכו׳. אם אדם בריא יקח תרופה תזיק לו. אבל אם הוא חולה עליו להניח את הלחם ולקחת תרופה. החוק (Law) הוא לחם, אבל היהודים חולים, הם בורים ומושפלים. לכן עליהם להניח הצדה למוד החוק [התורה] ולקחת את התרופה שהיא שבע החכמות שעליהם דבר״. ״מצב עם ישראל כעת הוא ירוד. בפולין בייחוד, הם דבקים באמונות תפלות מפני שהם מבינים דברי התלמוד כפשוטם״. הוא הציע׳ שעד גיל 10 ילמדו הילדים תנ״ך׳ מגיל זה עד 15 שנה — משנה׳ ועד גיל 20 — תלמוד . לפי דברי בוגר דברי הרב ביבאס עשו רושם עמוק.

שונה היא עדותו של המיסיונר סטימרק שביקר בקורפו בשנת תר״ד (1844) וראה את הרב בעבודתו היום־יומית בקרב עדתו. לדעתו לעולם אין הרב ביבאס סוטה משיטות ההוראה הנושנות׳ מחשש שמא בהקנותו לתלמידים רעיונות חדשים ואמצעים חדשים לרכישת ידיעות׳ עלולים הם להתרחק מן המסורת ולפנות לדרכים חופשיות יותר. המיסיונר מתאר את הרב כלוחם חריף נגד המשכילים בעיר, השואפים לשכלל את שיטות הלימוד וכן להוסיף לימוד איטלקית ויוונית, לימודי המתמטיקה והחשבון. עדותו זאת של סטימרק מוצאת סמוכין בתעודות שבגנזי הקהילה שהזכרנו למעלה. יש אפוא לקבל בהסתייגות רבה את דבריו של בונר על החינוך אף־על־פי שאין לחשוב׳ כדבריו של סטימרק׳ שהרב ביבאס היה לוחם בהשכלה. על־כל־פנים נראים הדברים שמלחמתו היתה במשכילי עירו שהרחיקו לכת בתיקוניהם והפכו את תלמוד־התורה לבית־ספר מודרני וכן משום שפתחו בית־ספר מיוחד לבני העשירים. הרב ביבאס נלחם עד שהצליח לאחד את שני המוסדות ובהסכמתו למדו גם יוונית ואיטלקית .

אם נתערערה נאמנותו של מקור זה (של בונר) בעניין החינוך, ממילא מותר לנו גם לפקפק בעדותו שהרב ביבאס אמר ״שיש להכריח אפילו בנשק את היהודים לעבוד בארץ ישראל״. דברים אלה אינם הולמים אישיות מסוגו של הרב ביבאס הידוע בזמנו כ״רב חסיד, מקובל אלהי״. אף אין לקבל את דעת בונר כי הרב הביע את דעתו השלילית על ״המגביות בשביל יהודי א״י״, הן יש בידינו עדויות מהימנות על עזרתו לשלוחי ארץ־ישראל לא רק מעת היותו בליוורגו, אלא גם בגיברלטאר גופה. בעת בואו של ר׳ חיים שמואל הלוי, שליח חברון, לקורפו סייע בידו לייסד קופה ״מגן אבות״, שהכנסותיה יחולקו בחברון (תעודה ז) ובשנת תקצ״ב עזר לשליח צפת ר׳ נתן עמרם.

  • עדות חשובה נוספת להתנגדותו לתיקונים ברת וחיקויים למנהגי־הגויים יש למצוא בדבריו של ר׳ חיים פאלאג׳י. הוא נשאל מקורפו בשנת תרכ״ו אם מותר לחזנים ללבוש שחורים בזמן התפילה וכן לנגן בכלי־שיר והשיב : ״דבר מאוס ושנוי בעיני אלקים ואדם להיות לובשים השלוחי צבור העומדים להתפלל בין ישראל לאבינו שבשמים בבגדים הדומים לכומרים. והרב הקדוש מאריה דאתרא כמוהר״ר יאודה ביבאם ז״ל זיע״א לא ניחא ליה שיעשו כן ובסרט תלמידיו הי״ו״. ר׳ חיים פאלאג׳י, ״משא חיים״, סי׳ רסו, דף סב, ד. ור׳ גם מאמרנו (ספונות, א, עמ׳ שיג) על חידוש ההסכמה של ר׳ מנחם ויואנטי לאסור את העלייה בחג השבועות לאחת הגבעות המקודשת לנוצרים. מעניין הדבר שגם בונר המפליג בדבריו על רצונו של הרב להביא תיקונים, מביא עדות מפי אחד מתושבי קורפו שאמר על הרב ביבאס : ״הוא פרוש תם מהאסכולה הישנה המקיים את המסורת היהודית כהלכה.לפני זמן אסר את השימוש בשמשייה בשבת הנוגד את הדברה הרביעית״.

