הסלקציה וההפליה בעלייה ובקליטה של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה- ממשלת צרפת והסלקציה
דעת הקהל והעיתונות.
בשום פרסום רשמי לא מופיעה הידיעה על החלטת הנהלת הסוכנות להפסיק את הרישום לעלייה ממרוקו. הממשלה וסוכנות אף נמנעו מלקיים דיוני חירום במצבם של יהודי ממרוקו, וכך אמר יהודה ברגינסקי ביוני 1955 :
אני מפנה את תשומת לב החברים לכך, שזה שלושה חודשים שאנו עומדים בפני קשיים בעלייה מצפון אפריקה, וההנהלה עוד לא הגיעה לדיון בעניין זה.
באוגוסט 1955 דרש יהודה ברגינסקי להעלות את בעיית יהודי צפון אפריקה במושב הוועד הפועל הציוני, שאמור היה להתכנס באותו חודש. יושב ראש הנהלת הסוכנות, ברל לוקר, הגזבר וראש מחלקת הקליטה, גיורא יוספטל, וראש המחלקה לענייני החלוץ, אליהו דובקין, התנגדו לכך, והצעתו של ברגינסקי נדחתה. הנהלת הסוכנות לא רצתה לתת במה נוספת למצוקתם של יהודי צפון אפריקה , שכם משם עשוי המידע האמיתי להגיע לציבור הרחב.
כאמור, דיוני "המוסד לתיאום" והנהלת הסוכנות היו חסויים, ועל כן נמסרו לעיתונות רק הודעות רשמיות ומגמתיות, והמידע בציבור על מצבם האמיתי של יהודי מרוקו היה חלקי. לעומת זאת ידעו ארגונים של יוצאי צפון אפריקה בארץ את המצב לאשורו, והשתדלו בפני הממשלה והנהלת הסוכנות לפעול ביתר שאת להצלת אחיהם שבצפון אפריקה.
בדצמבר 1955 נשלח תזכיר מ "התאחדות עולי צפון אפריקה בישראל" לשרי הממשלה וחברי הנהלת הסוכנות. בינואר 1956 נשלח מכתב לראש הממשלה דוד בן גוריון מ "הארגון למען הגברת העלייה מצפון אפריקה"; בפברואר 1956 נשלח מכתב לראש הממשלה, לשרי הממשלה ולחברי הנהלת הסוכנות מ "הוועד הזמני להגברת העלייה מצפון אפריקה" ; וביוני 1956 נשלח מהתאחדות עולי צפון אפריקה בישראל "קול קורא" להצלת יהודי צפון אפריקה לנשיא המדינה, לראש הממשלה ושריה, לחבר הנהלת הסוכנות ולמערכות העיתונים.
גם אורגנו כמה הפגנות למען עליית יהודי צפון אפריקה – אך פעולותיהם אלה של הארגונים השונים למען יהדות צפון אפריקה לא היו אפקטיביות והן לא השפיעו על הממשלה והנהלת הסוכנות לשנות את מדיניות העלייה משם.
נראה שבשנת 1955 חסר גם לעיתונות המידע הנכון לגבי מצוקותיהם של יהודי מרוקו. לכן לא עסקה באופן מסיבי בבעיותיהם, אלא המשיכה בקו המסורתי שלה.
דבר, על המשמר, הצופה וחרות תמכו, כמקודם בהגברת העלייה מצפון אפריקה בכלל, וממרוקו בפרט ; ידיעות אחרונות ומעריב לא נקטו עמדה חד משמעית בעד או נגד הגברת העלייה. אלא הביאו דעות לכאן ולכאן ; הארץ המשיך בקו המסורתי של תמיכה בסלקציה ובמניעת עליית יהודי מרוקו לארץ, באוקטובר 1955 אף קרא העיתון ליהודי מרוקו, בפרט, לצפות בשקט לעתידם, שכן עתידם הוא במרוקו – ולא בארץ ישראל.
רק לאחר קבלת עצמאות מרוקו במרץ 1956 החלה העיתונות לעסוק במצוקת יהודי מרוקו בתדירות גבוהה יותר. רובם המוחלט של העיתונים תמכו בעליית הצלה של יהודי מרוקו, אך היה זה מאורח מדי.
ביוני 1956 הביא "חרות" כתבה על עולי מרוקו, המאשימים באופן ישיר את גיורא יוספטל באחריותו לניתוקן של משפחות רבות, שכן שבמשך זמן רב התנגד יוספטל להגדלת מכסת העלייה ממרוקו ; וביולי 1956 האשים העיתון את הממשלה והסוכנות היהודית בתוצאות מדיניות העלייה כלפי יהודי מרוקו.
ביוני 1956 תקף שר התחבורה, משה כרמל, בעיתון "למרחב" את ההנהגה הציונית : יש לתמוה על כך שמנהיגים ציוניים מדברים מעל במות כי הם מופתעים מההתרחשויות במרוקו. היה מי שחזה סכנה זו.
גם הצופה, דבר ומעריב תקפו את תוצאות מדיניות העלייה של הממשלה והסוכנות כלפי יהודי ממרוקו ; באוגוסט 1956 קרא הבוקר לנחום גולדמן לקבל על עצמו לנהל משא ומתן להצלת יהודי מרוקו. גולדמן אכן ענה בעיתונות, שהוא מקווה למצוא הסדר לעלייה מצפון אפריקה – אך כיודע התנגד גולדמן נמרצות לעליית יהודי צפון אפריקה בכלל, ויהדות מרוקו בפרט, וגם לאחר עצמאות מרוקו לא פעל לעליית היהודים משם.
המצוקה של יהודי מרוקו נדחקה הצידה באותה שנה גם בגלל אירועים מדיניים חשובים : בפברואר 1955 התפטר שר הביטחון פנחס לבון, ובן גוריון חזר לממשלה למלא תפקיד זה ; ביולי 1955 נערכו הבחירות לכנסת ; והמתיחות עם מצרים הלכה וגברה.
ההקלות בסלקציה.
בשנים 1955 – 1956 נעשו עוד כמה הקלות בסלקציה, אך היו בבחינת "לעג לרש" שכן מינואר 1955 הופסק רישום המועמדים לעלייה מצפון אפריקה בשל המכסות הנמוכות שהוקצו לעלייה.
ביוני 1955 אושרו ההקלות הבאות :
מבחינה סוציאלית.
1 – מספר הנשפות היכולות להתלוות למפרנס אחד, הן עד שבע – במקום עד חמש.
2 – הורי ראש המשפחה או הורי אשתו – גם הם ייחשבו מעתה מלווים.
3 – אם יש למשפחה יותר ממפרנס בגיל העבודה, יכולות להילוות אליה מספר נשפות בלתי מוגבל, אם קיימים ביניהם קשרי משפחה ישירים – עד כה רשאים היו להילוות חמישה בלבד, ללא שום קשר למספר המפרנסים במשפחה.
מבחינה רפואית.
1 – אם במשפחה, שבה מפרנס בריא, יש נלווה נכה, שאיננו זקוק לאשפוז במוסד – למשל, עיוור, גידם, קיטע – מאשרים משפחה זו לעלייה – עד כה לא אושרה משפחה כזו לעלייה, אלא אם כן הסכימה להיפרד מן הנכה.
2 – אם במשפחה, שבה המפרנס בריא, יש נלווה במחלה כרונית, אשר לא יזדקק לאשפוז בעתיד הקרוב – מאשרים משפחה כזו לעלייה – עד כה לא אושרה משפחה כזו לעלייה.
בשנת 1956 ניתנו ההקלות בסלקציה ליהדות תוניסיה בלבד, משום שהחל במרץ 1956 החל השלטון הערבי במרוקו, שקיבלה עצמאות, להגביל עד כדי הפסקה את פעולות המוסדות היהודיים והציוניים.
ואלה היו ההקלות בסלקציה ליהודי תוניסיה ביוני 1956.
1 – גיל המפרנס : 50 – 17 – במקום 45 – 18.
2 – משפחה, שבה שני מפרנסים בריאים, רשאית להעלות ילד מפגר.
3 – כפרים שמתחסלים מעלים אתם גם מקרים של שחפת פתוחה – בהודעה מוקדמת למשרד הבריאות.
בתקופה זו הייתה בעיית הסלקציה למשנית. הבעיה העיקרית של יהודי מרוקו הייתה הגדלת מכסות העלייה – אך לכך התנגדו בממשלה והנהלת הסוכנות. וכך, עם סגירת שערי מרוקו, בה רשומים לעלייה 100.000 יהודים, ומתוכם 50.000 לאחר הסלקציה.
הסלקציה וההפליה בעלייה ובקליטה של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה- ממשלת צרפת והסלקציה-עמ' 161-157
הספרייה הפרטית של אלי פילו- CRÉPUSCULE GLORIEUX SUR UNE MARRAKECH JUIVE
L’auteur, Thérèse Zrihen-Dvir, née à
Marrakech au Maroc, est la petite-fille du président de la communauté juive de Marrakech, Rabbi Moshé Zrihen, Rabbin-juge. Après la guerre des Six Jours, elle quitte le Maroc et s’installe en Israël avec sa famille. Elle suit son époux au Canada en 1981 où elle réside jusqu’en 1985.
Ses œuvres relatent le mode de vie de la communauté juive au Maroc, ses luttes pour la survie, son isolement et surtout son héritage de traditions dont la richesse nous émerveille encore aujourd’hui.
CRÉPUSCULE GLORIEUX SUR UNE MARRAKECH
JUIVE
C’est en fait la suite de « Il était une fois… Marrakech la juive, ou la splendeur nacrée des jours d’automne ».
C’est un retour aux sources, un pèlerinage nostalgique illustré de photographies dans ce qui fut le berceau extraordinaire d’une brillante communauté juive. Marrakech et son Mellah, ses souks, ses saints, ses ruelles dissimulant son intimité et ses secrets. Marie est à la recherche de son passé, là où il a cessé d’exister. Là où, comme elle, nombreux sont ceux qui sont partis à l’aventure, ont dérivé vers d’autres continents sans jamais oublier le sable chaud des dunes de Mogador, les couchers de soleil flamboyants sur la Koutoubia et l’avenue Mohammed V, les grottes des Djinns… Mais aussi les saveurs, les affections, l’entente et la discorde…
Là où tout naît et meurt à la fois.
« L'odeur de la Mahiya ne soûle pas
Mes yeux cherchent les visages des cousins du soleil
Partis comme brûlure rouge sang.
Où êtes-vous Simon et Élias,
Où êtes-vous Sarah et Esther La musique de SamiAl Maghribi ne retentit plus, L'oud ne répand plus de notes mélancoliques Et le tintement des bracelets s'est tu.
Thérèse Zrihen-Dvir
אלף פתגם ופתגם –משה(מוסא) בן חיים-בערבית מדוברת ובתרגום עברי
36 – صديق الكل ما له صديق
צַדִיק אלְכֻּל מַא לַהוּ צַדִיק
החבר של כולם אין לו חבר
נאמר על אדם החושב שרבים הם חבריו، אך למעשה אין לו ידיד נאמן
37 – ضرب الحبب زيب وحجارته قطين
צַ'רְב אלְחַבִיב זְבִיב וחְגַ'ארתו קֻטֵין
מכל האוהב צימוקים ואבניו דבלות(תאנים יבשות)
נאמנים פצעי אוהב(משלי כז، ו)
המכות הבאות מאוהב הם למוסר ותוכחה
38 –قل:بتعرفه؟ قال:بعرفه.قال:جربته؟ قال لا. قال:اذن لا فيه ولا معرفتك
קאל: בְתִעְרַפוּ? קאל: בערפו: קאל: גַ'רַבתו? קאל: לא. קאל: אִזן לא פיה ולא פי מערפתכּ
אמר מביר אותו? אמר :כן.אמר: נסית אותו? אמר: לא.אמר: אם כן אינך מכיר אותו. אל תאמר אני מכירו, טרם תנסהו ותבחנהו
39- قد ما بسمن الكلب، لحمه ما بتاكل
קַד מא בִסְמַן אלכּלב, לַחְמו מא בִתַאכּל
כמה שהכלב ישמין, בשרו לא נאכל
נאמר על אדם, שקשה להתיידד עמו, וכל המאמצים להתקרב אליו לא יועילו
40 – شاف أحباب ونسي اصحابه
שַׁאפ אַחְבַאבַ ונִסִי אצְחַאבו
ראה את אוהביו ושכח את חבריו
אל תטוש אוהב ישן, כי חדש לא ידע ערכיך (משלי בן סירא ט' 10)
אלף פתגם ופתגם –משה(מוסא) בן חיים עמ' 34
חלוצים בדמעה- אברהם מויאל האיש ופועלו-חנה רם עם עובד 1991
מותו של מויאל
הידיעה על מותו של מויאל הכתה בהלם את ״חובבי ציון״, מכריו ומוקיריו בארץ ובחוץ־לארץ, שראו במותו אבדה גדולה לעניין ישוב ארץ־ישראל. לגבי מזכירו אלעזר רוקח היתה זו גם אבדה אישית של ידיד ורע.
