מורשת יהדות מרוקו

פעמים 116

יהודי צפון אפריקה בראי המחקר

תרומתו של אליעזר בשן לחקר יהדות המגרב

פרופ׳ אליעזר בשן, מחוקריה המובהקים של יהדות המזרח והמגרב בדורנו, משקיע בשנים האחרונות את מרב מרצו בחקר יהדות צפון אפריקה בעת החדשה בכלל ויהדות מרוקו בפרט. במרוצת שתים עשרה השנים האחרונות הוציא לאור שבעה ספרים המוקדשים לתחום מחקר זה. סדנת המחקר שלו מבוססת על שני סוגי מקורות עיקריים. האחד הוא מקורות פנימיים, היינו מקורות הנדלים מן הספרות הרבנית העשירה (ההלכתית והדרשנית) וכן איגרות שכתבו חכמי המערב לעת מצוא, חומר שבדרך כלל מיעטו עד כה להשתמש בו כמקור היסטורי. והסוג האחר הוא מקורות חיצוניים, היינו תעודות מארכיון משרד החוץ הבריטי בלונדון. בשן, שבמשך שנים היה מבלה תקופות ארוכות בארכיון זה, הוציא מתחת ידיו אוצר בלום של ידיעות על יהודי מרוקו, שאי אפשר להפריז בחשיבותן. אוסף זה מכיל בין היתר חומר עשיר על קורותיהם של יהודי מרוקו במאה התשע עשרה, כפי שנשתקפו מדבריהם של דיפלומטים בריטים ששירתו בארץ זו וכן מדיווחים של מיסיונרים נוצרים בריטים שפעלו בין היתר במרוקו. בשן פרסם מסמכים רבים מארכיון זה השופכים אור על החיים הקהילתיים ועל יחידים שפעלו במסגרות חברתיות וכלכליות, וכל מסמך ומסמך הוא בבחינת אבן יסוד לחקר תולדותיהם ואורחות חייהם של יהודי מרוקו.

בספרו ׳ממזרח שמש עד מבואו׳, שראה אור בשנת תשנ״ו בהוצאת ׳אורות יהדות המגרב׳, פורסמו מחדש מבחר ממאמריו של בשן בתחום חיי החברה והכלכלה, שרובם נוגעים ליהדות המגרב.

במחקרו ׳היהודים במרוקו במאה ה־19 והמיסיון האנגליקני׳, שיצא לאור בהוצאת הספרים של אוניברסיטת בר־אילן בשנת תשנ״ט, מתוארים ניסיונותיהם של שליחי הכנסייה האנגליקנית במאה התשע עשרה להעביר יהודים במרוקו על דתם, וכן מוצגות בו דרכי המאבק השונות שנקטו מנהיגי הקהילות כדי לחזק את צאן מרעיתם לבל יתפתו למקסמי שווא.

בספרו ׳יהדות מרוקו, עברה ותרבותה׳, שראה אור בשנת תש״ס במסגרת ׳ספריית הילל בן חיים׳, שבהוצאת ׳הקיבוץ המאוחד׳, סוקר המחבר את קורותיה ואת עולמה הרוחני־החברתי של יהדות מרוקו וכן את התמורות הרבות שחלו בה, מאז ראשית כינונה במאה האחת עשרה עד שנות השמונים של המאה העשרים, עד שרבים מקרבה עלו לישראל. סקירה מקפת זו מבוססת בעיקר על מקורות יהודיים פנימיים, שרבים מהם לא נדונו כלל ועיקר קודם למחקרו המקיף.

