מאמרו של יצחק בצלאל, לימים ד"ר יצחק בצלאל, מייסד רבעון "פעמים" , עורך מוסף ספרות של עיתון דבר.מאמרים רבים בנושא "חקר יהדות המזרח, כאשר ספרו " נולדתם כציונים, מהווה מסמך רב חשיבות, שם הספר לקוח מדבריו של נחום סוקולוב : "אנחנו נעשינו ציונים, אתם נולדתם ציונים".  המאמר מה-20 בינואר 1961 סוקר את מצבם של יהודי מרוקו הנתונים בין התושבים המתונים לקיצונים שביניהם היו שקראו להשמיד את ישראל. מרוקו עצמה כמדינה, מצבה עדין ביותר כאשר מצד אחד רצונה העז להשתייך לעולם הערבי תחת חסותה של מצרים, אז בשיא תפארתה וגדולתה לבין הרצון, להצטייר כמדינה ערבית מתונה שנוהגת בנתיניה היהודים בצורה נאותה ושווה….
מרוקו רודפת את יהודיה

יצחק בצלאל

למרחב יום שישי, 20 ביונואר 1961

טביעת הספינה"פיסצס" ליד חופי מורו-נואבו, כשעליה 43 מעפילים יהודיים, חשפה לעיני העולם שני צדדים של הטרגדיה היהודית במרוקו: את גבורת הטובעים, אשר גזירות השלטונות של ראבאט לא עצרו בעדם מלחתור בדרך לא דרך לחוף מבטחים, ואת מצוקת הנשארים-קיבוץ יהודי של כ-200 אלף נפש, השרויים באפילה, משוללי זכויות ומחוסרי הגנה מפני הגל האנטי יהודי העובר על ארץ זו.

עתונות העולם, ובעקבותיה כמה פרשנים בישראל, הסמיכו את הרדיפות נגד היהודים במארוקו לביקורו של נאצר בארץ זו ורצונה של ממשלת ראבאט לזכות בתמיכה מדינית של "האח הגדול" ממצריים בתביעותיה המדיניות, כגון סיפוח מאוריטניה למארוקו.

ביקורו של נאצר הביא אמנם להגברת הרדיפות על יהודי מארוקו, אולם קולר זה אין לתלות ברודן המצרי בלבד.

הרדיפות האחרונות, אף כי מוסיפות הן גון מיוחד, לפעמים אבסורדי בקנאותו, אין בהן משום חידוש מהותי במדיניות השלטונות של מארוקו או באיבת ההמון כלפי היהודים. העתונים הצרפתיים והבריטיים מספרים, כי יהודים שלבשו בגדים בצבעי כחול לבן נעצרו ותלמידי בי"ס דתי, שחבשו כיפות תכלת לבן – מורם הושלך לכלא. במקרה אח, כך מסופר, בעת ביקורו של נאצר בקאזאבלנקה, נעצרו יהודים לובשי שחורים, אשר לדעת חוקרי כליות ולב במשטרת מארוקו, התכוונו להפגין בלבושם נגד האורח שהסולטאן חפץ ביקרו. בראבאט הופצו שמועות, כי היהודים ניסו להתנקש בחיי נאצר, והמון של 100 אלף איש, שציפה לו ליד ארמון הסולטאן, כמעט שעשה כלה ביהודים.

הנה, אלה הם ה"חידושים" במסע האנטי־יהודי במארוקו עקב ביקורו של נאצר. שאר הפורענויות שאירעו לאחרונה, מהוות המשך למעשים הנ־ עשים מזה שנים. אין חדש באונס ילדה בת 4 ואי־תגובת השלטונות, בחטיפת צעירות יהודיות ואינוםן הכפול לדת האיסלאם ולהרמונות של מוסלמים עשירים. עוד בספטמבר 1960 הגישו היהודים תזכיר ליורש־ העצר מולאי חסן, על חטיפת צעירות יהודיות ועל התעלמות המשטרה ממעשים אלה.

גזירות אחרות על יהודי מארוקו לאחרונה היו: הגבלת ההינוך היהודי והכרזות על הלאמת רשת בתי הספר של כל ישראל חברים", המהווים  80 אחוז מכלל בתי־הספר היהודיים במארוקו; איסור על היהודים, שהוטל ע"י ראש משטרת קאזאבלנקה, לשאת שמות פרטיים שאינם מופיעים בתנ"ך"; ומעצרים רבים של יהודים באשמת עלייה, גם כאשר שבו מבילוי חופשה מעבר לים.

גזירות אלו הן המשך למדיניותה האנטי יהודית של מארוקו מאז קיבלה את עצמאותה.