במכתב מיום כ״ג. טבת תרמ״ו (31 בדצמבר 1885) אל ועד המשנה על ״מזכרת משה״ בווארשה, מבכה מרה את ידידו, בדברים היוצאים מן הלב:
״כבוד אחינו היקרים אוהבי עמם וחובבי ציון וכו'… בטח שמעתם גם הקשיבו אזניכם במות עלינו השר הגביר ה״ר אברהם מויאל ז״ל, איש נעלה ומהולל. ואשר לא הניח דוגמתו פה ביפו ואף לא בארץ הקודש כלה… בהדעפעשה [מברק] אשר שלחתי לאחינו הראש, ד"ר ל׳ פינסקר נשיא ההנהגה, ואשר בטח הודיע לכבודכם מהאסון האיום הזה בעיתו ובזמנו. אדונים יקרים, עוד ראשי עלי כגלגל ורעיוני מבולבלים, אם כי כבר עברו י״ב ימים מיום שמת עלינו האיש החי הזה. עוד עיני יורדות מים וליבי חלל בקרבי על האבידה הגדולה והיקרה הזאת שאבדו חובבי ציון ברב פעלים זה. עוד לא אוכל למצוא תנחומים לנפשי, מה גם מדי אשליך מבט על דבר ׳התפתחות הישוב׳. אהה! מה אומר לכם אדונים יקרים, קרח נורא וקפאון איום יקפיא את כל עורקי ורגשי לבבי, ומבט עיני שטות ברצוא ושוב על פני המון רב, לראות ולחפש אולי אמצא על כל פנים לי ולנפשי עצה והכרה פנימית עם ביטחון ואמון באיש אחר המוכשר לעשות את אשר עשה המנוח ואת אשר חשב לעשות לטובת הישוב. אבל המבטים ישובו אלי מבוששים ודוקרים את מחי ומשם ירד המכאוב ונוקב עד חדרי לבבי. יען אדם כמהו באלף לא נמצא. כן, אדונים יקרים, שר וגדול נפל בישראל! גבור משכיל אשר בכוחו הי׳ לישר הידורים ולשום מעקשים רבים למישור. איש חי ורב פעלים איש מכובד בעיני כל מיודעיו ומכיריו, ואשר אחרי דבריו ואף גם אחרי רצונו לא שנו איש אשר ידע לנסות דבר והי׳ לו לשון למודים לדבר ולהתייצב לפני מלכים. איש שהי׳ לו רצון אדיר ומתמיד ועל כל אלה לב נלבב. אוהב עמו. ואיפוא נמצא תמורתו ? אויה לנו! וישוב ארץ הקודש תתיפח ותפרש כנפיה על גאולה ומנחמה ומחזיקה, כי מת בדמי ימיו בן ל״ה דנה. ומה נעשה ? !״ 06
צער וכאב רב גרם מותו של מויאל לביל׳׳ויים, בני־הסותו, שראו בו את משענתם היחידה, וכתב עליו חיסין, המתאר גם את מסע הלוויה, את הדברים הבאים:
… קשה למצוא בין יהודי הארץ כמוהו שיימסר מתוך התעוררות פנימית בעניינים החשובים של עמו… יקר לנו ביותר אברהם מויאל, היחיד בין היהודים הספרדים שהתרומם עד כדי הבין את נפשנו להקדיש את כל כוחו לטובת הישוב. בשעת הלוויתו היו כל בתי המסחר העבריים סגורים. כמעט כל יפו… סוחרים גדולים, קונסולים, באי כח הממשלה, בני המושבות – הלכו אחרי מטתו אלמנות ויתומים, שידעו את ידו הנדיבה… מובטלים ומדוכאים נמשכו אחרי התהלוכה הנוגה. מבלי משים עלה בזכרוננו מותו של קרל נטר. הנה מת גם האיש השני, אשר רצה ואשר יכול לעבוד לטובתנו…״
מויאל, שמת בחטף, לא השאיר צוואה מה ייעשה ביתומיו הקטנים. וכיצד יהיה אפשר להפריד בין כספו הפרטי ובין הכספים של ״חובבי ציון״, שהוצאו על־ידו למען המושבות, והאם נותרה יתרה בקופתו וכמה? ברגעי חייו האחרונים, בשכבו על ערש דווי, עוד הספיק מויאל למנות לאפוטרופוס על ילדיו את שמואל הירש, חברו לעבודתו וידידו בלב ובנפש. אולם מיד לאחר פטירת מויאל נחתמו פנקסיו וחשבונותיו על־ידי פקידי השלטון הממונים על עסקי ירושות. משנמסרו, כעבור זמן, לרשותו של הירש לא היה לאל־ידו, מפאת טרדותיו הרבים, לטפל בעניין והוא העבירם לרוקח. כשלושה חודשים חלפו עד הפרסום הרשמי של החשבונות. ובפרק זמן זה הריץ ויסוצקי מכתבים בהולים לחברי הנהלת ״מזכרת משה״, ובראשם לפינסקר, בתוך שהוא חוזר, כבעבר, להטיח במויאל, ועתה גם ביורשיו, האשמות של מעילה בכספי הציבור ובא גם בטענות כלפי חברי ההנהלה, בחינת-״ראו הזהרתיכם״.
להלן מכתב אחד מני רבים אל פינסקר, המשקף את יחסו התמוה של ויסוצקי אל מויאל גם אחרי פטירתו ואת התייחסותו השלילית של פינסקר לנאמר בו ובקודמיו:
״… בפעם הזאת נעתקו מפי מלין. ולא אדע איזה שפה אבהר לי שתהיה המליץ בינותינו, שנבין איש את שפת רעהו. זה כחצי שנה מיני אז שבתי ממסעי בארץ הקדושה לא פסק מירוץ אגרות תמידי בין שנינו. אך לדיאבון ליבי ראיתי כי עד היום לא הייתי מאושר שכבודו הרם ישעה אל דברי ויבין הגיגי, ועל כן אני מוצא תמיד במכתביו תשובות שלא כענין, אשר תביאנה לי רק מפח נפש ומכשול לב.-גם הפעם הזאת ראיתי במכתבו… שאלה אחת אשר הראני בעליל כי כבודו לא קרא כלל את מכתבי עד היום… כי שם עוררתי את כבודו שיאיץ בהמנוח ז״ל להראות… בפרטי פרטיות בהחשבון מסך 54,534 פראנק… עתה יבין כבודו כי כל דבר אשר התמלטו מפי עוז… על אודות התנהגות המנוח… וכבודו התפלא עלי… איך אני מרהיב עז בנפשי להוריד את ה׳ מויאל משאתו ומה גם לחשדו בעון מעילה… אבל כבודו לא שמע לעצתי, אף כי העידותי בו שלא ישלח לו את שלושים אלף הפראנקים עד אשר יקבל ממנו חשבון פרטי (גם חשבונות של הקולוניסטים)… באשר כתבתי אז לכבודו באר היטב, וכבודו לא שעה אל דברי… כי תכף כאשר ראיתי שעברו שני חודשים… ואין חשבון… לא ישר בעיני דרכו… אבל כבודו היה אץ במעשיו וישלח את הסך… ויצא לנו המכשול הזה!… כי תחת אשר לפי דעתי נשאר באוצר המנוח ז״ל רק מבספינו, עוד יאמרו כי כסף המנוח נמצא עוד באוצרנו!״
חלוצים בדמעה- אברהם מויאל האיש ופועלו-חנה רם עם עובד 1991–עמ' 98-96
בנציון נתניהו-דון יצחק אברבנאל-מדינאי ןנוגה דעות-ספרד:ארץ הרדיפות-2005
היהודים מצדם לא ראו בגירוש מאנדלוסיה ובצווי הגירוש מאראגון, שהוצאו לאחר מכן (1486), שום אות לפורענות המתרגשת לבוא עליהם. היתה זו תוצאה לא רק מכשרונותיו של פרדיננד להעלים את כוונותיו ולהוליך שולל, אלא גם מנסיונם ההיסטורי של יהודי ימי־הביניים ומתפיסת מצבם והערכתו. במשך דורות על־גבי דורות ראו בכנסיה את אויבתם, ובמלך את מגינם, וכך הורגלו לראות בכפל־ תופעות זה סדר דברים שכמעט אינו ניתן לשינוי. נראה היה להם שאם פרדיננד פועל נגדם, הוא עושה זאת תחת לחץ האינקוויזיציה, ושלא ישמע לעצותיה אלא עד גבול מסוים בלבד. האפשרות שיסטה כליל ממדיניותם המסורתית של מלכי ספרד, ויבקש להביא על היהודים חורבן גמור, נראתה להם רחוקה ביותר מן השכל. אילו גילה פרדיננד איבה אישית ליהודים שפעלו בשירותו או בחצר המלוכה, היו בלי ספק נחרדים. אבל שנאה כזו לא גילה מעולם, על כן לא ייחסו לפעולותיו כל השפעה על קביעת יחסו אל הציבור היהודי.
ויש לציין גורם נוסף שפעל להפחתת חששותיהם של יהודי ספרד לגבי עתידם הקרוב. היתה זו העובדה שיהודים תפסו עמדות חשובות בחכירתן וגבייתן של הכנסות המלוכה, וכן שמאראנים תפסו כמה מן המשרות הגבוהות ביותר במחלקות ממשלתיות שונות ובחצר. שימוש בזה ביהודים ובמאראנים היה חלק מן המדיניות התועלתנית, שעליה הקפידו פרדיננד ואיזבלה כאחד. הודות לה יכלו לנצל כל כשרון שהיה מוכן לשרתם, ולהשריש בציבור את האמונה שעמדותיהם ננקטו תמיד לפי עקרונות הצדק ומתוך גישות חסרות פניות. לפיכך היו הרבה יהודים סבורים, שהמלכים לא היו מחזיקים יהודים במינהל הארץ "בשתי ידיים״ אילו נתכוונו להרחיקם ממעמדם. כל מסקנה אחרת לא היתה מתקבלת על הדעת. אולם למנהיגותו ולמדיניותו של פרדיננד, על דו־פרצופיותו הסבוכה ועל שיקוליו ארוכי הטווח, היה היגיון משלהן.
ולסוף: מה שעשה רושם על היהודים יותר מכל דבר אחר היה עמידתם התקיפה של מלכי ספרד על קיום חוק וסדר. בשום פנים לא היו מוכנים להשלים עם שלטון אספסוף או עם מעשי אלימות של ההמון. אם החליטו לפעול נגד קבוצה מסוימת, בוצעה החלטתם בצורה, במידה ובזמן שנראו להם חוקיים ונאותים. כל מעשה רדיפה שלא סמכו עליו את ידם – כלומר, שלא נעשה כחוק – נתקל בהתנגדותם התקיפה. עמידה נמרצת זו על שלטון החוק, יחד עם יסודות ההונאה שבמדיניותם וההעלמה המוצלחת של תוכנית הגירוש, תרמו להתפתחותה של אותה הרגשת ביטחון מוזרה ששררה בקרב יהודי ספרד.
אברבנאל היה שותף להרגשה זו. ב־1484, כשהוזמן לחצר המלוכה, ראה בכך הזדמנות שאין להחמיצה. הוא התרשם מן הרוח הידידותית שגילו השליטים כלפיו, אך לא ממאבקם להרחבת האינקוויזיציה. משמעותה החמורה של עובדה מרכזית זו, שנשאר רק זמן קצר לישיבתם של היהודים בספרד, לא נקלטה בהכרתו. אברבנאל, כשאר בני־דורו היהודיים, לא ראה את אותות הזמן. וכך היה אותו ריאיון בטֵרֵזונה באביב 1484 מעין פתיחה סמלית, מבשרת רעות, לפרשת פעילותו כאיש חצר בספרד.
- 3. קידום בחצר המלוכה
הואיל ובשעת כניסתו לשירותו של פרדיננד לא עמד על גורמי־היסוד במצבם של יהודי ספרד, אין ספק שהאמין כי ככל שתגדל השפעתו, יוכל לחזק את מעמדם. אולם במשטר המדיני ששרר אז בספרד יכלו יהודים להיכנס לשירות המלכות רק בתחום הפקידות הכספית, ובראש וראשונה בתחום גביית המיסים. לפי שעה, לפחות, חסומה היתה הדרך למשרות רמות, שלמחזיק בהן נודעה השפעה יתרה. גובה המיסים הראשי בין יהודי ספרד היה אברהם סניור, שהיה גם ״הרב של חצר המלוכה״ (Rab de la Corte) והמנהיג הרשמי של יהודי קסטיליה. מעמדו של סניור בחצר היה איתן. בפעילותו המקצועית גילה יכולת וכשרון, ונוסף על כך היה חביב על המלכה. איזבלה זכרה היטב את השירותים היחידים במינם שסיפק לה בשעות משבר. ברור שאברבנאל יכול היה לקבל רק משרה משנית לזו של סניור.
סניור, שהיה בכוחו לחסום את דרכו של אברבנאל, ודאי הבין שאין לו סיבה לחשוש מהתמנותו של זה האחרון לתפקידו. ודאי חש שאברבנאל יקיים כמוהו יחסי ידידות הוגנים ותקינים; ואפשר שגם מטעמים אחרים בירך על שיתוף הפעולה עם אברבנאל. סניור היה אז בן שבעים ושתיים ועמוס בבעיות קשות. בתוך לחצי המלחמה לא קל היה לו למלא את דרישותיהם הגוברות של פרדיננד ואיזבלה. עד מהרה ודאי הכיר בבקיאותו הגדולה של אברבנאל בכל מה שנגע לחכירת מיסים וגבייתם, ואין ספק שהתרשם מאוד מאישיותו של איש החצר המפורסם.
כך, איפוא, קיבל עליו אברבנאל חכירות מס במערכת הרחבה של סניור. העובדה שהיה ביכולתו לקבל עליו תפקידים כאלה מעידה, שהצליח להעביר מפורטוגל לקסטיליה לפחות חלק קטן מרכושו. באוגוסט 1484, כשנמלט חתנו יוסף מסכנת המאסר שבה אוּיָם על־ידי ז׳ואן והגיע לקסטיליה, הצליח, כנראה, להוציא עמו חלק ניכר מהונו – מה שאיפשר לו לחזק את מעמדו הכספי של אברבנאל במִלווֹת או בשותפות. כמי שהיה שר האוצר בדוכסות של וִיזֶאוֹ וכאחיינו של אברבנאל (הוא היה בנו של שמואל, אחיו של דון יצחק) היה יוסף, כמסתבר, אדם עשיר מאוד.
כושר התיכנון של עסקי כספים גדולים, שהיה מסגולותיו של אברבנאל, התעורר עכשיו ותבע פעולה. חכירת המיסים חייבה מאמצים מתמידים, זהירות מירבית ותשומת־לב רב צדדית, ואין ספק שאברבנאל עמל קשה לחדש את עושרה של משפחתו. מסֶגוּרָה עקר אל לב הארץ – אולי היישר לאלקאלה דה אֶנַארֶס, שלפי התעודות שהה בה מיוני 1485 ואילך. משם היה יכול, כמדומה, לנצח ולפקח היטב על מפעליו העסקיים השונים, ועם זה ליזום תוכניות כלכליות חדשות, שעשויות היו להתרחב. אפשר גם נשא עיניו לא רק ליתר עושר, אלא גם ליתר עצמאות. על כל פנים, ברור שלא הסתפק בכהונה המשנית שבה התחיל את דרכו בספרד. כשרונו בענייני כספים הוכח עד מהרה, והוא חתר להתקדם ולעשות חיל.
ב־6 ביוני 1485 חתם, איפוא, על הסכם עם החשמן האדיר מנדוסה, שלפיו קיבל עליו לחכור את הכנסותיו של זה האחרון בסיגְוֶנסה (Siguenza), בגוואדאלאחארה וביישובים אחרים לתקופה של שנתיים (1487-1486). היתה זו, בלי ספק, קיבולת כבדה, אולי כבדה מכל אלו שהעמיס על שכמו בספרד, שכן התחייב לשלם לחשמן (במועדים קבועים, ב־1488-1487) סכומי כסף עצומים שהגיעו לכדי שישה מיליון וארבע מאות אלף מאראוודים. אברבנאל עמד בהסכם לשביעות־רצונו המלאה של החשמן, שכן, כמו שעולה ממסמכים מאוחרים יותר, הוסיף לפעול בשירותו של זה האחרון עד תום ישיבתו בספרד. נוסף על כך נראה שלזכותה של אותה עסקה שעשה עם החשמן ב־1485 – וביתר דיוק, לזכות תוצאותיה המוצלחות – יש לזקוף את מעורבותו הגדולה לאחר זמן בענייני בית מנדוסה. במשך שנים אחדות – כנראה סביב 1490 – היה אברבנאל ה״קונטאדור מאיור״ של הדוכס של האינפאנטארו.
אִינִיגו לוֹפס דה מֶנדוֹסָה, הדוכס השני של האינפאנטאדו, עלה לשררה במות אביו, דיאֶגו אוּרטאדו דה מנדוסה, ב־1487. אציל זה הטיל את מרותו על למעלה משמונה מאות יישובים ותשעים אלף וסאלים שהעלו לו מס, והכנסתו השנתית היתה מן הגדולות ביותר שבית־אצולה בספרד יכול היה להתפאר בה. אך לא תמיד השתוו הכנסותיו להוצאותיו, כי אהב האיש הוד ותפארה; פמלייתו דמתה לפמליית המלוכה; והארמון שבנה לעצמו בגוואדאלאחארה היה מן המפוארים שבמעונות האצולה של ספרד בעת ההיא. דומה שהיה נדיב מטבעו, ומאחר שהיה נאמן למלכים ולארצו שהיתה נתונה במלחמה, גם השתתף בכוחות גדלים משנה לשנה במערכה הארוכה והיקרה על גרנדה. כתוצאה מכל אלה נמצא הדוכס שוב ושוב, למרות משאביו הגדולים, זקוק לכספים. כשמינה את אברבנאל לקונטאדור מאיור של אחוזותיו קיווה, כפי שמסתבר, שיגאל אותו מדאגות אלו, אולי על־ידי שימוש בשיטות כלכליות שתגדלנה את הכנסותיו. אברבנאל ודאי הבין את האתגר ונענה לו. הוא עקר לגוואדאלאחארה – בירת הדוכסות – וקיבל מאדוניה את המפתחות הכספיים של מדינה בתוך מדינה.
בנציון נתניהו-דון יצחק אברבנאל-מדינאי ןנוגה דעות-ספרד:ארץ הרדיפות-2005 עמ' 72-69
Contes populaires racontes par les Juifs du Maroc-Dr Dov Noy-Jerusalem 1965
LA VERITE FINIT TOUJOURS PAR TRIOMPHER
Le sage Rabbin Salomon Tamsouth. que sa mémoire soit bénie, était aussi marchand de parfums. Un commerçant arabe était l’un de ses fidèles clients et ses commandes, il les payait parfois au comptant, mais la plupart du temps il achetait à crédit jusqu’à ce que sa dette atteignît une grosse somme. Voyant que le rabbin n’avait pas beaucoup de clients, l’Arabe lui dit: “Si tu as besoin d’argent, viens dans ma maison et je te paierai tout ce que je te dois.”
Le rabbin avait vraiment besoin d’argent et il se rendit chez l’Arabe. Celui-ci l’invita à entrer dans sa maison. Quand le Rabbin Salomon eut passé le seuil de la porte, l’Arabe se jeta sur lui et le tua. Il enterra le cadavre dans un domaine près de sa maison.
La mère et la femme du sage attendent son retour mais le Rabbin ne revient pas. Le lendemain, toute la famille attend son retour, mais en vain. Finalement, la mère du Rabbin éclate en sanglots et s’écrie: “Où te trouves-tu, Salomon, mon fils? Où te trouves-tu?” et elle est inconsolable dans sa douleur.
La nuit, dans son sommeil, elle voit en rêve le sage et celui-ci lui dit: “Le marchand arabe m’a tué et m’a enterré dans son domaine. Là, tu me trouveras dans ma tombe.”
Le lendemain, la mère du Rabbin Salomon se rendit avec des policiers dans la maison du marchand arabe et lui demanda: “Où est mon fils?”
“Je ne l’ai pas vu”, répondit l’Arabe.
La mère cria alors de toutes ses forces: “Salomon, mon fils, où es-tu?”
On entendit alors un faible soupir, mais on ne savait pas d’où venait la voix. Que fit la mère? Elle se mit à crier une deuxième fois de toutes ses forces: “Fais-moi signe Salomon, pour que je sache où tu te trouves.”
Que fit le sage, bénie soit sa mémoire? Il sortit sa main de la terre et les policiers et tous ceux qui se trouvaient là virent le signal. Ils se mirent à creuser la terre et finirent par trouver le corps de l'homme saint. Ils exhumèrent le mort et l’Arabe fut jeté en prison. Le roi condamna le malfaiteur à être emprisonné à perpétuité et ordonna par ailleurs que tout ce qui se trouvait dans sa maison, soit remis à la mère du sage.
Jusqu’à ce jour, de nombreux malades, surtout ceux qui souffrent de paludisme, visitent la tombe du Rabbin Salomon Tamsouth. Ils se prosternent sur la tombe, récitent des prières et guérissent, car même après sa mort, ce juste a encore un grand pouvoir sur les hommes.
LA CHAMBRE DE LA JUIVE DE MARRAKECH
En l’an 1557, le roi du Maroc dit à son Grand Vizir: “Trouve- moi dans la ville de Marrakech un endroit convenable pour la construction d’un nouveau quartier juif.”
Le Vizir lui dit: “Votre Majesté, près de Touznan el-Afiya, non loin du château du roi, il y a un endroit qui conviendrait à ce projet.”
Ainsi fut fait: les Juifs de Marrakech changèrent de quartier et le roi qui s’efforçait toujours d’être juste fit en sorte que les Juifs ne perdent pas au change. Ceux qui voulaient échanger leur maison contre une autre étaient autorisés à le faire et ceux qui préféraient recevoir de l’argent obtinrent la contre-valeur en espèces. Chacun était libre d’arranger les choses selon ses intérêts et sa volonté.
A cette époque vivait à Marrakech une veuve, qui ne voulait à aucun prix quitter sa maison et aller habiter dans un autre Mellah. “Jamais, dit-elle, je ne quitterai l’endroit où ont habité mes pères;
Le roi donna ordre d’amener la femme rebelle devant lui et il lui dit: “Femme, quitte l’endroit où tu habites et va t’installer dans le nouveau quartier.”
La femme répondit: “Votre Majesté, je ne quitterai jamais l’endroit où j’habite et où ont habité mes parents, mes grands-parents et mes arrières grands-parents, et si on m’évacue de force, le péché pèsera sur le roi.”
Le roi ordonna à ses soldats: “Laissez-là où elle est, mais le jour où cette femme mourra, faites-le moi savoir.”
Un jour, la vieille mourut et les Juifs l’enterrèrent au cimetière et les Musulmans allèrent chez le roi pour lui raconter ce qui s’était passé. Le roi donna alors cet ordre: “Que la chambre de cette Juive reste fermée et qu’on ne l’ouvre jamais.”
Et ainsi fut fait: la chambre fut fermée et sur la tombe on fit construire un mur qui s’y trouve encore aujourd’hui. Et aujourd’hui encore on appelle cet endroit: “La chambre de la Juive”.
LE HEROS EST CELUI QUI DOMINE SES INSTINCTS
Un jour, le roi convoqua chez lui les représentants des différentes religions — un Musulman, un Chrétien et un Juif. Aux dignitaires de chaque religion, il dit: “Désignez vos héros pour qu’ils participent aux compétitions et celui qui vaincra obtiendra un prix.” Le roi n’avait pas précisé de quel genre de compétition il s’agissait.
Dans les communautés musulmane et chrétienne de nombreux candidats se présentèrent, mais aucun Juif n’osa présenter sa candidature car aucun membre de la communauté ne se considérait comme un héros. Mais au dernier moment, un pauvre petit Juif, qui avait à peine la force de traîner son corps misérable, se présenta. Ce fut un éclat de rire général et on se moqua du malheureux. Mais celui-ci croyait en Dieu et il se fit, à lui-même, cette réflexion: “Ou bien j’obtiendrai le prix ou bien une fin sera mise à ma vie malheureuse. Dans les deux cas je serai récompensé de mes efforts.”
Le roi appela le Musulman et lui dit: “Mange ce cornichon épicé, mais sans dire: ‘akh!’.”
Le Musulman se mit à manger le cornichon qui était très épicé. Au début il se tut, mais après un certain temps il ne pouvait plus se retenir car le cornichon lui brûlait la langue et le palais et il cria: “akh!” Le roi le renvoya en se moquant de lui…
Le Chrétien subit le même sort que son prédécesseur.
Arriva le tour du Juif. En mangeant le cornichon, il avait l'impression que les épices brûlaient sa bouche et ses intestins. Mais il se mit à chanter en tirant en longueur la dernière syllabe de chaque vers: “Mon nom est Zemakh, et j’habite au Mellakh. Je suis connu au Mellakh car je m’appelle Zemakh…” Le roi s’aperçut que le Juif chantait et ne criait pas “akh” comme ses prédécesseurs et il lui donna de nombreux cadeaux. Il déclara également que le Juif avait fait preuve d’héroïsme en dominant ses instincts. Dans sa générosité, le roi n’accorda aucune attention au fait que le dernier mot de chaque vers que le Juif chantait se terminait par la syllabe “akh”.
Contes populaires racontes par les Juifs du Maroc-Dr Dov Noy-Jerusalem 1965-page 79-82
Meknes-portrait d'une communaute juive marocaine-Joseph Toledano-ed Ramtol 2017- LA FIN TRAGIQUE DE LA FAMILLE MAIMRAN
LA FIN TRAGIQUE DE LA FAMILLE MAIMRAN
En 1697, alors qu'Abraham était à Tanger pour conclure l'affaire hollandaise, il apprit l'assassinat par un des fils du sultan, de son frère qui représentait l'affaire familiale à Salé, dans d'horribles circonstances que rapporte le consul de France Estelle :
" Moulay Ahmed Edehbi vint chez Maymoran, le frère du chef des Juifs et le pria d'aller à un jardin avec lui. Ce Juif ne put lui refuser. Y étant, le prince voulut jouir de lui, ce qui surprit ce Juif qui ayant fait résistance, il le tua lui -même d'un coup de fusil. Ce Juif avait quatre coreligionnaires qui l'accompagnaient, lesquels il fit forcer par les Maures en sa présence – ce qu'il fallut qu'ils souffrent pour épargner leur misérable vie : cruauté et malice presque inouïes. Cette mort a causé bien des désordres. Ce Juif était l'homme le mieux fait qu'il y eut dans ce pays et de beaucoup d'esprit; fort ami du Roy de Maroc. Ce Juif était mon ami intime, le protecteur de notre nation, la France, et je puis dire que notre commerce perd là un bon patron …" L'affaire fit grand bruit et le sultan qui estimait et aimait sincèrement la victime, dut sévir avec sa sévérité habituelle, mais cette fois fort sélective. Il fit décapiter les quatre soldats qui accompagnaient le prince pour ne pas être intervenus pour éviter le crime. Quant à l'auteur lui -même, il était intouchable, car fils de la reine Aïcha, l'épouse préférée du sultan qui avait sur lui un ascendant presque magique. Abraham ne put de ce fait obtenir réparation, mais il garda sa place à la Cour. Son influence devait rester telle que le gouverneur de ville jaloux de sa position, soudoya son médecin pour l’empoisonner en 1723. Pour la communauté juive c'était une perte irréparable. Une fin aussi tragique comme celle de son père avant lui, frappa de stupeur toutes les communautés bien au -delà de Meknès.
Loin d'abuser de sa fonction de Naguid comme d'autres avant et après lui, il avait toujours usé de son immense influence en faveur de sa communauté. "Grand Chef des Juifs, uniquement préoccupé par le bien de son peuple". Le grand maître de Halakha de Fès qui le connaissait personnellement, rabbi Yaacob Abensour, lui consacra une élégie en hébreu restée célèbre. A preuve que grandeur matérielle n'est pas incompatible avec l'élévation spirituelle. Après sa mort, le sultan désigna pour lui succéder comme Naguid de la communauté un proche de la famille, Mimoun Maimran.
Sans jamais égaler sa renommée, d'autres membres de sa famille remplirent de hautes fonctions à la Cour et dans le commerce avec la France.
A propos de Meyer Maimran, les chroniqueurs juifs disent qu'il fut un "grand notable aux yeux de son peuple et du gouvernement, il usa de son influence pour améliorer le sort de ses malheureux coreligionnaires".
D'un autre membre de cette vénérable famille, rabbi Yaacob Abensour, écrit dans son livre Michpat outsédaka Béyaacob :
" Quant à ce qu'ont prétendu les rabbins de Meknès, qu'ils avaient vu dans leur génération un notable acquitter intégralement sa quotepart (des taxes et impôts), je l'ai effectivement connu : c'était Shmouel fils de Yaacob Maimran. S'il l'avait voulu, il n'aurait jamais eu à payer le moindre impôt comme l'ont toujours fait ses semblables et Naguidim proches du pouvoir et qui aurait pu alors le lui en faire reproche ? Mais lui dans sa générosité, ne lésinait pas dans sa contribution à la caisse publique. Sa notoriété était grande et l'étendue de ses relations commerciales avec les Chrétiens et les Juifs bien connue de tous. Il entretenait les meilleures relations avec les grands et les ministres à Meknès, Salé, Fès, Tétouan, Taza, Marrakech, les pays du Maghreb et d'Europe. Ses agents étaient présents dans toutes les villes, au point de susciter des convoitises et d'attirer sur lui le mauvais œil…"
Le fils d'Abraham Maimran, Itshak, fut à son tour assassiné par des brigands en 1728. Le sort s'était acharne sur cette famille qui pendant un demi siècle avait dominé la vie de la communauté de Meknès et après la mort de Moulay Ismaël, elle disparut du devant de la scène pour retomber dans l'obscurité de l'anonymat. Deux siècles plus tard; en 1931, le reporter du bimensuel de Casablanca; L'Avenir Illustré, Jacob Ohayon écrivait : "Je cherche à savoir quelles traces a laissées ce Maimran dans la tradition des Juifs de Meknès; personne ne connaît cette histoire; les quelques Maimran qui restent à Meknès vivent très obscurément."
Entre temps une autre famille devait également connaître son heure de gloire.