המחקר על ׳יהודי פאס תרל״ג-תר״ס (1900-1873): על־פי תעודות חדשות׳ ראה אור לראשונה בשנת תשס״ג, בכרך טו של השנתון ׳אסופות׳, היוצא לאור מטעם ׳יד הרב נסים׳, ובאותה שנה נדפס גם כפרסום העומד בפני עצמו. קהילת פאס הייתה מן הגדולות והמפוארות שבקהילות יהודי מרוקו, והוציאה מקרבה גדולים וחשובים מחכמי ישראל לדורותיהם. בחיבור זה, המבוסס כל כולו על מסמכים מארכיון משרד החוץ הבריטי בלונדון, נחשפות פרשיות שונות בקורותיה של הקהילה, ובהן פרשיות הקשורות למעמדם הנחות של היהודים. יהודי פאס סבלו לא אחת מגילויי איבה, התנכלויות ופרעות הן מצד האוכלוסייה המוסלמית הסובבת והן מצד השלטון המקומי או המרכזי, והמחבר מתאר גם את הרקע המדיני שהשפיע על מעמד היהודים בתור ד׳ימים (בני חסות לא מוסלמים). יש בספר זה פרטים מעניינים על חיי הקהילה ועל חיי הפרט, ובכלל זה על החכמים, החינוך היהודי, המשפחה, ההנהגה, מקורות הפרנסה ועוד. כמו כן עולה ממנו תמונת מעורבותם של משרד החוץ הבריטי – באמצעות דיפלומטים שפעלו במרוקו – ושל האגודות היהודיות בפריז(כי״ח) ובלונדון(׳אגודת אחים׳) בחיי הקהילה, בעיקר בתקופות משבר. התעודות הללו הן למעשה כתב אישום חמור כנגד החברה המוסלמית על רבדיה השונים.

בספרו ׳נשות חיל יהודיות במרוקו: מגירוש ספרד עד המאה עשרים׳, שראה אור בשנת תשס״ד בהוצאת ׳ארץ – מחקרים ופרסומים בגאוגרפיה׳ בשיתוף המכללה האקדמית באשקלון, בשן סוקר היבטים שונים של מעורבותן החברתית והכלכלית של הנשים במרוקו. הוא מציג נשים שעסקו במלאכה ובפעילות פיננסית, לצד הטיפול במשפחה והעשייה בתחום החינוך ובענייני צדקה וחסד. המחבר אף שופך אור על נשים שעמדו בפרץ בתקופות של שמד וסירבו להתאסלם עם התאסלמות בעליהן. הוא דן בהרחבה באחד המקרים הבולטים: סיפורה של נערה יהודייה מטנג׳יר, סוליכה חג׳ואל, שמתה על קידוש השם בשנת 1834 בעיר פאס מאחר שסירבה להתאסלם. סיפור זה, שאמתותו ההיסטורית מוטלת בספק, עורר ומעורר הדים רבים בקרב מאמינים – יש הפוקדים את קברה, וסיפורי אגדה רבים סופרו על אודותיה ועל הוצאתה להורג, ואלו הובאו או צוינו על ידי המחבר.

חיבור נוסף בעניינן של ׳נשים יהודיות במרוקו׳, שראה אור בשנת תשס״ה בהוצאת הספרים של אוניברסיטת בר־אילן, מוקדש לדמותן ולמעמדן של נשים במרוקו שלא שפר עליהן גורלן, כפי שעולה ממאה מכתבים שהוחלפו בין נציגים דיפלומטיים בריטים שישבו על אדמת מרוקו לבין הממונים עליהם במשרד החוץ הבריטי בשנים 1905-1733. רוב המכתבים מקורם בעיר טנג׳יר, ואחדים נשלחו מן העיר מוגדור ומערים אחרות. מלקט המכתבים שפורסמו באסופה זו ניתן ללמוד משהו על מעמדן העגום והנחות של נשים בחברה היהודית באותם מקומות: הן נקלעו לא פעם למצבים קשים, ובין היתר נדונו במכתבים תביעות כספיות נגדן, הלאמת רכושן, עוני ותוקפנות ואלימות כלפיהן, שבאו לידי ביטוי בחילול כבודן, מעשי אינוס, הלקאה ואף שבייה. המסמכים הללו מובאים בלשון המקור(אנגלית) ובתרגום עברי, וחלק מהם בתקציר עברי בלבד. כמובן אין במסמכים אלו כדי להצביע על תופעה כוללת וגורפת.

חיבורו האחרון של בשן עד כה, ׳הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה׳, יצא אף הוא ב׳ספריית הילל בן חיים׳ של הוצאת ׳הקיבוץ המאוחד/ בשנת תשס״ו. המחבר ליקט ביד אמן ממכלול הספרות הרבנית והפולקלוריסטית לדורותיה מקורות מגוונים על חיי המשפחה היהודית בצפון אפריקה. חיבור זה כולל פרקים מקיפים על ההלכה והמנהג בכל הקשור לנישואין, ריבוי נשים, קשיים בהבאת צאצאים לעולם ועקרות, לידה, הנקה, ברית מילה, זבד הבת, פדיון הבן, מנהגים בחיי פעוטות, החינוך המסורתי, שילובו של הילד במשפחה ובקהילה עד הגיעו לבגרות וטקסי בר מצווה ובת מצווה. שני הפרקים האחרונים מוקדשים לילדים הנתונים בשבר משפחתי: ילדים להורים גרושים או יתומים וכן ילדים מאומצים. בקשר לכך נדונה סוגיית האחריות לסיפוק מזונות הילדים ולחינוכם אם אין ביכולת אחד ההורים להרים משא זה, ועולה שאלת מינוי אפוטרופוס על ידי בית הדין הקהילתי.

מחקריו אלו של בשן תורמים תרומה נכבדת ביותר להכרת פניה של עדה גדולה בישראל, שידעה לשמור בדבקות ובקנאות על זהותה העצמית במשך מאות בשנים. הראשון שהחל במלאכה זו היה פרופ׳ חיים זאב הירשברג המנוח, ממייסדיה של אוניברסיטת בר־אילן, שחרש את התלמים הראשונים בחקר יהדות ארצות המגרב לפני למעלה מארבעים שנה בחיבורו המקיף ׳תולדות היהודים באפריקה הצפונית׳, שראה אור בשנת תשכ״ה, ובמספר ניכר של מאמרים. והנה תלמידו הנאמן פרופ׳ בשן הולך בעקבותיו, אך סולל את דרכו העצמאית ופונה לכיווני מחקר שונים. נאחל למחבר עוד שנים רבות של פוריות המחשבה, ושימשיך לחשוף מתהום הנשייה כהנה וכהנה תעודות הנוגעות ליהודי צפון אפריקה.

אברהם דוד-פעמים 116(תשס״ח) –יהודי צפון אפריקה בראי המחקר- תרומתו של אליעזר בשן לחקר יהדות המגרב

פטירות במשפחות של חכמים במרוקו

לר׳ יעקב אבן צור נולדו 17 ילדים, ונשאר אחד לאחר שהאחרים נפטרו (מ. עמאר, תשמ״א, עמי 99; א. שטאל, תשנ״ג, מס׳ 632).

ר׳ יעקב בירדוגו קבר שבעה בנים בחייו, מתוך שמונה שנולדו לו. הוא מזכיר זאת בשיר שכתב: ״יסדתיו בעת צר לי משיכול בנים רח״ל [רחמנא ליצלן] ואת שבעת המזבחות ערכתי״ (׳קול יעקב׳, דף י ע״ב! יוסף בן נאיים, ׳מלכי רבנן׳, דף קח ע״א).

ר׳ דוד, נכדו של ר׳ יעקב אביחצירא מתפילאלת, לא הניח בנים כי אם בנות. ״נולדו לו כמה בנים ומתו בקטנותם, וכל ימיו השתדל להקים זרע קדש בן זכר״. נשא בת כהן בתקוה שתלד לו בן. אמנם נולד אבל גם הוא מת אחרי פטירתו של הרב (שם, דף כז ע״ב).

ר׳ ישועה בן מסעוד עובדיה מצפרו כתב בחיבורו האוטוביוגרפי כי: ״לדאבון לב הייתי מוליד וקובר רחמנא ליצלן עד אשר רחם עלי ה׳ יתברך ונתן לי בנים יקרים ובנות הגונות״ (׳צבא ימי׳, בהקדמה ל׳תורה וחיים׳, תשל״ב, עמי 27).

בנו של החכם בנימין כרייף נפטר בגיל 11 (יוסף אלמאליח, ׳תקפו של יוסף׳, ח״א, סי׳ נז).

