מורשת יהדות מרוקו

להגמוניה האירופית שהלכה והתעצמה הייתה אף השפעה תרבותית על חברי החונטה. למשל לקראת סופו של הספר, ועם העמקת ההשפעה האירופית, ניכרת בפרוטוקולים תמורה בתפיסת הזמן היהודית המסורתית. בשלהי שנת 1870 בעקבות רפורמה בארגון החונטה, נקבע כי בכל ראש חודש תקיים

החונטה כינוס שיהיה פתוח לכל נכבדי הקהילה, וצוין כי אם ראש חודש יחול בשבת או ביום ראשון יידחה הכינוס החודשי ליום שני, ויום ראשון כונה בפרוטוקול Domingo , כלומר יום האדון – ישו – בצורתו הספרדית המודרנית. התפיסה שיום ראשון הוא, כמו שבת, עילה לדחיית אירוע קהילתי והשימוש בביטוי Domingo בהקשר זה מעידים על חלחולה של תפיסת הזמן האירופית מן המרחב הציבורי אל המרחב היהודי הקהילתי, לפחות בתודעתה של החונטה.

מעגל הזהות המקומית: טנג'יר, עיר שריפית

טנג'יר הייתה לא רק פתח לעולם האירופי אלא גם עיר בחסות שריפית–מוסלמית, וגם על זיקתם של חברי החונטה למרכיב זה בסביבתם אפשר ללמוד מניתוח לשון ספר הפרוטוקולים. חברי החונטה לא היו בקיאים בשפה הערבית. לעומת הרכיב ההיספני הדומיננטי, השפה הערבית והערבית–היהודית

נעדרות מספר הפרוטוקולים של החונטה כמעט לחלוטין. על חוסר בקיאותם של חברי החונטה בשפה הערבית (במשלבהּ הגבוה, פַצַחַה), מלמדת הדרישה באחד הפרוטוקולים לתשלום עבור 'טַאלֵב ]פקיד מומחה[ שיקרא את הט'היר [צו הסלטאן]' ומסמכים נוספים. מכאן שאיש מחברי החונטה לא היה בקיא בערבית ספרותית ברמה שהייתה דרושה לפענוח תוכן הצו.

דומה כי שפתה של החונטה העמידה חיץ חברתי–תרבותי מכוון בינה ובין חברות אסלאמיות וחברות יהודיות דוברות ערבית. ראייתה את יהודי מרוקו כחלק מן הקולקטיב הערבי, ראייה שבאה לידי ביטוי בכינוי   forasteros אפשרה לחונטה לייצר נרטיב נגדי יהודי–ספרדי אל מול זה המקומי–הערבי.

העובדה שחברי החונטה מיעטו לשלב בלשונם הספרדית–היהודית יסודות ערביים מלמדת כי ביקשו להתרחק ממרכיב זה בתרבותם. דווקא משום כך מסתבר שהמילים בערבית המופיעות בפרוטוקולים היו משמעותיות בעיניהם. לצד היוקרה הרבה שצברה החונטה בזכות קשריה עם אדוני הכוח האירופים,רצו חבריה לבסס את יוקרתה כגוף הנהגה ראוי במסגרת יחסיה עם השלטון המקומי. ואכן המילים הערביות בפרוטוקולים קשורות ברובן למגעים עם השלטון המוסלמי. מילים כחְ'ליפה, באחה ( baja , נציג השלטון המקומי),מח'זן וג'זיה חוזרות ונשנות בספר כולו, גם כאשר יחסיה של החונטה עם הקונסוליות האירופיות היו במיטבם. מילים ערביות נוספות קשורות למעמדם של יהודי מרוקו כמיעוט בשלטון אסלאמי. למשל המילה בַּואַבה (שער) מופיעה בקשר לכניסה אל המלאח, הרובע היהודי, והמילה עיד (חג) מופיעה בקשר לקניית מתנה לבאחה לרגל חג מוסלמי. לעתים מופיעות מילים ספרדיות מודרניות עם תרגומן הערבי בסוגריים, למשל המילה עִלג' באה לצד המילה הספרדית renegado (מומר).

מעמדם של חברי החונטה בין מעגל הזהות המקומית ובין מעגל הזהות הספרדית משתקף במישור הלשון גם בהטיה של מילים ערביות בצורה השאולה מן הספרדית. למשל הפועל rakbear , שמקורו בשורש הערבי רכ"ב, והפועל sukkear הנובע מן המילה הערבית או העברית סוק/שוק, ושפירושו כמובן לקנות בשוק.

ההשפעה התרבותית של הסביבה המקומית הערבית–המוסלמית ניכרת בפרוטוקולים לא רק בלשון. נראה כי החונטה התחשבה ברכיבים של התרבות המוסלמית במרחב הפיזי הרבגוני שבו פעלה לא פחות משהתחשבה ברכיבי תרבות אירופיים. למשל במסגרת רפורמה בארגון החונטה נקבע הכלל שכל מפגש יתקיים 'בכל ליל שישי… בחדר החונטה, כשפונים [בעקבות המואזין] אל תפילת המע'רב של יום חמישי'. המואזין שקרא לבני העיר להתכנס לתפילת בין ערביים בימי חמישי קרא גם לחונטה להתכנס לענייניה ומלמד על תפיסת הזמן המקומית שלה ועל זיקתה למרחב.

עצם פעילותה של החונטה שיקפה את תפיסתה העצמית כחלק מן המערכת הפוליטית המקומית. אחת ממשימותיה הראשונות, שאף הייתה בסיס הלגיטימציה לכינוסה, הייתה הדאגה לתשלום מס הג'זיה. ההקפדה של חברי החונטה על תשלום הג'זיה, אף שרובם היו בעלי אזרחויות זרות והיו פטורים מן המס למעשה, סימלה אולי יותר מכול את ההשפעה הרבה של המסורת הפוליטית המוסלמית המקומית על תפיסתם הפוליטית. חברי החונטה הכירו בחשיבותו של מס זה כמרכיב מרכזי במערכת יחסי הד'מה, שאפשרה להם לבסס את מעמדם בחברה המקומית כמנהיגיה הראויים של הקהילה היהודית.

מעגל הזהות היהודית

הזהות היהודית תרמה אף היא לעיליתנות של חברי החונטה. תחושת היוקרה שנבעה מן המגע עם אירופה קיבלה לעתים ביטוי יהודי מסורתי למדי. למשל העילית הכלכלית בנתה בתי כנסת פרטיים שניכרה בהם השפעה של האדריכלות  האירופית, ובתי כנסת חדשים אלו היו כלי בתחרות על מעמד ויוקרה חברתית– כלכלית ופוליטית בקרב חברי החונטה וכלל בני העילית בקהילה.

גם על הזהות היהודית של חברי החונטה ניתן ללמוד מניתוח פילולוגי של ספר הפרוטוקולים. מטבעות לשון רבים בספר מקורם בעולם המינוח היהודי. למשל רווחים בו מאוד ראשי תיבות וקיצורים המוכרים מטקסטים דתיים בני התקופה ואף בני ימינו, כגון ק"ק (קהל קדוש), בה"כ (בית הכנסת), בע"ה (בעזרת השם), בס"ד (בסייעתא דשמיא), יש"ץ (ישמרו צורו) וע"ה (על החתום). בראש פרוטוקול מופיע בדרך כלל תאריך עברי, לעתים קרובות מקדימות אותו המילים 'אור ליום' או 'יום', וליד התאריך העברי נרשם לעתים התאריך הלועזי. אף השבוע צוין לעתים על פי החלוקה הדתית המסורתית, היינו בשמה של פרשת השבוע. אמנם מדובר במונחים אשר לרוב אין להם תחליף בשפה הספרדית, ועם זאת השימוש בעברית מעיד על מגמה להקנות לחונטה משנה תוקף ויוקרה גם בהקשר היהודי. מגמה זו משתקפת בבירור במקרים שאפשר היה להשתמש בהם בביטוי היספני הולם, אך חברי החונטה בחרו בכל זאת במונח עברי מקביל, למשל כדי לתת להחלטותיהם הרשמיות תוקף רבני, ודוגמאות לכך יש בהכרזה על הקמת החונטה. מילים עבריות שימשו את חברי החונטה בפרט כביטויים רשמיים. למשל המונח בית כנסת ציין את המוסד ומופיע בעיקר בראש שמו הרשמי המלא של בית כנסת, ואילו המילה הספרדית–היהודית המקומית ( חכיתית) esnoga ציינה את המבנה. בדומה לכך בית חולים הוא בלשונם המוסד הקהילתי, ואילו המילה  hospital ציינה בעיקר את הבניין המודרני וצוות הרופאים שפעל בו. נוסף על כך ניכרת השפעה של יסודות עבריים גם בשפתם הספרדית של חברי החונטה.

ספר הפרוטוקולים מלמד על זיקתם של חברי החונטה בתור בני הפזורה היהודית לארץ האם המיתולוגית, ארץ–ישראל. הביטוי ארץ–ישראל סייע לעצב את זהותם הקולקטיבית של יהודי התפוצות במרוצת הדורות. אזכורו התדיר בטקסי הפולחן הדתיים יצר תחושה של אחווה כלל–יהודית, ואִפשר לרתום את קהילות מרוקו כולן החל מן המאה השבע עשרה למען רווחתו של היישוב היהודי המתחדש בארץ. רבני ארץ–ישראל נהגו לשלוח שליחים (שד"רים) מארבע ערי הקודש לגייס תרומות מקהילות הגולה, והם באו אף לקהילות מרוקו ובהן טנג'יר. גם בשנים שלאחר מלחמת ספרד-מרוקו, שנים שבהן התמודדה הקהילה בטנג'יר עם משברים כלכליים חמורים, תרמו חברי החונטה באדיקות עבור יהודי ארץ–ישראל, עד שדוחק המחיה בעיר מנע מהם להמשיך בכך. גם תחושת ההשתייכות לקולקטיב היהודי משתקפת בלשונו של ספר הפרוטוקולים. לעומת כינוי הגנאי forasteros , שביטא את יחסם של חברי החונטה כלפי יהודים 'זרים' במרחבם הפיזי, רווח בספר הביטוי 'קהילות אחינו'

 las kehilot de nuestros hermanosשכוון לאחווה כלל–יהודית מדומיינת. לביטוי זה היה תפקיד מתחדש בהגדרת הלגיטימציה של אנשי החונטה כמתווכים ראויים. למשל בעת הניסיון לתווך בין יהודי סאפי, שייצגו במקרה הנדון את יהודי דרום הארץ שהמוסלמים הכבידו את עוּלם עליהם, ובין ארגוני הסיוע האירופיים עשו חברי החונטה שימוש כפול בכינוי — פעם לתיאור ה'אחים' שבאירופה ופעם לתיאור ה'אחים' הסובלים במרוקו: 'החונטה החליטה להעביר את העניין לידיעת אחינו באירופה… בבקשה מהם כי יגנו על זכותם… [של] אחינו בית ישראל [בסאפי]' בהטיית הביטוי בצורת מדברים הביעה החונטה את השתייכותה לקולקטיב היהודי, ובכך הקנתה לגיטימציה לפנייתה כגוף

יהודי אל יהודים למען יהודים. בדומה לכך הובנתה הזהות הקולקטיבית על ידי הגדרת הדת היהודית כמכנה משותף. צמד מילים 'דתנו הקדושה' מופיע בספר הפרוטוקולים בהקשר של שמירה על ערכי הטהרה בעיר טנג'יר, בקשר לתרומתו של רבה הספרדי של לונדון ל'דתנו הקדושה', ואף במקרה שבו היגרו יהודים מומרים לאוֹראן שבאלג'יריה כדי לאמץ שם מחדש את 'דתנו הקדושה'.

