אורנא בזיז-הגדת אגדיר-העיר ושברה-ירושלים תשס"ח

ישיבת חב"ד באגדיר…..

בתש"׳ (1950) באמריקה הרחוקה, ימים ספורים לפני שנפטר הרבי הקודם שניאורסון, חמיו של הרבי מלובביץ', הוא קרא לחתנו ומסר לו מעין צוואה רוחנית: יש לעזור ליהדות מרוקו. לאחר פטירתו, פנה הרבי מלובביץ' לרב מיכאל ליפסקר, אשר שהה בזמנו בפריז לאחר שעזב את רוסיה מולדתו מיד אחרי מלחמת העולם השנייה, וביקשו להגיע למרוקו ולהתחיל במעשה. הרב ליפסקר קיבל את מצוות הרבי והתיישב בעיר מקנס, הידועה בחכמיה היהודיים ובכינו״ה "ירושלים של מרוקו". ר׳ ברוך טולדנו, הרב המקומי, קיבל את פני המשפחה החדשה. כך נוצר הגרעין הראשון של חב״ד.

הפעילות שעיקרה חינוך תורני זכתה לתמיכת הג׳וינט, ואט אט התבססה והורחבה. באותה תקופה, על סמך מפקד שנערך ב־ 1951, מנתה האוכלוסייה היהודית במרוקו כ־000,300. נפש (כ־150,000 יהודים עלו לארץ הקודש עם קום המדינה). ברשת חב״ד חונכו כ־9,000 תלמידים בתלמודי תורה ובישיבות. שש שנים מאוחר יותר, במאי 1956, הגיע הרב עזריאל חייקין למרוקו כשהוא בן 25. קודם לכן, בגיל 16, היגר לאחר המלחמה לאמריקה מרוסיה שבה נולד. בניו יורק למד אצל הרבי מלובביץ' ונשלח מטעמו למרוקו. בברכתו נישאו שרה לבית ליפסקר והרב חייקין הצעיר ביום ט׳ באדר 1956. תפקידו הראשון במרוקו היה מבקר ראשי של בתי הספר של רשת "אוהלי יצחק״, שהיו פזורים בכל מרוקו. היה עליו לנסוע מעיר לעיר ומכפר לכפר ולפקח על ניהול המוסדות בהם.

באותה שנה הגיע הרב חייקין לאגדיר במשימה ברורה: לחזק את הקהילה היהודית בייסוד ישיבה לצעירים. הוא מצא בעיר קהילה נעימה בת כ־2,500 יהודים אשר קיבלה אותו בסבר פנים יפות ובמאור פנים. התארגנה חברה שבה השתתף אבי זיכרונו לברכה, מר יעקב רבוח, ועוד מספר אנשים שהחינוך הדתי היה קרוב ללבם. תפקידיה היו לגייס משאבים להקמת הישיבה ולגייס תלמידים מן הסביבה הקרובה. הרב כיתת את רגליו, הגיע למשפחות היהודיות, הדלות ברובן, הדרות בסביבות אגדיר, כגון אינזגן, טרודנט, טיזניט, ולכל הכפרים הקטנים. הוא שכנע את ההורים להעביר לידיו את ילדיהם כדי שיזכו לחינוך דתי.

וכך היו אומרים לו ההורים: "יש לנו שני בנים. ניתן לך האחד, והשני נשמור". ההורים היו זקוקים לעזרת הילדים כדי להתקיים ולשרוד בתנאים הקשים של עוני מרוד. רמת הלימודים באותם הכפרים שאפה לאפם, וההורים לא ייחסו שום ערך ללימודים לשמם.

בתחילה נרשמים כשלושים ילדים ונערים, גילאי 17-10. התלמידים לומדים ברובם בתנאי פנימייה. הרב דואג למגוריהם בבית משפחה של יהודי מקומי. חלק מן התלמידים אקסטרנים. בבוקר לימוד׳ קודש, ואחר הצהר״ם מעט לטינית, כלומר צרפתית, קרוא וכתוב, מעט חשבון, אך העיקר הוא לימוד מצוות ותפילות. שם הישיבה "אוהלי יוסף יצחק" על שם הרבי מלובביץ' הקודם, כמו שמותיהם של כל מוסדות חב״ד במרוקו. לאחר מכן הרב שוכר בית רחב ממדים, "בית המושל" (La Maison du Gouverneur) על הגבעה מול הים ומול ״מלון גוט״ה" (Hotel Gauthier). בחגיגה גדולה ובתרועה רמה נחוגה חנוכת הבית.

