ארכיון יומי: 16 בפברואר 2019


אורנא בזיז-הגדת אגדיר-העיר ושברה-ירושלים תשס"ח

ישיבת חב"ד באגדיר…..

בתש"׳ (1950) באמריקה הרחוקה, ימים ספורים לפני שנפטר הרבי הקודם שניאורסון, חמיו של הרבי מלובביץ', הוא קרא לחתנו ומסר לו מעין צוואה רוחנית: יש לעזור ליהדות מרוקו. לאחר פטירתו, פנה הרבי מלובביץ' לרב מיכאל ליפסקר, אשר שהה בזמנו בפריז לאחר שעזב את רוסיה מולדתו מיד אחרי מלחמת העולם השנייה, וביקשו להגיע למרוקו ולהתחיל במעשה. הרב ליפסקר קיבל את מצוות הרבי והתיישב בעיר מקנס, הידועה בחכמיה היהודיים ובכינו״ה "ירושלים של מרוקו". ר׳ ברוך טולדנו, הרב המקומי, קיבל את פני המשפחה החדשה. כך נוצר הגרעין הראשון של חב״ד.

הפעילות שעיקרה חינוך תורני זכתה לתמיכת הג׳וינט, ואט אט התבססה והורחבה. באותה תקופה, על סמך מפקד שנערך ב־ 1951, מנתה האוכלוסייה היהודית במרוקו כ־000,300. נפש (כ־150,000 יהודים עלו לארץ הקודש עם קום המדינה). ברשת חב״ד חונכו כ־9,000 תלמידים בתלמודי תורה ובישיבות. שש שנים מאוחר יותר, במאי 1956, הגיע הרב עזריאל חייקין למרוקו כשהוא בן 25. קודם לכן, בגיל 16, היגר לאחר המלחמה לאמריקה מרוסיה שבה נולד. בניו יורק למד אצל הרבי מלובביץ' ונשלח מטעמו למרוקו. בברכתו נישאו שרה לבית ליפסקר והרב חייקין הצעיר ביום ט׳ באדר 1956. תפקידו הראשון במרוקו היה מבקר ראשי של בתי הספר של רשת "אוהלי יצחק״, שהיו פזורים בכל מרוקו. היה עליו לנסוע מעיר לעיר ומכפר לכפר ולפקח על ניהול המוסדות בהם.

באותה שנה הגיע הרב חייקין לאגדיר במשימה ברורה: לחזק את הקהילה היהודית בייסוד ישיבה לצעירים. הוא מצא בעיר קהילה נעימה בת כ־2,500 יהודים אשר קיבלה אותו בסבר פנים יפות ובמאור פנים. התארגנה חברה שבה השתתף אבי זיכרונו לברכה, מר יעקב רבוח, ועוד מספר אנשים שהחינוך הדתי היה קרוב ללבם. תפקידיה היו לגייס משאבים להקמת הישיבה ולגייס תלמידים מן הסביבה הקרובה. הרב כיתת את רגליו, הגיע למשפחות היהודיות, הדלות ברובן, הדרות בסביבות אגדיר, כגון אינזגן, טרודנט, טיזניט, ולכל הכפרים הקטנים. הוא שכנע את ההורים להעביר לידיו את ילדיהם כדי שיזכו לחינוך דתי.

וכך היו אומרים לו ההורים: "יש לנו שני בנים. ניתן לך האחד, והשני נשמור". ההורים היו זקוקים לעזרת הילדים כדי להתקיים ולשרוד בתנאים הקשים של עוני מרוד. רמת הלימודים באותם הכפרים שאפה לאפם, וההורים לא ייחסו שום ערך ללימודים לשמם.

בתחילה נרשמים כשלושים ילדים ונערים, גילאי 17-10. התלמידים לומדים ברובם בתנאי פנימייה. הרב דואג למגוריהם בבית משפחה של יהודי מקומי. חלק מן התלמידים אקסטרנים. בבוקר לימוד׳ קודש, ואחר הצהר״ם מעט לטינית, כלומר צרפתית, קרוא וכתוב, מעט חשבון, אך העיקר הוא לימוד מצוות ותפילות. שם הישיבה "אוהלי יוסף יצחק" על שם הרבי מלובביץ' הקודם, כמו שמותיהם של כל מוסדות חב״ד במרוקו. לאחר מכן הרב שוכר בית רחב ממדים, "בית המושל" (La Maison du Gouverneur) על הגבעה מול הים ומול ״מלון גוט״ה" (Hotel Gauthier). בחגיגה גדולה ובתרועה רמה נחוגה חנוכת הבית.

