חקרי מערב-משה בר-אשר-לשונות היהודים במזרח ובמערב ומסורות הלשון הניבטות מהן- 2017

צורות היחיד של השמות חַרְצֻבוֹת ומִגְבָּעוֹת

אעבור עכשיו לפן היוצר שבמרכיב העברי בלשונות היהודים וכתרומתו לעברית עצמה. כידוע, לא מעטים הם השמות במקורות שלנו שאין לנו נתונים שלמים על כל הפרדיגמה שלהם, ואפילו לא על צורת היחיד והמשקל שלהם. רק בתקופות מאוחרות יש עדויות בלשון הכתובה להשלמת הפרדיגמה. ואכן, לא מעט שמות באים במקרא רק בצורת הרבים, ואיננו יודעים מה הייתה צורת היחיד שלהם. רק בתקופות מאוחרות אנו מוצאים בטקסטים שנכתבו עברית בפרוזה או בשירה את צורת היחיד שנגזרה מצורת הרבים שבמקרא.

לעתים העדות על צורת היחיד אינה מצויה כלל בטקסט שנכתב עברית, אלא היא עולה מן המרכיב העברי שבאחת מלשונות היהודים. והלשון היהודית היא המוסיפה את הנתון החסר לפרדיגמה של השם. אין מניעה להניח שהצורה בלשון היהודית נוצרה בידי תלמיד חכם שהשתמש בה בדרוש שלו או בשיח אחר שלו. בזה מתגלה גם הפן היוצר של לשונות היהודים במרכיב העברי שבהן. אבוא עתה לפרש את דבריי בשתי דוגמות מבוררות ומפורשות. השמות חַרְצֻבּוֹת ומִגְבָּעוֹת – לא באה במקרא צורת היחיד שלהם, ורק בספרות מאוחרת הכתובה עברית ובאחת מלשונות היהודים יש תיעוד לצורות היחיד שנגזרו מכל אחת מצורות הרבים האלה.

השם חַרְצֻבּוֹת מצוי בשני פסוקי מקרא: ״פתח חרצבות רשע, התר אֲגֻדוֹת מוטה״ (ישעיהו נח 6; כאן השם נתפרש ׳קשרים׳, ׳כבלים'); ״כי אין חרצבות למותם ובריא אולם״(תהלים עג 4; בפסוק זה השם נתבאר ׳ייסורים׳). רק בספרות ימי הביניים יש תיעוד לצורת יחיד של השם, והיא חַרְצֹב שנגזרה מצורת הרבים. המילה מצויה בימי הביניים, כגון בספר הגלוי לרב סעדיה גאון: ״קומה ה׳ עזור את משפטיך, קשר למו חרצב וירבצו בחונימו״.

אבל ליד צורת היחיד חרצֹב, מוכרת לנו גם הצורה בחתימת הנקבה חַרְצֻבָּה.

במו אוזניי שמעתי כלפני חמישים שנה את המילה מפי אישה ירושלמית בדיבורה העברי במשמעות ׳דבר מכוער׳. כששאלתיה על אודות המילה הזאת, היא ענתה לי שהמילה הייתה משמשת בספרדית היהודית שהיא דיברה בבית הוריה, ומשם היא נטלה אותה ומשתמשת בה בכל פעם שהיא נתקלת בדבר מכוער(ולאו דווקא כיעור פיזי). היא עוד הוסיפה שהיא משתמשת בדיבורה העברי גם במילה פוסטמה (=פרונקל), שנטלה מלשון האם שלה. ואכן השם חרצבה מובא במילונו של דוד בוניס. הוא מביא שם שתי צורות:          xarsuba ומציין שהשם משמש בשתי

הוראות: (א) ׳אוכל רע׳, על פי מאמר של מוסקונה על הספרדית היהודית בבולגריה; (ב) ׳כיעור׳, על פי ספרו של רוזנס, דברי ימי ישראל בתוגרמה, כרך ה. מותר לשער, שהצורה נתחדשה בידי תלמיד חכם בדרוש שדרש בספרדית־יהודית.