הרב נזכר בילד שהגיע לישיבה הזוטרה, ובלילה הראשון התעקש לדבר עם הרב לפני שפרש לשנת הלילה. לא מדריך ולא מורה. אין הוא מבקש כי אם את הרב הגדול בכבודו ובעצמו. "מה שאלתך?״, שואלו הרב. "איזו ברכה יש לברך על המיטה?". הנער אשר לא ידע מימיו סדינים ומיטה של ממש היה משוכנע כי יש ברכה מיוחדת ללינת לילה במיטה מוצעת…

המורים היו בוגרי הישיבות מקזבלנקה וממקנס. הרב חיים אלבז היה אחד המורים החביבים ביותר על הרב חייקין, והוא מינה אותו לסגנו. הרב אברחצירה היה מורה מקומי מאגדיר. בערבי שבתות פוזרו התלמידים בין המשפחות היהודיות. מעשה זה מקרבם לקהילה, וכך נוצרת ערבות הדדית. זכור ל׳ כי אבא זיכרונו לברכה היה חוזר מבית הכנסת בלוויית שנ״ם־שלושה ילדים לבושים בחליפות ועניבות, ראשיהם חבושים בכובעים שחורים. פניהם נראו לי רציניים תמיד ועגולים משהו. הם היו מתיישבים לצדי אבא, אשר היה משדלם לומר דבר תורה ולפרט מה למדו בישיבה במשך השבוע. תשובותיהם המהוססות ובעיקר המבטא המאונפף שלהם הצחיקו את אחי ואותי. היינו מתכופפים מתחת לשולחן ומחניקים את צחוקנו. יהי זכרם ברוך של אותם ילדים אשר הגיעו לאגדיר בתקווה להשכיל ולגדול, ומי ידע מה עלה בגורלם! כאשר הותקן הגז בישיבה, מחוסר ידיעה של הטבחית ומחוסר זהירות של הרב פרצה דלקה, והרב נכווה בדרגה שלישית. המקרה זכור היטב לכל יהודי העיר, אשר דאגו לרב והתפללו לרפואתו. ואכן, תודה לאל, הרב נרפא, אך זקנו ניזוק… כמה ימים לפני פורים של 1959 העלה המושל החדש של אגדיר חשד כי הרב עוסק בפעילות ציונית, ולכן – בבגידה. אמנם אין ידיעה ברורה שאכן זאת הייתה הסיבה לסילוקו של הרב מן העיר, אך קיימת גרסה לסיפור: פעילי עלייה אספו משפחות אחדות מן הכפרים והביאו אותן לאינזגאן. הושיבו אותן בבית הכנסת. לא היה להן דבר: לא אוכל ולא מקום לינה מסודר, רק רצפת בית הכנסת. באגדיר היה מחסן של הג׳וינט. שם הוחזקו מצרכי מזון אשר חולקו לנצרכים. גם הישיבה קיבלה מצרכים מאותו מקור. הגיעו אותה עת אנשי אינזגאן וקיבלו מן המחסן מזון לאותן משפחות אשר עמדו כאמור לעלות ארצה. כך נקשר עניין חלוקת המזון לישיבה, וממילא – למנהלה. שאלו וחיפשו: מיהו העוזר לעליית היהודים? נודעה זהות הרב. לשון אחר: "תפרו לו תיק״, כלשון עדותו.

עצרו את הרב, ונפל הפור: בתוך 24 שעות עליו להיעלם מגבולות המדינה. עובדת היותו אזרח אמריקני הצילה אותו ממאסר או אף ממוות. לא הועילו הבקשות והתחינות של משלחת ראשי הקהילה שנזעקו לעזרתו והגיעו עוד באותו לילה לפאשה של העיר וניסו לשדלו בדברים, אך לשווא. מבוכה גדולה הייתה מנת חלקם. סירבו בלבם להיפרד ממנהיג רוחני בשיעור קומתו של הרב חייקין, והתנגדותו הנחרצת של הפאשה לא הייתה סבירה בעיניהם. ואולם ספק הוטל גם בלבם: שמא באמת הרב בוגד?! לבסוף כבשם הפחד, נכנעו ואף נרתעו מהושטת עזרה גלויה לאשת הרב, שזה עתה ילדה את בתם הבכורה ושבה מבית החולים. הרב נזכר כי לאחר שלושים שנה, כאשר ביקר את הרב שטרית כאן בארץ ישראל, פנה אליו הרב שטרית וביקש לדעת: "האם תוכל לומר ל׳י היום את האמת? האם נכון הדבר שעזרת לעלייה?״.

אבל באותה עת גורלית הוחלט לסלק את הבוגד, ומיד. שליחים מטעם ממשלת מרוקו הגיעו אליו ולא הרפו ממנו עד שסילקוהו מחוץ לגבולות מרוקו. הם ליוו אותו לקזבלנקה באוטובוס (לא היה להם כסף לכרטיס טיסה. לרב דווקא נמצא הכסף). הקונסול האמריקני הגיע למשטרה, שחרר את הרב, העלהו למטוס הראשון, וכך נחת הרב חייקין בפריז בפורים 1959. הוא הותיר במרוקו את שרה אשתו, שילדה כאמור שבועיים קודם לכן. תוך שבועיים מכרה־פיזרה־זרקה הרבנית חייקין את כל תכולת דירתה ונסעה בעקבות בעלה הגולה. צער גדול נצטערה הקהילה, אשר נקשרה לדמותו החיננית והאהובה של הרב. אך מה רבו מעשיך ה'! מעז יצא מתוק: גורל הוחלף בגורל, וכך ניצלו חיי המשפחה היקרה. מה שנדמה היה כצרה גדולה התברר לימים כרווחה גדולה: משפחת חייקין התגוררה בקומה השביעית של הבניין הגבוה ביותר באגדיר. שנה לאחר מכן הוצאו מאותו בניין, שקרס ברעש האדמה ונבלע כלא היה, שתי גוויות. בין ההריסות הייתה דלת דירתה של משפחת חייקין, ועליה מכתב מן הרבי הגדול לרב חייקין שיחיה (מקובל היה לתלות על גבי הדלת מסמכים חשובים)…

לאחר נסיעתו של הרב נשאר הרב חיים אלבז זיכרונו לברכה לנהל את הישיבה, שהרי מינה אותו הרב חייקין לסגנו. הרב ח״ם אלבז היה אמור להינשא לבחירת לבו שהתגוררה במקנס. באותו לילה טרגי נספה ברעש עם ארבעים תלמידי חכמים שאתם נשאר ללון, וכל זאת בשעה שכלתו ציפתה לו בכיליון עיניים. המסכנה. בבית העלמין הקטן והמיוחד באגדיר, סמוך לציון מקום קבורתו של רבי כליפא מלכא זצ״ל, יש מצבה צנועה המכסה על אבדן גדול.

לעדות הרב אני מוסיפה עדות של ניצול הישיבה, מוטי רביבו, אשר סיפר לי בהתרגשות רבה את הזיכרון שהוא נוצר בלבו מן המפגש הראשון שלו עם הרב חייקין, אשר הזדמן לבית הכנסת בטיזניט. כך הוא מספר:

זה היה בשנת 1956. הייתה זו שעת בוקר מוקדמת, לאחר תפילת שחרית. הייתי אמור ללכת לאחר התפילה לבית הספר ”אליאנס׳׳

של העיירה. פנה הרב חייקין אליי ואמר לי: ׳׳אתה רוצה לבוא ללמוד בישיבה של אגדיר?׳׳. הייתי בן תשע. אני זוכר שאבא הגיב מיד בשלילה. ׳׳הוא קטן עדיין. אמו לא תיתן לו׳׳. הרב שלמה סויסא, רב בית הכנסת, נכח בשיחה. אני זוכר את תנועת ידו ואת דיבורו הנמרץ. הוא פנה אליי בערבית. ׳׳לך, לך, תלמד תורה״. דרך אגב, הרב שלמה סויסא הזה קבור בהר הזיתים בירושלים. אני, שלא כל כן אהבתי את הלימודים בבית הספר, מיד ״נדלקתי על הרעיון׳׳. אמרתי לאבא: ”אני לא רוצה ללמוד עוד בצרפתית. אני רוצה ללכת לישיבה׳׳.

הגענו הביתה. למשמע הרעיון המטורף אימא הגיבה קשה מאוד. אך עקשנותו עזרה לי. ארזתי את בגדיי בציפית של כרית, שמתי את החבילה על כתפי, וכך יצאתי עם הרב יד ביד לכיוון M.T.C, חברת האוטובוסים. מיד אהבתי את הרב. גם החיים בישיבה היו טובים.

שררה אחווה של אמת בין התלמידים. כולנו אהבנו את המורים, שדאגו לנו, חיבקו ועודדו אותנו. לא ידענו לבטא כהלכה את המילה ״לובביץ״׳, ושיבשנו את שמה. בפינו נקראה הישיבה ׳׳לוביטוש”. לי היו כבר במקום שני בני דודים מטיזניט שלמדו בישיבה. למדו שם גם חמישה־שישה חברים מטיזניט. אני זוכר כמה מהם. בתחילה למדנו באיזה בניין. אחר כך עברנו לווילה של הפאשה. קראנו לזה הווילה של ״הבאשה״. אותו פאשה, שתמך בשלטון הצרפתי הנאור וכנראה גם עשה אתם עסקים, ברגע שמרוקו קיבלה את עצמאותה, מיד ברח ממרוקו פן יתפסו אותו. הבניין היה בן שתי קומות. בניין יפהפה. למטה חדרי הכיתות שהיו מרווחות, מפוארות. אני זוכר שהקירות היו מכוסים במוזאיקה עד לשלושה רבעים של גובה הקירות. למעלה חדרי מגורים. ישנו במיטות דו־קומתיות. היינו אולי עשרה או שנים עשר בחדר. היה טוב. בחצר הפנימית הייתה מזרקה, ובחצר החיצונית גן עם עצי פרי. הרב יהודה שטרית לימד את הרמה הראשונה של לימודי העברית. הרב פחימה לימד את הרמה השנייה חומש. הרב דרעי לימד את הכיתה השלישית משניות. ומי הוא הרב שלימד גמרא? איני זוכר. פעמיים בשנה חזרנו הביתה לשלושה שבועות, בראש השנה ובפסח. בישיבה לא היה חסר לנו דבר. את סעודות השבת סעדנו על שולחנו של ״בעל בית״. כך קראנו למארחים שלנו. אני אכלתי אצל רבי דוד אבו חצירה ואשתו הסיבה. הם קבורים בכניסה לבית העלמין של אגדיר. אני זוכר שדיברנו עברית עם הרב חייקין. הערצנו אותו ואהבנו אותו. הוא היה לבוש במעיל השחור שלו והיה קושר את האבנט. בשעת תפילה התעטף בטלית. חיכינו בקוצר רוח לרגע שבו יצביע על אחד מאתנו שיעבור לפני התיבה ויקרא בתורה. בעינינו זה היה פרס. אני זוכר את הטבחית שהייתה ממרקש. אני זוכר את היום שנשמע פיצוץ של בלון גז, והרב נפצע. קראנו תהילים, התפללנו, אמרנו את התפילה המיוחדת ״ויעבור”. ברוך ה׳, הרב ניצל, אבל כשעזב בכינו המון. אני גם זוכר שבאותה שנה, האחרונה של שהותי במקום, שנת 1960, נפטרו שני תלמידים. זו הייתה תעלומה לגבינו. אנשי אגדיר דאגו מאוד.

אורנא בזיז-הגדת אגדיר-העיר ושברה-ירושלים תשס"ח-עמ'79-73

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 124 מנויים נוספים

פברואר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ינו   מרץ »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
2425262728  
רשימת הנושאים באתר