הרב נזכר בילד שהגיע לישיבה הזוטרה, ובלילה הראשון התעקש לדבר עם הרב לפני שפרש לשנת הלילה. לא מדריך ולא מורה. אין הוא מבקש כי אם את הרב הגדול בכבודו ובעצמו. "מה שאלתך?״, שואלו הרב. "איזו ברכה יש לברך על המיטה?". הנער אשר לא ידע מימיו סדינים ומיטה של ממש היה משוכנע כי יש ברכה מיוחדת ללינת לילה במיטה מוצעת…

המורים היו בוגרי הישיבות מקזבלנקה וממקנס. הרב חיים אלבז היה אחד המורים החביבים ביותר על הרב חייקין, והוא מינה אותו לסגנו. הרב אברחצירה היה מורה מקומי מאגדיר. בערבי שבתות פוזרו התלמידים בין המשפחות היהודיות. מעשה זה מקרבם לקהילה, וכך נוצרת ערבות הדדית. זכור ל׳ כי אבא זיכרונו לברכה היה חוזר מבית הכנסת בלוויית שנ״ם־שלושה ילדים לבושים בחליפות ועניבות, ראשיהם חבושים בכובעים שחורים. פניהם נראו לי רציניים תמיד ועגולים משהו. הם היו מתיישבים לצדי אבא, אשר היה משדלם לומר דבר תורה ולפרט מה למדו בישיבה במשך השבוע. תשובותיהם המהוססות ובעיקר המבטא המאונפף שלהם הצחיקו את אחי ואותי. היינו מתכופפים מתחת לשולחן ומחניקים את צחוקנו. יהי זכרם ברוך של אותם ילדים אשר הגיעו לאגדיר בתקווה להשכיל ולגדול, ומי ידע מה עלה בגורלם! כאשר הותקן הגז בישיבה, מחוסר ידיעה של הטבחית ומחוסר זהירות של הרב פרצה דלקה, והרב נכווה בדרגה שלישית. המקרה זכור היטב לכל יהודי העיר, אשר דאגו לרב והתפללו לרפואתו. ואכן, תודה לאל, הרב נרפא, אך זקנו ניזוק… כמה ימים לפני פורים של 1959 העלה המושל החדש של אגדיר חשד כי הרב עוסק בפעילות ציונית, ולכן – בבגידה. אמנם אין ידיעה ברורה שאכן זאת הייתה הסיבה לסילוקו של הרב מן העיר, אך קיימת גרסה לסיפור: פעילי עלייה אספו משפחות אחדות מן הכפרים והביאו אותן לאינזגאן. הושיבו אותן בבית הכנסת. לא היה להן דבר: לא אוכל ולא מקום לינה מסודר, רק רצפת בית הכנסת. באגדיר היה מחסן של הג׳וינט. שם הוחזקו מצרכי מזון אשר חולקו לנצרכים. גם הישיבה קיבלה מצרכים מאותו מקור. הגיעו אותה עת אנשי אינזגאן וקיבלו מן המחסן מזון לאותן משפחות אשר עמדו כאמור לעלות ארצה. כך נקשר עניין חלוקת המזון לישיבה, וממילא – למנהלה. שאלו וחיפשו: מיהו העוזר לעליית היהודים? נודעה זהות הרב. לשון אחר: "תפרו לו תיק״, כלשון עדותו.

עצרו את הרב, ונפל הפור: בתוך 24 שעות עליו להיעלם מגבולות המדינה. עובדת היותו אזרח אמריקני הצילה אותו ממאסר או אף ממוות. לא הועילו הבקשות והתחינות של משלחת ראשי הקהילה שנזעקו לעזרתו והגיעו עוד באותו לילה לפאשה של העיר וניסו לשדלו בדברים, אך לשווא. מבוכה גדולה הייתה מנת חלקם. סירבו בלבם להיפרד ממנהיג רוחני בשיעור קומתו של הרב חייקין, והתנגדותו הנחרצת של הפאשה לא הייתה סבירה בעיניהם. ואולם ספק הוטל גם בלבם: שמא באמת הרב בוגד?! לבסוף כבשם הפחד, נכנעו ואף נרתעו מהושטת עזרה גלויה לאשת הרב, שזה עתה ילדה את בתם הבכורה ושבה מבית החולים. הרב נזכר כי לאחר שלושים שנה, כאשר ביקר את הרב שטרית כאן בארץ ישראל, פנה אליו הרב שטרית וביקש לדעת: "האם תוכל לומר ל׳י היום את האמת? האם נכון הדבר שעזרת לעלייה?״.

אבל באותה עת גורלית הוחלט לסלק את הבוגד, ומיד. שליחים מטעם ממשלת מרוקו הגיעו אליו ולא הרפו ממנו עד שסילקוהו מחוץ לגבולות מרוקו. הם ליוו אותו לקזבלנקה באוטובוס (לא היה להם כסף לכרטיס טיסה. לרב דווקא נמצא הכסף). הקונסול האמריקני הגיע למשטרה, שחרר את הרב, העלהו למטוס הראשון, וכך נחת הרב חייקין בפריז בפורים 1959. הוא הותיר במרוקו את שרה אשתו, שילדה כאמור שבועיים קודם לכן. תוך שבועיים מכרה־פיזרה־זרקה הרבנית חייקין את כל תכולת דירתה ונסעה בעקבות בעלה הגולה. צער גדול נצטערה הקהילה, אשר נקשרה לדמותו החיננית והאהובה של הרב. אך מה רבו מעשיך ה'! מעז יצא מתוק: גורל הוחלף בגורל, וכך ניצלו חיי המשפחה היקרה. מה שנדמה היה כצרה גדולה התברר לימים כרווחה גדולה: משפחת חייקין התגוררה בקומה השביעית של הבניין הגבוה ביותר באגדיר. שנה לאחר מכן הוצאו מאותו בניין, שקרס ברעש האדמה ונבלע כלא היה, שתי גוויות. בין ההריסות הייתה דלת דירתה של משפחת חייקין, ועליה מכתב מן הרבי הגדול לרב חייקין שיחיה (מקובל היה לתלות על גבי הדלת מסמכים חשובים)…

לאחר נסיעתו של הרב נשאר הרב חיים אלבז זיכרונו לברכה לנהל את הישיבה, שהרי מינה אותו הרב חייקין לסגנו. הרב ח״ם אלבז היה אמור להינשא לבחירת לבו שהתגוררה במקנס. באותו לילה טרגי נספה ברעש עם ארבעים תלמידי חכמים שאתם נשאר ללון, וכל זאת בשעה שכלתו ציפתה לו בכיליון עיניים. המסכנה. בבית העלמין הקטן והמיוחד באגדיר, סמוך לציון מקום קבורתו של רבי כליפא מלכא זצ״ל, יש מצבה צנועה המכסה על אבדן גדול.

לעדות הרב אני מוסיפה עדות של ניצול הישיבה, מוטי רביבו, אשר סיפר לי בהתרגשות רבה את הזיכרון שהוא נוצר בלבו מן המפגש הראשון שלו עם הרב חייקין, אשר הזדמן לבית הכנסת בטיזניט. כך הוא מספר:

זה היה בשנת 1956. הייתה זו שעת בוקר מוקדמת, לאחר תפילת שחרית. הייתי אמור ללכת לאחר התפילה לבית הספר ”אליאנס׳׳

של העיירה. פנה הרב חייקין אליי ואמר לי: ׳׳אתה רוצה לבוא ללמוד בישיבה של אגדיר?׳׳. הייתי בן תשע. אני זוכר שאבא הגיב מיד בשלילה. ׳׳הוא קטן עדיין. אמו לא תיתן לו׳׳. הרב שלמה סויסא, רב בית הכנסת, נכח בשיחה. אני זוכר את תנועת ידו ואת דיבורו הנמרץ. הוא פנה אליי בערבית. ׳׳לך, לך, תלמד תורה״. דרך אגב, הרב שלמה סויסא הזה קבור בהר הזיתים בירושלים. אני, שלא כל כן אהבתי את הלימודים בבית הספר, מיד ״נדלקתי על הרעיון׳׳. אמרתי לאבא: ”אני לא רוצה ללמוד עוד בצרפתית. אני רוצה ללכת לישיבה׳׳.

הגענו הביתה. למשמע הרעיון המטורף אימא הגיבה קשה מאוד. אך עקשנותו עזרה לי. ארזתי את בגדיי בציפית של כרית, שמתי את החבילה על כתפי, וכך יצאתי עם הרב יד ביד לכיוון M.T.C, חברת האוטובוסים. מיד אהבתי את הרב. גם החיים בישיבה היו טובים.

שררה אחווה של אמת בין התלמידים. כולנו אהבנו את המורים, שדאגו לנו, חיבקו ועודדו אותנו. לא ידענו לבטא כהלכה את המילה ״לובביץ״׳, ושיבשנו את שמה. בפינו נקראה הישיבה ׳׳לוביטוש”. לי היו כבר במקום שני בני דודים מטיזניט שלמדו בישיבה. למדו שם גם חמישה־שישה חברים מטיזניט. אני זוכר כמה מהם. בתחילה למדנו באיזה בניין. אחר כך עברנו לווילה של הפאשה. קראנו לזה הווילה של ״הבאשה״. אותו פאשה, שתמך בשלטון הצרפתי הנאור וכנראה גם עשה אתם עסקים, ברגע שמרוקו קיבלה את עצמאותה, מיד ברח ממרוקו פן יתפסו אותו. הבניין היה בן שתי קומות. בניין יפהפה. למטה חדרי הכיתות שהיו מרווחות, מפוארות. אני זוכר שהקירות היו מכוסים במוזאיקה עד לשלושה רבעים של גובה הקירות. למעלה חדרי מגורים. ישנו במיטות דו־קומתיות. היינו אולי עשרה או שנים עשר בחדר. היה טוב. בחצר הפנימית הייתה מזרקה, ובחצר החיצונית גן עם עצי פרי. הרב יהודה שטרית לימד את הרמה הראשונה של לימודי העברית. הרב פחימה לימד את הרמה השנייה חומש. הרב דרעי לימד את הכיתה השלישית משניות. ומי הוא הרב שלימד גמרא? איני זוכר. פעמיים בשנה חזרנו הביתה לשלושה שבועות, בראש השנה ובפסח. בישיבה לא היה חסר לנו דבר. את סעודות השבת סעדנו על שולחנו של ״בעל בית״. כך קראנו למארחים שלנו. אני אכלתי אצל רבי דוד אבו חצירה ואשתו הסיבה. הם קבורים בכניסה לבית העלמין של אגדיר. אני זוכר שדיברנו עברית עם הרב חייקין. הערצנו אותו ואהבנו אותו. הוא היה לבוש במעיל השחור שלו והיה קושר את האבנט. בשעת תפילה התעטף בטלית. חיכינו בקוצר רוח לרגע שבו יצביע על אחד מאתנו שיעבור לפני התיבה ויקרא בתורה. בעינינו זה היה פרס. אני זוכר את הטבחית שהייתה ממרקש. אני זוכר את היום שנשמע פיצוץ של בלון גז, והרב נפצע. קראנו תהילים, התפללנו, אמרנו את התפילה המיוחדת ״ויעבור”. ברוך ה׳, הרב ניצל, אבל כשעזב בכינו המון. אני גם זוכר שבאותה שנה, האחרונה של שהותי במקום, שנת 1960, נפטרו שני תלמידים. זו הייתה תעלומה לגבינו. אנשי אגדיר דאגו מאוד.

