ארכיון יומי: 10 במרץ 2019


חיים ביינארט-גירוש ספרד-גורלו של הרכוש היהודי-תשנ"ו

טורו(Toro)

על בית הכנסת בטורו אנו למדים מצו מן ה־29 במאי 1492 כאשר הממונה על הרכוש היהודי הבצ׳ילייר אלונסו טלייס מנע בצו את מכירת המנורה של בית הכנסת וכן שטחים השייכים לקהילה. על אף הצו שהכתר נתן באותו יום לאלונסו טלייס לטפל בפתרון שאלת החובות ההדדיים שבין יהודים לנוצרים תושבי העיירה וסביבותיה, איננו יודעים מה עלה בגורל המנורה ונכסי הקהילה.

טוריגאנו(Turégano צפונית לסיגוביה)

בית הכנסת בעיירה זו הוענק לכנסייה שעל שם סנטיאגו שבעיירה. אליו צורפו הבתים(casyllas) או הביתנים והמצבות. לכמורה הותר לעשות בנכסים כראות עיניהם.

שופטי המקום נצטוו להעביר את הנכסים לכנסייה. לטוענים שיש להם שעבוד על הנכסים לפנות לכתר. בית הקברות הפך לשדה מרעה ואחו של העיירה.

טוריחוס (Torrijos)

בין מאי ליולי 1492 ציוו המלכים הקתוליים שבית הכנסת השני של קהילת טוריחוס ייהפך מסגד למאורים, ׳משום שאין לבנות להם מסגד חדש ומכיון שהמאורים צריכים לעבור לגור בבתי היהודים; בשכונה המאורית יגורו אנשים אחרים׳(קרי נוצרים).

טרוחיליו(Trujillo)

על בית הכנסת בטרוחיליו, ששרידיו נתגלו לאחרונה, נודעו לנו פרטים חשובים מסכסוכים פנימיים בימים שמלפני הגירוש.

ב־9 באוגוסט 1492 הוסמך אלווארו די פוראס (Porras), הקורחידור של טרוחיליו, לערוך חקירה ביחס לבקשת התושבים ומועצת טרוחיליו שתוקם כנסייה נוספת במקום בית הכנסת, כיוון שכנסיית סן מרטין אינה עונה לצורכי התושבים. לפני כן העניק הכתר את בית הכנסת למנזר Santa Mana de la Encamación. טענת הפונים היתה ש׳השכונות שבהן גרו היהודים מתמלאות והולכות בתושבים נוצרים׳. משום כך אין התושבים החדשים יכולים להשתתף בתפילות. ואילו לנזירות המנזר אין צורך בבניין משום שיש עוד שלושה או ארבעה מנזרים העונים לצורכי העיר (bastan para la dicha çibdad). הקורחידור שנצטווה לברר בנושא חויב להעביר את ממצאיו לכתר שיכריע בגורל בית הכנסת.

ב־25 בנובמבר 1492 העניק הכתר את בית הכנסת למנזר שעל שם סנטה איסבל. ראש מנזר סנטה מריה הנ״ל, ממסדר הדומיניקנים, פנה אל הכתר בתיאור תנאי החיים של נזירות מנזר סנטה איסבל. הן מתגוררות פזורות בכמה בתים וחסר להן בית מגורים משותף, כנדרש לפי חוקי המסדר. הן נטלו את בית הכנסת והשתכנו בו על דעת הפריור של מנזר סנטה קרוס (קרי: טורקימדה). לכן ביקש שבית הכנסת יוענק לנזירות.

הכתר ראה עין בעין עם הפנייה אלא שהתנה במתת שייערכו תפילות לחיי המלכים, יורש העצר וילדיהם האחרים ולאחר מותם ייאמרו תפילות לעילוי נשמותיהם. המענק היה שלם כולל נכסים אחרים, על מנת שבית הכנסת יהיה לכנסייה ולבית מגורים לנזירות, כפי שהדבר נוהג כיום ולעולמים. משום כך צירף הכתר את ׳שאר הנכסים שהיו של בית הכנסת, שיצורפו למנזר וישמש להן לצורכי קיומן עתה ומכאן ואילך׳. על הקורחידור ושופטי המקום להעביר לרשות המנזר את הבניין וכל השייך לו, אם לא במישרין, אזי לידיו של הנזיר פרנציסקו די טורו, נציג המנזר, שהוא גם ראש המנזר על שם סנטה מריה הנ״ל, על מנת למסרם למנזר שעל שם סנטה איסבל.