השם מִגְבָּעוֹת שעניינו ׳הכובעים שהכוהנים ההדיוטות חבשו׳, מצוי בתורה בארבע הופעות, כגון ״וחבשת להם מגבעות״(שמות כט 9). בימי הביניים גזרו מצורת הרבים הזאת שתי צורות יחיד – מִגְבָּע ומִגְבַּעַת, ובמאה התשע־עשרה נוספה גם הצורה מִגְבָּעָה. מאחר שדנתי בעניין זה בפירוט במקום אחר, אסתפק כאן אך בהדגמה קצרה. אחת העדויות לצורה מִגְבָּע מצויה אצל הפייטן אלעזר בן פינחס, איש המאה התשיעית: ״בחנוכה פצחו שיר כלולי המגבע״. עדות אחת לשם מִגְבַּעַת באה אצל שמואל ברבי הושענא: ״למלתו יתפסון כל תופשי מגבעת״. עדויות כתובות לצורה מִגְבָּעָה ידועות לנו לעת הזאת רק מן המאה התשע־עשרה. היא מצויה למשל בספר ״תולדות הטבע״ של מנדלי מוכר ספרים: הַמִּגְבָּעָה. ויש מי שקדמו למנדלי מעט שנים בשימוש בצורה הזאת.

מהצורה מִגְבָּעוֹת אכן אפשר היה לגזור את כל שלוש הצורות הנזכרות. מִגְבָּע כמו השם מִפְעָל שצורת הרבים שלו היא מִפְעָלוֹת; מִגְבַּעַת כמו מִשְׁלַחַת, שלה צורת רבים מִשְׁלָחוֹת; מִגְבָּעָה כמו מִשְׂפָּחָה, שצורת הריבוי שלה היא מִשְׁפָּחוֹת. כאמור, לפי מצב הידיעות שלנו כיום שתי הצורות מִגְבָּע ומִגְבַּעַת מתועדות בעברית הכתובה כבר בימי הביניים, והצורה מִגְבָּעָה מתועדת בכתב במאה התשע־עשרה. והנה הצורה הזאת תועדה במרכיב העברי בערבית היהודית של הקהילות באזור תאפילאלת ובאזור תודגה במרוקו. הרי משפט לדוגמה: דבליז כביתו פלמגבעה / (=הצמיד – הסתרתי אותו במגבעה). ושמעתי עדות לצורה מִגְבָּעָה גם מפי יהודי מגרדאיה שבאלג׳יריה בדיבורו הערבי.

כאמור, הצד השווה לאזורים תאפילאלת ותודגה במרוקו וגרדאיה באלג׳יריה שהם אזורי פריפריה, ועל יסוד היכרותי עם להגי היהודים בשלושת האזורים, לרבות יסודות מיוחדים להם במרכיב העברי, אני מעז לשער במידה רבה של סבירות שהמילה מגבעה שימשה שם מאות בשנים, הרבה לפני שתועדה במאה התשע־עשרה בטקסטים הכתובים עברית.

הגיית השווא הנע במרוקו

המילים העבריות והארמיות שבלשונות היהודים אינן מלמדות רק על עצמן. פעמים שקו לשוני בהגייה ובדקדוק, שנהג בעברית ונעקר ממנה בתקופה קדומה, ניבט אפילו ממילים אחדות בלבד ששוקעו בלשונות הדיבור של בני הקהילות. כבר בעבר העמדתי על האפשרות שבמסורתם של יהודי ארם צובה, היא חלב שבסוריה, הקמץ היה נהגה כתנועה אחורית (O) לפני מאות בשנים, היינו לפני השתרשות ההגייה הספרדית ההוגה אותו כתנועה קדמית – [a], כמו הפתח. לשון אחר, יש בידינו עדויות להגיית הקמץ בדרך קרובה למסורת טבריה. כיום, אחרי איסוף של נתונים נוספים אפשרות זו נראית בעיניי סבירה מאוד. אני מתכוון למילים שחדרו בימי הביניים לדיבורם הערבי של יהודי ארם צובה, כגון חכם, חמץ ומצה, שנהגו בערבית שלהם massu ,humis ,huxum. כדבר הזה משתקף בשם המשפחה שַׁמּוּשׁ שהגייתו היא ככל הנראה הגייה מקומית של השם שַׁמַּשׁ. המימוש של [0] כ־[U] משני, והוא תוצאה של השפעת הערבית שבפיהם. התנועה האחורית נהגית [u], ומימושה כ־0]1] מתרחש רק ליד הגה נחצי.

במבטא מלומד השם נהגה שַׁמּוֹשׁ, כפי שמקפיד הסופר אמנון שמוש להגות את שם משפחתו. ראה מה שכתבתי על ההגייה הזאת בחלב (בר־אשר, מוליצ״א, עמ^׳ 221, §31; והערה 65 שם).

חקרי מערב-משה בר-אשר-לשונות היהודים במזרח ובמערב ומסורות הלשון הנבטות מהן- 2017 – עמ'