אורנא בזיז-הגדת אגדיר-העיר ושברה-ירושלים תשס"ח-עמ'79-73

Meknes-portrait d'une communaute juive marocaine-Joseph Toledano-ed Ramtol 2017- LE TRAITE DE PAIX AVEC LA France

LE TRAITE DE PAIX AVEC LA FRANCE

Même s'il fut largement également impliqué dans les relations avec les autres pays européens – Espagne, Portugal, Angleterre – Abraham fut avant tout l'homme des relations avec la France, partisan de la ligne francophile contre son rival Benattar favorable à l'Angleterre comme nous le verrons dans la suite. Il y était intéressé au premier chef, ayant le monopole des échanges commerciaux avec la France, prélevant un droit de 1 % sur toutes les transac­tions, qui finit par être réduit de moitié en 1690 sur l'intervention du jeune consul de France à Salé, Jean Baptiste Estelle :

" Le Roy de Maroc voulant favoriser un Juif nommé Maymoran, qui fait ses affaires en son palais de Mequines, lui fit don du droit d'un pour cent pour courtage de toutes les marchandises entrant ou sortant de ses ports. Ledit Es­telle, voyant le préjudice que cela causerait à la nation française, agit auprès de l'arcaïd Amet Adou pour faire révoquer ledit établissement…Les négo­ciants français, n'ayant plus de chef pour soutenir leurs intérêts, s'avisèrent de s'assembler tous et d'aller le voir en corps à Mequines : auquel ils por­tèrent un présent, qu'il prit sans regarder, leur disant que s'ils voulaient qu'il les reçoive d'un bon œil, qu'il fallait qu'ils commenssent à payer le dit droit au dit Maymoran…

Un premier traité de paix avait été signé au port de la Mamora -Mehdiya le 13 juillet 1681 après sa reprise sur les Espagnols, mais Louis XIV le trouvant défavorable à la France, avait refusé de le ratifier. Moulay Ismaël en­voya alors à Versailles l'ambassadeur, Hadj Mohammed Temim sonder les véritables intentions du souverain français. Ebloui par les charmes déployés en son honneur par la Cour, il contresigna en janvier 1682 à Saint Germain en Laye l682 le traité d'amitié entre les deux pays, un traité si peu équilibré, qu'à son retour à Meknès il n'osa pas le présenter à la ratification de Moulay Ismaël. A son tour, Louis XIV dépêcha au Maroc le baron de Saint -Amans, qui obtint malgré tout la ratification du traité avec pour seule réserve – cardi­nale – l'échange réciproque des prisonniers, tête pour tête et non leur rachat comme le réclamait la France, une concession qui n'était pas du goût du sou­verain français…

D'où la multiplication des "malentendus" sur l'application du traité, pour ne pas parler de ses multiples violations réciproques, les corsaires de Salé conti­nuant à sévir contre les navires français et la marine française d'arraisonner des navires marocains. Cela aboutit en 1687 à la rupture des négociations et à la suspension par la France de toutes les relations commerciales avec le Ma­roc. Une aubaine pour les Anglais qui s’empressèrent de prendre la place des Français défaillants. Ce que voyant, Louis XIV leva en 1688 l'interdiction de commerce, mais les relations politiques restèrent gelées.

En 1693, Moulay Ismaël accepta la reprise des négociations et Louis XIV dé­pêcha l'ambassadeur François Pidou, seigneur de Saint Olon pour essayer de conclure un nouveau traité de paix sur les mêmes bases que celui de Saint -Gemain de 1682.

Il arriva à Meknès début juin. Malgré les efforts du conseiller diplomatique du sultan, Abraham Maimran, ce devait être de nouveau un échec retentis­sant, l'obstination de deux souverains aussi absolus l'un que l'autre, ne per­mettant pas de compromis.

" Cependant vers deux heures après midi; ce seigneur vint voir Monsieur l'ambassadeur accompagné de Maimoran, Juif favori du Roy du Maroc et d'un écrivain, et après les premières civilités, ils commencèrent à examiner les articles de paix …"

Les deux principaux points d'achoppement restaient toujours les articles 5 et 7 du projet de traité présenté par les Français. Le premier, stipulait le de­voir de protection réciproque des navires de chaque pays contre des attaques étrangères, que les Marocains trouvaient inacceptable car contraire à la so­lidarité islamique, impliquant en effet l'engagement d'avoir à défendre les bâtiments français contre des pirates frères algériens, tunisiens et tripolitains. Pour le second, Moulay Ismaël s'en tenait toujours au principe de l'échange réciproque des prisonniers, tête pour tête. Mais Louis XIV n'était pas disposé à un tel échange qui aurait eu pour conséquence de dégarnir les galères de Toulon où, pour leur malheur, les galériens marocains avaient la meilleure réputation d'endurance. Les Français, disposant de plus de fonds pourraient racheter les leurs, escomptant que les Marocains, disposant de moins de moyens, auraient des difficultés à le faire.