נראים הדברים שלא הכול הוסדר בהעברה זו. ב־12 בינואר 1494 כתב הכתר לשופט-התושב של טרוחיליו )וכן לכל מי שצו זה יוצג לפניו) לאחר שהודיע לו על החסד שהכתר עשה למנזר סנטה מריה, לפי בקשת הפריור פרנציסקו די טורו, בהעניקו למנזר את בית הכנסת וכל השייך לו על מנת לשכן בו את נזירות סנטה איסבל. שמואל ברזילי(Symuel Barselay), מאיורודומוס של בית הכנסת, נטל עמו כשיצא בגירוש מחפצי בית הכנסת (.(bienes e muebles della

אלא שהלה השאיר אחריו חובות שנוצרים חבו לו ולכן התיר הכתר לגבות חובות אלה לטובת המנזר הנ״ל ולצורכי שיפוצים ותיקונים במנזרים׳. איננו יודעים כמה שנים שימש בית הכנסת את המנזר. שרידיו שנתגלו מצביעים על סיפורו של מקדש מעט זה.

לאגוארדיה (Laguardia)

שני בתי כנסת היו ליהודי עיירה צפונית זו שבמחוז אלאווה. האחד נודע בשמו ה׳ישן׳; השני בשמו ה׳חדש׳. על אחד מהם, שאליו מצורף היה בית, טענה הכנסייה הראשה, שנקראה על שם סנטה מריה, שנמצאה במצב ירוד. בשמה של הכנסייה פנה אל הכתר גונסאלו פרנאנדס, תושב העיירה, שפעל משמה כפרוקוראדור שלה, וביקש שהכתר יעניק לעיירה את בית הכנסת והבית שלידו. היה בכוונתם למכור את המבנים על מנת לשפץ בכסף שיקבלו את הכנסייה. הכתר נענה לפנייה והתיר מכירת בית הכנסת והבית שלידו לצורכי מגורים (para casa de morada). מותר להם גם להרוס את המבנים על מנת להשתמש ברעפים ובעצים, או בכסף שיקבלו תמורתם לצורכי הכנסייה. הכנסייה הפכה לבעלת רשות גמורה לעשות בנכסים ככל העולה על רוחה.

לבסטידה (Labastida)

ויכוח ארוך על בעלות על בניין בית הכנסת היה בין חואן מרטינס די אוליווארי (Ulivari) שקנה את הבניין לבין המועצה המקומית של העיירה שבמחוז אלאווה. מועצת ויטוריה הודיעה לרוכש המבנה ב־9 ביוני 1492 שאין תוקף לרכישה לאור צו הכתר שאסר על רכישת מבנים אלה על־ידי אנשים פרטיים. לבעלות על הבניין טענה גם כנסיית סנטה מריה לה מאיור שבוויטוריה. רק בפברואר 1495 הכריע הכתר סופית שהבניין יישאר בבעלותו של הקונה חואן מרטינס אוליבארי.

ליאון (León)

הדעת נותנת שבקהילה חשובה זו שבמלכות ליאון היה יותר מבית כנסת אחד, ומה גם שעצם השם sinagoga mayor לבית הכנסת הגדול מעיד על כך. ייתכן שהעדות משנת 1488 על מסירת בית הכנסת לחבורה שעל שם סנטה אנה שבקצות העיר (arrabal) מחזקת עדות זו. לחבורה ניתן גם שטח של גינה שגבלה בבית הכנסת בנוסף על כמה בתים שהיו שייכים לכנסיית סנטה מריה ושטח קרקע שהיה בבעלותו של גונסאלו ואלדיסירו(.(Valdesero ושמא בסביבה זו היה מקום משכנה של הישיבה הנודעת.

על גורל בית הכנסת הגדול מצוי צו מאת המלכים הקתוליים מן ה־14 בספטמבר.1495 באותו יום העניק הכתר למנזר שעל שם סן איסידורו שבעיר ליאון את בית הכנסת הגדול ׳כולל כל הכניסות והיציאות, החצרות והזכויות והשייכויות שהיו [לבית הכנסת] עליהן׳. זאת בזכות העובדה שבעיר ליאון קבורים המלכים, הוריהם, והנזירים נהגו להתפלל לעילוי נשמותיהם ועל מנת שיוסיפו להתפלל לעילוי נשמות המלכים הקתוליים (בבוא עתם) ועל סמך בקשת חואן די ליאון, הפרוטונוטריון של הכנסייה בטולידו ואבד המנזר הנ״ל. הכתר התיר לראשי המנזר למכור, להחליף, להעביר, לתת במתנה וכד׳ את בית הכנסת לבעלים אחרים ולעשות בבית הכנסת כראות עיניהם. אבל תנאי הותנה, שקודם לכן ישולמו מנכסי היהודים כל השעבודים juro de por vida)) על מלוות של העיר והמס השנתי, מס השירות ומחצית השירות.