Meknes-portrait d'une communaute juive marocaine-Joseph Toledano-ed Ramtol 2017– LA FIN TRAGIQUE DE LA FAMILLE MAIMRAN-page63-64
חקרי מערב-משה בר-אשר-לשונות היהודים במזרח ובמערב ומסורות הלשון הניבטות מהן- 2017
צורות היחיד של השמות חַרְצֻבוֹת ומִגְבָּעוֹת
אעבור עכשיו לפן היוצר שבמרכיב העברי בלשונות היהודים וכתרומתו לעברית עצמה. כידוע, לא מעטים הם השמות במקורות שלנו שאין לנו נתונים שלמים על כל הפרדיגמה שלהם, ואפילו לא על צורת היחיד והמשקל שלהם. רק בתקופות מאוחרות יש עדויות בלשון הכתובה להשלמת הפרדיגמה. ואכן, לא מעט שמות באים במקרא רק בצורת הרבים, ואיננו יודעים מה הייתה צורת היחיד שלהם. רק בתקופות מאוחרות אנו מוצאים בטקסטים שנכתבו עברית בפרוזה או בשירה את צורת היחיד שנגזרה מצורת הרבים שבמקרא.
לעתים העדות על צורת היחיד אינה מצויה כלל בטקסט שנכתב עברית, אלא היא עולה מן המרכיב העברי שבאחת מלשונות היהודים. והלשון היהודית היא המוסיפה את הנתון החסר לפרדיגמה של השם. אין מניעה להניח שהצורה בלשון היהודית נוצרה בידי תלמיד חכם שהשתמש בה בדרוש שלו או בשיח אחר שלו. בזה מתגלה גם הפן היוצר של לשונות היהודים במרכיב העברי שבהן. אבוא עתה לפרש את דבריי בשתי דוגמות מבוררות ומפורשות. השמות חַרְצֻבּוֹת ומִגְבָּעוֹת – לא באה במקרא צורת היחיד שלהם, ורק בספרות מאוחרת הכתובה עברית ובאחת מלשונות היהודים יש תיעוד לצורות היחיד שנגזרו מכל אחת מצורות הרבים האלה.
השם חַרְצֻבּוֹת מצוי בשני פסוקי מקרא: ״פתח חרצבות רשע, התר אֲגֻדוֹת מוטה״ (ישעיהו נח 6; כאן השם נתפרש ׳קשרים׳, ׳כבלים'); ״כי אין חרצבות למותם ובריא אולם״(תהלים עג 4; בפסוק זה השם נתבאר ׳ייסורים׳). רק בספרות ימי הביניים יש תיעוד לצורת יחיד של השם, והיא חַרְצֹב שנגזרה מצורת הרבים. המילה מצויה בימי הביניים, כגון בספר הגלוי לרב סעדיה גאון: ״קומה ה׳ עזור את משפטיך, קשר למו חרצב וירבצו בחונימו״.
אבל ליד צורת היחיד חרצֹב, מוכרת לנו גם הצורה בחתימת הנקבה חַרְצֻבָּה.
במו אוזניי שמעתי כלפני חמישים שנה את המילה מפי אישה ירושלמית בדיבורה העברי במשמעות ׳דבר מכוער׳. כששאלתיה על אודות המילה הזאת, היא ענתה לי שהמילה הייתה משמשת בספרדית היהודית שהיא דיברה בבית הוריה, ומשם היא נטלה אותה ומשתמשת בה בכל פעם שהיא נתקלת בדבר מכוער(ולאו דווקא כיעור פיזי). היא עוד הוסיפה שהיא משתמשת בדיבורה העברי גם במילה פוסטמה (=פרונקל), שנטלה מלשון האם שלה. ואכן השם חרצבה מובא במילונו של דוד בוניס. הוא מביא שם שתי צורות: xarsuba ומציין שהשם משמש בשתי
הוראות: (א) ׳אוכל רע׳, על פי מאמר של מוסקונה על הספרדית היהודית בבולגריה; (ב) ׳כיעור׳, על פי ספרו של רוזנס, דברי ימי ישראל בתוגרמה, כרך ה. מותר לשער, שהצורה נתחדשה בידי תלמיד חכם בדרוש שדרש בספרדית־יהודית.
השם מִגְבָּעוֹת שעניינו ׳הכובעים שהכוהנים ההדיוטות חבשו׳, מצוי בתורה בארבע הופעות, כגון ״וחבשת להם מגבעות״(שמות כט 9). בימי הביניים גזרו מצורת הרבים הזאת שתי צורות יחיד – מִגְבָּע ומִגְבַּעַת, ובמאה התשע־עשרה נוספה גם הצורה מִגְבָּעָה. מאחר שדנתי בעניין זה בפירוט במקום אחר, אסתפק כאן אך בהדגמה קצרה. אחת העדויות לצורה מִגְבָּע מצויה אצל הפייטן אלעזר בן פינחס, איש המאה התשיעית: ״בחנוכה פצחו שיר כלולי המגבע״. עדות אחת לשם מִגְבַּעַת באה אצל שמואל ברבי הושענא: ״למלתו יתפסון כל תופשי מגבעת״. עדויות כתובות לצורה מִגְבָּעָה ידועות לנו לעת הזאת רק מן המאה התשע־עשרה. היא מצויה למשל בספר ״תולדות הטבע״ של מנדלי מוכר ספרים: הַמִּגְבָּעָה. ויש מי שקדמו למנדלי מעט שנים בשימוש בצורה הזאת.
מהצורה מִגְבָּעוֹת אכן אפשר היה לגזור את כל שלוש הצורות הנזכרות. מִגְבָּע כמו השם מִפְעָל שצורת הרבים שלו היא מִפְעָלוֹת; מִגְבַּעַת כמו מִשְׁלַחַת, שלה צורת רבים מִשְׁלָחוֹת; מִגְבָּעָה כמו מִשְׂפָּחָה, שצורת הריבוי שלה היא מִשְׁפָּחוֹת. כאמור, לפי מצב הידיעות שלנו כיום שתי הצורות מִגְבָּע ומִגְבַּעַת מתועדות בעברית הכתובה כבר בימי הביניים, והצורה מִגְבָּעָה מתועדת בכתב במאה התשע־עשרה. והנה הצורה הזאת תועדה במרכיב העברי בערבית היהודית של הקהילות באזור תאפילאלת ובאזור תודגה במרוקו. הרי משפט לדוגמה: דבליז כביתו פלמגבעה / (=הצמיד – הסתרתי אותו במגבעה). ושמעתי עדות לצורה מִגְבָּעָה גם מפי יהודי מגרדאיה שבאלג׳יריה בדיבורו הערבי.
כאמור, הצד השווה לאזורים תאפילאלת ותודגה במרוקו וגרדאיה באלג׳יריה שהם אזורי פריפריה, ועל יסוד היכרותי עם להגי היהודים בשלושת האזורים, לרבות יסודות מיוחדים להם במרכיב העברי, אני מעז לשער במידה רבה של סבירות שהמילה מגבעה שימשה שם מאות בשנים, הרבה לפני שתועדה במאה התשע־עשרה בטקסטים הכתובים עברית.
הגיית השווא הנע במרוקו
המילים העבריות והארמיות שבלשונות היהודים אינן מלמדות רק על עצמן. פעמים שקו לשוני בהגייה ובדקדוק, שנהג בעברית ונעקר ממנה בתקופה קדומה, ניבט אפילו ממילים אחדות בלבד ששוקעו בלשונות הדיבור של בני הקהילות. כבר בעבר העמדתי על האפשרות שבמסורתם של יהודי ארם צובה, היא חלב שבסוריה, הקמץ היה נהגה כתנועה אחורית (O) לפני מאות בשנים, היינו לפני השתרשות ההגייה הספרדית ההוגה אותו כתנועה קדמית – [a], כמו הפתח. לשון אחר, יש בידינו עדויות להגיית הקמץ בדרך קרובה למסורת טבריה. כיום, אחרי איסוף של נתונים נוספים אפשרות זו נראית בעיניי סבירה מאוד. אני מתכוון למילים שחדרו בימי הביניים לדיבורם הערבי של יהודי ארם צובה, כגון חכם, חמץ ומצה, שנהגו בערבית שלהם massu ,humis ,huxum. כדבר הזה משתקף בשם המשפחה שַׁמּוּשׁ שהגייתו היא ככל הנראה הגייה מקומית של השם שַׁמַּשׁ. המימוש של [0] כ־[U] משני, והוא תוצאה של השפעת הערבית שבפיהם. התנועה האחורית נהגית [u], ומימושה כ־0]1] מתרחש רק ליד הגה נחצי.
במבטא מלומד השם נהגה שַׁמּוֹשׁ, כפי שמקפיד הסופר אמנון שמוש להגות את שם משפחתו. ראה מה שכתבתי על ההגייה הזאת בחלב (בר־אשר, מוליצ״א, עמ׳ 221, §31; והערה 65 שם).
חקרי מערב-משה בר-אשר-לשונות היהודים במזרח ובמערב ומסורות הלשון הנבטות מהן- 2017 – עמ'
Ma mère, la bienfaitrice Fulgurances colorées-Joseph DADIA
Le passé se fond dans le présent, et il nous aide à vivre le futur. Au fond, ce passé ne se réfère pas à une chronologie en rapport avec l’histoire et la géographie. Tout est intimement lié. Parler au passé ou du passé, c’est mourir un peu. Si nous nous collons à notre passé et nous le retenons, c’est pour adoucir la séparation. Il ne sert à rien de se lamenter ou de se révolter. Nous ne faisons que réduire les distances et cela adoucit nos rêves.
A qui je vais me plaindre et pourra-t-on me comprendre ? A qui je vais raconter ma vie et saura-t-on me consoler ? Notre D…ieu a voulu cela et Lui seul pourra me réconforter. A D…ieu seul, je me confierai et Il me soutiendra.
Les souvenirs sont nombreux et nul ne peut les dénombrer. Les souvenirs ne sont pas une formule mathématique que l’on peut déchiffrer, analyser et formuler en théorèmes. Peut-on défeuiller nos souvenirs comme on effeuille les pétales des marguerites ? Ces chères marguerites, au parfum entêtant, trônaient les soirs de Pessah à Marrakech sur notre table bien dressée, éclairée par quatre majestueux candélabres en cuivre authentique, placés chacun à un coin de la table. Tout brillait ce soir-là. Tout sentait la fragrance de Pessah, dans les maisons, dans les rues, et dans les échoppes du mellah où l’on vendait l’huile Lesieur, huile que je ne voyais qu’à l’approche de Pessah. Pour moi, l’huile dans les bouteilles portant l’étiquette Lesieur annonçait la fête.
Inoubliables marguerites, toujours présentes dans ma mémoire, mais introuvables dans cette campagne morbihannaise où j’habite définitivement avec mon épouse Martine depuis août 2001. Notre chaumière achetée en 1980 était notre résidence secondaire pour les petites et grandes vacances scolaires. Cette chaumière bretonne a été bâtie en 1777, date indiquée sur les vielles poutres qui soutiennent la toiture, et sur le chambranle de l’entrée du côté sud, côté petit jardin.
Nous disposons sur le côté nord, et au-delà, d’un jardin de plus de 4000 mètres carrés, plantés de fleurs, d’arbres d’ornement de collection et d’arbres fruitiers, encadré par des chênes séculaires, dans une zone semi-climatique, au cœur de la campagne, à quelques kilomètres de la Ria d’Etel, et à 25 kilomètres de Carnac, l’une des plus plages sablonneuses de la Bretagne.
La soupe aux fèves fraîches n’avait le goût de paradis que les deux premiers soirs de Pessah. En dehors de ces deux soirs, la soupe aux fèves est toujours bonne à goûter, mais elle n’a plus le goût de paradis. Martine me fait cette soupe les deux premiers soirs de Pessah et j’y goûte le paradis.
Mon père, à Marrakech, présidait allègrement la cérémonie de Pessah. Il se levait et faisait tournoyer au-dessus de la tête de chacun de nous un vase rempli de marguerites, en chantonnant Bibhilo : « Cette année nous sommes ici, l’année prochaine à Jérusalem ». Bibhilo envahissait notre rue, notre maison, de partout montait Bibhilo. Tout le monde à table, assis ou debout, à l’étage, au rez-de-chaussée, Bibhilo.
« Jérusalem…Jérusalem…l’an prochain à Jérusalem ! ». C’est ça ou quelque chose de ce genre qu’enfant je scandais à tout rompre le premier jour de la fête de Pessah avec des voisins de mon âge, tous rassemblés en cercle au beau milieu de ce vaste patio de l’honorable demeure Dar Ben Sassi. Et nous récitions de mémoire de nombreux passages de la Haggada de Pessah.
Avec mon père, nous récitions le récit pascal, avec des passages en araméen et des passages en judéo-arabe. Le benjamin de la famille posait les quatre questions rituelles. Puis défilent les quatre enfants, chacun avec son tempérament, son caractère, et sa question à laquelle il fallait répondre tout de suite : – Le sage, – l’impie, – le candide et le balbutieur. Les quatre coupes de vin à boire, et la coupe à remplir en l’honneur du Prophète Elie, avec l’espoir de le voir arriver et nous annonçant l’arrivée du Messie.
Le chiffre quatre est dans nos têtes : quatre enfants, quatre coupes. Il symbolise les quatre matriarches : Sarah, Rivqa, Rachel et Léa. Ce chiffre quatre revient comme un leitmotiv au cours de la soirée. Il veut nous rappeler les quatre façons dont les Egyptiens ont asservi nos ancêtres. Il veut nous rappeler les quatre façons dont D.ieu nous a délivrées.
Maman servait à table avec joie et sourire, décontractée et heureuse. C’est sa récompense après tout un mois de veilles, de tâches accomplies pour préparer la fête : récurer, badigeonner, remettre à neuf la maison.
Ce soir-là, le prophète Elie nous rendait visite, comme à chaque année, sous les traits de l’oncle Mardochée Tuizer, l’un des frères de ma mère. Mais la coupe de vin remplie en l’honneur du Prophète restait toujours remplie.
Des années plus tard, mon fils aîné Olivier Ram chalita avait l’habitude de se lever tôt le matin pour voir la coupe du Prophète Elie. Une année, regardant de près la coupe de vin remplie en l’honneur du Prophète, il se mit à crier tout joyeux, avec l’enthousiasme innocent de l’enfance : « Le Prophète Elie est passé chez nous pendant que nous dormions ». Il est venu me tirer du lit, et je constatais que la coupe de vin n’était pas remplie complètement jusqu’au bord, d’une infime poignée de millimètres. Une année, ici à la campagne, pendant que je lisais la deuxième partie de la Hagada, j’entendis un bruit. Une fois terminé le récit pascal, je lève mes yeux et je vois que l’une des fenêtres de la salle à manger, qui donne sur le petit jardin, côté sud, était ouverte. Je me suis dit : Cette fenêtre est toujours fermée et elle n’a pas été ouverte depuis de nombreuses années, compte tenu des bibelots qui ornent son rebord. Pour moi, et j’y crois fermement, c’est le prophète Elie qui l’a ouverte.
Olivier Ram a tout oublié et il ne fête plus Pessah et ne remplit aucune coupe de vin en l’honneur du Prophète Elie. Il ne reconnaît plus cette fête comme du reste tout ce qui concerne le Judaïsme. Il a suivi pourtant le cycle normal des Etudes juives, tant à la maison qu’au Talmud Tora. Il a fait sa Bar-mitsva au Mur des Lamentations à Jérusalem en présence d’un rabbin cabaliste, cérémonie précédée la veille d’un Daroush, véritable acte de foi.
En cette année 2018, les 30 et 31 avril, Olivier-Ram est venu de Paris se joindre à nous pour célébrer le Seder de Pessah. Quelle joie de le voir participer et de parler longuement du prophète Elie. Je lui ai fait découvrir Babli Haguiga. Il est parti avec un exemplaire pour l’étudier chez lui.
La fête de Pessah, comme les autres fêtes juives, ont rythmé son enfance et son adolescence. Il suffit de le voir sur des photos ou sur un film sur Pessah réalisé à la demande de David Zrihen par l’Institut National de l’Audiovisuel. Son frère Samuel, après de belles années de pratique juive, a lui aussi tout rejeté. La fête de Pâque avait sa préférence. Il m’aidait à dresser la table, à sortir les livres illustrés de Pessah écrits en hébreu, en français, en anglais, et en judéo-arabe. Vivre dans un environnement non-juif fait que le juif, issu d’une famille traditionnaliste, finit à son corps défendant par céder à la sirène des Gentils, allant jusqu’à trouver la pratique de son culte surannée. Ce que mes deux garçons ont gardé intact en eux, c’est leur identité juive qu’ils défendront bec et ongles contre quiconque qui tente de la leur contester, comme ils se battront au besoin par les poings contre les antisémites et les anti-Israël de tous poils. C’est très important de le souligner. Ils restent fiers de leur judéité et de leurs ancêtres juifs. C’est important de le redire. Mais est-ce suffisant ? Le Judaïsme n’est pas seulement une idée, une philosophie, mais il est surtout une pratique, une voie à suivre. Des actes positifs à faire et des actes négatifs à ne pas faire. Au Mont Sinaï, nos ancêtres libérés de l’esclavage des Pharaons, ont déclaré à Moïse : « Nous ferons et nous écouterons ». A l’avance ils ont exprimé leur intention de faire, c’est-à-dire d’accomplir les commandements de la Tora, avant même d’entendre ce que Yahvé allait leur dire. Sublime d’apprendre qu’ils voyaient avec leurs yeux ce que leurs oreilles entendaient et qu’ils entendaient avec leurs yeux ce que leurs oreilles voyaient. La moindre des servantes a vu sur la Mer des Joncs dite Mer Rouge ce que le prophète Ezéchiel Ben Bouzi Hacohen n’a pas vu dans ses prophéties. Tout sentait bon dans le monde ce jour-là. Les malades, les infirmes et les aveugles ont guéri. Et la paix régnait sur tout. Plus de haine, plus de guerre.
En général, l’homme écoute d’abord avant de passer à l’action. Nos Sages nous enseignent que la pratique des commandements divins est primordiale par rapport à la théorie. Ce qu’il faut savoir et surtout retenir c’est que la Tora a été donnée à ceux qui sont convaincus de son enseignement et non pas pour convaincre ceux qui ne le sont pas.
אמי המחוננת
נדבנית ונדיבת-לב
ברית מס' 23 בעריכת אשר כנפו.משה עובדיה-מפאס לחבל התלייה בשער יפו בירושלים
משה עובדיה
מפאס לחבל התלייה בשער יפו בירושלים
(30.06.1916)
ההוצאה להורג בתלייה של שני יהודים תושבי ירושלים משה מלל הספרדי ויוסף אמוזיג המוגרבי בשער יפו על ידי העות׳מאנים באמצע מלחמת העולם הראשונה (1916), שמורה בזיכרון משפחות מוגרביות כמו משפחת חרוש, אמוזיג ואזולאי זה למעלה מ-87 שנים.
במאמר זה נבדוק את הספרות ואת העדויות שנכתבו או נמסרו על פרשה זאת. יש לציין שבתקופת מלחמת העולם הראשונה (41918-191) האימפריה העות׳מאנית התפוררה לחלוטין. העות׳מאנים היו זקוקים לחיילים, כדי להחזיק את צבאם. חיילים שערקו נתלו, בעיתון ״החרות״ יש סקירה מורחבת על מלחמת העולם הראשונה, בסקירה ניתן לקרוא על תליות רבות של עריקים.
הערות המחבר: ברצוני להודות למר אשר כנפו על רצון הטוב לאפשר לי לפרסם את מאמר בכתב העת ״ברית״ על הערותיו והארותיו. כן ברצוני להקדיש את המאמר לזכרה של סרפין טרוקמן – אמוזיג ז״ל מבנות עדת המערבים בירושלים, שהקדישה את חייה למעשי צדקה וחסד. שלמי תודה גם לאסתר אזולאי, מרגלית עובדיה,סולי שרביט ואהרון אמוזג. על העזרה והעידוד בכתיבת המאמר.
מוגרבים – מערבים. כך מכונים מהמאה ה – 13 ועד ימינו יהודים תושבי ירושלים ממוצא צפון אפריקאי, שהגיעו לארץ – ישראל לפני מאות שנים. העדה המערבית גובשה סופית כעדה נפרדת על – ידי רבי דויד בן שמעון ב- 1854, לאחר התנתקות המערבים מהכולל הספרדי.
״החרות״ – ניתן לעיין בכתבות של עיתון ״החרות״ ממלחמת העולם הראשונה ולראות מאמרים על הוצאות להורג. לתולדות עיתון החרות ראה: גאון דוד משה, חכמי ירושלים, ירושלים תשל״ו, עמ׳ 65 – 68.
לאחר שהתברר לי שתאריך פטירתו של יוסף אמוזיג היה ב-כ״ח סיוון תרע״ו – 29.06.1916 חיפשתי אסמכתא לתלייתו בעיתונות העברית, שפעלה בימי מלחמת העולם הראשונה. מצאתי בעיתון ״החרות״ מכ״ט סיוון תרע״ו ה – 30.6.1916, בעריכתו של חיים בן־עטר את התיאור של תליית יוסף אמוזיג יחד עם יהודי נוסף בשם משה מלל ושני נוצרים ומוסלמי. להלן הכתבה:
"משפט מות״ – ביום החמישי בשעה ארבע בעלות השחר הוצאו לתליה בעירנו חמשה צעירים: שני יהודים, שני נוצרים ומוסלמי אחד, שנאשמו בעוון בריחה מעבודת הצבא. על יד שער יפו העמידו שורת קורות – עץ ובראש כל קורה טבעת – ברזל אחוזה בחבל. לפני התליה באו שני חכמים יהודים ושני כמרים ושיך אחד למען יתוודו ההולכים =למות לפניהם אחרי הוידוי שאלו את פי הנאשמים מה חפצם ואם יש להם מה להגיד. יהודי אחד דרש שיביאו לו מעט מים לשתות, והשני בקש שינכו כספים מאנשים שחייבים לו בשביל אמו האלמנה והשכולה. זה האחרון לא הראה שום סמני פחד ובאומץ לב נגש למקום התליה ובקול נוגה שר ביהודית ספרדית שירה עצובה. –לדינו- הוא דרש שיוציאו את האגד ששמו בעיניו, אך חפצו זה לא נמלא מפני שזה הוא נגד החוק. בשעת התליה נכחו כבוד שר המשטרה ג׳לאל-אלדין ביי, כבוד שר הקומיסריה עזת ביי, פקידי צבא אחדים, שומרים ואנשי צבא מזוינים ואחדים מבאי כח העירייה הסקוטית. אחרי הטכס הדרוש משכו פקידים אחדים את החבלים שנקשרו לצווארי הנאשמים וגופותיהם הועלו ורחפו באוויר. גסיסתם ארכה רגעים אחדים. שני היהודים עלתה נשמתם אל על כששפתותיהם דובבות הפסוק " שמע ישראל"הגופות נשארו תלויות עד שעה תשע אירופית למען ייראו העם וייראו. על יד שער יפו עמד המון עם גדול מתושבי העיר להתבונן אל המחזה המעציב הזה. ואלה הם שמות הנתלים: משה מלל יהודי ספרדי, מי שהיה משרת במלון אמדורסקי ואח"כ עסק גם בעמילות, יוסף אמוזיג, יהודי מרוקני חייט מתושבי ירושלים. הנוצרים: אברהים אנדלפט ומוסא סוס מתושבי ירושלים; המוסלמי אחמד אלוצו מתושבי ירושלים טרם שהורידו את הגופות בא הצלם בליל ראד וצילם את המומתים יחד עם פקידי המשטרה והצבא בראשות שר הקומסרית … בשעה תשע הורידו אותם ממקום התליה והובילום
לקבורה". (החרות, גיליון רלה, 30.6.1916 "ירושלים-משפט מות" עמ' 1 .
יש לציין,שאין תאור מדויק של העיתונאי לגבי האמירה של יוסף אמוזיג לפני התלייה, מכיוון שבראיון עם אחייניתו אסתר אזולאי (1916) נאמר שהוא ביקש לפני מותו, שבעלים של אחיותיו ישמרו עליהן, כן קיבל את גזרת המלכות על פי אורח החיים היהודי ההלכתי באומרו לפני תלייתו: ״דינא דמלכותא דינא״. בספרו של מרדכי בן־ הלל הכהן "מלחמת העמים", ישנו תיאור של התלייה מכ״ט סיוון תרע׳׳ו ה – 30.6.1916. כן העיתונאי מרדכי ששון כתב על התלייה. במהלך חקירתו התברר לו שסבו היה התליין. להלן תוכן דבריו בעניין:"ומכיוון שידעתי כי סבי היה ז'נדארם בצבא הטורקי, ושמו מרדכי ששון, פניתי לדודי אברהם. ואכן, אברהם לא כיחד, יען כי הוא נוטר טינה ישנה לסבא עליו השלוםואישר בפני:
"אכן, סבא שלך היה התליין של משה מלל ויוסף אמוזיג".
משפחת אמוזיג ששורשיה בעיר פאס-מרוקו הגיעה ב-1895 לירושלים "כדי לחונן את עפרה מטעמים ציונים דתיים". אם המשפחה, חניניה-חנה (? 1943) אמוזיג לקחה את ילדיה, יוסף וזוהרה ־ פנינה לארץ־ישראל, לאחר גרושיה מאלעזר אמוזיג הקבור בפאס (? ־ 9151). בהגיעה לא״י נודע לה על הריונה ואכן נולדה לה בת בשם שרה – סוליקה. יוסף התפרנס מעבודת החייטות, היה לו בית מלאכה גדול בכותלי העיר העתיקה ב׳סוק סבאע׳ין׳ היום זה ׳סוק אל חוצור׳(שוק המחצלות). כשנהרג יוסף, רכושו נלקח על ידי הערבים. מספרים על יוסף, שהיה נגן עוד מעולה. בעת מלחמת העולם הראשונה, יוסף תפר מדים וחליפות לג׳מאל פחה וחייליו. מתוך מחקריו של החוקר שמעון רובינשטיין מיד יצחק בן ־צבי על פרשיות לא ידועות ושנויות במחלוקת ממלחמת העולם הראשונה ולאחריה וכתבתו של העיתונאי מרדכי ששון, ניתן להבחין שיוסף היה חייט בבאר־שבע, מפקדו שלח אותו לירושלים כדי לתפור לו חליפות מהודרות. המפקד הורה לו לא לספר לאף אחד על העניין. כן נתן לו אישור חופשה לשם כך. אסתר אזולאי סיפרה שיוסף הגיע לירושלים, הוא לא יצא מבית המלאכה, רק בצוהרי היום, כדי לאכול קמעא. יוסף נתפס על ־ ידי העות׳מאנים, הוא אמר להם, שהיה לו אישור חופשה, אך הם לא האמינו לו. יוסף ביקש מאמו חנינה להביא את האישור מהבית. האם זכרה, שהיא שמה את האישור באחד מספרי הקודש לדברי אסתר. סרפין(1916 – 2002). בתו של יוסף סברה, שהיא שמה את אישור החופשה במטחנה של פלפל ואילו בת הדודה של סרפין תמר ברס סברה, שחנינה מצאה את האישור בספרייה של אביה חכם מאיר חמו בעיר העתיקה בירושלים.
הערת המחבר: ״חכם מאיר חמו היה תלמיד חכם מוגרבי, שהתגורר ברובע המוסלמי בבית חאלד׳י הנמצא בסמוך לבית הכולל של המערבים. במלחמת העולם הראשונה גורש עם משפחתו למצרים לאחר המלחמה חזר לירושלים. הוא התגורר ברובע היהודי ברחוב שער השמים עד מלחמת השחרור, כאשר העיר העתיקה נכבשה על – ידי הירדנים והיהודים נאלצו לעזוב את בתיהם בחיפזון. מכתב עטו נשארה מגילה.
חכם חמו שהה באותה עת במצרים בשל גרושו מירושלים על ידי העות׳מאנים. לדעתי זה לא משנה איפה היה האישור, אבל עצם קיומו של האישור, ספרות שנכתבה על הנושא והנרטיב, שעבר מדור לדור בין בני משפחת אמוזיג הרחבה ממחיש בוודאות את חפותו של יוסף. לרוע מזלה של אמו, היא איחרה את המועד ולא הספיקה להביא את האישור לשלטונות העות׳מאנים לפני המועד שנקבע לתלייתו. החוקר רובינשטיין יצא נגד פרופסור יוסף נדבה, שטען כי יוסף אמוזיג ומשה מלל, אינם בקטגוריה של הרוגי מלכות ולכן לא היה מגיע להם ששמותיהם יוטבעו בבולים של הרוגי המלכות. רובינשטיין הוכיח, שהם הרוגי המלכות הראשונים במאה העשרים, הוא טען שגזר הדין היה תלוי על צווארם. לכן הם נחשבים להרוגי מלכות כי הם עברו הליך משפטי. מלבד זאת, מרדכי ששון בכתבתו ציין גרסאות של עדויות בעל פה של ירושלמים וותיקים. להלן תוכן דבריו: "לאגדה הירושלמית יש מספר גרסאות כמספר הירושלמים המספרים. בכל אגדה יש גרעין של אמת, אך ההשלמות מהלב כה רבות, עד שהמעשה הופך כמעט מופרך.
אציג שתי גרסאות על אגדת התלוי, אחת ששמעתי מאריה גיני, ואת השנייה קראתי בספר המתיימר לתת אמיתות היסטוריות. וכך סופר לי:
בזמן המלחמה היה בדמשק חייל יהודי, בחור צעיר, חייט במקצועו, שגם שירת כחייט. הבחור היה יפה תואר וחרוץ, כל מכריו אהבוהו, וגם מפקדו האיר לו פנים. יום אחד קרא לו המפקד ואמר לו, דע לך שאני מבסוט מעבודתך ושבע רצון מהתנהגותך, לכן הייתי רוצה לגמול לך. הגד, יש דבר שאוכל לעשות למענך ? ענה לו הבחור, ראה, אמי אלמנה, ואני בנה היחיד. הנה מתקרב חג – חג שלנו, היהודים – ואמי תעשה את החג לבדה, ועל כך אני מצטער. אילו יכולתי לעשות את החג איתה, הייתי גורם לה אושר רב. אמר המפקד,טוב, כמה ימים תצטרך? אמר לו,שלושה. אמר לו,טוב.
הוציא המפקד שטר מעבר לשלושה ימים, ושלח אותו לדרכו. יצא הבחור, נסע ברכבת לירושלים ובא לאמו האלמנה. למראה הבן שמחה האם שמחה גדולה. ישבו השניים ועשו את החג ביחד. הגיע המועד לחזור. יצא הבחור לרכבת כשאמו מלווה אותו. לא הלכו עשרה צעדים, ובאו הפחחים, תפסו אותו ושאלו, מה אתה עושה פה? אמר להם, אני בחופש, ויש לי תעודת מעבר, אמרו לו, איפה שטר המעבר? שם הבחור את היד בכיסו, וראה ששכח את השטר בבית. אמר להם, שכחתי את השטר, הוא בבית, הנה הבית פה, רגע אחד נלך לשם ואתן לכם אותו. אמרו לו, שכחת את השטר בבית, הה? טוב, בוא אתנו. ולקחו אותו. איך שהם תופסים אותו וסוחבים אותו, סובב את ראשו וקרא לאמו, תמצאי את השטר, הוא בבית, שכחתי אותו שם, ותביאי אותו לקישלה, אבל את מוכרחה למצוא את השטר אחרת אני אהיה בצרות גדולות. מיהרה האם לבית והתחילה לחפש. ראו מעשה שטן – דווקא כשצריך את הנייר ומהר, לא מוצאים אותו. חיפשה האם אחרי שטר המעבר, חיפשה וחיפשה, את כל הבית הפכה. המסמך איננו. ככל שהשעות עברו והיא הופכת בבית ומחפשת, הפכה יותר ויותר מבוהלת, וככל שהזמן עובר הפחד גובר, והיא מהפחד בוכה וצועקת, וכולה חיל ורעדה, וככה כל הלילה היא בית לבדה מחפשת ובוכה. כשהגיע הבוקר מצאה את השטר. פרצה בבכי של רווחה, וחשה אל הקישלה לפדות את בנה. הגיעה, נכנסה לקצין ואמרה לו, הנה ככה וככה, הנה שטר המעבר, השיבו לי את בני. לקח הקצין את הנייר, הציץ בו, ואמר לה, טוב. את יכולה לקחת את הגופה שלו. [לדעתי בניכוי ה"חייט" והסיומת של גרוס,זה הסיפור על משה מלל.
גירסה נוספת מצאתי בספרו של יעקב גרוס, "ירושלים תרע'ח 1917/8 – חורבן נס וגאולה״. לפי גרוס, היהודי שנתפס ונתלה לא היה אפילו פאראר, הוא רק עבד במתנה הצבאי בבאר שבע כחייט. מפקדו שלח אותו לירושלים לקנות כמה דברים לצורכי חייטות, אבל לא נתן לו תעודה, והוא נתפס. לא אפשרו לו לפתוח את פיו ולהסביר, ומיד דנו אותו למיתה. למחרת נתלה. כשנודע בלילה לוועד המאוחד כי יצא דינו להיתלות, התאספו כמה מהם וטיכסו עצה איך להצילו, אבל נוכחו כי אין אפשרות.
אמו האלמנה הלכה אל ארמון הפחה להתחנן על בנה יחידה, אך לא נתנו לה לגשת, וגם את מכתבה לא רצו לקבל [ ייתכן שהבן ביקש מכתב מהועד ולא שטר-מעבר. ע' י']. רק אחרי שתלו אותו מסרו לה את גווייתו, שנקברה על הר הזיתים". (עד כאן עדויות נוספות, שציין מרדכי ששון).
בדבר מלל משה אסתר סיפרה, שבאחד מהקונגרסים של הפדרציה הספרדית, היא נפגשה עם אנשים בעלי שם המשפחה מלל, היא שאלה אותם אם יש להם קשר למשה מלל, אך לא היה להם קשר. לעמת זאת היא מצאה את אחד האחיינים של משה מלל, שבא להתחקות אחר העבר של דודו. אסתר נתנה לו את התמונה המצמררת של התלייה. עקיבא אזולאי (1913 – 1984), ששימש בתפקיד נשיא העדה המערבית בירושלים (1978 – 1984), ניסה למצוא עדויות על התלייה. באמתחתו היה ספר באנגלית בו תמונת התלייה. מחבר הספר כתב, שכול הנתלים היו מוסלמים הוא למעשה טעה בזיהוי מחוסר ידע. עקיבא ואשתו התארחו אצל משפחת אל – עלמי, הם ספרו להם על התלייה, ראש משפחת אל – עלמי סבר שהוא רצה לתת את אחד מילדיו לשלטונות, כדי להציל את יוסף מחבל התלייה. לאחר האירוח אל – עלמי נתן להם את התמונה של ההוצאה להורג.
מלבד זאת במוזיאון של המושבה זיכרון יעקב המתאר את היישוב היהודי בתקופת מלחמת העולם הראשונה, ישנו אזכור של התלייה בו מוזכרים השמות של יוסף ומשה. האזכור מלווה בתמונה של אדם תלוי, התמונה מאותה תקופה, אבל היא לא קשורה להוצאה להורג של יוסף ומשה.
תמונתו של יוסף נמצאת בספר שנערך על – ידי סולי שרביט. בספר ישנו אזכור של חלק מהכתוב על המצבה בהר הזיתים:"טרוף טורף יוסף חיה רעה אכלתהו״
לתלייה היו השלכות רבות על משפחתו של יוסף. אמו חנינה הייתה בדיכאון עד יום פטירתה בשל האובדן הטראגי של בנה יחידה. היא הייתה לוקחת את נכדתה אסתר לשער יפו, שם גידפה את העות׳מאנים. מקומיים שהכירו אותה ניחמו אותה בערבית: אללה יסעדכּ יאוּם יוּסוּף(אלוקים יעזור לך אם יוסף).
פרטים נוספים על הפרשייה מפיה של אסתר: לטענתה התורכים באו לחפש עריקים אצל המוכתר היהודי של העיר העתיקה מכ׳לוף חזן. הוא פחד על בנו, לכן הוא שלח את החיילים העות׳מאנים למתפרה של יוסף. מרגלית בתה של אסתר טענה שהוא הלשין. לאחר התלייה של יוסף התאבד בנו של מכ׳לוף בבריכת הסולטן. גם אמו של משה מלל התאבדה וסוליקה אחותו של יוסף ניסתה להתאבד במצרים.
יוסף נשאר בזיכרון של בני משפחתו, חלק מבני המשפחה קרויים על שמו ביניהם נכדו הבן של סרפין הנושא את השם יוסף טרוקמן, הבן של אסתר הנושא את השם יוסף אזולאי, אסתר החליטה לקרוא לבנה על שמו, לאחר שבחלומה ראתה את דודה מהלך לבוש ג׳לביה לאורך הרובע הארמני, בנו של אחיינו חנניה חרוש הנושא את השם יוסף חרוש ובנה של אחותו שרה הנושא את השם יוסף חמו.
לקראת סוף כתיבת המאמר הזה, יצרו עמי קשר רפאל שלום אמוזיג ובתו לירון. לירון כתבה במסגרת עבודה סמינריונית באוניברסיטה העברית, עבודה על הפשעים של האימפריה העותומנית. חלק מהעבודה הוקדש לפרשת התלייה של יוסף. היא מצאה התייחסות לא נכונה לאירוע של ההיסטוריון יעקב גרוס. מלבד לירון יצר אתי קשר חובב וחוקר עתיקות בשם עודד ישראלי. הוא ראה את המצבות של חנינה אמו ויוסף.
הוא דיווח לי על שני איזכורים של תליית יוסף ומשה מלל: ב״מדריך כרטא להר הזתים״, עמי 72 שם נאמר שנתלו עמם שלושה ערבים, (למעשה נתלו שני יהודים, שני נוצרים וערבי כנזכר לעיל), וב״ספר המאה״, עמ׳ 75, של מרדכי נאור ישנו אזכור של התלייה, אך שמות הנתלים לא צוינו. לעודד ישראלי חבר בשם אהרון אמוזג החוקר את תולדות משפחת אמוזג. הוא הוציא לאור חוברת על המשפחה ובתוכה הסיפור על יוסף אמוזיג. הוא גם הגיע לקבר של יוסף. משפחת אמוזיג הירושלמית אומרת שהמצבות הוזזו ממקומן. אהרון הוסיף בעניין הזזת המצבות שכנראה בעקבות שליטה ירדנית באזור המזרחי של ירושלים עד 9671 אנשים פגעו בהן. הוא סיפר לי על התרגשותו בשעה, שעמד ליד הקבר ואמר פרקי תהילים לזכר הנתלים. ביום שישי ג׳ אלול התשס״ד 20.08.04 הלכתי לראות את הקבר. דרך אגב כיום יש גישה נוחה להגיע אל הקבר ולא כמו שסרפין, הייתה נוהגת ללכת לקבר מגת – שמנים דרומה עד למצבת יד-אבשלום. הדרך החדשה היא מצד מזרח של חומת הר הבית באזור שער הרחמים ישנה טיילת שנבנתה ע״י החברה לפיתוח ירושלים לפני מספר שנים. מהטיילת יש מדרגות המובילות עד לנחל קדרון. ממנו עולים צפונה עד יד-אבשלום. ממזרח ליד-אבשלום יש עץ אורן גדול. מתחתיו נמצאים הקברים של חנינה ויוסף. לדעתי המצבות נשארו במקומם לאורך כל השנים, למרות שאסתר אזולאי אמרה, שהם היו יותר קרובות לקברו של רבי חיים בן־עטר. הכתוב של המצבות חודש על ידי זוהרה אחותו של יוסף לאחר שפרנס, קבלן המצבות הירושלמי גילה את המצבה.
ברית מס' 23 בעריכת אשר כנפו.
משה עובדיה
מפאס לחבל התלייה בשער יפו בירושלים
24/02/19
"יכי"ן" רבי יוסף כנאפו זיע:א-הוצ' אות ברית קודש-ניסן תשס"ב
מטרת כתיבתו וייחודיותו
מטרת כתיבתו היא כפולה: האחת־ תיקון עצמו, תיקון פגמיו, שכן כל מי שזוכה לכתוב דברי תורה ולהפיצם, מובטח לו כי הוא מתקן את עצמו. השניה – תיקון הכלל, ״לתקן את בני עמנו קהל עדתנו״. ״ואמרתי אעלה בתמר אוחזה בסדר תקוני הברית בס״ד ללקטם כמלקט מרגליות, יקרות סגוליות, מפניני רז״ל הקדושים, וכונתי העיקרית לשם שמים, לתקן עצמי ובני אדם קטני הערך כמוני אשר עדיין עיניהם סגורות ממאורי אור תורה, להיות זוכה ומזכה אחרים, בעה״ו, ולא לחכמים הגדולים אשר הוראתם פשטה במקומם ומעיונתם יפוצו חוצה, במקומות אחרים, דכל רז לא אניס להו, אלא, להמוני מעלה אשר נכספה וגם כלתה נפשם לעשות תיקונם במידי דשמיא להיות כלי שרת בקדושת הברית.״ מעיון בספריו הרבים, בולט השימוש הרב שהוא עושה במקורות השונים של הספרות התורנית לדורותיה, שימוש זה במקורות משתנה ומגוון. הוא מרבה לצטט מחברים אחרים, בדרך כלל מהמקובלים שאחרי האר״י, מחבר אליו פירוש או מדרש של הקודמים להם, ולבסוף מוסיף משלו כדי לחזק את הרעיון או את החיבור שעשה.
סגנונו פשוט ומצטנע ולא טוען לפירושים מהפכניים או לחידושים גדולים. לכן הוא גם נמנע מלבקש ״הסכמות״ מחכמים אחרים. ״ענוותנותו הרבה של רבי יוסף כנאפו, וביקורתו העצמית הגבוהה, לא נתנו לו מנוח מלהסביר מדוע העז להיות בין מחברי הספרים שדבריו זוכים להיות מודפסים ומופצים בישראל. ואמנם מתשובותיו ניכר שלא הגאווה ח״ו הביאתו לכך, אלא ההכרח הפנימי שבער בקרבו ולא נתן לו מנוח עד אשר בא לידי ביטוי בכתב, בבחינת – ׳ה׳ א־לקים דבר מי לא ינבא ״ כל מטרתו היא להסביר ולפענח את הכתוב, ולקשור לו זרים של יחודיות. שכן, מציאת ראשי תיבות, סופי תיבות, גימטריאות וצורות חיבור שונות הן הוכחה לעליונותה של האמונה, של התורה, ושל המסורת הפרשנית על זרמיה השונים והמגוונים.