ספונות כרך ב'-עמ' שט-שי"ב-מכון בן צבי- ירושלים תשי"ח

אשרי האיש-תולדות הרבנים ואישים לשושלת מויאל והעיר בז'ו-יצחק מויאל-תשע"ו

חנוך הילדים

במשך השונים נולדו לו שאר הילדים, הוא גידל את כלם יחד עם אמא באהבה ומסירות אין קץ. יחדיי השקיעו רבות למען חינוך ילדיהם וטיפוחם הרוחני והגשמי גם יחד.

ברבות הימים, כאשר הבית הפך לצפוף מדי, עברו להתגורר בבית 4 חדרים בשכונת ״אלי כהן״. גם שם התאקלמו הורינו חיש מהר, והמשיכו בשגרת חייהם המבורכים והמלאים בתורה ומצוות ועזרה לזולת מתוך מאור פנים והקרנת אהבה לכל אחד.

סוף ימיו ופטירתו

בשנותיו האחרונות חלה אבא וסבל ייסורים קשים, וקיבלם באהבה וללא טרוניה, ביודעו שכך רצונו יתברך, ונפטר למחרת חג חנוכה, ביום ד בטבת שנת תשס״ה (ששה עשר בדצמבר 2004 למנינם), כשהוא אך בגיל שישים ושמונה. הלוויתו התקיימה בירוחם בהשתתפות עשות רבות מבני משפחתו ידידיו מכריו ומוקיריו, אל עבר בית העלמין המקומי שם נטמן.

קוים לדמותו של אבא ז"ל

רבי עמרם מויאל זצ״ל נולד בבז׳ו שבמרוקו בשנת 1936 למשפחת מויאל. אביו רבי שמעון מויאל היה צדיק גדול, ששימש כרב הקהילה בעירו שבבזו שנים רבות, ובהן אף שימש כרב בחלקת הקבר הצדיק המפורסם הנקרא סידנא מול ברג׳ (בעל המגדל), הקבור בבזו, והנקרא גם רבי יצחק ישראל הלוי זצ׳׳ל.

בילדותו היה אבא חולה, ושום תרופה לא עזרה. כל מה שעשו וניסו לחפש מרפא-לא נמצא דבר. אביו, רבי שמעון מויאל הצדיק, לא מאס בכלום וניסה בכל מיני דרכים, עד שהחליט יום אחד לקחת את בנו רבי עמרם לקברו של הצדיק הגדול והקדוש מול ברג׳, שעליו מספרים רבות שעשה ניסים ונפלאות, וזכותו תגן עלינו. ישב על קברו והתחנן והתפלל ימים ולילות כדי שבנו יבריא. לאחר מספר ימים של בקשות ותחנונים מול הקבר של הצדיק מול ברג׳. והנה קרה נס ופלא, למחרת בבוקר קם רבי עמרם מויאל ממיטתו, ונתגלה שכל מחלתו נעלמה ואיננה. מאז אבא והמשפחה שקעו בלימוד תורה ובמעשים טובים, וכל שנה פקדו את הקבר ועשו הילולה בהודיה לצדיק.

אבא גדל ועבד כסנדלר ביום, ובלילה היה שקוע בלימוד תורה. בגיל שמונה עשרה אבא הכיר את אשתו שהיתה בת ארבע עשרה, יתומה מהוריה, ונישא לה, גידל אותה, ונולדו לו שני בנים ושתי בנות, שאחת מהבנות נקראה על שם אמא פיבי ואחד הבנים נקרא על שם אביה שלום. בתנאים לא תנאים, עקב המשטר וידה של הממשלה, למרות שהמצב במרוקו היה קשה, הצליח לפרנס את המשפחה בכבוד ולא חסך מאומה. המשפחה חיה בבית קטן בתנאים קשים, וכל מה שחסך במשך היום מעבודתו קנה אוכל כדי להביא הביתה.

בשנת 1952 עלה רבי שמעון מויאל לקזבלנקה שבמרוקו, לאחר שקיבל בחלום את ברכתו של הרב הקדוש סידנא מול ברג׳ זצ״ל ורק עם קבלת הסכמתו יצא לדרך. הוא עלה עם משפחתו והשתקע שם. בקזבלנקה שימש רבי שמעון מויאל כרב דגול ופעיל בחברת קדישא, וכבר אז סופרו עליו מעשה ניסים. בין היתר שימש רבי שמעון מויאל כשליח בקברו של הצדיק הגדול הקבור בקזבלנקה רבי אליהו זצ״ל. בשנת 1962 עלה רבי שמעון מויאל לארץ ישראל עם בני משפחתו והשתקע בעיר האבות בבאר שבע. הוא עזב אחריו את בנו בכורו רבי עמרם מויאל זצ״ל במרוקו עם משפחתו. אבא המשיך לבדו לקיים את לימוד התורה ולגדל את ילדיו לבד ביחד עם אשתו בערך כשנה. בשנת 1963 אבא עלה לארץ ישראל באונייה בשם פלמינה לנמל חיפה. כשהגיע לנמל חיפה עם משפחתו וכמה פריטים פשוטים קיבל חבילה מהסוכנות היהודית כמה שמיכות, מיטת תינוק, ושאלו אותו היכן הוא רוצה לגור, ובנוסף הציעו לו לגור ליד משפחתו בעיר האבות באר שבע, וסירב. הציעו לו לגור בכפר ירוחם קרוב לבן גוריון, והסכים. אבא עם משפחתו הגיע לכפר ירוחם, מקום נידח וקט, שאחד לא מכיר את השני, והתמקם בשכונת הגבעה, כך קראו לה.

אבא במשך הזמן התרגל ואהב את המקום, והתחיל לעבוד במפעל סיבי דימונה במשמרות, ואמא גידלה את הילדים לבדה. בלילות שאבא היה עובד, היתה נשארת לבדה עם ילדיה ולא פחדה כלל. אבא, למרות העבודה הקשה והלילות, שנשאר ער עד לשעות המאוחרות, לא הזניח את לימוד התורה, ובמיוחד את ספר הקודש הזוהר, שהתחיל ללמוד את סודות הזוהר ופירושן.

אבא אהב מאוד את רבי שמעון בר יוחאי בליבו, והחליט לקיים את ההילולה שלו מדי שנה בשנה. במשך הזמן נולדו לו עוד בנים בנות וגידל אותם בנחת ונטע בהם חינוך מצוין.

בימי שישי, ערב יום השבת הקדוש, אמא נערכה לקראת שבת המלכה עם המאכלים הטעימים והלחמים החמים, והכינה את הנרות לקראת בוא השבת. היתה שוררת בבית אוירה של אור ושמחת חיים, כשכל הילדים לבושים בהדרת קודש ומתכוננים ללכת לבית הכנסת עם אבא בגבעה.

כשחוזרים הביתה מבית הכנסת עם אבא היינו מסובים מסביב לשולחן ואפמא יושבת מכוסת ראש, ואבא יושב בראש השולחן, ומתחיל לפייט שירי שבת לקולו נעים הזמירות, ואנו בניו ובנותיו מצטרפים לשירה המתחילה בקבלת המלאכים(סדר ליל שבת).

לאחר מכן היה מהלל ומשבח את אשתו מפסוקים סדר ליל שבת: אשת חיל פי ימצא. היה שר את הפיוט הזה לפי סדר הא-ב בצורה טובה ובשפחה ומסביבו יושבים ילדיו ושרים ביחד אתו והשולחן הערוך עם כל המטעמים הטעימים שאימא הכינה ולא חסך מילה אחת ממנה לשבח את אמא ואת שבת המלכה.

יום שבת היה בשביל אבא היום הכי מאושר מתחילת שישי ועד שיצאה שבת. במוצאי שבת חור אבא מבית הכנסת, עשה הבדלה וברך אחד לאחד בברכות מכל הלב. אבא כמנהגו אחרי כל שבת בחיק משפחתו חזר לעבודתו אשר עבד בסיבי דימונה הרבה שנים, ולפני יציאתו לעבודה היה הולך לבית הכנסת השכם בבוקר לתפילת שחרית, ודואג כל בוקר להביא מצרכים לילדיו. גם בימי הקור והגשם הוא תמיד דאג שלא יחסר מאומה. בשעות הערב חזר לביתו, ובידיו סלים עם כל המטעמים שהביא עימו בדרך מעבודתו, ואמא היתה מכינה ארוחת ערב ביחד עם כל ילדיה מהקטן ועד הגדול בצניעות, ואף אחד לא ראה ולא ידע, הכל היה שמור במשפחה. אבא ואמא לא חסכו מאתנו הילדים כלום, כל מה שרצינו קיבלנו. הולבשנו כראוי, וכמובן בתקופת החגים אבא דאג לכל אחד ואחד לבגדים חדשים, נעליים חדשות, והיינו הולכים אתו הבנים לבית הכנסת מהודרים ולבושים בהדרת קודש, וזאת הגאוה שאבא אהב תמיד לראות את בניו ובנותיו מסודרים ולבושים יפה.

אשרי האיש-תולדות הרבנים ואישים לשושלת מויאל והעיר בז'ו-יצחק מויאל-תשע"ו-עמ' 29-22

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 121 מנויים נוספים

פברואר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ינו    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
2425262728  

רשימת הנושאים באתר