מורשת יהדות מרוקו

מאז שנות השמונים של המאה התשע־עשרה ועד לשנות השישים של המאה העשרים היתה קהילה יהודית קטנה בח׳רטום שבסודאן. במשך מרבית הזמן הזה כיהן כרב רב הקהילה הרב שלמה (סלמון) מלכה. הרב שלמה מלכה אַסֶפֵלו (מרוקו – 1878; ח׳רטום, סודאן – 1949) עלה בצעירותו לארץ־ישראל, למד בה בישיבות, הוסמך לרבנות ואף כיהן כדיין בבית הדין הרבני בטבריה. את רוב שנותיו עשה בסודאן, שבה שימש הרב הראשי מעת הגיעו שמה בשנת 1906 ועד יום מותו בשנת  .1949 כל מורשתו הכתובה נתפרסמה מעל דפי העיתון המצרי־היהודי בלשון הערבית אלשמס (״השמש״), אשר יצא לאור בקהיר בשנים.1948-1934 ככל שיכולתי לבדוק, פרסם הרב מלכה את מאמריו בעיתון זה משנת 1936 עד שנת 1947, כלומר ברוב שנות הופעתו של העיתון נדפסו בו רשימותיו ומאמריו של הרב מלכה, שמספרם מגיע לכמאתיים מאמרים, ואלה ישמשו תשתית לדיון שלהלן. למעלה מחמישים מאמרים יוחדו לדיון שיטתי בפרשיות השבוע. אלה נדפסו ויצאו לאור ב־1941 בקהיר, כחיבור העומד בפני עצמו, בשנת 1949 זמן קצר לפני מותו הפתאומי של הרב מלכה. ספר הזוהר שימש מקור נכבד לפירושו של הרב מלכה, ועוד אשוב לעניין הזה לקראת תום הדיון.

היחס אל התרבות הכללית

בשנת 1938 הוזמן הרב מלכה לנאום בכינוס של אגודת הנוער היהודי במצרים, לאחר הרב הראשי, אלא שהלה חלה והאירוע נדחה, והרב מלכה פרסם אפוא את הרצאתו באלשמס. בין השאר הרבה בשבח אגודת הנוער, שבתכניותיה כלולות ״הרצאות מדעיות ותרבותיות כדי שנלך באור המדע ולבקש לקח ומוסר״.

יחסו של הרב מלכה לתרבות הכללית ולעולם המודרני היה מורכב. הוא ראה בהישגי המדע ערכים חיוביים, ופעמים אחדות אף ציין זאת במפורש. כך הכריז כי ״דורנו הוא דור המדע, הכימייה והאנליזה הכימית״, וראה בלואי פסטר ובאדוארד לינר דמויות מופת.

כינה את שניהם ״מלאכי הרחמים״, לפי שמצאו חיסון נגד אבעבועות ונגד מגפות. ברשימה הזו יש תיאור מפורט של הישגיהם, כולל אזכור של חומרים כימיים שונים. אפשר שלפנינו

 עוד הפליג בשבחם של גאונים־מחדשים דוגמת גוטנברג(הדפוס), סטיוונסון(הקיטור), אדיסון (החשמל) ומרקוני(התקשורת האלחוטית). כשדן בפסוק: ^״ נֵ֣רְדְּ ׀ וְכַרְכֹּ֗ם קָנֶה֙ וְקִנָּמ֔וֹן עִ֖ם כָּל־עֲצֵ֣י לְבוֹנָ֑ה מֹ֚ר וַֽאֲהָל֔וֹת עִ֖ם כָּל־רָאשֵׁ֥י בְשָׂמִֽים׃(שיר השירים ד, יד)           ״התלמיד הזה מוכשר ויצלח ללמוד הנדסה, ואחר ללמוד כימייה, וזולתם – לספרות ולפוליטיקה וכו'; [ובנוגע לתלמידי] החכמים – זה יצלח להיות דרשן והאחר גם פוסק [אפשר גם: איש הלכה], והאחר מקובל, כל אחד בהתאם לכישוריו, וזהו מאמרו נרד וכרכם ושאר סוגי הבשמים״.

יושם אל לב שמקצועות החול, כמו מקצועות הקודש, נמנים כולם עם הבשמים, כלומר נחשבים מקצועות ראויים בעיני הרב מלכה.

היחס החיובי אל האוניברסיטה, כסמל ההשכלה, מהדהד מכמה התייחסויות של הרב מלכה. וכך הוא ביאר את הפסוק ״צוארך כמגדל השן״(שיר השירים ז, ה):

הצוואר, כפי שפירשנו לעיל, רומז לבית המקדש, הנמוך מעט מפסגת עין עיטם, אשר היא הפסגה הגבוהה ביותר בירושלים – כמו הצוואר הנמוך מעט מן הראש. הסנהדרין מצויה לצד בית המקדש, סמוכה אליו.באומרו ״צווארך כמגדל השן״         הוא רומז לסנהדרין. מגדל     השן הוא המגדל אשר בנאו            שלמה המלך, וממנו היה מפיץ את הדינים ואת החכמה. הסנהדרין, הריהי המנהיגות הרוחנית, אשר סמכותה צריכה להיות כדוגמת מגדל השן, שהיא המנהיגות האזרחית.

הדברים כאן אכן משלימים את הדברים שכתב שם כמה שבועות קודם לכן, בשעה שדן בפסוק: ״כמגדל דויד צוארך בנוי לתלפיות״(שיר השירים ד, ד), וזו לשונם: ״העיר ירושלים גבוהה מרוב ארץ־ישראל [פלסטין – במקור], ובית המקדש גבוה מכל העיר ירושלים, לבד מהר עין עיטם [כך!], שהוא המקום הנוכחי של האוניברסיטה [=הר הצופים]״.

מתברר אפוא כי הרב מלכה סבר שהרבנות אינה ההנהגה האחת והיחידה בכל תחומי החיים, אלא הכיר בנחיצות ובלגיטימיות של מנהיגות פוליטית, והוא דן בה בכמה וכמה הזדמנויות. כמו כן הוא ראה ב״מגדל השן״ דימוי חיובי של הנהגה אינטלקטואלית, שכונתה בפיו ״מנהיגות אזרחית״. על רקע זה אין לתמוה על הדברים החיוביים שכתב על האוניברסיטה העברית ועל הצורך לתמוך בה ולפתחה, בהיותה ״בית מקדש קטן״.

מנגד, פעמים אחדות כתב הרב מלכה נגד פרויד, והשווה את האיום הגלום בפסיכולוגיה, כפי שהעמיד אותה פרויד, לסכנת האינקוויזיציה בספרד ובפורטוגל בשלהי המאה הט״ו – כלומר סכנה של העברה על הדת! ביקורת המקרא שיש בכתבי פרויד זעזעה את הרב מלכה, ולפיכך הפנה קול קורא לראשי הדת בירושלים, בקהיר, באלכסנדריה ובלונדון – ששם שהה פרויד באותה העת – ולכל אדם אדוק באמונתו. חוץ מעצם הקריאה אין בפיו בקשה קונקרטית שאפשר לנהוג על פיה. הוא עצמו הבין שאי אפשר להחרים את פרויד כדרך שהחרימו את ברוך שפינוזה במאה הי״ז, אולם אין הוא יכול להימנע מלקבוע כי הרעות שהתרגשו באותן שנים על יהודי אוסטריה, בגלל פרויד ודברי הכפירה שלו התרגשו!

בשל התבטאויות כאלה אפשר לטעון אחת משתיים: דעותיו ועמדותיו של הרב מלכה התגבשו והתנסחו כלפי כל גירוי בנפרד; הוא לא היה הוגה, וממילא אין לטרוח ולבקש בדבריו תפיסה ושיטה שאינן קיימות. לחלופין אפשר לטעון כי גישה עקיבה אינה אופיינית רק למשנה סדורה של פילוסוף או של הוגה מקצועי, אלא היא נדרשת מכל בוגר, ובוודאי ממבוגר משכיל, העוסק בחינוך – וכזה היה הרב מלכה במובהק. אכן, יש רמות שונות של עקיבות ושל הלימה לוגית בין טיעונים שונים, וכותבים רבים נעים על הרצף שבין משנה לכידה, שיטתית וסדורה, ובין היגדים שיש ביניהם סתירות ואשר אינם מתגבשים לתורה אחת. גם הרב מלכה נע על הרצף הזה מתוך מאמץ מדעת להציג עמדה עקיבה והגיונית,

ונראה לי כי בכיוון הזה יש לעיין כדי ליישב התבטאות כגון התבטאותו כלפי פרויד עם התבטאויות אחרות המעוררות רושם סובלני יותר ואף פתוח.

דומני כי אחד המפתחות להבנת עמדתו של הרב מלכה כלפי המודרנה וכלפי התרבות הכללית נעוץ בהבחנה בין המדע ובין הפילוסופיה. כל עוד מדובר בקביעת ההתייחסות אל ההיבטים האינסטרומנטליים של התרבות, נקט הרב מלכה עמדה חיובית מעיקרה, ובזה הלך בדרך שפילסו גדולי רבני מצרים בסוף המאה הי״ט ובראשית המאה העשרים. אך משעה שנדרש להיבטים הרוחניים והעיוניים של התרבות הכללית ולפֵרות המחקר בתחום מדעי החברה (בעיקר פסיכולוגיה) ומדעי הרוח (בעיקר פילוסופיה), היתה עמדתו מסויגת הרבה יותר – לעתים עד כרי דחייה. אם סברה זו נכונה, יש בה להסביר את יחסו לא רק כלפי פרויד, אלא אף כלפי מו"נ, וממילא קו התיחום העקרוני אינו עובר בין הדתות ובין המאמינים, אלא בין תחומי דעת שונים.

העמדה הדיאלקטית כלפי התרבות הכללית ואופני השימוש הראויים בה משתקפת גם משולי דיונו בפסוק: ״אם לא תדעי לך היפה בנשים, צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גְּדִיֹּתַיִךְ על משכנות הרעים״(שיר השירים א, ח), שם כתב כך:

האדם הוא כמו העץ, אשר קל ליישר את עקמומיותו בתחילת צמיחתו, ואילו משגדל והתחזק יקשה ליישרו. זו הערה [אפשר גם: הזהרה] למי שמוסרים את ילדיהם ואת יוצאי חלציהם לבתי ספר זרים ומקווים לטוב, וסומכים על אותם שיעורים ביתיים פשוטים הבאים לאחר שגדלו, אך הם חסרי תועלת. עליך לרעות את גדיותיך תינוקותיך כך שיקבלו את ידיעותיהם במשכנות הרועים הטובים [אפשר גם: הכשרים, הישרים, ההגונים].

לכאורה אפשר להקשות כנגד הרב מלכה: ״טול קיסם מבין שיניך, טול קורה מבין עיניך!״ בבא בתרא טו ע״ב), שהרי הוא עצמו שלח את ילדיו ללמוד בבית הספר של המיסיון בח׳רטום וחשף אותם באופן פעיל ומדעת לתרבות המערבית שרווחה שם באותם ימים, ומה לו אפוא להלין על אחרים בסוגיה כאובה זו? שני הסברים אפשר להציע למתח הזה שבין דבריו ובין מעשיו של הרב מלכה:

אסתר(1974-1900) הבת הבכורה, למדה נגינה בפסנתר וניגנה בכל ההתכנסויות המשפחתיות. ראו: מלכה, מרור לדוד (לעיל, הערה 5), עמ׳ 166. אליהו(נולד ב־1909) למד בבית ספר אנגלי בקהיר – שם, עט׳ 170, ובטקסט לעיל שבין הערות 18-17. רחל (נולדה ב־1914) היתה האשה הראשונה בח׳רטום אשר נהגה במכונית – שם, עמ׳ 175. שרה (נולדה ב־1915) היתה כוכבת קבוצת הכדורסל בתיכון(הנוצרי) בח׳רטום – שם, עמ^׳ 177. אדמונד (1997-1916) למד באוניברסיטה העברית בירושלים – שם, עמ^ז 178. שמואל (1986-1917) היה שחקן טניס מצטיין והקפטן של קבוצות הכדורגל והרגבי, ופעם אחת אף גבר על אלוף מועדון הטניס בח׳רטום – שם, עמ^׳ 182. ויקטורין(1996-1920) למדה בבית ספר נוצרי, ציירה וניגנה הרבה – שם, עמ^׳ 183. דוד(נולד ב־1923), צעיר הבנים, למד אף הוא בבית ספר נוצרי, והיה חבר בתנועת הצופים. לדבריו היו לו חברים רבים בני לאומים שונים, והוריו קיבלו את כולם בסבר פנים יפות בביתם – שם, עמ^׳ 185.

(א) המצב בח׳רטום היה שונה באורח קיצוני מן המצב במצרים, שאל תושביה היהודים הופנו דבריו שצוטטו לעיל. בקהילה היהודית בסודאן היו רק כמה מאות נפש, וממילא לא יכלה להחזיק בית ספר נפרד. לפיכך היו הלימודים בבתי הספר הכלליים אילוץ, בבחינת הכרח לא יגונה. במצרים, לעומת זאת, היו מוסדות חינוך יהודיים רבים, השייכים לזרמים שונים, ולשיטתו ראוי היה לשלוח אליהם את הילדים ולא למוסדות ממלכתיים.

(ב) הרב מלכה שינה את דעתו בערוב ימיו. בצעירותו סבר הרב כי תמיכה חינוכית איתנה בבית ובקהילה יכולה לעצב יהודי מודרני שאינו נוטש את מסורת אבותיו. ככל שעברו השנים והתעצמה השפעת המודרנה והחילוניות, התברר לו כי גם אם באופן תאורטי הדברים אפשריים, בפועל אין הם צלחים, ולכן שינה את עמדתו ונעשה שמרן יותר. קל לראות כי שני ההסברים הללו אינם מוציאים זה את זה, ושמא מוטב לצרפם כאחד וכך ליישב את המתח או את הסתירה הנידונים כאן.

סובלנותו של הרב משה לכה-מקורותיה וגבולותיה-נחם אילן-התחדשות ומסורת-ביאליק התשס"ה-עמ'28-25

עסקי כספים

יהודים עסקו בהחלפת כסף ובהלוואות, עיסוקים ששכרם בצדם. הלוואה רגילה ניתנה לשלושים יום. אלא אם נקבע אחרת. יהודים, ביניהם בעלי חסות זרה, היו מלווים לסוחרים ולדיפלומטים זרים, שנחשבו בדרך כלל אמינים. ב־1889 הלווה יהודי כסף לקונסול ארצות הברית במרוקו, וכשהחזרת ההלוואה התעכבה דרש כי יחזיר את החוב ממשכורתו.

ההלוואות למוסלמים היו כרוכות בסיכונים. הלווים היו נותנים לעתים כמשכון את תכשיטי נשותיהם. האיכרים נזקקו להלוואות בעת הזריעה, והיו אמורים להחזירן בעת הקציר. היבול היה משועבד למלווה למקרה שהלווה לא יחזיר את ההלוואה. אם הייתה שנת בצורת והיבול הכזיב, והמלווה לא קיבל את כספו, היו הלווה והערב נאסרים ורכושם היה עלול להיות מוחרם. לעתים הם זעמו והתנכלו למלווים¡ כך היה ב־1885, כשנרצח חלפן יהודי בפאס, ולא אחת אירע שהתנפלו אף על יהודים שלא היו מעורבים בהלוואות. מוסלמים ואירופים התלוננו שהיהודים דורשים מהם ריבית גבוהה, תוך התעלמות מהסיכונים שהמלווה נטל על עצמו. ב־1884 כתב שרל דה פוקו בזיכרונותיו ששיעור הריבית מושפע ממידת הסיכון: מוסלמי נאמן, וכן מי שנותן ביטחונות, משלם שלושים אחוז ריבית; ללא ביטחונות — שישים אחוז. לקבוצה האחרונה השתייך האיכר המוסלמי, שרק היהודי היה מוכן להסתכן ולהלוות לו; האחרים דרשו ריבית גבוהה יותר. ואכן, ב־ 1896 הפסידו יהודים כסף שהלוו למוסלמים, לאחר שהאחרונים הציגו תעודות מזויפות אשר הוכיחו כי הם החזירו כביכול את ההלוואות.

בטנג׳יר ובצפון מרוקו, שהיו מרכז סחר מקומי ובין־לאומי, הייתה נפוצה תופעת הבנקים המשפחתיים. ב־1840 ייסד הרב משה בן יעקב פארינטה את בנק פארינטה. ב־1860 יסד משה י׳ נהון בנק. סלואדור יהושע חסן יסד ב־1894 בנק שנשא את שם המשפחה, והיו לו סניפים בתיטואן ובלראש.

המכס על מוצרי יבוא ויצוא היה שונה לכל מוצר, והותאם גם להסכמים בין מרוקו למדינות שונות. היצוא ממרוקו כלל חומרי גלם, כגון צמר, עורות, שמן זיתים, והיבוא – נשק, תחמושת, שעונים ומוצרי תעשייה אחרים. יהודים נחשבו מומחים בשמאות, וחכרו את בתי המכס בנמלים ובערי המסחר. חכמים חשבו מלאכה זו למגונה כי לעתים נתלווה לעיסוק בה חוסר הגינות.

מסחר

חברות משפחתיות עברו בירושה מדור לדור, והצעירים למדו מאביהם או מחותנם את דרכי המסחר, שנעשה בדרך כלל באמצעות מתווך. המתווך היהודי קנה לו שם בסחר המקומי בשווקים שהתקיימו בדרך כלל פעמיים בשבוע. רבים מהיהודים היו סוחרים זעירים, רוכלים המחזרים בעיירות, קונים או מוכרים בשווקים או בכפרים¡ רבים מהם חזרו לביתם רק בשבת או אחת לחודש או לחג.

קבוצה מיוחדת בין הסוחרים הייתה סוחרי המלך(תג׳אר אלסולטאן), שהודות לקשרים עם הסולטאן ועם חצרו(בתוספת שוחד) קיבלו הקלות והנחות בפעילותם הכלכלית. היו אלה סוחרים עצמאיים מנוסים, בעלי מונופול על מוצרי יבוא ויצוא(תמורת תשלום) או שותפים עם משפחת המלוכה בעסקיהם. הם נמנו עם העילית החברתית. היו משפחות שעיסוק זה עבר בהן מדור לדור, כמו בני משפחת קורקוס ממראכש וממוגאדור. יהושע קורקוס ממראכש היה הבנקאי של הסולטאן חסן הראשון. גם יעקב ואברהם קורקוס שפעלו במוגאדור היו סוחרי המלך. לפי תעודות מהשנים 1875-1858 הם עסקו באספקת מוצרים לממשל ולצבאו, ובין השאר סיפקו פשתן אמריקאי, לוחות עץ לבניין, ציוד לאוהלים, מרצפות, משי ובדים מיובאים, נוצות, מגשי נחושת, רצועות לשעונים עשויות מזהב, משקאות אירופיים, תרופות, שוקולד מיובא. היה להם גם זיכיון לגביית מכס בנמל.

מקומם של היהודים בסחר הבין־לאומי היה חשוב. הם שימשו מתווכים או אנשי ביניים בין המקומיים והזרים שלא הכירו את שפת המקומיים ואת כללי השוק; חלקם היו סוכנים של סוחרים זרים; אחרים היו יבואנים ויצואנים עצמאיים. במוצרי היצוא היה ליהודים חלק נכבד: מטנג׳יר יוצא בקר טרי למחנה הצבא הבריטי בגיברלטר, ועד 1880 היה ליהודים כמעט מונופול על יצוא נוצות יענה, שניצודו בעיקר בדרום הארץ והובאו לטנג׳יר או לגיברלטר, ומשם לאירופה. אחד ממוצרי היצוא החשובים לארצות אירופה היה עורות. העורות יוצאו לליוורנו, לספרד, לפורטוגל, לאנגליה ועוד. בשנת 1847 החליט הסולטאן עבד אלרחמאן, שעורות כל הבהמות הנשחטות שייכות לו. האיכרים מגדלי הבקר זעמו על כך, ובמקום לשלחם לסולטאן הם השמידום. המחסור בעורות העלה את מחירם ויצוא העורות ירד במחצית.

העסקים נעשו לרוב בשותפויות בין בני משפחה. אחד השותפים היה הסביל, משקיע הממון, והשני היה הפעיל, ״המתעסק״, מי שנסע לשווקים, קנה ומכר במרוקו או מחוצה לה. על פי הדין היהודי, אם נפל ״המתעסק״ קרבן לעלילה או נפל בשבי לא היה שותפו חייב לשחררו אלא אם הותנה כך מראש, מפני שהשותפות חלה על הממון ולא על גופו. היו גם שותפויות עם נכרים, אך הדבר עורר קשיים. רבי יעקב אביחצירא (1880-1807) נשאל: ״ישראל הנותן מעו׳ [מעות] לגוי כדי להסתחר בהם בנבילות וטרפות והריוח יחלקו ביניהם״, האם מותר ליהודי ליהנות מהרווח של הנבלה? תשובתו הייתה חיובית, ״ובלבד שיהיה הגוי הוא המתעסק לבדו ולא יסייענו הישראל כלל״, כלומר מותר לו להיות שותף סביל (יורו משפטיך ליעקב, סימן קלד).

מוגאדור הייתה נמל הסחר עם אירופה באוקיינוס האטלנטי במאה השמונה־עשרה. זמן קצר לאחר ייסודה הוקמו בה בתי מסחר יהודיים, ובמאה התשע־עשרה היו הם יצואנים ויבואנים שניהלו קשרי סחר עם לונדון, מנצ׳סטר וארצות אירופה. היו בהם סוחרי המלך וחוכרי מונופולים ממשלתיים של מוצרים מסוימים. בעשור השני של המאה התשע־עשרה ניהלו ארבע משפחות יהודיות בעיר את רוב הסחר הבריטי. בתחילת שנות החמישים של אותה מאה היו 24 יהודים מתוך 39 סוחרי המלך. ב־1866 פעלו בה שלושים חברות יהודיות (לעומת 22 זרות). אלה ואחרים שימשו סוכנים, מתווכים ומתורגמנים לסוחרים הזרים.

בשירות הסולטאנים והדיפלומטים

יהודים מילאו תפקידי מזכירים, מתורגמנים ושליחים דיפלומטיים בחצרות הסולטאנים. אחרים כיהנו כמתורגמנים, סוכנים מסחריים וסגני קונסולים של מדינות אירופה וארצות הברית. הם היו בקיאים בשיטות הסחר ובעלי קשרים עם הממשל, וכך הועילו לנציגים הדיפלומטיים של המדינות. היו מהם שפעלו ללא שכר, וזכו בתמורה לתעודות חסות שהעניקו להם זכויות יתר, כגון מעמד דיפלומטי אשר שחרר אותם מתשלום מס הג׳זיה ומשאר ההגבלות שחלו על יהודים. אחרים קיבלו משכורות ופעלו גם כסוחרים. היו מהם שייצגו מדינות זרות, כמו למשל יצחק שלמה נהון, ששימש בתיטואן בשנות השישים של המאה התשע־עשרה סוכן קונסולרי של בריטניה, בלגיה והולנד.

החל מימי עבד אלרחמאן השני ולאחריו אסרו הסולטאנים על נתיניהם היהודים לכהן כסוכנים קונסולריים של מדינות זרות, אבל השגרירים נטו להתעלם מן האיסור, כי נזקקו לשירותם של היהודים. בשנות החמישים עד השמונים ניסו שגרירים להחליף את היהודים בנתיני ארצותיהם, ללא הצלחה. ידועים עשרות שמות של יהודים בתפקידים אלה במאה התשע־עשרה, מהם שהורישו את התפקיד לצאצאיהם. הידועים ביותר הם בני משפחת אבנצור, שייצגו את בריטניה, ומשפחת בן שימול, שייצגו את צרפת. דעתם של כמה חכמים לא הייתה נוחה מהעובדה שיהודים קרובים למלכות. הדבר יצר חיץ בינם לבין העם, זלזול במצוות ורצון להידמות לנכרים. רבי רפאל בירדוגו(1820-1747) ממכנאס כתב: ״ועד היום אין לך מזלזל במצוות עשה ול״ת [ולא תעשה] שבתות וימים טובים אלא מי שהוא נודע וקרוב למלכות״(מי מנוחות, ב, דף סא). אין להניח שהדבר חל על כולם, ודברי הביקורת כוונו אל מיעוט בלבד.

סיכום

המאה התשע־עשרה הייתה תקופה מרתקת של תמורות בחיי היהודים ובניסיונם של הרבנים להתאים את הפסיקה ההלכתית למציאות החיים המשתנה. בעיקר בשליש האחרון שלה התחזקה ההשפעה האירופית על חיי היהודים במרוקו באמצעות בתי הספר של כי״ח ו״אגודת האחים״. הפעילות המסחרית של הזרים במרוקו גברה וחלק מהיהודים, בעיקר בערי החוף, השתלב בה. החל כרסום בחיים המסורתיים, ניכרה פתיחות של חלק מהאוכלוסייה לתרבויות זרות, ולמרוקו החלה לחדור ההשכלה האירופית. מכות טבע גרמו מצוקה כלכלית והגירה מהכפרים לערי החוף. חוסר הביטחון גבר עם פטירתו של חסן הראשון(1894), עת פרצו מהומות ומרידות של שבטים. יהודי מרוקו נזקקו לסיוע חומרי מקהילות יהודיות אחרות ולמעורבותן לשם שיפור מעמדם הכלכלי והחברתי.

סוף הפרק: "מרוקו" בעריכת חיים סעדון, מתוך מאמרו של אליעזר בשן –מכון בן צבי התשס"ד-היהודים בתקופה הקדם-קולוניאלית-עמ' 46*43

רבי אברהם אביטבול

נוסח המצבה : כהר"ר אברהם אביטבול הדיין המצוין סבא דמשפטים בר כבוד הרב שלמה המשורר הנ"ל. רבי אברהם כיהן כראש ישיבה, היה דרשן בחסד נעים הליכות ודעתו מעורבת עם הבריות.

הביטו אל אברהם אביכם, אבי יתומים בלב ובנפש

אך בא אל רגבי עפר, והוא מונח על הארץ

טהור במדות / רב המעלות

אוהב שלום ורודפו סמל הענווה שכולו רע וחבר / לכל גבר

לדכא – הו משענתו / תפקידו רק להיטיב

זה עמלו וטיפולו / בבת צחוק וסבר פנים גירש את מרתו

אברהם מפורסם בפלפוליו / בשרתו בקודש ראש אמיר לבני ישיבתו

קנה מקום חשוב בלב כל לפניו יפלו

שמו בפיהם לתהילה – ולברכה זכירתו.

וימת אברהם : אבינו החכם השלם זצ"ל י' אדר שנת תש"א – 1941. בן לאו"ץ החכם השלם והכולל, המשורר הערב והנעים, כמוה"ר שלמה אביטבול זצ"ל. סמל לענווה ויראה, שמו הולך לפניו לתהילה ולברכה, זכותו תעמוד לנו אמן.

רבי אבהרם אביטבול ז"ל נצר משושלת ארוכה של חכמים, דיינים, משוררים, ונגידים. בזמן מחלתו לבשה העיר קדרות. רבני העיר ופרנסיה צרו על מיטתו בתפילה ותחינה, אנשי חברה קדישא התחלפו במשמרות, ולא סרו מעליו עד עת עלתה נשמתו למרום באמירת " שמע ישראל ".

הכרוז יצא אל הרחובות והכריז בקול חנוק, קומו – ללוויה של העמוד הימני, הפטיש החזק, אדונינו מורינו ורבינו ועטרת ראשינו, רבי אברהם אביטבול ! אבל כבד ירד על הכול, אישה ואיש נער וזקן. הנשים אינם לוקחים חלק בלוויה, ומתייפחים בבתים פנימה. על האדם הנערץ ביותר על כולם.

אבי העניים, וסנגורם של החלכאים והנכאים. אבי היתומים, ודוברם של האלמנות. כי לעתים תכופות את הפרוטות האחרונות שלו היה מוציא למענם. רבי אברהם " היה לאגדה בחייו, וסיפורים לעשרות התהלכו מסביבו. הביאנו כאן אחדים מסיפורי העם, המעידים על דרך אצילותו של הרב זצ"ל.

להלן מספר סיפורים שבפי העם המתארים נכונה את רבי אברהם אישיותו ואופיו :

ערבים זה לזה.

בתלמוד תרה היה מלמד אחד בשם רבי אלעזר, האיש התפרנס ממשכורתו הזעומה, סבל מחסור ועוני, ונפטר בדמי ימיו. רבי אברהם היה מודע למצוקת העוני והדלות שבה היה חי רבי אלעזר ז"ל, והתעצב מאוד על פטירתו. אחרי הלוויה, ביקש מהקהל להתלוות אליו לבית הנפטר, להתפלל שם מחנה. ושם הרב נשא דרשת תוכחה לקהל, "מדוע צדיק אבד ואין איש שם לב". פתח ואמר : הנה כעת באשר עיניכם הרואות את המצוקה שבה היה חי החכם ובני משפחתו. הוא ועוד הרבה ממאוד עיניים בעיר הזאת, ומהמעט שעשינו למענם, אינו מספיק כי הם זקוקים למלוא העזרה הראויה לבני אדם מהוגנים. מנהג היה במראקש בשעת ההלוויה או אחרי ההספד, החברה קדישא מתרימה את הציבור, לצורכי סעודת ההבאה לאבלים. דבריו של הרב באותו מעמד, עשו רושם כביר על הנוכחים, הלב והכיס נפתחו יחד, ונאסף סכום גדול ונכבד. רבי אברהם ז"ל התרגש מגודל הסכום שנאסף, ופתח בבכי חרישי. דממה כבדה השתררה במקום, איש לא הבין מה פשר הבכי.

הרב הסתכל בעין בוחנת על סכום הכסף שנאסף, ואמר בקול ממרר בבכי, שערו נא בנפשכם מתי רבי אלעזר ראה סכום כזה בחייו אם בכלל ! ומה היה רבי אלעזר יכול לעשות בזה, מי יודע לו היה לו סכום כזה, כמה זמן היה עוד ממשיך לחיות בתוכנו. הלא על כגון זה נאמר "וצדקה תציל ממוות" תרתי משמע, במיוחד כשהיא באה בזמן. הלא אנחנו בני ישראל ערבים זה לזה, המצב הזה של רבי אלעזר ואחרים, הוא ראי שמשתקף הפרצוף שלנו. איך זה קרה שהעלמנו עין, למה אנו ממתינים עד שיבואו אלינו העניים לפשוט יד? במקום שאנו נקדים ונעמוד על מצוקתם !. באותו מעמד ציווה למנות אפוטרופוס מהמכובדים לטיפול ביתומים ובמשפחה. זו הייתה דרכו של רבי אברהם ז"ל מתריס ומדרבן את בעלי היכולת לשאת בנטל הכבד של עניי העיר. המחבר – את הסיפור שמעתי מפי יצחק אזולאי, חבר ועד הקהילה לשעבר.

הבקשה האחרונה.

מעשה ביהודיה שהתחתנה עם מושל העיר המוסלמי, וחיתה אתו עד יום מותה. בקהילה איש לא ידע, וספק אם היה אכפת לאיש אם תקבר בבית עלמין שלהם של המוסלמים. אלא שהדבר כאב לאחיה ובא בבקשה אל רבי שלום הלוי ראש חברה קדישא,  לארגן לוויה וקבורה כמנהג ישראל.

בקשה זו העמידה את החברה קדישא בפני בעיה היכן לקבור אותה, מה גם שהמשפחה בעלת אמצעים ויש לה יד ורגל אצל השלטונות. לאחר התלבטות הוחלט לקבור אותה בחלקת המסופקים, שם אין בוררים מקום כשלהו, לאל זורקים " מכוש " ואפוה שהוא נופל שם קוברים.

כשנודע הדבר לאחיה של הנפטרת, נעלב האיש שאחותו תקבר בדרך בזיון, הרעיש עולמות וצעק, לא יקום ולא יהיה. הלך והעביר את הטיפול לבעלה, והלה התלונן אצל " הפחה אלגלאווי ", המחייב את החברה קדישא לקבור את האישה לפי רצונו של אחיה, ברוב עם והלוויה מכובד. ואל עוד, אלא ראש חברה קדישא בכבודו נדרש בצו מלכותי להספיד אותה . רבי שלום הלוי ראש חברה קדישא, לא ידע איך לעשות בפקודה של " הפחא ", והלך לטכס עצה עם רבי אברהם אביטבול. רבי אברהם ז"ל הרגיע את רבי שלום שהיה נסער. באומרו : מוטל עלינו צו של מלכות, לכן יש לפעול בחוכמה ובתבונה להידבר עם אחיה היהודי ונשמע מה בפיו. רבי אברהם שלח לקרוא לאחיה של הנפטרת, ופנה אליו בלשון חיבה : שמע בני, אחותך תובא לקבר ישראל, אולם אתה מודע לכך שזה לא על פי דין אלא מכוח הצו המלכותי.

ואני שואל אותך האם באמת בזה אתה רוצה ! ואם אכן עולה על דעתך שיש בכוחי להכריח יהודים לצעוד אחרי מיטתה של המנוחה נגד רצונם ? וגם לו יכולתי האם התיקון שאתה רוצה לעשות זה יעזור לעילוי נשמת אחותך האומללה ?

היהודי האח של הנפטרת נשבר למשמע דברי הטעם והתוכחה מפי רבי אברהם. הלאה אמר שזו היא בקשתה האחרונה להיקבר כיהודיה, ולכן הוא מבקש מהרב למצוא פתח למילוי בקשתה. רחמי הרב נכמרו למצבה הקשה של המשפחה ופסק : א. ראש החברה לא ידרוש על הנפטרת, כי הוא לא דרשן, ואני מוכן לדרוש עליה, אך מטבע הדרשה להבליט זכויותיה של הנפטרת.

האח שהשתכנע מדברי הרב,ביקש מהרב להציע למשפחה תיקון לנשמתה של הנפטרת. בתגובה אמר הרב, זה לא דבר שעושים ביום אחד, זה תהליך ונדון בו בימי האבל, אולם לדרשה של היום אני זקוק לזכויות שמומשו, ומה אני יכול לספר על המנוחה ?

מבלי שיהיו בידי מקצת מהזכויות ללמד עליה ?. האל שאל מה אני יכול לעשות בנידון ? הרב ענה לטווח ארוך אני לא אדבר כעת, הרב הוציא רשימה מכיסו, של כל עניי העיר ואמר : היום יום חמישי בגלל טיפולי בבעיה של הנפטרת, נבצר ממני לדאוג להם לצורכי שבת, ואם המצווה הזו תבוא על ידך, הרי פתחת לי פתח לדברים לומר לזכותה של הנפטרת. והנה גם אנו וגם ראש החברה נוטלים חלק במצווה ותורמים מאה פראנק כל אחד לעניי העיר ולעילוי נשמתה. אחיה של הנפטרת התלהב מהרעיון, והוציא סכום נכבד שהיה בו מספיק והותר לחלוקה לעניים באותו שבוע.

והתחייב לבוא כל יום לבית הכנסת להתפלל במניין, ולומר קדיש לעילוי נשמתה במשך כל השנה. הקול נשמע במללאח שרבי אברהם אביטבול עצמו ידרוש על הנפטרת השנויה במחלוקת, ומרבית הציבור רץ להשתתף בהלוויה, לשמוע מה ידרוש רבי אברהם על עלובה זו. בדרשתו פתח ואמר : נפלאים דרכי ה', מי היה מעלה על דעתו שנעמוד במעמד מכובד כזה, למלאות את רצונה של הנפטרת לבוא לקבר ישראל, וגזירות שלמטה אינן אלא מימוש של הוראה שבאה עלינו מלמעלה ! כין אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כך גוזרים עליו מלמעלה. בידינו לעשות למתק את הדינין, ולגלגל זכויות על ידי זכאי. ובוודאי דינא דמלכותא דינא, ואם לא כך, מי היה אומר שלזכותה של הנפטרת ידובר היום, על הזכות שבאה על ידה. הרבה עניים בעירנו יערכו שולחן השבת, ועוד משפחתה של הנפטרת מבטיחים לעילוי נשמתה לעשות רבות בנידון. הרב נשא דרשה על מעלת הצדקה והחובה על כל יהודי להשתתף בה בסתר ובגלוי. סיפור המעשה שמעתי מפי שנו של ראש חברה קדישא רפאל הלוי מרמלה – הערת המחבר.

אבני זכרון לקהילת מראקש- רבי אברהם אביטבול-חביב אבגי-עמ'צב-צה