הד'ימים-בני חסות יהודים ונוצרים בצל האסלאם-בת יאור-כתר 1986- הרחקת הד׳ימי מן ההיסטוריה

 

הרחקת הד׳ימי מן ההיסטוריה

במישור הקיבוצי באה תסמונת הד׳ימי לידי גילוי במחיקת תולדותיו, תרבותו וקיומו המדיני של עם, מחיקה זו היא פועל־יוצא מאימוצו או גזילתו של העבר הד׳ימי על־ידי הקיבוץ המנצח, הרואה עצמו יורש חוקי לכל הציביליזציות שקמו בשטחים הכבושים. אכן הפקעת צלם־אנוש ומחיקתו יש קשר דיאלקטי ביניהן, שהרי קיבוץ תת־אנושי אין לו מקום בהיסטוריה של המין האנושי. שחיקתו של העבר הד׳ימי לא מקרה היא אלא יש בה משום ביטוי לעקירת ההיסטוריה של העמים הד׳ימיים. גילגולו של קיבוץ ממעמד אנוש לתת־אנוש מנחיל לקבוצה השלטת את המורשה התרבותית — ציביליזציה, אמנות ומדע — של הקבוצה הנשלטת, שבגלל מחיקת צלמה האנושי פקעו זכויותיה. הורדה זו של יורשיה החוקיים של תרבות למעמד של עבדים נרצעים, שמטעמי כדאיות כלכלית הם נסבלים על־ידי הקבוצה העליונה, מחסלת את העוררים היחידים העשויים לתבוע להם את הזכויות שנוטלים החמסנים לעצמם. מחיקת צלם־האדם של הד׳ימי מחייבת אפוא בהכרח את מחיקתו גם במישור ההיסטוריה והגיאוגרפיה. האימפריאליזם התרבותי מצדיק את האימפריאליזם הטריטוריאלי; התרבות, שקבוצת־הרוב תפסה לה מונופול עליה, רוקנה אותה ממשמעותה ועשאתה נכס פוליטי, הופכת להיות מכשיר נוסף של שררה וניכּור.

 הסיכסוך הערבי־הישראלי מדגיש את הטאקטיקה הזאת. התעמולה האש״פית המותאמת לכלי־התקשורת המערביים מכוונת, על־ידי סילוף סימאנטי, להחליף בהיסטוריה את היהודים בערבים־פלשתינאים. תהלוכת־המסכות של ערבים (או ״פלשתינאים״) המציגים עצמם כ״יהודים״ מעבירה לידיהם את הזכויות ההיסטוריות של ישראל ואת היתרונות או האהדה שנרכשו לאחר 4000 שנות קיום ותלאה. על־ידי שהוא חומס מן היהודים את עברם (ז.א. תחבולת ההחלפה), אש״ף מורידם לדרגה של קבוצה תלושה, נטולת־ממשות, שלכל היותר היא ראויה לסובלנות בלבד מצד הערבים.

במסיבת־עתונאים שקיים ב־2 בספטמבר 1983 באו״ם בז׳נבה, לאחר שנאם ב״ועידה לשאלת ארץ־ישראל״, הצהיר יאסר ערפאת:

אנו היינו תחת שלטון האימפריאליזם הרומאי. אנו שלחנו לרומא דייג פלשתינאי בשם פטרום הקדוש, והוא לא די שכבש את רומא אלא כבש גם את לבות העם.

אנו ידענו איך לעמוד כנגד האימפריאליזם והכיבוש. ישוע הנוצרי היה הפ׳ידאי הפלשתינאי הראשון שחגר את חרבו בדרך שבה הפלשתינאים נושאים כיום את הצלב שלהם (תרגום סימולטאני של האו״ם מערבית).

הנה כך, לצורך המאבק הערבי־הפלשתינאי מתגלגל ישוע הנוצרי בדמותו של פ׳ידאי — על (ז.א. לוחם־אסלאם) פלשתינאי, ויאסר ערפאת מקושר במישרים אל מייסדה של הנצרות.

יתר על כן: כל הקשור לתרבות נעשה מונופול של האומה. כל הצטיינות רוחנית מצד הד׳ימים סופה שנחשבה שחצנות. כדי שנוכל להעריך אל־נכון את הבזיון שבמעמד הד׳ימי חובה עלינו לשוב ולשבץ את המונח ״השפלה״ במערכת־הערכים של החברות הערביות, שהכבוד תופס בה מקום ראשון־במעלה. חוק השתיקה שנאכף על קבוצה מסוימת, הנחשבת נחותה מבחינה מוסרית, אף הוא היה גורם חשוב בהסתאבותם הפסיכולוגית של הד׳ימים. הסירוב לקבל את עדותו של הד׳ימי נגד מוסלמי בבית־דין דתי קובע עמדה וחושף מתכונת נפשית האפיינית לשתי הקבוצות. קבוצת הד׳ימים, ששוב לא היה בידה להתגונן, הועמדה במצב של בת־ערובה הצפויה לכל עלילת־שווא. היה זה מצב של חלישות מתמדת, שעודד התרפסות וחנופה. לאחר האמאנציפאציה ציינו קונסולים אירופיים עד כמה הד׳ימים מפחדים לעמוד על זכויותיהם ולפעמים אפילו לנצח בערכאות, שהרי ״התחצפות״ מצד הד׳ימי יכלה להביא עליו עונש־מוות. (ראה תעודות 35 ו־52).

בעיני הקבוצה השלטת היה סירוב זה לקבל את עדותו של הד׳ימי בבית־דין סמל לסירוב גדול יותר — סירוב להקשיב, ליצור מגע, להחליף דעות; קיצורו של דבר: סמל לכפירה בסבל הזולת ובזכויותיו. מניעת חופש־הדיבור דנה את העד לשתיקה. עינוי זה, פסילה זו של עדות, מועברים מן הפרט אל הכלל ומונצחים בזמן. שהרי היסטוריה מהי אם לא עדותו של עם בהמשך הדורות, עדות שעליה מבוססות זכויותיו. מחיקת ההיסטוריה שלו מבטלת את זכויותיו, וכך ניתן לו לפירוש הרשמי של המאורעות להיעשות אפום שבו יישמע רק קול אחד בלבד.

הד'ימים-בני חסות יהודים ונוצרים בצל האסלאם-בת יאור-כתר 1986 הרחקת הד׳ימי מן ההיסטוריה עמ' 127-26

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 124 מנויים נוספים

מרץ 2019
א ב ג ד ה ו ש
« פבר   אפר »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  
רשימת הנושאים באתר