יהדות צפון אפריקה במאות י"ט, כ' בעריכת מיכאל אביטבול-ארגון הקהילה במרוקו במאה הי"ח-שלום בר-אשר

יהדות-צפון-אפריקה-במאות-יט-כ

ד

נסיים את הדיון בסוגיה זו בשני עניינים קצרים. בניגוד לקהילות יהודיות באירופה — בפרקי־זמן מקבילים לתקופה שבה אנו עוסקים — שהקימו מוסדות בין־קהילתיים כגון בבוהמיה ובפולין־ליטא, הרי שבצפון־אפריקה בכלל ובמרוקו בפרט, לא נעשה נסיון דומה. עדיין לא תהינו על גורמיו הפנימיים של מצב זה. יוצא מן הכלל אחד הוא בתחום המיסוי: התוועדויות בין נציגי קהילות שונות במרוקו ובמיוחד בין קהילות קרובות זו לזו כגון קהילות פאס, מכנאס וצפרו. עדות משנת 1731 מגלה על שותפות קבועה שנעשתה בין קהילות פאס למכנאס בגביית מיסים. היה אף נסיון לצרף לשותפות זו גם את קהילת צפרו. יש להניח שלקשר זה היתה משמעות מיוחדת בתקופות קשות, כאשר הוטלו מיסים מיוחדים וכבדים על קהילה אחת, וזו ביקשה את עזרתן של רעותיה.

העניין השני קשור במאבקם של תלמידי־חכמים ודומיהם להשתחרר מתשלום מיסי־הקהילה. דעתם של חכמי מרוקו בעניין זה היתה נחרצת, והם מסתמכים גם על תקנות שנתקבלו בארץ־ישראל ובמצרים במאה הי״ז. נוסף לנימוקים המקובלים המועלים בנושא זה, הם מוסיפים נימוק המעיד על התערותם של חכמים במה שהתרחש מחוץ לחומות המלאח לאמר שהנה ׳אפי׳ גוים, שכל דתותיהם גנובות מדת האמת והצדק, מכבדים את חזניהם וכמריהם וסופריהם׳. השאלות החוזרות ונשנות בעניין זה ופסקי־הדין המרובים שהוצאו מתחת ידם של דיינים, מעידים על מתח רב ששרר בתחום זה במרוקו בין חכמים ובין פרנסי הקהילה במאה הי״ח וגם במאה הי״ט. מנהיגה המובהק של קהילת מכנס בשלהי המאה הי״ח, רבי רפאל ברדוגו כותב תשובה חריפה מאוד לקהילת רבאט על שהיא גובה מיסים מתלמידי־חכמים, ואף זוקף את ירידת לימוד התורה ברבאט לזלזול שנהגו בקהילה זו בתלמידי־חכמים. מתוך תשובה אחרת של חכם זה אנו למדים שגם בקהילתו היו לעתים נטיות ׳לפרוץ גדר ולגבות אלגזייא מאת ת״ח שתורתם אומנותם׳. תשובה מרבני פאס שזכתה לאישורם של חכמי צפרו, מכנאס וסלא מרחיקה לכת בציינה שכל הצרות הבאות על הקהל נובעות משום שאין פוטרים תלמידי־חכמים ממיסים. עניין זה מלמד בעיקר על הלך מחשבתם של חכמי הזמן ההוא ועוד נשוב לעניין זה.

הערת המחבר: כידוע התנהל בכל תפוצות ישראל ובכל הזמנים מאבק בעניין פטור ת״ח ודומיהם ממיסי הקהל. הכול נתלו בדברי רב נחמן במסכת בבא בתרא דף ח, א. לעניין זה הקדיש ש׳ שילה בספרו, דינא דמלכותא דינא, ירושלים תשל״ה, דיון מיוחד, עמ׳ 257-252.

המחלוקת והוויכוחים בנושא זה מעידים על מתח רב ששרר בין חוגים ושכבות שונות בקהילות פאס, צפרו ומכנאס: בין שכבה דקה של אמידים לבין השכבות הנמוכות שבחברה. חוגי בעלי־המלאכה והסוחרים הזעירים; בין תלמידי־חכמים וגם בעלי הנכסים שביניהם. שביקשו לשמור על זכותם היתירה להשתחרר ממיסים לבין בעלי־בתים שהתנגדו למגמה זו; בין ממוני הקהל שהיו אמונים על שומת־המס לבין חבורות של בעלי־מלאכה שדרשו לבחור ״ברורים״ שמאים מתוכם. פה ושם אתה מגלה פרטים מזעזעים על ׳גבירים יש לאל ידם לתת המס ככל היהודים, אך הנה נתלים באלי הארץ, גוים אלמים ופוערים פיהם לבלי חק, לבלתי שאת משא מלך ושרים המוטל על כל בר ישראל׳.או על אחד שסרח כשסיפר על קהילתו ׳שהיו נותנים למלך סך 100 מתקאלים ועמד אחד והשתדל עם המלך ואמר אדוני המלך יכולים לתת מאתיים והועילו מעשיו וגם הטילו על הקהל שיתנו מאתיים׳.

כללו של דבר, ראינו בסוגיה זו את הכוחות העיקריים שעיצבו את דמותו של ארגון הקהילה היהודית במרוקו: אושיות ההלכה היהודית שעליה ניתוספו נדבכים מהמסורת והנסיון של תפוצות אחרות; השפעת הסביבה ובמיוחד בתחום הכלכלי שבו מידות ושיטות הן מטבע עובר לסוחר. ואולם, נדמה, שהגורם העיקרי בעיצוב דפוסיו של ארגון הקהילה במאה הי״ח היו נסיבות הזמן והלחצים הפוליטיים, הכלכליים והפיסקליים שהוטלו על היהודים.

נסכם את דיוננו סיכום כפול: תחילה יש לציין שדפוסיו של הארגון הקהילתי במרוקו כפי שעוצבו במאות הט״ז-י״ח המשיכו להתקיים בקווים כלליים עד עצם ימינו. הריפורמות שבהם החל הגנרל ליוטי בשנת 1918, ותיקונים נוספים שנעשו בשנות השלושים והארבעים של המאה הנוכחית נהגו יותר להלכה מאשר למעשה. נכון שהחלו לפרוץ בקיעים ראשונים בארגון זה בראשית המאה הנוכחית, אך ככלל, ניתן לקבוע שבניגוד לקהילות מערב־אירופה במאות הי״ח והי״ט" ובמידה מסוימת גם בניגוד לקהילות אלג׳יריה ומצרים במאה הי״ט, השכילה הקהילה היהודית במרוקו לשמור על דפוסיה עד עצם התחסלותה בדורנו.

שנית, ואולי זה הלקח החשוב מכול. מקובל על כולנו שחקר תולדות היהודים בארצות האסלאם ובכלל זה באפריקה הצפונית נמצא אך בראשיתו. המשימה הראשונה המוטלת על החוקר היא לחשוף את יסודות הקהילה ותנאי־חייה, אך עם זאת יסודות אלה יישארו ערטילאיים, אם לא נשכיל להעלות בצד הנסיבות והגורמים המיוחדים לקהילות ישראל בארצות האסלאם — גם את המשותף בין כל־אחת מהן לבין רעותה מצד אחד, ואת המשותף להן ולקהילות ישראל בכל התפוצות ובכל התקופות מצד שני.

על הפסוק ׳יחד שבטי ישראל׳ נאמרו במדרש ספרי הדברים הבאים:

כשהם עשויים אגודה אחת ולא כשהם עשויים אגודות אגודות…רבי שמעון בן יוחי אומר: משל לאחד שהביא שתי ספינות וקשרן בהוגנים ובעשתות ומעמידן בלב הים ובנה עליהן פלטרין. כל זמן שהספינות קשורות זו בזו — פלטרין קיימים, פרשו ספינות — אין פלטרין קיימים.

סיפא זו הבאתי מתוך הקדמתו של חיים הלל בן־ששון לאוסף מאמרים שערך על ׳הקהילה היהודית בימי־הביניים׳ ואותה סיים במלים הבאות: ׳קשריהן של הספינות — קהילות ישראל בים הגלות — נתקיימו מכוחה של עוד מגמה אידיאלית אחת, שתהא כל קהילה וקהילה לעצמה ״אגודתו עלי ארץ יסדה״, לקיים דין תורה ורצונו של אלוהי ישראל׳.

המתח בין שתי מגמות יסוד אלה — מגמת הייחוד ומגמת האחדות — הן בשורש נשמתה של ההיסטוריה היהודית.

יהדות צפון אפריקה במאות י"ט, כ' בעריכת מיכאל אבטבול-ארגון הקהילה במרוקו במאה הי"ח-שלום בר-אשר- מח-נא

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 122 מנויים נוספים

פברואר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ינו   מרץ »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
2425262728  
רשימת הנושאים באתר