מורשת יהדות מרוקו

במערך מדינות המגרב

בתהליך התפשטותו של עמנו מחוץ לארץ־ישראל ולבבל, שני מרכזיו החשובים במחצית אלף השנים הראשונות לכיבוש הערבי־מוסלמי, נתייחד ליהודי אפריקה הצפונית — הוא השטח הענקי המשתרע מערבה למצרים — מקום נכבד ביותר. איזור זה נקרא באותם הימים אפריקיה — בדומה לשמו בימי התנאים והאמו­ראים — או המערב, בעקבות הערבים הקוראים לו מֶגְרֶב. אמנם, בשימושו במקורותינו בני התקופה כולל ה׳מערב׳ לעיתים נדירות גם את מצרים ואת ספ­רד! מאידך גיסא, ייחדו לפעמים את השם אפריקיה לעיר מסוימת! קירואן או מהדיה. ואולם ברגיל חופפים זה את זה השמות אפריקיה והמערב, אף־על־פי שמוצאים אנו לפעמים במקום אחד את שני השמות גם יחד. לעתים נקראת הארץ ברבדיה, וגם שם זה מצוי כבר בימי התלמוד

ידיעות שנשתיירו בתשובות הגאונים, באיגרות ובמסמכים אחרים, שנתגלו בג­ניזה של פוסטאט, היא קאהיר העתיקה, יש בהן כדי להעיד על התפקידים החשו­בים שנועדו למערב ועל פעילותם הערה של תושביו היהודים בכל שטחי־החיים. על אף כל הזעזועים המדיניים והחברתיים, שנתנסו בהם תושבי הארץ והיהודים בתוכם, נמשכה והלכה פעילות זו עד לתמוטת הקהילות היהודיות החשובות בזמן רדיפות ׳המייחדים׳.

בכתבי הסופרים הערביים־מוסלמיים מועטות הידיעות המספרות במישרים על יהודים, ואילו נותרו רק הן לא היינו יודעים הרבה על גורלם באותה תקופה. רוב בניינו של פרק זה שאוב מספרות הגאונים ובני דורם. ואולם מתשובות הגאונים ומן הכרוניקות הערביות אין אנו יכולים ללמוד דבר על מה שהתרחש בארצות אלה בזמן חילופי־המשטר, היינו בסוף השלטון הביזאנטי והתחלת הכיבוש הערבי. כיבוש אפריקה על־ידי הערבים נמשך חמישים שנה ומעלה, ממחצית המאה הש­ביעית לסה״נ ועד לראשית המאה השמינית. מצביאים מוכשרים אחדים הצליחו להרחיק לחדור לארצות הברברים עד לחופי האוקיאנוס האטלאנטי, אבל לאחר־מכן נהדפו על־ידי הברברים ונאלצו להיסוג אל בסיסם בּרקה׳ בקירינאיקה, ולחכות לתגבורת, כדי לחזור ולנסות שוב ושוב את כוחם. בשלב האחרון של מלחמה זו עמדה בראש הברברים אשר. משבט הג׳ראוה.

ה׳כאהנה׳ הברברית

דמותה של אשה זו, המכונה ה׳כאהנה' חוזה ומלכת הבּרבּרים האחרונה בהרי אוראס (אלג׳יריה), תופשת מקום נכבד בתיאור כיבושה של צפון־אפריקה המער­בית בידי הערבים. התנגדותם של הברברים נשברה בסופה לאחר תבוסתה של ה׳כאהנה׳, ולפני הכובשים נפתחה הדרך לכיבוש הארץ ולהתקפה על ספרד.

והרי תיאור המאורעות, כפי שהוא מצוי(בשינויים רבים) ברוב המקורות וב­מחקרים חדשים.

כּוּסֵילה, מנהיג ברברי נוצרי׳ כרת ברית עם הערבים ואף התאסלם, אבל לאחר מכן התקומם והיכה בעזרת בני־בריתו הביזאנטים את המצביא הערבי המהולל עוּקְבּה, שנפל בקרב. כּוסילה עצמו הוכרע כעבור זמן ונהרג בשדה־קטל. אף־על־פי־כן נסוג הגיס הערבי לקירינאיקה. כעבור זמן שלח הכליף עבד אל־מלך (685— 705) את חסאן בן נֻעמאן לאפריקה, והוא היכּה את הביזאנטים, שעדיין החזיקו בערי־חוף חשובות, וכבש את קרתיגני.

לאחר נצחונות אלה יצא חסאן נגד דַהְיא (או דַמְיא) ה׳כּאהנה׳, מלכת הג׳ראוה, אחד המטות החשובים בין שבטי הזנאתה שהתייהד, הואיל והיא שעמדה בראש שבטי הברברים החפשיים שנלחמו בערבים. ה׳כאהנה׳ התמודדה עם האויב והנחילה לו מפלה מכרעת ליד נהר בּלַא (או נִיני או מַסְכִּיַאגה או סֵקְתאתא), במורדות הרי אוראס, מזרחה לבּג׳איד. (המבצר המפורסם, שנהרס על־ידי הבר­ברים המתקוממים) או ליד קאבס (בחופי תוניסיה הדרומיים). כמקום המאורע גם תאריכו אינו קבוע, והוא מיטלטל בין שנת 68ה (687/8 לסה״ג) ובין שנת 79ה (697/8).

ה׳כאהנה׳ שילחה לחפשי את כל הערבים שנפלו בשבי, מלבד צעיר אחד, ח׳אלד בין יזיד, שאותו אימצה לבן, נוסף על שני בניה מרחם, אחד ברברי והשני ׳יווני׳ (כלומר, שאביו היה ביזאנטי).

המצביא הערבי נסוג עם שרידי גדודיו לברקה וחיכה להוראות חדשות מאת הכליף. מקץ חמש שנים שלח עבד אל־מלך תגבורת לחסאן ופקד עליו לצאת פעם שנייה על ה׳כאהנה׳, שבינתיים הספיקה להחריב את כל האיזור הפורה המשתרע לאורך חוף הים, על עריו ויישוביו החקלאיים. סבורה היתה שהערבים חומדים את עושרה של הארץ, ומשיראו אותה חריבה ושוממה אולי יחדלו מלהתקיף את הברברים. המצב בארץ והלך־הרוחות בקרב האוכלוסיה ביישובים הקבועים ידו­עים היו לחסאן, שהיה מקבל ידיעות מאת ח׳אלד, בנה המאומץ של ה׳כאהנה׳.

במסע המלחמה נגד ה׳כאהנה׳ הצטרפו אל חסאן נוצרים רבים, תושבי הערים. בטרם התלקחו הקרבות צפתה החוזה הברברית, כי היא תיהרג והברברים ינוצחו, ולפיכך יעצה לח׳אלד לעבור עם שני בניה אל הערבים. היא עצמה סירבה להיכנע לכובשים ונפלה בקרב ליד ביר אל־כּאהנה, בשנת 693, 698, או 702 לסה״נ. בת 125 או 127 שנים היתה במותה ו־35 או 65 שנה מלכה על הברברים. בניה הת­אסלמו והופקדו על גדודי הברברים שסופחו לגיס הערבי והתאסלמו.

בתמונה זו, שהיא לקט מרוכז מתוך דבריהם של מחברים ערביים, שחיו בין המאה השמינית לסה״נ למאה הארבע־עשרה, מרובות הסטיות והסתירות בדבר התרחשות המאורעות, מקומם וזמנם, וכן מצויים בה קווים דמיוניים־רומאנטיים ברורים. אין פלא כי נחלקו הדעות על ערכו ההיסטורי של מעשה ה׳כאהנה' יש הדוחים אותו כמעט לגמרי ורואים בו סיפור אגדי גרידא. אחרים קיבלו את הסי­פור על המלכה היהודית של הברברים על כל פרטיו. כת שלישית אומרת, כי מס­ביב לגרעין היסטורי התרקמו אגדות רבות. במקום אחר ניסיתי להעביר את המקורות העוסקים ב׳כאהנה׳ תחת שבט הביקורת ההיסטורית־ספרותית הפשוטה ביותר, כדי לנסות להפריד בין עצם המעשה לפקעת המעשיות שהלכה והתרקמה מסביבו. לפיכך נצטמצם כאן בהבאת שני מקורות, הקדום והמאוחר, בשלימותם ובסיכום המסקנות שאליהן הגענו לאחר ניתוח המקורות הידועים לנו.

המסורות של ההיסטוריונים הערביים

אל־ואקדי (מת 822 לסה״נ), היסטוריון שחזקה עליו כי שוקל הוא תמיד את דבריו, מספר: ה׳כאהנה׳ מלכה על אפריקה כולה ועשקה את בני־עמה. במיוחד קשה היתה פגיעתה במוסלמים שבקירואן. בחמתה על רצח כּוסילה, התמרדה בער­בים. לאחר רצח המפקד הערבי בשנה 67ה (687) הפקיד עבד אל־מלך על אפריקה את חסאן בן אל־נועמאן, שיצא בגיס כבד נגד ה׳כאהנה׳. המוסלמים הוכו ורבים מהם נהרגו. חסאן חזר אל איזור ברקה ויחן שם עד שנת 74ה (694), כאשר שיגר אליו הכליף גיס כבד וציווהו לשוב ולצאת על ה׳כאהנה' הפעם היכּה חסאן את הברברים, הרג את ה׳כּאהנה׳ ואת בניה, וחזר לקירואן.

גם אבן עבד אל־חכם (חי במצרים בשנות 803—871) מספר, כי בנה של ה׳כּאהנה׳ נלחם בערבים, ואף־על־פי שנוצח, נסוגו הערבים למצרים, מאחר שאיימה עליהם ברית הברברים.

אנו עוברים לאבן־ח׳לדון(מת 1406), גדול ההיסטוריונים הערביים, יליד תו­ניסיה. בגלל חשיבותו של מחבר זה ומשקל דבריו, ששימשו מקור יחיד כמעט לרוב התיאורים החדשים, נביא כאן תרגום מלא של כל הקטעים, שיש בהם קשר ישיר לעניין ה׳כאהנה׳.

• לאחר שהסביר אבן־ח׳לדון, כי בין שבטי הברברים נפוצה היתה הנצרות אבל לאו דווקא בצורתה המזרחית, וכי הנוצרים הזרים היו פראנקים (כלומר לאטיניים) ולא רומים (כלומר ביזאנטים), הוא ממשיך:

׳וכן ייתכן, שאחרים מבין(שבטי) הברברים הללו האמינו בדת היהודית, שקיבלו אותה מבני ישראל בזמן התרחבות ממלכתם לקרבת סוריה ושל­טונם עליה. כן היו הג׳ראוה, אנשי הרי אוראס, שבט ה״כאהנה״, שנהרגה על־ידי הערבים בראשית הכיבוש. וכן היו הנפוסה, מהברברים של אפריקה וקַנְדַלַאוקה(!) ומַדְיוּנה ובַהְלולה וגִיאַתה ובני בּאזאז(!) הברברים של המג­רב הקיצוני, עד שמחה אדרים הגדול, שזרח במגרב, מבני חסן בן חסן, את כל שיירי הדתות והעדות, שהיו באזורו׳.

תולדות היהודים באפריקה הצפונית-ח.ז.הירשברג-במערך מדינות המגרב- כרך א' עמ' 63-59

ראשון העלווים

ההיסטוריונים הערביים והאירופיים רואים באל־רשיד (1666—1672) בן מוחמד אל־שריף, אחיהם של מולאי מוחמד שהוזכר למעלה, ושל מולאי אסמאעיל, שעליו נרחיב את הדיבור להלן, את מייסדה האמיתי של השושלת העלווית. תפקיד קשה הוטל עליו, למגר את שלטונה של כת הדילה ומנהיגיה, להכניע את השייכים שהתבצרו בפאם החדשה והישנה, ולגרש את ח׳צ׳ר גילאן מקצר אל־כביר שבצפון. בדברי הימים של משפחת אבן דנאן נשתמר תיאור מלכותו, כפי שהיא נצטיירה בעיניו של כרוניסט יהודי, שנולד בראשית שלטונו של אל־רשיד. התמונה שונה מזו הנשקפת מבעד סיפוריו ומכתביו של ר׳ יעקב ששפורטש ב׳ציצת נובל צבי׳. מוגזמת נראית הידיעה, כי בזאויה של הדילאים, שאל־רשיד התנקם בתושביה הברבריים והרסה כליל, ישבו אלף ושלוש מאות משפחות יהודיות, כלומר כ־7,000 נפש לפחות. אולם ייתכן, כי המחבר התכוון לחבל־הארץ כולו, שמרכזו היתה הזאויה. יש לשים לב להדגשת העובדה שמגורשים אלה היו עשירים מופלגים, ורשיד הירשה להם לקחת עמהם את רכושם. מכל־מקום זו עדות, כי הכרוניסט היהודי העריך הערכה חיובית את אל־רשיד. אין הוא יודע דבר וחצי־דבר על כך, שרשיד כאילו רצח באותו זמן את היהודי העשיר בתאזה, אבן משעל. גם מואֶט, בספרו על חדירתו של אל־רשיד לפאם דרך המלאח היהודי, מציין, כי הוא סמך על עזרת יהודי תאזה. רק ׳כסא מלכים׳ מוסיף את סיפור בן משעל בקיצור נמרץ, ואין ספק, שקלט אותו ממקורות ערביים מאוחרים. אגב, יש לציין שאין סופרי פאס מזכירים כלל את "בלבול שבצי צבי"

והרי הקטע על ימי אל־רשיד שב׳דברי הימים׳ כלשונו:

(21 א) [.,.ונתעכב זה עד שנת התכ״ה (1664/5) ליצי׳] שבא המלך מולאי ארציד יר״ה, ובלילה פתח לו השר אלקאייד רזוק שער אחד מפת­חי ב״ה הנקרא באב לבוזאת .ונכנס לאלמלאח בלילה לחצר יהודה מאנסאני שהוא היה רשפטור[*] של הקהל. ולמחר הלך לשער פאס אז׳דיד הנקרא באב אסמארין [שער המפרזלים הקרוב למללאח] ופתחו לו דלתי העיר וברחו כל הפושעים והמורדים בו. ותפס את בני הצר הצורר שחיק מחמד אדרידי ותלה אותו על עץ פלכַוְאזַק[ריבוי של ח'אזוק, יתד, כלונס מחודד.ופירוש הדברים:תחב כלונס בבטנו], ונתן רשות לכל מי שיחפוץ וירצה לראותו בנוולו ילך וירא אותו בין יהודי בין גוי. ובוא וראה כמה גבה לבו של הרשע מחמד אדרידי,

אחר שהוא תלוי על עץ והאלכאזוק  תחוב בבטנו, היה אומר לכל הרואים אותו: זמאן פוק מנכום וליום פוק מנכום[פעם הייתי למעלה מכם וגם היום למעלה מכם]. ושהה המלך בפאס שלש שנים.

אח״כ השלימו עמו פאם לבאלי וכל העיירות הקרובים והיה בימיו שובע גדול ושפע רב והברכה שורה בכל מעשה ידי האדם, וכל מי שהיה גולה ונדח חזר למקומו בימי המלך הנדז'. וה׳ שב את שבות עמו ישראל.

אח״כ הלך המלך מולאי ארציד לעיר אזאוייא שהיה בה הפוקח מחמד לחאג׳ ונלחם עמו ולכדו והכניעו עד לעפר, ולא הרגו רק הביאו חי לפאס יע״א. ונשבע המלך מולאי ארציד יר״ה שלא יצא מדלתי העיר אזאוייא עד שיחריבה וינתץ הבתים וחומות ותשאר שממה מבלי יושב וכן עשה: הגלה את הפלשתים [כינוי לברברים] שהיו מחזיקים ידי הפוקח הנז' והרג מהם ועל היהודים צוה ונתן להם זמן ג׳ ימים לצאת מן העיר הם ובניהם ונשיהם וטפם וכל אשר להם. ביום הג׳ וישא העם את בצקו טרם יחמץ משארותם וכו', והיו אנשים עשירים רובם ככלם ובתיהם מלאים כל טוב מכלי כסף וכלי זהב ורוב תבואות אין מספר. ויין ושמן ודבש וחמאה אין לו שיעור והניחו הכל כאשר לכל מלבד מה שיוכלו שאת מכסף וזהב ובאו כל הקהל של אזאוייא לכאן לפאס, והי״ז בר״ח אב הרחמן מש׳ נפשנו חכת״ה (1668) ובאותו היום שהגיעו הקהל הנז׳ לכאן נולדתי אני הצעיר שמואל אבן דנאן ס״ט.

והקהל שבאו לכאן מן זאוייא כמו י״ג מאות בעלי בתים ולא יצא המלך מהעיר הנז׳ עד שנתצו כל הבתים והרסו החומות והציתו בה האש ויעל עשנה כעשן הכבשן ואבד בה ממון אשר לא ישוער ולא יסופר ונשארה העיר שממה וחרבה מבלי יושב.

אח״ך הלך המלך למראכם לרדוף אחר אחיו מולאי מחמד הנ״ל שהביאו אותו אל פאם לבאלי להיות מלך עליהם כשרצו למרוד פס׳ מחמד להאג', והוא הלך לו לעיר מראכס ורצה למלוך. ועכשיו הלך אחיו מולאי ארציד אחריו. וכששמע מולאי מחמד שבא אחיו לצור עליו ברח הלך לו לעיר תארודאנת, והמלך במראכס.

ויהי היום רכב על סוס אחד עדיין קטן, בכרה קלה, ותעמד על רגליה ותקפוץ. והוא רוכב עליה בין עצי היער ונתקע לו עץ אחד במוחו ומת באותה שעה. ומשם לג׳ ימים הביאוהו וקברוהו בכאן בפאם (21 ב) והי״ז ערב פסח של שנת התל״ב (1672) ליצי׳. נמצא זמן מלכותו היה שש שנים ומחצה.

לשם השוואה ראוי לעיין בקטע המקביל הנמצא בחיבורו של ר׳ משה רפאל אלבאז

ובשנת תכ״ה (1665) אלף פ״ד לתאריכם בא מו׳ עלי אשריף מן תאפילאלת לסוס והיה מערער על המלוכה. ואסר אותו אדמימי שהיה מושל בסוס. ונתן לו שפחה לשרתו בבית האסורים ושכב עמה שם וממנה נולד מו׳ ישמעאל אשר מלך אח״כ. ונתעורר מו׳ רשיד בנו של מו׳ עלי אשריף הנז׳ ובא מתאפילאלת לתאזה. והרג את אהרן בן משעאל היהודי שהיה מולך בתאזה בעורמה ביום שבת והמליכוהו שם. ובא לפאס ופתחו לו באב לבוזאת ולן אותו הלילה בהאלמלאח ולמחר פתחו לו באב אסמארין של פאס אזדיד… ואחר שלשה שנים השלימו עמו גם אנשי פאס לבאלי. והלך מו׳ רשיד לעיר אזאווייה. והכניע סי׳ מוחמד לחאז שהיה מושל שם. והגלה הפלישתים אשר שם ונתץ כל האלזאוויה, ויתן ליהודים אשר שם זמן של­שה ימים לצאת מן העיר ונטלו מה שיכלו שאת מכסף וזהב, כי היו עשירים גדולים ובאו כל היהודים לפאס י״ג מאות בעלי בתים בר״ח אב שנת ה־

תכ״ח ליצי׳ ויש מהם באו לצפרו ולשאר מקומות. ואני הצעיר המחבר מבני בניהם. היה זקיננו הנבון וחשוב הגביר המרומם הר׳ יצחק אלבאז ז״ל היה מהמגורשים אשר אני הצעיר דור שביעי לו… והיתה עצירה ויוקר השע­רים אבל היהודים היו עשירים ולא הרגישו ביוקר. וממלוך מו׳ ישמעאל ואילך חזרה המלוכה ירושה לשרפא לעאלאווין, פי׳ שהם מזרע מו׳ עלי אשריף.

עדות מהימנה על יחסו של אל־רשיד ליהודים, לפחות בראשית מלכותו, שומ­עים אנו גם מפי רולאנד פריז׳ים Frejus, שיצא ב־1666 בשליחות מלך צרפת אל מלך תאפילאלת, הוא מולאי אל־רשיד, שנמצא אז בתאזה. הוא מוסר על פגישותיו המ­רובות עם יהודים בצפון הארץ, שבבתיהם לן בדרכו. אהרון קארסינט Carsinet, צורפו של המלך והשולחני שלו, שהיה גם ממונה על קופת־הצדקה של השריף, שירת אותו שירות טוב, באפשרו לו להתקבל על־ידי אל־רשיד. אהרון היה ידידו של יעקב פאריינטי Pariente, שפריז׳יםס הכירו במליליה, וזה נתלווה אל פריז׳יס בדרכו אל תאזה, שימש כתורגמנו ועזר לו במילוי התפקיד שהוטל עליו; לחזק את הקשרים המסחריים בין צרפת למארוקו. מסתבר, שגם הקשר עם קארסינט נוצר בהמלצת יעקב פאריינטי. ייתכן שפאריינטי גר בראשונה בתאזה. הוא שימש תורגמנו של פריז׳יס גם בשנת 1671.

תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו- עמ'254-251

השירה והפיוט במרוקו

מאז ומתמיד תפסו השירה והפיוט מקום חשוב ביצירה הספרותית של יהדות מרוקו. השירה נוצרה בהשראת השירה העברית על רבדיה השונים והייתה חלק מ׳שרשרת השיר׳ העברית. השפעה מיוחדת על השירה הייתה לשירת ספרד, הקרבה הגיאוגרפית בין יהדות מרוקו למרכז היהודי בספרד הולידה יחסי גומלין הדוקים וענפים בין שני המרכזים בתחומי תרבות שונים, במיוחד בהלכה, בספרות ובמוזיקה. יהודי מרוקו הכירו את השירה היהודית בספרד וכתבו בהשפעתה, וחכמים מיהדות המגרב היו מעמודי התווך וממייסדי אסכולות של הלכה ושירה ספרדיות.

הערת י.פ– אנשי הגות, שירה והלכה (כגון הרי״ף והרמב׳׳ם) נסעו בין שתי הארצות, ובהשפעתו של דונש בן לברט הושאל המשקל הכמותי מן השירה הערבית והוטמע בשירה העברית. דונש היה תלמידו של רסי׳ג בבבל, משם נדד למרוקו וממרוקו הגיע לספרד, ואיתו הביא את המשקלים הכמותיים. זעפרני(תשמי׳ד), עמי 42. על השפעת חכמי המגרב על יהדות ספרד, ראו זעפרני(תשמ״ד), עמי 41.

 גירוש היהודים מחצי האי האיברי הביא לפיזורם של יהודי ספרד בארצות שונות, ורבים מאוד הגיעו למרוקו, התיישבו בה והשתלבו בקהילות שונות. במהרה נמנו עם מנהיגי הקהילה והמשיכו ליצור בה, ובין יוצריה המרכזיים של השירה במרוקו במאות השש עשרה והשבע עשרה רבים היו ממגורשי ספרד ומצאצאיהם." שירה נכתבה גם בהשראת הקבלה הלוריאנית של האר׳׳י שהגיעה לשיא התפתחותה בצפת במאה השבע עשרה.

הערת י.פ– הידועים במשוררים הספרדיים היו ר׳ סעדיה אבן דנאן, ר׳ אברהם בן זמרה, ר׳ יצחק בן זמרה, הידוע גם כמנדיל, ר׳ שמעון לביא ור׳ שמעיה קוסון, שהתיישבו במרוקו והמשיכו לכתוב שירה, ומשפחת הפייטנים, אבן צור, שפעלה במאה השבע עשרה והשמונה עשרה וכתבה את שיריה ברוח המסורת הפיוטית הספרדית [חזן (תשנ״ח)]. על שירת המגורשים במרוקו כהמשך לשירה של תור הזהב, ראו שטרית (תשס״ד), עמי 189. זעפרני, עמי 38-37.

 שירים של משוררים מקובלים נכללו בתפילה ובפיוט של יהדות מרוקו, במיוחד בישירת הבקשות׳. הנודע שבהם הוא ר׳ ישראל נג׳ארה, שיהיה מופת למשוררי מרוקו׳, שאת שיריו שיבצו בתפילה ובפיוט, ובעקבותיה ובהשראתה כתבו משוררים פיוטים רבים.

הערת י.פ– שירת הבקשות היא קובץ של פיוטים שהושרו על ידי המתפללים בבתי-הכנסת לפני תפילת שחרית בשבתות שבין סוכות לפורים. הפיוטים בעלי אופי של סליחות, ונושאיהם רבים: שירי שבח לקב״ה, שירי תחנונים וסליחות, פיוטים על קדושת השבת, החגים והמועדים. חלקם נתנו ביטוי למשאלות הלב של היחיד והציבור לגאולה, לכיסופים לארץ ישראל וציפיות לבוא המשיח, כן כתבו על נושאים ואישים מפרשת השבוע. על מנהג שירת הבקשות ומאפייניו, מרכיביו ומבצעיו, ראו סרוסי (תשמ״ד), חזן(תשנ׳׳ה), עמי 60 -61, אוחיון(תשנ״ח), עמי 22-15, ודבריו של שלמה סוויסה, בהקדמה לישיר ידידות החדש׳, עמי כ״ג-כ״ד.

 לצד ההמשכיות הייתה גם התחדשות בשירה העברית, והחל מן המאה השמונה עשרה נוצרה שירה בעלת סממנים מקומיים וייחודיים. בעקבות המגעים עם השירה הערבית שאלו המשוררים היהודים סוגות שיריות כקצידה, לחנים ומשקלים. תקופה זו הצמיחה משוררים בעלי שם שנודעו ברחבי מרוקו ומחוצה לה ושהשפיעו מאוד על התפתחות השירה העברית במרוקו. במאה העשרים ניכרה ירידה משמעותית בהיקף היצירה וסוגיה עקב תהליכי המודרניזציה המואצים שעברה הקהילה היהודית, והיא פסקה כמעט כליל בעקבות גלי העלייה הגדולים לישראל. בישראל עוד נעשו מאמצים בידי רבנים ופייטנים להחיות את השירה ולשמרה, במיוחד בידי ר׳ דוד בוזגלו, גדול משוררי מרוקו במאה העשרים, אך פעולות אלה הוכתרו בהצלחה חלקית בלבד.

השירה שנכתבה בעברית הייתה ביסודה חלק מהמסורות השיריות העבריות, יוצריה היו תלמידי חכמים ורבנים שנמנו עם שכבת העילית הרוחנית והדתית של הקהילה. הם ידעו עברית על בורייה והיו בני בית בעולם התורה, ההלכה והקבלה. שירה זו הייתה ברובה שירת קודש על פי נושאיה, צורותיה וייעודה: משוררים כתבו שירים על אמונה, תורה, הלכה ומצוות ועל ארץ ישראל, וקהל היעד שלה היה בני דמותם ומעמדם של היוצרים. ייעודה היה מוגדר, והיא נכתבה מלכתחילה למטרות ליטורגיות ופארא-ליטורגיות ובוצעה במועדים מסוימים בלוח בשנה העברי ובטקסים קבועים סביב אירועים בחיי האדם והאומה שצוינו בין כותלי בית הכנסת ומחוצה להם, והיא הופצה בכתב בדיוואנים של משוררים, בקובצי פיוטים, בסידורי תפילה ובספרי הבקשות.

במקביל לשירה בשפה העברית נוצרה במרוקו גם שירה ביהודית-מרוקאית, שפת הדיבור של יהודי מרוקו. שירה בערבית הייתה בראשית דרכה חלק ממכלול השירה הכתובה, ובמהותה לא הייתה שונה מן השירה שנכתבה בעברית. גדולי המשוררים היהודים במרוקו היו דו-לשוניים וכתבו בשתי השפות, בעברית וביהודית-מרוקאית, ואף נושאיה היו, בדרך כלל, אותם נושאים של השירה בעברית. שירה זו נכתבה עבור אותו קהל יעד, ואף היא נועדה לביצוע במעמדים ליטורגיים ופארא-ליטורגיים. אולם בראשית המאה התשע עשרה קם דור חדש של משוררים שכתבו שירה בערבית־יהודית בלבד. כותבי שירה זו לא נמנו עם עילית הקהילה או עם תלמידי החכמים והרבנים, לשונם הייתה ערבית-יהודית בלבד, והם ייעדו את יצירותיהם לציבור היהודי הרחב, לגברים ולנשים שלא ידעו קרוא וכתוב ולא ידעו עברית. שלא כשירה בעברית, שעיקר הפצתה היה בכתב בקובצי פיוטים ובדיוואנים של משוררים, השירה בערבית-יהודית נמסרה ברובה בעל-פה והועברה באמצעות לחנים על ידי מבצעים ומסרנים. כמו כן, בעוד שיוצריה של השירה העברית היו ידועים וחתמו בשמם על יצירותיהם, הייתה השירה בערבית אנונימית ברובה ונמסרה מפה לאוזן ללא ציון שמות מחבריה. שירת הקודש העברית הייתה שירה ממוסדת שנתנה ביטוי להשקפת העולם הרשמית, ומשורריה ראו בשירתם כלי להטפה ולחינוך לערכי היסוד של האמונה היהודית ותורתה, והיא הייתה מחויבת בצורותיה ובתכניה למסורת השירה העברית והסתייגה מתכנים זרים ומכל סטייה מן ההשקפות המקובלות.

הערת י.פ– ממצא זה מתבסס על חקירה שלי על הקצידות על יוסף של ר׳ דויד אלקיים ששובצו ב׳שיר ידידות׳(קובץ השירים והפיוטים של שירת הבקשות). בחמש הקצידות על סיפור יוסף שנכתבו לשבתות לארבע פרשות השבוע (וישב, מקץ, ויגש, ויחי), לא נמצא כל סימן, הפנייה, או רמז כלשהו לסיפור המוסלמי, וזאת על אף שאלקיים ידע את השפה הערבית על בורייה ושאל מן השירה הערבית צורות ולחנים. למותר לציין שהכיר את הקצידה על יוסף שבה עסיקנן שהייתה ידועה ברבים לפחות מתחילת המאה התשע עשרה.

 לעומתה, לשירה בערבית-היהודית היו זיקות ישירות לשירה המוסלמית המקומית, וממנה שאלה לחנים מלוא חופניים. בהשפעתה נטלה השירה היהודית לעצמה חירויות פרוזודיות ותמטיות וחידשה בסוגות, במבנים ובתכנים. משוררים כתבו בערבית יהודית על שלל נושאים מסורתיים וחדשים, חילוניים ודתיים כאחד. שירים נכתבו לשימוש באירועים מוגדרים, כגון קינות, שבוצעו בטקסי אבל ושירים לרגל הילולות של צדיקים, כן חוברו שירים על אירועים מעברה של הקהילה, על אירועים מקומיים מחיי היום־יום וקצידות על נושאים חברתיים וכלכליים שהעסיקו את הקהילה היהודית. כמו כן נכתבו שירים רבים על דמויות מן המקרא, מספרות חז״ל ועל רבנים ואישים מקומיים.

סיפור יוסף ואשת פוטיפר בקצידה ׳על יוסף הצדיק׳ – יחיאל פרץ – Ph.D