ארכיון יומי: 17 במרץ 2019


שערי רצון…. אלי שפר….

 

הגעגוע חזק מן המשחק

שיחקתי בחוץ עם חברי במשחק "חמור חדש" בו השתתפו ילדים מגילאים שונים . הקטנים קפצו תחילה זה על גב זה ואחר כך כופפו גוום ונצמדו בטור זה לצד זה. בהדרגה התארך הטור של ה״חמורים" שמעליהם קפצו היותר גדולים. ככל שהיו יותר ילדים כך התארך הטור שעליו התחרו הילדים הגדולים בחבורה , ואילו אנחנו הקטנים עמדנו זמן רב בתנוחה של גב כפוף והידיים אוחזות בברכיים ורק הראש יכול לפנות ימינה או שמאלה כדי לראות את הילד הבא בתור רץ ומנתר, ואחר כך להפנות את הראש לצד השני כדי לראות אם הצליח לעבור מעל כל "החמורים הקטנים" או שמא נחת בחבטה על גבו של "חמור" מסכן …

בתנוחה זו של המתנה ארוכה לסיום משחק ה״חמורים" , נתקפתי לפתע בגעגועים עזים לאבי, ששכב כבר מספר ימים בבית החולים. אמרתי לחבר שעמד לצידי להתקדם מפני שעלי לצאת מן המשחק. מבלי להשתהות , רצתי ושאלתי עוברים ושבים כיצד להגיע לבית החולים. לבסוף כשהגעתי לשם מצאתי את שער הכניסה סגור.

היה כבר חשוך מסביב ורק השומר צעד בצעדים מדודים מקצה אחד של השער אל קצהו השני. התקרבתי לפינה אחת של השער וכאשר השומר הפנה את פניו לצד השני , זחלתי מתחת לשער ורצתי אל הבניין הקרוב. לא ידעתי היכן החדר של אבא עד אשר אחד החולים עזר לי למוצאו. כאשר ראיתי את אבא, רצתי אליו וחיבקתי אותו חזק. אבא קיבל אותי בשמחה , ליטף את ראשי ושאל בחיוך:

  • איך הצלחת להתחמק מן השומר בשער ?

תוך כדי דיבור הוציא סדין לבן מן הארונית , פרש אותו לידו והציע לי לעלות למיטה. בשמחה חלצתי את נעלי והתיישבתי לצידו . אבא פתח קופסה של עוגיות פריכות , מאלה שאמא אפתה לו. הייתי אכן רעב ועייף מן היום הארוך. אבא קרא לאח התורן , תחב משהו לידו , אולי פתק עם הכתובת שלנו , אולי זה היה כסף ואולי שניהם גם יחד ואמר לו :

  • בבקשה ממך והאל יברך אותך , לך תודיע בביתי שלא לדאוג לילד הצעיר וכי הלילה הוא יישאר לישון עם אביו .

נעם לי מגע היד המלטפת של אבי עד אשר נרדמי.

למחרת בבוקר אבא קרא שוב לאח התורן שזה עתה סיים משמרתו וביקש ממנו ללוות אותי הביתה. זו היתה חוויה שנחרטה עמוק בזכרוני . כמובן שמחתי שאבא השתחרר כעבור זמן קצר , כך שיכולתי שוב להאזין לסיפורים שלו כפי שנהג לספר לי לאחר הסעודה השניה של שבת.

משחקים בבית

בבית יכולתי לשחק עם אחותי "רונדה" , שהוא משחק קלפים בעלי שמות בספרדית כמו למשל , למספר ארבע קראו "קוּאָטרו" ולמספר חמש – "סינקו". שיחקנו בקלפים "מלחמה" או עשינו "סדרות" וכל המרבה , הרי זה משובח, כלומר , מנצח.

בשעה שאחותי רקמה על גובלֶן שהיה מתוח בין שני עיגולים מעץ, יכולתי להכין הליקופטר עשוי מגלעין של מישמש , בו נקבתי חור משני צידי הגלעין כדי להשחיל מסמר עד קצה ראשו ובקצהו השני נעצתי חצי אטב כביסה עשוי עץ . כאשר לופפתי חוט מסביב למסמר ומשכתי אותו בחוזקה , היה ה״פרופלור", כלומר חצי האטב, מסתובב ומזמזם.