גזירות, גזירות

 ערב קבלת עצמאותה במאי  ,1956  הבטיחה מארוקו למנהיגים של ארגונים יהודיים עולמיים לא להגביל את יציאת היהודים מארצה. אולם אחד הצעדים הראשונים של מארוקו העצמאית היה — גזירה על העלייה לישראל. ביוני  1956 נסגרו לשכות העלייה בקאזאבלנקה ונאסרה העלייה  לפי דרכון קולקטיבי. בדצמבר  1957  הבטיח מוהמד החמישי סולטן מארוקו, למנהיגי הקונגרס היהודי העולמי —זה היה בעת ביקורו בארה"ב — כי ארצו תאפשר הגירת יהודים כבודדים. ראשי הקונגרס אף נקבו  במספר של  5000 יהודים לחודש שיורשו לצאת את המדינה. אולם הבטחה זו לא קויימה. מצבם של היהודים במארוקו בשנת  1958 הוחמר שנה לאחר מכן הובאו לראשונה לדין יהודים שהואשמו בארגון עלייה לישראל, והמשטרה המארוקנית נשלחה לבתי יהודים בראבאט ובערים אחרות לחקור על קשריהם עם המדינה היהודית.

אף כי העלייה לישראל היא הבעייה המרכזית של יהודי מארוקו , הרי התנכלות השלטונות ליהודים לא הצטמצמו לתהום זה בלבד, אלא היא כללה גם תחומים הנוגעים לחיים הפנימיים של היהודים בארץ זאת. ליהודי מארוקו אין כיום מועצת קהילות מרכזית פעילה. הבחירות האחרונות למועצה זאת נערכו ב־1933 ומאז שבקו חיים רבים מהבריה. בתהילת 1957 הוגש תזכיר לשר־הפנים בדבר ארגון מחדש של המועצה, הטעון אישור השלטונות. אך חודשים ושנים נשאר התזכיר ללא מענה. טענת יהודים מקורבי־השלטון היתה, כי המפלגה השלטת אינה מעוניינת בהקמת גופים ייצוגיים, מהשש תקדים…  

בתהום החינוך נגזר בשנת  ,1956  כי תוך 4 שנים חייבים בתי־הספר היהודיים לעבור להוראת ערבית כשפת־לימוד עיקרית, דבר המשבש את מערכת החינוך היהודית בשל חוסר מורים יודעי ערבית. הגזירה האחרונה של הלאמת החינוך היהודי היא, איפוא, השלמה למגמות שהסתמנו  עוד ב־.1956  

גם על הסעד המוגש ליהודי מארוקו ע"י גופים יהודיים בעולם, לטשו המארוקנים עיניהם. בפרלמנט ה־ מארוקני טען בסוף שנת 1957 ציר  האיסתיקלאל, חמד לאלו. כי הסיוע  המוגש ע"י הג'ויגט מפריע ל"אינטגרציה" של יהודי מארוקו והציע, שכספים אלה יועברו לקופת הממשלה אשר תחלקם בין הנזקקים לסעדלפי הבנתה ולפי הצורך". ואמנם לשלטונות המארוקניים היתה הזדמנות נאותה להוכיח את מידת האובייקטיביות שלהם בהגשת סעד לכל הלקי האוכלוסיה בעת אסון הרעש  באגאדיר, אשתקד. לפי ידיעות שהגיעו לארץ לחוגי התאהחדות עולי צפון אפריקה, קופחו היהודים קשות בשיקום ובסיוע כספי לעומת שאר נפגעי הרעש באגאדיר.

הדוגמה של תוניסיה

המדיניות האנטי־יהודית של שלטונות מארוקו אינה פועל יוצא מיחסה לישראל, ולכן גם אינה נובעת מהצטרפות מארוקו למחנה הנאצרי, אף לא מהצטרפותה לליגה הערבית  באוגוסט  .1958 מדיניות ארסית זו  הינה תשלובת גורמים: יחס משפיל מסורתי ליהודים הרווח בקרב ההמון המוסלמי במארוקו, קשיים פנימיים וחוסר איזון במשטר הפוליטי של המדינה, המחייבה לחפש שעירים־לעזאל נוחים, קנאות מוסלמית עיוורת ורק לאהרונה — ההצטרפות המדינית למחנה נאצר.

להבנת יחסה של מארוקו ליהודים, כדאי להשוותו לזה של תוניסיה. מדינה זאת קיבלה עצמאותה קצת  לפני מארוקו, במארס  ,1956 ואף היא כמארוקו חברה בליגה הערבית  ואינה מכירה, כמובן, בישראל. אולם ממשלת תוניס לא גזרה על העלייה. יותר מזה, שר־המשפטים התוניסי מתח בנאומו ביולי 1958 בי־ קורת על היהודים הנשארים בתוניסיה ונושאים עיניהם לישראל וטען, כי לטובתם ולטובת תוניסיה — עליהם לעזוב את הארץ. ממשלת תוניס הגישה עזרה באירגון הקהילות היהודיות במדינה והקלה בכמה  תחומים, כגון בהסמכה למשפטים, אף כי החמירה לגבי קיום קשרים  עם ישראל, כגון איסוף כספים וכד', ככל מדינה ערבית אחרת.

