מחקרים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה-השררה ב"חברה קדישא" בפאס במאה העשרים-משה עמאר-2011שררה

תפקוד בתי הדין

מהנדון שלפנינו ניתן לעמוד על דרכי עבודת בתי הדין הרבניים במרוקו בתקופה זו ועל תפקודם. בית הדין בפאס הספיק לדון בתביעה ארבע פעמים ולהוציא ארבעה פסקי דין, וזאת בתוך שלושה חודשים. גם חיקור הדין נדון, ונכתב פסק דין בתוך שמונה חודשים. כלומר הטיפול בכל הפרשה מראשיתו ועד סופו ארך כשנה וארבעה חודשים. לאחר פסק הדין המנומק בית הדין מסכם את תוכן הפסק בסעיפים קצרים כדי להקל על ההוצאה לפועל להבינו במקרה שיגיעו הדברים לידי כך.

מתוך פסק הדין אנו למדים כי חברי החברה הגישו תלונה גם לשלטונות. ואין ברור טיבה של התלונה.

מי שאינו מכיר את עבודת בתי הדין הרבניים במרוקו, יכול להיחשף באמצעות פרשה זו לנוהלי עבודת בית הדין. כל הדיונים – כולל טענות הצדדים, עדויות, תמצית הראיות ופסק הדין – נרשמים בפנקס בית הדין, וכל נדון ממוספר בסדר רץ בפנקס. על הפסק חתומים שלושת חברי בית הדין. הפנקס חשוף לביקורת של המפקח על עבודת בתי הדין, וממנו מעתיקים את פסקי הדין הנמסרים לצדדים. על העותק מוטבעת חתימת המזכיר הראשי. אב בית הדין מאשר בחתימתו ובהטבעת החותמת שלו שההעתק נאמן למקור. כמו כן, על כל העתק נגבתה אגרה לאוצר המדינה. האגרה הייתה מוטבעת בנייר ממשלתי מבויל שעליו כתבו שטרי חוב והתחייבויות שונות ופסקי דין.

ב. התעודה

הערה מקדימה

התעודה שלפנינו היא עותק מאושר מפסק דין של בית הדין הרבני הגדול בעיר ארבאט שבמרוקו מיום ח׳ אדר ב׳ תרצ״ב (17 במרס 1932). הפסק דן בתביעתו של מר אליהו אצראף אשר דרש, מכוח השררה, להתמנות לנשיא ה״חברה קדישא״ בעיר פאס במקום אביו יעקב שמת. תביעתו התבררה לפני בית הדין הרבני בפאס, אשר פסק לטובתו. חברי ה״חברה קדישא״ ערערו על פסק הדין לפני בית הדין הרבני הגדול. הפסק לא פורסם בתשובות רבי רפאל אנקאוואולא במקום אחר.

הערת המחבר: חיבוריו של רבי רפאל אנקאווא פורסמו מחדש על ידי הוצאת ״אהבת שלום״, ירושלים תש״ס, ובהם: ״פעמוני זהב״ ו״פעמון ורמון״ – חידושים על שו״ע חו״מ; ״חדד ותימא״ ו״חידושי רא״ם״ – חידושי ש״ס; שו״ת ״קרני ראם״ ו״תועפות ראם״ – שאלות ותשובות. ב״תועפות ראם״ פורסמו תשובות חדשות מכתבי יד, ופסק זה אינו כלול בתוכם.

חילקתי את הטקסט לפסקאות והוספתי פיסוק. הסוגריים המרובעים הם במקור. התעודה כלולה באוסף כתבי היד מצפון אפריקה של החטיבה היהודית שבספריית אוניברסיטת ייל, ומספרה 1825.0346 .48\נ

נוסח התעודה

להיות שבמות יעקב אצראף נשיא של החברה הקדושה, הנקראת ע״ש הרשב״י של עי״ת פאס יע״א, אחריו לו קם בנו אליהו לשרת בנשיאות החברה תחת אביו, מדין שררה. ומפני שקצת מאנשי החברה ומנהליה שלפי הנראה הם הרוב, קמו ושמו להם לראש איש אחר, תבע אותם יורש השררה לפני בדי״ץ עירם, בכדי להקים דגל שררת אבותיו.

מהתביעה הזאת נולדו ארבעה פסקי דינים, כולם עונים כאחד שהדין עם אליהו. וזה תמצית כל אחד מהפס״ד ההם: הראשון זמנו כ״ה כסלו ש׳ תרצ״א [15/12/30], אומר שירדו לדין עם אליהו, תשעה מהנתבעים וי״ב לא באו, בלי לתת סיבה ושלשה אחרים נתנו סיבת מניעת ביאתם לבדי״ץ, והתובע זכה בדין.

בפס״ד הב׳ שזמנו ט׳ טבת שנה הנז' [29/12/30], בא משפט כתוב שהזמינו עוד האנשים שלא באו בראשונה, וגם ההזמנה הזאת השנית מגן שוייא, ולבדי״ץ נתוודע שמה שלא רצו לרדת לד״ת, הוא מטעם שסוברים שאין רשות לבתי דינינו לשפוט נדון זה של החברה. ואעפ״כ העמידו בדי״ץ דבריהם כמשפט הראשון.