לסיכום, זהותם של חברי החונטה, השמנה והסלתה של נכבדי העיר, הייתה קשורה לשלושה מעגלי זיקה, אשר חברו זה לזה וסייעו לעצב את השקפת עולמם העיליתנית. הגאווה בזהותם הספרדית–היהודית הובילה אותם לזהות עצמם כבני תרבות עיליתנית אל מול החברה המרוקנית שחיו בה, דוברת הערבית. תפיסה עצמית זו ויותר מכך שינויים שחלו בעירם, עוררו בקרב חברי החונטה תחושת אחריות כלפי קהילתם ושאר קהילות מרוקו. שינויים אלו גרמו לכך שהאוליגרכים של הקהילה היהודית הפורחת בעיר הפכו לנציגיה אל מול גורמי הכוח הקונסולריים והשריפיים, והלגיטימציה שקיבלה הנהגתם מגורמים אלו הגבירה את תחושת העליונות שלהם. ללגיטימציה היה מקור נוסף – הזהות היהודית, שהייתה הבסיס לזיקתה של החונטה לקהילות יהודיות באירופה ובמרוקו. הזהות היהודית אפשרה לחונטה לנתב אל הקולקטיב היהודי את הכוח הפוליטי והכלכלי שצברה בעקבות השינויים במרחב.

אביעד מורנו מתוך "מוסף פעמים" מספר 1 – אירופה ממרוקו: הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה) 1864-1860

הרב ידידיה הוסיף פרשנות משלו לפרשת אלי גוזלן. אין לדבר כל קשר ליחסי ערבים־יהודים, הוא קבע, אלא לעיסוקו של גוזלן בהענקת מלוות לערבים בריבית קצוצה, ועל כך קיננו בלבם טינות וטענות. ומשעה שהגיעו מים עד נפש החליטו לנקום בו ולהיפטר ממנו. הוא גם אמר כי כאשר עוזרת הבית של הנרצח נעצרה, היא סירבה לגלות את זהות הרוצחים על אף המכות והעינויים שהיו מנת חלקה בשעת החקירה. ״הבנתו״ של הרב את מניעי הרוצחים וסלחנותו לשיתוף הפעולה של העוזרת עם רוצחיה הדגימו בפני עד כמה העמיק לחדור הלך הרוח הד׳ימי לנשמתו של הרב, ודרכו ודאי גם לנשמות אחרים. כי מה פירוש הדבר שגוזלן גבה ריבית גבוהה? מישהו אילץ את הלווים לבוא אליו? הרי ידעו את תנאיו, ואם היה בנמצא נדיב ממנו שגובה פחות, מן הסתם היו נוהרים אליו. האם דיבר מישהו על הסיכונים שגוזלן הסתכן אם הלווים לא יחזירו את חובם, ומי ישלם עבור סיכונים אלה אם לא הלווים עצמם? זה מזכיר פועל שבא לבקש על נפשו ולקבל עבודה לפרנסתו אפילו בשכר זעום, אך בשעת הדחק למעבידו הוא מבריז על שביתה אלא אם יעלה שכרו בו־במקום. אדם חופשי לתור אחר מלאכה בלבבו בשכר שהוא מוצא ראוי, אך משעה שקיבל על עצמו תנאים הוא איננו יכול לשנותם באמצע הדרך ובוודאי אין לו צידוק להרוג את מעבידו על כך. נעברה כאן אפוא עברה חמורה שאין לה כל צידוק, והמסקנה היחידה היא כי אין לתת אמון בשום הסכם שאתה כורת עם סוג אנשים מסוים העלולים לקום עליך ולהפרו כאשר לא נוח להם למלאו. אורח התנהגות כזה היה מקופל ביחסם של המוסלמים ליהודים במרוקו כי תמיד חיפשו עילה להשפיל את היהודי ומעולם לא חסרו נימוקים וצידוקים לכך. חמורה עוד יותר הייתה בגידתה של העוזרת כמעסיקה כי כנראה מסרה לרוצחים את הפרטים הנחוצים להם לביצוע זממם. בכך שיתפה פעולה עמם ועוד גוננה עליהם בחקירתה ובכך הייתה ממש לבת־ בריתם. אף ייתכן, כמובן, שבמשטר המושחת ההוא עשתה גם המשטרה לכסות על הפושעים ותלתה את הקולר במי שסירב למסור את זהותם. זה נראה ונשמע בלתי־תקין ומעוות מכדי להעלות על הדעת כי צדק היה פה, או סתם מקרה של פשיעה רגילה ללא בסיס אידאי כלשהו. כמובן, גם ״הכנותיו״ של הרב, שיש להניח כי פעל להפיצן ברבים, לא יכלו להביא לחשיפת האמת.

