דברי משפטנים-הד'ימה-בת יאור 1986

  1. 15. בתי־כנסת וכנסיות

בתחילת המאה ה־14, לאחר שסגרו את מקומות עבודת־האלוהים של הד׳ימים, שאלו לדעתו של המשפטן אבן־תיימיה בנושא.

תַקִי אל־דין אחמד אבן תַיימִיה, מראשי האסכולה החַנְבַּלית (היותר מחמירה שבאסכולות המשפט המוסלמיות), 1328-1263.

מה דעתך (ישמור אללה חסדו לך) בדבר בתי־הכנסת בקאהיר ובשאר מקומות שנסגרו בצו השלטונות, בשים לב לכך שהיהודים והנוצרים טוענים כי עוול הוא זה והם מבקשים לשוב ולפתוח את הבניינים האלה, ולתכלית זו דרשו את התערבותו של השליט (ישמרהו אללה, ינצרהו ויגוננהו!)? כלום יש להיענות לבקשתם או לא, שכן לדבריהם בתי־הכנסת והכנסיות האלה עתיקים הם מאד וכבר היו קיימים בזמנו של אמיר־המאמינים, עומר בן ח׳טאב ואחרים? הם מבקשים להשאירם כמו שהיו בזמנו של עומר ושאר הח׳ליפים והם טוענים שסגירתם של בתי־הכנסת האלה מנוגדת לתנאים שהעמידו הח׳ליפים הצדיקים, ״אל־ח׳לפא אל־ראשדון״.(ארבעת החליפים הראשונים: אבו בכר, עומר, עות'מאן ועלי-661-632 )

 חשובת אבן־תיימיה: באשר לטענתם שעוול עשו המוסלמים בסגירת כּנאיס [מקומות פולחן] אלה, הרי זה שקר המנוגד באמת לדעתם של כלל המוסלמים. אכן, כל המוסלמים והאמאמים מלשעבר, כדוגמת ספיאן אל־תַ׳וְרִי,- אבו עבדאללה ספיאן אל־ת׳ורי(מאה ח׳), חכם־דת וסגפן מהולל.אל־אוזאעי, – אבו־עמר אל־אוזאעי(מאה ח׳), מראשי נציגיה של אסכולה במשפט הדתי, שהתפתחה בראשית האסלאם בסוריה ונעלמה. אל־חאו־ת׳ אבן אסעד – אבו־עבדאללה חארת׳ בן אסעד אל־מֻחאסָבי (נפ׳ 857), איש־הלכה וחכם־דת מן האסכולה השאפעית- ואחרים, וכן חברי הנביא ותלמידיהם (יברכם אללה כל הימים!), פוסקים פה־אחד שאם יחפוץ האמאם להרוס את כל בתי־הכנסת והכנסיות בארצות המאמינים, למשל במצרים, בסודאן, בגלילות הפרת בסוריה ובארצות כדוגמתן, אם ירצה להחריבם כדעתם של הגורסים כך, לא עוול יהיה זה מצדו ולא עוד אלא חובה תהיה זו להישמע לו. כל אשר יקומו נגדו יעבור על אמנת אללה ויחטא חטא מתועב מאין כמוהו. יתר על כן, אם הם טוענים שבתי־הכנסת והכנסיות האלה קיימים מימי עומר אבן אל־ח׳טאב וכי ״הח׳ליפים הצדיקים״ השאירום בבעלותם, הרי גם זה שקר. המסורת מוכיחה שקאהיר נוסדה כשלוש־מאות שנה לאחר עומר אבן אל־ח׳טאב, לאחר בגדאד, בצרה, כופה וואסט. יתר על כן, מוסכם על המוסלמים שאסור ליהודים ולנוצרים לבנות בתי־כנסת וכנסיות בערים שנוסדו על־ידי המוסלמים.