משחק אחר שהכנתי היה ״ הַמַכְבֵּש" אותו הכנתי מסליל חוטים עשוי מעץ ושקצותיו היו רחבים . בתוך הסליל החלול הכנסתי גומייה אשר הקצה האחד שלה היה תפוס בעזרת חצי גפרור והקצה השני של הגומיה היה תפוס בעזרת גפרור שלם שחלקו בלט מעט משפת הסליל. כאשר סובבתי את הגפרור הארוך , נמתחה הגומיה עוד ועוד , וכאשר הנחתי את הסליל על השולחן הוא התחיל לנסוע ולהתגלגל כמו מכבש.

בילויים מיוחדים

היו לנו פעילויות שהיו תלויות בהוצאה כספית , כלומר, היינו תלויים ברצון ההורים, למשל ללכת לתיאטרון בובות או לקולנוע. במקרה זה לא נזקקנו , אחותי ואני ,למתן הסברים. ההורים ידעו ורצו שנהיה עם הילדים היהודים הרבים שגדשו בכל יום ראשון בצהר״ם את בית הקולנוע "מטרופול" הסמוך לביתנו או לתיאטרון הסמוך לבניין העירייה. לעומת זאת , לפעילויות נוספות נאלצנו להשתמש בכסף שחסכנו ואגרנו בקופת העץ הפרטית שבנינו אצל הנגר.

פעם בשנה היה מגיע לעיר הקרקס "מדרני", שזו הייתה חוויה בלתי רגילה. התפעלנו מן האוהל הענק, מופע הליצנים, האקרובטים ומן החיות המאולפות. הצטרפנו למחיאות הכפיים לאחרי כל קטע של מופע ולפעמים שאגנו "ביס"! "ביס"! כלומר יעוד הפעם !… לאחר המופע היו לנו תמיד ויכוחים אם למשל הדוב שרקד לצלילי המוסיקה היה דוב אמיתי או שמא בן אדם הלבוש בעור של דוב, או למשל האם הבחורה שעפה מן הלוע של תותח הייתה אמיתית או שמא זו הייתה בובה בלבוש של אקרובטית….

מחוץ לאוהל הענק היו דוכני משחק ודוכני הגרלות , גלגל ענק ומתקני שעשועים כמו מכוניות חשמליות מתנגשות או קרוסלה עליה הסתובבו ילדים רכובים על סוסי פוני מעץ. הייתה שם גם צלמנייה קטנה בה אפשר היה לבחור תחפושת ולהצטלם בתשלום. בביקור האחרון של הקירקס בעיר , הספקתי להצטלם עם חברי לכיתה כשהוא מחופש לאינדיאני המאיים עלי בסכין ואילו אני בבגדי קואבוי אוחז בשמאלי את ידו המונפת והמאיימת ובימיני מכוון כנגדו אקדח צעצוע. שמרתי את התמונה למזכרת ואף הספקתי להראות אותה לחברי החדשים בישראל . מאז איני מוצא אותה.

אהבנו ללכת בקיץ לחוף הים רחב הידיים שהמה תמיד באנשים , נשים וטף. אהבנו במיוחד ללכת לשם בימים בהם התקיימו בחוף פעילויות נושאות פרסים כמו למשל בניית חומות ומגדלים סביב לטירה , או מנהרות, תעלות מים וסירות קטנות מנייר, או פסלים שונים מחול ועוד.

בקיץ האחרון, לפני שעלינו לישראל הגיעו אלינו בני הדודים מקזבלנקה. בּובּ , הבן הבכור של הדוד שמעון ודויד הבן הבכור של הדודה טרז . צפינו במשחק שעשועים כמו למשל בבחורים שהתחרו בטיפוס על עמודים משוחים והתמוגגנו לראותם מחליקים ושוב ושוב. תחרות אחרת הייתה לפצח כדים שהיו תלויים על חבל קשור בין שני עמודים בשעה שעיני המתחרים היו קשורות. פרצנו בצחוק בשעה שמתחרה היכה בטעות מתחרה שנקרה בדרכו.

נכנסנו גם לים. באחת הפעמים שנכנסנו למים התרחקנו ואני נאלצתי לעמוד על קצות רגלי. לפתע בא גל גדול שדחף והפיל אותי. אז טרם ידעתי לשחות וחשתי שאני עומד לשקוע במים. לפתע הרגשתי שתי ידיים מתחת לגופי מושות אותי כלפי מעלה ומעמידות אותי על רגלי. אחרי מעשה הטוב של בּובּ החלטתי שעלי ללמוד לשחות ללא דיחוי.