בעוד אני מהרהר בסוגיות אלה, שאני כתייר יהודי זר מעלה ומתלבט בהן, שמעתי את מדריך התיירים הרשמי שנלווה לקבוצתנו מתנצל לפנינו על מקרה אלי גוזלן, ללמדך כי העיק על השלטונות שידעו דבר או שניים יותר ממה שהודו בו. לולא הכרתי את שליחותם של מדריכי התיירים הרשמיים במשטרים טוטליטריים להביא את דבר השלטונות לתיירים הזרים כדי ללכוד אותם בתעמולתם ולתרום להפצת גרסתם ה״תמימה״ וה״תרבותית״ בעולם – הייתי גם אני נופל בפח הזה. על מעשה פשע מן השורה אין מכבידים מילים כה רבות, אין מפעילים מנגנון תעמולתי שלם להכחיש אותו ואין חוזרים ומדגישים כי אין ליחסי יהודים־ערבים דבר אתו. ניצחת היא העובדה כי שני שלוחי התעמולה הזאת, גם הרב היהודי שמן הסתם פעל בתמימות, וגם מדריך התיירות שחוזר ומשנן את הקו הרשמי למאזיניו התיירים, חזרו במדויק על אותם הנוסחים והשתמשו בדיוק באותן מילים: ״אין הצדקה לראות מעשה פשע רגיל כבעל משמעות ליחסי יהודים־ערבים״. וכדי לא להוציא דברים אלה מהקשרם הכללי, יש גם להזכיר כי לכל אורכו של הטיול הזה חזרו המדריך ובעלי תפקידים אחרים שפגשנו על אותן הססמאות עצמן לאמור: ״היהודים מוכרים במרוקו כאזרחים שווי זכויות״, או ״יהודים מעולם לא נרדפו במרוקו״, או ״יהודי מרוקו הוטעו על ידי התעמולה הציונית להגר לישראל, אך כיום הם כולם חפצים לשוב לארץ המקור שלהם״, או ״לו התירה להם ישראל לעזוב היו ודאי שבים כולם למולדתם״, או ״בישראל הם מנוצלים ומופלים לרעה בעוד שבמרוקו הם היו חלק מן העילית״. דברי הבאי אלה שאין בהם אמת הם רק תעמולה גסת־תפרים לעינו של הבוחן. כה מושרשים היו בדוברים שחזרו ושיננו אתם באוזנינו בכל הזדמנות, שלא יכלו להיות אלא ססמאות תעמולה אחידות שהוחדרו לאומריהן על ידי השלטונות. כיצד יבארו אחרת לעצמם ולאחרים את יציאת ההמונים היהודים ממרוקו כשאך הותר להם? אשר על כן כל אמירותינו כי כל אדם חופשי לצאת מישראל בכל עת, או שאנו מאושרים בארצנו, נפלו על אוזניים ערלות, מה עוד שנראינו להם כה מאושרים לשוב ולטייל במרוקו. בכל הזדמנות חזרו והבהירו כי אנו חלק מדמם ומבשרם וכי הם רואים כמה אנו מחוברים למרוקו ושמחים לשוב אליה, וכי ראו חיזוק לאמונתם בעצם שובנו לביקור, בקלילות שבה דיברנו והילכנו בין עמך ברחובות ובחתירה הנמרצת שלנו לשוב לשורשינו.

מפגשי המרגש עם בית אבא הטריף את דעתי, ומרגע ששבתי לחדרי ב״מלון פאס״ המהולל לאחר יום תמים של התרוצצויות, מפגשים והתרגשויות, לא ידעתי מנוח לנפשי. היות וכבר צעדתי פעמיים באותו היום לרובע היהודי ובחזרה, נחת לא הייתה לי ורוחי סערה ממה שראיתי וחוויתי. לא יכולתי לספק לעצמי הסבר סביר מהו הדחף המסתורי לשוב ולקלוט עוד ועוד רשמים מערש ילדותי, אך מיד בהגיעי לשם אחזני קבס ולא יכולתי לשאת את המחזות שראו עיני. הכול היה הרוס, מעורר רחמים, שומם ודוחה, אך בה־בעת קסום, מושך כסיפור אגדה. הלכתי בשבילים ההם מבלי שידעתי תמיד לאן פני מועדות, ובכל זאת לא אבדה לי דרכי אף לא פעם אחת. לא אהבתי מה שעיני ראו, אך התאוויתי לראות עוד ועוד. אני משער שעברה של הקהילה, החיים הסואנים והכל־כוללים, התומכים והמשרים ביטחון שבהם צמחתי, הסביבה המשפחתית, החברים, עיסוקי היום־יום של נער מתבגר וחולם – כולם היו זרועים ומושרשים כי עמוק ממה שיכולתי לשער, והתקשיתי להיחלץ מתוכם ולחלצם ממני גם לו התאמצתי. מרוקו בכללותה, על אף יפי נופיה ומגוון המראות שהיא מזמנת לתייריה, לא נגעו לי עד כדי כך. עשרה ימי סיורים טרופים בכל חלקי הארץ הספיקו להשביע את סקרנותי ולהשיב על שאלות רבות שהטרידו את מנוחתי, ־אין בי רצון מיוחד לשוב אליה, גם לא לביקור חטוף. אולם פאס, ובמיוחד מה שהיה המלח היהודי שלה, הפכו לנקודות משיכה מיסטיות כמעט עבורי, עד כדי כך שאני מתאווה לשוב אליהן בכל עת. ואמנם, לימים שבתי לשם עוד ועוד בין כמטייל ביני לביני, בין כמוביל קבוצות טיול שעמן חלקתי את ריגושי.

עמדותי הדו־ערכיות כלפי מרוקו בביקור מהפך־המעיים ההוא עוצבו בוודאי על פי רגשותי הדו־משמעיים לגבי שארית הפלטה היהודית שם. כי איש אינו יכול להתעלם מכוחם ומהשפעתם חרף מספרם הזעום, מאופקיהם הרחבים החובקים עולם, מיחסם המשפחתי כלפי יהודים אחרים, בייחוד מישראל, מדאגתם הכנה לישראל ולקורות אותה ומכושרם המתמיה לשרוד על אף הלחץ ואי־השקט בישיבתם שם. אך מצד שני מאסתי עד תיעוב מיחסם אל הארץ שבה הם עדיין חוסים ואת משמניה הם אוכלים. אף כי הביעו מנשיות לבם כי אינם מאושרים שם, כי הם חיים בשפע אך גם בפחד, באי־בהירות ובחוסר ודאות, גם לא חדלו מלהרעיף מלוא החופן שבחים על המלך ועל ארצו, לחזר על דלתו ועל דלתות בעלי השררה המושחתים ואפילו לנהוג עמם כניעות, ציות וחנופה. הם צוברים הון בארץ מגוריהם, אך בזים לתושביה. הם שחוחי קומה בפני בעלי המאה והדעה, אך נוהגים לא בהגינות עם הכפופים להם מבין הערבים. הם מהללים את המלך בפומבי, אך לא מעט דברי תוכחה באמתחתם כאשר הם בינם לבינם, כאילו(כך הם מקווים) עין אינה רואה ואוזן איננה שומעת. וצץ פרדוקס באורח חייהם: חרף עתידם המעורער והקפדתם לא לטלטל את הספינה שהם נאחזים בה, הם אינם נוהגים כפי שהיינו מצפים מגולה דוויה ומאוימת, כלומר כיהודים בביתם ובערבים בחוץ, שלא לתת בידי הגויים אמתלה להתעמר בהם כפי ששנינו עם סוליקה. אדרבה, הם נדמים כמחפים על חוסר ביטחונם בכך שהם נוהגים בראש חוצות כלא־ערבים בעליל, עם כל סממני התרבות הזרה: לבוש מערבי קפדני, לשון צרפתית, גינונים מערביים והתנשאות של מכיר בערך עצמו. אך בצנעת ביתם, שם אין איש צופה בהם, הם לובשים את גלימת הגלבייה המרוקנית, נועלים את נעלי הבלע׳ה הנוחות להישמט בנעלי בית, דוברים את הלהג הערבי המקומי, מסובים על ספותיהם הנמוכות כדרך שעושים מרוקנים ומתענגים על המזון המרוקני המשובח ועל תה הנענע הבלתי נמנע שהם בולעים תוך השמעת קולות־מצמוץ כמנהג שכניהם. שם הם גם נפתחים לרווחה, משילים את קליפות העולם החיצון ומציגים את מהותם ועצמם: קרובים, חמים, אנושיים, דואגים לבני עמם ונאמנים לשבטם.

מכל קהילות ישראל בגלויות העולם לא נתקלתי מעודי בעדה כה מסורה לישראל ולעמה, אם כי אין לדעת בוודאות אם זהו חלק מנאמנותם השבטית, או המשך למסורתם הדתית ששלטה בכיפה במשך כל 2000 שנות יהדות מרוקו, או אולי חיפוש אחר עוגן יציב שיסיח דעתם מאי־הוודאות סביבם. לרבים קשרי משפחה בישראל וכולם, לרבות החלכאים ושפלי הקומה שביניהם, מקיימים

זיקה אמיצה ליהודים, ליהדות, לישראל ולעדות ישראל בעולם. הם הלוא צפו במו עיניהם וחוו על בשרם את התכווצותה, התפרקותה והיעלמותה של קהילתם בעלת כוח החיות ודברי הימים הארוכים וספוגי הסבל, ואיך הפכו להערת שוליים מעוררת סקרנות בתולדותיה של ארץ שאינה מן החשובות בעולם. שמא זיקתם המחודשת לעם ישראל וליהדות היא ניסיון נואש להינצל מתהום הנשייה ולהתחבר לזרם ההיסטוריה הראשי? אולם היה עוד היבט לדו־הערכיות של רגשותי והוא הפער שאינו ניתן לגישור בין אופייה הערבי והמוסלמי בעליל של מרוקו זו, שניצבה לפני בכל ממשותה (דבר שהיה אמור להרתיע אותי מתוך אינסטינט ועוינות), לבין הזהות המתעוררת והמתחדשת שלי נוכח סערת החוויות שחוויתי. האווירה, שמות הרחובות, השפה המדוברת, פוליטיקת היום־יום – כולם הזדקרו לנגד עיני כמהויות הנוגדות את הווייתי והמחייבות הסתייגות ורתיעה, והנה אני נמשך אליהן ומתגרה בהן וקורא עליהן תיגר. בימי ביקורנו הוצרכנו לזכור בהתמדה היכן אנו נמצאים מאחר שבמלון, בכל בתי הקפה וברבות מן החנויות, צפו האנשים במשחקי הנוער ל״גביע פלשתין בכדורגל״, שהביאו למרוקו קבוצות נבחרות מכל רחבי העולם הערבי. בצאתי משדה התעופה בקזבלנקה, שהוכרחתי לעזוב לבדי מפאת אילוץ טכני כלשהו, עמדתי באותו התור של המשלחת הפלשתינית, ואחריה משלחות עיראק, סעודיה, אלג׳יריה ושאר מדינות הליגה הערבית. גם הם באו לביקורת יציאה באותה שעה, ובהיעדרה של משלחת מצרים שארצה חתמה אתנו על הסכם שלום, התירו לעצמם הצעירים הללו תוכחה וביזוי, נאצה ושנאה כלפי ישראל, וודאי לא העלו בדעתם שאחד מאנשיה עומד בתוכם כעלה נידף. זה לא הוסיף להרגשת ביטחוני או הנאתי במרוקו, אדרבה – ייסורי הדו־ערכיות כרסמו בי בכל פה.

בחזרה לשום מקום-רפאל ישראלי-2012 – עמ'63-59