חיים ביינארט-אנוסים בדין האינקויזיציה-דרל פעולתו של בית הדין בסיאודד ריאל-1965

לעתים אין ללמוד מן המשפטים אם הללו באו להעיד מרצונם או שחוקרי האינקויזיציה, מששמעו על המגע ההדוק שבין הנאשם לאותם יהודים, קראו אותם לחקירה. ומותר לנו להקשות: מתי נקראו להעיד, אם קודם לפתיחת המשפט, בתקופה שבה נאספה אינפורמציה בחקירה מוקדמת על הנאשם, או כבר בשעת מהלכו של המשפט נקרא העד היהודי להעיד באודיֶנסיה סודית. אין להכריע בדבר, וייתכן שבדיקת כל המשפטים שהיו בהם עדים יהודים תזרע אור כלשהו על פרשה קשה זו לעצמה.

לענין סוגם של העדים יש עוד להוסיף ולשאול באיזו מידה נתקבל הוידוי על דעת האינקויזיציה כעדות נגד הנאשם עצמו. מהכרזות בית־הדין בבואו לסיאודד ריאל (או לכל מקום אחר) למדים אנו שוידויו של הנאשם שנעשה בתקופת־החסד והוכר על־ידי בית־הדין כוידוי מלא, פטר אותו מן הדין עצמו, אבל לא פטר אותו מכפרת עוונות ומהשתתפות באוטו-די־פי. ואילו וידוי שהוכר שלא נעשה בשלמות ובכנות, כלומר, אם אסף בית־הדין חומר מרשיע ממקור אחר, או שהמתודה לא מסר על אחרים שהיו שותפים עמו בקיום מצוות, נראה היה כעדות מרשיעה נגד הנאשם, והאינקויזיציה דנה אותו על־פיו. וידוי כזח היה מצורף בתיק, בתחילתו או בסופו, כהוכחה נגד הנתבע לדין. נמצא שנשקפה סכנה למתודים שהם יגרמו להרשעת עצמם. זוהי הסיבה שלעתים תכופות נמצא שלכל וידוי־הודעה נתלוותה הצהרת הנאשם, שאם יהיה לו מה להוסיף לדבריו, ואם ייזכר בעוד דברים שעבר עליהם, יוסיף מרצונו ויתודה ויודיע. הרי שהצהרה כזאת, על אף הנסיון מצד המתודה־הנאשם להשאיר לעצמו פתח של הגנה, שיסודו בשכחה או באי־זכירה, היה בה כדי להחשיד את המתודה שהוא מעלים משהו מן האינקויזיציה. אך נראה שחייבים אנו לתת דעתנו לצד נוסף של הבעיה. וידוי כזה היה קובע את גורלו של הנאשם, אלא שהאינקויזיציה היא שקבעה מהו וידוי־אמת ומה אינו כך. לכאורה אסור היה לה לשפוט את הנאשם על יסוד וידויו שלו והיה עליה לחפש עדויות מסייעות למעשיו של הנתבע לדין. והיא אמנם הביאה ברוב המקרים עדויות מרשיעות נגד הנאשם. הוידוי יכול איפוא להיראות בערכו כעדות מסייעת לצדקת טענתה, אלא שהיא ראתה בו את היסוד העיקרי והראשון במעלה, וכנראה נבעה תפיסה זו מעצם כוחו הקושר של הוידוי. אף־על־פי שהוידוי, מבחינת תפיסתו התיאולוגית, וכוחו של הכומר המודה (אותו ביקשה לפסול מתוך טענה שהוא לא הצליח בקבלת וידויי־אמת מן האנוסים הנתבעים לדין) חורגים מתחום הערכת עבירות שעליהן יש לערוך משפט־אינקויזיציה, הנה משהעמידה האינקויזיציה את מעשיו של האנוס בתחום הכפירה בכנסיה הקתולית היא נעשתה מכפרת עוונות ומטילה ענשים על וידויים לא מלאים או וידויים שכינתה אותם בשם וידויים מזויפים ומבוימים. והיא שנהפכה בעצמה למוסד המציל את נפשו של החוטא־המתודה, הנתבע על־ידיה לדין, מדראון־עולם על־ידי שציותה לשרוף את גופו.

כידוע, קיבלה האינקויזיציה כל עדות שנמסרה בין אם העד ידע על המעשה שעשה הנאשם על־פי ראיה שראה אותו בקיום המצוה ובין ששמע אותו בדברו דברים שונים. אבל ביסוד העדות על השמיעה לא ראתה צורך לקבוע סייגים. ענין השמיעה נתפרש על־ידיה גם אם העד שמע על הנאשם מפי אחרים. היא הסתפקה במה שהעד סיפר לה על הנאשם ולא חקרה ולא בדקה אותו על מקור ידיעותיו. לשיטה זו של צורת הידיעה היתה השפעה גם על שיטת העדות של הסגיגוריה, שגם היא ביקשה לדעת מן העדים ״אם הם ראו, שמעו, או שהם יודעים״.

עדות הראיה, השמיעה והידיעה, נתבססה על זכרונו של העד וכושר ראייתו ותפיסתו שלו בסיטואציות ובתנאים שיש בהם כדי לציין שפלוני או אלמוני קיימו מצוות. וכל־כך גדול צריך היה להיות רושם מעשהו של הנתבע לדין, או שהוא נעשה פעמים כל־כך רבות, עד שנחרת בזכרונו של העד למשך שנים ארוכות, או שרושם ביטויו או דבריו של הנאשם היה כה מכריע שלא נעלם, כלשונם, מן הזכרון. מצד אחר ביקשה התביעה להוכיח בעזרת עדיה שהנאשמים על־ידיה קיימו מצוות תקופה ממושכת, שאין קיומה של מצוד. יהודית זו או אחרת ענין חד־פעמי גרידא אלא מעשה ממושך, מעשה ביודעין ובמחשבה תחילה. את משך המעשים היא הוכיחה בעזרתם של עדים רבים, ועדות כולם היא הבונה את בנין האשמה בתיאורה השלם והמלא. אף־־על־פי־כן יש להתפלא על זכרונם המופלג של עדים שונים, שעדותם אינה מוכחשת והיא מתקבלת על הדעת כודאית וכסבירה בתנאי קיומם של האנוסים ודרכם בקיום מצוות החל במחצית המאה הט״ו, שעה שרבים מהם נתעוררו לשוב אל דת אבותיהם ואל צור־מחצבתם. יש להוסיף ולהדגיש את טיב הבנתם העמוקה של העדים במעשים יהודיים, ולעתים נמצא בהם הבחנה דקה מן הדקה.

התביעה ידעה להבחין בין אמת שנמסרה מפיהם של עדיה לבין עלילה. לגבי נאשמי סיאודד ריאל לא שעתה האינקויזיציה לפעמים לעדויות שמעין ריח עלילה נודף מהן. העדויות לעצמן הובאו בתיקו של הנאשם, אלא שההסתמכות על העלילה כמעשה שעשה הנאשם לא הובאה בכתב־התביעה ולא בפסק־הדין.

 הסיבה שלא נזקקה האינקויזיציה לעדויות מסוג זה נעוצה אולי בבטחונה בדרך הוכחת אשמתם של אנוסים בעוונות התיהדות, ולא היה לה כל צורך להזדקק לאמצעים אלה להוכחת צדקת דרכה. היא הוכיחה בעזרת עדיה את מעשי האנוס בכללם, שנעשו בחוגו הפנימי, בהסתר וזמן ממושך, ואלה היו היסוד לבנינה. לעומת בנין זה תיראה דרכה של הסניגוריה בהיאחזה בדברי עדיה כמעשה תלוש מאוד מן המציאות. עדי־הסניגוריה, שהכירו על־פי רוב את הנאשם שנים אחדות בלבד, מסרו רק מה שראו עיניהם או שמעו אזניהם בשלב חיצוני מסוים בדרך־חייו של האנוס, אפילו המדובר חוא בעליות־לרגל נוצריות, או בהזמנת ציורי איקונין ובבניית קאפלה בכנסיה. מעשים אלה נתפסו על־ידי האינקויזיציה כמעשים שנעשו למראית־עין בלבד, ואין משקלם עולה בשום פנים בקנה אחד עם משקל מעשיהם היהודיים והזמן הממושך שבו קיימו האנוסים מצוות תורת משה. זהו ערכן של עדויות־התביעה מבחינת אמיתותן הפנימית היהודית, כנגד ערך דבריהם של עדי־הסניגוריה על מעשים שעיקר כוונתם הוא כלפי חוץ בלבד. מכאן שאין הכרח שאמת אחת תסתור את חברתה. אנוס יכול היה לקיים מצוות וגם לתת בזמן מסוים משלו לכנסיה, והאינקויזיציה הבחינה היטב בתנאי מציאותם של האנוסים. אבל יש להדגיש כי חשיבותה ההיסטורית של אמיתות מעשיהם היהודיים של האנוסים גדולה היא לאין ערוך, שהרי נידונו הללו כאנשים השבים אל צור־מחצבתם, אל עמם ואל דתם. בתפיסה זו יש אמנם כדי להוסיף אישור לטענתה של האינקויזיציה על יהדותם של האנוסים; אך אין אנו באים לדון כאן בטענותיה, אלא בדרכה וביחסה אל אנשים אלה, שבכוח הוציאו אותם מדתם ומתוך עמם, ואפילו ננקטו אמצעים אלה מתוך הכרה מוחלטת ׳שיש להציל כביכול ולהושיע את נפשותיהם של המבקשים לשוב לעמם ולדתם.

ועל עוד ענין אחד בעדות חייבים אנו לתת דעתנו: זמנה של העדות עצמה ואישורה. כידוע, ניתנה העדות בתחילתה בתקופת־החסד לפני חוקרים מיוחדים, ולאחר־מכן אף משפקעה תקופת־ההסד. העדות נרשמה בספר־העדים, וממנו הועתקו לתיקו של הנאשם, אם הוחלט לתבעו לדין ואם הוכן תיק לנאשם. במהלך המשפט נקרא עד־התביעה להופיע לפני בית־הדין לשם אישור העדות מחדש. במעמד זה נשאל העד לאחר שהושבע כדין אם העיד, נגד מי העיד ומהו תוכן העדות. משהשיב על כך, הושלה תוכן עדותו למה שהעיד קודם־לכן ונרשמה עובדה זו. אז הוקראה לפניו עדותו הראשונה והוא שב ואישרה מחדש. חשיבותו של סעיף זה היא לשם הוכחה שלא נאמר לו בביודהדין מה עליו להעיד. אם לא זכר את עדותו, והוא ביקש שיזכירו לו אותה מחדש, נקראה זו לפניו. רק לאחר־מכן נשאל העד אם לא העיד מתוך שנאה לנאשם.

חיים ביינארט-אנוסים בדין האינקויזיציה-דרל פעולתו של בית הדין בסיאודד ריאל-1965 –עמ'119-114