מחקרי אליעזר-אליעזר בשן- חיוב יהודים במרוקו לחלוץ נעליהם בצאתם מהמלאח ובעוברם ליד מסגד

 

הפעילות הדיפלומטית לביטול הגזירה.

האגודות היהודיות באירופה, כי"ח ו "אגודת אחים", ניסו להעביר גזירה זו באמצעות פניות לממשלות צרפת ובריטניה, כדי שאלה יפעילו את השפעתן על הסולטאן. העיתונות היהודית באירופה פרסמה פרטים על הנושא. נסקור פעילות זו ונבדוק האם הצליחו לבטל אותה.

היוזמה הראשונה היא משנת 1860, ג'והן דרומונד האי כתב ב-2 ביולי 1860 לשר החוץ ראסל שמטרת שליחותו של אלברט כהן מכי"ח למרוקו היא ביטול ההוראה.

משה מונטיפיורי – 1784 – 1885, שנסע למראכש כדי להיפגש עם הסולטאן מוחמד הרביעי – מלך מאוגוסט 1859 עד ספטמבר 1873, כתב ב-26 בינואר 1863 לועד שלוחי  הקהילות באנגליה, שהוא כיהן בתור נשיאו משנת 1835 ועד שנת 1874, ובשליחות הועד הפליג למרוקו, כי :

היהודים במראכש אינם רשאים ללכת ברחובות אלא אם כן הם יחפים. יהיה זה אירוע מעודד עבורם אם אצליח לשכנע את הסולטאן לבטל את ההפליה המשפילה הזו, ולזכות את נתיניו בשויון ללא הבדל דת.

הוא חזר על כך במכתבו מ-24 בפברואר, הוא הוסיף כי חליצת נעליים מחויבת גם בערים הפנימיות. למרות שיהודי מרוקו סבלו מהפליות נוספות, הוא ציין דווקא פרט זה, כנראה משום שעשה עליו רושם רע במיוחד.

לאחר שמונטיפיורי קיבל את הד'אהיר (הצהרה מלכותית) מהסולטאן ב-5 בפברואר 1864, שלפיו חייבים לנהוג עם היהודים, בהתאם לקוראן, הלכו היהודים לוזיר הראשי כשהם יחפים. לשאלתם מדוע חלצו נעליהם, ענו : "אנו רק יהודים, ועלינו לציית למנהגיהם של קדמונינו".

דומה שיש בכך מעין השלמה עם הגורל. יש להעיר כי במקרא הליכה ללא נעליים היא גם ביטוי של צער וכאב ( שמואל ב, טו : ישעיה כ, 2-4 ) ואולי ראו היהודים נוהג זה שנכפה עליהם כביטוי של צער על עול הגלות.

בידיעות שפורסמו ב- Jewish Chronicle החל משנת 1871, בדיווחים של כי"ח ואגודת חיים נאמר, שהיהודים חייבים לחלוץ נעליהם הערים פאס, אזמור, תיטואן ומראכש. על מראכש כתב גם יוסף הלוי שנשלח מפריס מטעם כי"ח לבדוק את מצבם של בתי הספר בערי החוף, בדו"ח שפורסם בשנת 1876 .

אשר למסגדים יש בידינו עדויות שונות. בדו"ח של מ' בן עוליל מנהל בית הספר של כי"ח בעיר לאראש, שפורסם בשנת 1879 נאמר, שבעירו ובקסר אלכביר אסור ליהודים לעבור ברחוב שיש בו מסגד. בידיעות אחרות בשנים אלה נאמר שבמראכש ובערים הפנימיות מותר להם לעבור ליד מסגדים, אבל עליהם לחלוץ נעליהם.

מהתכתבות סביב שנת 1880 בין יהודים לכי"ח ולממשל הבריטי, ניתן ללמוד שחלה החמרה בנדון בערים הפנימיות ביחוד בפאס ובמכנאס, וכי מושלים מקומיים, בלחץ קנאים מוסלמים, הקפידו יותר על ביצוע הגבלות אלה והרחיבו אותן. במכתס מפאס ב-22 לפברואר 1880, נאמר בין השאר, שעל יהודי מכנאס נאסר לנעול סנדלים, דומה שהוראה זו מהמושל מטרתה לסחוט כסף. כדי להציק ליחפים, משליכים המוסלמים שברי זכוכית בדרכים בהם עוברים היהודים.

אותה שנה יזמו יהודי פאס, עיר שאוכלוסייה נודעה לשמצה ברוב קנאותה, בצעדים כדי לבטל את את ההוראה המחייבת לחלוץ נעליים ברובע המוסלמי. פיליפ טרוטר שנלווה בשנת 1880 לדרומונד האי בביקורו אצל הסולטאן כותב, שמשלחת של יהודים ובראשם חכם, התייצבה לפני מספר ימים בפני הסולטאן חסן הראשון (שלט מספטמבר 1874 עד יוני 1894), לבקשו בין השאר להתיר להם לנעול העליים ברובע המוסלמי ב אומרם : "אנו חלשים, נשותינו רגישות, וחוק זה לוחץ עלינו".

מתברר שחליצת נעליים נדרשה גם בשוק מחוץ לעיר. במכתב מפורט מפאס לכי"ח במרס 1880 אשר חתמו עליו שמונה מחכמי העיר ותשעה "גדולי הקהל", הם מנו מצוקותיהם, ואת אלה של יהודי תאזה ומכנאס. הם התלוננו על המושל בפאס שהורה :

כי החונים מחוץ לעיר שמסתחרים שם יהודים רבים, להכריח היהודים ללכת בשוק יחפי רגלים, דבר שלא היה לעולמים, (שלא היה בעבר) וכן הוה, ויהודי אחד שלבש מנעלו לעלות גבעה המלאה רגבי אבנים דקים, הוכה מכות אכזריות בלי חמלה, הכה ופצוע.

במחצית הראשונה של שנת 1880 הריצו ראשי כי"ח ואגודת אחים, מכתבים לאישים שונים כדי לשכנעם להמשיך שיטת החסות של מדינות זרות, לקראת ועידת מדריד שאמורה הייתה להתכנס במאי אותה שנה, כדי לדון בנושא החסות לנתינים ממרוקו שלפי התנאים אינם זכאים לכך. בין השאר כתב א' לוי, מזכיר אגודת אחים כי אם תוסר החסות מאלה שרכשו תעודות, יסבלו יהודים בין השאר מכך שייאלצו ללכת יחפים ליד מסגדים ובערים הקדושות. גם בשאר חלקי העיר. כוונתו לערים פאס, מראכש וואזאן.

חבר הפרלמנט היהודי סרג'נט סיימון נפגש עם שר החוץ הרוזן גרנוויל, והתלונן בפניו כי היהודים במרוקו, הגברים וגם הנשים, נאלצים ללכת יחפים בערי מרוקו.

ב – 28 באפריל שנת 1880 פנו משה מוטיפיורי וג'והן סיימון הנ"ל, שכיהן בתור סגן נשיא " אגודת אחים , לשר החוץ הבריטי גרנויל בתזכיר מפורט על מצבם של יהודי מרוקו. הם ביקשו ששלושה נושאים יובטחו על ידי הצהרה של הסולטאן :

1 – יוקמו בתי משפט מיוחדים לבלתי מוסלמים ובהם תהא עדותם קבילה ( בניגוד לבית הדים השרעי שבו אין עדותם קבילה כל אימת שמפלילים מוסלמי )

2 – תימנע ממושלים מקומיים הזכות להלקאה או לעינויים גופניים.

3 – אילוצם של בלתי מוסלמים ללכת יחפים יהיה בלתי חוקי.

שר החוץ הבריטי העביר לשגרירו במרוקו דורמונד האי את הנשוא לטיפול. הוא קיבל גם פנייה ישירה מאגודת אחים בנושא זה. השגריר פנה לסולטאן.

ב-5 במאי שנת 1880 ענה הוזיר הראשי מוחמד בן מוחתסר לדרומונד האי, ובו הגיב על התנכלויות שונות כלפי היהודים, וביניהן שהם נאלצים לחלוץ נעליהם בערים פאס ומכנאס. לדבריו זהו נוהג קדום בערים מסוימות שיהודים קיבלו על עצמם כאשר הורשו להתיישב בממלכה הזו, והם התחייבו לקבלו. ואם הדבר יבוטל, אז גם התנאים (תנאי עומאר) יבוטלו. כלומר חייהם ורכושם של היהודים מובטח כל זמן שהם שומרים על תנאי ההגבלות וההשפלות הכלולים ב , תנאי עומאר ", וזו אחת מהן. ואם הדבר יבוטל, גם ההתחיבות מצד השלטונות לשמור על חייהם, מבוטלת.

הטעות בשברים הנ"ל היא שחליצת נעליים אינה כלולה ב "תנאי עומאר" וזו הוראה מלכותית חדשה. ואמנם הטיעון של הוזיר לא שיכנע את האגודות היהודיות בלונדון. ובישיבתן ב-17 בינוי 1880 החליטו על שיגור מכתב תגובה לשר החוץ הבריטי שנכתב ב-22 בו. הם דחו את ההנחה שהאוכלוסייה המוסלמית תתנגד לביטול הנוהג של חליצת נעליים, וכי הדבר עלול להתנקם ביהודים. והראייה שלפני כמה שנים בעקבות התערבות יהודים ונוצרים מאנגליה, ביטל המושל של העיר אזמור את ההגבלה הזו, ולא הייתה כל התנגדות מצג האוכלוסייה לנטישת " מנה ברברי " זה. על תקדים זה הסתמכו מונטיפיורי והנרי דה וורמס נשיא אגודת אחים שהתערבותה של ממשלת בריטניה עשויה להועיל לביטול הגזירה הזאת.

הרשימה המפורטת ביותר, של קהילות שבהן נאלצו יהודים לחלוץ נעליהם בעוברם לרובע המוסלמי, מיום 20 במאי 1880, נשלחה על ידי שר החוץ גרנויל לדרומונד האי, כתגובה למכתבם של ראשי שתי האגודות בלונדון ב-28 באפריל, שפנו לשר החוץ בבקשה לפעול אצל הסולטאן לביטול הפקודה המחייבת יהודית ללכת יחפים. פאס, מראכש, ואזאן, קסר אלכביר, צפרו, דבדו, אזמור, סלא, מכנאס, תרודאנט, תפילאלת, ומקומות קטנים בפנים הארץ.

הבעיה לא באה לידי פתרון, והמועצה המשותפת של ועד שלוחי הקהילות ו אגודת אחים בלונדון שוב המשיכה בטיפול בנושא זה גם בשנת 1881. כפי שפורסם ב-6 במאי אותה שנה, הוחלט על ידי המועצה הנ"ל להעיר את תשומת לב הממשלה על ידי שליחת תזכיר נוסף. כי חודשה הפקודה בפאס.

מחקרי אליעזר-אליעזר בשן- חיוב יהודים במרוקו לחלוץ נעליהם בצאתם מהמלאח ובעוברם ליד מסגד- עמ'400-397

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 121 מנויים נוספים

פברואר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ינו    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
2425262728  
רשימת הנושאים באתר