מירנדה די אברו))Miranda de Ebro

כבר בחודש הראשון לפרסום צו הגירוש התכנסו בחודש מאי(ב־26 בו ?) 1492 הקומנדאדור חואן אלונסו די לה חואן אלונסו די לה מוֹטָה ופרנאנדו קואכסרוביאס  -Cuevasrmbiasהמרינו, אלונסו די קרתחינה ופרו די וילייגאס- Villegas לדיון על הגירוש ועל תביעות כספים של העיר מיהודי פנקורבו (Pancorbo) ומירנדה די אברו על חובות מסים. הוסכם ביניהם לפנות אל האלקלדי שיטיל עיקול על נכסי היהודים בסכום של 1,200 מרבדי. אם בדעת היהודים למכור מרכושם עליהם להופיע לפני האישים שנזכרו לעיל. על היהודים נאסר למכור את בית הכנסת ובית הקברות, שכן הגיעה ידיעה אל ראשות העיירה שבדעת היהודים למכרם. השופט קיבל את עמדתם והוציא את הצו תחת כפיית עונש של 10,000 מרבדי. לדעת קנטירה הניע איסור זה את יהודי פנקורבו(מסתבר גם את יהודי מירנדה די אברו) לפנות בתלונה על שלטונות בורגוס בטענה שהשלטונות המקומיים אינם מרשים להם למכור את נכסיהם בניגוד לאמור בצו הגירוש, שהתיר כידוע ליהודים למכור את נכסיהם, וכן שתותר רכישתם על־ידי נוצרים. ואכן נעתרו שלטונות בורגוס והתירו את מכירת הנכסים. אלא שמסתבר שמדובר בנכסים פרטיים בלבד.

ב־12 ביוני 1493 ראה הכתר צורך להשיב לפניית המועצה, השופט, הרחידורים, קבליירוס, אסקודרוס, הפקידות ואנשיה הטובים של העיירה מירנדה די אברו ולהעניק לעיר את בית הכנסת, משום שיש לעיר צורך בבית התכנסות לעירייה(casa de ayuntamiento). לעיר חסר בית לצרכים אלה ולכן הם מתכנסים ב׳מקומות ציבוריים שאינם מתאימים לשירות הכתר ולטובת העיירה׳. לאחר צאת היהודים התכנסה המועצה על דעתה שלה בבית הכנסת שנמצא מתאים לכך (convenible para ello). ברצון המועצה להכניס בבניין כמה תיקונים, וכדי שיהיה ראוי לשמש בית למועצה (casa de concejo) הם זקוקים גם למצבות.

תשובת הכתר היתה כי מכיוון שלא נשארו הכנסות ׳ממסי היהודים הישירים ומסי העקיפין ושאר הכנסות הקהילה מוכן הכתר להעניק לעיר את הנכסים ששרדו והיו שייכים ליהודים׳, כלומר, לא הכנסות שהיו ממסים. אם הבית לא הוענק למאן דהוא או לאישיות משפטית, מעניק הכתר לעיר את הבניין בשלמות ללא אפשרות ביטול כדי שתקים במקומו בית למועצה; לתיקון הבית מוענקות המצבות, ואלה לא ישמשו לשום מטרה אחרת.

ב־15 ביולי 1493 כבר הופיע הפרוקורדור לפני הרחידורים של העיר והציג לפניהם את צו הכתר וביקש שיצייתו לו ויימסרו לידיו את הבעלות על בית הכנסת (שנמצא בסמוך לשער העיירה (çerca de la puerta de la villa). הרחידורים צייתו לצו וציוו על חואן לופס די פינדו (Pinedo) שיקבל לידיו את הבעלות על בית הכנסת בשם המועצה, ׳כדי שישמש לשכה למועצה לצורכי כינוסיה ולא לשום מטרה אחרת, בהביעם תודה עמוקה למלך ולמלכה בנשקם את ידיהם ורגליהם על החסד שנעשה להם׳. צו זה הוצג לפני הבצ׳ילייר פרו גומס די מדינה ב־19 ביולי 1493 ובית הכנסת נמסר לידיו של חואן לופס די פי?דו, פרוקורדור העיירה. ואשר למצבות, נאמר שהן בידי הקונדי(דיאגו גומס סרמיינטו) די סלינאס ונקבע שיש לשלם את שוויין, כפי שיוערכו.