ואמנם שונה היה מעמדם של היהודים במארוקו מזה שבתוניסיה גם לפני ששתי המדינות קיבלו עצמאות  בתחום המשפטי, הכלכלי והסוציאלי. יהודי מארוקו לא נהנו מזכויות אזרחיות. רובם ככולם היו נתיני  חסולטאן. מבחינה כלכלית, התרכזו יהודי מארוקו ברוכלות ובמסחר  זעיר. הלקם באינטליגנציה, במשק הכספים ובפיתוח הארץ היה קטן  מזה שבתוניסיה ואלג'יריה. מארוקו יכולה על נקלה לוותר על תרומת יהודיה לכלכלתה. ואין להתפלא על כן, כי אחד הביטויים האחרונים של הגזירות שחל בזמן התכנסות הוועידה האפריקנית בקאזאבלנקה, הוא חרם בלתי־רשמי על הסוהרים היהודיים. מבחינה הברתית וקהילתית, לא זכו יהודי מארוקו לאחדות ולאירגון קהילתי מרכזי ונמרץ, ולכן גם לא היו אף פעם גורם מדיני  חשוב, שיש לחתחשב בו.

שיווי־משקל רופף של השלטון

בתקופה שקדמה לעצמאות, נזקקו יהודי מארוקו לחסות פאשות וראשי שבטים כדי לזכות בבטחון אישי מינימאלי , והם המשיכו לשמור על מעמד של הסויים גם לאחר העצמאות. דברי הימים של יהודי מארוקו גדושים מזה שנים מעשי  שוד, ביזה, אונס והטיפת נשים. גם חוסר־האונים של השלטונות הוא  מסורתי. אין להתפלא, איפוא, כי ראשי יהדות זו ביקשו את חסותו האישית של הסולטאן מוחמד, כפתרון "מקובל" לקשיים שפוקדים אותם לאחרונה.

המאיים במצבם הוא צירוף זה של  איבת ההמון ומדיניות אנטי־יהודית  מפורשת, ולא רק אנטי ישראלית,  של השלטונות. מאז ייסודה לא ידעה מארוקו שקט ואיזון פוליטי, בשל התמרדויות של ראשי שבטים, בשל בעיית המיעוט הברברי שנאמנותו לסולטאן מפוקפקת מתמיד, בשל התגודדות המפלגות בינן לבין עצמן והניגודים בין מפלגות אלו ובין הסולטאן, המונעים ממארוקו קיום של מרכז פוליטי יציב. מעולם לא נהנו היהודים במשטרים מסוערים ובלתי־יציבים שם הפכו על נקלה לשעירים לעזאזל. מה גם במדינה כמארוקו, שמצבם בה הוא בשפל המדרגה. יהודי מארוקו הם איפוא שעיר זול, שנועד להסיח את הדעת מקשיי השלטון.

תובעים השמדת ישראל

עם עליית מפלגת האיסתיקלאל  לשלטון בלעדי באמצע  ,1958 עלייה שסימנה החיצוני היה אי־הכללת  שר־הדואר היהודי, ד"ר בן-זקן, שהשתתף בשתי הממשלות הראשונות  של מארוקו, בממשלה החדשה — לבשה איבה זו גם ביטוי אידיאולוגי. אלאל אל־פאסי, החשוב במנהיגי  מפלגה זו, הכריז עוד בסוף  1957  כי גיגוייה של ישראל רק כ"בסיס  קולוניאלי" ע"י הקונגרס של האומות הנייטראליות, שהתכנס באותה  עת בקאהיר — אינו מספיק. צורר זה הגיש תביעת מינימום לקונגרס זה: לתבוע את חיסולה של מדינת ישראל, שהיא קוץ הנטוע בלב האומה הערבית. בטאונה של מפלגת  האיסתיקלאל. "אל עאלם", תבע לא פעם חיסולה של מדינת ישראל. ולאחר טביעת "פיסצס" פירסם את האשמתו של אלאל אל־פאסי נגד ספרד, אשר לא זו בלבד שאינה מפנה כוחותיה ובסיסיה משטחי מארוקו הכפופים לה, אלא עוד מאפשרת ליהודים ממארוקו להגר דרכה לישראל. קריאה המרמזת אגב על השימוש הנעשה ע"י מארוקו במדיניותה האנטי־ישראלית לצרכים מדיניים חיצוניים. במקרה זה תביעה מספרד לפנות את השטחים המארוקניים המוחזקים על ידיה. היש להתפלא כי עתון זה עצמו יצא לאחר  טביעת 43 המעפילים. בקריאה לא להטות אוזן לתלונות "האנשים האלה'  (המנהיגים היהודיים במארוקו) להקל  במשהו מסבלם. להיפך. יש להביאם בפני בתי־דין מתאימים ולדונם על הסתה בפשעים נגד המדינה. לא  "אל עאלם" ולא העתון "אל פאג'ר",  הרשמי למחצה, שיצא במסע אנטישמי ואנטי־ציוני חריף, לא מצאו מילת ניחומים אחת, ולו מטעמי נימוס  אנושי אלמנטארי ל43 הקורבנות של מדיניות ממשלתם.

העובר על דברי ימיהם של יהודי מארוקו בשנתיים האחרונות, ימצא מקבץ של גזירות ופורענויות, שמיטב צוררינו לא היו מתביישים בהן.

פורענויות אלו מקיפות את שלושת המישורים: קשרים עם ישראל, התארגנות עצמית של יהודי מארוקו ובטחונו האישי והפיסי של היהודי. לא נבוא לפרט כרוכלים קופת  שרצים זו, הכוללת בין היתר ניתוק קשרי הדואר בין שתי המדינות והרחבת המצוד על המנסים לעזוב  את מארוקו, גזירה על העברית. כולל סחורות שעליהן תוויות בעברית, ולאחרונה — גזירה על צבעי תכלת־לבן, איסור הפצתו של כתב־עת צרפתי־יהודי , המספר פרטים על  ישראל, מעצרים. חטיפות ואיומים על  בטחון היהודים. אין פלא, שגם אותם חוגים יהודיים. שראו עתידם במארוקו עם קבלתה את העצמאות. רואים עתה פתרון אחר לבעייתם — עלייה לישראל.

חובת ישראל ליהודי מארוקו

 ממשלת ישראל אינה יכולה להישאר אדישה למצב זה. מדינתנו, בה חיים אלפי יהודים, שארי־בשרם של הנשארים באפילה המארוקנית, זכאית וחייבת לתבוע באמצעות או"ם. המעצמות הגדולות ודעת הקהל בעולם — פתיחת שערי מארוקו לכל היהודים הרוצים לעזבה. מדיניותה די. לא נבוא לפרט כרוכלים קופת את הרצון לעלייה, היא הדוחפת יהודים לנסות ולעלות בדרכים עקלקלות ולא בטוחות — בספינות־אגוז, בדרכים של הרי האטלס המושלגים ובמדבריות החול. קריאתה של ישראל לא תישאר ללא הד. לא עתון אחד בעולם מכיר ומכריז על אחריותה של ממשלת ראבאט למצב שנוצר. מארוקו אינה יכולה עדיין לוותר כליל על דעת הקהל בעולם. הכרזות ההרגעה שניתנו בפגישת יורש־העצר המארוקני. מולאי חסן. עם  נציגי היהודים, כי "האחראים למאורעות האנטי־יהודיים ייענשו. וכי יינקטו צעדים להחזרת המצב לקדמותו" — אינן מספיקות.

המצב שקדם לביקורו של נאצר אינו מאפשר חיים תקינים של היהודים בארץ זו. הידיעות על פחד היהודים להתאבל על קורבנותיהם ולזהות את גופותיהם, על פתקים המופצים בנוסח  ,שמור צעדך לעצמך. בטחוננו דורש זאת". על נדיבות" השלטונות, " שהתירו לערוך הלווייה לקורבנות. למרות שרב־החובל שנעצר נאשם רק בעבירה על חוקי ההגירה, אך לא בשל גרימת מוות לטבועים — רודפות אחרינו כסיוט ומעידות על תהום המצוקה בה נתונים היהודים במארוקו. גורל זה חייב להחריד גם כל בעל מצפון בעולם.

איני יכול לסיים רשימה זו ללא הזכרת המדיניות המוטעית שלנו לגבי העלייה מצפון אפריקה בשנים שקדמו לעצמאות המדינית בה, עת מדיניות הסלקציה בעלייה משלה בכיפה. גם אז נשמעו אזהרות על העתיד המר הצפוי ליהודים בארצות המגרב העצמאיות. ואילו נעשה מאמץ גדול יותר, היינו ללא ספק גואלים עשרות אלפי יהודים מסבל ימי שיעבוד. אלה שטענו אז נגד עלייה המונית בלתי־סלקטיבית מטעמים  כלכליים. אולי יודו היום בכך. שמדיניותם עולה בדמים, תרתי משמע. הדברים אינם נאמרים כדי להזכיר חטאים על הפרק עומדת גם שאלת  יהודי אלג'יריה. אלה יכולים לעלות עתה באין מפריע. ישראל חייבת להיחלץ להעלאתם. ולאלה שטרם הבינו שם את הגורל הצפוי להם — עלינו החובה לפקוח את עיניהם.