Mais en plus de ces questions de fond, il semble que des considérations plus terre à terre étaient à l'origine du peu d'enthousiasme à conclure favorable­ment, si l'on se fie au rapport de l'intrigant consul de France, Estelle, qui ac­compagnait l'ambassadeur :

" Le soir, Maimoran vint à notre logis, et après s'être promenés un long temps Monsieur l'ambassadeur, lui et moi, il me tira à part, me disant de prendre la peine demain matin de me trouver chez lui, qu'il avait à me parler, ce que je lui promis, après quoi il se retira. Le lundi 15 juin, je fus trouver ce Juif à sa maison où il me fit honnêteté; et après avoir parlé de plusieurs affaires, il me tira à part pour me dire que l'alcaïd Ahmed Adou Atard lui avait dit de me dire à quoi nous pensions, et si je ne savais pas la coutume, et que si nous voulions réussir dans notre affaire, il fallait commencer à le contenter en lui donnant une somme d'argent. Ce qui m'étonna et donné à connaître à ce Juif que j'étais surpris qu'un premier ministre d'un aussi grand Roy qu'était l'Empereur du Maroc traitasse de cette manière, mais que pourtant il pouvait l'assurer que notre affaire finie, Monsieur l'Ambassadeur en aura de la recon­naissance…

Ce Juif me répondit qu'il me plaignait, à cause me dit -il que je n'aurais rien ni en argent ni en reconnaissance, ayant affaire à un méchant homme sans hon­neur et scélérat au dernier point, mais que pourtant il lui dirait ma réponse… Le lendemain, le Juif vint me trouver pour me dire qu'il avait dit à cet alcaïd mon sentiment sur les prétentions qu'il avait et il lui avait dit qu'il ne ferait rien si auparavant l'ambassadeur ne lui donnait un présent."

Un compromis finit par être trouvé sur ce point – Abraham Maimran se portait personnellement garant du présent qui sera offert une fois le traité conclu – mais sur le fond, c'était toujours l'impasse. Les Marocains ne vou­lant pas transiger sur l'article 5, les Français dirent que dans ces conditions la poursuite des négociations n'avait plus de sens et qu'ils allaient repartir.

" Sur quoi, Maymoran dit qu'il fallait accommoder cette affaire et commen­çâmes de nouveau à entrer en matière. Cet alcaïd dit à ce Juif ses raisons et moi les miennes qu'il trouva bonnes, et il dit ensuite à ce seigneur qu'il ne de­vait faire aucune difficulté à me passer cet article. (Les Turcs et les Algériens ayant signé pareilles clauses)

Les négociations n'avançant pas, le grand vizir se dérobant à toute nouvelle rencontre, le consul Esetlle se tourna de nouveau vers Maimran,

" .. .Je m'en allais à la Juiverie voir Maimoran et le priai de venir avec moi au palais chercher cet alcaïd. Sur quoi ce Juif se voulut défendre, mais le lui ayant demandé en grâce, il vint avec moi. En chemin faisant, il me dit en secret pour dépêcher ce jourd'hui Monsieur l'ambassadeur de voir le Roy, à cause que ce prince partira dans deux jours sans faute pour aller commander ses armées qui l'attendaient à Taza…"

A la demande d'Abraham Maimran, le consul lui remit quatre bouteilles de vin français destinées à l'un des fils favoris du sultan, resté à commander le pays, Moulay Zidan "qui est son ami à l'extrême. Il est fort débauché et s'enivre souvent et fort terrible quand il a la tête chaude."

Le Juif du roi profita d'une entrevue avec Moulay Ismaël sur les préparatifs du départ, venu lui apporter "le lit de campagne et deux matelas faits avec de la laine cardée et des coussins recouverts de drap écarlate", pour glisser quelques mots sur l'urgence de conclure le traité de paix avec la France.

" Le soir vers sept heures, Maimoran m'envoya dire qu'il avait parlé à son Roy pour donner audience à Monsieur l'Ambassadeur, que ce prince l'avait prié pour l'amour de Dieu; d'attendre jusqu'à demain vendredi après qu'il eut fait sa prière. Ce prince ne parle d'aucune affaire ce jour -là qu'il ne soit sorti de la mosquée…"

L'audience eut lieu effectivement vendredi dans la soirée, mais cette fois, le souverain de fort méchante humeur, "oublia" d'y convier son Juif. Et pour cause. L'audience devait se terminer en catastrophe, le sultan, refusant non seulement l'article 5, mais revint également sur son accord antérieur en ma­tière de libération des prisonniers, exigeant quatre de ses sujets pour chaque Français comme il venait de le conclure avec l'Espagne.

