ארכיון יומי: 17 בפברואר 2019


יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו- אפריקה הווישיסטית בחסות אמריקנית

אפריקה הווישיסטית בחסות אמריקנית

לכישלון זה היו עוד סיבות, פרט לכושר התמרון של דארלאן, חוסר הניסיון הפוליטי של דירו ותפקידו הכפול של מרפי. המחתרת הצפון־אפריקנית לא היתה הומוגנית וכללה מעט פעילים שהיה להם מכנה משותף אחד ויחיד: הרצון לשחרר את צרפת מן הכיבוש הגרמני. האהדה הגדולה למרשאל פטן ול׳מהפכה הלאומית׳ שלו בצפון־אפריקה דנו את המחתרת לבדידות, לפעולת יחידים ולסודיות קפדנית. היחידים ששיוו לה אופי ׳המוני׳ כלשהו היו היהודים שפעלו בשורותיה: מתוך 377 הקושרים שהשתתפו בכיבוש אלג׳יר, היו 315 יהודים; אולם בתוך האווירה האנטי־יהודית הקשה ששררה בצפון־אפריקה, היתה דרושה מידה גדולה של תמימות כדי להאמין — ולו לרגע — כי אוכלוסיית אלג׳יר תהיה מוכנה להתקומם, בבוקרו של ה־8 בנובמבר, אגב היענות לד״ר אבולקר ול׳כנופיות של באב אל־ואד׳ שלו, כפי שיאמר הגנראל ז׳ירו מאוחר יותר.

הרבה נכתב על המחתרת היהודית באלג׳יריה. את מאפייניה העיקריים אפשר לסכם כדלהלן:

היא צמחה מחוץ למוסדות הקהילה: חבריה נימנו לרוב עם חוגים שלא הצטיינו בפעילות כלשהי מטעם הקהילה בתקופה שקדמה למלחמה.

היא קמה לשם מטרה פוליטית צבאית כללית — שחרור צרפת מן הכיבוש הגרמני — ולא למען אינטרסים יהודיים ספציפיים. הדעה המקובלת בין חברי המחתרת היתה שאינטרסים אלה יבואו על סיפוקם לאחר השגת המטרה הכלל־צרפתית, דהיינו ביטול הכיבוש הגרמני.

אופיה היהודי נבע מגורמים הקשורים במצב הפוליטי של צפון־אפריקה. היהודים היו רוב מכריע בין חברי המחתרת, כי מלבדם נתנו כל שאר מרכיבי החברה את אמונם במשטר וישי. הלא־יהודים היחידים שהצטרפו אליהם היו רובם ככולם מהגרים מצרפת, שרצו בשחרור ארצם מעול הנאצים, אם כי תמכו בחלקם באידיאולוגיה של פטן, לרבות במסעו האנטישמי.

הבסיס הראשון של המחתרת הוקם עוד באוקטובר 1940, כאשר התארגנה חבורה של צעירים יהודים משוחררי צבא במסווה של קבוצת ספורט כדי ליצור גוף להגנה עצמית נגד התנכלויותיהם של חוגי הימין. הקבוצה נקראה קבוצת ג׳יאו גראס(Geo Gras), על־שם האולם שבו קיימה את אימוניה. עם חבריה נימנו כמה קציני מילואים, ולפיכך היה לה צביון של יחידה צבאית עם משמעת נוקשה וחלוקה פנימית בין דרגות שונות. כאשר התהווה בקיץ 1942 הקשר בין אנשיה לבין הקצין הצרפתי הלא־יהודי סרן פילפור (Pillafort), שנודע בעמדותיו האנטי־גרמניות, הם מינוהו למפקדם, משום שהיתה לו דרגת קצונה בכירה.

באותו זמן — וללא קשר עם קבוצת ג׳יאו גראס — קמה חבורה נוספת של מתנגדים יהודים. לא היו אלה אנשי צבא אלא אזרחים שנימנו עם העלית החברתית של יהדות אלג׳יריה. בראשם עמדו הרופא הנרי אבולקר ובנו ז'וזה, שפעלו באלג׳יר, וכן קרובי־משפחתם רודה ופיאר קארקסון (Carcassonne), שישבו באוראן. כיוון שנציג אחר ממשפחת אבולקר הענפה פעיל היה בקבוצת ג׳יאו גראס, נקשרו עד־מהרה החוטים בין תאי המחתרת היהודית השונים ובינם לבין פעילי מחתרת לא־יהודים. הגוף הזה, שבו השתלבו יהודים ולא יהודים, פרו־וישיסטים ופרו־גוליסטים, מלוכנים ואפילו אנטישמים מושבעים, הוא שיזם את הקשר עם האמריקנים לקראת ה־8 בנובמבר. האישים היהודים שנימנו עם הנהגת המחתרת, כגון אנרי וז'וזה אבולקר, רפאל וסטפאן אבולקר, הד״ר מוראלי־דאנינוס, רוז'ה ופיאר קארקסון, ברנאר קארסאנטי, גי קאלווה, ארמאן ופיאר אלכסנדר, יוצאי הבורגנות היהודית הגבוהה באלג׳יר ובאוראן, נהגו בתור פאטריוטים צרפתים — ורק בתור כאלה. ללא היסוס כלשהו הם התחברו עם ׳ועד החמישה׳, שבו ישבו למגר־דובריי(Lemaigre-Dubreuil), ז׳אן ריגו(Rigault), הנרי ד׳אסטיה דה־לה־ויז׳רי (d’Astier de La Vigerie), ואן הק (Van Hecke) וטארבה דה סנט־ארדואן (Tarbie de Saint-Ardouin), שאהדתם לווישי לא הפריעה להם להיות אנטי־גרמנים. בקבוצה זו, שהכשירה את הקרקע הפוליטי להתקוממות, בלטו שניים במיוחד: למגר־דובריי והנרי ד׳אסטיה דה־לה־ויז׳רי.

