מורשת יהדות מרוקו

מעמדם היה בדרך כלל נסבל, אך חסר ביטחון. ההשפלה היתה חלק מן הדגם. המילים הקֻראניות דֻ׳לּ ו־דִ'לָּה, שפירושן שפלות, ביזוי, נדכאות, משמשות לעתים קרובות את הסופרים המוסלמים לתיאור ההשפלה שחשו כי היא ראויה לנתיניה הלא־מוסלמים, ובמיוחד היהודים, של המדינה. על דבר זה מעידים בהרחבה מקורות ביניימים וכן שורה שלמה של נוסעים מערביים בארצות האסלאם.

בדיון במסורת הממושכת של שלטון מוסלמי על לא־מוסלמים, שאלת מפתח היא זו של תפיסה וגישה. כיצד ראו המוסלמים את נתיניהם הדִ׳מִים? כיצד נתפסו בעיניהם יחסים תקינים בינם לבין הנתינים הללו? כלפי אלו סטיות מן הכללים הללו נדרשה לדעתם תגובה, ואיזו תגובה?

נקודה חשובה אחת מן הראוי להדגיש כבר מלכתחילה: לא ניכרים כמעט כל אותות לעוינות רגשית עמוקה נגד יהודים – או נגד כל קבוצה אחרת – בדומה לאנטישמיות בעולם הנוצרי. אולם עמדות שליליות היו ברורות לחלוטין. אלה היו בחלקן הרגשות המקובלים של קבוצה שלטת כלפי קבוצות נשלטות, שמקבילותיהם קיימות בכל חברה וחברה שנבדוק לצורך זה; בחלקן, ובפרט, הבוז של המוסלמי כלפי אלה שניתנה להם ההזדמנות לקבל את האמת ואשר התעקשו לדבוק בכפירתם; בחלקן, דעות קדומות מסוימות, מכוונות כלפי קבוצה זו או אחרת, אך לא כלפי האחרות.

ככלל, בניגוד לאנטישמיות הנוצרית, עמדתם של המוסלמים כלפי לא־מוסלמים אינה של שנאה, פחד או קנאה, אלא פשוט של בוז. הדבר מתבטא בדרכים שונות. ספרות פולמוסית, התוקפת את הנוצרים ולפעמים גם את היהודים, קיימת למכביר. התכונות השליליות המיוחסות לדתות הנשלטות ולמאמיניהן מתבטאות בדרך כלל במונחים דתיים וחברתיים, ורק לעתים רחוקות במונחים אתניים או גזעניים, אם כי לפעמים גם זה קורה. הכינויים המקובלים הם קופים עבור יהודים וחזירים עבור נוצרים. נוסחאות ברכה נבדלות משמשות עבור פנייה ליהודים ונוצרים ואחרות עבור פנייה אל מוסלמים, בין אם בשיחה ובין אם בהתכתבות. על יהודים ונוצרים נאסר לקרוא לילדיהם בשמות מוסלמיים מובהקים, ובתקופה העות׳מאנית אף אותם השמות שהיו משותפים לשלוש הדתות, כגון יוסף או דוד, נכתבו בכתיב שונה על־ידי שלושתן. לא־מוסלמים למדו לחיות עם כמה הבדלים מן הסוג הזה; בדומה לחוקי הלבוש הם היו סמלים של נחיתות.

המוסלמים השיעים טרודים בנוסף לכך בבעיית הטוהרה הפולחנית. טוהרה (טַהַארַה) וטומאה (נַגַ׳אסַה) הם עניינים בעלי חשיבות עצומה למוסלמים שומרי מצוות. זיהום, על־פי המשפטנים המוסלמים, גורם מצב של טומאה פולחנית, והוא יכול להיות תוצאה של מגע מיני, וסת או לידה; של השתנה או הפרשת צואה; או של מגע עם עצמים או עזרים טמאים כגון יין, חזירים, נבלות והפרשות מסוימות של הגוף. אצל השיעים האדוקים גם לא־מוסלמים נכללים בקטגוריה זאת, ומגע עימם או עם בגדים, אוכל או כלים שנגעו בהם גורם טומאה פולחנית, הדורשת היטהרות לפני שמותר להתחיל במילוי המצוות הפולחניות או הדתיות. בני סמכא אחדים באיראן החמירו אף יותר :שאלת הטוהרה הפולחנית. וכך, הראשונה בסדרה של הוראות מן המאה התשע־עשרה באיראן אוסרת על יהודים לצאת החוצה שעה שיורד גשם או שלג, כנראה מחשש שהגשם או השלג ישאו את טומאת היהודים אל המוסלמים. העיסוק הכפייתי בסכנות הזיהום מצד אנשים טמאים, המשתייכים לקבוצה אחרת, מוגבל למעשה לאיראן השיעית וייתכן שהושפע מן הנוהג הזורואסטרי. הוא אינו ידוע לזרם העיקרי, האסלאם הסוני.

עם ראשית המאה העשרים אמונות מעין אלה והמעשים שנלוו להן נשכחו בהדרגה, ואולם לאחרונה הם עלו שוב. האַיַתֹללַה חֹמֵיְנִי, בספר נפוץ ברבים שנכתב להדרכה המוסלמים בנושאים הקשורים לפולחן ועניינים דומים, מעיר: ״11 דברים מטמאים: 1. שתן; 2. צואה. 3. זרע; 4. נבלה; 5. דם; 6. כלב; 7. חזיר; 8. כופר; 9. יין; 10. בירה; 11. זיעת גמל שאכל דברים טמאים״. בהערה למספר 8 הוא מוסיף: ״כל גופו של הכופר הוא טמא; אף שערו וציפורניו ולחלוחית גופו הם טמאים״. אך ישנה גם הקלה מסוימת: ״כאשר גבר או אישה לא־מוסלמים מתאסלמים, גופם, הרוק שלהם, הפרשות האף והזיעה שלהם הם טהורים מבחינה פולחנית. אבל אם בגדיהם היו במגע עם גופותיהם המזיעים לפני ההתאסלמות, אלה נשארים טמאים״.

במידה מסוימת, הלבוש וכיסוי הראש, האופייניים לתת־הקבוצות השונות בחברה המוסלמית, שימשו, לפחות באותה מידה, כסימני היכר פנימיים וחיצוניים כאחד, ובמצבים רבים ייתכן שלא העבירו שום מסר של עוינות. מימי קדם ועד ימינו אנו, היו במחוזות מסוימים קבוצות כיתתיות, אזוריות, אתניות ושבטיות שונות, ששמרו ואף התגאו בגיזרה, בצבע, בסגנון לבושם או בכיסוי ראשם, שהצביעו על־כך שהם שונים, ולפיכך בעיני עצמם, עליונים. הגאווה בזהות היא מקובלת בקבוצות חברתיות אנושיות, גם בין אלה הנתונים להפליה או לרדיפות. לבוש אופייני גם משמש מטרה מועילה, באשר הוא מקל על זיהוי הדדי ועל הדרישות לסולידריות או לתמיכה. כבר במאה השביעית לפסה״נ אמר הנביא צפניה: ״והיה ביום זבח ה׳ ופקדתי … על כל־הלבשים מלבוש נכרי״(א ח). בדומה לכך, התלמוד תובע מן היהודים שלא יתלבשו כמו פרסים, כלומר כמו אדוניה של האימפריה שבה חיו.

למן ראשיה האסלאם כל בעלי הסמכא המוסלמים תמימי דעים בהוראתם למאמינים: ״חַ׳אלִפוּהֻם״ – היבדלו מהם, כלומר, מהכופרים – בלבוש כמו בנימוסים ובמנהגים. ומאחר שלמוסלמים אסור להתלבש כמו כופרים, פירושו של דבר, שאל להם לכופרים לאמץ את הלבוש המוסלמי או לחקותו. עיקרון זה לא תמיד נשמר בהקפדה, אך ההתעלמות ממנו היתה נושא נפוץ לתלונות מצד העֻלַמַא. אפילו אבו סֻעוּד אֶפֶנְדִי, המֻפתי הראשי של האימפריה העות׳מאנית בימי הסלטאן סלימאן המפואר, אדם שליו וסובלני ברגיל, נדחף להפגנת כעס נדירה על־ידי הפגיעה בחוק הזה בימיו, כפי שמלמדת תשובתו המצטטת את המקורות המשפטיים המקובלים:

שאלה: אם שליט מונע בעד הדִ'מִים החיים בין המוסלמים לבנות בתים גבוהים ומקושטים, לרכוב על סוסים בעיר, להתלבש בבגדים מפוארים ויקרים, ללבוש קפטאנים עם צווארונים ובדים יקרים ופרוות וצניפים, ובסיכום, מלעשות מעשים המקניטים את המוסלמים ומרוממים את עצמם, האם אותו שליט יזכה לשכר ולגמול מאלוהים?

תשובה: כן. הדִ'מִים חייבים להיבדל מן המסולמים בלבושם, ברכבם, באוכפיהם ובכיסוי ראשם.

ההגבלות על הלבוש שהוטלו על הד׳מים נשאבו ממקורות שונים, ויותר ממניע אחד עורר אותן. ללא ספק הן שימרו ואישרו במידת מה סגנונות מסוימים של לבוש, שהיו קודם לכן – או הפכו בדיעבד – לצורה המקובלת של ביטוי עצמי בביגוד של אותן קבוצות עצמן. בראשית תקופת האסלאם היה לצד המוסלמי שיקול בטחוני הכרחי – זה של זיהוי הדדי והגנה בין מוסלמים לבין עצמם, כאשר היו עדיין מיעוט שליט קטן. בימי הביניים נעלם כבר צורך זה, אך ההתפשטות העות׳מאנית לאסיה הקטנה הנוצרית ולאחר מכן לדרום מזרחה של אירופה הנוצרית החזירה אותו שוב.

לבסוף, היה גם שיקול שלישי, שהפך חשוב יותר ואולי אף עליון במאות השנים המאוחרות יותר: הרצון להשפיל, להזכיר לד'מי את נחיתותו ולהעניש אותו במקרה שינסה לשכוח את מעמדו ואת מקומו.

כתם הנחיתות מתבטא בכמה דרכים. הדרישה, שכסותם וכיסוי ראשם של יהודים ונוצרים, בני משפחותיהם ועבדיהם, יהיו בצבעים מיוחדים, אינה עוינת כשלעצמה. אולם החובה לשאת טלאי בצבע שונה על בגדיהם החיצוניים מטרתה בפירוש להשפיל ולא רק להבדיל. הדבר נכון גם לגבי התקנות במרוקו, שחייבו יהודים ללכת יחפים או בסנדלי קש מחוץ לגטו.

בעלות משמעות גדולה יותר הן התקנות שמטרתן להפגין, ואף להדגיש, שהד'מים אינם משתייכים למעמדות נושאי נשק. הד'מי חייב לרכוב על חמור ולא על סוס, אסור לו לרכוב בפיסוק רגליים, אלא מן הצד, כמו הנשים. חשוב מכל, אסור לו לשאת כלי נשק, והוא נתון איפוא תמיד לרחמיו של כל מי שבוחר להתקיף אותו. גם אם התקפות מזוינות על הד'מים נדירות יחסית, קיימת תמיד תחושה של סכנה, וגם של נחיתות, אצל אלה שאינם יכולים לשאת נשק בחברה שבה מקובל לעשות זאת. הד׳מי לא היה יחיד במגבלה זאת, שנגעה גם לכמה קבוצות חברתיות אחרות, בעיקר בחצי־האי ערב. ואולם הוא היה הפגיע ביותר. הד׳מי אינו יכול, ואף אסור לו, להתגונן אפילו מפני התקפות חסרות חשיבות אך כואבות, כמו זריקת אבנים, בעיקר על־ידי ילדים – צורת שעשוע המוכרת במקומות רבים מימי קדם ועד ימינו. הד׳מי חייב לסמוך על הרשויות, שיגנו עליו מתקיפה או מחבלה אחרת, ובעוד הגנה זאת ניתנה לו לעתים קרובות, ואפילו על־פי־רוב, הרי שבעתות של זעזועים וחוסר סדר היא היתה כושלת. תחושת הסכנה המתמדת וחוסר הביטחון, שהיו תוצאה מכך, עולה לעתים קרובות מכתבי הדמים.

