ברנרד לואיס-היהודים בעולם האסלאם-1996-האסלאם ודתות אחרות.
מעמדם היה בדרך כלל נסבל, אך חסר ביטחון. ההשפלה היתה חלק מן הדגם. המילים הקֻראניות דֻ׳לּ ו־דִ'לָּה, שפירושן שפלות, ביזוי, נדכאות, משמשות לעתים קרובות את הסופרים המוסלמים לתיאור ההשפלה שחשו כי היא ראויה לנתיניה הלא־מוסלמים, ובמיוחד היהודים, של המדינה. על דבר זה מעידים בהרחבה מקורות ביניימים וכן שורה שלמה של נוסעים מערביים בארצות האסלאם.
בדיון במסורת הממושכת של שלטון מוסלמי על לא־מוסלמים, שאלת מפתח היא זו של תפיסה וגישה. כיצד ראו המוסלמים את נתיניהם הדִ׳מִים? כיצד נתפסו בעיניהם יחסים תקינים בינם לבין הנתינים הללו? כלפי אלו סטיות מן הכללים הללו נדרשה לדעתם תגובה, ואיזו תגובה?
נקודה חשובה אחת מן הראוי להדגיש כבר מלכתחילה: לא ניכרים כמעט כל אותות לעוינות רגשית עמוקה נגד יהודים – או נגד כל קבוצה אחרת – בדומה לאנטישמיות בעולם הנוצרי. אולם עמדות שליליות היו ברורות לחלוטין. אלה היו בחלקן הרגשות המקובלים של קבוצה שלטת כלפי קבוצות נשלטות, שמקבילותיהם קיימות בכל חברה וחברה שנבדוק לצורך זה; בחלקן, ובפרט, הבוז של המוסלמי כלפי אלה שניתנה להם ההזדמנות לקבל את האמת ואשר התעקשו לדבוק בכפירתם; בחלקן, דעות קדומות מסוימות, מכוונות כלפי קבוצה זו או אחרת, אך לא כלפי האחרות.
ככלל, בניגוד לאנטישמיות הנוצרית, עמדתם של המוסלמים כלפי לא־מוסלמים אינה של שנאה, פחד או קנאה, אלא פשוט של בוז. הדבר מתבטא בדרכים שונות. ספרות פולמוסית, התוקפת את הנוצרים ולפעמים גם את היהודים, קיימת למכביר. התכונות השליליות המיוחסות לדתות הנשלטות ולמאמיניהן מתבטאות בדרך כלל במונחים דתיים וחברתיים, ורק לעתים רחוקות במונחים אתניים או גזעניים, אם כי לפעמים גם זה קורה. הכינויים המקובלים הם קופים עבור יהודים וחזירים עבור נוצרים. נוסחאות ברכה נבדלות משמשות עבור פנייה ליהודים ונוצרים ואחרות עבור פנייה אל מוסלמים, בין אם בשיחה ובין אם בהתכתבות. על יהודים ונוצרים נאסר לקרוא לילדיהם בשמות מוסלמיים מובהקים, ובתקופה העות׳מאנית אף אותם השמות שהיו משותפים לשלוש הדתות, כגון יוסף או דוד, נכתבו בכתיב שונה על־ידי שלושתן. לא־מוסלמים למדו לחיות עם כמה הבדלים מן הסוג הזה; בדומה לחוקי הלבוש הם היו סמלים של נחיתות.
המוסלמים השיעים טרודים בנוסף לכך בבעיית הטוהרה הפולחנית. טוהרה (טַהַארַה) וטומאה (נַגַ׳אסַה) הם עניינים בעלי חשיבות עצומה למוסלמים שומרי מצוות. זיהום, על־פי המשפטנים המוסלמים, גורם מצב של טומאה פולחנית, והוא יכול להיות תוצאה של מגע מיני, וסת או לידה; של השתנה או הפרשת צואה; או של מגע עם עצמים או עזרים טמאים כגון יין, חזירים, נבלות והפרשות מסוימות של הגוף. אצל השיעים האדוקים גם לא־מוסלמים נכללים בקטגוריה זאת, ומגע עימם או עם בגדים, אוכל או כלים שנגעו בהם גורם טומאה פולחנית, הדורשת היטהרות לפני שמותר להתחיל במילוי המצוות הפולחניות או הדתיות. בני סמכא אחדים באיראן החמירו אף יותר :שאלת הטוהרה הפולחנית. וכך, הראשונה בסדרה של הוראות מן המאה התשע־עשרה באיראן אוסרת על יהודים לצאת החוצה שעה שיורד גשם או שלג, כנראה מחשש שהגשם או השלג ישאו את טומאת היהודים אל המוסלמים. העיסוק הכפייתי בסכנות הזיהום מצד אנשים טמאים, המשתייכים לקבוצה אחרת, מוגבל למעשה לאיראן השיעית וייתכן שהושפע מן הנוהג הזורואסטרי. הוא אינו ידוע לזרם העיקרי, האסלאם הסוני.
עם ראשית המאה העשרים אמונות מעין אלה והמעשים שנלוו להן נשכחו בהדרגה, ואולם לאחרונה הם עלו שוב. האַיַתֹללַה חֹמֵיְנִי, בספר נפוץ ברבים שנכתב להדרכה המוסלמים בנושאים הקשורים לפולחן ועניינים דומים, מעיר: ״11 דברים מטמאים: 1. שתן; 2. צואה. 3. זרע; 4. נבלה; 5. דם; 6. כלב; 7. חזיר; 8. כופר; 9. יין; 10. בירה; 11. זיעת גמל שאכל דברים טמאים״. בהערה למספר 8 הוא מוסיף: ״כל גופו של הכופר הוא טמא; אף שערו וציפורניו ולחלוחית גופו הם טמאים״. אך ישנה גם הקלה מסוימת: ״כאשר גבר או אישה לא־מוסלמים מתאסלמים, גופם, הרוק שלהם, הפרשות האף והזיעה שלהם הם טהורים מבחינה פולחנית. אבל אם בגדיהם היו במגע עם גופותיהם המזיעים לפני ההתאסלמות, אלה נשארים טמאים״.
במידה מסוימת, הלבוש וכיסוי הראש, האופייניים לתת־הקבוצות השונות בחברה המוסלמית, שימשו, לפחות באותה מידה, כסימני היכר פנימיים וחיצוניים כאחד, ובמצבים רבים ייתכן שלא העבירו שום מסר של עוינות. מימי קדם ועד ימינו אנו, היו במחוזות מסוימים קבוצות כיתתיות, אזוריות, אתניות ושבטיות שונות, ששמרו ואף התגאו בגיזרה, בצבע, בסגנון לבושם או בכיסוי ראשם, שהצביעו על־כך שהם שונים, ולפיכך בעיני עצמם, עליונים. הגאווה בזהות היא מקובלת בקבוצות חברתיות אנושיות, גם בין אלה הנתונים להפליה או לרדיפות. לבוש אופייני גם משמש מטרה מועילה, באשר הוא מקל על זיהוי הדדי ועל הדרישות לסולידריות או לתמיכה. כבר במאה השביעית לפסה״נ אמר הנביא צפניה: ״והיה ביום זבח ה׳ ופקדתי … על כל־הלבשים מלבוש נכרי״(א ח). בדומה לכך, התלמוד תובע מן היהודים שלא יתלבשו כמו פרסים, כלומר כמו אדוניה של האימפריה שבה חיו.
למן ראשיה האסלאם כל בעלי הסמכא המוסלמים תמימי דעים בהוראתם למאמינים: ״חַ׳אלִפוּהֻם״ – היבדלו מהם, כלומר, מהכופרים – בלבוש כמו בנימוסים ובמנהגים. ומאחר שלמוסלמים אסור להתלבש כמו כופרים, פירושו של דבר, שאל להם לכופרים לאמץ את הלבוש המוסלמי או לחקותו. עיקרון זה לא תמיד נשמר בהקפדה, אך ההתעלמות ממנו היתה נושא נפוץ לתלונות מצד העֻלַמַא. אפילו אבו סֻעוּד אֶפֶנְדִי, המֻפתי הראשי של האימפריה העות׳מאנית בימי הסלטאן סלימאן המפואר, אדם שליו וסובלני ברגיל, נדחף להפגנת כעס נדירה על־ידי הפגיעה בחוק הזה בימיו, כפי שמלמדת תשובתו המצטטת את המקורות המשפטיים המקובלים:
שאלה: אם שליט מונע בעד הדִ'מִים החיים בין המוסלמים לבנות בתים גבוהים ומקושטים, לרכוב על סוסים בעיר, להתלבש בבגדים מפוארים ויקרים, ללבוש קפטאנים עם צווארונים ובדים יקרים ופרוות וצניפים, ובסיכום, מלעשות מעשים המקניטים את המוסלמים ומרוממים את עצמם, האם אותו שליט יזכה לשכר ולגמול מאלוהים?
תשובה: כן. הדִ'מִים חייבים להיבדל מן המסולמים בלבושם, ברכבם, באוכפיהם ובכיסוי ראשם.
ההגבלות על הלבוש שהוטלו על הד׳מים נשאבו ממקורות שונים, ויותר ממניע אחד עורר אותן. ללא ספק הן שימרו ואישרו במידת מה סגנונות מסוימים של לבוש, שהיו קודם לכן – או הפכו בדיעבד – לצורה המקובלת של ביטוי עצמי בביגוד של אותן קבוצות עצמן. בראשית תקופת האסלאם היה לצד המוסלמי שיקול בטחוני הכרחי – זה של זיהוי הדדי והגנה בין מוסלמים לבין עצמם, כאשר היו עדיין מיעוט שליט קטן. בימי הביניים נעלם כבר צורך זה, אך ההתפשטות העות׳מאנית לאסיה הקטנה הנוצרית ולאחר מכן לדרום מזרחה של אירופה הנוצרית החזירה אותו שוב.
לבסוף, היה גם שיקול שלישי, שהפך חשוב יותר ואולי אף עליון במאות השנים המאוחרות יותר: הרצון להשפיל, להזכיר לד'מי את נחיתותו ולהעניש אותו במקרה שינסה לשכוח את מעמדו ואת מקומו.
כתם הנחיתות מתבטא בכמה דרכים. הדרישה, שכסותם וכיסוי ראשם של יהודים ונוצרים, בני משפחותיהם ועבדיהם, יהיו בצבעים מיוחדים, אינה עוינת כשלעצמה. אולם החובה לשאת טלאי בצבע שונה על בגדיהם החיצוניים מטרתה בפירוש להשפיל ולא רק להבדיל. הדבר נכון גם לגבי התקנות במרוקו, שחייבו יהודים ללכת יחפים או בסנדלי קש מחוץ לגטו.
בעלות משמעות גדולה יותר הן התקנות שמטרתן להפגין, ואף להדגיש, שהד'מים אינם משתייכים למעמדות נושאי נשק. הד'מי חייב לרכוב על חמור ולא על סוס, אסור לו לרכוב בפיסוק רגליים, אלא מן הצד, כמו הנשים. חשוב מכל, אסור לו לשאת כלי נשק, והוא נתון איפוא תמיד לרחמיו של כל מי שבוחר להתקיף אותו. גם אם התקפות מזוינות על הד'מים נדירות יחסית, קיימת תמיד תחושה של סכנה, וגם של נחיתות, אצל אלה שאינם יכולים לשאת נשק בחברה שבה מקובל לעשות זאת. הד׳מי לא היה יחיד במגבלה זאת, שנגעה גם לכמה קבוצות חברתיות אחרות, בעיקר בחצי־האי ערב. ואולם הוא היה הפגיע ביותר. הד׳מי אינו יכול, ואף אסור לו, להתגונן אפילו מפני התקפות חסרות חשיבות אך כואבות, כמו זריקת אבנים, בעיקר על־ידי ילדים – צורת שעשוע המוכרת במקומות רבים מימי קדם ועד ימינו. הד׳מי חייב לסמוך על הרשויות, שיגנו עליו מתקיפה או מחבלה אחרת, ובעוד הגנה זאת ניתנה לו לעתים קרובות, ואפילו על־פי־רוב, הרי שבעתות של זעזועים וחוסר סדר היא היתה כושלת. תחושת הסכנה המתמדת וחוסר הביטחון, שהיו תוצאה מכך, עולה לעתים קרובות מכתבי הדמים.
ברנרד לואיס-היהודים בעולם האסלאם-1996-האסלאם ודתות אחרות- עמ' 40-35