בהיותו תעשיין עשיר, שהעתיק את בתי־החרושת שלו מצרפת לצפון־אפריקה, וכן ימני־קיצוני (׳קאגולאר׳ לשעבר) ואנטי־ריפובליקאני, קיווה למגר־דובריי עד לרגע האחרון כי השחרור האמריקני של צפון־אפריקה יעשה בחסותה של וישי, שמדיניות הפנים שלה תאמה את השקפותיו:

בתור איש מעשה, נראה כי למן שביתת־הנשק אימץ עמדה חד־משמעית נגד שיתוף־הפעולה עם גרמניה […]. פעילותו התעשייתית העניפה עתידה לשמש לו כיסוי אידיאלי לקשרים האמיצים שיקיים בין וישי לאלג׳יר, בהתרוצצו בלי־הרף בין פטן לוויגאן. אהבתו את האינטריגות ואת החשאיות וקשריו העניפים באמריקה עושים אותו למתווך אידיאלי במשא־ומתן אשר קצהו האחד מצוי באלג׳יר, בדמות רוברט מרפי, והאחר בווישי — בחוג המקורב ביותר למרשאל.

איש האֵמונים של למגר־דובריי, ז׳אן ריגו, היה ׳קאגולאר׳ כמותו:

איש תככים, אינטליגנט, חסר־נשמה, מרושע, מבהיל וקר כקרח. עד ה־8 בנובמבר, הוא יפעל כמזכיר־כללי־ארכיונאי בסתר, אמין אולי [..״]. ואולם ביום שלאחר הנחיתה, הוא ישוב וייטול את חופש הפעולה, ויבגוד בכוונה תחילה… בכל בעלי־בריתו הקודמים.

שונה לחלוטין היה הנרי ד׳אסטיה שממארס 1942 היה לאדם המרכזי במחתרת:

…הוא היה קאגולאר; חוזרים ומדברים על כך, והוא עצמו אינו מסתיר זאת. האיש מכור לאינטריגה, עד לעמקי נשמתו, לרצון לנפץ שמשות, לכעין דחף לפעול בשוליים, לפרוק בלי רסן את הכוח האצור בו, העושים אותו לטיפוס של מוסקטר שהונחת בטעות במאה שלנו. אריסטוקרט זה עתיק־שורשים הוא ׳הכבשה השחורה׳ של משפחתו […]. דעותיו ימניות, זה מובן מאליו, אולם הוא אינו מסתיר את היותו מלוכני, יותר ממונארכיסט. מזגו האישי דוחף אותו להיות נאמן לאנשים יותר מאשר לרעיון כלשהו.

עם בואו לאוראן ב־ 1941 בתור קצין המדור השני של שירותי הביטחון, הכיר שם ד׳אסטיה את האב קורדיה (Cordier), ׳שהיה איש־מודיעין יותר מאיש־דת; קצין יותר מכומר׳, את ואן הק, שעמד בראש ה׳שאנטיה דה לה ז׳נס׳, וניצל מוסד וישיסטי זה בתור משענת לקבוצת מחתרת; ואת רוז׳ה קארקסון, תעשיין יהודי צעיר מאוראן, שעתיד היה להפגישו עם ז׳וזה אבולקר. באוגוסט 1942 פגש ד׳אסטיה במנהיג יהודי אחר של המחתרת, רפאל אבולקר, שאירגן באולם הספורט ג׳יאו גראס את כוח־המחץ שנזכר לעיל. זאת ועוד: בתיווכו של ניצב־משטרה אנדרה אשיארי (Achiary), שפיקח בתוקף תפקידו על קבוצות מחתרת שונות, היה ד׳אסטיה בתחילת 1942 לאחד מ׳החמישה׳, שהפכו למועצה העליונה של המחתרת בצפון־אפריקה; הורחקו ממנה עד ליום שקדם את ה־8 בנובמבר היסודות הגוליסטים שאותם ייצגו באלג׳יר רנה קאפיטאן (Capitant), לואי ז׳וקס (Joxe) ורנה מועטי (Moatti). הרחקה זו לא היתה פרי המקרה, וצדק ז׳אק סוסטל בהבחינו בה את אחת התוצאות של המגמה הפוליטית שנתנו לתנועה למגר־דובריי וריגו:

עוינותם כלפי גרמניה לא נפלה מאויבותם את התנועה הגוליסטית. וישי חופשית ולא צרפת חופשית, המהפכה הלאומית משוחררת מן הכפיפות להיטלר ומוגנת בידי וושינגטון — אלה היו המטרות שביקשו להשיג, ומעט מאוד חסר היה כדי שיצליחו… שני אישים אלה, שהיו זריזים ואינטליגנטים, הסתמכו על כוחה ועושרה של ארצות־הברית; הם לא התקשו להטיל את סמכותם על מנהיגי המחתרת […]. ד׳אסטיה וואן הק עם אשיאי, ז׳וזה אבולקר וקארקסון תרמו את קבוצות הלוחמים ואת שירות הידיעות שברשותם; למגר וריגו סיפקו את הקשר האמריקני.

אף בחירת ה׳חמישה׳ את ז׳ירו לא היתה מקרית, בדומה להרחקת הגוליסטים והקומוניסטים; שכן פעפעה אצלם, כמו אצל הגנראל, אותה שנאה כלפי הגרמנים, אותה הערצה כלפי המרשאל ואותה איבה כלפי הריפובליקה ומוסדות הדימוקרטיה. דירו, שהתיימר להכיר את צפון־אפריקה, אף החזיק בדעות חד־ משמעיות על שאלת היהודים שבאיזור:

בצפון־אפריקה הצרפתית, בעיקר באלג׳יריה, השאלה היהודית אינה יורדת מסדר היום. המוסלמי בז ושונא את היהודי, אך אינו יכול בלעדיו. מוסלמים ויהודים הם ילידים שהדת מפרידה ביניהם, עם כל הקנאות וההקצנה הנלוות לכך. אלה כאלה מוצאם משותף, אורחות חייהם דומים והם נזקקים לאותה תזונה; אולם האחד תמיד היה השליט, והשני הנסבל. הראשונים הם עובדי אדמה, רועים, בעיקר לוחמים; השניים — סוחרים, בעלי־מלאכה, מלווים בריבית. אלה פזרנים נצחיים, ואלה מלווים סבלניים. כרגיל, מקץ כמה עשרות שנים, עובר כל רכושם של אלה לידי אלה, אלא אם כן מקבלים בני הפזרנים בחזרה חלק ממה שאיבדו אבותיהם, באמצעות ׳פוגרום׳ או מתוך מתנת־חינם כלשהי. תפקידה של מעצמת־החסות הוא, לפיכך, לדעת לשמור על איזון צודק ככל האפשר בין כל נתיניה.

על כן סירב ז׳ירו בתוקף להחזיר על כנו את ׳צו כרמיה׳:

וישי ביטלה את ׳צו כרמיה׳, ולא היתה לי כל נטייה להשיבו על כנו, על אף הלחץ שהפעילו האמריקנים. יש לי ידידים יהודים מצוינים בצרפת. בשעתי בחרתי ביהודי, מר רנה מאייר, בתור שר לעבודות ציבוריות בממשלתי באלג׳יר. לעתים נדירות פגשתי אדם הגון ממנו ומוכשר ממנו למלא את תפקידו, חרף האבידה האיומה שסבל במות בנו האהוב, שנפל בגבורה למען צרפת. אולם סבור הייתי כי צפון־אפריקה מופרת לי יותר מאשר לכל אלה שנחתו בה לא מכבר. טענתי היתה, וכך היא גם עתה, כי בצפון־אפריקה אין היחס ליהודים צריך להיות אחר מאשר לערבים. הם הרי ילידים שדתם שונה מזו של שכניהם, ותו לא.

מובן מאליו כי אם ילידים אלה, יהודים או מוסלמים, מוכיחים כי בשל פיקחותם, השכלתם, תעודותיהם והתפקידים שמילאו, הם ראויים להיות לאזרחי צרפת, נכון אני בהחלט להעניק להם אזרחות זו, בתנאי שיוותרו על מעמדם האישי.

