ארכיון יומי: 24 בפברואר 2019


Ma mère, la bienfaitrice Fulgurances colorées-Joseph DADIA

Le passé se fond dans le présent, et il nous aide à vivre le futur.  Au fond, ce passé ne se réfère pas à une chronologie en rapport avec l’histoire et la géographie. Tout est intimement lié. Parler au passé ou du passé, c’est mourir un peu. Si nous nous collons à notre passé   et nous le retenons, c’est pour adoucir la séparation. Il ne sert à rien de se lamenter ou de se révolter. Nous ne faisons que réduire les distances et cela adoucit nos rêves.

A qui je vais me plaindre et pourra-t-on me comprendre ? A qui je vais raconter ma vie et saura-t-on me consoler ? Notre D…ieu a voulu cela  et Lui seul pourra me réconforter. A D…ieu seul, je me confierai et Il me soutiendra.

Les souvenirs sont nombreux et nul ne peut les dénombrer. Les souvenirs ne sont pas une formule mathématique que l’on peut déchiffrer, analyser et formuler en théorèmes. Peut-on défeuiller nos souvenirs comme on effeuille les pétales des marguerites ? Ces chères marguerites, au parfum entêtant, trônaient  les soirs de Pessah à Marrakech sur notre table bien dressée, éclairée par quatre majestueux candélabres en cuivre authentique, placés chacun à un coin de la table. Tout brillait ce soir-là. Tout sentait la  fragrance de Pessah, dans les maisons, dans les rues, et dans les échoppes du mellah où l’on vendait l’huile Lesieur, huile que je ne voyais qu’à l’approche de Pessah. Pour moi, l’huile dans les bouteilles portant l’étiquette Lesieur annonçait la fête.

Inoubliables marguerites, toujours présentes dans ma mémoire, mais introuvables dans cette campagne morbihannaise où  j’habite définitivement avec mon épouse Martine depuis août 2001. Notre chaumière achetée en 1980 était notre résidence secondaire pour les petites et grandes vacances scolaires. Cette chaumière bretonne a été bâtie en 1777, date indiquée sur les vielles poutres qui soutiennent la toiture, et sur le chambranle de l’entrée du côté sud, côté petit jardin.

Nous disposons sur le côté nord, et au-delà, d’un jardin de plus de 4000 mètres carrés, plantés de fleurs, d’arbres d’ornement de collection et d’arbres fruitiers, encadré par des chênes séculaires, dans une zone semi-climatique, au cœur de la campagne, à quelques kilomètres de la Ria d’Etel, et à 25 kilomètres de Carnac, l’une  des plus plages sablonneuses de la Bretagne.

La soupe aux fèves fraîches n’avait le goût de paradis que les deux premiers soirs de Pessah. En dehors de ces deux soirs, la soupe aux fèves est toujours bonne à goûter, mais elle n’a plus le goût de paradis. Martine me fait cette soupe les deux premiers soirs de Pessah et j’y goûte le paradis.

Mon père, à Marrakech, présidait allègrement la cérémonie de Pessah. Il se levait et faisait tournoyer au-dessus de la tête de chacun de nous un vase rempli de marguerites, en chantonnant Bibhilo : « Cette année nous sommes ici, l’année prochaine à Jérusalem ». Bibhilo envahissait notre rue, notre maison, de partout montait Bibhilo. Tout le monde à table, assis ou debout, à l’étage, au rez-de-chaussée, Bibhilo.

« Jérusalem…Jérusalem…l’an prochain à Jérusalem ! ». C’est ça ou quelque chose de ce genre qu’enfant je scandais à tout rompre le premier jour de la fête de Pessah avec des voisins de mon âge, tous rassemblés en cercle au beau milieu de ce vaste patio de l’honorable demeure Dar Ben Sassi. Et nous récitions de mémoire de nombreux passages de la Haggada de Pessah.

Avec mon père, nous récitions le récit pascal, avec des passages en araméen  et des passages en judéo-arabe. Le benjamin de la famille posait les quatre questions rituelles. Puis défilent les quatre enfants, chacun avec son tempérament, son caractère, et sa question à laquelle il fallait répondre tout de suite : – Le sage, – l’impie, – le candide et le balbutieur. Les quatre coupes de vin à boire, et la coupe à remplir en l’honneur du Prophète Elie,  avec l’espoir de le voir arriver et nous annonçant l’arrivée du Messie.

Le chiffre quatre est dans nos têtes : quatre enfants,  quatre coupes. Il symbolise les quatre matriarches : Sarah, Rivqa, Rachel et Léa. Ce chiffre quatre revient comme un leitmotiv au cours de la soirée. Il veut nous rappeler les quatre façons  dont les Egyptiens ont asservi nos ancêtres. Il veut nous rappeler les quatre façons dont D.ieu  nous a délivrées.

Maman servait à table avec joie et sourire, décontractée et heureuse. C’est sa récompense après tout un mois de veilles, de tâches accomplies pour préparer la fête : récurer, badigeonner, remettre à neuf la maison.

Ce soir-là, le prophète Elie  nous rendait visite, comme à chaque année, sous les traits de l’oncle Mardochée Tuizer, l’un des frères de ma mère. Mais la coupe de vin remplie en l’honneur du Prophète restait toujours remplie.

Des années plus tard, mon fils aîné Olivier Ram chalita  avait l’habitude de se lever tôt le matin pour voir la coupe du Prophète Elie. Une année, regardant de près la coupe de vin remplie en l’honneur du Prophète, il se mit à crier tout joyeux, avec l’enthousiasme innocent de l’enfance : « Le Prophète Elie est passé  chez nous pendant que nous dormions ». Il est venu me tirer du lit, et je constatais que la coupe de vin n’était pas remplie complètement jusqu’au bord, d’une infime poignée de millimètres. Une année, ici à la campagne, pendant que je lisais la deuxième partie de la Hagada, j’entendis un bruit. Une fois terminé le récit pascal, je lève mes yeux et je vois que l’une des fenêtres de la salle à manger, qui donne sur le petit jardin, côté sud, était ouverte. Je me suis dit : Cette fenêtre est toujours fermée et elle n’a pas été ouverte depuis de nombreuses années, compte tenu des bibelots qui ornent son rebord. Pour moi, et j’y crois fermement, c’est le prophète Elie qui l’a ouverte.

Olivier Ram a tout oublié  et il ne fête plus Pessah et ne remplit aucune coupe de vin en l’honneur du Prophète Elie. Il ne reconnaît plus  cette fête comme du reste tout ce qui concerne le Judaïsme. Il a suivi pourtant le cycle normal des Etudes juives, tant à la maison qu’au Talmud Tora. Il a fait sa Bar-mitsva au Mur des Lamentations à Jérusalem en présence d’un rabbin cabaliste, cérémonie précédée la veille d’un Daroush, véritable acte de foi.

En cette année 2018, les 30 et 31 avril, Olivier-Ram est venu de Paris se joindre à nous pour célébrer le Seder de Pessah. Quelle joie de le voir participer et de parler longuement du prophète Elie. Je lui ai fait découvrir Babli Haguiga. Il est parti avec un exemplaire pour l’étudier chez lui.

La fête de Pessah, comme les autres fêtes juives, ont rythmé  son enfance et son adolescence. Il suffit de le voir sur des photos ou sur un film sur Pessah réalisé à la demande de David Zrihen par l’Institut National de l’Audiovisuel. Son frère Samuel, après de belles années de pratique juive, a lui aussi tout rejeté. La fête de Pâque avait sa préférence. Il m’aidait à dresser la table, à sortir les livres illustrés de Pessah écrits en hébreu, en français, en anglais, et en judéo-arabe. Vivre dans un environnement non-juif fait que le juif, issu d’une famille  traditionnaliste, finit à son corps défendant par céder à la sirène des Gentils, allant jusqu’à trouver la pratique de son culte surannée. Ce que mes deux garçons ont gardé intact en eux, c’est leur identité juive qu’ils défendront bec et ongles contre quiconque qui tente de la leur contester, comme ils se battront au besoin par les poings contre les antisémites et les anti-Israël de tous poils. C’est très important de le  souligner. Ils restent fiers  de leur judéité et de leurs ancêtres juifs. C’est important de le redire. Mais est-ce suffisant ? Le Judaïsme n’est pas seulement une idée, une philosophie, mais il est surtout une pratique, une voie à suivre. Des actes positifs à faire et des actes négatifs à ne pas faire. Au Mont Sinaï, nos ancêtres libérés de l’esclavage des Pharaons,  ont déclaré à Moïse : « Nous ferons et nous écouterons ». A l’avance ils ont exprimé leur intention de faire, c’est-à-dire d’accomplir les commandements de la Tora, avant même d’entendre ce que Yahvé allait leur dire. Sublime d’apprendre qu’ils voyaient avec leurs yeux ce que leurs oreilles entendaient et qu’ils entendaient avec leurs yeux ce que leurs oreilles voyaient. La moindre des servantes a vu sur la Mer des Joncs dite Mer Rouge ce que le prophète Ezéchiel Ben Bouzi Hacohen n’a pas vu dans ses prophéties. Tout sentait bon dans le monde ce jour-là. Les malades, les infirmes et les aveugles ont guéri. Et la paix régnait sur tout. Plus de haine, plus de guerre.

En général, l’homme écoute d’abord avant de passer à l’action. Nos Sages nous enseignent  que la pratique des commandements divins est primordiale par rapport à la théorie. Ce qu’il faut savoir et surtout retenir c’est que la Tora a été donnée à ceux qui sont convaincus de son enseignement et non pas pour convaincre ceux qui ne le sont pas.

אמי המחוננת

נדבנית ונדיבת-לב

Ma mère, la bienfaitrice Fulgurances colorées-Joseph DADIA

ברית מס' 23 בעריכת אשר כנפו.משה עובדיה-מפאס לחבל התלייה בשער יפו בירושלים

משה עובדיה

מפאס לחבל התלייה בשער יפו בירושלים

(30.06.1916)

ההוצאה להורג בתלייה של שני יהודים תושבי ירושלים משה מלל הספרדי ויוסף אמוזיג המוגרבי בשער יפו על ידי העות׳מאנים באמצע מלחמת העולם הראשונה (1916), שמורה בזיכרון משפחות מוגרביות כמו משפחת חרוש, אמוזיג ואזולאי זה למעלה מ-87 שנים.

במאמר זה נבדוק את הספרות ואת העדויות שנכתבו או נמסרו על פרשה זאת. יש לציין שבתקופת מלחמת העולם הראשונה (41918-191) האימפריה העות׳מאנית התפוררה לחלוטין. העות׳מאנים היו זקוקים לחיילים, כדי להחזיק את צבאם. חיילים שערקו נתלו, בעיתון ״החרות״ יש סקירה מורחבת על מלחמת העולם הראשונה, בסקירה ניתן לקרוא על תליות רבות של עריקים.

הערות המחבר: ברצוני להודות למר אשר כנפו על רצון הטוב לאפשר לי לפרסם את מאמר בכתב העת ״ברית״ על הערותיו והארותיו. כן ברצוני להקדיש את המאמר לזכרה של סרפין טרוקמן – אמוזיג ז״ל מבנות עדת המערבים בירושלים, שהקדישה את חייה למעשי צדקה וחסד. שלמי תודה גם לאסתר אזולאי, מרגלית עובדיה,סולי שרביט ואהרון אמוזג. על העזרה והעידוד בכתיבת המאמר.

מוגרבים – מערבים. כך מכונים מהמאה ה – 13 ועד ימינו יהודים תושבי ירושלים ממוצא צפון אפריקאי, שהגיעו לארץ – ישראל לפני מאות שנים. העדה המערבית גובשה סופית כעדה נפרדת על – ידי רבי דויד בן שמעון ב- 1854, לאחר התנתקות המערבים מהכולל הספרדי.

״החרות״ – ניתן לעיין בכתבות של עיתון ״החרות״ ממלחמת העולם הראשונה ולראות מאמרים על הוצאות להורג. לתולדות עיתון החרות ראה: גאון דוד משה, חכמי ירושלים, ירושלים תשל״ו, עמ׳ 65 – 68.

לאחר שהתברר לי שתאריך פטירתו של יוסף אמוזיג היה ב-כ״ח סיוון תרע״ו – 29.06.1916 חיפשתי אסמכתא לתלייתו בעיתונות העברית, שפעלה בימי מלחמת העולם הראשונה. מצאתי בעיתון ״החרות״ מכ״ט סיוון תרע״ו ה – 30.6.1916, בעריכתו של חיים בן־עטר את התיאור של תליית יוסף אמוזיג יחד עם יהודי נוסף בשם משה מלל ושני נוצרים ומוסלמי. להלן הכתבה:

"משפט מות״ – ביום החמישי בשעה ארבע בעלות השחר הוצאו לתליה בעירנו חמשה צעירים: שני יהודים, שני נוצרים ומוסלמי אחד, שנאשמו בעוון בריחה מעבודת הצבא. על יד שער יפו העמידו שורת קורות – עץ ובראש כל קורה טבעת – ברזל אחוזה בחבל. לפני התליה באו שני חכמים יהודים ושני כמרים ושיך אחד למען יתוודו ההולכים =למות לפניהם אחרי הוידוי שאלו את פי הנאשמים מה חפצם ואם יש להם מה להגיד. יהודי אחד דרש שיביאו לו מעט מים לשתות, והשני בקש שינכו כספים מאנשים שחייבים לו בשביל אמו האלמנה והשכולה. זה האחרון לא הראה שום סמני פחד ובאומץ לב נגש למקום התליה ובקול נוגה שר ביהודית ספרדית שירה עצובה. –לדינו- הוא דרש שיוציאו את האגד ששמו בעיניו, אך חפצו זה לא נמלא מפני שזה הוא נגד החוק. בשעת התליה נכחו כבוד שר המשטרה ג׳לאל-אלדין ביי, כבוד שר הקומיסריה עזת ביי, פקידי צבא אחדים, שומרים ואנשי צבא מזוינים ואחדים מבאי כח העירייה הסקוטית. אחרי הטכס הדרוש משכו פקידים אחדים את החבלים שנקשרו לצווארי הנאשמים וגופותיהם הועלו ורחפו באוויר. גסיסתם ארכה רגעים אחדים. שני היהודים עלתה נשמתם אל על כששפתותיהם דובבות הפסוק " שמע ישראל"הגופות נשארו תלויות עד שעה תשע אירופית למען ייראו העם וייראו. על יד שער יפו עמד המון עם גדול מתושבי העיר להתבונן אל המחזה המעציב הזה. ואלה הם שמות הנתלים: משה מלל יהודי ספרדי, מי שהיה משרת במלון אמדורסקי ואח"כ עסק גם בעמילות, יוסף אמוזיג, יהודי מרוקני חייט מתושבי ירושלים. הנוצרים: אברהים אנדלפט ומוסא סוס מתושבי ירושלים; המוסלמי אחמד אלוצו מתושבי ירושלים טרם שהורידו את הגופות בא הצלם בליל ראד וצילם את המומתים יחד עם פקידי המשטרה והצבא בראשות שר הקומסרית … בשעה תשע הורידו אותם ממקום התליה והובילום

לקבורה". (החרות, גיליון רלה, 30.6.1916 "ירושלים-משפט מות" עמ' 1 .                                                   

יש לציין,שאין תאור מדויק של העיתונאי לגבי האמירה של יוסף אמוזיג לפני התלייה, מכיוון שבראיון עם אחייניתו אסתר אזולאי (1916) נאמר שהוא ביקש לפני מותו, שבעלים של אחיותיו ישמרו עליהן, כן קיבל את גזרת המלכות על פי אורח החיים היהודי ההלכתי באומרו לפני תלייתו: ״דינא דמלכותא דינא״. בספרו של מרדכי בן־ הלל הכהן "מלחמת העמים", ישנו תיאור של התלייה מכ״ט סיוון תרע׳׳ו ה – 30.6.1916. כן העיתונאי מרדכי ששון כתב על התלייה. במהלך חקירתו התברר לו שסבו היה התליין. להלן תוכן דבריו בעניין:"ומכיוון שידעתי כי סבי היה ז'נדארם בצבא הטורקי, ושמו מרדכי ששון, פניתי לדודי אברהם. ואכן, אברהם לא כיחד, יען כי הוא נוטר טינה ישנה לסבא עליו השלוםואישר בפני:

"אכן, סבא שלך היה התליין של משה מלל ויוסף אמוזיג".

משפחת אמוזיג ששורשיה בעיר פאס-מרוקו הגיעה ב-1895 לירושלים "כדי לחונן את עפרה מטעמים ציונים דתיים". אם המשפחה, חניניה-חנה (? 1943) אמוזיג לקחה את ילדיה, יוסף וזוהרה ־ פנינה לארץ־ישראל, לאחר גרושיה מאלעזר אמוזיג הקבור בפאס (? ־ 9151). בהגיעה לא״י נודע לה על הריונה ואכן נולדה לה בת בשם שרה – סוליקה. יוסף התפרנס מעבודת החייטות, היה לו בית מלאכה גדול בכותלי העיר העתיקה ב׳סוק סבאע׳ין׳ היום זה ׳סוק אל חוצור׳(שוק המחצלות). כשנהרג יוסף, רכושו נלקח על ידי הערבים. מספרים על יוסף, שהיה נגן עוד מעולה. בעת מלחמת העולם הראשונה, יוסף תפר מדים וחליפות לג׳מאל פחה וחייליו. מתוך מחקריו של החוקר שמעון רובינשטיין מיד יצחק בן ־צבי על פרשיות לא ידועות ושנויות במחלוקת ממלחמת העולם הראשונה ולאחריה וכתבתו של העיתונאי מרדכי ששון, ניתן להבחין שיוסף היה חייט בבאר־שבע, מפקדו שלח אותו לירושלים כדי לתפור לו חליפות מהודרות. המפקד הורה לו לא לספר לאף אחד על העניין. כן נתן לו אישור חופשה לשם כך. אסתר אזולאי סיפרה שיוסף הגיע לירושלים, הוא לא יצא מבית המלאכה, רק בצוהרי היום, כדי לאכול קמעא. יוסף נתפס על ־ ידי העות׳מאנים, הוא אמר להם, שהיה לו אישור חופשה, אך הם לא האמינו לו. יוסף ביקש מאמו חנינה להביא את האישור מהבית. האם זכרה, שהיא שמה את האישור באחד מספרי הקודש לדברי אסתר. סרפין(1916 – 2002). בתו של יוסף סברה, שהיא שמה את אישור החופשה במטחנה של פלפל ואילו בת הדודה של סרפין תמר ברס סברה, שחנינה מצאה את האישור בספרייה של אביה חכם מאיר חמו בעיר העתיקה בירושלים.

הערת המחבר: ״חכם מאיר חמו היה תלמיד חכם מוגרבי, שהתגורר ברובע המוסלמי בבית חאלד׳י הנמצא בסמוך לבית הכולל של המערבים. במלחמת העולם הראשונה גורש עם משפחתו למצרים לאחר המלחמה חזר לירושלים. הוא התגורר ברובע היהודי ברחוב שער השמים עד מלחמת השחרור, כאשר העיר העתיקה נכבשה על – ידי הירדנים והיהודים נאלצו לעזוב את בתיהם בחיפזון. מכתב עטו נשארה מגילה.

חכם חמו שהה באותה עת במצרים בשל גרושו מירושלים על ידי העות׳מאנים. לדעתי זה לא משנה איפה היה האישור, אבל עצם קיומו של האישור, ספרות שנכתבה על הנושא והנרטיב, שעבר מדור לדור בין בני משפחת אמוזיג הרחבה ממחיש בוודאות את חפותו של יוסף. לרוע מזלה של אמו, היא איחרה את המועד ולא הספיקה להביא את האישור לשלטונות העות׳מאנים לפני המועד שנקבע לתלייתו. החוקר רובינשטיין יצא נגד פרופסור יוסף נדבה, שטען כי יוסף אמוזיג ומשה מלל, אינם בקטגוריה של הרוגי מלכות ולכן לא היה מגיע להם ששמותיהם יוטבעו בבולים של הרוגי המלכות. רובינשטיין הוכיח, שהם הרוגי המלכות הראשונים במאה העשרים, הוא טען שגזר הדין היה תלוי על צווארם. לכן הם נחשבים להרוגי מלכות כי הם עברו הליך משפטי. מלבד זאת, מרדכי ששון בכתבתו ציין גרסאות של עדויות בעל פה של ירושלמים וותיקים. להלן תוכן דבריו: "לאגדה הירושלמית יש מספר גרסאות כמספר הירושלמים המספרים. בכל אגדה יש גרעין של אמת, אך ההשלמות מהלב כה רבות, עד שהמעשה הופך כמעט מופרך.

אציג שתי גרסאות על אגדת התלוי, אחת ששמעתי מאריה גיני, ואת השנייה קראתי בספר המתיימר לתת אמיתות היסטוריות. וכך סופר לי:

בזמן המלחמה היה בדמשק חייל יהודי, בחור צעיר, חייט במקצועו, שגם שירת כחייט. הבחור היה יפה תואר וחרוץ, כל מכריו אהבוהו, וגם מפקדו האיר לו פנים. יום אחד קרא לו המפקד ואמר לו, דע לך שאני מבסוט מעבודתך ושבע רצון מהתנהגותך, לכן הייתי רוצה לגמול לך. הגד, יש דבר שאוכל לעשות למענך ? ענה לו הבחור, ראה, אמי אלמנה, ואני בנה היחיד. הנה מתקרב חג – חג שלנו, היהודים – ואמי תעשה את החג לבדה, ועל כך אני מצטער. אילו יכולתי לעשות את החג איתה, הייתי גורם לה אושר רב. אמר המפקד,טוב, כמה ימים תצטרך? אמר לו,שלושה. אמר לו,טוב.

הוציא המפקד שטר מעבר לשלושה ימים, ושלח אותו לדרכו. יצא הבחור, נסע ברכבת לירושלים ובא לאמו האלמנה. למראה הבן שמחה האם שמחה גדולה. ישבו השניים ועשו את החג ביחד. הגיע המועד לחזור. יצא הבחור לרכבת כשאמו מלווה אותו. לא הלכו עשרה צעדים, ובאו הפחחים, תפסו אותו ושאלו, מה אתה עושה פה? אמר להם, אני בחופש, ויש לי תעודת מעבר, אמרו לו, איפה שטר המעבר? שם הבחור את היד בכיסו, וראה ששכח את השטר בבית. אמר להם, שכחתי את השטר, הוא בבית, הנה הבית פה, רגע אחד נלך לשם ואתן לכם אותו. אמרו לו, שכחת את השטר בבית, הה? טוב, בוא אתנו. ולקחו אותו. איך שהם תופסים אותו וסוחבים אותו, סובב את ראשו וקרא לאמו, תמצאי את השטר, הוא בבית, שכחתי אותו שם, ותביאי אותו לקישלה, אבל את מוכרחה למצוא את השטר אחרת אני אהיה בצרות גדולות. מיהרה האם לבית והתחילה לחפש. ראו מעשה שטן – דווקא כשצריך את הנייר ומהר, לא מוצאים אותו. חיפשה האם אחרי שטר המעבר, חיפשה וחיפשה, את כל הבית הפכה. המסמך איננו. ככל שהשעות עברו והיא הופכת בבית ומחפשת, הפכה יותר ויותר מבוהלת, וככל שהזמן עובר הפחד גובר, והיא מהפחד בוכה וצועקת, וכולה חיל ורעדה, וככה כל הלילה היא בית לבדה מחפשת ובוכה. כשהגיע הבוקר מצאה את השטר. פרצה בבכי של רווחה, וחשה אל הקישלה לפדות את בנה. הגיעה, נכנסה לקצין ואמרה לו, הנה ככה וככה, הנה שטר המעבר, השיבו לי את בני. לקח הקצין את הנייר, הציץ בו, ואמר לה, טוב. את יכולה לקחת את הגופה שלו. [לדעתי בניכוי ה"חייט" והסיומת של גרוס,זה הסיפור על משה מלל.

גירסה נוספת מצאתי בספרו של יעקב גרוס, "ירושלים תרע'ח 1917/8 – חורבן נס וגאולה״. לפי גרוס, היהודי שנתפס ונתלה לא היה אפילו פאראר, הוא רק עבד במתנה הצבאי בבאר שבע כחייט. מפקדו שלח אותו לירושלים לקנות כמה דברים לצורכי חייטות, אבל לא נתן לו תעודה, והוא נתפס. לא אפשרו לו לפתוח את פיו ולהסביר, ומיד דנו אותו למיתה. למחרת נתלה. כשנודע בלילה לוועד המאוחד כי יצא דינו להיתלות, התאספו כמה מהם וטיכסו עצה איך להצילו, אבל נוכחו כי אין אפשרות.

אמו האלמנה הלכה אל ארמון הפחה להתחנן על בנה יחידה, אך לא נתנו לה לגשת, וגם את מכתבה לא רצו לקבל [ ייתכן שהבן ביקש מכתב מהועד ולא שטר-מעבר. ע' י']. רק אחרי שתלו אותו מסרו לה את גווייתו, שנקברה על הר הזיתים". (עד כאן עדויות נוספות, שציין מרדכי ששון).

בדבר מלל משה אסתר סיפרה, שבאחד מהקונגרסים של הפדרציה הספרדית, היא נפגשה עם אנשים בעלי שם המשפחה מלל, היא שאלה אותם אם יש להם קשר למשה מלל, אך לא היה להם קשר. לעמת זאת היא מצאה את אחד האחיינים של משה מלל, שבא להתחקות אחר העבר של דודו. אסתר נתנה לו את התמונה המצמררת של התלייה. עקיבא אזולאי (1913 – 1984), ששימש בתפקיד נשיא העדה המערבית בירושלים (1978 – 1984), ניסה למצוא עדויות על התלייה. באמתחתו היה ספר באנגלית בו תמונת התלייה. מחבר הספר כתב, שכול הנתלים היו מוסלמים הוא למעשה טעה בזיהוי מחוסר ידע. עקיבא ואשתו התארחו אצל משפחת אל – עלמי, הם ספרו להם על התלייה, ראש משפחת אל – עלמי סבר שהוא רצה לתת את אחד מילדיו לשלטונות, כדי להציל את יוסף מחבל התלייה. לאחר האירוח אל – עלמי נתן להם את התמונה של ההוצאה להורג.

מלבד זאת במוזיאון של המושבה זיכרון יעקב המתאר את היישוב היהודי בתקופת מלחמת העולם הראשונה, ישנו אזכור של התלייה בו מוזכרים השמות של יוסף ומשה. האזכור מלווה בתמונה של אדם תלוי, התמונה מאותה תקופה, אבל היא לא קשורה להוצאה להורג של יוסף ומשה.

תמונתו של יוסף נמצאת בספר שנערך על – ידי סולי שרביט. בספר ישנו אזכור של חלק מהכתוב על המצבה בהר הזיתים:"טרוף טורף יוסף חיה רעה אכלתהו״

 לתלייה היו השלכות רבות על משפחתו של יוסף. אמו חנינה הייתה בדיכאון עד יום פטירתה בשל האובדן הטראגי של בנה יחידה. היא הייתה לוקחת את נכדתה אסתר לשער יפו, שם גידפה את העות׳מאנים. מקומיים שהכירו אותה ניחמו אותה בערבית: אללה יסעדכּ יאוּם יוּסוּף(אלוקים יעזור לך אם יוסף).