C'était officiellement la rupture. Estelle confia sa déception à Maimran qui lui dit comprendre maintenant pourquoi le sultan ne l'avait pas convié à l'au­dience, redoutant qu'il ne donne raison aux Français – preuve à la fois de l'estime dont il bénéficiait auprès du souverain et ses limites de son influence. En réalité, la signature du traité avec la France avait pour Moulay Ismaël per­du de son intérêt, maintenant qu'il était clair que Paris n'était pas disposée à une alliance militaire contre l'ennemi commun espagnol qui aurait permis au Maroc de reconquérir le -présidés de Ceuta assiégé vainement depuis des mois. Cet état de ni guerre ni paix se prolongea jusqu'en 1710, Moulay Ismaël déses­pérant définitivement de mettre de son côté Louis XIV, devenu au contraire le protecteur du nouveau roi d'Espagne, son propre petit -fils Philippe V, ce fut la rupture des relations diplomatiques, sans pour autant mettre fin aux relations commerciales, également profitables aux deux pays. Moulay Ismaëî donnait même des instructions strictes pour assurer leur bonne conduite. Il écrivait ainsi en 1709 au gouverneur de Rabat

" S'il nous parvient que quelqu'un a causé du tort à l'un des commerçant chrétiens, je jure de te trancher la tête. Fais annoncer partout dans toute la ville ce que Nous t'écrivons.. .Sache que les commerçants juifs et musulman et les négociants chrétiens en relations de commerce avec eux ont souver des sujets de désaccord, de disputes. Fais donc annoncer aux Marocains, juifs et musulmans; que l'on ne tiendra compte que ce qui sera reconnu par les chrétiens dans les témoignages des adouls les plus sûrs, les plus dignes : confiance..

Au printemps 1716, une rixe mit aux prises un soldat de la garde noire de Rabat, le marchand français Adrien Pain, l'israélite Moshé Ben Attar, Etienne Pillet et, dit -on, le consul de France Magdeleine. Adrien Pain "ayant été souf­fleté" par Benattar, le consul en compagnie des marchands français se rendit à Meknès "exposer à Moulay Ismaël les violences dont il avait été l'objet de la part des Juifs et demander réparation des outrages reçus". Les choses de­vinrent alors plus confuses encore. Selon la version de Magdeleine, Moulay Ismaël, "sans même entendre les plaignants, condamna les marchands fran­çais à payer solidairement et sans retard" les dettes de Pillet.

Aussitôt, Abraham Meimoran fit saisir et vendre à l'encan toutes les mar­chandises de provenance européenne entreposées dans les magasins des né­gociants français… "

Deux ans plus tard, en 1718; les consulats français au Maroc étaient fermés, laissant la place au développement de la prépondérance anglaise dont le champion devait être dans la scène juive Moshé Benattar. Mais avant d'en faire le récit, évoquons la fin tragique de la famille Maimran.

Meknes-portrait d'une communaute juive marocaine-Joseph Toledano-ed Ramtol 2017 LE TRAITE DE PAIX AVEC LA France-page59-63

עלית יהודי אטלס (מרוקו)-יהודה גרניקר-ברית יוצאי מרוקו- תשל"ג

נספחים.

הסתדרות הפועלים החקלאים בארץ ישראל – תנועת המושבים והארגונים.

תל אביב ז' תמוז תשט"ו – 27.6.1955

לכבוד החבר יהודה גרינקר

קזבלנקה מרוקו.

חבר יקר.

….ברצוני להקדים הערה אחת על נימה במכתביך שאינה נראית, התרשמותך שכאילו אין אנו מעריכים די את מסירותך ועבודתך הפוריה במרוקו. מפליאה אותי הערתך זו. ציינתי והדגשתי עשרות פעמים בכל הדיונים בתנועה ובסוכנות, שלולא אתה לא היינו בדרך כלל עומדים במערכה זו בתנועה, ובעצם אתה היחידי שמחזיק על שכמו את ענייני התנועה במרוקו.

הבלטתי זאת גם בהודעות בעיתונות וגם בסקירות במוסדות.

הינך יכול להיות סמוך ובטוח שהתנועה כולה יודעת להעריך את המאמץ העצום שעשית עד עכשיו במערכה. ואין שום אפשרות לשחרר אותך באמצע המערכה מהתפקיד האחראי הזה. אם זה יקרה, זאת אומרת נסיגה כמעט כללית במערכה.  אני מבקשך שתאמין, שאני מבטא כאן את דעת החברים….

בברכה

י. קורן.

 

לכבוד מר ש.ז. שרגאי

ראש מחלקת העלייה

ירושלים.

שלום רב

בזה הנני מוסר לך דו"ח על תוצאות סיור בכפרים שמעבר לרכס האטלס. היינו, מר יהודה גרינקר, מתנועת המושבים, מר י. בואנה מהמחלקה לעליית הנוער ואנוכי.

בתחילת הסיור נלווה אלינו מר גבריאל, מנהל מחלקת ההתיישבות במחוז הצפון, בסיור 24 יום וראינו 21 כפרים. בסך הכל נרשמו לעלייה 337 משפחות שהן 1904 נפשות.מהמספר הזה מצאנו לאפשרי לבחור 192 משפחות שהן 1126 נפשות.

מדובר על משפחות שתעבורנה את הבדיקה הרפואית המקובלת בהתאם לחוקי הסלקציה הנהוגים. חוץ מזה אישרנו באופן כולל שני כפרים לעלייה למחנה בלי בדיקה רפואית המהווים ביחד 28 משפחות שהן 140 נפשות.