יהודי צפון אפריקה במלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול תשמ"ו אפריקה הווישיסטית בחסות אמריקנית-עמ'109-106

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל-מעלייתו של רבע חיים בן עטר עד ימינו-שלום בר-אשר ואהרן ממן

. המצב בין שתי מלחמות־העולם

הצהרת באלפור וההחלטות של ועידת סאן-רמו עוררו התלהבות רבה והתרוממות רוח בין יהודי צפון־אפריקה. אווירה של גאולה שררה בקרב קהילות רבות, היא באה לידי ביטוי בצורות שונות: תפילות הודיה, אספות ציבוריות, התעוררות דתית־משיחית, אך גם הרחבת הפעילות הציונית, ובכלל זה התארגנויות לקראת עלייה ארצה והגברת הרכישה של השקל.

במארוקו, יחד עם הקמתן של חברות להעמקת התודעה הדתית — כחברת עץ החיים, במכנאס — קמו אגודות חדשות בערים מראכש, רבאט, מזאגאן, אוג׳דה וקאזאבלאנקה. לא פחות משמעותית היתה הפירצה שנעשתה בראשית שנות העשרים באיזור הצפוני שהיה בחסות ספרד ואליו הגיעו ד׳׳ר אריאל בנציון ונתן הלפרן. בטאנג׳יר נוסדה אגודת מגן דוד, שהתמסרה להפצת השפה העברית ובאל־ עראיש(Larache) הוקמה אגודה בשם בונה ירושלים מיד לאחר ועידת סאן־רמו. במכתב אל ה׳׳ארי שבחבורה, גדול הדור, ד״ר מאקס נורדאו״ היא ביטאה את רגשותיה בזאת הלשון:

זרח אור בחשך. אחדות הלאום עם ישראל עם עולם חזרה לכל כבודה אשר היה לה מימי קדם ולכל פעלה ועבודתה מימי עולם — רוח משפט ושמש צדקה וכל כוחות החיים קמו לתחייה רחוקים נעשו קרובים וכל המעשים רעננים. ישראל גוי אחד בארץ. בקול רנה וחיבה נברך לאלוהנו — אשרינו מה טוב חלקנו שזכינו בימינו.

בתוך כך, כאמור, החלו עשרות משפחות לעשות את דרכן לארץ־ישראל. ב־1920 אף מבקש יו׳׳ר אגודת קול מבשר בצפרו מההסתדרות הציונית לשגר שליח־עלייה למארוקו. ״חלוצינו ישבעו נחת אם תואילו ליישבם במושבות חקלאיות או בשכנותם של שבטים ערביים, כיוון שהם רגילים לחיות בקרבם״.

במוגאדור, הצליח יו״ר האגודה המקומית להשיג מידי הקונסול הבריטי המקומי אשרות־כניסה לכל יהודי העיר שרצו להגר לארץ־ישראל, וזאת לאחר שבקשתם לקבל אשרות לא נענתה על־ידי המוסדות הציוניים." אך, לא כל העולים הגיעו אל יעדם. שיירות שלמות של יהודים חזרו למארוקו, לאחר שנאסרה עליהם הכניסה ליפו: ״הידיעות שהיהודים תושבי מארוקו מפיצים בשובם [מארץ־ישראל] מזיקים לנו מאד״ — דיווח ליאו זוסמן שהיה בשליחות קרן־היסוד באלג׳יריה, שדרכה עברו השבים למארוקו.

באלג׳יריה עצמה אמנם לא חל כל שינוי ממשי ביחסה האדיש של האוכלוסיה היהודית לציונות, אך פה ושם קמו מספר חוגים לתמיכה ברעיון הציוני, בתלמסאן, מדיאה, מוסתגאנס ופריוויל.

משנת 1920 פעלה באלג׳יר האגודה שיבת ציון, או בצרפתית   Union Sioniste Algérienne שמנתה בראשית דרכה 270 חברים. אך לפי עדות מנהיגה, ל. סמאג׳ה, היא לא הצטיינה בפעילות רבה:

            העשירים ובעלי ההשפעה מבין יהודי. אלג׳יר מחרימים את הציונות ולעת עתה אין אנו סומכים על תמיכתם. אגודתנו מורכבת מעניים, מפועלים ומשכירים מהשכבה הנחשלת — אתם אנו פועלים בתקווה שמאוחר יותר נצליח למשוך גם את העשירים ואת הנכבדים (- –           ) אותם יסודות הטוענים, שבהיותם בראש ובראשונה צרפתים אין הם חייבים להתעניין בנושא הציוני ושטוב להם כאן. כולם אנוכיים, קמצנים ופחדנים.

ואכן, עיקר מאמציהם של השליחים שהגיעו לאלג׳יריה בשנים הבאות יכוונו לשבירת המחסום הפסיכולוגי והאידיאולוגי שהפריד בין ההנהגה הקונסיסטוראלית ובין הציונות — מאמצים אלה נדונו לכשלון חרוץ בכל מקום ובמשך כל התקווה. ב־1923 יצליח ליאו זוסמן לגייס את תמיכתם של ראשי הקונסיסטואר בקונסטאנטין להקמת ועד מקומי של קרן היסוד. אך על מידת מחוייבותם הרעיונית של חברי הועד תעיד העובדה כי יו״ר הועד, עו״ד שולטאן, נהג לפתוח את נאומיו במשפט: ״אינני ציוני — אני מקווה, שבאחד הימים אסגל לעצמי את הרעיונות הציוניים״.

בתוניסיה עמדו השנים 1922-1917 בסימן של התבססות והתרחבות. בעת הצהרת באלפור פעלו במדינה שתים־עשרה אגודות: בתוניס, ביזרטה, ספאקס, סוסה, מאהדיה, נאבול, ג׳רבה, קירואן ומוקנין, והמספר הכולל של חבריהם נאמד בכ־2000 איש. בסוסה הקיפה אגודת ״תרחם ציון״ את כל היהודים בעיר זו ושימשה להם מסגרת הדרכה והנחיה בכל תחומי החיים הקהילתיים.

ב־1920 הסכימו כל האגודות הציוניות להתאחד במסגרת הפדראציה הציונית התוניסאית, וזו זכתה כשלושה חודשים לאחר היווסדה, בהכרה רשמית של השלטונות. הישג נדיר זה איפשר לתנועה ליהנות מחופש־פעולה נרחב ומחופש התבטאות מלא באמצעות שני בטאוניה Le Réveil Juif – La Voix Juive.

ההכשר שנתנו השלטונות לתנועה, בצירוף מנהיגותו המוצלחת של אלפרד ואלנסי שייצג את ציוני־תוניסיה בקונגרס הי״ב, גרמו שהאליטה היהודית התוניסאית — בניגוד לזו שבמארוקו, למשל — לא התנכלה לפעילות הציונית, אם כי רוב רובם של חברי־האגודה באו מהשכבות העממיות. כך למשל, על ההכרזה הציבורית שפירסמה הפדראציה הציונית ב־1922 לרגל פתיחת המגבית הראשונה של קרן היסוד, חתמו כל מנהיגי הקהילה, כולל הרב הראשי משה סיטרוק ונשיא ועד הקהילה, א. בסיס.,

 לקראת אמצע שנות העשרים חלה ירידה ניכרת בפעילות הציונית בכל רחבי צפון־אפריקה. משבר זה ארך שנים רבות, ואשר לתוניסיה ולמארוקו הוא נגרם בגלל שורה ארוכה של גורמים, ובמיוחד ההתמערבות, או יותר נכון ה״פראנסיזאציה״, של חלק גדל והולך של האוכלוסיה היהודית מזה והתרחקותה של השכבה המסורתית שמתוכה גייסה התנועה עד אז את רוב חבריה מזה.

בין הביטויים השונים לתהליך המודרניזאציה של יהודי תוניסיה ומארוקו היה המאבק להשגת האזרחות הצרפתית, אשר עד פרוץ מלחמת־העולם השנייה ריתק את האליטה הצעירה של שתי הקהילות, שקיבלה את חינוכה בבתי־הספר של האליאנס. בתוניסיה הוכתר מאבק זה בהצלחה חלקית, כאשר מ־1923 ואילך התאפשרה התאזרחות סלקטיבית של היהודים. לא כן לגבי מארוקו, שבה בעיית האזרחות נשארה מוקד להתנצחות בין קהילתית ולהתדיינות בין הקהילה לשלטונות. נוסף על כך, כתוצאה מהמגבלות המקומיות בתחומי החינוך והתעסוקה, נהרו מאות צעירים יהודיים לצרפת לשם השלמת לימודיהם ולפעמים גם לשם קבלת האזרחות הנכספת שהוענקה ביתר קלות במטרופולין מאשר בפרוטקטוראטים. כל זה גרם לדלדולה המספרי והאיכותי של שכבת הצעירים והמשכילים שהיו מסוגלים להירתם לפעילות ציונית, ושממילא החלו להיסחף אחרי זרמים אידיאולוגיים אחרים, דוגמת הסוציאליזם והקומוניזם.

בהקשר זה, יש לציין את יחסם העויין של השלטונות כלפי הפעילות הציונית בשני הפרוטקטוראטים. אם כי הצרפתים גילו יותר סובלנות בתוניסיה מאשר במארוקו, הם התנגדו עקרונית לפעילות פוליטית כלשהי מצד נתיני שתי הארצות, ובכללם הנתינים היהודים:

על מדיניותנו כלפי היהודים בצפון־אפריקה שומה להיות כרוכה במדיניותנו כלפי המוסלמים. עלינו להתנגד ללאומיות היהודית כשם שאנו מתנגדים לפאן אסלאמיות ולפאן־ערביות ולהמשיך לשלב באיטיות ובזהירות את שני העמים בתוך תרבותנו. [אשר ליהודים] נוכל להגשים מטרתנו זאת בשיתוף פעולה עם כי ״ח       .

מצד אחר, מעבר לחששות מתגובתם הנזעמת של הערבים מפני הציונות, נטו הצרפתים לראות בתנועה זו ובמוסדותיה המרכזיים ארגונים פרו־בריטיים. כך למשל, הם התייחסו בחשדנות רבה אל העלייה הספונטאנית ממארוקו בשלהי מלחמת־העולם הראשונה:

כל תזוזה של אוכלוסין לכיוון ארץ־ישראל היא בעיני רוב הצרפתים, אקט שמגמתו לחזק את ההשפעה הבריטית על־חשבון ההשפעה הצרפתית.

כבר ב־1919 הם התנגדו להקמת אגודה ציונית בקאזאבלאנקה בטענה ״שאין צורך להתקשר עם גורמים זרים כדי לשפר את מצבה של הקהילה היהודית המארוקאית״. ארבע שנים אחר־כך הם אסרו כליל על פעילות ציונית באיזור פאס, וב־1924 הם אסרו על הפצת העתון ״העולם״ במארוקו כמו גם על כל המגביות לטובת המפעל הארצישראלי, פרט לשקל שהועבר החל מ־1924 דרך ועדי הקהילות אל הקונסוליה הצרפתית בירושלים.

יחסם השלילי של השלטונות הצרפתיים גרם במישרין להתרחקותם של נכבדי הקהילה מהפעילות הציונית. ועד־הקהילות וראשיהם, אשר חבו את מעמדם לשלטונות, הערימו קשיים רבים על דרכן של האגודות וכך צומצם עוד יותר היקף הפעילות הציונית במארוקו.

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל-מעלייתו של רבע חיים בן עטר עד ימינו-שלום בר-אשר ואהרן ממן –עמ'119-114 .

דברי משפטנים-הד'ימה-בת יאור 1986

  1. 15. בתי־כנסת וכנסיות

בתחילת המאה ה־14, לאחר שסגרו את מקומות עבודת־האלוהים של הד׳ימים, שאלו לדעתו של המשפטן אבן־תיימיה בנושא.

תַקִי אל־דין אחמד אבן תַיימִיה, מראשי האסכולה החַנְבַּלית (היותר מחמירה שבאסכולות המשפט המוסלמיות), 1328-1263.

מה דעתך (ישמור אללה חסדו לך) בדבר בתי־הכנסת בקאהיר ובשאר מקומות שנסגרו בצו השלטונות, בשים לב לכך שהיהודים והנוצרים טוענים כי עוול הוא זה והם מבקשים לשוב ולפתוח את הבניינים האלה, ולתכלית זו דרשו את התערבותו של השליט (ישמרהו אללה, ינצרהו ויגוננהו!)? כלום יש להיענות לבקשתם או לא, שכן לדבריהם בתי־הכנסת והכנסיות האלה עתיקים הם מאד וכבר היו קיימים בזמנו של אמיר־המאמינים, עומר בן ח׳טאב ואחרים? הם מבקשים להשאירם כמו שהיו בזמנו של עומר ושאר הח׳ליפים והם טוענים שסגירתם של בתי־הכנסת האלה מנוגדת לתנאים שהעמידו הח׳ליפים הצדיקים, ״אל־ח׳לפא אל־ראשדון״.(ארבעת החליפים הראשונים: אבו בכר, עומר, עות'מאן ועלי-661-632 )

 חשובת אבן־תיימיה: באשר לטענתם שעוול עשו המוסלמים בסגירת כּנאיס [מקומות פולחן] אלה, הרי זה שקר המנוגד באמת לדעתם של כלל המוסלמים. אכן, כל המוסלמים והאמאמים מלשעבר, כדוגמת ספיאן אל־תַ׳וְרִי,- אבו עבדאללה ספיאן אל־ת׳ורי(מאה ח׳), חכם־דת וסגפן מהולל.אל־אוזאעי, – אבו־עמר אל־אוזאעי(מאה ח׳), מראשי נציגיה של אסכולה במשפט הדתי, שהתפתחה בראשית האסלאם בסוריה ונעלמה. אל־חאו־ת׳ אבן אסעד – אבו־עבדאללה חארת׳ בן אסעד אל־מֻחאסָבי (נפ׳ 857), איש־הלכה וחכם־דת מן האסכולה השאפעית- ואחרים, וכן חברי הנביא ותלמידיהם (יברכם אללה כל הימים!), פוסקים פה־אחד שאם יחפוץ האמאם להרוס את כל בתי־הכנסת והכנסיות בארצות המאמינים, למשל במצרים, בסודאן, בגלילות הפרת בסוריה ובארצות כדוגמתן, אם ירצה להחריבם כדעתם של הגורסים כך, לא עוול יהיה זה מצדו ולא עוד אלא חובה תהיה זו להישמע לו. כל אשר יקומו נגדו יעבור על אמנת אללה ויחטא חטא מתועב מאין כמוהו. יתר על כן, אם הם טוענים שבתי־הכנסת והכנסיות האלה קיימים מימי עומר אבן אל־ח׳טאב וכי ״הח׳ליפים הצדיקים״ השאירום בבעלותם, הרי גם זה שקר. המסורת מוכיחה שקאהיר נוסדה כשלוש־מאות שנה לאחר עומר אבן אל־ח׳טאב, לאחר בגדאד, בצרה, כופה וואסט. יתר על כן, מוסכם על המוסלמים שאסור ליהודים ולנוצרים לבנות בתי־כנסת וכנסיות בערים שנוסדו על־ידי המוסלמים.

אפילו כאשר הושג הכיבוש המוסלמי בכניעה ובחוזה־שלום ועקב כך הורשו היהודים והנוצרים להחזיק במקומות־פולחנם, בכל־זאת אפילו אז העמיד עומר תנאי שלא יבנו חדשים בשטחים הכבושים, ובוודאי לא בערים שיסדו המוסלמים. באשר לארצות שנכבשו בזרוע (כגון ארץ־הנהריים ומצרים, שבהן לא הוצעה כניעה למוסלמים), ואשר בהן בנו המוסלמים ערים, רשאים הם אפילו לסלק את בתי־הכנסת והכנסיות העומדים כבר על תלם לבל יישארו עוד בתי־כנסת וכנסיות, אלא אם כן נעשה חוזה שנתן רשות מעין זו. (עמ׳ 10-9)

אבן־תיימיה, אצל שריינר

16.מקומות־התפילה של הד׳ימים, מלבושיהם ומנהגם

אלה הסבורים כי תועבה היא להתפלל בכנסיה או בבית־כנסת מוסיפים ואומרים שאלה הם מקומות של כפירה ועבודה זרה. אכן נתעבים הם יותר מבתי־מרחץ, בתי־קברות או מזבלות, שהרי אלה מקומות של זעם־האלוהים. בדומה לזה אסר הנביא על התפילה בארץ־בבל לאמור: ״ארורה היא״. ועל סמך המארה הזאת הצדיק את ההימנעות מן התפילה שם. והנה הכנסיות הללו הן מקומות של מארה וזעם־אלוהים, ורוגז יירד על אשר בתוכן, כדברי אחד מחברי הנביא: ״התרחק מן היהודים והנוצרים בימי חגיהם כי זעם יירד עליהם בעת ההיא״. יתר על כן, הלא בתיהם של אויבי אללה הם אלה, ואין לסגוד לאללה בבתי אויביו. (עמ׳ 57-56)

אסור להם (לנוצרים) להשמיע במקושיהם אלא בחשאי במעמקי כנסיותיהם כי צליל המקושים הוא דגל הכפירה וגם סימנה החיצון […] אמר מאלךּ אבן־אנאס: ״בהישמע המקושים זעפו של הרחמן מתעורר, ואז מלאכים יורדים אל ארבע כנפות הארץ וחוזרים ואומרים: ׳אמרו כי אחד הוא/ עד אשר ישוב ריבון־העולמים מזעפו״.

(עמ׳ 61-59)

הסיבה להשמעתם בתוך הכנסיה היא שאפשר יהיה לאסור עליהם בסופו של דבר. שהרי ברגיל המקושים תלויים במרומי הכנסיה כדי שיישמע קולם למרחקים כאשר יצלצלו בהם. אם ייאלצו להקיש בכנסיה פנימה הרי לא ישמע איש את ההקשה ולא ישים לב אליה, ממילא יבוטל מכל־וכל ולפי שלא יצלח למטרתם […] אכן באמצעות האד׳אן [קריאת־התפילה המוסלמית] ביטל אללה ישתבח־ויתעלה את השמעת המקוש הנוצרי ושופר (־האיל) היהודי לפי שהאד׳אן הוא בבחינת קריאה לאללה ישתבח וייחודו ועבודתו … והוא פיאור האסלאם, גילוי הקריאה־לאמת, החנקת קריאת הכפירה, ובכך הומרו המקוש והטנבור… ממש כמו שהמיר את כתבי השטן בקוראן. (עמ׳ 62)

מלבושים מיוחדים

״השפלה וקלס יפלו בגורל הממרים את פי״. הד׳ימים הם הממרים ביותר את מצוותו והמפירים ביותר את דברו; לכן יאה להם שיושפלו על־ידי שיבדילום ממנהג המוסלמים שאותם רומם אללה מכוח ציותם לו ולנביאו יתר על אלה שהמרו את פיו ואת פי שליחו. את אלה השפיל, זילזל בהם ושם אותם לתועבה, למען יהיה אות־הבוז גלוי עליהם לעיני־כל ועל־פי מראיהם יבדילום. החובה לכפות עליהם סימן מובהק (ע׳יאר) הריהי ברורה מדברי הנביא: ״מי אשר ידמה להם (לד׳ימים) ייחשב אחד מהם״. […] חובה היא לאלץ את הכופר להישאר דומה לבני־עמו למען יוכלו המוסלמים לגלותו. הכי לא אמר הנביא: ״הרוכב יברך לשלום את ההולך רגלי, ההולך רגלי את היושב, היחיד את העצרת״ […] לכן אסור להקדים שלום ליהודי או לנוצרי. אם אותנו [המוסלמים] יברך אחד מהם לשלום וענינו: ״ועליך״. הואיל וכך מנהג אמירת־השלום, הרי יש לכפות על הד׳ימים מלבוש מיוחד כדי שאפשר יהיה לזהותם ולקיים כיאות את הדין בענין אמירת השלום ולמען יוכל המוסלמי לדעת מי הוא שבירכו לשלום: האם מוסלמי הוא, שראוי לברכו בשלום, אוד׳ימי הוא, שאינו ראוי? […] יתר על כן, המלבוש המיוחד יפה גם לצרכים אחרים. שעל־ידי כך יידע [המוסלמי] כי אל לו לצאת לקראתו, אל לו להושיבו במקום של כבוד, אל לו לנשק את ידו, אל לו לעמוד לפניו לשרתו, אל לו לפנות אליו בכינויים ״אחי״ או ״אדוני״ וכיוצא בזה, אל לו לאחל לו הצלחה או כבוד כנהוג ביחס למוסלמי, אל לו לתת לו מכספי ההקדשים והצדקה של המוסלמים. אל לו להזמינו להעיד, לא לקטיגוריה ולא לסניגוריה, אל לו למכור לו עבד מוסלמי ואל לו להניחו להחזיק ברשותו ספרי קוראן, וכיוצא באלה כללים הנוגעים למוסלמים. לפיכך, לולא האיסור הזה, היו נוהגים בו באורח השמור למוסלמים בלבד. (עמ׳ 81)

הצניף הוא כתרם של הערבים. […] צניפים אינם לבושם של בני־ישראל אלא של הערבים. אמר אבו־קאסם: ״אסור לד׳ימי לחבוש צניף, לפי שאינו זכאי לכבוד בארץ־האסלאם ולפיכך אין זה לבושו״. (עמ׳ 84)

אסור באיסור גמור לפנות אל ד׳ימי בלשון ״אדוני״ או ״רבי״, שנאמר בחדית׳: ״אל תקרא לצבוע ׳אדוני; כי אם אמנם ׳אדונך הוא הרי העלית עליך את כעסו של אדונך־שבשמיים״. אסור גם לכנותם ״תפארת הממלכה״, ״עמוד הממלכה״ וכו'… אם יש בהם מי שמתפנה בתארים אלה, אין מוסלמי צריך לכנותו בהם. אם נוצרי האיש, יקרא אליו: ״הוי, אתה הנוצרי״, ״הוי, אתה נושא הצלב״, ואם יהודי האיש, יפנה אליו במלים: ״הוי אתה הישראלי, היהודי״. (עמ׳ 115)

חובה על הד׳ימי לכבד את המוסלמים בעצרותיהם ולנהוג בהם כבוד והוקרה. לא יונֶה אותם, ולא יבוא במחיצתם בלי רשותם. לא יעשה מעשים של זילזול או חוסר־נימוס במעמדם. ברך יברכם בשלום כיאה להם. לא יפשוט רגליו ולא ירים קולו במעמדם. (עט׳ 118)

אם יוזנחו חוקיו אלה של עומר או אם יחליפום באחרים, הגם שחכמי־הדת מקבלים זאת, יש בזה משום התרשלות מצד האיש אשר אללה נתן את דברי האמת בלבו ועל לשונו, ונצחון הוא לאויבי אללה, שהרי בכך הוא מניח להם להפגין את כפירתם ולצאת מפחיתותם, ונמצא שהוא מוציא לעז על דת אללה, נביאו, ספרו ועל המוסלמים […] וההוכחות אשר הוספנו מאשרות כי הג׳האד חובה הוא עד אשר יהיה דבר אללה עליון על כל, ועד אשר יימנו הכל עם דת אללה [האסלאם], עד אשר תעוֹז דת אללה על כל הדתות ועד אשר ישלמו את מס־הגולגולת כיכולתם בהיותם מושפלים. (עמ׳ 237-236)

אבן קַאיֹם אל־ג׳אוזיה (נפ׳ 1350)

דברי משפטנים-הד'ימה-בת יאור 1986 – עמ' 168-165

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 132 מנויים נוספים

פברואר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ינו   מרץ »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
2425262728  

רשימת הנושאים באתר