״קהל הקוראים״ הפוטנציאליים של ספריו מתחלק לשניים. האחד ־ ״המון בית ישראל״, ההמונים שאינם יורדים לעומק של קיום המצוות ואינם מבינים את הסיבות למעשים שהם מצווים עליהם; אלו העושים את מצוות דתם, המסורה להם מהוריהם, מבלי לדעת על מה ולמה. (יש לזכור כי באותם הימים אף אלו מפשוטי העם שידעו לקרוא, לא הבינו את המשמעות של הנקרא.) בהקדמה לספר ״יפה עינים״ הוא כותב״…שיש בני אדם המוני ישראל, ובפרט עמי ארצות שאינם יודעים חוקי הא-להים ומשפטיו,. ". להם הוא כותב בערבית מדוברת, את עיקרי הדברים הנראים לו חשובים, המפרשים ומצדיקים את המעשים הנדרשים. השני – המבין עברית על בוריה, יודע לעיין בתורה ובמפרשיה ומבין סוגיה בגמרא. לאלו הוא כותב בעברית צחה וברורה, הלכות, פרשנות, מדרש ודברי קבלה, לעיתים, בחרחים ובמשחקי מילים, תמיד בצורה ברורה ושנונה.
כאמור, רבי יוסף חוזר ומדגיש שהוא אינו מחדש או מפרש, הוא רק מנסה להעביר את עיקרי ההלכות והפירושים לעם. הוא מודה שמידי פעם הוא מוסיף ״איזה פרפרת״ או רעיון, אך גם הם מבוססים ושאולים מדברי חז״ל. הוא נותן שלושה נימוקים לכתיבת ה״קונטרס״ ״אות ברית קודש׳, בהקדמה: ו״… כי לא מחכמה עשיתי, אלא שלקטתי ואספתי, דברי רבותינו, אשר מאד נאמרו, אמרות טהורות, זכות וברות, וחלקתם לעשרה מאמרות, קלות וחמורות, והמה נקשרות, אחת באחת נצררות, נכבדות מדוברות.״: הוא "רק״ אוסף ומלקט מדברי הגאונים ומעביר אותם לידיעת הרבים, מאחר שהם חשובים ויקרים. 2. ״שהגם מה שחדשתי בעניותי ושפלותי…אינם בהחלט אלא בדרך האפשר ומי שעושה כך מאושר…״. הוא מוסיף משלו אך מעט. 3. ועוד נימוק מקורי: כל בן תורה שחשקה נפשו יש בית ומחובתו להאיר באור התורה, שכן "…אשרי מי שבא לעולם הבא ותלמודו בידו וברשותו׳. כלומר, אשריו שזכה להוציא ספר בענייני התורה.
בדרך כלל הוא כותב את המקור ההלכתי, לרוב מה״שלחן ערוך. לעיתים, הוא מציין מקורות קדמוניים יותר, כמו המשנה, התלמוד, הרמב״ם, מדרשים; מוסיף הסברים וסייגים מהאחרונים, מתבל במסורת הקבלית של הרשב״י מהזוהר, או של האר״י וגוריו, וחותם מדברי מחברים אחרים, אפילו מהדורות האחרונים ממש. את דעתו הוא מוסיף במילים של ענווה וצניעות: ״בדרך אפשר", ״בדרך הזה רמזתי בעוניי״, ״ובעניותי אמרתי״, ״ועוד נראה לעניות דעתי לומר״, ״ואני ההדיוט נמשכתי…״, ״ואני הדל', ״ואני העבד אתהלכה מתחת כפות רגליו…״, "אכן אני ההדיוט אומר לפי ערכי ומיעוט ידיעתי…״.
דרכו הפרשנית של רבי יוסף
למרות הצניעות והענווה המאפיינת את כתיבתו של רבי יוסף, אשר אף לא מצא לנכון לבקש הסכמות של גדולים על ספריו, התוכן של חיבוריו הוא מרשים ומוכיח רב־גוניות בשילוב הלכה, מוסר, מדרש, חסידות, ופרשנות מעמיקה. יש לו מסר להעביר והוא רואה בו שליחות ממשית. הוא רואה עצמו כמי שצריך לחנך את העם הפשוט ולהראות לו עד כמה יש חוכמה בתורה, יש שכר בקיום המצוות, יש משמעות לכל פעולה ואפילו מחשבה של האדם, ויש אל עליון רחום וחנון המבטיח לכל מאמין גאולה וישועה קרובה.
״ובעניותי אני הדל, אמרתי אם אפשר, שזהו רמז הכתוב הזה, אשר כבר גילו בו רז״ל כמה סודות, ורצונם לומר שעל ידי קדושת התורה לשם שמים בדחילו ורחימו, אשר היא מקדשת האדם – גוף ונשמה- אשר עלתה למקום שורשה העליון, אזי נעשו לומדיה כשביל העליון להיות נובעים השפע לישראל ולכל העולם…״
המיוחד בתוספת שלו הוא, בדרך כלל, ברעיון מקורי המוכח ומבוסס בטכניקות שונות: ניתוח רמזים מהתורה, חיבור מצווה מהתורה לפסוק מתהילים או מהתנ״ך, שימוש במבנה המילה לשם חיבור של הרעיון למושג, גימטרייה פשוטה או מורכבת, שימוש בראשי תיבות או בשינויי משמעות של מילה בצורת הקריאה או בהחלפת מיקום האותיות, ומציאת אסמכתא ע׳׳י זיהוי שמותיו השונים והרבים של הקב׳׳ה במילה או בפסוק. הכל, תוך כדי יצירת מחרחת אחת ארוכה לפי מיטב המסורת הרבנית הדרשנית, המדברת אל הקורא ומזרזת אותו לקיום המצוות, בקדושה, בהבנה של החשיבות, באמונה שלמה, ובהסכמה של השלמה והבנה עם המצב היומיומי, הקשה כשלעצמו.
"יכי"ן" רבי יוסף כנאפו זיע:א-הוצ' אות ברית קודש-ניסן תשס"ב- עמ' 45-42
שבחי הרמב"ם- יצחק אבישור- סיפורים על הרמב"ם בערבית יהודית.מארץ מצרים-תשנ"ח
9. תחרות ההרעלות בין הרמב״ם לרופא קראי
אחרי זמן היה אתו הרופא הקודם (של המלך), שמוצאו מהקראים. הלך אל המלך ואמר לו: אדוני, אני רוצה להאכיל את הרופא החדש סם, ואם ידע לרפא את עצמו, הוא יהיה הרופא; ואחרי כן יאכילני סם, ואני גם כן ארפא את עצמי. ואשר יאכל את הסם ויבריא הוא אשר יהיה רופא המלך. שלח המלך וקרא לרב משה והודיע לו את התנאים. אמר הרב משה: טוב. מיד הוציא הרופא הקראי חתיכת סם ואמר לו: קח ואכול.
ביקש הרב משה נאקה מעוברת, ואמר למלך: כשאוכל את הסם פיתחו את בטן הנאקה ושימו אותי בבטנה, ותפרו אחריי. הביאו את הנאקה, ואכל את הסם. פתחו את בטן הנאקה, שמו אותו בתוכה ותפרו אחריו. אחרי שעתיים נמס בשר הנאקה ויצא הרב משה מבטן הנאקה בריא ושלם, ואמר למלך: אדוני, (תן לי) שלושים יום עד שאבשל את הסם ואאכילנו כמו שהאכילני. מיד פנה הרב משה לדרכו. כעבור שלושים יום שלח המלך וקרא לרב משה ולרופא הקראי הקודם לבוא. אמר המלך לרב משה: עברו שלושים יום, הבא את הסם והאכילנו כמו שהאכילך. אמר הרב משה למלך: אדוני, בחסדך, תן לי ארכה נוספת של שלושה ימים, כי עדין לא הוכן הסם היטב. אמר המלך: אין דבר, בעוד שלושה ימים יהיה המועד. ואילו הרופא הקראי בכל הזמן הזה לא אכל ולא שתה ולא ישן מרוב חולשה ומחשבות, באמרו: איזה סם זה ששלושים יום לא נגמרה הכנתו וביקש שלושה ימים נוספים? וכל יום מת ברופא הקראי עורק.
כעבור שלושה ימים הביא הרב משה תיבה גדולה ארוזה היטב ומקושרת היטב לפני המלך. שלח המלך והביאו את הרופא הקראי. אמר הרב משה לרופא הקראי: פתח את התיבה הזאת. שאל המלך את הרב משה: מה יש בתוך התיבה? אמר לו: בתוך התיבה הזאת נמצא הסם אשר אני רוצה להאכילנו לקראי. התקדם הקראי, פחח את הקישורים ומצא בתוכה תיבה שנייה, ופתח את התיבה השנייה ומצא בתוכה תיבה נוספת, עד לתיבה השביעית. אחרי כן מצא קופסה ובתוך הקופסה קופסה נוספת, עד שבע קופסאות. פתח את השביעית, ומצא בתוכה צמר־גפן שעטוף בו דבר־מה. כשראה את הצמר־גפן נתעלף, יצאה נשמתו ומת.
מייד לקח הרב משה את הצמר־גפן, פתחו ואמר למלך: קח, אכול! אמר לו המלך בן־אדם, עד לכאן?! כל ימי חייו היה רופא ולא הספיק לאכול ממנו ומת, ואותי אתה רוצה להאכיל ממנו. התפלא המלך. מייד אכל ממנו הרב משה ואכל ממנו איש אחר, ולא קרה להם דבר. אחרי כן אכל המלך ממנו, ומצא שהיתה זו חתיכת סוכר מותך. אמר המלך לרב משה: מה העניין הזה? אמר לו: המלך, אילו הייתי מאכילו סם כמו שהאכילני והיה עושה כמו שעשיתי, לא היה קורה לו דבר. אני קבעתי אתו מועד לשלושים יום והשארתיו כל אותם שלושים הימים בחולשה רבה ובמחשבות רבות, וכל יום מת בו עורק, ולא הייתה לו תרופה. ואחרי שראה את התיבה הזאת נבהל ונמס לבו, והיה פותח את התיבה ולבו נמס מעט מעט עד אשר ראה את הצמר־גפן; אז נתעלף ויצאה נשמתו. התפלא המלך על תבונת הרב משה בן מימון, זיע״א, אמן כי״ר.
9
לבעד מודה צאר מעו אלחכים אלקדים וכאן אצלו מן אלקראיין פי טלע ללמלך וקאל להו יא סיידי נריד נטעם האדא אלחכים אלגדיד סום ואדא כאן יערף ידאווי נפסו יציר חכים ומן בעדו יטעמני סום ואנא כמאן נדאווי נפסי ואלדי יאכול אלסום ויטיב הוא אלדי יכון חכים אלצולטאן. פי ארסל אלמלך ונדה ללרב משה וע(ר)פו אל שריט. פי קאל אלרב משה לם פיה באס. פאלחין ואלסאעא טלע אלחכים אלקרא קטעית סום וקאל להו כוד כול פי אתערא אלרב משה וטלב נאקא עשארי וקאל ללמלך חין מא נאכול אלסום שוקו בטן אלנאקא וחטוני פי בטן אל נאקא וכייטו עלייא. פי גאבו אל נאקא ואכל אלסום ושקו בטן אל נאקא וחטוה וכייטו עליה. לבעד סאעתין דאב לחם אלנאקא וטלע אלרב משה מן בטן אלנאקא צאג׳ סלים. וקאל לל מלך יא סיידי לבעד תלתין יום לחין מא נטבוך אלסום ונטעמו חוכם מא טעמני פאל חאל אתווגה אלרב משה לחאלו. לבעד תלאתין יום ארסל אלמלך נדה אלרב משה ואל חכים אלקרא אלקדים. וקאל אל מלך ללרב משה מצייו אלתלתין יום האת אלסום ואטעמו מתל מא טעמך. פי קאל אלרב משה ללמלך יא סיידי מן פצלך אעטיני כמאן מיעאד תלת אייאם לאן לסע לם אתכרר אלסום טייב. פי קאל אלמלך לם פי באס כמאן תלת אייאם מיעאד. ואמא אלחכים אלקרא פיטול האדא אל מודה לא יאכול ולא ישרב ולא ינאם מן כותר אל וגד ואלפכר ויקול קדר איש יכון האדא אל סום אלדי פי תלאתין יום לם כולוץ וטלב איצאן תלת אייאם מיעאד. וכל יום ימות מן אלחכים אלקרא ערק. פי בעד אל תלת אייאם גאב אלרב משה סנדוק כביר ומלפוף בכיש ומרבט טייב קוצאד אלמלך וארסל אלמלך חצר אלחכים אלקרא. וקאל אלרב משה לל חכים אלקרא אפתח האדא אלסנדוק. פי סאל אלמלך מן אלרב משה איש פי קלב האדא אלסנדוק. פי קאל להו יא מלך מן צמן האדא אלצנדוק אלסום אלדי נאווי נטעמו ללקרא. פי אתקדם אלקרא פך אללפיה וגד מן צמנו סנדוק. פתח תאני סנדוק וגד מן צמנו צנדוק אלא סאבע סנדוק. מן בעדהום וגד עלביה ומן צמן אלעלביה עלביה אלא סאבע עלביה. פתח סאבע עלביה וגד פי קלבהא קוטניה מלפוף פיהא אשייה פי חין מא שאף אל קוטניה הפק טלעית רוחו ומאת. פאלחין אכד אלרב משה אל קוטניה ופתחהא וקאל ללמלך יא מלך צוד כול אנתה. פי קאל להו אלמלך יא רוגול אלי האדי טול עומרו חכים ולם לחק אנו יאכול מנהא ומאת. אנא תריד תטעמני מנהא. תעגב אלמלך. פי אלחין אכל מנהא אלרב משה וטעם מנהא ואחד ג׳ירו ולם גרא עליהום שי. בעדו אכל אלמלך מנהא וגדהא קטעית סוקר מכרר. פי קאל אלמלך ללרב משה כיף האדי אל דעווה. פי קאל להו יא מלך אדא כאן רח נטעמו סום מתל מא טעמני ויפעל מתל מא פעלת לם יגרא עליה שי. פי אנה עמלת מעו מיעאד תלאתין יום וכליתו טול אלתלתין יום פי וג׳ד עטים ופי פכר עטים וצאר כל יום ימות מנו ערק ולם להו דווה. ובעד חין מא שאף האדא אלסנדוק אנפזע ודאב קלבו וצאר יפתח אלסנדוק וקלבו בידוב קליל בקליל לחיץ מא שאף אלקוטנה הפק טלעית רוחו. פי אתעגב אלמלך עלא פצאחית אלרב משה ב״מ זיע״א אמן כי״ר.
הערה לסיפור
- תחרות ההרעלות בין הרמב״ם לרופא קראי
זהו הסיפור המפורסם ביותר על הרמב״ם כרופא. הסיפור הדומה בקווים כלליים לסיפורנו הוא זה המופיע לראשונה ב״שלשלת הקבלה״:
ושמעתי שרופאי המלך קנאו מאד בו וידברו אל המלך תועה ממנו עד כי באו בויכוח בחכמת הרפואה לפני המלך. ויקבלו הרופאים עליהם לשתות הסם שיסדר עליהם הרמב״ם לפני המלך אך שהיהודי יקח בראשונה הסם שהם יסדרו עליו וכן קבל הרמב״ם לעשות. ויהיה היום הנועד הרמב״ם הגיד הדבר לתלמידיו וירע בעיניהם מאד ויהתל בהם ויצו להם כל הסגולות והתרופות שיצטרכו אליו קודם השתייה ואחר כך. ותקנו הכל בהכנה גדולה ויפה. ויקומו התלמידים ויקראו צום ותפלה לה׳ בעד רבם וילך הרב לפני המלך והרופאים נתנו לו כוס התרעלה וימת. ותכף שב אל ביתו ויעשו לו תלמידיו כפי סדרו ויהי ה׳ אתו וירפא. ויהי ביום השלישי וילך גם הוא לפני המלך וסם המות בידו ויתמהו האנשים איך נצול היהודי והוצרכו על אפם לשתות גם הם וימותו עשרה מהם לפני המלך. ויפרוץ הרב מאד לכבוד ולתפארת בעיני המלך והשרים ונהפכו פני שנאיו כשולי קדרה (דף מג ע״ב).
הסיפור הועתק אצל רבים (ראה למשל עראקי תר״ב, מס׳ סד, וכן חוצין תרנ״ב, מס׳ סד), אך הוא גם פותח בווריאנטים שונים. ברגר ציין, שמפי השמועה נודע לו סיום אחר: ״שאחרי שוב הרמב״ם לאיתנו נתן לשונאיו מים והם בחשבם שזה רעל שתו אח״כ סם מסוכן כדי להחליש את פעולתו של הרעל המדומה ומתו״(ברגר 1936, עמי 722). אולם סיפור כזה נמצא לא רק במסורת שבעל־פה אלא גם בכתב־יד מכורדיסתן העיראקית שנכתב במאה השבע־עשרה (ראה אבידע 1954, עמי 105-103). אבידע הביא גם נוסח של סיפור כזה שנתפרסם בספר ״שמח לבי״ של הרב גאגין(ראה שם, עמי 105). הסיפור נמצא גם בערבית צפון־אפריקאית (ראה גייג׳ תרכ״ח, דף ט; וראה להלן). הרחבה מסוימת של הסיפור שנמצא ב״שלשלת הקבלה״ נמצאת גם אצל אבידני (אבידני תשל״ד, עמי רכא-רכב)
הסיפור נמצא גם בנוסחאות שונות בכתב בערבית יהודית (ראה להלן סיפורים 23, 30, 43, 49), וכן במסורת שבעל־פה מקרב יהודי עיראק בערבית יהודית (להלן סיפור 58). כן הוא נמצא בעברית במסורת בכתב ובמסורות שבעל־פה (ראה להלן סיפורים 83, 85, 110-109). לפי המיון הספרותי שייך סיפורנו לטיפוס יזע-א״ת 922*ד (יזון 1965).
בכל הנוסחאות של הסיפור סופר על תחרות בין רופאים גויים, או רופא גוי, לרמב״ם הרופא, ואילו סיפורנו הוא היחיד המספר על עימות שבין רופא קראי לרמב״ם הרופא, דבר שיש בו כדי לשקף את היחסים ששררו בין הקראים והיהודים הרבנים במצרים. ודוק: מוצא סיפורנו מקרב יהודי מצרים, ועל כן אין להתפלא שמא שהיה בקרב קהילות ישראל עימות בין גוי ליהודי נמצא בקרב יהודי מצרים כעימות מקומי, ולא עם דתות ולאומים אחרים. היחסים העכורים שבין היהודים הרבנים והקראים שבמצרים המשתקפים בסיפור זה, איזו תקופה הם משקפים? — תקופת הרמב״ם או תקופתו של מספר הסיפור? בדיקת יחסי הקראים והרבנים במצרים בתקופת הרמב״ם מראה, שלא שררו ביניהם יחסי אחווה (ראה לעיל פרק שני, סעיף 4).
ראוי אף לציין, שמבחינת הרקע ההיסטורי אכן היה רופא יהודי קראי בחצרו של צלאח אלדין מלך מצרים בזמן הסמוך לזמנו של הרמב״ם. אבן אבי אציבעה מספר: ״אבו אלביאן בן אלמנצור כונה אס־סדיר והיה יהודי קראי, בקי בחכמת הרפואה מיטיב להתמצא בה, ולו נסויים רבים ותצפיות מראש משובחות, ושרת את החליפים המצרים בסוף שושלתם, ואח״כ שרת את אלמלך אנ־נאצר צלאח אד־דין והיה משגיח עליו ושם לב לטפול בו״ (דינור 1972, עמי 211). בהמשך מספר אבי אציבעה, שהרופא פרש בסוף ימיו מרוב זקנה וחולשה, והמלך הקציב לו משכורתו במשך עשרים שנה, והוא מת בקהיר בשנת 580 להגירה 1184/85 (ראה שם, שם).
שבחי הרמב"ם- יצחק אבישור- סיפורים על הרמב"ם בערבית יהודית.מחזור מצרים-תשנ"ח-עמ' 73-70
אל עולם שאבד-יחיאל פרץ- אשת חייל-סיפרה: איזה אלבז (קרובת משפחה)
חלק שני
לקט שני של מעשיות וסיפורי עם
מפי רוחמה ודויד פרץ
חלק זה הוא לקט שני של אגדות ומעשיות ששמענו מפי סבתא רוחמה וסבא דויד ז"ל. הסיפורים נשמרו בארכיון לסיפור עממי בישראל (אסע"י) ומובאים לדפוס בחוברת זו כעשרים שנה אחרי הוצאת החלק הראשון . חלק זה מטבעו של דבר סופר בסגנון אחר , בשפת העברית של היום כדי לקרב את הסיפורים לדורות הצעירים, שירוצו בהם וייהנו מהם , ובתקווה שימשיכו את שלשלת ההעברה, ואף הם יספרו אותם לדורות הבאים וינצרו אותם מפני השכחה.
על מלאכת הוצאת הקובץ בצורתו שקדו רבים ממשפחתי, ילדים ונכדים, מי בעצה, מי בהדרכה ומי בעידוד ופירגון ועל כך יבואו כולם על הברכה. על עריכתו של חלק שקד הנכד , נתאי פרץ.
סייעה בהקלדה: הנינה , רתם פרץ וייסוידובסקי
והאיורים הם מעשי ידי הנינים : נופר פרץ וייסוידובסקי ואייל פרץ
קריאה מהנה
יחיא פרץ
אדר א' תשע"ט
פברואר 2019
אשת חייל
סיפרה: איזה אלבז (קרובת משפחה)
רשם: יחיאל פרץ.
באחד הימים ישבו שלשה חברים ושוחחו ביניהם על נושאים שונים, עד שהגיעו לשיחה על
משאלותיהם.
קם אחד ואמר: "מי ייתן והייתי עשיר גדול."
והשני אמר: "ואני רוצה להיות תלמיד חכם ויודע תורה."
ואילו השלישי אמר: "ואני רוצה אישה, אשת חייל."
אליהו הנביא שמע את דבריהם, נכנס לבית ואמר להם: "שמעתי את בקשותיכם. אתה שביקשת
עושר, אני נותן לך את המטבע השחוקה הזאת. אתה שביקשת תורה, שתה את כוס המים שאני
נותן לך, ואתה, חביבי, שביקשת אשת חייל , קח את הכתונת הזאת, האישה שתהיה במידותיה,
היא האישה שתישא לך לאישה. כשסיים את דבריו, יצא והלך לו.
לא עברו ימים רבים, והאיש שביקש להיות עשיר, היה לעשיר מופלג, והוא נודע בין כל הסוחרים
והמכובדים, חברו שביקש תורה היה לחכם גדול וכולם ביקשו לשמוע את דברי חכמתו ובאו
להתייעץ אתו, ורק השלישי נדד מעיר לעיר וביקש את אושרו.
יום אחד כשעבר ברחוב הומה אדם באחת הערים הגדולות, אמרה אחת הנשים לבתה: "בתי,
צאי ובקשי איש שיעזור לנו בעבודות הבית, כי אינה יכולה לעשות הכל לבד." יצאה הנערה,
פגשה את האיש ושאלה אותו, אם הוא היה רוצה לעזור לאמה במלאכת הבית. האיש שהיה
עייף מן הנדודים ומרעב קיבל את הצעתה בשמחה. האיש מצא חן בעיני האם, והיא ביקשה
ממנו להישאר עוד כמה ימים, וככל שנשאר יותר, כך מצא חן בעיניה, עד שיום אחד היא ביקשה
ממנו להישאר עמם בבית, לגור עמם ולעזור לה.
יום אחד נותר לבדו עם הנערה, הראה לה את הכתונת שקיבל מן הזקן. לבשה אותה הנערה,
והיא הייתה בדיוק על פי מידותיה, כאילו נתפרה במיוחד על פי מידותיה. ראה זאת הצעיר ונתן
לה את הכתונת במתנה.
מיום זה התאהבה הבת בצעיר, והיא ביקשה ממנו ללכת אל הוריה ולבקש את ידה. אך הצעיר
סירב בתוקף , כי הוא אמר: "אני רק משרת שלכם, והורייך בוודאי יסרבו לתת אותך לי לאישה."
אך היא המשיכה לבקש ממנו ללכת אל הוריה, והוא ככל שביקשה ממנו , כך גדל סירובו. עד
שיום אחד נמאס לה והלכה אל אמה ואמרה לה: "רוצה אני את האיש שמשרת אותנו לבעל."
ספקה האם כפיה בבהלה ואמרה: "מה, יצאת מדעתך, וכי חסרים צעירים בני טובים ועשירים
שאת בחרת דווקא בעני זה?" וגם האב ששמע זאת, סרב בתוקף ואמר לה שכזאת לא תהיה
ושתשכח מן הדבר. ולא הועילו לא בכיות ולא תחינות. לבסוף באה אל הצעיר ואמרה לו: "אין לנו
ברירה אלא לברוח מן הבית ולהינשא במקום רחוק מן העיר הזאת."
בלילה הם נמלטו מן הבית והלכו כל הלילה, עד שהגיעו אל ארץ שוממה וחרבה. עמדו והקימו
להם בית, ובעזרת האישה בנה לו בית לתפארת, ומסביב לבית נטע בוסתן גדול שלא היה כמוהו
ליופי, והוא הלך מהצלחה להצלחה, ושמו נודע למרחוק, ובעיקר היה ידוע כאיש מכניס אורחים
ומסייע לעניים. ובהיוולד לו בכורו ירד אליהו הנביא מן השמיים עם פמליה של מלאכים והיה
לשושבינו של הרך כשהכניס אותו בבריתו של אברהם אבינו.
והורי הבת בכו מצער על בתם שנעלמה. יצא האב לחפשה והלך מעיר לעיר וכפר לכפר ושאל
על בתו, אולי ימצא איש שיספר לו על מקומה של בתו, עד שהגיע לבית בתו במדבר. קבלו אותו
במאור פנים, רחצו אותו, האכילוהו, ואחר שאלו אותו למחוז חפצו. התחיל האיש בוכה.
אמר לו הצעיר: "ספר נא לנו, אולי נוכל לעזור לך."
סיפר להם על בתו שנחטפה ועל חיפושיו אחריה. שאל אותו הצעיר: "ואתה תוכל להכיר אותה?"
כן- ענה הזקן.
כיצד – שאל אותו הצעיר.
" כשהייתה ילדה קטנה, ראיתי שיש לה שומה אחת הייתה תחת בית השחי דומה לאשכול
ענבים."
אמרה הבת: "אכן, אתה אבי, יש לי שומה כזאת."
חיבקו זה את זו ובכו מרוב שמחה שעה ארוכה. סלח האב לצעיר וסלח לבתו על מה שעשו ואישר
את נישואיהם. ירדו אליהו הנביא ופמלייתו וכתבו כתובה של זהב.
ימים רבים עברו מאז, ויום אחד רצה אליהו הנביא לבחון את שלושת הצעירים. בא אל האיש אשר
ביקש אשת חיל, והוא כולו מאובק, קרוע בגדים, יחף ורעב. הזוג האכיל אותו, רחצו אותו והחליפו
את בגדיו.
התחיל הזקן לבכות.
שאל אותו האיש הצעיר: "מדוע אתה בוכה?"
– כי בת יש לי שהגיעה לפרקה, כל צעירי הכפר רוצים להתחתן אתה, אך אין לי נדוניה לתת לה.
– וכי על זה אתה בוכה? הרי לך נדוניה , תפסיק לבכות ולון אתנו הלילה, ומחר חזור לביתך וחתן
את בתך.
הודה להם האיש הזקן. בלילה קם ויצא והותיר את צרור הכסף שנתנו לו והוא אף הכפיל והשליש
אותו. ידעו בני הזוג , כי האיש הזקן היה אליהו הנביא.
בא אליהו אל האיש שביקש ממנו ללמוד תורה ולהיות חכם גדול. התחיל לבכות, וכשסיפר לו על
הבת ועל הנדוניה שאין לו לתת לה, אמר לו האיש: "בבקשה, הרחק דאגה מלבך, אכול ושתה,
הנה לך הנדוניה ונתן לו צרור של כסף.
בלילה קם אליהו, השאיר את הצרור , הכפיל את הסכום ואף השליש והלך לדרכו אל השלישי
שביקש להיות עשיר.
דפק על דלת ביתו של העשיר, סיפור לו על בתו ועל הנדוניה שחסרה לה.
צעק עליו האיש העשיר: "וכי מי אני, אב לאומללים, זה אשתו מתה עליו , וזה בתו חולה, וכולם
מבקשים עזרה, ועתה גם אתה בא אליי לבקש להשיא את בתך? לא אתן לך אפילו דבר" ודחף
אותו החוצה.
"אולי בכל זאת תיתן לי משהו, אפילו פרוטה שחוקה אחת, אם יש לך?" – התחנן הזקן.
"אשתי, הוציאי לזקן הזה את המטבע השחוקה שהשאיר לנו בזמנו אותו זקן ויסתלק מפה."
נתנה האישה את המטבע השחוקה.
ומיום זה הלך העשיר מדחי אל דחי, מצב הלך ונעשה רע , איבד את הונו והתרושש לגמרי. אפילו
את ביתו הוא מכר . ולבסוף נאלץ לצאת ולקבץ נדבות. ואילו שני החברים הנותרים הלכו מהצלחה
להצלחה ושמם התפרסם בעולם.
אל עולם שאבד-יחיאל פרץ- אשת חייל
סיפרה: איזה אלבז (קרובת משפחה)