אפילו כאשר הושג הכיבוש המוסלמי בכניעה ובחוזה־שלום ועקב כך הורשו היהודים והנוצרים להחזיק במקומות־פולחנם, בכל־זאת אפילו אז העמיד עומר תנאי שלא יבנו חדשים בשטחים הכבושים, ובוודאי לא בערים שיסדו המוסלמים. באשר לארצות שנכבשו בזרוע (כגון ארץ־הנהריים ומצרים, שבהן לא הוצעה כניעה למוסלמים), ואשר בהן בנו המוסלמים ערים, רשאים הם אפילו לסלק את בתי־הכנסת והכנסיות העומדים כבר על תלם לבל יישארו עוד בתי־כנסת וכנסיות, אלא אם כן נעשה חוזה שנתן רשות מעין זו. (עמ׳ 10-9)

אבן־תיימיה, אצל שריינר

16.מקומות־התפילה של הד׳ימים, מלבושיהם ומנהגם

אלה הסבורים כי תועבה היא להתפלל בכנסיה או בבית־כנסת מוסיפים ואומרים שאלה הם מקומות של כפירה ועבודה זרה. אכן נתעבים הם יותר מבתי־מרחץ, בתי־קברות או מזבלות, שהרי אלה מקומות של זעם־האלוהים. בדומה לזה אסר הנביא על התפילה בארץ־בבל לאמור: ״ארורה היא״. ועל סמך המארה הזאת הצדיק את ההימנעות מן התפילה שם. והנה הכנסיות הללו הן מקומות של מארה וזעם־אלוהים, ורוגז יירד על אשר בתוכן, כדברי אחד מחברי הנביא: ״התרחק מן היהודים והנוצרים בימי חגיהם כי זעם יירד עליהם בעת ההיא״. יתר על כן, הלא בתיהם של אויבי אללה הם אלה, ואין לסגוד לאללה בבתי אויביו. (עמ׳ 57-56)

אסור להם (לנוצרים) להשמיע במקושיהם אלא בחשאי במעמקי כנסיותיהם כי צליל המקושים הוא דגל הכפירה וגם סימנה החיצון […] אמר מאלךּ אבן־אנאס: ״בהישמע המקושים זעפו של הרחמן מתעורר, ואז מלאכים יורדים אל ארבע כנפות הארץ וחוזרים ואומרים: ׳אמרו כי אחד הוא/ עד אשר ישוב ריבון־העולמים מזעפו״.

(עמ׳ 61-59)

הסיבה להשמעתם בתוך הכנסיה היא שאפשר יהיה לאסור עליהם בסופו של דבר. שהרי ברגיל המקושים תלויים במרומי הכנסיה כדי שיישמע קולם למרחקים כאשר יצלצלו בהם. אם ייאלצו להקיש בכנסיה פנימה הרי לא ישמע איש את ההקשה ולא ישים לב אליה, ממילא יבוטל מכל־וכל ולפי שלא יצלח למטרתם […] אכן באמצעות האד׳אן [קריאת־התפילה המוסלמית] ביטל אללה ישתבח־ויתעלה את השמעת המקוש הנוצרי ושופר (־האיל) היהודי לפי שהאד׳אן הוא בבחינת קריאה לאללה ישתבח וייחודו ועבודתו … והוא פיאור האסלאם, גילוי הקריאה־לאמת, החנקת קריאת הכפירה, ובכך הומרו המקוש והטנבור… ממש כמו שהמיר את כתבי השטן בקוראן. (עמ׳ 62)

מלבושים מיוחדים

״השפלה וקלס יפלו בגורל הממרים את פי״. הד׳ימים הם הממרים ביותר את מצוותו והמפירים ביותר את דברו; לכן יאה להם שיושפלו על־ידי שיבדילום ממנהג המוסלמים שאותם רומם אללה מכוח ציותם לו ולנביאו יתר על אלה שהמרו את פיו ואת פי שליחו. את אלה השפיל, זילזל בהם ושם אותם לתועבה, למען יהיה אות־הבוז גלוי עליהם לעיני־כל ועל־פי מראיהם יבדילום. החובה לכפות עליהם סימן מובהק (ע׳יאר) הריהי ברורה מדברי הנביא: ״מי אשר ידמה להם (לד׳ימים) ייחשב אחד מהם״. […] חובה היא לאלץ את הכופר להישאר דומה לבני־עמו למען יוכלו המוסלמים לגלותו. הכי לא אמר הנביא: ״הרוכב יברך לשלום את ההולך רגלי, ההולך רגלי את היושב, היחיד את העצרת״ […] לכן אסור להקדים שלום ליהודי או לנוצרי. אם אותנו [המוסלמים] יברך אחד מהם לשלום וענינו: ״ועליך״. הואיל וכך מנהג אמירת־השלום, הרי יש לכפות על הד׳ימים מלבוש מיוחד כדי שאפשר יהיה לזהותם ולקיים כיאות את הדין בענין אמירת השלום ולמען יוכל המוסלמי לדעת מי הוא שבירכו לשלום: האם מוסלמי הוא, שראוי לברכו בשלום, אוד׳ימי הוא, שאינו ראוי? […] יתר על כן, המלבוש המיוחד יפה גם לצרכים אחרים. שעל־ידי כך יידע [המוסלמי] כי אל לו לצאת לקראתו, אל לו להושיבו במקום של כבוד, אל לו לנשק את ידו, אל לו לעמוד לפניו לשרתו, אל לו לפנות אליו בכינויים ״אחי״ או ״אדוני״ וכיוצא בזה, אל לו לאחל לו הצלחה או כבוד כנהוג ביחס למוסלמי, אל לו לתת לו מכספי ההקדשים והצדקה של המוסלמים. אל לו להזמינו להעיד, לא לקטיגוריה ולא לסניגוריה, אל לו למכור לו עבד מוסלמי ואל לו להניחו להחזיק ברשותו ספרי קוראן, וכיוצא באלה כללים הנוגעים למוסלמים. לפיכך, לולא האיסור הזה, היו נוהגים בו באורח השמור למוסלמים בלבד. (עמ׳ 81)

הצניף הוא כתרם של הערבים. […] צניפים אינם לבושם של בני־ישראל אלא של הערבים. אמר אבו־קאסם: ״אסור לד׳ימי לחבוש צניף, לפי שאינו זכאי לכבוד בארץ־האסלאם ולפיכך אין זה לבושו״. (עמ׳ 84)

אסור באיסור גמור לפנות אל ד׳ימי בלשון ״אדוני״ או ״רבי״, שנאמר בחדית׳: ״אל תקרא לצבוע ׳אדוני; כי אם אמנם ׳אדונך הוא הרי העלית עליך את כעסו של אדונך־שבשמיים״. אסור גם לכנותם ״תפארת הממלכה״, ״עמוד הממלכה״ וכו'… אם יש בהם מי שמתפנה בתארים אלה, אין מוסלמי צריך לכנותו בהם. אם נוצרי האיש, יקרא אליו: ״הוי, אתה הנוצרי״, ״הוי, אתה נושא הצלב״, ואם יהודי האיש, יפנה אליו במלים: ״הוי אתה הישראלי, היהודי״. (עמ׳ 115)

חובה על הד׳ימי לכבד את המוסלמים בעצרותיהם ולנהוג בהם כבוד והוקרה. לא יונֶה אותם, ולא יבוא במחיצתם בלי רשותם. לא יעשה מעשים של זילזול או חוסר־נימוס במעמדם. ברך יברכם בשלום כיאה להם. לא יפשוט רגליו ולא ירים קולו במעמדם. (עט׳ 118)

אם יוזנחו חוקיו אלה של עומר או אם יחליפום באחרים, הגם שחכמי־הדת מקבלים זאת, יש בזה משום התרשלות מצד האיש אשר אללה נתן את דברי האמת בלבו ועל לשונו, ונצחון הוא לאויבי אללה, שהרי בכך הוא מניח להם להפגין את כפירתם ולצאת מפחיתותם, ונמצא שהוא מוציא לעז על דת אללה, נביאו, ספרו ועל המוסלמים […] וההוכחות אשר הוספנו מאשרות כי הג׳האד חובה הוא עד אשר יהיה דבר אללה עליון על כל, ועד אשר יימנו הכל עם דת אללה [האסלאם], עד אשר תעוֹז דת אללה על כל הדתות ועד אשר ישלמו את מס־הגולגולת כיכולתם בהיותם מושפלים. (עמ׳ 237-236)

אבן קַאיֹם אל־ג׳אוזיה (נפ׳ 1350)

דברי משפטנים-הד'ימה-בת יאור 1986 – עמ' 168-165

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 124 מנויים נוספים

פברואר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ינו   מרץ »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
2425262728  
רשימת הנושאים באתר