ברנרד לואיס-היהודים בעולם האסלאם-1996-האסלאם ודתות אחרות- עמ' 40-35

• איית אל־כהן(תאזנאכת)
•  
• איית אל־כהן(אימגראן)
•  
• איית בו־אהרון(אגמאת)

זוהי אבן בתוך מערה שלפי המסורת קבורים מסביבה שבעה כהנים הנקראים איית בו־אהרון.

נערצים גם על־ידי המוסלמים. במקום זה חי ר׳ זכריה בן־יהודה אגמאתי שחיבר פירוש לכמה מסכתות ב־1190.

• איית בני־משה

בני־משה, לפי מסורתם של יהודי מרוקו, הם יהודים מבני דורו של משה שעדיין חיים בחברה סגורה ובאים לעזור מדי פעם ליהודים בעת צרה. אשה מבני־משה, לאלה רבקה, קבורה לפי המסורת במראכש.

1.71 ״בני־משה הם חכמים גדולים. מאת ה׳ הם באים. הוא נתן להם הרבה כוח. אף אחד לא נכנס ביום שבת לאיזור שלהם. אסור בהחלט. העצים עושים ביניהם שבת שלום, והואדי מתייבש ביום שבת. באים הערבים, מכניסים את הירקות לאיזור ויוצאים. יש אנשים שראו אותם. באה אחת [מבני־משה], היא ואחיה. אנשים סיפרו, שלפני הרבה זמן היה איזה שולטן שרצה לצאת למלחמה נגד היהודים. מה יעשו היהודים? הכי טוב ביניהם לא יכול לשאת תירס, לא רק נשק. באה אליהם מאת ברוך הוא וברוך שמו אשה, היא היתה מניפה חרב ובמכה ראשונה היתה הורגת חמש מאות וכשהיתה מחזירה את החרב לצד השני היתה הורגת אלף. היא גמרה עם כל חיילי השולטן. בסוף הרגו אותה. אחיה הרג אותה. על זה שתוך כדי המלחמה נחשפו זרועותיה. הוא קבר אותה ושם עליה כיפה. אחיה הרג אותה מפני שערבים ראו את זרועותיה חשופות. היו קוראים לה בלעבס. בלעבס במראכש. בהתחלה היתה בפאס״.

איית חקון(איזור סידי רחאל)

זוהי משפחת קדושים מהם ידוע רק ר׳ יעקב חקון.

איית נחמיאש (תאזדה)

נקראים גם איית חמיאש.

קבורים בבית־הקברות קרוב לתאמסלה בעמק הדרע. זאת משפחת קדושים מהם ידועים ר׳ דוד, ר׳ יוסף, ר׳ יעקב ור׳ מסעוד נחמיאש. ר׳ דוד הוא המפורסם מכולם. ההילולה שלהם נערכת בחודש אלול.

איית עראמה (סכורה)

זוהי משפחת רבנים ילידי המקום, מהם ידועים כקדושים ר׳ דוד, ר׳ מאיר, ר׳ מכלוף, ר׳ מסעוד ור׳ משה עראמה. המפורסם שבהם הוא ר׳ מסעוד עראמה. הם קבורים בבית־הקברות המקומי. היהודים במקום נהגו לערוך להם הילולה ולעשות ליד קבריהם את התספורת הראשונה של.הבנים. בכל פנייה לקדושים הביאו היהודים עמם שחיטה.

אירהיר אמיד (תאליגז׳ונת)

היהודים והמוסלמים טוענים לבעלות על הקדוש.

ר׳ אליהו(קזבלנקה)

עדות של מר מאיר ס׳(אופראן) ואחרים. ראה גם בן־נאיים, עמ׳ כ״א: ״מו״ה אליהו לא ידעתי כינויו. קבור פצ׳אר לביצ׳א וידוע לצדיק ומשתטחים על קברו ועל גבי מצבת קבורתו בנויה בהכנ״ס שמתפללים בה ונקראת על שמו. ובכל ליל ראשון מתפללים שם הרבה בני אדם ואחר תפילת ערבית לומדים שם מקצת זוהר הקדוש״; לפי עדותו של מר רפאל ל׳(מראכש) ר׳ אליהו הוא הגאון מווילנא; באנון, עמי 373, כותבת שהוא נפטר ב־1806 ושההילולה שלו נערכת בחודש ספטמבר.

אחד הקדושים המפורסמים ביותר בקזבלנקה ובאיזור. שם משפחתו אינו ידוע. הוא מכונה ר׳ אליהו הכהן, מול דאר אל־בידא(בעל או מושל קזבלנקה) וקנדיל אל־בלאד(מאור העיר).

לפי המסורת מוצאו מארץ־ישראל. קבורים לידו הקדושים ר׳ יצחק קוריאת ור׳ מסעוד אוחנה והקדושה לאלה סעדה. הם היו קבורים במקום הנקרא אל־בחירא, ליד באב מראכש, במרכז העיר המודרנית, ומשם הועברו לבית־הקברות החדש בבן־מסיק, בפרברי העיר. מסורות רבות מסופרות על העברת עצמותיהם של הקדושים לבית־הקברות החדש שבו הוקם מבנה מפואר שבמרכזו הקבר הקדוש.

• ״ר׳ אליהו היה קבור באל־בחירא, ליד באב מראכש. היה קבור שם גם ר׳ יצחק קוריאת והיתה איזו אשה צדיקה בשם לאלה סעדה. כנראה היתה תאונה ולא יכלו לקבור אותו בבית־הקברות, כי בזמנו היתה דלת העיר שם ואז כנראה היה משהו ולא יכלו לצאת. אז קברו אותו שמה. היתה איזו תקופה שבה רצו הערבים להיכנס לרובע היהודים ולעשות בהם שמות. אז נסגרו הדלתות. בתקופה זו מת ר׳ מסעוד אוחנה ואז לא יכלו לקבור בבית־ הקברות, וקברו אותו ליד שלושת הצדיקים האלו. במוצאי שבת, איך שמבדילים הולכים הרבה אנשים, בחורות, גברים, כולם הולכים להדליק שם. עזיזי [הכוונה לקדוש], כאשר באו הצרפתים הארורים, אמרו שהמקום אינו מתאים לכבודם של הצדיקים, הציעו להעביר אותם למקום שיתאים יותר למעמדם, אז הביאו אותם למקום אחר ובנו להם״.

״היינו הולכים לר׳ אליהו. היה קבור בבית־הקברות הישן שליד באב מראכש והיה עליו בית־כנסת והיו איזה שבעה תלמידים קבורים לידו. ואחר־כך הזיזו אותו והעבירו אותו לבית־הקברות החדש. פתחו את הקבר והעבירו אותו כי רצו להרוס את המקום כדי להעביר איזה כביש״.

״ר׳ אליהו הכהן, הוא קבור בקזבלנקה. פעם רצו לבנות וכל מה שבנו נהרס. פעם ביום שבת בבוקר חלמתי והנה אשה יהודית, בשם עישא, זאת שטיפלה במקום הביאה לי תאנים ירוקות ואמרה לי: מה יש לך ? כל מי שאכל מהתאנים הירוקות האלה מתרפא מכאבי הכבד. אני לא האמנתי. אחרי־הצהרים שוב חלמתי והנה מישהו נכנס אלי הביתה עם חמור ומביא לי זיתים, חצי לבן וחצי שחור. אמר לי: למה את לא רוצה לתת זיתים לעקרות ? קומי, תני להם זיתים. אני מוסר לך את התרופה הזאת. למחרת הלכתי וקניתי זיתים. אשה אחת שטרם התחתנה [באה לבקרני], אמרתי בליבי: בוא ננסה את הצדיק הזה. אם אתן לה זיתים והיא תתחתן, בזה אדע שזה אמיתי. לקחה זית אחד ובאותו שבוע בא הארוס והתארסו. ילדה. יהודיה אחרת באה מואזאן. לאחר שש שנים של נשואין עדיין לא ילדה. באה לקחת מהזיתים וילדה. והרבה כאלה״.

״כל היהודים יודעים על הקדוש הזה. בשנת 1958 רצו השלטונות לקחת את קבורתו ולהוסיף אותה לבית־הקברות בשם בן־מסיק שבקזבלנקה. באותו מקום היה קבור מלפני הרבה שנים ואז השלטונות היו צריכים לבקש רשיון [רשות] לעקור את הקבר מוועד הקהילה היהודית. אנשי הקהילה ביקשו מן השלטונות הרבה כסף. המוסלמים לא צייתו להם. שלחו את הפועלים כדי לעקור את הקבורה. זה הרבה אנשים ראו במו עיניהם. כאשר בא המוסלמי, בא לחפור עם המקוש והוא והמקוש נדבקו למקום והשתתקו. לא יכול לזוז כמו בול עץ. באותו רגע בא האחראי על הפועלים לאנשי הקהילה וסיפר להם על המקרה. הם שלחו עשרה תלמידי חכמים. התחילו לקרוא פרקי תהילים ואז המוסלמי הזה השתחרר. יומיים נשאר דבוק למקום הזה. באותו רגע כאשר התחילו לקרוא פרקי תהילים, המוסלמי השתחרר על המקום. אותם אנשי השלטונות פנו לראש הקהילה ואמרו להם שהם זקוקים למקום קבורתו של הקדוש כדי לסלול כביש. אנשי הקהילה ביקשו סכום כסף עצום. הם שילמו. באותו לילה בא הקדוש ר׳ אליהו לראש הקהילה היהודית, הוא סיפר לנו את זה בעצמו בבית־הכנסת [ואמר לו]: עכשיו מכרת אותי תמורת כסף, איני יכול לעשות בהם שפטים. לולי קבלת מהם כסף, אז היית רואה אלו שפטים הייתי עושה בהם. אז היית רואה את כוח הגבורה של הצדיקים. הוא סיפר עוד שהצדיק בא אליו בהלום. עם הכסף הזה בנו לצדיק ציון גדול בבית־הקברות החדש בשם בן־מסיק. שם בנו, ובאו יהודים מכל הערים כדי להשתטח על קברו. אני שמעתי שהיתה אשה שהתעוורה. בעלה הביא אותה אל הקדוש. קשר לה את ידיה וכל הלילה בכתה. ישנה ולמחרת בבוקר כאשר התעוררה היתה בריאה. זהו פלא גדול. זה היה פלא גדול״.

ועד הקהילה היהודית שכן בבית, שבקומת הקרקע שלו עמד קברו של הקדוש. בסוף שנות העשרים סיפחה עיריית קזבלנקה שטח גדול מהמלאה שכלל בתוכו את קברו של ר׳ אליהו. העיריה מסרה קרקע אחרת לקהילה, ולשם העבירו את קברו של ר׳ אליהו. מאוחר יותר הועבר קבר הקדוש פעם נוספת לבית הקברות היהודי החדש בבן־מסיק. עיין בחוברת, Communauté Israélite de Casablanca, Bulletin (1938 .annuel, p. 5 (Ex. בסיורי שם ב־ 1981 צלמתי את המציבה והרי הכתוב: מצבת קבורת הרב הצדיק החסיד העניו המלומד בנסים כמוהר׳׳ר אליהו זלה״ה זיע״א ויעל אליו הצדיק ממקומו בחברת הצדיקים השוכנים עמו ובגזרת הבורא עולמו ויחן במקום הקדוש הזה ביום ז׳ בש״ק י״ד לחודש מרחשון בסדר וירא אליו ה׳ ש׳ ערכתי נר למשיחי לפ׳׳ק.

״רבי אליהו, קנדיל אל־בלאד. ביום שרצו לחפור, להוציא את עצמותיו של הצדיק ולהעבירן, הראו להם השלטונות הצרפתים מה לעשות. נתנו פקודה כדי לחפור ולהוציא את העצמות ובמקום הקבורה לבנות בית־מלון בן שש־עשרה קומות. בערב אמר הצדיק לאנשים שהם חכמים, שאלה שרוצים להוציא אותו ממקומו, בעוד עשרים וארבע שעות גם הם ייעקרו ממקומם. כך חלמו איתו החכמים. מה עשו הצרפתים? הביאו מוסלמים כדי להוציא את העצמות. כל פעם שניסו החופרים לחפור, חזר המקום אחורנית. מעל לצדיק הזה בנו היהודים ציון מפואר. שם חגגתי את הבר־מצווה של בני. הם תמיד ניסו לחפור והמקום חזר אחורנית עד שהביאו את הטרקטור וחפרו. לאחר זמן מה בא האסון על הצרפתים. הם יצאו ממרוקו. אחר כך נפל המלך וקרה לו המקרה הזה. אספו עצמותיו של הצדיק, של התלמידים שלו ושל לאלא סעדה ושל המכרות שלה. הם קברו את כל העצמות בבית־הקברות החדש. איני זוכרת את המקום. שמו את העצמות בארגזים ושלחו אותם לארץ־ישראל. לא השאירו אותם שמה״.

״אני אספר לך כל מה שקרה לי בקזבלנקה. והודות לזכותו של ר׳ אליהו. הוא הציל אותי, הוא ואלוהים. אני הגעתי לקזבלנקה. התחלתי לעבוד כסנדלר. הייתי אני, יהודי, ואחד ערבי. שנינו סנדלרים. כאשר ראה המוסלמי שאני בעל מקצוע טוב, בא ולקח לי את הפטיש כי ראה שהלקוחות שלו באים אלי. לקח לי את הפטיש. פניתי לחברי ואמרתי לו שהפטיש של המוסלמי דומה לפטיש שלי. אז הוא, המוסלמי, קם ואמר לי: כן, הפטיש הוא שלך. רץ אחרי עם סכין, ורצה להרוג אותי. נשבע. לכולם שיהרוג אותי ושלקח את־ הפטיש שלי כדי לחפש סיבה להרוג אותי. הודענו למשטרה. הוא קרע את ההזמנה. באותו לילה חלמתי. חלמתי חלום לא טוב. אבא אמר לי שהמוסלמי מסוכן וביקש ממני להשתטח על קברו של ר׳ אליהו. צמתי אני ואשתי ובנינו. הלכנו לר׳ אליהו וקראתי: או ר׳ אליהו! המוסלמי הזה, הכל מה שהוא זומם לנו, שיקרה לו. אחי הביאו לו מתנות כדי שיפסיק לאיים והוא לא רצה, כי נשבע ומוכרח להרוג אותי. אני הפסקתי את כל העבודה כי גרנו באותו רחוב ופחדנו ממנו. הלכנו לברית־מילה וקראתי: הו ר׳ אליהו הנביא! הצל אותי מידי המוסלמי הזה, שהיום הזה יקרה לו מה שהוא זומם לעשות לי. יצאנו מהבית. לא הפסקתי את הצום. רק טעמתי מן היין הקדוש. יצאנו וראינו את המוסלמי הזה רץ עם הסכין שלו. חשבתי שהוא רץ לקראתי, אבל ראיתי שהוא רץ לקראת מוסלמי אחר, שזרק עליו קליפת תפוז לא בכוונה. אני פחדתי. רצתי להסתתר בבית אחר. רץ עד שהשיג את המוסלמי השני ודקר אותו בסכין. תפסו אותו. שפטו אותו לשלושים ושש שנות מאסר. זה בזכות אלוהים ובזכות ר׳ אליהו. זהו נס גדול שקרה״.

״הייתי מכינה את הפשטידה כדי ללכת לזיארה על קברו של ר׳ אליהו. אני לא רציתי ללכת. ביקשתי מבעלי שילך ושיקח את הפשטידה. בעל המונית היה למטה והוא מיהר.פניתי לבעלי ואמרתי לו שילך ואני אבוא אחר כך. וכשאמרתי את זה, שפכתי את הפשטידה החמה על־ידי והשמן שרף אותי״ וזה בגלל שאמרתי לו שאינני רוצה ללכת לרבי אליהו. הלכתי לבית־המרקחת, קניתי משחה ואחר־כך נסעתי במונית לר׳ אליהו. אני סבלתי מכאבים. ישנתי שם והנה ר׳ אליהו עומד לידי, בללאה ובצדיק (בעזרת אלוהים ובעזרת הצדיק) במלבושו. ראיתי אותו במו עיני. אמר לי: אני אעשה לך תרופה לידך, אל תלכי לרופא, אבל פעם אחרת אל תגידי לבעלך שאינך רוצה ללכת לר׳ אליהו. חזרתי הביתה. קניתי משחה והיא עזרה לי הרבה. זהו נס״.

• ״יהודיה אחת התעוורה וסגרו אותה בבית המאכזן. למחרת בבוקר קמה והיא רואה בעיניה. סיפרה שהחכם, ר׳ אליהו, בא אליה בחלום. היא היא שהוציאה את השם הזה ר׳ אליהו. ר׳ אליהו אמר לה שהיא תספר שזה ר׳ אליהו ושהוא הוא שרפא אותה, ולכן יצאה עם עיניים בריאות. מאז חברי ועד הקהילה והגדולים, כל אחד תרם סכום כסף ובנו את בית־הקברות, בנו מציבה לקדוש ומעל החדר
• של ר׳ אליהו בנו בית־כנסת. עליו השלום׳^,.

ר׳ אליהו(איית באיור)

ר׳ אליהו אביחצירא (תארגלי)

קבור ליד אביו ר׳ מכלוף בן־יוסף אביחצירא.

ר׳ אליהו אביחצירא (ארפוד)

היה רב בתאפילאלת. הוא בנו של ר׳ אהרון ונכדו של ר׳ יעקב אביחצירא הקבור בדמנהור.²³⁸

הערצת הקדושים-יששכר בן עמי-הקדושים וקבריהם-עמ'269-264

הבה נתבונן ברשימה שערך גולדציהר מתוך הספרות המוסלמית, ובה עשרים תכונות אופייניות לקדוש המוסלמי:

א.מחייה מתים

ב.יכול לשוחח עם מתים (במסגרת זו נכללות שיחות בין הקדושים לבין עצמם)

ג.מייבש מים, הולך על המים

ד.משנה חומרים, כמו למשל מים לדבש

ה.מבטל מרחקים (קיצור הדרך)

ו.מסוגל לדבר עם חיות וצמחים

ז.מרפא מחלות

ח.קולו מרגיע חיות טרף

ט.מבטל את הזמן

י. עוצר את הזמן

יא. תפילותיו נעתרות תמיד

יב. מסוגל לחזות את העתיד ובעיקר אסונות שמתקרבים

יג. יכול לחיות זמן רב בלי אוכל ושתייה

יד. יכול לאכול ללא הגבלה

טו.שולט על פעולות טבעיות (יכול להחזיר כסף שהובטח, לרפא כאב שיניים)

טז.גופו נשמר על־ידי אלוהים (איננו נרקב)

יז. ראייה מרחוק. יודע כל מה שמתרחש במקום אחר

יח הופעתו החיצונית יכולה להפחיד (אם יש צורך בכך)

יט. אלוהים משמיד כל מי שזומם לפגוע בו

כ. יכול ללבוש ולפשוט צורות שונות

תכונות אלה, שהן לרוב אופייניות גם לקדושים היהודים, מבטאות מהות מסוימת של אמונה בכוחות הטרנסצנדנטליים של הקדושים, ושייכות אף הן לעצם המצב של פולחן הקדושים בכלל, ובמרחב התרבותי הנדון בפרט.

אחד התחומים אשר קדושים יהודים ומוסלמים עסקו בו בצורה אינטנסיבית הוא תחום הריפוי: ״הווא ז׳א אידאווינא הווא ז׳א״.-הנה הנה הקדוש בא לרפאנו.הנה הנה- מוטו זה המדוקלם בצורה קצבית מאוד, הוא אולי חקטע השירי המפורסם ביותר בקרב יהודי מרוקו. הוא נולד כנראה בין המבקרים הרבים שהסתופפו סביב הקבר הקדוש וייחלו לריפוי מופלא. ״הנה הוא בא לרפאנו״ מקפל בתוכו לא רק עצם הריפוי בדרך נס או אחרת אלא משמעותו היא שהקדוש מופיע בכבודו ובעצמו בשעת רצון זו, כדי להיעתר לבקשת חסידיו. הריפוי בעזרת הקדושים הוא אחת הפונקציות החשובות ביותר במסגרת כל פולחן קדושים בעולם. ההבדל היסודי בין היהודים והמוסלמים הוא בכך, שאצל האחרונים פונקציה זו מוטלת בעיקר על המראבוטים החיים העוסקים בה בצורה נמרצת, ורק בחלקה על־ידי קדושים שנפטרו, בו בזמן שאצל היהודים היא כמעט בלעדית לקדושים שנפטרו, ומעטים מאוד המקרים בהם מחליף המרפא כביכול את הקדוש כדי להביא מזור לחולה. היוצא מכך הוא, שהחלק בריפוי הקשור בעזרת הקדושים שנפטרו הוא שווה בתוכנו ורק הפרופורציה משתנה.

עם זאת, ליד הפנייה לקדוש החי, מרבים המוסלמים לפנות גם לקברי קדושים לשם ריפוי מחלות. כושר הריפוי של הקדוש החי מכוון הרבה פעמים למחלות מסוימות. כושר הריפוי יכול לעבור לאנשים אחרים כמו לחולה שהתרפא, או בעיקר לצאצאי הקדוש, ואז עוברת בירושה גם התמחותו של הקדוש. צאצאיו של סיד למנדרי בפאס, למשל, מרפאים נפיחויות בגוף. גם קדושים שנפטרו הם בעלי התמחויות לריפוי מחלות מסוימות או לטיפול במצבים מסוימים, והתופעה זהה אצל היהודים והמוסלמים. חולי עצבים יהודים הולכים לר׳ דניאל השומר אשכנזי, ומוסלמים לסידי יחייא מבירמנדריים.

רוב רובם של המנהגים הקשורים לריפוי ליד הקבר הקדוש משותפים ליהודים ולמוסלמים. השינה ליד הקבר, ה־”incubatio“ המפורסם, אחת הדרכים הבדוקות ביותר למטרה זו, מצוי באותה מידה אצל שתי הקבוצות. החולה נשאר לישון ליד הקבר עד שהוא מבריא, או שהקדוש מופיע לו בחלום ואומר מה דרך ריפויו ומתי יבריא, או שהקדוש שולח אותו לקדוש אחר שירפא אותו. נוהל האינקובאציו כל־כך השתרש, שלמעשה המנהג לישון בקדוש התקבל כאמצעי ריפוי לכשעצמו. סתם שינה ליד קבר הקדוש משמעותה בקשת ריפוי. מנהג זה נחוץ במיוחד לחולי רוח, חולי מחלת הנפילה וחולי עצבים בכלל המובאים על־ידי קרוביהם ונקשרים למשך לילה או יותר ליד הקבר או לעץ הקרוב לקבר. גם יהודים וגם מוסלמים האמינו שמחלות אלה ניתנות לריפוי רק בעזרת הקדושים.

הערת המחבר:    אצל המוסלמים המנהג נקרא ״איסתכ׳ארה״. ראה דוטה — טריבו, עט׳ 275,90; דרמנגם — פולחן הקדושים, עמ׳ 132 ; 410-414 .E. Doutté^fog'/e et religion dans l’Afrique du Nord, Alger 1909, pp מנהג זה של שינה במקום הקדוש מקובל גס כאן בארץ־ישראל אצל יהודי מרוקו לא רק לגבי קבר רשב״י, ר׳ מאיר בעל הנס ומערת אליהו הנביא (סגירת המערה בשעה מוקדמת בשנים האחרונות צמצמה בהרבה את המנהג), אלא גם באשקלון בבית־הכנסת של ר׳ דוד ומשה ובבית בו שוכן ספר תיסליט, בקרית־גת בבית בו יש חדר על שם ר׳ מכלוף בן־יוסף אביחצירא, ובצפת בבית של אי בן־חיים, מצפה הקדוש שהמבקר שלא מהסביבה ילון שם, ולכן הוא מזמין אותו. סירוב להזמנה זו יכול לגרור כעסו של הקדוש והמסרב יתחרט בסוף.

עקרון חשוב המשותף לשתי הקבוצות קשור למנהגים המבוססים על מאגיה סימפאתטית, המניחה כי כל דבר שבא במגע עם המקום הקדוש טעון בעצמו קדושה, ויכול לסייע בריפוי מחלות. יהודים ומוסלמים השאירו בקבוקי מים או שמן למשך לילה על הקבר, ובשעת הצורך מרחו את הנוזל המקודש על האבר החולה; או השאירו תכשיטי זהב וכסף ומטבעות, ששימשו אחר־כך כקמיעות. המוסלמים נוהגים לקחת חתיכות מן הבדים והסמרטוטים התלויים במקום הקדוש, וכן חתיכות של כיסוי הקבר, דבר שכמעט אינו קיים אצל היהודים.

הערת המחבר:ראה תיאור מעניין של מנהג זה בארץ־ישראל ליד מנזר על שם אל־כאדר, הוא הקדוש הנוצרי סיינט ג׳ורג׳, שהתמחותו היא ריפוי מחלות עצבים למיניהן, כנען, עמ׳ 120 ואילך.

אחד הביטויים המשמעותיים והמרכזיים ביותר במסגרת הפניות לעזרת הקדוש, הן אצל היהודים והן אצל המוסלמים, מתגלה בציפיות שיש להם מהקדוש במישור של חיי התא המשפחתי, בכל הקשור לפוריות, זירוז החתונה, הפרעות מיניות והבטחת חיי התינוק. נשים עקרות מוסלמיות מבקשות עזרה מן הקדוש החי או מבקרות בקברי הקדושים, כפי שנוהגות היהודיות. בתחום זה במיוחד קיימים מנהגים שונים של מאגיה סימפאתטית, ונהוג להשאיר את החגורה ללילה על הקבר, או להעביר על הבטן אבן או מקל שליד הקבר.

תחום אחר בו יש דמיון רב מאוד בין היהודים והמוסלמים, הוא הזיקה שבין הקדוש לבין בעלי־חיים. האריה, הנחש והיונה מקובלים במיוחד על שתי הקבוצות והופעתם במקום בו אמור להיות הקדוש מתפרשת כהוכחת נוכחותו שם או כסמל לכך שבקשת העותרים נענתה. קביעה אחרונה זו כאילו שוללת את הזהות בין הקדוש והחיה, אף־על־פי שניתן למצוא אמונות המציינות שהקדוש הופיע בתור חיה. אין לדעת אם אמונות אלה יונקות מגילגול נשמות, או שהן ביטוי למעורבותו של הקדוש בעולם הטבע, הגורמת לכך (וההוכחות רבות) שהקדוש יכול להפעיל את כוחות הטבע בדרך הנראית לו. מכל מקום, אמונות אלה מבטאות את הקירבה בין עולם הטבע והקדושים.

הערצת הקדושים- פולחן הקדושים בקרב היהודים והמוסלמים-יששכר בן-עמי 194-191

רא"א היה בקשר גם עם רבי אליעזר ארחא, מחשובי הרבנים בחברון, שפעל לחיזוק היישוב היהודי בעיר. שנת לידתו אינה ידועה; נפטר בשנת .1651  כאשר הגיע רבי אליעזר ארחא לחברון בראשית המאה השבע עשרה חיו בעיר כעשרים משפחות יהודיות בלבד, והודות לפעילותו גדלה חברון היהודית והסתופפו בה מגדולי התקופה; בזכותו הגיעו לחברון רבנים חשובים, ובהם רא"א: "כפי שנוכחנו רבנותו של רבינו בחברון הביאה לתקופה של פריחה ושגשוג בחיי הקהילה ]…[ שכן גדולתו של רבינו משכה אחריה חכמים גדולים לעיר, הגאון המקובל אברהם ב"ר מרדכי אזולאי".  על הקשר בין רא"א לרבי אליעזר ארחא תעיד העובדה כי שניהם נקברו לימים באותה מערת קבורה בחברון: "נראה כי משנת שצ"ד עמד בראש רבני חברון ]…[נפטר בשנת ת"י 1650 ונקבר במערה אחת עם ר' אברהם אזולאי בעל 'חסד לאברהם'".  כאמור, אין אזכורים על קשר של רב ותלמיד ביניהם, אך סביר להניח שהיה קשר תורני ביניהם לאור עדותו של רא"א על העזרה שקיבל בחיבור ספריו מרבי אליעזר ארחא, ההערכה ההדדית הגדולה ביניהם ושהיית שניהם בחברון במשך עשרות שנים.

כמו כן הכיר רא"א את רבי ישראל נג'ארה. נג'ארה נולד ב- 1555 בצפת ונפטר ב- 1628 בעזה, ונודע בפיוטים שחיבר והפכו לנחלת הכלל. בשנת שע"ט הייתה מגפה בחברון ורא"א ברח לירושלים, אבל גם שם השתוללה המגפה, ולכן הוא נדד מירושלים לעזה, שבה ישב על כס הרבנות הרב ישראל נג'ארה. רבי ישראל היה בקשרי ידידות עם רא"א ואף כתב לו שיר: "אמרך אל לברם וזולתם כבדו כבוד / שמך אברם, כינוייך רם דומה לכסא הכבוד".  בשנת שע"ט, בהיותו בעזה עם רבי ישראל נג'ארה, כתב רא"א את הספר "חסד לאברהם". נוסף על כך היה רא"א בקיא בכתביו של סלימאן אוחנא, מתלמידי רבי חיים ויטאל, שהגיע לצפת מפאס שבמרוקו במאה השש עשרה, ואולי אף הכיר אותו ממש. אומנם רא"א מביא מכתביו של סלימאן אוחנא לפירושיו על התורה בספר "בעלי ברית אברם" על סמך כתבי יד שהגיעו לידו, אולם אין שום הסבר או אזכור כיצד הגיעו כתבים אילו לידיו של רא"א ומתי. רבי סלימאן אוחנא נפטר בשנת הש"פ  (1619) ובשנים שמעלייתו של אוחנה ועד לפטירתו חי רא"א בארץ ישראל, ויכול להיות שהיה ביניהם קשר, היות שמוצא שניהם מפאס. סביר להניח כי הכירו כבר בפאס, לאור כתבי היד של רבי סלימאן אוחנא שהחזיק רא"א: גם כתבתי קצת פשטים על התורה מהחסיד האלוהי כמוה"רר סולימאן וחנא זלה"ה אשר מצאתי בגנזיו".  כתבי היד הללו יכולים להצביע על השפעה קבלית של האר"י על רא"א דרך כתבי רבי סלימאן אוחנא, עדות להשפעה של קבלת האר"י בכתיבתו של רא"א: "אכן יש כמה כוונות אשר מקורן היחיד הוא ספר זה מה ששמע מרבי סלימן אוחנה ששמע פה אל פי ממהר' חיים ויטאל".

