מורשת יהדות מרוקו

הנביא מוחמד והיהודים

'אנו נאפשר לכם להישאר בארץ הזאת כל עוד ינעם לנו הדבר'

מוחמד, מייסד האסלאם, נולד בעיר מכה שבחצי-האי ערב בשנת 570. אבן אסחאק, הביוגרף הראשון של מוחמד, כתב כי יהודי מנווה-מדבר ית׳ריב שבחצי-האי ערב, עמד על גגו של אחד הבתים בזמן לידתו של מוחמד, והוא קרא ושוב חזר וקרא לעם היהודי^,. כאשר התאסף קהל סביב האיש ושאל אותו, אוי לך. במה העניין? אמר להם: 'זה הלילה עלה הכוכב, שבעקבותיו נולד השליח האלוהי׳(אל-רָסול).

הערת המחבר : מוחמד אבן אסחאק אבן יאסר, אשר קיבץ את הזיכרונות בעל-פה של הנביא מוהמד, נולד בעיר מדינה בשנת 704 ומת בבגדאד בשנת 761 או 767. הוא כתב את ,סירת רסול אללה, כ-150 שנה לאחר לידתו של מוחמד.

רעיון זה של שליח לא היה חדש בחצי-האי ערב. בתקופת לידתו של מוחמד, מספר שבטים ערביים שהתגוררו בתוך וסביב נווה המדבר המרכזי בחצי-האי ערב היו מונותיאיסטים, בהשפעה יהודית ונוצרית כאחד. שבטים ערביים אחרים סגדו לאלים רבים, כגון: אלת הירח אַל-לָאט, אלת הפריון אַל-עוּזָה ואלת הגורל מַנַאת. העיר מכה הייתה המרכז של עבודת אלילים זו; לאחר שמוחמד ייסד את אמונתו המונותיאיסטית והצליח להמיר כארבעים איש, הוא נתקל בהתנגדות הסוחרים של מכה, שפרנסתם הייתה תלויה בטקסים ובאתרים הפגאניים בעיר.

הערת המחבר : האתרים הפגאניים של מכה נשלטו על ידי ה-כעבה, מקדש בו שכנה 'אבן המטאור הגדולה והשחורה', על פי המסורת המוסלמית, לאחר שובו של מוחמד למכה בשנת 630, אללה נתן לאדם הראשון אבן זוהרת לבנה וטהורה, כדי שיביאה לכדור הארץ מגן עדן. אבן זו נקראה אל-חגיר אל-אסואד- 'האבן השחורה', וגם כונתה 'האבן המאושרת' כי רק אבן זו נבחרה מבין כל האבנים בגן עדן.

סוחרי מכה זממו להרוג את מוחמד, ושבט קורייש, שבטו של מוחמד ששלט במכה, יצא אף הוא נגדו. בשנת 622, מוחמד עזב את העיר ונסע עם חסידיו אל העיר ית'ריב, שבה הערבים המקומיים היו קשובים לדתו המונותיאיסטית, בהשפעת קשרים שהיו להם עם היהודים. בעיר ית'ריב הרים מוחמד את דגל אמונתו, וזו הסיבה שית'ריב נקראה מאוחר יותר מדינה: מָדִינַת אַל-נַבִּי ׳עירו של הנביא – גם ידועה כ-אל מדעה אל-מתאתארה 'העיר המוארת' או'העיר הזוהרת'.

מסעו של מוחמד ממכה למדינה היה ההיג'רה – מסע לבריחה מסכנה – ומסמן את השנה הראשונה של לוח השנה

המוסלמי.

יותר מחמש מאות שנה לפני מסעו של מוחמד לעיר מדינה, השבטים הערביים של חצי האי ערב הכירו היטב את היהודים. ברחבי חצי-האי ערב, יהודים נחשבו למכובדים בשל מיומנותם כבעלי מלאכה, מסגרים וצורפים, כמו גם בשל איכות התמרים שהם גידלו במטעיהם. דור לפני מוחמד, אחד המשוררים הידועים ביותר בחצי-האי ערב היה המשורר שמואל בן עדיה, יהודי שהיה מוכר בשם 'המלך של תַיְמַאא', שכתב שירי גבורה בערבית מהמשובחים ביותר.

בימי נעוריו של מוחמד, השבטים היהודיים התגוררו בכל הערים הגדולות בחצי-האי ערב, כולל תימאא, מדינה וחיייבר. עשרים שבטים יהודיים חיו בחצי האי, שלושה מתוכם בעיר מדינה. לפי כתביו של ההיסטוריון היהודי ח.ז. הירשברג, השבטים היהודיים 'חיו במשך דורות' באזור שבו מוחמד החל להטיף. הירשברג אף מציין, כי שני השבטים הערביים המובילים במדינה, בָּנוּ-אָוּס ובַּנוּ-חַ'זרַג' היו בשלב מסוים הווסלים של השבטים היהודיים.

בין יהודי העיר מדינה, היו בְּנֵי נַצ'יר(לבטא נדיר), בְּנֵי קַינוּקַאע ובְּנֵיֱ קֱוּרַייט'ה (לבטא קורייזה). בני שבט נצ'יר וקינוקאע האמינו שהם בני הכוהנים, צאצאיו של אהרון, אף על פי שמוצאם אינו ברור. יתכן שהיו צאצאיהם של גולים שנמלטו מיהודה לאחר חורבן בית ראשון בשנת 586 לפנה״ס – או לאחר המרד נגד הרומאים בשנת 70 לספירה – או צאצאים של עובדי אלילים ערביים שהתגיירו כמה מאות שנים לפני מוחמד, או תערובת של השניים – גולים ומתגיירים. עד המאה השביעית, בני שבט נצ'יר דיברו דיאלקט ערבי ואימצו שמות ערביים.

בהשתקעו בעיר מדינה, מוחמד החל להטיף את אמונותיו לכל הקבוצות הדתיות המקומיות, כולל שבטים ערביים פגאניים כמו בנו-אוס ובנו-ח'זרג׳. הוא אמר להם כי אלוהים הוא אחד וכי הוא, מוחמד, הוא נביאו של אלוהים. הוא דחה את הדוקטרינה הנוצרית בת חמש מאות השנים, של המשולש הקדוש – האב, הבן ורוח הקודש – וקבע כי 'הכופרים הם אלה שאומרים "אללה הוא המשיח, בנה של מרים."… כופרים הם אלה האומרים "אללה הוא אחד מתוך שלושה." יש רק אלוה אחד. אם לא יחדלו מדבריהם, יפגע עונש כבד בכופרים אשר בהם.'

לעומת זאת, בהטפותיו התגלה מוחמד כמי שמאמין באותן תכונות אלוהיות של אלוהי היהודים. האֵלוֹה האחד – אַל-אִילָאחה (אללה) – הוא האלוהים האמיתי, בורא עולם, אלוהים של צדק ורחמים, ובפניו כל אדם נושא באחריות אישית. מוחמד, כמו היהודים, גם סבר כי אברהם הוא מייסד המונותיאיזם. הוא התייחס אל משה כאל מי שהקדים אותו; הקוראן – שיא תורתו של מוחמד והספר הקדוש של האסלאם – מצטט את משה יותר ממאה פעמים.

מוחמד אף אימץ את המסורת היהודית של תפילה לכיוון ירושלים, תפילה בציבור ביום שישי בצהריים כהכנה לקראת יום שבת, וצום ביום העשירי לאחר ראש השנה. במיקרה אחרון זה, יום כיפור היהודי סיפק דוגמא לצום המוסלמי של העאשורא, הנגזרת מהמילה העברית עשור – עשר. צום העאשורא נקבע ביום העשירי של תחילת לוח השנה המוסלמי, בעקבות הדוגמה היהודית של יום כיפור שחל עשרה ימים לאחר ראש השנה היהודי. ועוד: אם כי מוחמד וחסידיו התפללו במכה ארבע פעמים ביום, הם הלכו אחר הדוגמה היהודית בעיר מדינה, והנהיגו תפילה נוספת בצהרי היום.

תפיסתו של מוחמד לגבי צניעות, צדקה, עזרה קהילתית עצמית, וחוקים דיאטטיים מחמירים – דבר שהוא חיוני באקלים מדברי – היו דומים למנהגי היהדות. הוא גם אימץ את המצווה היהודית של ברית המילה, אשר מבחינת היהודים ייצג את כניסתו של כל ילד זכר לבריתו של אברהם. בגלל הדמיון הזה בין שתי האמונות ובסגנון החיים, מוחמד לא צפה כל בעיה בגיוס היהודים לחזונו הנבואי. המילה אסלאם היא "כניעה" בערבית, ומציינת את כניעתו של המאמין לאלוהים. היהודים כבר נכנעו לאל אחד. המוסלם, שהוא הנשוא הפעיל של המלה אסלאם, הוא אדם שנכנע, כפי שהיהודים כבר עשו.

כתגובה להתנגדות לאסלאם אצל שבטים ערביים רבים בעיר מדינה, שלף מוחמד ברית צבאית שמטרתה לצרף בני-ברית לאמונתו החדשה. על פי המסורת המוסלמית, סעיפי ההסכם המתייחסים ליהודים הציעו ברית איתנה: 'היהודים המצטרפים אלינו יקבלו סיוע ושוויון; הם לא ידוכאו, ולא יינתן סיוע לאלה היוצאים נגדם.׳ היהודים נחשבו ׳לקהילה אחת עם המאמינים (אבל תהיה להם דת משלהם כפי שלמאמינים יש דת משלהם). תהיה עזרה הדדית בין היהודים לבין המאמינים, אל מול כל מי שנלחם נגד אחד החתומים על מסמך זה, ותהיינה התייעצויות הדדיות.' עזרה הדדית תינתן על ידי המאמינים והיהודים נגד כל מי שמתקיף את העיר מדינה. אם היהודים נקראים על ידי המאמינים כדי לעשות שלום הם חייבים לציית; ואם המאמינים נקראים על ידי היהודים לעשות שלום, הם חייבים להסכים, למעט במקרה של מלחמת קודש.

הערת המחבר:בקוראן, ציטוט של סעיף 20 מתוך סורה 5: 'משה אמר לבני עמו, בני עמי, זכרו את החסד שנטה לכם אלוהים, בהקימו בכם נביאים ובעשותו אתכם למלכים, ובנגנו לכם את אשר לא נתן לאיש משוכני העולמים.' בהמשך של סורה 5, מובא מה שצוטט כדברי משה: 'בני עמי, היכנסו אל הארץ הקדושה אשר כתב לכם אלוהים, ואל תיסוגו אחור פן תלכו לאבדון.'

תהיה האמת אשר תהיה בגין הסכם זה שצוטט רבות, השבטים היהודיים של העיר מדינה הציבו התנגדות נחושה לאסלאם. אחד המתנגדים המובילים של מוחמד, כַּעְבּ אִבְּן אַשְרַף, משורר ממוצא מעורב יהודי-ערבי, חיבק את יהדותה של אמו וכתב פסוקים נגד האסלאם, שעודדו את שבט קורייש – שבטו של מוחמד – להילחם נגדו. התנגדות זו של היהודים גדלה עוד יותר בשנת 624, כאשר חסידיו של מוחמד הביסו כוח גדול של קורייש בנווה המדבר של ואדי באדר, עשרים קילומטר צפונית למכה. תבוסה זו התרחשה באותה נקודה שבה הקרוואנים המובילים סחורות מעזה לסוחרי קורייש, עצרו לשאיבת מים אחרונה לפני הגיעם לעיר מדינה.

הקרב על באדר דירבן את כַּעְבּ לנסוע למכה ולכתוב פסוקים המביעים התנגדות עוד יותר גדולה לאסלאם, ודוחקים בבני קורייש לנקום את מתיהם. הוא גם הוביל את השבט היהודי קינוקאע לחבור לשבט קורייש הערבי. מוחמד החליט אז לצאת ולדבר אל היהודים, פנים אל פנים. הוא ביקר באזור מגוריהם שבעיר מדינה, ודחק בהם לקבל אותו בתור נביא – שליחו של אלוהים – הנושא אזהרות נבואיות השאובות מהמסורת היהודית. הקוראן מזכיר את מאמציו אלה של מוחמד בסורה חמש – אחת מתוך 114 סוּרַאת או פסוקים שבקוראן – הפונה ישירות אל היהודים: 'הוי בעלי הספר, עתה בא אליכם שליחי – מוחמד ־'למען יבאר לכם לאחר שפסקה הופעת השליחים, ולמען לא תגידו, "לא בא אלינו כל מבשר או מזהיר". עתה בא אליכם מבשר ומזהיר.^,

אך עבור יהודי מדינה, כמו לרוב היהודים, עידן הנביאים עם אזהרותיהם, עם ההטפות והחזיונות שלהם, כבר עבר זמנו. הנביא היהודי האחרון, מלאכי, הלך לעולמו אלף שנה קודם לכן. על פי המסורת היהודית, הנבואה תתחדש רק עם שובם של היהודים לציון. על סמך דיווחים, היהודים אז אמרו לו: 'הו, מוחמד, אתה כנראה חושב שאנחנו העם שלך. אל תשלה את עצמך בגלל שנתקלת – בבאדר – באנשים שאינם יודעים מלחמה והכרעת אותם; באלוהים, אם נילחם בך, אתה תגלה כי אנו גברים אמיתיים !

מרטין גילברט-באוהלי ישמעאל-תולדות היהודים בארצות האסלאם-הנביא מוחמד והיהודים-עמ' 33-30

שואת אגדיר

המאורעות שפקדו את יוצאי צפון-אפריקה רדפו זה את זה. שואה איומה נפלה על יהודי צפון אפריקה באגדיר שבמרוקו, שהיו לו השלכות בישראל. 12 אלף איש לפי המשוער נספו ברעש אדמה, שפקד את אגדיר שבמרוקו, ביניהם אלפים יהודים. הידיעות שהגיעו אלינו היו מקוטעות, שכן ממשלת מרוקו אסרה על קשר הדואר בין ארצה לבין ישראל.

בי״א אדר תש״ך 10.3.60 התקיימה אזכרה לקדושי אגדיר בבית כנסת ״אהל־שם״ בתל אביב, שבו השתתפו: שר הדתות טולידנו ז"ל, שר המשטרה שיטרית ז״ל והרב יצחק אבו־חצירא, רבה הראשי של רמלה ולוד וח״כ אשר חסין, יו״ר התאחדות עולי צפון אפריקה בישראל. הרב נסים, ראשון לציון, קרא לעזרה ליהודים באגדיר. מנהל מחלקת העליה ב. דובדובני הודיע להתאחדות עולי צפון אפריקה שמחלקת העלייה לא תנוח, עד שניצולי אגדיר ושאר יהודי צפון אפריקה יעלו לישראל. הכנסת הביעה צערה על האסון באגדיר. עיתון ״מעריב״ הצליח לאסוף כ־40 אלף ל״י תרומות למען מטרה הקשורה לקהילת אגדיר.

משבר הקליטה, שבו נתלוותה עליית יהודי צפון אפריקה, לא חסרו נקודות אור, שעליהם גאות כל יהודי. בין נקודות האור יש להזכיר את פרשת הגבורה של החיל אלבז ז״ל.

נתן אלבז ז׳ ל

״החייל בן ה־21 אשר הקריב את חייו כדי למנוע אסון ואבדון מקרב חבריו בהתפוצצות רמוז. למנוח אין כתובת, אין למי להודיע על מותו…״ זו הייתה ההודעה הרשמית של דובר צה״ל ב־11 בפברואר 1954.

החייל אלבז עסק בפירוקו של רמון, ובלי משים הופעל בידיו מנגנון הפיצוץ. אלבז לא הטיל את הרימון מידו על מנת להימלט על נפשו, כיון שאיש לא היה עמו באהל. הוא זינק עם הפצצה החוצה, אך בראותו כי גם שם חיילים, החל רץ עמה אל הואדי השומם בקוראו בקול: ״רימון/ רימון!״, הוא נתרסק כתום ארבע שניות אשר בין הפיקה ובין ההתפוצצות. כל חבריו יצאו חיים.

כאשר המג״ד וכמה קצינים עם הרס"ר יצאו לבדוק האסון במקום נוכחו לדעת חיש מהר, ש״כאן היה מעשה גבורה,..״. הבדיקה הרפואית אשרה את ההנחה. בית חזהו של אלבז נקרע, לבו נעקר ממקומו, ידו הימינית רוסקה. הוא החזיק את הרימון לחצו אל החזה. זו הייתה התאבדות מדעת למען הצלת אחרים.

הייתה זו הקרבה עצמית של עולה חדש צעיר ממרוקו, שהוא וקרוביו מצויים בחוץ לארץ. על שמו של נתן הוקם בירושלים מועדון לזכרו, בשדרות מועדון קליעה, בדימונה — מועדון נוער וליד כפר סבא נקודת נח״ל בשם ״יד נתן.

מוסדות

יהודי צפון־אפריקה מאורגנים בכמה ארגונים, והם: התאחדות עולי צפון־אפריקה, התאחדות עולי צרפת ואלג'יריה, התאחדות עולי תוניס והתאחדות עולי דרום תוניס. מטרת ארגונים אלד, להקל קליטת העולים בחומר וברוח.

נעשו מספר ניסיונות בתקופת הבחירות להופיע ברשימות נפרדות לכנסת, לרשויות המקומיות ולמועצות פועלים על־מנת להגביר נציגם, אולם רשימות אלה לא זכו להצלחה.

אישים

יהודי צפון־אפריקה נתנו למדינת־ישראל רבנים ואישי צבור, ששמותיהם רקומים באותיות זהב במסכת הבנין והיצירה של מדינתי ישראל׳ והנה אחדים מהם:

הרב יוסף משאש — רב העדה הספרדית בחיפה, הרב מאיר ועקנין — רב ראשי, אב״ד בטבריה וחבר ועד הנהלת העירי, הרב אבי־חצירא — רב ראשי להמחוז רמלה־לוד וחבר מועצת הרבנות הראשית, הרב משה לוי — רב ראשי בבת־ים, מורה תיכון, חבר הרבנות הראשית לת״א־ יפו, מרכז ארגון הרבנים הספרדו־מזרחים! הרב מישאל דהן — רב ראשי בבאר שבע, הרב ישראל אליזרע — רב באשדוד, הרב זרביב — בירושלים, הרב חיים שושנה — בבאר־שבע, הרב כהן — בדימונה, הרב כהן — אפקים, הרב חותא — רב בשדרות, הרב יוסף שרביט — באשקלון, הרב דוד שלוש — בנתניה, הרב סודרי — בחיפה, הרב ד. עובדיה — בירושלים, הרב אבי־חצירא — ביבנה, הרב שלום אלבז — בחדרה, הרב פיטוסי — בצפת וחבר הרבנות הראשית, הרב א. אלמליח — בדימונה ובכפר ירוחם, הרב י. בוסקילה — בבית שמש, הרב ר. נצייר צבאן — בנתיבות, הרב י. אלגרבלי — בקרית מלאכי, הרב ש. אחיון — רב שכונתי בת״א—יפו וחבר הרבנות הראשית לת״א—יפו, הרב א. בן־לולו — בבית־שאן.

בין הרבנים המפורסמים שהגיעו ממרוקו לישראל הם: הרב הראשי למרוקו — הרב שאול אבן-דנאן, הרב ד. עובדיה — רבה של ספרו והרב ב. טולידגו — רבה של ק״ק מקנאס.

מבין אישי צבור בולטים הננו פוגשים כראשי עיריות או מועצות מקומיות את ה״ה, י. ש. אוגיון (גן־יבנה, מפד״ל), ג. סבאג (דימונה, מפא״י), א. בניטה (מעלות, מפא״י), ח. בן-אריה (נתיבות), י. יפרח (שדרות. מפא״י), ד. דנינו (שלומי, מפד״ל), י. מלכה (יבנה, מפד״ל), א. נזרי (קרית־ שמונה — רפ״י).

סגני ראשי ערים או מועצות מקומיות: ד״ר א. שוראקי ירושלים השלמה), מ. אלקיים (לוד)׳ א. נהמיאס וי. שיטרית (צפת)׳ ד. אבוטבול (רמלה), מ. אוחנה (אור־עקיבא), ר, מלכה (אפקים) י. בוסקילה וש. לוי (אשדוד), י. פרץ וי. אמיר (דימונה), בודרהם (ירוחם), בן נאים וד. אוחיון (מעלות), י. לוגסי וש. יפרח (נתיבות), א. אלקיים (קרית־מוצקין), א. ביטון ומ. חרר (קרית־מלאכי), א. בן־יעיש (שדרות), מ. דנינו (שלומי).

מזכירי מועצות פועלים: י. אזולאי (לוד), א. נחמיאם (צפת), י, בן־ טוב (אפקים), ר. כהן (אשדוד), י. אלקבץ (שדרות), י. אדרעי (שלומי). א. חג׳אג׳ (יבנה), י. ועקנין (חצור), י. חזיזה (עכו), א. כהן (תל־מונד), מ. עמוס (יקנעם).

עולי צפון-אפריקה הצליחו לחדור גם למפלגות הקימות ולעלות בסולם הפקידות. מר ח׳ דהן, מנהל המחלקה לקליטה ולארגוני עולים במפא״י, שמרכזת 25 ארגונים עולים. מחלקתו עוסקת בכל בעיות הקליטה החומרית והציבורית של העולים.

בעיות

ביהדות צפון אפריקה, אחוז אנשי המעמד הבינוני קטן. הרבה עולים העם עניים מרודים, תושבי הגטו וה״מלה״, מטופלים בילדים רבים כשאין ביד ראש המשפחה מקצוע מפרנס. רב גם הפער ההשכלתי בין ילדי עליה זו לבין ילדי הארץ. נוסיף גם את בעית חוסר הקדרים אקדמאיים והמקצועיים הקיים בעליה זו. המעבר מחיי עיר לחיי כפר אף הוא בעיה. אולם, הקליטה הינה תהליך הדורש זמן ומאמצים. לפנינו עומדות עתה שתי משימות:

א) לדאוג לקליטתם הכלכלית והחברתית של עולי צפון אפריקה שעלו ארצה. להרחיב ולחזק את אמצעי הקליטה של המוסדות העוסקים בכך ולהפוך את משימת הקליטה לנחלת כלל ישראל.

ב) להפנות כל מאמצינו למען הביא ארצה אותם יהודים אשר עדין לא מצאו את הדרך אליה. עלינו לקיים קשר מתמיד עם גולי אלג׳יר הנמצאים בצרפת ותקוותנו, להביאם לישראל אסור שתשאר בגדר תקווה!

פרסי עבודה

משנת 1956 הננו קוראים בכתבי עת הסתדרותיים על פרסים בשטח .העבודה, שזוכים להם יוצאי צפון־אפריקה מטעם ההסתדרות הכללית. ב־ 1956 זכו בפרס עבודה מר ש. גבאי וי. אמגאר, ב־1957 — מ. אסרף, י. אטיאס, א. עמאר, כ. בודרא, ש. סויסא וב־1960 — ח. עזרא וי. בוקרים. וכך שנה שנה הוכיחו יוצאי צפון־אפריקה את כושרם בעבודה ובכושר ההמצאה בעבודת כפים.

במישור התרבותי והאמנותי

במישור התרבותי קימה ועדת התאום של התאחדות עולי צפון־אפריקה תערוכה של ״תרבות יהודי צפון־אפריקה והשתלבותם בישראל״ ״במרכז תרבות עמים לנוער בירושלים״ התערוכה הציגה את תרבותה העשירה של יהדות זו, כחלק מתרבות יהודי המזרח, בתערוכה זו נתגלה עולם חדש ותרבות חדשה עשירה ומפוארת, שאזרחי ישראל לא ידעו עליה.

במישור האומנותי עלה הזמר ג׳ו עמאר בשירתו. הוא מחבר ומלחין. הוא מופיע ב״קול־ישראל״ ובבתי כנסת כשליח צבור.

באחרונה הועלה על במות התיאטרון בישראל המחזה ״קזבלן מאת יגאל מוסינזון. גם ב״קמרי״ וגם ה״תיאטרון של גודיק״ זכתה הצגה זו להצלחה מרובה. מחזה זה הבליט את אחוות הלוחמים בדמותו של קזבלן ובזה נצטייר הנוער שעלה ממרוקו באור אחר לחלוטין בתודעת הציבור הישראלי.

לאחרונה, נמצא גואל להצלת ספרות עממית של יהודי מרוקו, תוניס ויהודי המזרח. הופיעו עד כה שני קבצים: ״שבעים ואחד ספורים ואחד ספור מפי יהודי מרוקו״ ו״מפי יהודי תוניסיה״. עורך הקובץ ד״ר נוי אומר בין השאר: ״ספרות זו פרנסה והיא מוסיפה לפרנס את עדות־ישראל השונות, והיא ראויה לבוא בקהל ישראל כלבנים חזקות ויציבות של בנין הספרות, אחד הבנינים החשובים ביותר בספרות ישראל החדשה והמקורית״…

ב״קול־ישראל״ משדרים בשפה המוגראבית, שבה השתתפו ומשת­תפים ה״ה ח. דהן, ש. אלבז, ד. ק. אבולעפיה י. בן־עמי ור. בן־שמחון. הם מקרבים את ישראל ומדינת־ישראל לעולי צפון־אפריקה.

אנריקו מסיאם, הזמר היהודי מצפון־אפריקה, שהתפרסם בשיריו בצרפת, הגיע לישראל בימי מלחמת ששת הימים ותרם רבות להעלאת המורל בקרב חיילי צה״ל.

צו־השעה, להציל!

זרמים אנטישמיים פראיים פועלים במרוקו, כמו בכל ארצות ערב. הסתתה של הליגה הערבית פועלת נגד השלטונות ונגד היהודים. להמוני היהודים אין מקום בחיים הכלכליים. עוני, בורות וחוסר הגנה של היהודים, הוא אחד הגורמים הקוראים לנו לקום ולהציל את היהודים הללו מנוון ומסכנת נפשות. המלאח היהודי שבמרוקו הוא פצע בגוף האומה, כלא־אימים לרבבות בני־עמנו במחצית המאה העשרים הממשיך להתקיים בשנת העשרים למדינת־ישראל. זכר קדרות ״המלאה״, רחובותיו הצרים, הסירחון, הלכלוך, המחלות, הילדים הכמהים ל״אור״ תרתי משמע זועקים אלינו — הצילו !

הנוער המרוקאי בישראל בעל התכונות היקרות; ערות, דינמיות נאמנות, התמסרות ואומץ לב, הוא נחלתו גם של הגוער השרוי באפלת המלאח במרוקו וחובה עלינו להחלץ לעזרתם.

הפתרון האחד לבעית גולה זו נתת בידי הרעיון הציוני והגשמתו. על אף חולשתה של התנועה הציונית במרוקו, חוסר התאמתה לתנאים המיוחדים, הרי היא, שנועדה להיות המכרז הפוטנציאלי היחידי להמונים שם. האוריינטציה האפשרית היחידה, הממשית והגואלת, היא האוריינטציה הציונית, על כל המסקנות הכרוכות בה. הפתרון הקונסטרוקטיבי הוא העלאת יהודי צפון־אפריקה לישראל, ומיד!

במרוקו משתוללת שנאה גלויה כלפי ישראל, חוסר אמון בציונות והשמצה מודרכת על־ידי ״מנהיגים״ מקומיים או ״יורדים״׳ שהגיעו לשם. הפעולה האנטי־ציונית לובשה צורות שונות: הפצת כרוזים, נאומים בבתי־כגסת, פגיעה במפעלים ציוניים, הלשנות על תנועות חלוציות ועל שליחים ישראלים.

מבחינה רוחנית עומדת יהדות זו בפני תהום. אין בה חוט שדרה, רוחני ואידיאולוגי למאות אלפי יהודים הנתונים להשפעות זרות. זיקתם של הנותרים בצפון-אפריקה לכלל ישראל מתבטאת במסורת דתית, הנאחזת בסממנים חיצוניים מעורבת באמונות תפלות.

מבחינה כלכלית צפוי חורבן ליהודי מרוקו. תהליך ההתמוטטות של הכלכלה היהודית בעקבות החדירה האמרקאית ומאבקה של המדינה המרוקאית העצמאית לקיומה, הולך ונמשך זה כמה שנים באין מפריע. עובדה זו יש לראות על רקע חייהם של רבבות המצטופפים במלאחים, וכל אלה מהווים בעיה יהודית ואנושית הזועקת לפתרון.

אחרי מלחמת ששת הימים

אשה יהודיה נרצחה לאור היום בקזבלנקה, שבמרוקו לעיני ילדיה — שהקטן ביניהם בן שנתיים. על הרצח המזעזע סיפר לכתב עתי״ם תייר יהודי מארה״ב, שביקר במרוקו כאשר קרה הדבר.

האשה, סיפר, יצאה מביתה בשעות לפני־הצהריים כדי לקנות הלב. כנופיה של ארבעה מרצחים התנפלה עליה ורצחוה בדקירות סכין. לעיני העוברים והשבים. אדם, שניסה לבוא לעזרתה. נדקר אף הוא. לא ברור אם האיש מצא את מותו בתקרית זו, או רק נפצע.

יהודי מרוקני אחר נאסר על פי הלשנת פקיד ממשלתי לאחר שנבצר ממנו לשלם דמי לא־יחרץ, המקרה אירע, כשאותו פקיד ממשלתי ניגש בבית־קפה בקזבלנקה ליהודי שישב שם ותבע ממנו כופר־נפש, במיכסת משכורת שבועית אחת. היהודי התחנן בפני המאיים, שימתין לו שעה קלה, עד שיביא את הכסף. משנשתהה, הלך הפקיד והלשין עליו בתואנה, כי קילל את נאצר והערבים. האיש נעצר וגורלו לא נודע מאז. התייר הוסיף וסיפר, כי 30,000 יהודי מרוקו נתונים באווירת־לינץ׳ וטרור אישי, על אף גישתו של המלך חסן, המנסה למנוע מגיפה אנטי­שמית. הציבור המרוקני, מסתבר, ובראש ובראשונה הפקידות הממשלתית, נוקטים גישה אנטי־יהודית מובהקת, מלווה במעשי הלשנה ובמאסרי־פתע.

דוגמה אחרת לחרב התלויה מעל ראשי היהודים המרוקניים היא מקרה, שאירע לספר יהודי, אשת חברה מרוקאית נכנסה אצל הספר היהודי, וביקשה כי יטפלו בה מייד. במספרה ישבו אותה שעה כמה נשים, שחיכו לתורן, והלקוחה שזה עתה באה נתבקשה להמתין שעה קלה, עד ׳שיגיע תורה. הלכה זו והלשינה על הספר, כאלו קלל את נאצר, את המלך חסן, את מרוקו ואת הערבים — והספר נעצר. נערך ״משפט״ נגדו ׳והוא נדון לשנתיים מאסר.

״ ממקורות יודעי־דבר נודע לאותו תייר, כי ב־9 ביוני עמד להיערך במרוקו טבח גדול ביהודי מרוקו. התוכנית נערכה בהשראת מנהיגי האיגודים המקצועיים המרוקאיים, העומדים כפי הנראה בראש ההסתה נגד היהודים. אולם תוכנית הטבח נתגלה לשלטונות, ובהתערבותו התקיפה של המלך מנעו הצבא והמשטרה את הפרעות. כזכור, נאסר בעקבות אותו עניין המזכיר הכללי של האיגודים המקצועיים. אולם בזמנו לא נודעה במערב הסיבה המדויקת למאסרו, שכן בהודעה הרשמית נאמר רק, כי התנגד לגישתו של המלך לגבי השמירה על שלומם של היהודים.

לפי תוכגית־הטבח שנתגלתה, עמדו המונים מוסתים לעלות על ,רובעי היהודים של ערי מרוקו בשעה קבועה, בעת ובעונה אחת, שלטונות הביטחון סיכלו את המזימה בכך, שהציבו יחידות צבא ומשטרה במרכזי הערים ומסביב לרובעים היהודיים, על פי פקודת המלך. במקביל לכך .נערכו מעצרים בקרב מנהיגי האיגודים המקצועיים.

לדברי המקורות ברור, כי האיגודים המקצועיים וחוגים שמאלניים מוסיפים לעמוד בראש מסע ההסתה. המלך ממשיך לנקוט עמדה תקיפה נגד הפרעות, אולם אין ידו משגת למנוע מעשי לינץ׳ אינדיבידואליים וורדיפות בדרך ״משפטית״ כביכול.

לפי שעה, מסכמים המקורות, ידו של המלך על העליונה. אולם אין ודאות כמה זמן יוכל להחזיק מעמד נגד ההסתה השמאלנית, הלוחצת לעריכת טבח המוני ביהודים.

הישוב היהודי במרוקו מצטמק והולד במהירות, כתוצאה ממלחמת ששת הימים.

למעלה מ־10 אלפים יהודים יצאו. ממרוקו במשך שלושת החדשים האחרונים. מצפים כי 10 אלפים יהודים נוספים יעזבו את המדינה עד לסוף השנה האזרחית. כך, הוא מציין, תגיע האוכלוסיה היהודית במרוקו, שמנתה 280 אלף נפש ב־1945, ל־30 אלף נפש בלבד.

אף לרגע אחד לא חדלנו ליהנות מהגנתם של השלטונות״, אפילו בשעת מאורעות חודש יוני דאגו לבטחוננו. אבל יחסה של האוכלוסיה המוסלמית מאז חודש יוני גורם קשיים רציניים לבני עמנו״.

האוכלוסיה המוסלמית נוקטת טקטיקה של החרמת. בתי המסחרו אנשי המקצועות החופשיים היהודיים.

בראש תנועת ההתנגדות ליהודים עומדת מפלגת ה״איסטיקלאל״ שבאופוזיציה והיא נתמכת על ידי אנשי האיגודים המקצועיים.

אתגר רציני וגדול נצב בפני הסוכנות היהודית ומדינת־ישראל. אנו מאמינים, שיהודי צפון-אפריקה, שנותרו בגולה ימשיכו לזרום בהמונים למדינת־ישראל וישתלבו עם שאר אחיהם במסכת הבנין והיציריה במדינת־ישראל הצעירה.

במלחמת ששת הימים נפלו כמה עשרות בחורים בדרגות שונות והוכיחו שוב בני עדה זו את עוז רוחם ואומץ לבם, שהשאירו את מפקדיהם פעורי פה ותמהים על מעשי הגבורה, שמעטים כמותם לא רק בישראל אלא גם בצבאות העולם.

ביהודי צפון־אפריקה גנוזים כוחות נפלאים ועוד נועדו להם אתגרים שהעם והמדינה מצפים להם.

סוף החוברת – זעקת יהודי מרוקו –יצחק משה עמנואל-1967