אב״ד פאס בסוף המאה ה־19, רפאל אהרן אבן צור, שכיהן גם כראש החברה ״דובב שפתי ישנים״, שכל את בתו וארבעה בניה וחתנו שלום קדוש, ושני בניו בקדחת הטיפוס (בהקדמת ר׳ רפאל אהרן בן שמעון לחיבורו של יעב״ץ, ׳מוצב״י׳, נא אמון תרס״ג).

אשתו הראשונה של ר׳ מרדכי עמאר שנפטר בתשי״ח (1958) הלכה לעולמה אחרי שילדה בן שנפטר בגיל שנתיים. החכם נשא אשה אחרת ונולדו לו שמונה בנים ושלוש בנות. בנו הבכור נפטר בגיל ארבע (בהקדמת אברהם עמאר לספרו של ר׳ שלום עמאר, ׳דברי שלום ואמת/ עמ^׳ 53-52).

ר׳ משה מלכה ממרוקו (יליד 1911) העיד כי אמו שכלה במחלת אבעבועות 14 ילדים והוא היה הילד היחיד ששרד.

בג׳רבה ר׳ רחמים חי חויתה כתב בהקדמה לספרו, כי בשנת תרצ״ג (1933) נפטר בנו כבן שש. וברווח של שנתיים בין תרצ״ו לתרצ״ח נפטרו בנו ובתו(׳שמחת כהן/ חלק ה, עמ^׳ 11־12).

להורי הרב בן ציון הכהן יליד ג׳רבה [תרנ״ב או תרנ״ח] נולדו כמה תינוקות, ואלה שנולדו לפניו נפטרו מספר ימים לאחר לידתם (הילדה כהן, תשל״ח, עט׳ 123).

מנהגים במרוקו בקשר לתינוקות וילדים שנפטרו

קבורתם. כפי שכתב ר׳ יוסף בן נאיים ״כשמת ילד ראשון לאדם מוציאין אותו בחיק תחת זרועותיהם בגלוסקמא״ [נסר לוח רחב]. וכך תינוק מבן שלושים יום עד גיל שנה. ואם נפטר תינוק מבן יב חודש ואילך מוציאים את גופתו במיטה. הנימוק לנוהג זה כפי שאמרו לו אנשי חברה קדישא רמז ״שלא ישנה פעם אחרת באבלו ולא יקבור עוד בן אחר״ (׳נוהג בחכמה/ עט׳ קעב).

קבורת כף עם הנפטר. כאשר נולדו תאומים או תאומות ונפטר אחד מהם, היו משפחות במרוקו שנהגו לקבור ״עמו הכף שמגישים בו הקדירה, ואומרים שזאת הכף הוא אחיו, קוברין אותו עמו שלא יחפש על אחיו״. היות ושניהם כגוף אחד, חוששים כי כשמת אחד ימות גם השני.

ר׳ יוסף בן נאיים הכותב על המנהג, מצא סמך לזה ממדרש שיר השירים. אבל אינו מיחס משמעות למנהג, כדבריו ״מילתא בלא טעמא״ [דבר חסר טעם] (שם, עט׳ קג, רכג).

אמצעים וסגולות למניעתה של תמותת התינוקות

עשיית ספר תורה. אירוע שהיה בשנת חלק״ת (1778):

ראובן שמת בחיי יעקב אביו והניח ילד קטן הצריך לאמו ושוב מת גם הילד. וכראות יעקב שמת גם הזרע שהניח ראובן בנו נכמרו רחמיו על ראובן בנו לעשות לו סגולה… ועשה ספר תורה על שם ראובן בנו מהנכסים שירש מהילד הנזכר… והכניסו לבית הכנסת במקום שהיה מתפלל בה ראובן בנו (התשובה בשנת תקע״ג, 1813) (ש״י אביטבול, ׳אבני שי״ש/ ח״א, סי׳ נד). להתפלל על קברי צדיקים ולהביא את התינוק לקבר. עוד במאה ה־20 היתה תמותת תינוקות גבוהה. ר׳ אברהם ריוח כתב בעיר זטאט בשנת תרצ״א (1931) על האירוע הבא: זוג בא לפניו והבעל טען שהוא נשוי 14 שנים עם אשתו אסתר סויסא

ומיום שנשאה מה שהיתה יולדת היתה קוברת רחמנא ליצלן, ונלאה להיות מגלגל עמה ולעשות לה רפואות וסגולות. גם הוליכה להשתטח על קברי הצדיקים זיע״א לא פעם ולא שתים ועכ״ז [ועם כל זה] לא עלתה ארוכה ומרפא למחלתה… (׳ויען אברהם/ אהע״ז, סי׳ כט).

ר׳ יעקב בירדוגו שנפטרו לו שבעה בנים בחייו, הוביל את בנו יחידו יליד תקצ״ב (1832) בהיותו בן טו חודשים להשתטח על קבר צדיק (יוסף בן נאיים, ׳מלכי רבנן׳, דף קח ע׳׳א).

אשה שתינוקותיה נפטרו עלתה לקבר צדיק וגם קראה שם התינוק שנולד לה חיים או גם בערבית יעיש, כדי שהתינוק יחיה (י. בן עמי, תשמ״ד, עמ׳ 270; א. שטאל, תשנ״ג, מס׳ 627).

במרוקו היה נהוג כי מי שבניו מתים מוכר את הבן הנולד לחברה קדישא ומתנה עמם שאם יגיע הבן לנישואין, יחזור האב ויקנהו בסכום גבוה יותר ממה שקיבל. והטעם למנהג: החשש שמא נגזר על האב שימותו בניו, ״מוכרו לאחר לומר שהוא יהיה אביו מעתה ולא יקרא עוד שמו עליו״ (יצחק אבן תאן, ׳ליצחק ריח׳, ח״ב דף יא, סי׳ יג).

מנהג אחר לשם מניעת מיתת בנים: כשנולד לו בן, המיילדת מביאה עציץ נקוב בכלי חרס שבור. המחצית השבורה תתן כנגד הרחם. וכשהתינוק יוצא ממעי אמו, מוציאה את התינוק מתוך העציץ (יוסף בן נאיים, ׳נוהג בחכמה/ עמ׳ קלד).

במקור קבלי: ״המוריד דמעות ביום הכיפורים על מיתת בני אהרן, אין בניו מתים בחייו״(רפאל משה אלבאז, ׳עדן מקדם/ עט׳ קנט).

יציאה מאותה עיר. החכם הנ״ל כותב בהסתמך על ספר חסידים כי ״מי שמתים בניו אין לו להיות עוד באותה מדינה [עיר]. ואם יצא למדינה אחרת ומתו – הרי צריך קמיעה״ (שם, אות בית, דף נ ע״א).

סגולה לקיום הבנים. לפי חכם אחר מצפרו: ״יעשה טס משולש״… ויכתוב אותיות לקוחות ללא סדר מפסוקים מסוימים ״ויתלה על הילד עד שיגדל״ (דוד עובדיה, ׳קהלת צפרו/ מס׳ 663).

לפי האמונה העממית, אשה שבניה מתים אומרים עליה שהכפיל שלה הוא שד [או שדה] אחר שרודף אותה והורג את ילדיה מכעס או מקנאה. עליה לפייסו. לכן תינוק לא יישאר בחדר ללא השגחה (י. בן עמי, תשכ״ט, עט׳ 4).

על סיבות מיסטיות לאם שילדיה מתים כתב ר׳ רפאל אוחנא, בין השאר כי ״נתקנאה לה חבירתה לאחר זמן ומקודם היתה אוהבת אותה״(׳מראה הילדים/ דפים כב־כג); סגולות כדי שבניה לא ימותו: שם דף טו ע״א סי׳ לג; רפאל משה אלבאז, ׳עדן מקדם/ עמ^׳ רלח.

בתוניס היו אמצעים מיסט״ם

בגלל החשש מפני תמותת התינוקות, היו נשים שנדרו נדר לתלות עגיל באזניו של הבן שעתיד להיוולד, שישאר אתו במשך ימי חייו. העגיל אמור לשמש מחסום מפני ״תיאבונו״ של מלאך המוות לתינוקות. היו אמהות שהשתטחו על קבר צדיק ונדרו, שאם יוולד בן בריא יעלו אתו כל שנה לקבר. אחרות ״מכרו״ את הבן מיום היולדו לשכנה שדאגה להאכילו. כך יוטעה מלאך המוות (מ. דואק, תשל״ט, עמ^׳ 32).

מקור חיצוני: כפי שכתב צרפתי שביקר במרוקו בתחילת שנות ה־40 של המאה ה־19, מעשרה ילדים נפטרו שישה (142 .Rey, 1844, p).

על תמותת תינוקות במרוקו בסוף המאה ה־19 כתב מקנאב (,Macnab 27 .1902, p).

בין היהודים שחיו בכפרים שבהרי האטלס תמותת התינוקות היתה גבוהה, ומשום כך לא קוימו דיני האבלות. זה הממצא של סוציולוגים שפעלו שם בשנות ה־50 של המאה ה־20 (227 .Willner, 1961, p).

מספר הילדים למשפחה וריבוי טבעי

נשים ילדו בדרך כלל ילדים רבים. אבל התמותה הפחיתה את מספר הילדים שנשארו בחיים עד גיל הבגרות. מספר הבנים והבנות נזכרים בספרות התשובות ובמקורות אחרים עד המאה ה־20, לעתים בגיל מבוגר בהקשר לירושה וכדומה (פרטים בנספח 1). מספר הילדים שנולדו היה בוודאי גבוה יותר, כך שלא ניתן להסיק כמה ילדים נולדו בפועל. לפי מקורות חיצוניים מהמאה ה־18 ואילך היו ליהודים משפחות גדולות.

רופא אנגלי שסייר בצפון אפריקה בשנות ה־80 של המאה ה־18, כתב כי למשפחה יהודית בעיר רבאט היו שמונה אחיות (,1794 ,Lempriere 35 .p). שליח העיתון הבריטי ׳טיימס׳ שנשלח לסקירת המערכה הצבאית של ספרד במרוקו ב־1860, כתב על אם יהודייה בתיטואן שהניקה את ילדה השמיני (231 .Hardman, 1860, p). גרמני שביקר במגרב בשנות ה־70 של המאה ה־19 כתב כי היהודים פורייםCorning' 1880' p/140

לפי דיווח של מיסיונר אנגליקני שפעל במרוקו בשנות ה־90 של המאה ה־19, סיפר לו יהודי שהוא אב לשמונה ילדים (135 .Report, 1893, p). בזמן החדש, עם השיפור בתזונה ובשירותי הבריאות במרוקו, פחתה תמותת התינוקות, ומספר הילדים במשפחה היהודית במרוקו היה מן הגבוהים בהשוואה לארצות אחרות (85.Shokeid, 1986, p).

במקורות היהודיים מהמאות ה־19 וה־20 מצוי מידע על משפחות בנות 6 עד 13 ילדים. במקרה חריג מסופר על 20 ילדים, אבל חלק מהם נפטרו (נספח 1).

אומדנים על מספר הילדים. לפי אומדנים על מספר היהודים במכנאס במאות ה־18 וה־19 היו 5.3 נפש למשפחה. בהתחשב בתמותת תינוקות וילדים היו כ־3 ילדים בממוצע למשפחה (135 .Deshen, 1983, p).

לפי הערכות בשנות ה־50 של המאה ה־20, משפחה כללה 4־6 ילדים למשפחה, ולעתים אף למעלה מזה (פוירשטיין, תשכ״ג, עמ^׳ 61-60). מבין העולים ממרוקו לארץ מספר הילדים הממוצע היה 4.79. לעומתם בקרב אלה שהיגרו לצרפת היה מספרם רק 3.88. ההבדל נבע מאופי המהגרים, באשר לצרפת היגרו האינטלקטואלים והאמידים (86 .Shokeid, 1986, p).

אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה—2005-עמ' 119-115