ספרי רא"א

רא"א כתב כמה וכמה ספרים, וכל ספר מייצג היבט בתפיסת עולמו. את הספר "חסד לאברהם" כתב רא"א בסוף שנת שע"ט  (1619), כמה שנים לאחר שהגיע לארץ ישראל ולאחר פטירת רבי משה קורדוברו והאר"י, ושיקף בכתיבתו את השפעתם הקבלית עליו. ספר זה, לדעת תשבי, הוא הגשמת ייעודו של רא"א לאסוף ולהנחיל לדורות את עיקרי קבלת רבי משה קורדוברו.

כתיבתו של הספר החלה במגפה שפרצה בחברון. תחילה נמלט רא"א לירושלים, אך משהגיעה המגפה גם לשם הוא ברח לעזה, ושם נעצרה המגפה. בעזה כתב רא"א את הספר "חסד לאברהם", וכתיבתו נמשכה חודש אחד בלבד. על מהירות זו כותב תשבי כי אין להתפלא, כי המאמרים שב"חסד לאברהם" כבר היו בכתובים, ועבודתו של רא"א בהכנת הספר הייתה רק מלאכת ניפוי ועריכה.

רבי נתן שפירא, מחבר הספר "טוב הארץ", היה שותף בהעתקת כתבי רא"א ובהפצתם, ובעיקר בספריו "אור החמה" )להלן( ו"חסד לאברהם". העתק מתוקן של הספר הובא לאיטליה ונפל לידו של רבי משה זכות. החיד"א, אבי זקנו של המחבר, כתב בספרו "שם הגדולים" על "חסד לאברהם":

חסד לאברהם חיברו מורינו הרב אזולאי זלה"ה בשנת תמ"ה ] 1685 [ וחיברו מהקדמות ספרי כתב יד ומספרי ר' משה קורדוברו וקצת מגורי האר"י וחיברו בעיר עזה ת"ו בברחו מדבר באופל שנת השע"ט ] 1619 [ ובעיר ריגייו, ראיתי ביד ]…[ הר' ישראל באסן נר"ו "חסד לאברהם" מוגה מכתב יד מר זקנו הרב החסיד מהר"ר בנימין כץ, תלמיד הגאון הרמ"ז.

הספר "חסד לאברהם" הוא הידוע והנפוץ בכתבי רא"א. בהקדמה לספר סקר רא"א את התפתחות המחשבה היהודית והדגיש את הבעייתיות של מתן הסבר שכלי רציונלי לתורה באמצעות הפילוסופיה היוונית כפי שעשו חכמי היהדות לדורותיהם כמו הרמב"ם ואחרים "לבאר עניני התורה לפי הקדמות החכמות העיונים בלתי עבריות ]…[ והבינו בדרושים התוריים דעת פליאה בהסכמת שני )העניינים( ]העיונים[ התורה עם הפילוסופיא".

רא"א ביטל את הצורך לתת הסברים שכליים לתורה ולטעמי המצוות גם אם השכל יחייב זאת, מאחר שהישראלי אינו זקוק לזה, מכיוון שהתורה והאמונה מספיקים לו ואין לו צורך בהסברים השכליים. לכאורה טוען רא"א כי מי ששלם בשתי השלמויות, התורי והעיוני, קרי הפילוסופיה, יהיה במצב גבוה יותר, אבל לדעתו מי ששלם רק בשלמות התורית יהיה משובח יותר:

אמנם ידיעתם במופת אינו הכרחית לישראל מצד שהוא ישראלי ]…[ כן האיש הישראלי באמונה לבד ישיג שלימותו ]…[ אמנם בהעמקת העיון ישכיל האדם כי יותר משובח מי שיהיה שלם בשלימות האחרון האלה"י התוריי לבד, יותר ממי שיהיה שלם בשתי השלמות יחד השכלי והאלה"י  אבל בגלל הגלות והחטא הם פגמו והתרחקו מהחוכמה הפנימית "ואל החיצונית לא הגיעו כי אינה שלהם".

זה מצב הגלות, שבו הישראלי מתרחק מהחוכמה הפנימית, שהיא שלו, אך לחוכמה החיצונית אינו יכול להגיע, כי היא אינה שלו, ולכן הפילוסופיה היוונית אינה מתאימה לישראלי. הוא, לדעתו, יכול להגיע להשגות בכוח האמונה, כי הוא קרוב לקדושה.

הספר מחולק לשבעה מעיינות, בדומה לספר "אילימה" של רבי משה קורדוברו, שנערך בשנים עשר מעיינות. המעיין הראשון ב"חסד לאברהם" לקוח ברובו הגדול מ"עין כל הארץ" שב"אילימה", וגם המאמרים בשאר חלקי הספר מלוקטים מ"פרדס רימונים" ומכתבי היד של כתבי רבי משה קורדוברו, בעיקר מ"אור יקר". חטיבת "ברכת אברהם" שבסוף הספר היא קיצור ספר "תומר דבורה" לרבי משה קורדוברו, וכן מובאים מאמרי מקובלים אחרים ללא הזכרת שמם. יש נושאים רבים שלא היו בספרי רבי משה קורדוברו שבדפוס באותה התקופה אך בספר "חסד לאברהם" תופסים מקום חשוב, כמו עם ישראל ואומות העולם, ארץ ישראל וארצות הגולה, גלות וגאולה. לדעת תשבי אנחנו יכולים ללמוד על התפיסה הקבלית של רבי משה קורדוברו מהספר "חסד לאברהם", שנכתב בהשפעתו.

זק סבורה כי מגמת הספר היא בירור שיטתי ומאורגן של עניינים על פי נושאים מוגדרים. הספר אינו מתמקד דווקא בתורת האלוהות אלא פורס יריעה נרחבת שנוגעת לעם ישראל, לתורת ישראל, לאדם ולהנהגה. גם היא טוענת כי בעיצוב תבנית הספר הושפע רא"א מהחיבור "אילימה" של רבי משה קורדוברו: שבעת החלקים של הספר מכונים מעיינות ועיינות, המעיינות מחולקים לנהרות ולקוחים בחלקם מ"אור יקר". מבחינת תוכנו הספר מורכב מדרושים ביסודות הקבלה על פי דרכו של רבי משה קורדוברו עם תוספות של גורי האר"י במגוון נושאים.

עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"–