מקדם ומים כרך ו' –חיפה 1995 -דניאל שרוטר ויוסף שרוטר-הרפורמה במוסדות היהודיים במרוקו

ההתייעצויות החדשות נסבו במיוחד על עניין בית הדין הגבוה ומינוי דיין בעל מוניטין שיעמוד בראשו. מבחינת הפרוטקטורט נדרשה ערכאה חדשה זאת כדי לפקח על רמת הדיינים וטיב הכשרתם וכדי להביא את הערעורים על פסקי דין הלכתיים בפני ערכאה יהודית ולא מוסלמית, כדי שלא לערב את הסמכות הפוליטית של הסולטן עם הסמכות הדתית שלו כראש המאמינים המוסלמים במרוקו. נימוק נוסף שהועלה הוא, שאב בית הדין הגבוה יוכל לשמש גם רב ראשי לכלל הקהילות היהודיות במרוקו, שקודם לכן לא היו כפופות לסמכות מרכזית, ישמש מעין נציג שלהן ויבוא במקום האספה הכללית של יהודי מרוקו. רעיון האספה הכללית שהועלה בתכנית סלושץ היה עלול לדעת ראשי הפרוטקטורט, לעודד את הפוליטיזציה של יהודי מרוקו.

למפקדו ולליוטה בעניין קידום מעמדם של יהודי מרוקו וניצול אהבתם לצרפת, בתוך אד״צ/מרוקו, מע״ש, תיק וסו. במכתבו לליוטה מן ה־5 במאי 1918 הוא מעלה הצעה מקיפה לרפורמה חברתית־ תרבותית בקהילות היהודיות, ובמיוחד בקרב הנוער היהודי, שתקרב אותו עוד יותר, לטענתו, לערבים של צרפת. ראה שם.

עם תום החקירות וההתייעצויות פורסמה הרפורמה העיקרית הראשונה בסוף מאי 1918 מעל דפי העתון הרשמי של הפרוטקטורט בצורת צ׳היר שנחתם בידי הסולטן ב־22 של אותו החודש. בפקודה זו הוגבל תחום אחריותו של ועד הקהילה לניהול העניינים הדתיים, ארגוני הצדקה ונכסי ההקדש. הוועד כלל מספר נכבדים שהתמנו בידי ראש הממשל המרוקאי (״הווזיר״ הראשי״ שעמד בראש המח׳זן) מתון רשימות שהציגו הקהילות, מספר שונה בבל קהילה על פי גודל האוכלוסייה היהודית. משמעות הדבר הייתה אישור המינויים בידי השלטונות הצרפתיים. הוועד, שכלל מארבעה עד עשרה חברים, מונה לשנתיים, עם אפשרות לחידוש כהונת חבריו. הצ׳היר גם אפשר לשלטונות הפרוטקטורט לפקח במישרין על חיי הקהילות באמצעות המפקח על המוסדות היהודיים, שמונה בידי מנהל העניינים השריפיים. הטעם הרשמי לארגונן מחדש של הקהילות היה קידום המודרניזציה של המוסדות המסורתיים, אך התוצאה למעשה הייתה הכפפתן של הקהילות לשלטון הקולוניאלי בלי לספק להן את האמצעים להתאים את עצמן לשינויים הדרושים.

אשר לבתי הדין הרבניים, הם שמרו מאז ומתמיד על מידה רבה של שליטה בענייני הקהילות היהודיות, על אף התחרות שהתחרו בהם מערכות שליטה אחרות. בית הדין הוא גם שקבע את מעמד האוטונומיה הפנימית היהודית יותר מכל מוסד יהודי פורמלי אחר. הכוונה ברפורמה שנקבעה בפקודה של 1918 הייתה קודם כול להקים ביורוקרטיה משפטית חדשה שהשלטון הקולוניאלי יוכל לפקח עליה בקלות ולהגביל את סמכות בתי הדין הרבניים לתחומים של דיני אישות וירושות; לשם השוואה, הצו של אוגוסט 1913 הגביל את סמכות בתי הדין היהודיים לעניינים דתיים: נישואין וגירושין, ירושות, מוסדות צדקה, ניהול בתי הכנסת וכו'. על פי הצ׳היר של 1918 הוקמו בהתחלה ארבעה בתי דין ראשיים במרכזים העירוניים החשובים ביותר שהיו תחת שלטון צרפת — קזבלנקה, פאס, מראכש ומוגדור — ומונו חמישה דיינים יחידים במרכזים אחרים מאוכלסים פחות: רבאט, סלא, סאפי, מזגן ומכנאס. בתי הדין כללו שלושה דיינים, שאחד מהם שימש כאב בית הדין, וכן מזכיר בית דין; כולם קיבלו את מינוים ואת משכורתם מידי השלטון הצרפתי. כן הוקם בית דין רבני גבוה ששימש בית דין לערעורים, מושבו ברבאט, והדיין שעמד בראשו נחשב כרב הראשי של יהודי מרוקו. בתי הדין הושמו תחת פיקוחו של המפקח על המוסדות היהודיים, שהיה חלק מן המנהל המרכזי של הפרוטקטורט. הם הורשו לנהל את פנקסיהם בעברית, אך היה עליהם להציג רישום של דיוניהם בצרפתית בסוף כל חודש לווזיר הראשי.