ב־7 בספטמבר 1493 חזר הכתר על תוכן הצו מן ה־12 ביוני 1493, וציווה על פרו גונסאליס די מירנדה, האלקלדי של העיירה, ועל כל שופטיה על קיומו. נתברר לפי צו זה שנמצאו כמה תושבים שמנעו את נטילת המצבות לתיקון בית המועצה ולתיקון חומתה של העיירה. לכן נדרשו מחדש לבקש את הכתר לצוות ששום איש לא יימנע את קבלת המצבות, שכן הנכס שייך לכתר. הכתר נענה לבקשת המועצה. בכך לא תמה פרשת בתי הכנסת של מירנדה די אברו ופאנקורבו. ב־23 בדצמבר 1496 העניקו המלכים את בתי הכנסת של שתי עיירות אלה וכל השייך לבתי הכנסת לפרנאנדו די אנגולו(Angulo), האבר של ויוואנקו(Vivanco) ולפדרו אסקונה (Ascona), שניהם שומרי ראש של הכתר (Monteros de Guardia), כשכר על פועלם בעבר וכאות הוקרה להם על שירותיהם לכתר. מועצות העיירות נצטוו שלא למנוע מהם את הבעלות על בתי הכנסת. הותר להם לעשות בנכסים אלה כראות עיניהם. אף־על־פי־כן נראה שהדבר לא נתממש ועוד בשנת 1530 נתקיים בירור משפטי בין בורגום למירנדה, כפי שהעיד דיאגו לופס די איראן (Herrán), רחידור לשעבר של מירנדה. לדעת פרנציסקו קנטירה נבנה הבית רק על חלק משטח בית הכנסת, בסמוך לחומת העיירה.

חיים ביינארט-גירוש ספרד-גורלו של הרכוש היהודי-תשנ"ו-עמ'86-82

10/03/2019

הפזורה היהודית אחרי הגירוש- 1992 – איטליה-הגשר שבין מערב למזרח ובין מזרח למערב

בפרק זמן זה חיזקה הרפובליקה של וֶנֶציה את אחיזתם של הלֶבַנטינים ושל האנוסים בהעניקה בשנת 1589 מסמך מרחיק לכת, שהגדיר את תנאי התיישבותם של מי שהוגדרו כ "סוחרים יהודים לבנטינים והולכי דרכים" כדי להבדיל ביניהם לבין מי שלא היו להלכה נתיני הסולטאן ( המזרחיים ), כּוּנו במהלך הזמן האנוסים שלא הייתה להם זיקה לקיסרות העותמאנית בכינוי הבלתי טעון " מערביים (Ponentini. מעט לאחר מכן במסמך מן ה-10 ביוני 1593, הזמין הדוכס הגדול Granduca פרדיננד הראשון, את "כל הסוחרים בני אומה כלשהי" לבוא ולהתיישב בפיזה ובליוורנו. כוונתו של הדוכס הייתה ליצור נמל יציאה למוצרי הטקסטיל וכן להפצת הסחורות מן המזרח ומן המערב לכל אירופה, ועל ידי כך להחיות גם את תעשיית הטקסטיל המקומית, שהייתה בעבר גולת הכותרת של כלכלת טוקסנה. במדיניותו, שלפי האמור לעיל תאמה בהחלט את המגמות המרקנטיליסטיות של התקופה, ביקש הדוכס להציג חלופה אפקטיבית לתפקיד שמילאה ונציה במסחר בים התיכון. ואומנם נראה שמשאלתו נתמלאה. לא עברו ימים מרובים, והקהילות שהקימו היהודים פרחו בצורה מרשימה. במיוחד הצטיינה קהילת ליוורנו, שבמאות ה-17 וה-18 הייתה אחת הקהילות החשובות ביותר במפת ההתיישבות היהודית במערב אירופה.

לקבוצות היהודים הללו, שרשאים אנו לכנות בכינוי הכולל "יהודים ספרדים", נודעה חשיבות רבה בהרבה ממה שבהשקפה ראשונה אפשר היה לשער. ראשית, היהודים הללו תרמו להפרכתו של הסטריאוטיפ של היהודי שאין עיסוקו אלא בהלוואה בריבית.אומנם, כאמור לעיל, אף מהמהגרים החדשים לא משכו ידם מעיסוק זה, אולם ביסודו של דבר ההלוואה בריבית הייתה בגדר עיסוק שולי אצל רובם, ואילו המסחר והפעילויות הפיננסיות הקשורות במסחר היה עיקר. ממילא החלה עולה דמות של יהודי המשתלב באורח אורגני במרקם הכלכלי של העירם, בניגוד לדמות של מי שפעלו בשוליו, בטח האפור של עיסוקים ספק מותרים, ספק אסורים. ל "אינטגרציה" הכלכלית לא יכלה, כמובן, להתלוות עדיין אינטגרציה חברתית של ממש, שכן למי שלא רצו להסתיר את יהדותם, היה הדבר כרוך בהיבדלות החברתית שנגזרה על כלל הציבור היהודי, ברוב המקרים בגיטאות ממש. אשר לאחרים, הרי אלו נתקבלו בחינת נוצרים הבאים בקהל נוצרים. אף על פי כן, הכל ידעו שחלק בלתי מבוטל מן האחרונים לא היו נוצרים כי אם למראית העין. מכאן שעצם התקבלותם בחברה הנוצרית היה בה משום התעלמות מדעת מן העניין. אקלים זה עשוי היה לעודד יצירת קשרים חברתיים אף בין מי שלא העמידו פני נוצרים לבין הנוצרים, ואומנם יש בידנו עדויות רבות שכך היה. על כל פנים, נוצרו כאן סימנים ראשונים לשינוי ההתייחסות הכללית כלפי היהודים ולהתקבלות היהודים בחברה הנוצרית על אף היותם יהודים. מאידך גיסא, היהודים הללו עצמם, שחלקם חונכו כאמור על ברכי הנצרות הכירו אותה ואת ערכיה מבפנים, תרמו תרומה חשובה להכרתה של הנצרות על ידי היהודים ולשינוי מסוים של היחס השלילי שלהם כלפיה. מכאן ומכאן נראה אפוא, שהיהודים הספרדים תרמו תרומה כלשהי להתקרבות בין היהודים ובין הנוצרים ולשינוי היחס השלילי שגילו אלה כלפי אמונותיהם ודעותיהם של אלה.

שנית, לאור האמור לעיל ברור שפעילותם המשקית, אשר פרצה לרווחה את המסגרת המקומית המצומצמת, השפיעו הלֶבנטינים והאנוסים בעיצוב מחדש של תודעת המרחב היהודי. מעתה נכנסו לאופקם של יהודי איטליה המרכזית היהודים של המערב ושל המזרח, רבתה התנועה מכאן לשם ומשם לכאן, הוחלף מידע ובסופו של דבר אף היהודים  "הלועזיים" והאשכנזים הצטרפו במידה כלשהי הן לתנועה והן למסחר הבינלאומי. אם כן, דווקא בזמן שאיטליה הפכה איזור שולי במפת ההתיישבות היהודית בעולם, תרמו היהודים הספרדים תרומה רבת חשיבות לביטולן של ההשלכות השליליות של המצב החדש.

תרומת היהודים הספרדים ניכרת גם במישור הארגון הקהילתי של יהודי איטליה עצמם. מטעמים תיאולוגיים, מדיניים ומשפטיים שונים, סירבו עד אז שליטי המדינות באיטליה ליתן אוטונומיה שיפוטית מלאה לקהילות היהודים. סירוב זה היה אולי הגורם החשוב ביותר לחולשתו של הארגון הקהילתי באיטליה, שכן לא נתאפשרה כאן הקמתם של בתי דין במטילים מרות בכפייה על אנשי הקהילות, וממילא נחלשה הלכידות הפנימית של הציבור היהודי. עתה, למן המחצית השנייה של המאה ה-16, לאור חשיבותם של המהגרים החדשים בעיני השליטים, אחדים מהם נטשו את הקו של המדיניות המסורתית השלילית והעניקו ליהודים הספרדים, וליתר דיוק לאלה מהם ממיוצא פורטוגלי, זכויות שמעולם לא עלה בידי "הלועזים" והאשכנזים להשיג כמותן. זכויות אלה כללו, בין היתר, את הסמכות לחייב את בני הקהילה להישפט בפני בית דין יהודי במקרים של סכסוכים בתחום המשפט האזרחי. המקרה הראשון של הענקת אוטונומיה כזאת היה ככל הנראה בפֶרָרה בשנות השבעים של המאה ה-16. ולאור כל האמור לעיל באשר לגישתם של שליטי עיר-מדינה זה כלפי היהודים, אין תימה בדבר בעקבות זאת גם הקהל של "הלועזים" והאשכנזים אזר עוז ופנה לדוכס בבקשה לאשר את הקמתו של בית דין רבני. זכות מרחיקת לכת בתחום זה נכללה בפירוש כבר במסמך הראשון שהוענק ליהודים, שהוזמנו להקים את קהילת ליוורנו. ומן הסתם הייתה זו סיבה טובה לכך שבמהלך המאה ה-17 הייתה ליוורנו יותר מושכת בעיני היהודים מאשר ערים אחרות, ואין צורך לומר שדבר זה גרם פריחה גדולה מאוד של הקהילה היהודית שם.

מאידך גיסא, היהודים הספרדים, ובעיקר הללו שהיו ממוצא פורטוגלי, הצטיינו במידה רבה מאוד של היבדלות. היבדלות זאת נגזרה בדרך הטבע מן ההבדלים היסודיים שבין קבוצות היהודים במישור הכלכלי והחברתי, וכן, אם כי במידה פחותה, התרבותי. התארגנותם הנבדלת הייתה במידה רבה פועל יוצא של שאיפתם לשמור על מנהגיהם ועל ייחודם החברתי והתרבותי, שעלה בתודעתם בחינת ייחוד מעין לאומי ממש. הם התייחסו אל עצמם כאל שייכים לאומה מיוחדת "האומה", היא "האומה הפורטוגלית", ולעתים הורחבה המשמעות לכדי "אומה פורטוגלית וספרדית". Nacao portguesa e espanhola על כן אין תימה אם הקימו לא רק בתי כנסת לפי המנהגים של מקומות מוצאיהם, אלא גם בתי קברות מיוחדים להם. הקמתם של בתי הכנסת הספרדיים בפרק זמן זה רואיה להדגשה מיוחדת. שכן לאור התדמית החיובית המיוחדת שלהם והאמצעים הכלכליים שהיו לרשותם. לראשונה החלו דווקא היהודים הספרדים והפורטוגלים בבנייתם של בתי כנסת מפוארים, שלא נראו כמותם קודם לכן באיטליה, ויש מהם העומדים לתפארת עד עצם היום הזה, כגון בית כהנסת הספרדי ובית הכנסת המערבי בוונציה. חוקרים אף שיערו, שלא מן הנמנע שהם פנו לארכיטקטים, שיצא להם שם כמתכנני מבנים של כנסיות נוצריות. כזה הוא המקרה של בית הכנסת הספרדי בוונציה, שיש בו צדדים של דמיון עם פרטים של מבנים שתכנן באלדאסאר לונג'ינה,Baldassar Longhena מתכנן כנסייה מפורסמת בעיר זאת.  אף אם אין ממש בהשערה זאת, הרי עצם הדמיון האמור הוא ביטוי מובהק למגמה להציג בתי פולחן יהודיים, שלפי אמות המידה האסתטיות במקובלת בסביבה לא יביישו המתפללים בתוכם בהשוואה עם בתי התפילה של הנוצרים.

מאידך גיסא, הייתה לתופעה זאת השלכה, שקשה להמעיט בחשיבותה, ליהודים שממוצא פורטוגלי, שכאמור היו אנוסים לשעבר, לא הייתה מסורת של התארגנות קהילתית. אחרי שהיו מנותקים מעמם במשך זמן רב, היה עליהם לגבש עתה מסורת כזאת יש מאין. שני מקורות שימשו להם מקורות יניקה עיקריים : ראשית, המסורת הספרדית, שיהודי ספרד אשר בקיסרות העות'מאנית שמרו עליה ברציפות ונודעה למערב מפי חכמים שנזדמנו לשם במסעיהם, ובמידה פחותה מן הספרים, שנדפסו במזרח אבל יותר מכך שימשו להם מקור השראה קהילות יהודי איטליה, שלצידן הם באו להתיישב. דגמי ההנהגה הקהילתית שהייתה נהוגה באיטליה השפיעו עליהם מאוד, משום שהם היו עבורם דגמים חיים, שניתן היה לבחון מקרוב ובפירוט את יעילותם ואת התאמתם לצרכיהם המיוחדים. ואומנם דגמים אלה, שהתפתחו במציאות הפוליטית והחברתית של מדינות המערב ושל תרבותו, ענו יפה מאוד על דרישותיהם של היהודים שממוצא פורטוגלי. הם שאלו אפוא את יסודות הארגון הקהילתי של קהילות איטליה, ודוגמתם גיבשו מסגרות ומוסדות קהילתיים, שאותם הפיצו לכל הקהילות שהקימו במהלך המאה ה-17 לא רק באיטליה כי אם בכל מקום במערב אירופה. כן אירע, שהדגם של הארגון הקהילתי, שלימים נתגבש באמשטרדם, בהמבורג, בלונדון ובקהילות הספרדיות האחרות שבמערב אירופה, הושפע השפעה של ממש מן הדגם של קהילת ונציה, עד כדי כך שבעניינים רבים ניתן לומר, שלא היה אלא העתקה ממש ממנו. בעניין זה בוודאי העניקו היהודים הספרדים ליהדות איטליה חשיבות העולה בהרבה על זו שרשאים היינו לצפות ממספרם הכולל.  לתקופה מסוימת, כלומר למשך המאה ה-17 ואולי אף ראשית המאה ה-18 החזירו היהודים הספרדים את איטליה היהודית למרכז המפה היהודית של אירופה. אף הם גרמו לה ליהדות זאת שתשמש בפרק זמן זה מעין גשר בין מזרח למערב.

מתוך ויקיפדיה-ר' יהודה אריה ממודנה (מוכר גם בראשי התיבות ריא"םכ"ח בניסן של"א – 23 באפריל 1571 – כ"ז באדר ת"ח – 24 במרץ 1648) היה רב,דרשןסופר ומשורר ומגיה ספרים.

יהודה אריה נולד בוונציה ליצחק ולרחל דיאנה מהעיר מודנה במחוז אמיליה-רומאניה שבאיטליה, נצר למשפחה יהודית מכובדת שגורשה מצרפת ושהתיישבה בעיר מודנה. בילדותו נודע יהודה אריה כעילוי, ובגיל שנתיים וחצי כבר קרא את ההפטרה בבית הכנסת המקומי. כשמלאו לו שלוש שנים ידע לתרגם קטעים מן התורה לאיטלקית. כשהיה בן עשר למד תורה בפדובה, ומאוחר יותר הרחיב את ידיעותיו גם לספרות איטלקית, למוזיקה, למשחק ולריקוד. בגיל תשע-עשרה נשא לאשה את רחל בת דודתו. רוב חייו עברו עליו בסבל רב – הוא התמכר להימוריםוהפסיד את כל כספו, מבין שלושת בניו האחד מת, השני נרצח, והשלישי נסע לברזיל וחזר רק אחרי מות אביו. אשתו רחל חלתה במחלת נפשקשה.

היה תלמידו של הרב שמואל יהודה קצנלבוגן (המהרשי"ק). עבד כמורה, ובגיל 23 מונה לדיין ודרשן בעירו ונציה וכן כיהן כראש הישיבה הכללית של ונציה. נודע כדרשן מצוין ולדרשותיו הקשיבו גם גוים. עסק בהוראה שנים רבות, ועם תלמידיו הרבים נמנו גם נוצרים. אחד מתלמידיו הבולטים היה ר' שאול לוי מורטרה, לימים רב הקהילה ואב"ד באמשטרדם[1]. מלבד עיסוקיו של מודנה בתחומי היהדות, עסק גם במקצועות חופשיים, והיה מנהל תיאטרון ואקדמיה למוזיקה בגטו של ונציה.

ר' יהודה אריה ממודנה נפטר בעירו ונציה בכ"ז באדר ת"ח (1648.

הפזורה היהודית אחרי הגירוש- 1992 – איטליה-הגשר שבין מערב למזרח ובין מזרח למערב-עמ'91-87

ספרד וגירוש קנ"א-אליהו רפאל מרציאנו-ספרד מקוללת

ספרד מקוללת

הרב קפשאלי קלל בית המלך:… לולי ה׳ שהיה לנו בקום עלינו אדם ולא מלך … ולא זכר כי היהודים המליכוהו וגדלוהו ורבוהו, השיב רעה תחת טובה, על כן לא תמוש רעה מביתו… וישב ה׳ עליו את אונו ואת חרונו וזעפו וקצפו…

ברוח זה שרדה אימרה שגורה בפי יהודי הגירוש במרוקו ובאלג׳יריא עד היום: ״צפאנייא לכאלייא״ או ספרד החרבה! (ועיין מה שכתב הרב יוסף משאש, בהקדמה לספרו זובח תודה (חשומ״ד) על העיר מאלאגה).

מדוכים מריבוי הפגיעות והעינויים התפללו המגורשים לנקמה באויב המתנכל להם, והרב יצחק אברבנאל לא שכח להתפלל לה׳:… כי ה׳ יריב ריבו וינקום נקמתו מאויבים מנהו… הרב קפשאלי יודע לספר על הרב אברבנאל:… ויכתוב החכם דון יצחק אברבנאל כתב אחד לאיזביל המלכה וידבר אליה קשות ולא חלק כבוד למלכות יען אשר הערה למות נפשו ואת מורדים נמנה. ויסדר לתת הכתב למלכה והוא נס לנפשו כי ידע כי בן מות הוא כי אמר שהשי״ת יקח נקמת

היהודים ממנה ומביתה … והזכיר לה כל אותם שהרעו לישראל מעולם ואחריתם עדי אובד …

פרשן התורה הגדול הרב אברהם סבע כתב:… ולכן שמתי לבי ועיני לראות מה זה כי בזאת הפרשה בתחלתה כתוב עשו הוא אדום ובסופה כתוב על ג״ב עשו הוא אדום … ועלה בידי זהב סגור ומזוקק שבעתים בהבטחת גאולתנו ובהשפלת עשו שונאינו… אבל מלכות אדום כמו שעלו שלא כמנהג העולם: מעשו הוא אדום לאלופים ומאלופים למלכים וממלכים חזרו לאחור לאלופים וחזרו כבראשונה עשו הוא אדום כן תהיה מפלתם כאומרו משם אורידך מאותה מעלה וזו נחמה גדולה לישראל שנראה שאע״פ שהמלכות הרשעה עומדת במעלות עד לשמים אנו מובטחים שיפלו ולא יוכלו קום וירדו ראמים כמאמר ז״ל אל תקרי ראמים אלא רומיים …

גם ר' מנשה בן ישראל בטוח בנקמת ה׳:… ונקיתי דמם לא נקיתי בודאי לא ישכח ולא ינקה הקב׳ה את דם ישראל אשר שפכו האומות, על לא חמס בכפיהם…

זכרון התלאות הנוראות שהיו מנת חלקם של המגורשים חיזק הרצון אצל הנועזים שבתוכם, לעשות נקמה באויב הנוצרי אם בדרך, חרם ציבורי יהודי על ארצות השמד ספרד ופורטוגאל, ואם בדרך אישית פרטית של יהודים אמיצים כגון שמואל פאלאץ המגורש מפורטוגאל, אשר התמנה לנציג מלך מרוקו במלכות הולאנד, שמואל פאלאץ פעל לחזק קשרי מרוקו והולאנד ולשיתוף פעולה ביניהם נגד האויב המשותף ספרד. על תרומת המגורשים לחיזוק עצמתה הכלכלית והצבאית של תורכיה שנתנה להם מקלט מספר שלמה רוזאניס: ועל הרוב, היהודים אשר אין זה זמן רב נגרשו מספרד ופורטוגאל ואשר לאסון הנוצרים למדו את התורכים מציאות כלי ומכונות מלחמה, איך יעשו כלי תותח, רובים, אבק לכלי תותח, וכן כלי מלחמה אחרים. ובזה האופן הם יסדו בתי דפוס … וזה יועיל להם מאד להתפתחותם ומסחרם … (דברי ישראל בתוגרמה, א', עני 64).

ספרד המקוללת נפגעה בכחה הכלכלי והצבאי וקרנה בעולם ירד לתחתיות ארץ וגורל דומה נחת גם על פורטוגאל. מאז ימי הגירוש וגילוי אמריקה החלה ספרד בניהול מלחמות בלתי פוסקות נגד מדינות מסביב לים התיכון ובמערב אירופה. הרפתקאות ספרד הסתיימו בתבוסת הצבא הספרדי ״המפואר״ מול חיל אירופה או מול החיל התורכי בצפון אפריקה. פורטוגאל והולאנד, ניתקו עצמן מעולה של ספרד: אז נוסדה מדינת הולאנד, ופורטוגאל השיגה מחדש את עצמאותה. באמצע המאה השבע עשרה היתה ירידתה של ספרד לעובדה מוגמרת. מצבם הכלכלי של ספרד וגם של פורטוגאל העצמאית הלך והדרדר עד שכלכלתם הירודה היתה למשל ולשנינה באירופה עד למאה העשרים.

ר׳ מנשה בן ישראל רואה בתבוסת צבאות פורטוגאל במרוקו מול צבאות המלך המוסלמי נקמת ה׳ וז״ל:… והמלך דון סיבאסטיאן נהרג עם כל שרי פורטוגאל במלחמת אפריקה (מרוקו) במקום אשר הושיב היהודים האומללים על שפת הים ועינה אותם ביסורים קשים שם נפל שדוד עם כל שריו במקום הרשע שמה המשפט כן יאבדו כל אויבי ה׳…והרב מציין ירידתה של ספרד:… וגם שאר מדינות שונאי ישראל נשפטו בדבר ובשאר צרות והמלך פארדינאנד האכזר ואשתו המלכה איזבל המרשעת מארץ ספרד שהיו שונאים ומתאכזרים עלינו יותר מכל שונאינו נראה מה עלתה להם, ומזמן ההוא והלאה נראה לעין כל מפלת ספרד,… ובכן נעקר ונשרש גזע וזרע מלך ספרד ….

הרב לא הסתיר אמונתו הגדולה בנקמת ה׳ בשמעו על כשלונות ואסונות ספרד, וז״ל:… ומה נאמר מגלות הגדול מאנשי ספרד גוי אכזרי זדים ארורים שממיתים בכל יום עניים תמימים זקנים ונערים ולא ישאו פנים לזקן ולנער לא יחונו אהה על רשעה כזאת אוי על אכזריות בלתי טבעית … על כן הם ממיתים אותם בכל מקום אשר דבר מלכות זדון הארורה מגיע … כן תפול מלכות אדום ותשרש … והמלך פארדינאנד האכזר ואשתו המלכה איזבל המרשעת מספרד שהיו שונאים ומתאכזרים עלינו יותר מכל שונאינו נראה מה עלתה להם … ומזמן ההוא והלאה נראה לעין כל מפלת ספרד…

ספרד וגירוש קנ"א-אליהו רפאל מרציאנו-ספרד מקוללת-עמ' 32-31

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 132 מנויים נוספים

מרץ 2019
א ב ג ד ה ו ש
« פבר   אפר »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר