ארכיון יומי: 2 בפברואר 2019


רובר אסרף-יהודי מרוקו-תקופת המלך מוחמד ה-5- 1997

שלושים שנות מרורים

עם מות הסולטן הותרה רצועתם של הכוחות העוינים את הריכוז ואת עול המסים. בהיעדר כללים מסודרים של ירושה שקעה מארוקו, במשך שלושים שנים ארוכות, במאבק הרצחני בין שבעת בניו. בשלב זה או אחר עלו כולם לכס־המלוכה של אביהם. כולם הודחו ממנו לפי שרירות־לבו של ״המשמר השחור״ הנודע־לשמצה ומכוח ההתמודדות בין הטוענים־לכתר. הגלגל התהפך, ותפארת הממלכה הביאה עליה את אסונה. אף־על־פי־כן, מעולם לא קמו עוררים על הלגיטימיות של השושלת העלאווית.

הציבור היהודי, שניטלה ממנו כל הגנה, מטבע־הדברים נוח היה לפגיעה יותר משאר האוכלוסים. מופקר היה להתקפות רצחניות מצד ״המשמר השחור״ לפי הקצב המטורף של חילופי הסולטנים. מאחר שצרות לעולם אינן באות ביחידות, ניתוספו פגעי־טבע דוגמת הבצורת ומפרק לפרק שיוו גוונים של אפוקליפסה למשבר מדיני מתמיד, ואגב כך הפסיקו כליל כמעט את חילופי הסחורות עם העולם החיצון. המצוקה הגיעה לידי כך שנוצרו מצבים שבהם לא היססו הורים, בפרט בפאס, לעשות מעשה שבימים כתקנם לא היה עולה כלל על הדעת: הם העבירו את ילדיהם לדת האיסלאם בתקווה שבכך יצילום ממצוקת רעב. הנה כך סיפר אחד מיושבי פאס:

"אמרתי אספרה קצת מצרותינו, הצרורות והעמוסות על שכמנו…ובימים האלה (1737) אין מלך איש כל הישר בעיניו יעשה. והם (הגויים) שוללים ובוזזים כל אשר איוותה נפשם… והאחרון קשה מכולם שהשמיים נעצרים מלהוריד סל ומסר כי אם השמיים ברזל והארץ נחושה. ואין זה כי אם שדברי עוונות גברו מנו ורבו למעלה ראש…הרעב גבר כאן בעיר פאס עד כדי כך שלא ידע עוד איש קרובו ושאר־בשרו. במו עינינו ראינו אבות מכים ילדיהם ואומרים להם: ״לכו־לכם מלפני, כחשו בדתכם והיו למוסלמים!״

המוסלמים, שמנת חלקם לא שפרה עליהם יותר, הטילו את האחריות לחיי גיהנום אלה על היהודים. לפעמים עשו זאת בצורה בלתי־צפויה, כאשר ייחסו את צרותיהם להתרופפות שמירת המצוות בציבור היהודי. כללו של דבר, היהודים היו אשמים, לא מפני שהתגלו כיהודים ״יותר מדי״ אלא משום שלא היו יהודים די הצורך! הרב אליהו מאנסאנו, המספר על ההאשמות שהטיחה ביהודים אסיפה של מוסלמים בינואר 1737, כתב בחיבורו זיכרון לבני־ישראל:

"הא׳ היא מים שרופים הנק׳ בערבי מא׳ אלחייא׳ היו מוכרים אותה בבית מיוחד הנק׳ צ׳אר אתברג׳א, והיום הזה אין לך בית אשר לא נמצא בה סם המות ואיש ושכנו נמנים ע׳׳ז לדבר עבירה, ומזה נמשכו כמה עבירות המתרגשות.

ב׳ שבועת שווא ושקר. שבימי קדם כל מי שנתחייב שבועה בערכאות של גויים, היה ממשכן עצמו וכל אשר לו, כדי שלא ישא את שם ה׳, ועכשיו הם נשבעים לשווא ולשקר.

ג׳ היא ביטול תפילות, כ׳ הם יודעים כשהבוקר אור והיהודים קמים בהשכמה ומסהרים עצמם ובאים לבה״ך להתחנן לפני בוראם, ועכשיו כשעולה עמוד השחר כ״א יוצא לפעלו ולעבודתו עדי ערב. ולא אמרו איה אלוה עושינו והסכימו לשלוח לנו לתקן את המעוות אולי יחנן השם".

טרוניות אלו, שאינן נובעות מאנטישמיות כלשהי, מעידות דווקא על האינטימיות שציינה את היחסים בין היהודים למוסלמים. יתר־על־כן, בשעות של הפוגה בתקופה זו של תלאות הוסיפו הסולטנים המרובים, שקמו למלוך בזה אחר זה, להזדקק ליהודי־החצר לצורך שליחויות מסחריות או דיפלומטיות. הנה כך שיגר מוחמד אל־דהבי (28־1727) כשגריר להולנד פלוני אליעזר בן־קיקי. מולאי עבדאללה, שהודח חמש פעמים בין 1729 ל־1757, העמיד לו בחינת יועצים קרובים את הנגיד של קהילת מכנאס, שמואל לוי בן יולי, והווזיר־התורגמן שמואל סומבאל חתם ב־1753 על החוזה הראשון של שלום וסחר עם דנמרק. שמואל סומבאל עלה לגדולה עוד יותר מכך בימי שלטונו של מוחמר בן עבדאללה (1790-1757), שעשה את יהודי החצר גלגל חיוני במשטר המדיני המארוקאי.

סידי מוחמד בן עבדאללה ויהודי החצר

סידי מוחמר בן עבדאללה, שהשכיל להבין כי עייפה נפשה של הארץ לאחר שלושים שנות הפקרות, רציחות ומעשי שוד וביזה, שם לו למטרה להשיב את השלום והשלווה על כנם. הוא נקט קו שהיה היפוכו הגמור של שיגעון־הגדלות של מולאי אסמאעיל: חידש את הביזור ואת האוטונומיה של הציבורים השונים שבממלכה, ביטל את הצבא המקצועי, והקל במידה ניכרת את עול המסים.

בעת היותו מושל הדרום למד להכיר בברכותיו של הסחר הבינלאומי, וזאת בהשפעת הסוחרים היהודים של צאפי ואגאדיר, ולפיכך ארגן מחדש את תשלומי־המכס, שהיו למשענתו העיקרית של האוצר עד לתחילת המאה העשרים.

סידי מוחמד, שהיה מוסלמי אדוק אך חף מכל קנאות, היה גם איש־תרבות ושליט תקיף. בימי מלכותו התחדשה פריחתה של מארוקו. אף שבגלל תאוות־הבצע שלו היה האיש למשל ולשנינה, היה ידיד גדול ליהודים ומעולם לא דרש מהם אלא את מס־הגולגולת שאותו חייבו חוקות הד׳ימי, ויותר מכל מלך אחר הקיף עצמו יועצים יהודים, שהיו נלווים אליו בכל מסעותיו.

מעמדם היה איתן עד כדי כך שלא הקפידו עוד על מצוות האיפוק והענווה הכרוכות במעמד של ד׳ימי, ונהגו כבעלי־אחוזות גדולים שהשררה מעבירה אותם על דעתם. רפאל משה אלבז, הרב הראשי של ספרו, מעיד בחיבורו, כיסא מלכים, כי תמיד הקדימו את מרכבתו ששה מקורבים ויועצים יהודים רכובים על סוסים, לבושים מחלצות ועדויים אבני־יקר.

סידי מוחמד, שחתם על חוזי מסחר ובריתות־ידידות מכל הבא ליד, זכור בהיסטוריה כמי שיסד את נמל מוגאדור, שבו ריכז את סחרה הבינלאומי של מארוקו כדי לחזק את שליטתו בו תוך כדי פיתוחו. קונסולים וסוחרים נוצרים לא הזדרזו להיענות להזמנתו להשתקע שם. או־אז פנה הסולטן, על־פי עצתו של היהודי החביב עליו, שמואל סומבאל, בקריאה אל המשפחות היהודיות הנכבדות מכל ערי מארוקו לשגר את נציגיהן למוגאדור.

סומבאל עצמו ערך את רשימת עשרת הנבחרים הראשונים, שנתקראו תג׳אר אל־סולטן, הלוא הם סוחרי־המלך היהודים, שזכו בהקלות מסחריות ושיפוטיות יוצאות־דופן: כספים בהקפה, ניהול קרנות מסוימות של האוצר, מונופול על יצוא מוצרים דוגמת דונג, טבק, נוצות יענים, שקדים, נחושת, בדים, שמנים, גומי, ולפעמים פרדים, שוורים ודגנים. לקבוצה הראשונה של סוחרים שתלויים היו אך ורק במח׳זן – משפחות קורקוס, דלאמאר, אפלאלו, לוי בן יולי – הצטרפו הבורגנים היהודים הראשונים של מארוקו, משפחות אפריאט וגדליה, שעשו עושר רב בסחר יבוא־ויצוא עם אנגליה, ששבה והיתה לשותפה המסחרית הראשונה במעלה.

ראשוני התג׳אר אל־סולטן לא הכזיבו כי הפריחה המסחרית החדשה הביאה בעקבותיה גידול ניכר בהכנסות המכס, שהקלו על אוצר הממלכה. אבל בהפתעה גמורה, כדוגמת מולאי אסמאעיל, שינה סידי מוחמר בערוב ימיו את יחסו ליהודים מן הקצה אל הקצה. אחרי מות יועצו שמואל סומבאל ב־1782, בהמרצתם של סוחרים נוצרים שהתחרות היהודית הדאיגתם ובהשפעתם של שני הרפתקנים יהודים יוצאי תוניסיה, אלי לוי ויעקב עטאל, שקינאו בגדולתם של אחיהם בני־דתם המרוקאים – ביטל סידי מוחמר את ההקלות שהוענקו לתג׳אר אל־סולטן.

ב־1789, שנה אחת לפני מותו, פקד עליהם להעביר לידי הסוחרים הנוצרים ממוגאדור את כספי האוצר שאותם ניהלו בשביל המח׳זן ואת הסחורות ששייכות היו לו עצמו. נסיגה זו לאחור, כמוה כנגישותיו עקובות־הדמים של יורשו מולאי ליאזיד, לא שינו כל עיקר אותה מגמה ששוב אי־אפשר היה לבטלה: מרכז־הכובד הכלכלי של מארוקו עבר סופית מערי־המלכות של לב־הארץ אל הנמלים, ובפרט לנמל מוגאדור. הכנסות האוצר נבעו במישרים מהיטלי המכס, כלומר, מסחר־החוץ שבו מילאו מעתה היהודים תפקיד חיוני, בתורת גורמים פעילים בפתיחת השערים ובמודרניזציה, וזאת ללא חשיבות מה היה יחסם של הסולטנים אליהם.

רובר אסרף-יהודי מרוקו-תקופת המלך מוחמד ה-5- 1997 – עמ' 48-44

ש"ס דליטא-השתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו-יעקב לופו-2004- חולשת הרבנים המקומיים

יב. חולשת הרבנים המקומיים

עיון בדיוני ״מועצת הרבנים במרוקו״ בשנים 1956-1947 מראה בבירור שהרבנים המקומיים התחמקו מעימות עם ״אליאנס״. התקנות החדשות שהתקבלו במועצה עסקו בעיקר בדיני אישות, תוך ניסיון לגדור פרצות שניבעו בחיי הדת והמשפחה היהודית בהשפעת המודרניזציה והתרבות הצרפתית. חלק גדול מהדיונים וההחלטות שהתקבלו נועדו לחזק את חיי הדת שהתרופפו כגון: שמירת שבת, טהרת המשפחה, החינוך הדתי, וכיו״ב. החל מהאסיפה הרביעית קבעה מועצת הרבנים הבדלה בין תקנות בעלות מעמד מחייב, לבין ״אזהרות״ ו״שונים״ שהם בגדר המלצות בלבד ונועדו להנחות ולכוון את עמדותיהם כלפי המתרחש בחיי היהודים. באסיפה השנתית הרביעית שנערכה בתשי״ב (1952), בסעיף ״אזהרות״, התקיים הדיון המקיף ביותר בתולדות המועצה בנושא החינוך הדתי במרוקו. הוצג תזכיר כללי מקיף על הנעשה בכל עיר, ובו פירוט בדבר בעיות של המורים, לימודי חול, ספרים, ארגונים אחרים, וכו'.

הערת המחבר:    מועצת הרבנים של מרוקו הינה גוף שהרבנים ביקשו לשלבו עם מועצת הקהילות היהודיות במרוקו, כדי ליצור פורום עליון ומאוחד של היהדות המרוקאית. מועצת הרבנים התכנסה אחת לשנה ליומיים, בחודש סיון. השתתפו בה שלושת הרבנים חברי בית הדין הגבוה, הרבנים הראשיים של הערים הגדולות, וכן רוב בכירי העילית הרבנית של יהודי מרוקו, כמו מיכאל אנקווה מרבאט, הרב הראשי שאול אבן דנאן, ברוך טולדנו, יוסף משאש ממקנאס, דוד עובדיה מצפרו, מכלוף אבוחצירה ממארקש. היוזמה להקמת מועצת הרבנים היתה של מורים בוטבול, האחראי מטעם השלטונות על המוסדות היהודיים.ע"כ

בשנת 1956 אסר השלטון החדש לקיים את הכנסים של מועצת הרבנים. על הרקע ההיסטורי והמשפטי של התקנות וספרי התקנות עצמם, ראו: המשפט העברי בקהילות מרוקו (תשמ״ה). ע"כ

בכל הדיון המקיף הזה אין ולו אזכור אחד על ״אליאנס״ שהוא הגוף המרכזי העוסק בחינוך היהודי במרוקו. מלבד אמירה כללית שהושמעה בפתיחת הדיון בדבר התחזקות ה״חופשיים״ וחובת מועצת הרבנים לעמוד בפרץ ולדאוג לחינוך הדתי, אין כל התייחסות לפעולות ״אליאנס״.

עיון בדיוני המועצה מראה שהרבנים שלחו ברכות למוסדות האדמו״ר שניאורסון מלובביץ׳, למוסדות ״אוצר התורה״, לג׳ויינט, לסוכנות היהודית, לשלטונות מרוקו, למוריס בוטבול, אך אין זכר, ולו גם לברכה פורמלית, ל״אליאנס״. קשה להבין כיצד הרבנים מתעלמים לחלוטין, בדיון כולל על בעיות החינוך במרוקו, מהארגון היהודי המרכזי הפועל בתחום החינוך. בדיון על הקמת ועדת חינוך מטעם המועצה התקבלה שורה של המלצות מעשיות שעוסקות בעיקר בשאלת לימודי השפה הצרפתית. אך גם כאן מתעלמת הוועדה מקיומו של ״אליאנס״. תופעה דומה קיימת גם בדברי הרבנים המקומיים המופיעים כדוחות של ״אוצר התורה״, שהם פרסומיה הרשמיים של הרשת. עיון בשתי החוברות שהחכרה הוציאה לאור מעיד כי אין כל אזכור של ״אליאנס״. מפי שורה רחבה של רבנים מקומיים נישאו דברים שרובם עסקו במצב הקשה בו נתון עולם התורה. כולם דיברו בסגנון דומה על נזקי הציוויליזציה והמודרנה, אך איש מהם לא הצביע על ״אליאנס״ כאחראית למצב למרות שהיא זו שנושאת את דגל הציוויליזציה והתרבות הצרפתית. היחיד שעשה זאת היה הרב רפאל עבו:

…התחיל מצבם הגשמי להשתפר וכמעט הוטב, אז התחיל מצב רוחניותם מתנונה והולך, עד שנתדלדל וירד פלאים ומעיינות התורה חרבו ודללו… וביחוד מן הציביליזציה הצרפתית והלאה שאז עשירי העם והאצילים התבוללו בקרב הגויים שכניהם וילמדו מעשיהם, דברו שפתם, התדמו להם בכל ענין ועם ארצות נתרבתה במרה גדולה שאין לשער. כי העשירים והבינוניים ואפילו העניים מסרו בניהם לבתי ספר הצרפתיים ורובם באליאנס, זאת החברה הגדולה שהכניסה תחת כנפיה כמעט כל העולם היהודי ומובן מאליו שגם מרוק בכלל בא תחת חסותה. ונהרו אליה עדרים מילדי ישראל עד שבמשך הימים נקבצו תחת דגלה רוב הנוער היהודי.

הרב עבו, יליד ארץ־ישראל, לא נמנה על רבני המקום. הוא הגיע לשליחות זמנית מטעם ״אוצר התורה״, היה כפוף להנחיותיו של הרב קלמנוביץ והזדהה עם השקפת עולמו. כיוון שלא היה תלוי בפרנסתו בשלטון הצרפתי, הרשה לעצמו להצביע בגלוי על ״אליאנס״ כגורם מזיק לעולם היהודי.

ואילו מצבם הכלכלי והחברתי של הרבנים המקומיים היה שונה משלו והם נמנעו מלתקוף את ״אליאנס״. הם היו שקועים בעוני שגרם לחולשתם הציבורית ולתלותם בשלטון. מצב זה תואר בידי הרב משה מלכה:

ואמנם מטבעם של הדברים שאחרי ימי העלייה הגדולה באים תמיד ימי הירידה. מובן שבדורנו זה באה ירידה רוחנית בלמודי התורה ולפי דעתי גרמו לה שני דברים יסודיים: א. מצבם החומרי של אנשי הרוח שהיה ירוד כל כך, דבר שמנע את בעלי הכשרונות להיזקק ללימודי התורה שלא היתה מסוגלת, לפי דעתם, להבטיח להם את עתידם. ב. ההשכלה האירופאית אשר חדרה אל תוך הגיטו היהודי משכה את לב הנוער אחרי המדע המודרני וכולם נרשמו לבתי ספר חילוניים. וכשהללו ראו ברכה גשמית בעמלם ומצבם המדעי והחומרי הולך ומשתפר התחילו תלמידי הישיבות להביט עליהם בקנאה מסותרת, ולאט לאט התגנבו גם הם אל בין כתלי הגמנסיה החילונית וכך התרוקנו ספסלי הישיבות מתלמידיהם, וכך אולצה התורה להצטמצם בפינה צרה ונשארה נחלת הזקנים ויחידי סגולה.

חיזוק למידת העוני של לומדי ומלמדי התורה ניתן למצוא בספרו של הרב דוד עובדיה קהילת צפרו בפרק על החינוך. הרב אומר בפירוש שלימוד התורה עמד כמעט בסתירה למושג ׳פרנסה׳.

השלטון הצרפתי היה המעסיק של הרבנים ואף קבע את מסגרת סמכותם:

כאשר עברה הממלכה השריפית אל תחת חסותה של ממשל׳ צרפת, יחד עם התחייבויותיו האזרחיות התחייבה גם לכבד את הדת המוסלמית, וכמובן שלא היתה יכולה לתת עורף לדת היהודית. היא אמנם שללה מהרבנים את הסמכות לדון בין אדם לחברו ורק בין איש לאשתו נתנה להם את הסמכות הבלעדית. ולא זו בלבד אלא גם מינתה דיינים בכל עיר ועיר ומלאה ידם לדון בכל הנוגע למעמד האישי כולל אישות, מזונות, אימוץ בנים, ירושות, מתנות ואפוטרופסות, ואת משכורתם קבלו מאוצר המדינה. בערים הגדולות הקימה ב״ד של ג׳ עם מזכיר ב״ד, שליח וכו׳ ואילו בערים הקטנות רב אחד אשר קראה לו ״רבן דליגי״. כן מינתה בית דין לערעורים…

בדיוני מועצת הרבנים שנכחו בהם נציגי הממשלה או נציגי משרד המשפטים, התקיים ריטואל שבו נהגו נציגי הממשל להכתיר רבנים באותות כבוד (״לגיון דונור״) כהוקרה על פועלם. כמו כן נהגו להעלות רבנים בדרגה לפי המלצותיו של מר מוריס בוטבול, הממונה מטעם השלטונות על הקשר עם בתי הדין הרבניים והקהילה היהודית. לאחר הברכות היו הנציגים הרשמיים יוצאים מאולם הישיבות ומשאירים את הזירה למר מוריס בוטבול. בכל הדיונים הקפידו הרבנים לברכו כיקיר הקהילה ואף קשרו לו כתרים.

אולם לא נכון יהיה לקשור כתרים למוריס בוטבול כ״מציל ומושיע״ היחיד של החינוך היהודי במרוקו. יש לזכור גם את חלקה של רשת ״אוצר התורה״. זו אינה זוכה כמעט לשום התייחסות בדיוני מועצת הרבנים ומוזכרת בצורה שולית רק כדי יציאת ידי חובה.

״הכתרתו״ של מר בוטבול כמציל החינוך באה בעקבות הודעתו על תקציב של חמישה מיליון פר״צ, שהשיג מהממשלה לפרויקט משותף של הממשלה ומועצת הרבנות – הקמת מדרשה לרבנים ודיינים. ״אוצר התורה״ והג׳ויינט השקיעו מדי שנה תקציב שוטף של למעלה משלושים מיליון פר״צ במוסדות החינוך היהודי במרוקו, והם אינם מוזכרים כלל בדיוני מועצת הרבנים העוסקים בחינוך היהודי.

אחד ההסברים האפשריים להתנהגותם של הרבנים המקומיים הוא הפיקוח הריכוזי וההדוק שהוטל עליהם מטעם הנציבות הצרפתית ושלטונות המחז'ן. פרנסתם של הרבנים היתה תלויה באופן מוחלט במוריס בוטבול ובממשל הצרפתי. אפילו בהוצאותיהם האישיות בעת מילוי תפקידם (אש״ל) היו תלויים בפקיד הממשל. אין פלא אפוא שהרבנים נמנעו מלתקוף את התרבות הצרפתית ואת ״אליאנס״ נושאת דגלה בקהילה. פרנסתם וקידומם האישי תלויים היו בשתיקתם. גם אם חשבו אחרת נמנעו מלהתעמת עם מוריס בוטבול ועם השלטונות.

עם ביטול השלטון הקולוניאלי השתנתה נימת הדיבור נגד ״אליאנס״. בחגיגות המאה לייסוד כי״ח, שנערכו בפאריז בשנת 1960, כתב הרב דוד עובדיה נאום תוקפני נגד ״אליאנס״ שהוקרא, (לפי עדותו) בפני הנאספים החוגגים על ידי מר ברנשוויג יו״ר החברה: …אכלוסיה שניצלה על פי רוב ממצוקה, ממחלה, מבערות, אבל אבודה מבחינה רוחנית. אחריותה של כי״ח בפני יהדות מרוקו היא מחרידה. חלקה רב ביצירת חלל ריק בחיי הרוח של אחינו, ומחר היא תשא אולי באחריות של התבוללות וחורבנה של הקהילה היהודית הגדולה בארצות האסלאם.

ש"ס דליטא-השתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו-יעקב לופו-2004- חולשת הרבנים המקומיים- עמ' 124-120

Le Pogrome des Fes ou Tritel–1912-Paul B.Fenton-Conclusion

CONCLUSION

Cent ans après ces événements bouleversants que peut être notre analyse de ce chapitre tragique de l’histoire des Juifs du Maroc? En rétrospective, les avis des acteurs principaux de l’époque du côté européen étonnent par leur naïveté apparente et, du coup, renvoient une note de fausseté. Diplomates et militaires s’accusèrent mutuellement de cécité à l’endroit des signes précurseurs d’un mouvement insurrectionnel. Comment l’autorité militaire française avait-elle choisi de les ignorer, faute «d’allégation précise à l’appui»? Ensuite, pourquoi avait-elle laissé partir de la ville la plupart de troupes françaises alors que les services des renseignements étaient parfaitement au courant que la nouvelle de leur départ imminent avait été transmise aux tribus hostiles environnantes? Le ministre plénipotentiaire de France à Tanger, E. Régnault affirma avec insistance que ces troubles n’avaient été ni provoqués ni encouragés par les autorités marocaines; l’émeute était un incident fortuit, dû à des causes militaires internes. Ce fut également l’opinion de James Maclver Macleod, vice-consul d’Angleterre à Fès, correspondant de Claude Montefiore de l’AJA, mais aussi ami sincère de la France. Cela ne l’empêcha point de se montrer critique vis-à-vis de l’inertie de l’armée française devant le massacre au mellâh .

Le général Moinier, commandant en chef des forces françaises à Fès, était d’un avis différent. Exprimant le point de vue militaire, il crut aux machinations traîtresses du Makhzan qu’il accusa d’avoir fomenté la révolte. Certains incriminèrent Ould Ba Muhammad Chergui, pacha de Fès al-Jadîd, pour avoir laissé faire le pillage du mellâh et Hâjj Ahmad al-Mokri, pacha de Fès al-Bâli, pour n’avoir point fermé les portes de la médina afin de cantonner l'meute et de la circonscrire à Fès al-Jadîd. Enfin, les habitants du mellâh s 'interrogèrent sur les mobiles des militaires français qui, au lieu de les recourir, contournèrent leur quartier qui était pourtant situé sur leur chemin vers la ville. Pourquoi bombardèrent-ils le mellâh seulement au troisième jour de l’émeute au lieu de confronter les pillards manu militari?

En vérité, toutes ces interrogations ne sont qu’un leurre hypocrite, car en les joignant bout à bout il émerge clairement que rien de tout cela n’était le résultat du hasard mais bien celui d’un plan prémédité. Aussi, soutenons-nous que dès le départ les Juifs furent désignés par le Makhzan et la France pour servir d’exutoire à la frustration de la population arabe afin de détourner du sultan et des Français la colère qu’allait susciter inexorablement la nouvelle du traité du protectorat, «ébruitée contre la volonté du sultan»!

Le premier de plusieurs éléments qui laisseraient entrevoir une entente secrète entre la France, le sultan et le Makhzan est bien le désarmement prioritaire des Juifs par les Français. Cette mesure prend une autre tournure lorsque l’on se souvient qu’un scénario identique à celui du soulèvement, faillit se produire à Fès un an auparavant. A cette occasion et à la surprise générale, les Juifs avaient courageusement défendu leur quartier lors de l’attaque des tribus révoltées. Cette fois-ci il fallait que les Arabes puissent pénétrer sans encombres dans le mellâh.

C’est dans le même sens qu’il conviendrait peut-être d’envisager la brèche mystérieuse ouverte dans la muraille du mellâh, en mars 1912, par les Français et qui fut laissée sans porte. Ce n’était point là un geste de bonne volonté, visant à faciliter aux commerçants juifs l’accès au camp de Dâr Debibagh. Le rabbin Saül Aben Danan  a vu juste en relatant que les Juifs étaient terrorisés à l’idée que la porte béante, sans tour de défense, allait servir de voie d’accès pour les émeutiers arabes!

En l’occurrence, les conséquences désastreuses qui pouvaient en découler furent évitées en raison de la mauvaise connaissance qu’avaient les Arabes de la topographie du mellâh. Alternativement, cette ouverture, située précisément en amont du palais impérial, put constituer d’emblée dans le complot diabolique du Makhzan et des Français une porte de salut laissée quand même aux Juifs pour «limiter les dégâts». Prévu par avance, ce refuge accordé aux rescapés par le sultan, écarterait de celui-ci tout soupçon de connivence avec les Français. Pour apprécier la magnanimité protectrice du sultan Mawlây al-Hâfid envers les sujets juifs, on se souviendra qu’au début de son règne, il leur avait imposé des travaux forcés dans ses manufactures les jours les plus sacrés du calendrier juif.

Il ressort des nombreux documents et des témoignages que le déclenchement de la mutinerie fut synchronisé avec minutie. Le cumul des faits est accablant. Le départ de la plupart des troupes françaises qui laissait la ville sans défense était une tactique favorisant l’éclatement de la révolte. La signature du traité du protectorat tomba vers l’époque du carnaval «anti-juif» de la fête des tolbas. L’annonce faite aux tabors des mesures impopulaires ainsi que la date du départ du sultan furent fixées pour un jour d’éclipse solaire, jour néfaste. La révolte éclata quinze jours après; l’intervalle avait laissé le temps nécessaire pour répandre la nouvelle de «l’acte de vente» et du départ du sultan parmi les habitants des douars qui se joignirent aux pillards du mellâh dès le lendemain de la mutinerie. Souvenons-nous ici que le sultan, tout en ayant appelé la France à son secours, avait fait circuler le bruit, selon certaines indications, qu’il était prisonnier des Français et que ces derniers voulaient le contraindre à «vendre ses meubles» et à signer le traité d’un protectorat et que, devant son refus, ils l’emmenaient prisonnier.

Une fois la révolte déclenchée, les portes de la médina avaient été laissées ouvertes intentionnellement par les pachas des différentes sections de la ville afin de ne pas gêner l’élan des émeutiers dont le parcours, sans doute tracé d’avance par des instigateurs, passait par les quartiers des mécontents et laissés pour compte. Une fois à Fès al-Jadîd, ils ouvrirent les portes des prisons —sans doute avec l’aide des autorités — et se dirigèrent directement vers le quartier juif.

Plus les émeutiers s’attarderaient au mellâh, plus les troupes françaises disposeraient de temps pour assurer la sécurité des Européens. Du reste, l’œuvre de destruction du quartier juif ne pouvait que servir le dessein des Français. C’est pourquoi les autorités militaires invitèrent des photographes professionnels locaux à couvrir les événements dont les conséquences dévastatrices furent illustrées par de nombreux clichés. Ceux-ci, transformés en carnets de cartes postales, connurent au moins trois éditions et diffusèrent à l’échelle internationale les images d’une anarchie de laquelle seul le protectorat français pouvait extraire le Maroc…..A suivre

Le Pogrome des Fes ou Tritel-1912-Paul B.Fenton-Conclusion-page 88-91

יצחק ירנן המפואר למשורר הדגול ר' יצחק רואש הי"ו

מיזוג בין תפילת רבי לוי מברדיטשב זצ"ל, בעל המחבר "קדושת לוי" וזה לשונו: שיאמרו אנשים, נשים וטף בקשה זו, בכל מוצאי שבת קודם ההבדלה, שלש פעמים, ובטוח אני, שיצליחו בוודאי אי"ה. אחרי כן מופיע פיוט בערבית יהודית מוגרבית, אשר מבקש את בואו לאליהו הנביא, להושיע את בניו מידי הגויים ויקב נפוצות ישראל…אמן כן יהי רצון….

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 132 מנויים נוספים

פברואר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ינו   מרץ »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
2425262728  

רשימת הנושאים באתר