פס״ד הג׳ זמנו י״ח שבט תרצ״א [5/2/31], אומר שט״ו מאנשי החברה שלחו לבדי״ץ לאמר, שחו״ר-שחכמי ורבני- פאס כולם פסולים לדון דין זה, מטעם הדאהיר של 17 מי 1919, יען שאחד מהם קרוב הוא לקצת מאנשי החברה, וחביריו כבר גלו דעתם בענין זה טעם גמר הדין. ואף גם זאת לא נתקבלה טענתם, וחייבו הבדי״ץ לכל אחד מהאנשים לשלם שלשה קנסות לאוצר השררה מטעם הדאהיר הנד, וכפי קצבת השררה.

בפס״ד הד׳ זמנו י״ח שבט תרצ״א [5/2/31], בא כתוב שי״ד מהנתבעים מיחו נגד הפס״ד של יום ט׳ טבת תרצ״א שנעשה שלא בפניהם, וטענו שאין רשות לבתי דינים שלנו לשפוט דין זה, ולא תהיה החברה נידונית כי אם ע״י בתי דיני צרפת יר״ה. גם טענה זאת לא נתקבלה, ונשאר המשפט הראשון בתוקפו. ע״פ שאלות חיקו״ד שבאו לידינו ממנהלי החברה, שלחנו הזמנות לאליהו הנזכר ולארבעה מאנשי החברה, ז״ש-זה שמם-. חיים הלוי, דוד צאייג, מאיר וואחניס, שלם נסים ן׳ לילתי, אשר כולם דרים במללאח פאס. וביום 20 אב״ר תרצ״א [3/8/31], כאן נמצאו אליהו אצראף ומנהלי החברה הנ״ל, אשר נלוו עמם יותר מעשרים רגלי מאנשי החברה. אחר גמר טענות ותשובות שתי הכתות כמו שיתבאר להלן, הניחו לפנינו אנשי החברה מכתבי טענותיהם שהובילו לפני בדי״ץ עירם ולפני השררה ע״ע-על ענין- זה, אלה היו טענות ותשובות שתי הכתות הן בכתב הן בע״פ.

טענות החברה

1- בתי דיני ישראל אינם רשאים לשפוט נדון כזה, יען:

לא ניתן להם רשות לדון רק ענייני אישות ונחלות דוקא.

חברת רשב״י זיע״א היא חברה מדינית, ואין רשות לדון מה שנוגע אליה רק לבתי דיני צרפת כמבואר בדאהיר של 24 מי 1914.

החברה הזאת כוללת איזה אנשים נתיני פראנסיס, ובכן כל החברה לא תהיה נידונית כי אם ע״י טריבונאל צרפת.

2- בדי״ץ פאס צריכים היו להמנע מלדון, להיות שאחד מהם קרוב הוא לקצת מהנתבעים, וחביריו גילו דעתם קודם גמר דין לאיזה אנשים, ובכן יתבטל הפ״ד, וגם הקנסות של י״ח שבט שקנסום יתבטלו [שני כתי טענות אלו הם ע״פ חק הנימוס]. כלומר הטענות הנזכרות נתמכות מכוח החוק.

א-יש מנהג קדמון בפאס, שבמות הנגיד אנשי החברה הם שבוחרים באחד שימלא מקומו [ולראיה למנהג זה המציאו לפנינו תעודת זקני עירם עשויה בכת״י, ושאלו ממנו לתת רשות לסובדי״ץ פאס לכתוב ע״ז קב"ע- על זה קבלת עדות- מתוקנת ביותר] ופעם אחת סילקו יעקב אבי אליהו בעצמו שמכהו הוא בא, וחזרו וקבלוהו עליהם לראש מרצונם.

הערת המחבר: לסופרי בית דין צדק. כי לפי התקנות אין לסופרים לכתוב קבלת עדויות ללא קבלת רשות מבית הדין. כנראה בגלל המתיחות שהייתה בינם לבין בית הדין בפאס לא ביקשו אישור מבית הדין.

ב- בזמן הזה אינו מן הצורך למנות נשיא, לפי שעיקר מטרת הנשיא הייתה להכניס ולהוציא בקופת החברה, לא כן עתה שכיס החברה נכנסה תחת יד ועד העיר.

ג- מנין אנשי החברה הוא קרוב לארבע מאות איש, ורובם מתנגדים למינוי אליהו, ובכל הולכים אחר הרוב.

ד- טעם מספיק לניגוד זה הוא שאין אליהו מתנהג עמהם כשורה כאביו.

ה- בר מן דין, הרי יש פוסק ר׳ חיים ברלין, שסובר דבמקום שיש מחלוקת בצבור אין דין שררה.

טענות אליהו

יש רשות בודאי לדייני ישראל לדון דין חברת רשב״י, שהיא רק דתית ולא מדינית, עד שתהיה נידונית ע״י דייני צרפת.

זכות השררה היא נוהגת מימי קדם, ואפילו מת רק איזה מנהל אחד ממפלגות החברה, מנהגם הוא שבנו יורש מטרתו [אנשי החברה הכחישו טענה זאת, והוא עמד בה].

האם קבלו אותו עליהם כבר וניסו אם מתנהג עמהם בכבוד או לא.

הסברא שהביא הר״ח ברלין, נשענת היא על פירש״י ואינה הלכה [ע״ז השיבו שבלא פירש״י סגנון הגט׳ מסכים לסברת רח״ב הנז']. רבי חיים ברלין הנזכר.

החברה בת יכיל היא יותר ויותר מהמספר שאמרו אנשי החברה, והוא מוכן להודיענו מנין אנשיה בדיוק, ע״כ הגיעו הטענות והתשובות.

מחקרים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה-השררה ב"חברה קדישא" בפאס במאה העשרים-משה עמאר-2011- עמ' 191-188