היישובים מפוזרים לרגלי האטלס, בשפלה ממערב למזרח, וחץ מזה לאורך הנהר "דרע" מצפון לדרום באזור הגובל עם מדבר הסהרה. אין לראות את כל היישובים שביקרנו כ "כפרים הרריים" לאל כיישובי השפלה במדבר. הופתעתי לרעה מהמצב הגופני הירוד של האוכלוסייה היהודית.

בכל האזור הנרחב הזה אין אף מרפאה של "אוזה" ואין אף בית ספר הראוי לשמו. היהודים יושבים בכפרים מעורבים בברברים, עוסקים ברוכלות ובמלאכות הטיפוסיות ליהודים, סנדלר, חייט, צורף וכשומה. לא מצאנו אף חקלאי אחד אף כי חיפשנו !

יש, וליהודי חלקת אדמה אך הגויים מעבדים אותה. בדרום הרחוק ובסביבת סקורה מצאנו משפחות יהודים עשירים העוסקים במסחר תמרים באופן סיטוני או במסחר עם סודן הנעשה על ידי שיירות.

בדרך כלל, אפשר לציין כי התופעה חוזרת בכל מקום באותה צורה "האמידים והעשירים – אינם רוצים לעלות. אלה הם בדרך כלל גם אותן המשפחות שמצב בריאותן – טוב יותר.

ישנה בעיית רכוש: הברברים בכפרים אינם מוכנים אלא לשלם אחוז קטן משווי נכסי היהודים ומחכים בסבלנות עד שהמחיר ירד. יחס השלטונות הצרפתיים, היה אוהד והוגן בכל המקומות, יחסי השכנות עם הברברים הינם טובים מאוד. בכלל, לא כל האזור – כאילו אינו מרוקו – שקט מוחלט שורר בו. בין הסיבות העיקריות למצב הגופני של היישובים היהודיים באזור שראינו אפשר לציין את הגורמים :

1 – הגרענת, שגרמה וממשיכה לגרום לאובדן הראיה באופן מוחלט או באופן חלקי. אם היה "אוזה" מטפל באופן רציני במשך השנים האחרונות באזור הזה – אפשר היה למנוע את אסון העוורון ממרבית האוכלוסייה היהודית.

2 – נישואין, במשך דורות בקהילות קטנות, בין משפחות מעטות, בלי תוספת אוכלוסייה חדשה. הופתענו לראות מה רב אחוז המנוונים, האילמים, הפוזלים והמפגרים מבחינה שכלית. לעתים היינו רואים שני כפרים שכנים שהאחד מהם, בעל יישוב עתיק, היה במצב גופני ירוד מאוד והשני על ידו, שהאוכלוסייה היהודית בו אינה עתיקת ימים ומקורה ממקומות שונים – בו היה המצב הגופני של היהודים, לאין ערוך טוב יותר.

לא מועט יהיה, כנראה, מספר חולי השחפת.אך רק בדיקת רנטגן תראה זאת.

בולט ההבדל בין מצב הבריאות של היהודים ושכניהם הברברים : העבודה הגופנית של האחרונים הינה, כנראה, הסיבה לכך.

עוד תופעה חשובה שנתקלנו בה כמעט בכל מקום, היא עזיבת הצעירים את העיר. אין לך כפר בו הצעירים החזקים ובעלי היוזמה לא עזבו את משפחותיהם. לעתים קרובות נתקלים בהזנחה גמורה ובחוסר התעניינות מצד צעירים אלה כלפי משפחותיהם שנשארו.

החברים גרינקר וגבריאלי ציינו רק אחוז אחד קטן, מבין המשפחות שאושרו על ידי לבדיקה רפואית, בהתאם לחוקי הסלקציה המקובלים – כמתאימים למושבים ולעבודה חקלאית. בולט ההבדל הגדול בין חוקי הסלקציה ובין אותה סלקציה הדרושה כיום לצורכי הארץ.

אמנם, אפשר להגיד באופן כללי, כי המשפחות שתאושרנה לעלייה לאחר הבדיקה הרפואית, תחשבנה כמתאימות יותר לעבודה חקלאית ולעבודה באזורי הפיתוח מאשר רוב המשפחות מהערים, אבל לדעתי ולדעת חברי בסיור זה, אין לתלות תקוות גדולות בחומר אנושי זה. טרם ראינו את הכפרים המפוזרים בהרים בסביבות מראקש ודמנאט, אך מתוך מה שידוע לנו על כפרים אלה, כתוצאה מעלייה של השנים האחרונות אין לתלות תקוות גדולות גם באזור זה.

היום נתקבלה ידיעה במשרד כי, כאילו הוסר המכשול של השלטונות לביקור אותם הכפרים של האטלס הגבוה, אליהם רצינו להגיע לפני כמה חודשים. נצא, כנראה, לכפרים אלה אחרי סוכות ואם נכונים דברי היהודים משם כאילו רוצים הכפרים לעלות בשלמותם – יתכן, שאפשר יהיה לאשר בלי סלקציה רפואית כמה כפרים באזור זה. אבל שוב, אני חושש שתחזור התופעה המוכרת לנו מעליית כפרים אחרים : הכפר נרשם כולו לעלייה, אך בהגיע המועד מתפצל הכפר שוב. המשפחות הטובות, הבריאות והאמידות – נשארות במקום והמשפחות "הרזות" מוכנות לעלייה ואז, כמובן, אין לדבר על עלייה בלי סלקציה.

זכור לך בוודאי הכפר איית עבס, בו לנת. כפר זה, כנראה, יעלה רק בחלקו וזה למרות כל ההבטחות לעלות יחד. לפני ימים אחדים הגיע לקזבלנקה יישוב של כפר יהודי בשם איית בלל. אחרי בדיקה רפואית החלטנו לאשר את הכפר כולו, אף כי לא הצטיין משום בחינה. (18 משפחות שהן 103 נפשות, 21 מסוגלים לעבודה גופנית ; רק שבעה נערים בגיל 12 – 15 ; 16 זקנים, ביניהם שנים משותקים ; קרטינית אחת  שתי משפחות בלי מפרנסים ; השאר ילדים, תינוקות ונשים ; 9 מבין הנשים עם זפק.

 [מצרפתית: cretin] מַצָּב חוֹלָנִי הַגּוֹרֵם לְפִגּוּר גּוּפָנִי וְשִׂכְלִי בְּעִקְּבוֹת מַחְסוֹר בְּהַפְרָשַׁת הוֹרְמוֹן בַּלּוּטַת הַתְּרִיס בְּעֻבָּרִים וּבִילָדִים.

  זפק- [אולי מיוונית: oisophagos בית הבליעה] חֵלֶק הַוֶּשֶׁט הַמֻּרְחָב בְּצוּרַת כִּיס וּמְשַׁמֵּשׁ מַחְסָן לַמָּזוֹן בְּטֶרֶם יַעֲבֹר לַקֵּבָה (חולין ג ד). זֶפֶק הָעוֹפוֹת מְצֻיָּד בְּבַלּוּטוֹת הַמַּפְרִישׁוֹת מִיץ שֶׁמְּרַכֵּךְ אֶת הַמָּזוֹן. עוֹפוֹת בַּעֲלֵי זֶפֶק הֵם: תַּרְנְגוֹלוֹת, יוֹנִים, תֻּכִּים וְעוֹד.

אישרנו את הכפר כי חשבנו שמדובר באמת על הגירה של יישוב שלם : התחשבנו גם במומנט הסנטימנטלי שהכפר לא חיכה לבואנו אלא בא ממרחק רק לקזבלנקה, והנה, אחרי האישור התברר שבכפר נשארו 8 משפחות, הטובות והאמידות.

כפריים אלו, הסתובבו בין הבתים, על מנת להביא מעט מזון, כנראה, שמה שחולק להם במחנו שבהם שהו לא הספיק להם. למעט מהם היו קרובי משפחה בקזבלנקה שהתארגנו לעזרה המונית לאומללים הללו, כך ראינו אותם אז בעינינו. חלקם אמנם היה חולה כפי שמתאר כותב המכתב, אך חלקם פשוט השתגעו, תרתי משמע מן ההמתנה הארוכה לעלייה, ובייחוד אלה שסורבו לעלות, ו / או להיקרע משאר בני משפחותיהם, ונאלצו להישאר ולהתפרנס מקיבוץ נדבות. חלקם אף אושפזו בבית חולים לחולי נפש, ומי יודע בכלל מה עלה בגורלם.

הסלקציה האכזרית שהונהגה בהוראה מלמעלה, דהיינו ממשלת ישראל דאז, על כל גווניה, הותירה צלקות רבות ומרובות ביהודים אלה, ולא רק באלה, גם יהודים מקרב תושבי קזבלנקה עצמה, שאף מהם, סורבו לעלות בשל אותה סלקציה איומה, וביניהם גם משפחתי שלי, ואנוכי אישית עברתי את הסלקציה הנוראה יחד עם אבי  ז"ל.

עד כאן – הערתי האישית – אלי פילו

לסיכום, אפשר לאמר כי העלייה מהכפרים, פרט ליוצאים מן הכלל, צריכה להיעשות בהתאם לחוקי הסלקציה ( לדעת רבים אינה מספקת ) " ואני מאוד מתקומם על המשפט הלוז הזה – אלי פילו, וכי העודף יהגר ממילא לעיר הקרובה.

עלי לציין כי נסיעתי האחרונה בכפרים תהיה עקרה אם לא יימצא איש מתאים שישב כמה חודשים באזור זה ויטפל באופן מעשי בעליית היהודית הרוצים בכך. באתי בקשר עם בית החולים הממשלתי, היחידי בכל הסביבה, והרופאים מוכנים לעסוק בבדיקה הרפואית של המועמדים. אבל זה לא מספיק : את האנשים צריך להביא לבדיקה – אחרת לא יבואו.

הדרכים, הינן מאוד משובשות, המרחקים – גדולים והעבודה תספיק לכמה חודשים, בפרט, שאפילו המשפחות שתעלנה – תעשנה זאת לא לפני שלושה חודשים, אך בינתיים צריך להספיק ולהעביר את כולם בדיקה רפואית.

בברכת שנה טובה

ד"ר א. מתן

העתק

ד"ר ש. בטיש

מר א. ציגל

מר גבריאלי

מר י. הרצל

מר י. גרינקר

עלית יהודי אטלס (מרוקו)-יהודה גרניקר-ברית יוצאי מרוקו- תשל"ג- עמ' 116-113

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 124 מנויים נוספים

פברואר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ינו   מרץ »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
2425262728  

רשימת הנושאים באתר