איך בוצעו הרפורמות בקהילות השונות הלכה למעשה? האם הן הפכו על פיהם את סדרי הקהילה ומסורותיה? גם לאחר מימושן של הרפורמות המשיכו היהודים להזדקק להכרעה או לשירותי הבוררות של הדיינים אף בעניינים שהיו מעתה מחוץ לסמכותם של בתי הדין הרבניים. פקיד הפרוטקטורט הצרפתי(le contrôleur civil) במכנאס כתב בשנת 1919: ״אכן, הם נוטים להביא את כל ענייניהם בפני הרייך מה שגרם להקמת מדינה בתוך המדינה״. על מידת הרגישות של פקידי הפרוטקטורט לעצמאות הדיינים יעיד המקרה שלהלן: אב בית הדין של פאס שלח מכתב לדיין של מכנאס וביקש ממנו לקרוא בבתי הכנסת את התקנות של בתי הדין, שהגבילו את סמכותם לענייני אישות וקבעו שיש להביא ענייני מסחר ורכוש בפני הקאדי או הפחה. פקיד הפרוטקטורט הסכים עם מטרות פנייתו של הדיין מפאס, אך העמידו על כך שפנה במישרין שלא כדין לעמיתו ממכנאס, ועקף בכך את פיקוחם של השלטונות הצרפתיים. כדי למנוע מקרים דומים שלח ליוטה צו לכל הרשויות המקומיות ודרש מהן לדאוג לכך, שכל התכתבות בין חברי בתי הדין תועבר באמצעות השלטונות הצרפתיים.

תהליך ביצוע הרפורמות בקהילת מוגדור מאלף הן מצד מידת התערבותם של הפקידים הצרפתים המקומיים בניהול חיי הקהילה והן מצד מידת השפעתן של הרפורמות על מסורות הקהילה.

מקדם ומים כרך ו' –חיפה 1995 -דניאל שרוטר ויוסף שרוטר-הרפורמה במוסדות היהודיים במרוקו-עמ' 85-83

 PÜRÏM DE LAS BOMBAS -Tanger, novembre 1947. A. I. LAREDO

 PÜRÏM DE LAS BOMBAS

 Il est célébré chaque année à Tanger, le 21 du mois d'Ab. Voici pourquoi il a été institué; lors du bombardement de la ville par l'escadre française, sous les ordres du prince de Joinville, le 6 août 1844, aucun dommage ne fut subi par la Communauté. Ce pürim a donc pour raison d'être une action de grâces afin de remercier Dieu que les Juifs de la ville soient sortis indemnes de ce bombardement, et qu'en outre aucun désordre n'en soit résulté.

Toutefois il faut signaler qu'à l'occasion de ce bombardement, deux incidents se produisirent; ils sont sans grande importance d'ailleurs, mais ils méritent qu'on y fasse allusion parce qu'ils ont été conservés par la tradition locale. Cette tradition rapporte comment deux personnages bien connus échappèrent miraculeusement à la mort. L'un, David Azancot, drogman du Consulat de France, qui avait pris part aux discussions entre le représentant de la France et les autorités chérifiennes, et sur lequel ces dernières fondaient leurs espoirs pour régler l'incident; l'autre est le rabbin Messod Cohen, fondateur de la synagogue qui porte encore son nom et horloger attitré des mosquées de la ville. Lorsque les pourparlers prirent fin par la rupture des relations entre la France et le Maroc, David Azancot avait reçu la mission de se rendre à Cadix pour assurer le ravitaillement de l'escadre française. Il se sauva brusquement des mains des douaniers marocains, lesquels avaient reçu l'ordre d’empêcher son départ, et il put gagner une chaloupe qui le conduisit à bord du vaisseau amiral. Là, il s'étendit, recru, sur une chaise longue, sur le pont du navire et, vaincu par le sommeil, il vit en rêve l'apparition d'un saint vénéré à Tanger, rabbi Messod Buzaglo, qui lui disait: « David, lèvetoi! » Réveillé en sursaut, il vit devant lui un officier d'ordonnance de l'amiral qui venait lui dire gentiment: ;, Monseigneur vous demande. » David se précipita hors de son siège pour se rendre auprès du prince de Joinville. A peine venait-il de quitter sa place qu'un boulet, lancé par la batterie du port, vint mettre en pièces la chaise qu'il avait occupée. Quant au Rabbin Messod Cohen, on raconte qu'au moment de fermer les volets de sa chambre, un projectile, rasant les murs de près, lui emporta juste deux doigts d'une main. A part ces deux incidents, que le peuple tint pour miraculeux, personne n'a laissé à Tanger d'autre récit écrit sur le bombardement de 1844 : il n'y a donc comme document que la meghillah qu'on lit dans les synagogues de la ville le jour du Pürim de las Bombas; cette lecture est suivie des louanges et psaumes de circonstances. Ce document reflète la grande inquiétude où se trouvaient les habitants de la ville et particulièrement les membres de la communauté juive devant les dangers qui les menaçaient. Voici la traduction de la première partie, celle qui intéresse notre sujet:

 Dans le temps, il n'y avait pas d'horloger musulman dans la ville el malgré leur intransigeance, les Musulmans devaient se résigner a admettre la présence de Rabbi Messod dans les mosquées chaque fois que ses services étaient nécessaires.

 (2) Ses descendants ont continué a etre les fournisseurs officiels de la marine de guerre française à Tanger jusqu'à ces dernières années.

(3) Voir le récit détaillé de cet Incident et les services rendus a la France par la famille Azancot dans l'ouvrage de mon cher et regretté père, Isaac Laredo, Mémorias de un viejo Tangerino, Madrid, 1935, pp 97-108

« Rouleau pour le 21e jour d'ab, moisde miséricorde de l'année Bien-être certain pour Israël  de la création.

 « Des miracles et des merveilles furent accomplis en notre faveur par le Seigneur Dieu, notre Secours et notre Bouclier, le bien Certain  d'ab, mois de miséricorde. Son nom étant Menahem, il nous servira de consolation. »

Nous vous rapporterons la puissance du miracle dont je me souviens. Dans ce temps et dans ce moment, il arriva que des rois se réunirent  : le roi de France et notre grand Seigneur, notre souverain, se présentèrent en justice au sujet d'un différend.

 » Et il advint que le 7e jour du mois précité, pendant que nous étions tranquilles et en sécurité chacun sous sa vigne, voici que, près du rivage et dans le port, de grands navires et de grandes frégates nous cernèrent et nous entourèrent en nombre considérable, expédiés par le roi de France pour nous assiéger dans notre camp.

» Et la journée du 11, je l'appellerai jour cruel,jour de furie et jour de dispute. En ce jour, nous apprîmes la nouvelle que pour cette même journée la bataille avait été organisée contre nous. Nos cœurs fondirent et, pareils à la femme enceinte qui approche de sa délivrance, nous fumes pleins de souffrance. Nous clamâmes devant l'Eternel, Dieu de nos ancêtres: « 0 Seigneur, notre Dieu, il nous suffit de porter le deuil de notre Sanctuaire détruit; que ce [nouveau malheur] ne soit pour nous que chancellement, achoppement et rappel de notre iniquité. » Notre force s'affaiblit et, dans notre attente, la torpeur s’empara de nous; « c'est là que nous nous assîmes et aussi que nous pleurâmes  ». Comme des poissons dans un filet, [ainsi] nous fûmes attrapés. Nous ne savions pas si nous devions fuir pour sauver nos vies ou si nous devions rester à notre place. Comme celui qui s'endort au sein de la mer, [tels] nous fûmes en nous couchant et comme le naufragé dans la furie des vagues, [ tels] en nous réveillant. Notre âme fut en désarroi et l'esprit faillit nous quitter. Jusqu'au 21e jour du mois, nous ne sûmes à quoi nous en tenir sur les intentions de la flotte. En plein jour, nous levâmes les yeux et vîmes qu'elle prenait ses dispositions pour nous combattre. Notre cœur faiblit et nous perdîmes la tète: nous nous voyions comme des brebis prêtes au sacrifice. Et nous nous disions: « Notre espoir est perdu, nous sommes condamnés. » A peine achevions-nous de dire ces mots que nous entendîmes le fracas d'une grande secousse, un tremblement, des détonations et le bruit terrible [que faisaient] de grandes pierres [projetées par] des creusets de fer et appelees bombas. Tout cela se passait derrière nos murs et, pareilles à l'effervescence d'une chaudière, des fusées, des flèches et la mort montaient sur nos fenêtres. Et nous tous ensemble, nos femmes et nos enfants, nous nous considérâmes comme des bêtes. Parmi nous, il y avait des gens qui voulaient fuir pour se sauver; mais ceux qui parvenaient à échapper d'un piège tombaient dans un autre plus dangereux encore, entre les mains des Arabes qui habitent notre ville. D'autres couraient d'une cour à l'autre, d'un coin à un autre coin, criant, pleurant et se lamentant. Les hauts cris des enfants et des nourrissons s'élevèrent devant le Seigneur notre Dieu. O.notre Dieu, qui va s'apitoyer sur notre honte? Devrons-nous périr d'une mort sans gloire, nous et notre pays? Et nous fûmes impuissants comme le sont les sauterelles devant les cris de la foule. En une minute, nous subîmes quarante coups, et si cela avait duré vingt-quatre heures, nous aurions pu être assimilés à Sodome et Gomorrhe, qui furent détruites en un instant, juste le temps de se courber pour faire une révérence. Et tout le peuple écouta le tonnerre et vit les éclairs [des détonations], et le feu se répandit sur la terre de notre patrie. Dans notre camp, tous soupiraient et se lamentaient devant tant de tribulations, car ils croyaient à une mort certaine.

 » Après midi, la miséricorde et la pitié divines augmentèrent et notre prière fut exaucée par Dieu. Il se leva du Trône de la rigueur pour s'asseoir sur le Trône de la miséricorde et s'apitoyer sur nos restes. Les pluies de la fureur tarirent et les grosses pierres cessèrent de tomber; le tonnerre cessa de gronder complètement, comme si rien n'était arrive.

Louanges à Dieu, notre Rédempteur qui accroît Sa bonté pour nous, le seul qui opère de grands miracles. Nous n'avons pas assez de mots pour remercier le Seigneur de nous avoir protégés contre les bombes qui passaient au-dessus de nos têtes et qui tombaient même devant nous. Grâce à Dieu, béni soit-Il, personne ne fut atteint, le filet se déchira et nous fûmes sauvés. Et Dieu disposa favorablement les Arabes qui nous entouraient, et ils ne nous causèrent pas le moindre mal. Hommes de notre génération, considérez comme fut opéré le miracle avec toutes ses conséquences. Béni soit notre Dieu .

 »Et parce que Dieu fit cette journée, égayons-nous et réjouissons-nous en elle  avec la joie qui est due à un mois dans lequel la tristesse fut changée en allégresse. Nous devons donc louer, glorifier et exalter Celui qui fit pour nous tous ces miracles, car « l'Eternel a fait de grandes choses pour nous  ». Et nous nous souviendrons de cette journée tous les ans pour la célébrer comme jour de festin et de joie, pour nous et nos descendants, afin que tous fassent des dons en faveur des nécessiteux, chacun d'après ses [moyens, dons destinés à être] distribués aux pauvres. Qu'il est beau le [sort qui est notre] partage !Nous appartenons à notre Dieu et c'est vers Lui que nos yeux se dirigent. Qu'il fasse un signe heureux à notre adresse afin de rassembler nos dispersés et pour élever notre étendard! Que le Rédempteur vienne à Sion bien vite, en nos jours mêmes! Amen! » La deuxième partie de cette meghillah, qui commence avec le 7e verset du chapitre LXIII du Livre d'Isaïe, comprend une série de louanges et de remerciements à Dieu extraits des Psaumes et d'autres livres de la Bible. A Tanger, toutes les synagogues possèdent un phylactère de parchemin sur lequel sont écrites ces deux meghilla-s. Chacune d'elles est donc lue le jour du piirim qui lui correspond. L'officiant doit faire la lecture en public, pendant la prière du matin. Il n'est pas rare de trouver des copies de ces meghilla-s chez les vieilles familles de la ville.

 PÜRÏM DE LAS BOMBAS -Tanger, novembre 1947. A. I. LAREDO

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 130 מנויים נוספים

מרץ 2019
א ב ג ד ה ו ש
« פבר   אפר »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר