להאיר באור החיים – למגילת אסתר.מאת: הרב משה אסולין שמיר."ליהודים היתה –       אורה ושמחה, וששון ויקר"

 להאיר באור החיים – למגילת אסתר.

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

"ליהודים היתה –

       אורה ושמחה, וששון ויקר" (מ' אסתר ח, טז).

"מגילת אסתר" – גילוי ההסתר בהיסטוריה היהודית.

השנאה התהומית של עמלק ושותפיו לישראל – לאורך הדורות,

והדרכים האמוניות להינצל ממנה – ע"י אחדות בעמ"י.

טענת המן: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד" (מ. אסתר ג, ח) – עם מפולג.

התיקון: "לך כנוס את כל היהודים" (מ. אסתר ד, ט"ז) – אחדות העם.

בכוח האחדות בעמ"י – תתבטל הגזרה" ('מנות הלוי' למ. אסתר, לרבי ש. ה. אלקבץ).

"חבור עצבים אפרים – הנח לו" (הושע ד, יז)

 שאפילו בשעה שישראל עובדים ע"ז ויש שלום ביניהם,

 אומר הקב"ה – אין רצוני ליגע בהם" (דרך ארץ ז, לז).

רבנו חיים בן עטר בעל "אור החיים" הק' כותב בספרו "ראשון לציון" למגילת אסתר, שגם אחשוורוש שנא יהודים כמו המן, רק שלכל אחד מהם היה תפקיד במזימה האנטישמית להשמדת היהודים:

המן העמלקי רצה להשמידם מבחינה פיזית כמו היטלר ימ"ש, ולכן "הפיל פור הוא הגורל", ויצא לו בחודש אדר, חודש בו נפטר משה רבנו הכולל בנשמתו את כלל נשמות עם ישראל, ואילו אחשורוש רצה להשמידם תחילה מבחינה רוחנית, כמו היוונים.

לקראת סיום "המשתה לכל שריו ועבדיו", אחשורוש מחליט להזמין את היהודים, כדי לבולל אותם מבחינה רוחנית.

רבנו האוה"ח הק' לומד זאת מהכתוב: "ובמלאת הימים האלה עשה המלך – לכל העם" = עם ישראל.

אחשורוש גם רצה למנוע מהיהודים את המשך בנין בית המקדש השני, בו החלו זרובבל בן שאלתיאל וישוע בן יוצדק, ככתוב: "ובמלכות אחשורוש בתחילת מלכותו, כתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלים" (עזרא ד', ו').

 ב"סדר עולם" (כט) נאמר, שכותבי השטנה נגד היהודים, היו עשרת בני המן.

כידוע, כורש זקנו של אחשוורוש, הכריז על הקמת בית המקדש השני כדברי הכתוב: "ובשנת אחת לכורש מלך פרס, לכלות דבר ה' מפי ירמיה, העיר ה' את רוח כורש מלך פרס, ויעבר קול בכל מלכותו וגם במכתב לאמר… כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלוקי השמים, והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלים אשר ביהודה" (עזרא א' א'). 

מתוך עיון קצר בהיסטוריה היהודית של הדור האחרון, ניתן להיווכח די מהר ב"שיתוף פעולה" דומה, בין הנאצים שתכננו ואף רצחו מיליוני יהודים, ומצד שני אנגליה וארה"ב שלא היו מוכנים להפציץ את מחנות ההשמדה, למרות שידעו על המתרחש.

גם כיום, יש לנו את פרס ההולכת בעקבות המן הפרסי, ומכריזה השכם והערב על השמדתנו,

 ומצד שני,  התמיכה הגורפת של נציגי רבות מהאומות "המתורבתות".

רבנו אוה"ח הק' אומר: אחשורוש ראה שתמו 70 שנות גלות בנ"י לאחר החורבן ולא נגאלו, כפי שאכן הבטיח ה' ע"י הנביא: "כה אמר ה' לפי מלאת לבבל 70 שנה, אפקוד אתכם" (ירמיה  כט, י): 45 שנות מלכות נבוכדנצאר, 23 שנות אוויל מרודך {שנים הכוללות שאר המלכים שמלכו עד אחשוורוש: כורש, כנבוזי, דריווש הראשון}, 2 שנים של אחשוורוש = 70 שנה.

את זה לומד רבנו מהכתוב: "בימים ההם" = "ב' – ימים" = ב' שנים. המילה "ימים" בתנ"ך, רומזת לשנה ככתוב: "ימים תהיה גאולתו" (ויקרא כה' כט').  לכן, "בשנה השלישית כשבת המלך" = שנתיישבה דעתו כדברי הגמרא. הוא עשה המשתה בו השתמש בבגדי כהונה וכלי המקדש, כדברי הגמרא (מגילה יב' ע"א)  לפס' "בהראותו … את יקר תפארת".

רבנו אוה"ח הק' אומר שהמשתה השני שנמשך שבעה ימים: "ובמלאת הימים האלה עשה המלך לכל העם הנמצאים בשושן הבירה למגדול ועד קטן – משתה שבעת ימים בחצר גינת ביתן המלך" (א, ה), נעשה כדי להחטיא את ישראל. וכדברי קדשו: "כי משתה זה שעשה של ז' ימים, לישראל עשאו. וכבר ידוע הוא כי ישראל פרושים הם ממאכל האומות, והוא הרשע, רצה שישראל יהנו מסעודתו – כי בזה ישתקעו בגלות תחת ידו… ואשר על כן היה מתחכם לבל תהיה להם ארוכה למחלתם, שיאכלו מאכלות אסורות נבילות וטריפות… ובעוונות יצאה מחשבתו לפועל, ונתחייבו כליה. לולא מרדכי שעמד לימין אביון" (רבנו חיים בן עטר. ראשון לציון, מגילת אסתר א, ה. ע"פ ילקו"ש ריש פרק ו').

רבנו מדגיש שאחשורוש עשה הכל בחכמה, שבנ"י יבואו מרצונם למשתה. אחרת הם בבחינת "אונס רחמנא פטריה".

היהודים בממלכה, ראו "כי טוב ליבם ביין הפרסי", סירבו לעלות לא"י בימי עזרא ונחמיה, ובעצם עלתה רק "דלת העם". שמות הגיבורים הראשיים במגילה: מרדכי {מורדוך} ואסתר {אסתריס} מזכירים שמות אליליים פרסיים. אסתהר בפרסית – ירח {אל הירח}.

כמו כן, "אסתר המלכה, ומרדכי יושב בשער המלך" – בתפקיד של שר, משקפים תפאורה של "יהודי אמריקה של אז, היושבים על סיר הבשר". הקב"ה מזעזע אותם עם פרשת המן העמלקי, כדי להתעורר מהישיבה בגלות, היות והמזבח כבר הוקם בבית המקדש השני ההולך ונבנה בירושלים, ע"י זרובבל וחבריו.

מוסר השכל: יש לקרא את מגילת אסתר בעיון רב לא רק ברובד הגלוי, אלא גם ובעיקר ברובד הסמוי, היות והיא נכתבה ברוח הקודש ע"י מרדכי היהודי בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני, שהיה מאנשי הכנסת הגדולה, ומוצאו מזרע שאול המלך מבנימין. הגמרא מביאה סימוכין רבים לכך

כזכור, שאול המלך לא השמיד את עמלק כפי שציווה אותו ה' ע"י שמואל הנביא, והנה צאצאיו מרדכי ואסתר, נאלצים שוב להתמודד עם המן העמלקי לאחר 520 שנה.

במהלך המלחמה, לא שלחו את ידם בביזה ככתוב "ובביזה לא שלחו את ידם" (אסתר ט, טז).

כל זאת, כדי לתקן את חטא שאול וחייליו שחמלו על אגג העמלקי, ושלחו את ידם בביזה, ככתוב: "ויחמול שאול והעם על אגג ועל מיטב הצאן והבקר… (שמואל א, טו, ט).

שאול טען בפני שמואל הנביא, שהעם חמל על הצאן והבקר, כדי להקריבו לה'. שמואל ענה לו: "החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקול ה'. הנה שמוע – מזבח טוב. להקשיב – מחלב אילים" (שמואל א. טו, כב)

מוצאו ושלטונו של אחשורוש.

אירועי המגילה התרחשו בתקופת אחשוורוש ששלט באימפריה הפרסית במשך 20 שנה בין השנים: 485-465 לפנה"ס (דעת מקרא. מבוא למגילת אסתר מאת פרופ' גבריאל חיים כהן). הוא התמנה למלך לאחר שאביו דריוש הראשון יצא למלחמה נגד מצרים בה נהרג. אחשוורוש בנו המשיך במלחמה ואף הצליח לכבוש אותה, דבר המסביר את הרקע למשתה היין שנמשך 180 יום. בכך הוא רצה לבסס את מעמדו באימפריה שהתרחבה.

לגבי מוצאו של אחשוורוש ותקופת שלטונו, ישנן דעות רבות במדרשים: דעה אחת אומרת שהיה בנו של כורש. דעה רווחת יותר, אומרת שלא היה מזרע המלוכה, ושימש כשומר הסוסים של בלשאצר, ועם הזמן תפס את השלטון.

ב"סדר הדורות הקצר" (עמ' סח) מאת הרב שלמה בניזרי נאמר שאחשורוש מלך 14 שנה. (בין השנים 354 – 368 לפנה"ס).

"אלו ואלו – דברי אלוקים חיים" (עירובין יג ע"ב), כדברי הגמרא לגבי דברי בית שמאי ובית הלל.

שמו הפרסי של אחשורוש הוא "חשיארש", ואילו בפי היוונים כסרכסס.  

בפי היהודים כונה "אח-שורוש", היות "וכל מי שזוכרו – חש בראשו" {כואב לו ראשו} כדברי חכמים (אסתר רבה א, א. מגילה יא ע"א). ועוד אמרו במדרש: אחשו-רוש = שנעשו כולם רשים ודלים בימיו, היות והוא רושש את העם בגלל גובה המיסים ששילמו למימון שיגעונותיו: כיבושי נשים וארצות.

אשתו "ושתי" – הייתה ביתו של בלשצאר, ונינתו של נבוכדנצאר, דבר המסביר את מעמדה הרם וסירובה להתייצב לפניו, ואילו אמו "אטוסא" הייתה ביתו של כורש זקנו, דבר שהקנה לו מעמד מכובד, כך שנבחר לשמש כמלך, למרות שלא היה הבכור (דעת מקרא. מבוא למגילת אסתר).

                    "זכור את אשר עשה לך עמלק" (דברים כה, יז – יט).

     עמלק של המן הגגי – ועמלק של ימינו.

בשבת הסמוכה לפורים, תחול "שבת זכור" בה מצווים מדאורייתא לזכור את מעשי עמלק על ידי קריאה בספר תורה. משתדלים להוציא ספר תורה מהודר לשם כך, בו קורא המפטיר בספר שני את פרשת "זכור", ואחר כך קוראים בהפטרה מתוך ספר (שמואל א טו) המתאר את מלחמת שאול בעמלק, חטאו וקריעת המלוכה משאול וזרעו.

אין שום איסור בתורה הדומה לציווי הכל כך מפורט, כמו הציווי למחות את עמלק: "זכר… ולא ירא אלוקים… תמחה את זכר עמלק… לא תשכח". לא רק שנזכור, אלא גם נמחה, וגם לא נשכח לאורך ההיסטוריה.

עמלק "מלווה" את עם ישראל מאז יעקב אבינו, כאשר עשיו – הסבא של עמלק, שולח את אליפז בנו להרוג את יעקב בדרכו לחרן. יעקב ניצל, רק לאחר שהעביר לו את כל רכושו, בבחינת "עני חשוב כמת". 20 שנה אחרי זה, עשיו עורך "קבלת פנים" צבאית ליעקב אבינו וב"ב החוזרים מלבן הארמי, ומנסה לחסלם. לאחר יציאת עמ"י ממצרים, עמלק מתייצב על משמרתו ונלחם עם ישראל ברפידים (שמות בשלח יז, ח –טז) וכו'.  עמלק מתגלה שוב, בדמותו של המן האגגי.

רמז לגרמניה הנאצית המזוהה עם עמלק, מופיע בגמרא (מגילה ו ע"א) לפסוק: "אל תיתן ה' מאווי רשע, זממו אל תפק" (תהלים קמ, ט): "אמר יעקב לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, אל תיתן לעשיו הרשע תאוות לבו. זממו אל תפק – זו גרממיה של רומי". ויש גורסים "גרמניה של רומי". סימוכין לכך, המקרה דלהלן:

במשפטי נירנברג לאחר השואה, עמדו לדין 23 פושעי מלחמה נאציים, 11 מתוכם נידונו למוות. היה צפוי שיוצאו להורג ע"י כיתת יורים כמקובל במשפט צבאי, אבל הוחלט לבסוף לתלות אותם. אחד מהם, הצורר ה-ר-מ-ן = {המן רשע} גרינג ממקימי הגסטפו, התאבד בכלאו שעתיים לפני ביצוע גזר הדין, כך שביום כ"א תשרי תש"ז  {1946} – יום הושענא רבה = יום החיתום, נתלו רק עשרה, מעין  מהדורה חוזרת של עשרת בני המן שנתלו על העץ.

שנת תש"ז אכן רמוזה באותיות הקטנות בשמות עשרת בני המן שנתלו במגילה: פרשנדתא, פרמשתא, ויזתא = ת – ש – ז 1946. האות ו' במלים "ואת" המופיעה בבני המן, רומזת לריבוי, היות ומבחינה תחבירית היא מיותרת. זה גם רומז לאלף השישי בו הצוררים הנאציים נתלו. גם המילה "ואת" המופיעה לפני כל אחד מבני המן, באה לרבות כדברי רבותינו (סוטה יז, ע"א), היא רומזת על תליית עשרה אנשים נוספים, בנוסף לעשרת בני המן.

מעניין לציין, שאחד הנידונים הגרמניים יוליוס שטרייכר שבמשך למעלה מעשרים שנה הפיץ שנאה נגד העם היהודי בעיתונו "דר שטירמר" בו שימש כעורך, אמר לפני שחבל התלייה נכרך על צווארו: "חג פורים 1946". 

 כל זה מסביר את דברי חכמים ש"אסתר ברוח הקודש נאמרה" (מגילה ז ע"א).

כעמלק של ימינו, מהווים כנראה, האיאטולות מאירן/פרס – צאצאי המן הרשע המכריזים השכם והערב על רצונם להשמיד את ישראל ללא כל התגרות מצדנו, כמו "קבלת הפנים הצבאית העמלקית" לה זכינו" עם יציאתנו ממצרים.

המסר המרכזי במגילת אסתר – לדורנו.

"נס פורים היה הכנה לבית שני…

             ויהיה לעתיד לבוא – נס כזה קודם הגאולה" (ה"שפת אמת").

הרבי מגור מחבר "השפת אמת", כותב על פורים: "נראה כי נס פורים היה הכנה לבית שני. כי היה צריך להיות כוח ועוז לב … וכן אפשר שיהיה לעתיד לבוא נס כזה קודם הגאולה כמו שאמרו חז"ל: מעמיד עליהם מלך קשה כהמן… שנס כזה הכנה לגאולה".

לדבריו, הגאולה אינה באה על מגש של כסף, אלא יש צורך בכוחות רוחניים ="עוז לב", ופיזיים = "כוח". כלומר, יש צורך בתעוזת המנהיגות נגד עמלק, והכנות צבאיות מצד שני. לכן, הקב"ה זימן להם את גזירת המן שהובילה אותם לתשובה שלמה וקבלת התורה שבע"פ מרצון: "קיימו וקיבלו עליהם". וכן ניתן להם ניסיון צבאי שהרגו באויביהם.

רבנו החיד"א שיום ההילולוה שלו חל ביום י"א באדר לפני פורים אומר:

פורים – רומז לחגי ישראל.

פורים – מקיף את כל החגים: פ = פסח,  ו = וסוכות,  ר = ראש השנה, י = יום כיפור מ = מתן תורה.

"בראש השנה –  ספרי חיים ומתים נפתחים, וכאן בפורים – נידונים אם לקיים הגזרה, אם להינצל.

יום הכיפורים – מחילת עוונות, וכאן בפורים – נמחל להם מה שנהנו מסעודתו של אותו רשע.

סוכות – וכאן נכנסו תחת כנפי השכינה, ובמגילה מסופר על 'ורבים מעמי הארץ מתייהדים…'

 ואפשר דלכך בחרו לקרות פורים על שם הפור, ולא קראו שם העצם, כי ראשי תיבות פורים = פסח וסוכות, ר"ה, יוה"כ, מתן תורה ודו"ק" (דבש לפי, מערכת פ', ב').

"על כן קראו לימים האלה פורים – על שם הפור…" (אסתר ט, כו).

עם ישראל – גורלו של הקב"ה.

רבנו החיד"א שואל: הרי כל החגים נקראים על שם ההצלה: פסח – על שהקב"ה פסח ודילג על בתי בנ"י במכת בכורות. סוכות – סוכות וענני כבוד במדבר. פורים לעומת זאת, נקרא ע"ש הפור והגורל שעשה המן, דבר המזכיר את צרת היהודים. כמו כן, הרי הפס' מדבר על הפור, ולמה מרדכי קורא לו במגילה "פורים"?

רבנו החיד"א משיב: ישנם שני גורלות: גורל המן וגורל הקב"ה הגובר עליו. עם ישראל נחשב לגורלו של הקב"ה ככתוב: "כי חלק {גורל} ה' עמו – יעקב חבל נחלתו" (דברים לב, ט).

לאור זאת, נבחר השם 'פורים', רבים של פור – אחד של הקב"ה, ואחד של המן ('דברים אחדים'. דרוש כ"ד ד"ה 'ואל קוטב').

"והימים האלה נזכרים ונעשים –

בכל דור ודור, משפחה ומשפחה…" (אסתר ט, כח).

האורות של פורים, מאירים מידי שנה בשנה.

כנ"ל בכל חג וחג מחגי ישראל. (רבנו האריז"ל).

האורות של כל חג, מאירים בכל חג כדברי רבנו האר"י הק' לפס' הנ"ל. הרעיון מופיע גם אצל החיד"א ('לב דוד' פכ"ט). על כך אומר רבי מנחם מנדל שניאורסון: "איתא בכתבי האריז"ל, שהעניינים הכלליים {כמו החגים}, ואפילו העניינים הפרטיים, אם הם נוגעים לכלל שאירעו בזמן מסוים בשנה מיוחדת, הנה כאשר "הימים האלה נזכרים"… בהתעוררות המתאימה ע"י התבוננות וסיפור המאורעות שאירעו אז,  הנה ע"י זה "נעשים", שענין זה חוזר ונשנה עוד פעם" (תורת מנחם יב. שנת תשי"ד חלק שלישי. שיחת יום ג' פ' פנחס, י"ב תמוז התשי"ד).

כל זה כמובן, לאלה שנוהגים בקדושה ובטהרה בחג, כדברי החיד"א בהמשך.

. רבנו החיד"א אומר על כך: "ועוד רמזתי לפנים, להורות כי בפורים צריך שיהיה הכל ביראת ה', לתת הודאה על אשר הצילנו מעוכר ישראל המן. ויהיה שווה אצלנו קול שופר בר"ה – לקול מגילה בחדא מחתא מחתינהו, להיות פורים כמו ראש השנה ביראת ה'" (החיד"א. כיסא דוד, דרוש "כ"ד ד"ה ועוד).

כיפורים = כמו פורים. את השגות כיפורים נוכל להשיג ע"י שמחה בעבודת ה' בפורים (תיקוני הזהר פ"ו).

פועל יוצא מהאמור לעיל: צריכים רק להכין את כלי הקיבול הרוחניים והמעשיים, כדי לקבל את אותם אורות.

המן האגגי של ימינו = רבים מהמנהיגים הפרסים וגרורותיהם כמן חיזבאלה וחמס הצועקים מעל כל במה, שרוצים להשמיד את מדינת ישראל, ואף פועלים במרץ רב. הם אף משחיתים ממון רב כדי להשיג פצצה גרעינית לביצוע זממם.

המנהיג הפרסי כיום הוא: "ח/המנ –אי = המן. אי של המניות

 אחשוורוש של ימינו = מהווים רבים מראשי אדום האירופאיים, המשתמשים במשחקי ניטראליים, אבל מאחורי הקלעים, הם תומכים בשונאינו העמלקים, וחורשים את רעתנו.

הפתרונות לבעיית עמלק בימינו – אחדות ומנהיגות.

"לך כנוס את כל היהודים"

 לכנס ולאחד את היהודים המפולגים (דברי אסתר למרדכי).

   אומרים חז"ל שרק מרדכי היהודי קלט את גודל האחריות מהשואה ההמנית הקרבה, ולכן החליט לקחת פיקוד  

 ולפעול בכל החזיתות: פקודות לאסתר מול אחשוורוש. אסתר גוזרת על היהודים לצום 3 ימים – יד, טו, טז בניסן "שנפלו" גם על "ליל סדר פסח", כך שבאותה שנה לא קיימו מצוות אכילת מצות – "אל תאכלו", ולא שתו ארבע כוסות – "ואל תשתו" כדברי אסתר, כך שנשארה להם רק מצוות "אכילת מרור העמלקי, וקריאת "והגדת לבניך" מתוך זעקה.

אסתר פקדה על מרדכי: "לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן, וצומו עלי  ואל תאכלו ואל תשתו שלושת ימים לילה ויום. גם אני ונערותי אצום כן, ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת, וכאשר אבדתי אבדתי" (מגילת אסתר ד, טז).

הרעיון מובא גם ע"י החיד"א ('מראית העין', מגילה י"א.)

 "אל תאכלו" – לא לקיים מצות אכילת מצה. "אל תשתו" – לבטל מצות ארבע כוסות יין.

  "לך כנוס את כל היהודים" = כנס ואחד את בני ישראל באחדות גמורה ביניהם, ובאחדות עם הקב"ה, כדברי רבי שלמה הלוי אלקבץ בספרו "מנות הלוי" על מגילת אסתר. כל זה יתקן את הקטרוג של המן האגגי שאמר על עמ"י: "ישנו עם אחד – מפוזר ומפורד בין העמים" – כלומר, עם ישראל שתפקידו עלי אדמות להיות "אחד" = מאוחד, מתנהג בחוסר אחדות, כעם מפורד ומפולג.

"אחד היה אברהם" (יחזקאל לג). מרדכי ואסתר כיוונו בדבריהם "לך כנוס את היהודים" – לעורר את זכות אברהם אבינו, שהיה בבחינת סוד האחדות, והראשון שהפיץ את האמונה בא-ל אחד.

שני גואלים: אסתר ומרדכי.

הרב חרל"ף (מי מרום – מעייני הישועה פרק י"ח) אומר על כך: בגאולה, יש צורך בשני מנהיגים:

משה ואהרון, מרדכי ואסתר, אליהו ומשיח. המשותף לאותיות הפותחות את שמם, הביטוי א-מ. אבא מטפל ברוחניות הילדים, ואימא מטפלת בגשמיות.

על שני המנהיגים בגאולת מצרים אומר הילקוט בסוף מלאכי: "אמרו ישראל בגאולה הראשונה. כתיב "שלח משה עבדו, אהרן אשר בחר בו" (תהלים קה, כו). שלח עכשיו {לגאולתנו}, שניים כנגדם. "שלח אורך ואמתך – המה ינחוני, יביאוני אל הר קדשך". כלומר, אם תשלח את שני הגואלים ביחד, ישחררו את הגוף והנפש יחד. וכמו כן, יביאו גאולה גם לא"י, וגם להר הקודש – הר המוריה. והקב"ה משיב להם: "הנה אנוכי שולח לכםאת אליה הנביא לפני בוא יום ה' – הגדול והנורא" (מלאכי ג, כג). הגדול – גאולת א"י – "כי גדול יום יזרעאל" (הושע ב). והנורא – גאולת בית המקדש. "מה נורא המקום הזה".

תפקידו של אליהו הנביא יהיה – לאחד את הלבבות. לכן, כשמתחילה ההתעוררות לבניין ארץ ישראל, מוטלת החובה לעבוד על שדה העבודה של אליהו הנביא, ולאחד הבנים עם האבות, והאבות עם הבנים, בבחינת הכתוב: "זכרו תורת משה עבדי אשר ציוויתי אותו בחורב על כל ישראל חוקים ומשפטים. הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא…" (מלאכי ג, כב – כג).

ידוע שלאבות יש יותר ניסיון לעומת הצעירים. לכן, אליהו הנביא יהיה האיש שיאחד את האבות והבנים מסביב לאמונה המשותפת האלוקית.

מנהיג אחד מטפל ברוחניות של העם כמו – משה, מרדכי, משיח.

השני מטפל בהנהגה הפנימית כמו – אהרון, אסתר ואליהו.

מעין סיכום לבעיית עמלק בימינו.

הבעיה: עמלק = 240 = ספק. מעורר בנו ספקות באמונה.

הפתרון: התרת הספקות באמונה בקב"ה.

"אין שמחה כהתרת הספקות"

 "מאור עיניים – ישמח לב…" (משלי. טו, ל).

הארת עיניים בדבר המסופק – תביא לידי שמחה.

מהות עמלק, באה לידי ביטוי בספקות שלנו באמונה בקב"ה.

ברגע שנתיר את הספקות שלנו, הן בנושא אמונתנו השלמה בבורא עולם, הן בנושא אמונתנו בתורתנו הקדושה,

והן בנושא נחלת אבותינו על כל גבולותיה, לא תהיה תקומה לכל אויבינו הרבים.

 והכל צריך להתקיים מתוך אחדות בעמ"י, כדברי אסתר למרדכי: "לך כנוס את היהודים" – לך תאחד אותם.

לכן, השם "בית הכנסת" ולא בית תפילה. קודם יש להתכנס ולהתאחד, ורק אחר כך להתפלל,

 כדברי האר"י הק' (שער הכוונות. חלק א שער השישי. הקדמה אחת קטנה), לפס': "ויקרבו כל העדה – ויעמדו לפני ה" (ויקרא ט, ה).

רק לאחר שמתקרבים איש לרעהו בבחינת "ואהבת לרעך כמוך", זוכים לעמוד לפני ה'.

 רק אז, נוכל לזכות בעזהי"ת לגאולה מתוך "אורה ושמחה וששון ויקר".

 הנתונים הבאים במגילה –

 רומזים לכך שמגילת אסתר נכתבה ברוח הקודש.

167 פסוקים במגילה – כנגד דברי שאול לשמואל: "חטאתי… כבדני נא נגד ז-ק-נ-י…" = 167.

159 פעמים המילה ה-מ-ל-ך בוואריאציות שונות. = ק-נ-ט = 159 = ט.נ.ק תשועות מהמלך הקב"ה.

17 פעמים המילה מ-ש-ת-ה = טו"ב. כנגד 17 פעמים בה מופיעה המילה משתה בתנ"ך.

53 פעמים מופיעה המילה א-ס-ת-ר, וכן מ-ר-ד-כ-י. = ג"ן. גן עדן, "דודי ירד לגנו".

54 פעמים המילה ה-מ-ן = דן = 54. דינו של "ראש גוים עמלק", בתליה.

4 פעמים  ז-ר-ש הרשעה. ד'דין לאשתו הרשעה של המן.

9 פעמים ו-ש-ת-י = ט = ט-ומאה.

28 פעמים א-ח-ש-ו-ר-ו-ש = "כ-ח, לרמוז על ה- כ-ח האכזרי של אחשורוש.

"אעשה נפלאות"

לרבנו החיד"א – רבנו חיים יוסף אזולאי ע"ה

 ורבו הנערץ – רבנו "אור החיים" הק'.

יום ההילולה של החיד"א – י"א אדר

רבנו החיד"א מספר שכאשר שהה בליוורנו שבאיטליה לעת זקנותו, הגיעו אליו בני זוג כדי להתדיין בפניו.

הבעל חשד באשתו שנסתרה עם אדם אחר, וביקש לגרשה. האישה טענה לעומת זאת, שלא היו דברים מעולם.

לאחר שרבנו שמע את טענות הצדדים, הוא הגיע למסקנה שהאישה אשמה. האישה לעומת זאת, עמדה על דעתה, ולא הייתה מוכנה לקבל את אשר פסק הרב.

החיד"א נזכר שמורו ורבו הנערץ רבנו "אור החיים" הק', ברכו  בכך שיהיה לו כוח קדושתו של כהן.

החיד"א ביקש שיביאו לו ספר תורה, והזהיר את האישה שהוא הולך לקרוא בפרשת סוטה. גם לכך האישה לא שמה את ליבה. כאשר הרב סיים לקרוא בפרשת סוטה בטעמים ובנגינות, וקרא בקול רם "ואת שטית וגו'",  בו במקום האישה החלה להתפתל מכאבים בבטנה, פניה מוריקות, ועיניה בולטות ככל הכתוב בפרשת סוטה.

אכן, האישה נאלצה להודות, כפי שהרב ראה מראש, ברוח קדשו.

לאור המקרה הנ"ל, התרבו מעריצי רבנו, והפכו את ביתו למקום קדוש.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 130 מנויים נוספים

מרץ 2019
א ב ג ד ה ו ש
« פבר   אפר »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  
רשימת הנושאים באתר