פרטים נוספים על הפרשייה מפיה של אסתר: לטענתה התורכים באו לחפש עריקים אצל המוכתר היהודי של העיר העתיקה מכ׳לוף חזן. הוא פחד על בנו, לכן הוא שלח את החיילים העות׳מאנים למתפרה של יוסף. מרגלית בתה של אסתר טענה שהוא הלשין. לאחר התלייה של יוסף התאבד בנו של מכ׳לוף בבריכת הסולטן. גם אמו של משה מלל התאבדה וסוליקה אחותו של יוסף ניסתה להתאבד במצרים.

יוסף נשאר בזיכרון של בני משפחתו, חלק מבני המשפחה קרויים על שמו ביניהם נכדו הבן של סרפין הנושא את השם יוסף טרוקמן, הבן של אסתר הנושא את השם יוסף אזולאי, אסתר החליטה לקרוא לבנה על שמו, לאחר שבחלומה ראתה את דודה מהלך לבוש ג׳לביה לאורך הרובע הארמני, בנו של אחיינו חנניה חרוש הנושא את השם יוסף חרוש ובנה של אחותו שרה הנושא את השם יוסף חמו.

לקראת סוף כתיבת המאמר הזה, יצרו עמי קשר רפאל שלום אמוזיג ובתו לירון. לירון כתבה במסגרת עבודה סמינריונית באוניברסיטה העברית, עבודה על הפשעים של האימפריה העותומנית. חלק מהעבודה הוקדש לפרשת התלייה של יוסף. היא מצאה התייחסות לא נכונה לאירוע של ההיסטוריון יעקב גרוס. מלבד לירון יצר אתי קשר חובב וחוקר עתיקות בשם עודד ישראלי. הוא ראה את המצבות של חנינה אמו ויוסף.

הוא דיווח לי על שני איזכורים של תליית יוסף ומשה מלל: ב״מדריך כרטא להר הזתים״, עמי 72 שם נאמר שנתלו עמם שלושה ערבים, (למעשה נתלו שני יהודים, שני נוצרים וערבי כנזכר לעיל), וב״ספר המאה״, עמ׳ 75, של מרדכי נאור ישנו אזכור של התלייה, אך שמות הנתלים לא צוינו. לעודד ישראלי חבר בשם אהרון אמוזג החוקר את תולדות משפחת אמוזג. הוא הוציא לאור חוברת על המשפחה ובתוכה הסיפור על יוסף אמוזיג. הוא גם הגיע לקבר של יוסף. משפחת אמוזיג הירושלמית אומרת שהמצבות הוזזו ממקומן. אהרון הוסיף בעניין הזזת המצבות שכנראה בעקבות שליטה ירדנית באזור המזרחי של ירושלים עד 9671 אנשים פגעו בהן. הוא סיפר לי על התרגשותו בשעה, שעמד ליד הקבר ואמר פרקי תהילים לזכר הנתלים. ביום שישי ג׳ אלול התשס״ד 20.08.04 הלכתי לראות את הקבר. דרך אגב כיום יש גישה נוחה להגיע אל הקבר ולא כמו שסרפין, הייתה נוהגת ללכת לקבר מגת – שמנים דרומה עד למצבת יד-אבשלום. הדרך החדשה היא מצד מזרח של חומת הר הבית באזור שער הרחמים ישנה טיילת שנבנתה ע״י החברה לפיתוח ירושלים לפני מספר שנים. מהטיילת יש מדרגות המובילות עד לנחל קדרון. ממנו עולים צפונה עד יד-אבשלום. ממזרח ליד-אבשלום יש עץ אורן גדול. מתחתיו נמצאים הקברים של חנינה ויוסף. לדעתי המצבות נשארו במקומם לאורך כל השנים, למרות שאסתר אזולאי אמרה, שהם היו יותר קרובות לקברו של רבי חיים בן־עטר. הכתוב של המצבות חודש על ידי זוהרה אחותו של יוסף לאחר שפרנס, קבלן המצבות הירושלמי גילה את המצבה.

 

ברית מס' 23 בעריכת אשר כנפו.

משה עובדיה

מפאס לחבל התלייה בשער יפו בירושלים

24/02/19

"יכי"ן" רבי יוסף כנאפו זיע:א-הוצ' אות ברית קודש-ניסן תשס"ב

מטרת כתיבתו וייחודיותו

מטרת כתיבתו היא כפולה: האחת־ תיקון עצמו, תיקון פגמיו, שכן כל מי שזוכה לכתוב דברי תורה ולהפיצם, מובטח לו כי הוא מתקן את עצמו. השניה – תיקון הכלל, ״לתקן את בני עמנו קהל עדתנו״. ״ואמרתי אעלה בתמר אוחזה בסדר תקוני הברית בס״ד ללקטם כמלקט מרגליות, יקרות סגוליות, מפניני רז״ל הקדושים, וכונתי העיקרית לשם שמים, לתקן עצמי ובני אדם קטני הערך כמוני אשר עדיין עיניהם סגורות ממאורי אור תורה, להיות זוכה ומזכה אחרים, בעה״ו, ולא לחכמים הגדולים אשר הוראתם פשטה במקומם ומעיונתם יפוצו חוצה, במקומות אחרים, דכל רז לא אניס להו, אלא, להמוני מעלה אשר נכספה וגם כלתה נפשם לעשות תיקונם במידי דשמיא להיות כלי שרת בקדושת הברית.״ מעיון בספריו הרבים, בולט השימוש הרב שהוא עושה במקורות השונים של הספרות התורנית לדורותיה, שימוש זה במקורות משתנה ומגוון. הוא מרבה לצטט מחברים אחרים, בדרך כלל מהמקובלים שאחרי האר״י, מחבר אליו פירוש או מדרש של הקודמים להם, ולבסוף מוסיף משלו כדי לחזק את הרעיון או את החיבור שעשה.

סגנונו פשוט ומצטנע ולא טוען לפירושים מהפכניים או לחידושים גדולים. לכן הוא גם נמנע מלבקש ״הסכמות״ מחכמים אחרים. ״ענוותנותו הרבה של רבי יוסף כנאפו, וביקורתו העצמית הגבוהה, לא נתנו לו מנוח מלהסביר מדוע העז להיות בין מחברי הספרים שדבריו זוכים להיות מודפסים ומופצים בישראל. ואמנם מתשובותיו ניכר שלא הגאווה ח״ו הביאתו לכך, אלא ההכרח הפנימי שבער בקרבו ולא נתן לו מנוח עד אשר בא לידי ביטוי בכתב, בבחינת – ׳ה׳ א־לקים דבר מי לא ינבא ״ כל מטרתו היא להסביר ולפענח את הכתוב, ולקשור לו זרים של יחודיות. שכן, מציאת ראשי תיבות, סופי תיבות, גימטריאות וצורות חיבור שונות הן הוכחה לעליונותה של האמונה, של התורה, ושל המסורת הפרשנית על זרמיה השונים והמגוונים.

״קהל הקוראים״ הפוטנציאליים של ספריו מתחלק לשניים. האחד ־ ״המון בית ישראל״, ההמונים שאינם יורדים לעומק של קיום המצוות ואינם מבינים את הסיבות למעשים שהם מצווים עליהם; אלו העושים את מצוות דתם, המסורה להם מהוריהם, מבלי לדעת על מה ולמה. (יש לזכור כי באותם הימים אף אלו מפשוטי העם שידעו לקרוא, לא הבינו את המשמעות של הנקרא.) בהקדמה לספר ״יפה עינים״ הוא כותב­­״…שיש בני אדם המוני ישראל, ובפרט עמי ארצות שאינם יודעים חוקי הא-להים ומשפטיו,. ". להם הוא כותב בערבית מדוברת, את עיקרי הדברים הנראים לו חשובים, המפרשים ומצדיקים את המעשים הנדרשים. השני – המבין עברית על בוריה, יודע לעיין בתורה ובמפרשיה ומבין סוגיה בגמרא. לאלו הוא כותב בעברית צחה וברורה, הלכות, פרשנות, מדרש ודברי קבלה, לעיתים, בחרחים ובמשחקי מילים, תמיד בצורה ברורה ושנונה.

כאמור, רבי יוסף חוזר ומדגיש שהוא אינו מחדש או מפרש, הוא רק מנסה להעביר את עיקרי ההלכות והפירושים לעם. הוא מודה שמידי פעם הוא מוסיף ״איזה פרפרת״ או רעיון, אך גם הם מבוססים ושאולים מדברי חז״ל. הוא נותן שלושה נימוקים לכתיבת ה״קונטרס״ ״אות ברית קודש׳, בהקדמה: ו״… כי לא מחכמה עשיתי, אלא שלקטתי ואספתי, דברי רבותינו, אשר מאד נאמרו, אמרות טהורות, זכות וברות, וחלקתם לעשרה מאמרות, קלות וחמורות, והמה נקשרות, אחת באחת נצררות, נכבדות מדוברות.״: הוא "רק״ אוסף ומלקט מדברי הגאונים ומעביר אותם לידיעת הרבים, מאחר שהם חשובים ויקרים. 2. ״שהגם מה שחדשתי בעניותי ושפלותי…אינם בהחלט אלא בדרך האפשר ומי שעושה כך מאושר…״. הוא מוסיף משלו אך מעט. 3. ועוד נימוק מקורי: כל בן תורה שחשקה נפשו יש בית ומחובתו להאיר באור התורה, שכן "…אשרי מי שבא לעולם הבא ותלמודו בידו וברשותו׳. כלומר, אשריו שזכה להוציא ספר בענייני התורה.

בדרך כלל הוא כותב את המקור ההלכתי, לרוב מה״שלחן ערוך. לעיתים, הוא מציין מקורות קדמוניים יותר, כמו המשנה, התלמוד, הרמב״ם, מדרשים; מוסיף הסברים וסייגים מהאחרונים, מתבל במסורת הקבלית של הרשב״י מהזוהר, או של האר״י וגוריו, וחותם מדברי מחברים אחרים, אפילו מהדורות האחרונים ממש. את דעתו הוא מוסיף במילים של ענווה וצניעות: ״בדרך אפשר", ״בדרך הזה רמזתי בעוניי״, ״ובעניותי אמרתי״, ״ועוד נראה לעניות דעתי לומר״, ״ואני ההדיוט נמשכתי…״, ״ואני הדל', ״ואני העבד אתהלכה מתחת כפות רגליו…״, "אכן אני ההדיוט אומר לפי ערכי ומיעוט ידיעתי…״.

דרכו הפרשנית של רבי יוסף

למרות הצניעות והענווה המאפיינת את כתיבתו של רבי יוסף, אשר אף לא מצא לנכון לבקש הסכמות של גדולים על ספריו, התוכן של חיבוריו הוא מרשים ומוכיח רב־גוניות בשילוב הלכה, מוסר, מדרש, חסידות, ופרשנות מעמיקה. יש לו מסר להעביר והוא רואה בו שליחות ממשית. הוא רואה עצמו כמי שצריך לחנך את העם הפשוט ולהראות לו עד כמה יש חוכמה בתורה, יש שכר בקיום המצוות, יש משמעות לכל פעולה ואפילו מחשבה של האדם, ויש אל עליון רחום וחנון המבטיח לכל מאמין גאולה וישועה קרובה.

״ובעניותי אני הדל, אמרתי אם אפשר, שזהו רמז הכתוב הזה, אשר כבר גילו בו רז״ל כמה סודות, ורצונם לומר שעל ידי קדושת התורה לשם שמים בדחילו ורחימו, אשר היא מקדשת האדם – גוף ונשמה- אשר עלתה למקום שורשה העליון, אזי נעשו לומדיה כשביל העליון להיות נובעים השפע לישראל ולכל העולם…״

 המיוחד בתוספת שלו הוא, בדרך כלל, ברעיון מקורי המוכח ומבוסס בטכניקות שונות: ניתוח רמזים מהתורה, חיבור מצווה מהתורה לפסוק מתהילים או מהתנ״ך, שימוש במבנה המילה לשם חיבור של הרעיון למושג, גימטרייה פשוטה או מורכבת, שימוש בראשי תיבות או בשינויי משמעות של מילה בצורת הקריאה או בהחלפת מיקום האותיות, ומציאת אסמכתא ע׳׳י זיהוי שמותיו השונים והרבים של הקב׳׳ה במילה או בפסוק. הכל, תוך כדי יצירת מחרחת אחת ארוכה לפי מיטב המסורת הרבנית הדרשנית, המדברת אל הקורא ומזרזת אותו לקיום המצוות, בקדושה, בהבנה של החשיבות, באמונה שלמה, ובהסכמה של השלמה והבנה עם המצב היומיומי, הקשה כשלעצמו.

"יכי"ן" רבי יוסף כנאפו זיע:א-הוצ' אות ברית קודש-ניסן תשס"ב- עמ' 45-42

שבחי הרמב"ם- יצחק אבישור- סיפורים על הרמב"ם בערבית יהודית.מארץ מצרים-תשנ"ח

9. תחרות ההרעלות בין הרמב״ם לרופא קראי

אחרי זמן היה אתו הרופא הקודם (של המלך), שמוצאו מהקראים. הלך אל המלך ואמר לו: אדוני, אני רוצה להאכיל את הרופא החדש סם, ואם ידע לרפא את עצמו, הוא יהיה הרופא; ואחרי כן יאכילני סם, ואני גם כן ארפא את עצמי. ואשר יאכל את הסם ויבריא הוא אשר יהיה רופא המלך. שלח המלך וקרא לרב משה והודיע לו את התנאים. אמר הרב משה: טוב. מיד הוציא הרופא הקראי חתיכת סם ואמר לו: קח ואכול.

ביקש הרב משה נאקה מעוברת, ואמר למלך: כשאוכל את הסם פיתחו את בטן הנאקה ושימו אותי בבטנה, ותפרו אחריי. הביאו את הנאקה, ואכל את הסם. פתחו את בטן הנאקה, שמו אותו בתוכה ותפרו אחריו. אחרי שעתיים נמס בשר הנאקה ויצא הרב משה מבטן הנאקה בריא ושלם, ואמר למלך: אדוני, (תן לי) שלושים יום עד שאבשל את הסם ואאכילנו כמו שהאכילני. מיד פנה הרב משה לדרכו. כעבור שלושים יום שלח המלך וקרא לרב משה ולרופא הקראי הקודם לבוא. אמר המלך לרב משה: עברו שלושים יום, הבא את הסם והאכילנו כמו שהאכילך. אמר הרב משה למלך: אדוני, בחסדך, תן לי ארכה נוספת של שלושה ימים, כי עדין לא הוכן הסם היטב. אמר המלך: אין דבר, בעוד שלושה ימים יהיה המועד. ואילו הרופא הקראי בכל הזמן הזה לא אכל ולא שתה ולא ישן מרוב חולשה ומחשבות, באמרו: איזה סם זה ששלושים יום לא נגמרה הכנתו וביקש שלושה ימים נוספים? וכל יום מת ברופא הקראי עורק.

כעבור שלושה ימים הביא הרב משה תיבה גדולה ארוזה היטב ומקושרת היטב לפני המלך. שלח המלך והביאו את הרופא הקראי. אמר הרב משה לרופא הקראי: פתח את התיבה הזאת. שאל המלך את הרב משה: מה יש בתוך התיבה? אמר לו: בתוך התיבה הזאת נמצא הסם אשר אני רוצה להאכילנו לקראי. התקדם הקראי, פחח את הקישורים ומצא בתוכה תיבה שנייה, ופתח את התיבה השנייה ומצא בתוכה תיבה נוספת, עד לתיבה השביעית. אחרי כן מצא קופסה ובתוך הקופסה קופסה נוספת, עד שבע קופסאות. פתח את השביעית, ומצא בתוכה צמר־גפן שעטוף בו דבר־מה. כשראה את הצמר־גפן נתעלף, יצאה נשמתו ומת.

מייד לקח הרב משה את הצמר־גפן, פתחו ואמר למלך: קח, אכול! אמר לו המלך בן־אדם, עד לכאן?! כל ימי חייו היה רופא ולא הספיק לאכול ממנו ומת, ואותי אתה רוצה להאכיל ממנו. התפלא המלך. מייד אכל ממנו הרב משה ואכל ממנו איש אחר, ולא קרה להם דבר. אחרי כן אכל המלך ממנו, ומצא שהיתה זו חתיכת סוכר מותך. אמר המלך לרב משה: מה העניין הזה? אמר לו: המלך, אילו הייתי מאכילו סם כמו שהאכילני והיה עושה כמו שעשיתי, לא היה קורה לו דבר. אני קבעתי אתו מועד לשלושים יום והשארתיו כל אותם שלושים הימים בחולשה רבה ובמחשבות רבות, וכל יום מת בו עורק, ולא הייתה לו תרופה. ואחרי שראה את התיבה הזאת נבהל ונמס לבו, והיה פותח את התיבה ולבו נמס מעט מעט עד אשר ראה את הצמר־גפן; אז נתעלף ויצאה נשמתו. התפלא המלך על תבונת הרב משה בן מימון, זיע״א, אמן כי״ר.

9

לבעד מודה צאר מעו אלחכים אלקדים וכאן אצלו מן אלקראיין פי טלע ללמלך וקאל להו יא סיידי נריד נטעם האדא אלחכים אלגדיד סום ואדא כאן יערף ידאווי נפסו יציר חכים ומן בעדו יטעמני סום ואנא כמאן נדאווי נפסי ואלדי יאכול אלסום ויטיב הוא אלדי יכון חכים אלצולטאן. פי ארסל אלמלך ונדה ללרב משה וע(ר)פו אל שריט. פי קאל אלרב משה לם פיה באס. פאלחין ואלסאעא טלע אלחכים אלקרא קטעית סום וקאל להו כוד כול פי אתערא אלרב משה וטלב נאקא עשארי וקאל ללמלך חין מא נאכול אלסום שוקו בטן אלנאקא וחטוני פי בטן אל נאקא וכייטו עלייא. פי גאבו אל נאקא ואכל אלסום ושקו בטן אל נאקא וחטוה וכייטו עליה. לבעד סאעתין דאב לחם אלנאקא וטלע אלרב משה מן בטן אלנאקא צאג׳ סלים. וקאל לל מלך יא סיידי לבעד תלתין יום לחין מא נטבוך אלסום ונטעמו חוכם מא טעמני פאל חאל אתווגה אלרב משה לחאלו. לבעד תלאתין יום ארסל אלמלך נדה אלרב משה ואל חכים אלקרא אלקדים. וקאל אל מלך ללרב משה מצייו אלתלתין יום האת אלסום ואטעמו מתל מא טעמך. פי קאל אלרב משה ללמלך יא סיידי מן פצלך אעטיני כמאן מיעאד תלת אייאם לאן לסע לם אתכרר אלסום טייב. פי קאל אלמלך לם פי באס כמאן תלת אייאם מיעאד. ואמא אלחכים אלקרא פיטול האדא אל מודה לא יאכול ולא ישרב ולא ינאם מן כותר אל וגד ואלפכר ויקול קדר איש יכון האדא אל סום אלדי פי תלאתין יום לם כולוץ וטלב איצאן תלת אייאם מיעאד. וכל יום ימות מן אלחכים אלקרא ערק. פי בעד אל תלת אייאם גאב אלרב משה סנדוק כביר ומלפוף בכיש ומרבט טייב קוצאד אלמלך וארסל אלמלך חצר אלחכים אלקרא. וקאל אלרב משה לל חכים אלקרא אפתח האדא אלסנדוק. פי סאל אלמלך מן אלרב משה איש פי קלב האדא אלסנדוק. פי קאל להו יא מלך מן צמן האדא אלצנדוק אלסום אלדי נאווי נטעמו ללקרא. פי אתקדם אלקרא פך אללפיה וגד מן צמנו סנדוק. פתח תאני סנדוק וגד מן צמנו צנדוק אלא סאבע סנדוק. מן בעדהום וגד עלביה ומן צמן אלעלביה עלביה אלא סאבע עלביה. פתח סאבע עלביה וגד פי קלבהא קוטניה מלפוף פיהא אשייה פי חין מא שאף אל קוטניה הפק טלעית רוחו ומאת. פאלחין אכד אלרב משה אל קוטניה ופתחהא וקאל ללמלך יא מלך צוד כול אנתה. פי קאל להו אלמלך יא רוגול אלי האדי טול עומרו חכים ולם לחק אנו יאכול מנהא ומאת. אנא תריד תטעמני מנהא. תעגב אלמלך. פי אלחין אכל מנהא אלרב משה וטעם מנהא ואחד ג׳ירו ולם גרא עליהום שי. בעדו אכל אלמלך מנהא וגדהא קטעית סוקר מכרר. פי קאל אלמלך ללרב משה כיף האדי אל דעווה. פי קאל להו יא מלך אדא כאן רח נטעמו סום מתל מא טעמני ויפעל מתל מא פעלת לם יגרא עליה שי. פי אנה עמלת מעו מיעאד תלאתין יום וכליתו טול אלתלתין יום פי וג׳ד עטים ופי פכר עטים וצאר כל יום ימות מנו ערק ולם להו דווה. ובעד חין מא שאף האדא אלסנדוק אנפזע ודאב קלבו וצאר יפתח אלסנדוק וקלבו בידוב קליל בקליל לחיץ מא שאף אלקוטנה הפק טלעית רוחו. פי אתעגב אלמלך עלא פצאחית אלרב משה ב״מ זיע״א אמן כי״ר.

הערה לסיפור

  1. תחרות ההרעלות בין הרמב״ם לרופא קראי

זהו הסיפור המפורסם ביותר על הרמב״ם כרופא. הסיפור הדומה בקווים כלליים לסיפורנו הוא זה המופיע לראשונה ב״שלשלת הקבלה״:

ושמעתי שרופאי המלך קנאו מאד בו וידברו אל המלך תועה ממנו עד כי באו בויכוח בחכמת הרפואה לפני המלך. ויקבלו הרופאים עליהם לשתות הסם שיסדר עליהם הרמב״ם לפני המלך אך שהיהודי יקח בראשונה הסם שהם יסדרו עליו וכן קבל הרמב״ם לעשות. ויהיה היום הנועד הרמב״ם הגיד הדבר לתלמידיו וירע בעיניהם מאד ויהתל בהם ויצו להם כל הסגולות והתרופות שיצטרכו אליו קודם השתייה ואחר כך. ותקנו הכל בהכנה גדולה ויפה. ויקומו התלמידים ויקראו צום ותפלה לה׳ בעד רבם וילך הרב לפני המלך והרופאים נתנו לו כוס התרעלה וימת. ותכף שב אל ביתו ויעשו לו תלמידיו כפי סדרו ויהי ה׳ אתו וירפא. ויהי ביום השלישי וילך גם הוא לפני המלך וסם המות בידו ויתמהו האנשים איך נצול היהודי והוצרכו על אפם לשתות גם הם וימותו עשרה מהם לפני המלך. ויפרוץ הרב מאד לכבוד ולתפארת בעיני המלך והשרים ונהפכו פני שנאיו כשולי קדרה (דף מג ע״ב).

הסיפור הועתק אצל רבים (ראה למשל עראקי תר״ב, מס׳ סד, וכן חוצין תרנ״ב, מס׳ סד), אך הוא גם פותח בווריאנטים שונים. ברגר ציין, שמפי השמועה נודע לו סיום אחר: ״שאחרי שוב הרמב״ם לאיתנו נתן לשונאיו מים והם בחשבם שזה רעל שתו אח״כ סם מסוכן כדי להחליש את פעולתו של הרעל המדומה ומתו״(ברגר 1936, עמי 722). אולם סיפור כזה נמצא לא רק במסורת שבעל־פה אלא גם בכתב־יד מכורדיסתן העיראקית שנכתב במאה השבע־עשרה (ראה אבידע 1954, עמי 105-103). אבידע הביא גם נוסח של סיפור כזה שנתפרסם בספר ״שמח לבי״ של הרב גאגין(ראה שם, עמי 105). הסיפור נמצא גם בערבית צפון־אפריקאית (ראה גייג׳ תרכ״ח, דף ט; וראה להלן). הרחבה מסוימת של הסיפור שנמצא ב״שלשלת הקבלה״ נמצאת גם אצל אבידני (אבידני תשל״ד, עמי רכא-רכב)

הסיפור נמצא גם בנוסחאות שונות בכתב בערבית יהודית (ראה להלן סיפורים 23, 30, 43, 49), וכן במסורת שבעל־פה מקרב יהודי עיראק בערבית יהודית (להלן סיפור 58). כן הוא נמצא בעברית במסורת בכתב ובמסורות שבעל־פה (ראה להלן סיפורים 83, 85, 110-109). לפי המיון הספרותי שייך סיפורנו לטיפוס יזע-א״ת 922*ד (יזון 1965).

בכל הנוסחאות של הסיפור סופר על תחרות בין רופאים גויים, או רופא גוי, לרמב״ם הרופא, ואילו סיפורנו הוא היחיד המספר על עימות שבין רופא קראי לרמב״ם הרופא, דבר שיש בו כדי לשקף את היחסים ששררו בין הקראים והיהודים הרבנים במצרים. ודוק: מוצא סיפורנו מקרב יהודי מצרים, ועל כן אין להתפלא שמא שהיה בקרב קהילות ישראל עימות בין גוי ליהודי נמצא בקרב יהודי מצרים כעימות מקומי, ולא עם דתות ולאומים אחרים. היחסים העכורים שבין היהודים הרבנים והקראים שבמצרים המשתקפים בסיפור זה, איזו תקופה הם משקפים? — תקופת הרמב״ם או תקופתו של מספר הסיפור? בדיקת יחסי הקראים והרבנים במצרים בתקופת הרמב״ם מראה, שלא שררו ביניהם יחסי אחווה (ראה לעיל פרק שני, סעיף 4).

ראוי אף לציין, שמבחינת הרקע ההיסטורי אכן היה רופא יהודי קראי בחצרו של צלאח אלדין מלך מצרים בזמן הסמוך לזמנו של הרמב״ם. אבן אבי אציבעה מספר: ״אבו אלביאן בן אלמנצור כונה אס־סדיר והיה יהודי קראי, בקי בחכמת הרפואה מיטיב להתמצא בה, ולו נסויים רבים ותצפיות מראש משובחות, ושרת את החליפים המצרים בסוף שושלתם, ואח״כ שרת את אלמלך אנ־נאצר צלאח אד־דין והיה משגיח עליו ושם לב לטפול בו״ (דינור 1972, עמי 211). בהמשך מספר אבי אציבעה, שהרופא פרש בסוף ימיו מרוב זקנה וחולשה, והמלך הקציב לו משכורתו במשך עשרים שנה, והוא מת בקהיר בשנת 580 להגירה 1184/85 (ראה שם, שם).

שבחי הרמב"ם- יצחק אבישור- סיפורים על הרמב"ם בערבית יהודית.מחזור מצרים-תשנ"ח-עמ' 73-70

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 124 מנויים נוספים

פברואר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ינו   מרץ »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
2425262728  

רשימת הנושאים באתר