שערי רצון…. אלי שפר….

הגעגוע חזק מן המשחק

שיחקתי בחוץ עם חברי במשחק "חמור חדש" בו השתתפו ילדים מגילאים שונים . הקטנים קפצו תחילה זה על גב זה ואחר כך כופפו גוום ונצמדו בטור זה לצד זה. בהדרגה התארך הטור של ה״חמורים" שמעליהם קפצו היותר גדולים. ככל שהיו יותר ילדים כך התארך הטור שעליו התחרו הילדים הגדולים בחבורה , ואילו אנחנו הקטנים עמדנו זמן רב בתנוחה של גב כפוף והידיים אוחזות בברכיים ורק הראש יכול לפנות ימינה או שמאלה כדי לראות את הילד הבא בתור רץ ומנתר, ואחר כך להפנות את הראש לצד השני כדי לראות אם הצליח לעבור מעל כל "החמורים הקטנים" או שמא נחת בחבטה על גבו של "חמור" מסכן …

בתנוחה זו של המתנה ארוכה לסיום משחק ה״חמורים" , נתקפתי לפתע בגעגועים עזים לאבי, ששכב כבר מספר ימים בבית החולים. אמרתי לחבר שעמד לציד^י להתקדם מפני שעלי לצאת מן המשחק. מבלי להשתהות , רצתי ושאלתי עוברים ושבים כיצד להגיע לבית החולים. לבסוף כשהגעתי לשם מצאתי את שער הכניסה סגור.

היה כבר חשוך מסביב ורק השומר צעד בצעדים מדודים מקצה אחד של השער אל קצהו השני. התקרבתי לפינה אחת של השער וכאשר השומר הפנה את פניו לצד השני , זחלתי מתחת לשער ורצתי אל הבניין הקרוב. לא ידעתי היכן החדר של אבא עד אשר אחד החולים עזר לי למוצאו. כאשר ראיתי את אבא, רצתי אליו וחיבקתי אותו חזק. אבא קיבל אותי בשמחה , ליטף את ראשי ושאל בחיוך:

• איך הצלחת להתחמק מן השומר בשער ?

תוך כדי דיבור הוציא סדין לבן מן הארונית , פרש אותו לידו והציע לי לעלות למיטה. בשמחה חלצתי את נעלי והתיישבתי לצידו . אבא פתח קופסה של עוגיות פריכות , מאלה שאמא אפתה לו. הייתי אכן רעב ועייף מן היום הארוך. אבא קרא לאח התורן , תחב משהו לידו , אולי פתק עם הכתובת שלנו , אולי זה היה כסף ואולי שניהם גם יחד ואמר לו :

• בבקשה ממך והאל יברך אותך , לך תודיע בביתי שלא לדאוג לילד הצעיר וכי הלילה הוא יישאר לישון עם אביו .

נעם לי מגע היד המלטפת של אבי עד אשר נרדמי.

למחרת בבוקר אבא קרא שוב לאח התורן שזה עתה סיים משמרתו וביקש ממנו ללוות אותי הביתה. זו היתה חוויה שנחרטה עמוק בזכרוני . כמובן שמחתי שאבא השתחרר כעבור זמן קצר , כך שיכולתי שוב להאזין לסיפורים שלו כפי שנהג לספר לי לאחר הסעודה השניה של שבת.

משחקים בבית

בבית יכולתי לשחק עם אחותי "רונדה" , שהוא משחק קלפים בעלי שמות בספרדית כמו למשל , למספר ארבע קראו "קוּאָטרו" ולמספר חמש – "סינקו". שיחקנו בקלפים "מלחמה" או עשינו "סדרות" וכל המרבה , הרי זה משובח, כלומר , מנצח.

בשעה שאחותי רקמה על גובלֶן שהיה מתוח בין שני עיגולים מעץ, יכולתי להכין הליקופטר עשוי מגלעין של מישמש , בו נקבתי חור משני צידי הגלעין כדי להשחיל מסמר עד קצה ראשו ובקצהו השני נעצתי חצי אטב כביסה עשוי עץ . כאשר לופפתי חוט מסביב למסמר ומשכתי אותו בחוזקה , היה ה״פרופלור", כלומר חצי האטב, מסתובב ומזמזם.

משחק אחר שהכנתי היה ״ הַמַכְבֵּש" אותו הכנתי מסליל חוטים עשוי מעץ ושקצותיו היו רחבים . בתוך הסליל החלול הכנסתי גומייה אשר הקצה האחד שלה היה תפוס בעזרת חצי גפרור והקצה השני של הגומיה היה תפוס בעזרת גפרור שלם שחלקו בלט מעט משפת הסליל. כאשר סובבתי את הגפרור הארוך , נמתחה הגומיה עוד ועוד , וכאשר הנחתי את הסליל על השולחן הוא התחיל לנסוע ולהתגלגל כמו מכבש.

בילויים מיוחדים

היו לנו פעילויות שהיו תלויות בהוצאה כספית , כלומר, היינו תלויים ברצון ההורים, למשל ללכת לתיאטרון בובות או לקולנוע. במקרה זה לא נזקקנו , אחותי ואני ,למתן הסברים. ההורים ידעו ורצו שנהיה עם הילדים היהודים הרבים שגדשו בכל יום ראשון בצהר״ם את בית הקולנוע "מטרופול" הסמוך לביתנו או לתיאטרון הסמוך לבניין העירייה. לעומת זאת , לפעילויות נוספות נאלצנו להשתמש בכסף שחסכנו ואגרנו בקופת העץ הפרטית שבנינו אצל הנגר.

פעם בשנה היה מגיע לעיר הקרקס "מדרני", שזו הייתה חוויה בלתי רגילה. התפעלנו מן האוהל הענק, מופע הליצנים, האקרובטים ומן החיות המאולפות. הצטרפנו למחיאות הכפיים לאחרי כל קטע של מופע ולפעמים שאגנו "ביס"! "ביס"! כלומר יעוד הפעם !… לאחר המופע היו לנו תמיד ויכוחים אם למשל הדוב שרקד לצלילי המוסיקה היה דוב אמיתי או שמא בן אדם הלבוש בעור של דוב, או למשל האם הבחורה שעפה מן הלוע של תותח הייתה אמיתית או שמא זו הייתה בובה בלבוש של אקרובטית….

מחוץ לאוהל הענק היו דוכני משחק ודוכני הגרלות , גלגל ענק ומתקני שעשועים כמו מכוניות חשמליות מתנגשות או קרוסלה עליה הסתובבו ילדים רכובים על סוסי פוני מעץ. הייתה שם גם צלמנייה קטנה בה אפשר היה לבחור תחפושת ולהצטלם בתשלום. בביקור האחרון של הקירקס בעיר , הספקתי להצטלם עם חברי לכיתה כשהוא מחופש לאינדיאני המאיים עלי בסכין ואילו אני בבגדי קואבוי אוחז בשמאלי את ידו המונפת והמאיימת ובימיני מכוון כנגדו אקדח צעצוע. שמרתי את התמונה למזכרת ואף הספקתי להראות אותה לחברי החדשים בישראל . מאז איני מוצא אותה.

אהבנו ללכת בקיץ לחוף הים רחב הידיים שהמה תמיד באנשים , נשים וטף. אהבנו במיוחד ללכת לשם בימים בהם התקיימו בחוף פעילויות נושאות פרסים כמו למשל בניית חומות ומגדלים סביב לטירה , או מנהרות, תעלות מים וסירות קטנות מנייר, או פסלים שונים מחול ועוד.

בקיץ האחרון, לפני שעלינו לישראל הגיעו אלינו בני הדודים מקזבלנקה. בּובּ , הבן הבכור של הדוד שמעון ודויד הבן הבכור של הדודה טרז . צפינו במשחק שעשועים כמו למשל בבחורים שהתחרו בטיפוס על עמודים משוחים והתמוגגנו לראותם מחליקים ושוב ושוב. תחרות אחרת הייתה לפצח כדים שהיו תלויים על חבל קשור בין שני עמודים בשעה שעיני המתחרים היו קשורות. פרצנו בצחוק בשעה שמתחרה היכה בטעות מתחרה שנקרה בדרכו.

נכנסנו גם לים. באחת הפעמים שנכנסנו למים התרחקנו ואני נאלצתי לעמוד על קצות רגלי. לפתע בא גל גדול שדחף והפיל אותי. אז טרם ידעתי לשחות וחשתי שאני עומד לשקוע במים. לפתע הרגשתי שתי ידיים מתחת לגופי מושות אותי כלפי מעלה ומעמידות אותי על רגלי. אחרי מעשה הטוב של בּובּ החלטתי שעלי ללמוד לשחות ללא דיחוי.