מורשת יהדות מרוקו

זק מחדדת את השאלות שהעלה בכתביו רבי משה קורדוברו: מדוע נענש עם ישראל בגלות? מהו תפקידה של השכינה? מה תפקידו של עם ישראל? רבי שלמה אלקבץ ורבי משה קורדוברו ייחדו במשנתם מקום מרכזי לבירור המשמעויות הרוחניות של גלות השכינה ותפקידה בזמן הגלות: בעיני רבי משה קורדוברו, גלות השכינה היא היעדר אור והיעדר זיווג וייחוד עקב חטאי בני ישראל, שאינם עושים את עבודתם לתיקון השכינה.

רבי משה קורדוברו אימץ את עמדתו של רבי שלמה אלקבץ באשר לתכלית החיובית של גזרת הגלות על עם ישראל ושל גלות השכינה. על פי אלקבץ, עונש הגלות הוא ביטוי לאהבה גדולה ולחסד רב של הקב"ה עם דאגה גדולה של האל המעניש, ומטרת העונש היא להביא לתיקונו של העם. מכאן שלגלות יש טעם חיובי לתפיסת רבי משה קורדוברו, כי אדם הפורש מדרכי התורה והמצוות אינו נענש בגיהינום אלא בעונש של גלות ושעבוד מלכויות, ועונש הגלות מביא לתיקונו שלו. כמו כן הוא הבחין בין גלות מצרים, גלות אשור וגלות בבל, שבהן בני ישראל לא חטאו ואור השכינה היה רב, לבין הגלות הנוכחית, בתקופתו של רבי משה קורדוברו, שבה הגלות היא החלטית ואור השכינה נסתם וכמעט אינו קיים, השכינה ירדה לגלות כדי לעזור לעם ישראל לעשות את התיקון, אך במצב של גלות שכינה החלטית השפע מסתלק לגמרי מהשכינה. הגלות הנוכחית, דהיינו בתקופתו של רבי משה קורדוברו, היא בעיניו המרה ביותר.

ההבדלים בין הגלויות השונות בעניין השפע שיורד מהשכינה מתקשרים לקבלת האור על ידי השכינה מספירות עליונות או נמוכות יותר, הכול לפי התקופה. בגלויות הקודמות הגיע השפע מספירת יסוד, ועתה, בגלות הנוכחית, התייבש השפע לגמרי ומגיע ממקום נמוך בהרבה, ודווקא לכן יש חשיבות עליונה לבני האדם להיות סמך לשכינה בגלות הנוכחית, שהיא קשה יחסית לגלויות קודמות, מכיוון שהיא החלטית, ולכן גם הענישה של מי שחוטא בתקופה זו תהיה בהתאם למי שלא ינסה להיות סמך ועזר לשכינה. במשנתו הקבלית של רבי משה קורדוברו השכינה, הנוכחות האלוהית בעולם, יורדת לשכון ממש בתחתונים ובנשמות בני ישראל כאשר הם עושים את עבודת הייחוד והופכים למשכנה של השכינה. על האדם מוטל התפקיד לעזור לשכינה להוריד את השפע, והורדת השפע תלויה במעשיו של האדם.

גלות השכינה הוא מצב שבו הייחוד בעולם הספירות של תפארת ומלכות אינו ייחוד גמור, ועל האדם מוטלת עבודת הייחוד מתוך בחירה חופשית בין טוב לרע. כשהאדם בוחר ברע ואינו עושה את עבודת הייחוד, השכינה נמצאת בגלות ומסתתרת במלאך מטטרון, שר הפנים, שמופיע בספרות הזוהר במגוון תפקידים. במצב זה כוחה המנהיג של השכינה נחלש, והאור המצוי בשכינה מן הספירות שמעליה הוא רק כשיעור האור שמטטרון יכול לשאת.

זק כותבת כי על פי רבי משה קורדוברו, האדם יכול להשפיע על השכינה בדרך של שמחה או בדרך של עוני, והשפעתו קשורה למיעוט הלבנה, המסמלת את השכינה, שהיא ספירת מלכות. במיעוט לבנה השכינה נמצאת בחוסר ובעוני וזקוקה לעבודת בני האדם שיעשו את עבודת הייחוד, ובעיקר לצדיקים ולמקובלים שיעזרו בתיקון השכינה.

רבי משה קורדוברו מצביע על דרך הנדודים של רשב"י ושל חבריו כעל דרך מקבילה לתיקון השכינה, ולרעיון התיקון יש משקל רב ובולט בחיבורו "אילימה". אנשי חבורתו של רבי משה קורדוברו ראו בעצמם את מחדשי החיים המיסטיים של חבורת רשב"י והתקרבו אליהם בתחושה של הזדהות מוחלטת בקרבתם לשכינה דרך הנדודים וההשתתפות במפעל המשיחי של החשת הגאולה.

לפי רבי משה קורדוברו, על המקובל מוטל לדבוק בשכינה ולתמוך בה, לגלות עימה ממקום למקום ולשמש לה מרכבה. הוא רואה את הגלות כבעלת תכלית חיובית ושליחות שעיקרה הוצאת הניצוצות מהקליפות, והצו המוטל עליו הוא לסייע לאלוהות, לקשר בין העולמות ולהנהיגם. מתפקידו של המשיח להשתתף בתהליך הגאולה ולהושיע את ישראל, וכשהמשיח מושך אליו את כל הייסורים הבאים על ישראל, ישראל מתכפרין: "וכראות המשיח צער ישראל בייסורין, מיד הוא רוצה להיות כפרתם ונכנס להיכל הזה ומושך עליו כל יסורים הראויים לבא על ישראל מחמת עונש עליון ודין אשר במידה זו ומושכם לעצמו וישראל מתכפרין".

אחד הסימנים המובהקים להתגברותה של תסיסה משיחית בימי רבי משה קורדוברו הוא העיסוק המרובה בחישובי קיצין, וחיבוריו משופעים בחישובים אלה. רבי משה קורדוברו מדגיש שהקב"ה יהיה הגואל והוא שיבנה את בית המקדש, שיהיה בניין רוחני, אבל גם מדגיש שהתערבותו של המקובל בתיקון העולמות העליונים חיונית ביותר לגאולה הלאומית באחרית הימים ולתיקון הקוסמי הכללי. בזמן הגאולה יתבטל יצר הרע וכולם יעסקו בעבודת הבורא ויהיו פנויים מעניינים גשמיים; הגאולה תדחק את מקומה של הגלות, והתחייה – את מקומה של המיתה. הנשמות יהיו מצורפות ומזוככות והתורה תהיה רוחנית וטהורה, דוגמת הלוחות הראשונים, והשכינה תאיר באורה המלא. לדעת מרוז, על פי רבי משה קורדוברו אפשר להחיש עקרונית את בוא הגאולה באמצעות מעשי בני האדם, אבל הזדמנות זו לא נוצלה באלף החמישי לבריאה, ולכן בדורו של רבי משה קורדוברו הגיע מועד "בעיתה".

ארץ ישראל בתפיסתו של רבי משה קורדוברו

ארץ ישראל, גם כמקום שמימי, מקבלת מקום חשוב בקבלת רבי משה קורדוברו, וגם ארץ ישראל הממשית, שאליה עולים ואליה עורגים, היא מקום לגאולה הפיזית של עם ישראל. את הרעיונות בשאלת ארץ ישראל הביע רבי משה קורדוברו בעיקר בספר "אור יקר", ולרבים מרעיונות אלה יש אחיזה בספרות הזוהר.

כמו רבי משה קורדוברו גם מקובלים אחרים ראו בארץ ישראל מקום שהקדושה בו קיימת לנצח למרות חורבן בית המקדש: הם ראו קשר ישיר בין חורבן יהדות ספרד ובין העלייה לארץ ישראל כחלק מגאולה ממשית ארצית. לכן החלה עליית מקובלי צפת לארץ ישראל אחרי גירוש ספרד, והיא הושפעה ממשנתו של רבי משה קורדוברו, שחווה על בשרו את העקירה שלאחר הגירוש. חוויה זו של הגירוש, לדעת זק, השפיעה על תפיסתו ההגותית בכל מה שנוגע לגאולה הלאומית של עם ישראל, ומשוקעים בה הלכי רוח המושפעים ככל הנראה מן האידאולוגיה של העלייה מספרד, שנתחזקה אחרי גזרות קנ"א.

התפיסה המשיחית בעקבות הגירוש הייתה נחלתם של רבים, ואצל רבי משה קורדוברו היא נבעה לא רק משאיפה דתית סגפנית לעזוב את כל טוב הגולה, אלא הייתה לו תחושת שליחות של גאולה. רבי משה קורדוברו ורבי שלמה אלקבץ ראו בזמן הזה של אחרי הגירוש שעת כושר בלתי חוזרת להחיש את הגאולה, ובעלייה לארץ ישראל ראו דרך להשיג מעלות רוחניות. הם ראו במה שחוו סימנים מובהקים של ימות המשיח: רבי משה קורדוברו קשר את הגאולה הלאומית של עם ישראל לתיקון בעולמות העליונים וכתב כי הגאולה תבוא רק אחרי הכנעת כוחות הרע והטומאה: "המאבק הלאומי של עם ישראל יסתיים כשעם ישראל כולו וארץ ישראל כולה יזכו לתיקונם המלא".

רבי נתן שפירא, מחבר "טוב הארץ", רצה לכתוב על חשיבות ארץ ישראל הממשית, ומצא מקורות בכתבי רבי משה קורדוברו, ולא בכתבי האר"י. עובדה זו מחזקת, לדעתה של זק, את מרכזיותה של ארץ ישראל הממשית בקבלת רבי משה קורדוברו. רבי שלמה אלקבץ ורבי משה קורדוברו ראו את ארץ ישראל כמהות מיסטית מיוחדת במינה, והנקודה הראשונה בבריאה הפכה אותה מארץ בעלת תכונות של דומם לארץ שתכונותיה של חי: "שלימות ארץ ישראל היא בעצמותה ממש כי היא הייתה הנקודה הראשונה בבריאה וכעניין הנני מטר על הארץ וכעניין אבן השתייה'." הנימה הקבלית המחדדת את הפער בין הטוב לרע משתקפת בהדגשה שעפר ארץ ישראל טהור ואילו עפר הארצות טמא, וכן אווירה טהור ואווירן טמא: "כי ארץ ישראל הוא עפר קדוש והעם היושב בה עם קדוש ונשמתם קדושה ותורתם קדושה ואלוהיהם קדוש שהוא השר על ישראל".

באשר לארץ ישראל, לתפיסתו של רבי משה קורדוברו, ארץ ישראל של מטה משקפת בחינה מסוימת באלוהות המציינת את ארץ ישראל של מעלה, והיא קשורה בה ומזוהה עם ספירת מלכות; המחשבה על ארץ ישראל הארצית היא אמצעי לריכוז כוחות הנפש שיופנו להתמקד בארץ ישראל האלוהית. ועם זאת המעמד של ארץ ישראל הממשית מקבל מקום חשוב בקבלת רבי משה קורדוברו ומדגיש את הסממן המיסטי של ארץ ישראל הממשית, ולעוצמתה הרוחנית של ארץ ישראל נוספת עוצמה מיסטית.

ההכרה בערך העצמי של ארץ ישראל הממשית בולטת ביותר במשנת רבי משה קורדוברו, והיא נשענת על מקורות בחז"ל וכתבי גדולי ישראל, כמו ריה"ל, רבי משה דה ליאון, רבי יוסף ג'קיטיליה ובעל תיקוני הזוהר. הדגשה זו מביאה את קורדוברו להסיק מסקנות בעלות גוון מעשי הנוגעות לשאלות של חיים ומוות בארץ ישראל, למערכות של קדושה בארץ ישראל, לשבעים השרים, שהם הקליפות ששולטות על אומות העולם בעוד ארץ ישראל נשלטת רק על ידי הקב"ה, כי ארץ ישראל היא הארץ שלא הוכנה אלא לעבודת הקודש של עם ישראל בלבד. קדושת ארץ ישראל טבועה קודם כול במהותה של ארץ ישראל, ומהות זו הופכת אותה לבעלת תכונות על-ארציות. השכינה, גם בעידן הגלות, עיקרה בארץ ישראל, ורק ניצוצותיה מפוזרים בארצות הגויים עם ישראל כדי לשמור עליו בגלות.

מאחר שרבי יוסף קארו היה בחבורתו של רבי שלמה אלקבץ טרם בואו מיוון לארץ ישראל, ומאחר שהשקפתו של מרן קארו בעניין ארץ ישראל גם היא הושפעה מתפיסתו של אלקבץ, נביא את עיקריה. תמונת העולם המשיחית של מרן קארו שואבת השראה משלוש עלילות משיחיות: מהעלילה הסמלית-מיתית של הזוהר, שבשורת הגאולה תתחיל מהתעוררות מלמטה; מהעלילה ההיסטורית שבספר הכוזרי, שאין להמתין לחסדי שמיים, אלא יש לעלות לארץ ישראל ולבנות את ירושלים; ומהעלילה הריאליסטית של הרמב"ם במשנה תורה, שהסנהדרין תתחדש בדרך הטבע לפני ביאת המשיח.

עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"

מקנס — ירושלים דמרוקו

מו״ה חיים טולידאנו זצ״ל הרביעי בכהר״ר יהודה ז״ל בכמוהר״ר חיים זצ״ל חי במאה הששית ובסוף המאה החמישית והיה מו״ץ בק״ק סאלי עם מו״ה יעקב ביבאס ז״ל, עוד ראיתיו חותם בטופס אגרת א׳ ובקב״ע בשנת יש״ר ועמו חתום כהר״ר חיים ביבאס ז״ל, הניח אחריו פסקי דינים ועדיין המה בכתובים ויש בידי פס״ד משנת יש״ר שחתומים הרבנים הנז' בשניהם, ויש הסכמה ממנו בספר ״מים חיים׳׳ למו״ה אד״א זצ״ל, ובספר ״מעיין גנים״ להרב הנז׳ בשנת תקכ״ב, ונזכר בספר ״באר מים חיים״ בב״מ די״ג מ״ט, ונזכר בהקדמת מלאכת הקודש דף ד׳ ע״ב ובתהלה לדוד, דף ס״ו תיאר את מוהר״ח הנז׳ פאר החכמים, גזע ישישים, טוב בעיני אלהים ואדם, הרב הנז׳ נולד בערך שנת ת״ס ונתבש״מ ביום י״א שבט תקמ״ג, והוא למד לפני מו״ה משה בירדוגו זצ״ל, הרב הנז׳ זכה להיות זקן וישיש והשאיר אחריו כתבי יד לרוב, ואלה הם, שו״ת שנקרא שו״ת מוהרח״ט, וליקוטי דינים ודרושים, וקינות וקונטרס רשימת הנפטרים בו הזכיר שנות מות רבני המערב משנת תע״ד עד תקל״ג, הרב הנז׳ היה חסיד וקדוש, ושמענו עליו שבכל ערבי ימים טובים היה מחפש אחר אורחים עניים שבעיר להביאם אל ביתו לחוג על שלחנו ופעם אחת שלח השמש שלו לראות אם יש בנמצא אורח ולא מצא כי אם בן אדם אחד יושב בבית הקברות ודמעתו על לחייו מרוב יגונו ולא רצה להשיבו דבר, ובא ואמר לרב שלא מצא כי אם אותו עני, והלך לו הרב בעצמו לפייס אותו לחוג עמו, והעני השיב שלא יוכל לילן מבית הקברות מרוב צערו ויגונו, והפציר בו הרב להגיד לו מה אירע לו, ובע״ה יעשה מה שביכולתו להצילו, ולא הטה אזנו לשמוע, ולבסוף נשבע לו הרב להצילו, ואמר לו תדע אדוני שאני פלוני תושב העיר הזאת שהלכתי זה כמה שנים להסתתר מעבר לים, ועלתה בידי והצלחתי והיום באתי וכל הרכוש שהבאתי בידי היה מונח אצלי בתיבה אחת וכשהייתי יורד מהספינה אל האניה הקטנה ליכנס לעיר נפלה התיבה בים וכל יגיעי ועמלי שיגעתי זה כמה שנים נאבד ממני ברגע אחת מעתה טוב מותי מחיי, וחשב הרב לתת לו כל מה שיש לו בעבור שכבר נשבע לו להצילו וראה שכל רכושו לא יספיק לו לשליש ולרביע לעושר שנפל מידו, אזי אמר לו הרב לילך עמו על שפת הים להראות לו מקום שבו נפלה התיבה, והרב השביע שרו של ים להעלות התיבה, והתחילו עולים על פני המים כלים מכלים שונים שנפלו בים מימי קדם, ואמר לו הרב שלא יגע בשום דבר שאינו שלו, ובתוך הגלים עלתה התיבה בתוכם ותפסה בשמחה, חזר ואמר לרב שנפל לו בים סנדלו של רגל אחת, אזי העלה לו גם הסנדל, והלך עם הרב לחוג בשמחה, ובתוך המועד הגיד לרב שהוא פלוני שהיה נשוי עם אשה פלונית ולא ידע ממנה מיום שהלך, ומאת ד׳ נמצאת שאשתו מיום שהלך והיא משמשת בבית הרב, אז אמר לו הרב קום קח את אשתך ואתה בטוח שמיום שהלכת והיא משמשת בביתי ולא הלכה עם שום אדם כלל.

מו״ה הרב חיים טולידאנו ז״ל בכמוה״ר ברון ז״ל מחכמי מקנאס והזכירו מהר״י אלמאליח זצ״ל בשו״ת ״תקפו של יוסף״ ח״ב סי׳ י״ד.

מו״ה הרב חיים טולידאנו זצ״ל החמישי ב״ר יוסף זצ״ל מרבני מקנאס והוא שהיו אומרים לו רבי חיים הקטן שהוא היה בסוף ימיו של מו״ה חיים הרביעי יען הוא חי במאה החמישי והששי וכשכתב לו מוהר״ר שמואל אלבאז זצ״ל מעיר ספרו בשנת תקס״ט תארוהו בזה״ל יושב ועוסק בתורה למיגמר ולאגמורי דברים, ראש הדברים יושב בשערים המצויינים בהלכה לדרוש ולתור בחכמה מפי סופרים וספרים מדי יום ביומו לחדשי״ו ובק״ר חדשים לבקרים, הרב הנז׳ נתפס בבית הסוהר כי נאשם הוא מטעם הממשלה הוא וכמוהר״ר יוסף בירדוגו זצ״ל מחבר השרשים והביאום לבית האסורים לפאס, והרב הנז׳ היה נכבד ועשיר תורה וגדולה ומרוב יגונו נאסף אל עמיו בבית הסוהר שבפאס, ונקבר בפאס א׳ החתומים בה חכמי מקנאס זמנה שנת תקס״ד ומכללם מוהרח״ט הנז׳ ז״ל, וראיתי פס״ד א׳ זמנו ש׳ אתבונ״ן פ״ק היא שנת תק״ט וחתומים בו מוהר״ר חיים טולידאנו, ומוהר״ר יעקב בירדוגו ומוהר״ר חיים הנז׳ ז״ל, ובנו של מוהרח״ט הנז׳ הוא הכ״ר עייאד ז״ל, ובעיר מקנאס הראני חברי הטוב מו״ה ר׳ מכלוף טולידאנו זצ״ל

כרך א׳ ושמו ״טוב טעם״ שחיבר הרב טעמים לכמה דינים ודרושים.

מו״ה חיים טולידאנו זצ״ל ראיתי פס״ד זמנו בשנת תר״ב וחתום בו מוהר״ח טולידאנו זצ״ל, זה אינו מן הראשונים הנזכרים כי כולם לא הגיע גבול חייהם לשנה ההיא, ובודאי זה הוא ששימש ברבנות עם מוהר״ר יעקב בירדוגו זצ״ל ומוהר״ר יוסף בירדוגו ומוהר״ר יצחק אבן צור ז״ל שהיו בולם בזמן אחד.

מו״ה חיים טולידאנו ז״ל בכהר״ר יצחק זצ״ל מחכמי מקנאס ונתבש״מ בעיר אלקצר ביום ששי בשבת כ״ו תשרי שנת זעקת״י לפ״ק.

מוה״ר יהודה טולידאנו השלישי זצ״ל ב״ר יעקב מו״ץ במקנאס הוא חי במאה הששית ונתבש״מ יום ששי י״א בניסן ש׳ תקס״ד, חכם הנז׳ חיבר ספרים, שו״ת, וספר ״שדה צופים״ על נביאים והמה בכתב יד.

מו״ה יוסף טולידאנו הראשון הוא אביו של הרה״ג דניאל המגורש לפאס וביחס הכתובה תאורוהו בזה״ל החכה״ש הדו״מ הרב המובהק בוצינא קדישא כמוהר״ר יוסף זלה״ה, ויחסו טולידאנו הוא מפני שגלו מסוליטולא לאמר מעיר טולידו שבספרד, כשלא רצו לחזור לעיר זו אחרי תקופת האינקיוויזיציה הארורה שהיתה בזמן לרע יזכר וימחק שמו ושם רשעים ירקב טורקימאדא ימ״ש בשנת רנ״ב 1492 לספירתם, ותושבי עיר זו קרו להם טולידא־נו לא חוזרים אחרי המאורעות ולא חזרו, ויש מגורשים שמפרשים שמעיר טולידא־אנו.

מו״ה יוסף טולידאנו השני ב״ר דניאל זצ״ל מו״ץ במקנאס חי במאה הרביעית ואביו ר׳ דניאל זצ״ל בא מעיר סאלוניקי לפאס ושוב נסע ונתיישב בעיר מקנאס.

מו״ה יוסף טולידאנו השלישי זצ״ל ב״ר יהודה א׳ מחכמי מקנאס ונתבש״מ בבחרותו בגיל עשרים, בחודש כסלו שנת תע״ג לפ״ק.

מו״ה יוסף טולידאנו ב״ר משה זצ״ל מרבני מקנאס וחיבר פירושים על רש״י עה׳׳ת ופסקי דינים, נתבש״מ בחודש אלול תקמ״ח, ובקונטריט אפיריון למוה״י טולידאנו נר״ו הזכיר פי׳ רש״י הנז׳ וכי הוא כ״י משנת תקכ״א.

מו״ה יוסף טולידאנו ז״ל מעיר סאלי חי במאה החמישית.

מו״ה יוסף טולידאנו ב״ר אברהם ז״ל מעיר סאנז׳יר הוא חי במאה הששית.

מו״ה משה טולידאנו זצ״ל ב״ר חיים ז״ל רמו״ץ במקנאס והוא אחיו של מו״ה חביב טולידאנו זצ״ל ומוהר״מ הנז׳ הוא האח הגדול נולד שנת ת״ג־ת״ד ונתבש״מ ביום שב״ק ב״ב באדר ב׳ שנת תפ״ג כבן שמונים שנה, ופעולתו ברבנות נמשכה משנת ת״ע ואילך, והניח אחריו כמה ספרים שו״ת כ״י ודרושים כ״י, האחים הנז׳ שניהם מתו בלא בנים כמ״ש בהקדמת מלאת הקדש, וחתום בפס״ד עם מוהריב״ע ומו״ה אברהם אבן דנאן זצ״ל, ומוהר״ט הנז׳ בנה לו בית הכנסת הגמו״ן שמואל מאימיראן נ״ע ונתנה לו כמ״ש בספר גבול בנימין למו״ה בנימין לכרייף זצ״ל

מו״ה משה טולידאנו זצ״ל בנו של הרה״ג מו״ה חיים זצ״ל מחכמי מקנאס חי במאה הששית, ומצאתי מכתב ממנו וזמנו בסלו תר״ב פ״ק מעיר ראבאט לרבני פאס לבמוהר״ר יעקב סרירו ומו״ה יעקב אבן צור ומו״ה ידידיה מונסוניגו ומו״ה דוד אבן זמרא זכרונם לברכה, על אודות איש אחד שחשדוהו דלא ציית לדינא ומהר״מ הנז׳ כתב לרבנים הנז׳ להמליץ טוב בעדו ואמר להם בזה״ל פלוני הנז׳ בא לעשות משפט לפני ואם הייתי במדינה ולא יכול לבוא לפני וכו' מזה מוכח שהיה מו״ץ, בהקדמת ספר קול יעקב למו״ה יעקב בירדוגו זצ״ל החזיק טובה לב׳ שהעירוהו להדפיס, א׳ היה אברהם והב׳ צדיק כתמר יפרח משה שפיר קאמר מו״ץ בעי״ת ראבאט החה״ש הדו״ט בנש״ק בהה״ר משה טולידאנו יצ״ו ומצאתי פס״ד זמנו שנת תרב״ד כתבו בהיותו בעיר טאנז׳יר מסבים והולך על פס״ד כמוהר״ר מרדכי בן ז׳ו זצ״ל, עוד מצאתי הסכמה אחת מחכמי ראבאט וחותם אחד מוהר״ר יעקב אלמאליח ואחריו מוהר״מ הנז׳ ואחריהם בל חכמי ראבאט וזמן ההסכמה שנת תבר״ך.

מו״ה משה טולידאנו ז״ל מחכמי ז׳יבראלטאר בשנת תצ״ט פ״ק וחתומים בה מו״ה דוד כלפון ומוהר״ר משה הנז׳ ומו״ה משה בן אביטאן ז״ל.

מקנס — ירושלים דמרוקו-יצחק טולידאנו-התשס"ז-עמ' 195-189

2. 2. המאמץ שנכשל להיעזר בניצני הציונות

אחד המקורות החשובים שממנו למד הרב גוויטע, כאמור, על התמורות בעולם הייתה העיתונות העברית שהופיעה במזרח אירופה. עיתונות זו גילמה דרך אחרת של מודרניזציה: לא באמצעות שפות "נוכריות" אלא באמצעות הלשון העברית, שפת הקודש היהודית, שהלכה והתחדשה במהלך המאה ה־19. והנה, בראשית שנות השמונים של אותה מאה, התקופה שבה כבשו הצרפתים את תוניסיה ובה החל הרב גוויטע להתעניין בייסוד בית ספר של כי״ח במהדיה, יכול היה הרב ללמוד על עוד חידוש בעולמה של היהדות: התעוררות הלאומיות היהודית החדשה, שהתבטאה בהופעת "חיבת ציון" ובעלייה הראשונה. מתברר שהרב גוויטע לא נשאר אדיש להתפתחות זו ואף מצא זיקה בינה ובין המאבק התרבותי שניהל הוא עצמו בקהילתו הקטנה. זמן קצר לאחר שהסתיים העימות בינו ובין בסה הוא שיגר ממהדיה מכתב לעורך "המגיד", העיתון שנעשה באותה תקופה לשופרה של תנועת "חיבת ציון". וכך פתח גוויטע את מכתבו:

בע״ה בירח כסלו, פה מהדייא במדינת תוניס, תרמ״ו לבעל המגיד!

גם אנכי ניסיתי לקרב למלאכת הקודש והוא רעיון ישוב א״י היקר מאד בעיני היראים לומדי ויודעי תורה בארצנו, אך לדאבון רוחי לא אצל בעלי הכסף העשירים בקרבנו. הם, השכלת העמים פטרה אותם מלשקוד על דלתי התורה ולשמוע דברי המטיפים בבתי המדרשות המלהיבים לב העם לאהבת הדת וליקרת רעיון ישוב א״י ולתומכיו; יען השכלת ארצות המערב תורה אותם אחרת, ומה להם וללמודי הדת ולהכרת ערך עמנו ותולדותיו.

הקשר בין הפער החברתי למאבק התרבותי בולט ביותר בפתיחה זו. חציו של הרב גוויטע מכוונים אל העשירים הנוטים ל״השכלת העמים", כלומר לתרבות ההשכלה האירופית(הנאורות). כתוצאה מכך נחלש רצונם ללמוד תורה ומתרופפים קשריהם עם תלמידי חכמים מסוגו. אגב כך ניזוק גם ערך מרכזי בדת – הקשר לארץ הקודש, ארץ ישראל, ועל רקע זה באה פנייתו לעיתון שהפך לשופרה של התנועה הציונית.

גוויטע ראה קשר בין מאבקו המקומי במהדיה לבין מטרתה של חיבת ציון, "ישוב א״י [=ארץ ישראל] היקר מאד בעיני היראים לומדי ויודעי תורה בארצנו". הוא איננו מבחין בין הקשר המסורתי הישן לבין ההתיישבות הלאומית החדשה בארץ ישראל. קו ישיר עובר לדידו בין מעמדה של ארץ הקודש בדת היהודית מימים ימימה לבין הפעילות הציונית החדשה. עם זאת, פעילותו במהדיה בזיקה ל״חיבת ציון" איננה מכוונת לעלייה ולהתיישבות, אלא לקידומה ולפיתוחה של התרבות הישנה של יהודי המקום. בהמשך המכתב ביקש הרב מ״חובבי ציון" לסייע לו לייסד עיתון בערבית־יהודית: "שבו ידובר על המדינות והמקרים החדשים ואגב יביא בשפת המדינה [=ערבית יהודית] את הדברים המדברים בישוב א״י". הוא הבטיח לציוני מזרח אירופה, שאמורים היו לסייע לו עתה מבחינה כספית, שבסופו של דבר יסייע העיתון לגיוס כספים ליישוב ארץ ישראל. אמת, בשלב ראשון לא זו בלבד שהעיתון לא יכניס כסף לקופתם של המממנים, אלא שרצוי לחלק אותו חינם לעשירים. אם יקבלו אותו ללא תשלום, יקראו בו ואגב כך ישתכנעו, ולבסוף יפתחו גם את ארנקם:

ויתנוהו [המפרסמים את העיתון] בתורת מתנה להנדיבים בעם לפי שעה למען ימצו מדבשו. ובלי ספק לא יסגו אחור למען מחירו שיושת עליו אחר־כך, ובדרך אגב יתפרסם עניו ישוב ארץ ישראל גם כן, וימצא מקום בלב בעלי הכסף, כי סתם ישראל מצוין בשלש מדות: גמלו, בישן, רחמן, ואפילו שבזמן הזה נשתנה קצת מטבעו לרגל השכלת המאה הי״ט, בכל זאת נשארו בו המדות האלו…

כפי שגוויטע הציע כאן לפתות את העשירים״ כך ניתן לומר שהוא ניסה לפתות את "חובבי ציון״. אמת״ הוא היה אולי הציוני הראשון בצפון אפריקה, אבל את מטרתה העיקרית של התנועה הלאומית החדשה״ יישוב ארץ ישראל״ הוא ניסה לרתום לעגלתו. לדידו לא העלייה לארץ ישראל של יהודי מהדיה הייתה המטרה״ אלא ניצחון הצד שלו במאבק התרבותי והחברתי בעיירתו. הרב גוויטע מצא בתנועה הלאומית היהודית תשובה מודרנית לאתגר שהציב בפניו בית הספר של כי״ח. אם כי״ח ביקשה לטפח את התרבות האירופית ואגב כך עודדה״ אם כי בעקיפין״ התרחקות מן הדת״ הרי שהתנועה הלאומית החדשה נשענה על העברית״ שפת הקודש עתיקת היומין, ועל סמלים מרכזיים של התרבות היהודית הישנה, ובראשם הקשר לארץ האבות. לנוכח המאמץ של כי״ח "לצַרפֵת" את יהודי תוניסיה, יכלה "חיבת ציון" לסייע בידי מנהיגים מקומיים לשמור על השבט היהודי הישן, ערכיו ותרבותו. מנקודת מבטו של הרב גוויטע הצטיירה תנועת "חיבת ציון" כתופעה אירופית מודרנית, ועל כן גם כבעלת האמצעים הכספיים, היוקרה והעצמה החסרים לרב מקומי. ״חיבת ציון״ יכולה הייתה לשמש משקל־נגד להשפעה המאיימת של כי״ח.

לרוע מזלו של הרב גוויטע לא הייתה זו שעתה היפה של ״חיבת ציון׳ אלא דווקא שעתו היפה של הקולוניאליזם האירופי. ציוני רוסיה, שנאבקו בעצמם בבעיות כספיות קשות, לא יכלו לעזור לו לייסד עיתון בערבית־יהודית. אשר לכי״ח, גם לה לא היו אמצעים רבים מדי, וכאשר ראתה שהעניינים מסתבכים במהדיה, החלה לשקול אם יש מקום להשקיע כספים ומאמצים בקהילה הקטנה. הואיל והמנהל באסה הביע גם הוא רצון אדיר לעזוב את מהדיה (הוא תלה זאת בצורך לסייע להוריו החולים והעניים בבולגריה), החליטה כי״ח עד מהרה לסגור את בית הספר.

עם היעלמותו של בית הספר היהודי המודרני מנופה של מהדיה חזרה הקהילה וניצבה שוב מול מצוקת החינוך שבה הייתה שרויה קודם לכן. איך יוכשר הנוער להתמודד עם המציאות הכלכלית והפוליטית החדשה שהתפתחה תחת שלטון צרפת? ואולם רשת החינוך של כי״ח הייתה מעתה רק אחת החלופות שעמדו בפני יהודי הארץ. עוד לפני שתקע הארגון היהודי־הצרפתי יתד בתוניסיה, כבר פעלו בארץ זו מוסדות אירופיים אחרים שניסו למשוך אליהם תלמידים. בראשם עמדו מוסדות המיסיון, שמנהליהם קיוו להעביר מוסלמים ויהודים לחיקה של הנצרות. בנוסף לכך, אחרי כיבוש תוניסיה ניסו השלטונות הצרפתיים לפתח בה רשת חינוך ממשלתית. יהודי מהדיה יכלו להיעזר עתה בחלופות אלה. העשירים שבהם נטו ממילא להיזקק למוסדות חינוך שלא נועדו ליהודים דווקא. הרב גוויטע התרעם על כך, ולכן ביקש, בין היתר, לפתוח בעירו בית ספר יהודי מודרני. ואולם לאחר שנסגר בית הספר של כי״ח במהדיה, מי שרצה שילדיו ילמדו צרפתית או איטלקית, חשבון ומקצועות כלליים אחרים, נאלץ לשלוח אותם למוסדות חינוך לא־יהודיים.

בקהילות אחרות בתוניסיה היה המצב שונה. עמדתו של הרב גוויטע, שחפץ בהמשך ההפרדה הבין־דתית גם בחינוך המודרני, הייתה מקובלת הן על הרבנים הן על הציבור היהודי הרחב, שהיו רגילים לדפוסי ההפרדה הישנים ולא חפצו בשינויים קיצוניים. על המשמעות המהפכנית של בית הספר היהודי המודרני עמדו רבני תוניסיה רק כעבור זמן־מה, ורק בעיר השדה הקטנה מהדיה הייתה כי״ח מוכנה לוותר בקלות על המאחז שכבשה לעצמה. משום כך, והודות לאמצעים שעמדו לרשותה, הצליחה רשת כי״ח

להתפתח עד מהרה בתוניסיה שתחת השלטון הצרפתי. התנאים תחת השלטון הצרפתי עמדו אפוא לצדו של המנהל בעל החינוך המערבי ולא של הרב המשכיל.

סיפור תרבות-יהודי תוניסיה וארצות מוסלמיות אחרות-ירון צור-בראשית התקופה הקולוניאלית-תשס"ג-51-48

שני נערים וצעירה במוגדור פותו להתאסלם

מר ליאון יהודה לובטון מנהל בית הספר של כי״ח במוגדור בין השנים 1909- 1915 כתב לנשיא כי״ח ב-6 באוגוסט 1909 על שלושה מקרים של התאסלמות במלאח של מוגדור תוך חודש אחד. הראשון נער בן 14 אשר פותה על ידי נציג הקאדי, עזב את אמו והלך לגור בביתו של המוסלמי הנ״ל. האירוע גרם לכעס בקרב הקהילה. משלחת מורכבת מנכבדי הקהילה בראשותו של ראובן אלמאליח באה לקאדי ודרשה פגישה עם המומר הצעיר, כדי לברר את המניעים שלו למעשהו. הפגישה לא הניבה כל תוצאות.

הנציגות של הקהילה הביאה את הנושא בפני הפחה שהטיל על סגנו לתמוך בדרישת הקהילה, אבל הקאדי סירב לשתף פעולה. אז החליט מר ראובן אלמאליח להביא את הנושא לידיעתי ומסר לידי מכתב המיועד לנשיאות חברת כי״ח, ובו ביקש התערבותה. קונסול צרפת במוגדור מר ח'ורי בעל נטיה חיובית כלפי היהודים בעיר, ששאלתי בעצתו, הבטיח סיועו. וכן אמר שאוכל לסמוך גם על תמיכתו של קונסול בריטניה. הכותב נפגש עם שניים מנכבדי היהודים המוכרים על ידי הרשויות, בזכות היותם בעלי אזרחות זרה. אישים אלה נפגשו עם הקאדי ונתנו לו להבין שעליו לוותר, ואם לאו- צפויה התערבות כבדת משקל. האיום פעל, ובו ביום נענתה בקשתנו. אבל למרבה הצער המומר הצעיר גילה כלפי שני נציגינו יחס פרובוקטיבי. עד שהבינו שאין תועלת בהצגת שאלות, והעדיפו לעזוב אותו לנפשו.

ההמרה השניה היא של צעיר בן 19 המשרת עתה בפמליה של הקאדי.

נערה שהתאהבה באיש משטרה: המקרה השלישי הוא בדבר נערה שהתאהבה באיש משטרה, עזבה את בית הוריה וכפרה בדתה.השוטר מסר אותה לידי איש המשמר המקומי של חיל הרגלים. ההורים שדעתם נטרפה עליהם בגלל המעשה של בתם, סיפרו באופן דמיוני כי בתם בת 12 נחטפה מן המלאח ושהחוטף שלף כידונו מהנדן ואיים לדקור את היהודים, שניסו לרדוף אחריו. התברר שגיל הנערה הוא בין 16 ל-17, שעזבה את ביתה בליל ט' באב בעת שהוריה היו בבית הכנסת. היא לקחה אתה את תכשיטיה והלכה למצא את החייל ביחידת המשמר בה הוא משרת. הכותב ניסה להשיב את הנערה לבית הוריה, אך לא הצליח. אשת הכותב הגב' לובטון שהאירוע ריגש אותה, ובתקוה שתוכל למנוע בעתיד מקרים כאלה, הורשתה לפגוש את הנערה בבית אליו ברחה. נלוותה אליה אשה יהודיה כתורגמנית. הגב' לובטון ניסתה לעורר את רגשותיה של הנערה להוריה, והביאה להבנת החשש מפני ההשלכות ההרסניות של מעשיה. הציגה בפניה את חוסר ההגיון שבהרפתקה שלה. תיארה את החיים העלובים שצפויים לה, באומרה שהחייל משתכר בקושי למחייתו, וכי יש להניח שיגרשה כעבור זמן קצר. ביקשה לגלות לה מה מציק לנערה, והציעה לה להתלוות אליה, תוך הבטחה לדאג לה ולהגן עליה. הצעירה שהאזינה לדברים תחילה באדישות, ולאחר מכן אמרה בחוסר נימוס בוטה שאינה רוצה בדתנו, ושאין לה כל יחס רגשי כלפי הוריה, ואינה מוטרדת מהעובדה שאהובה יעזוב אותה. כל זה אמרה בצורה בוטה, עד שראתה שאין טעם בהפצרות נוספות.

מסקנת הכותב כי האירועים הנ״ל שאירעו תוך חודש אחד חייבים להזעיק את עירנותנו למצבם של יושבי המלאח. ובגלל העוני יש חשש מפני המרות נוספות. הכותב מניח כי חינוך יסודי עשוי לרפא את הרפיון ברגש הדתי ובגאווה היהודית. ומסקנתו כי על כי״ח להרחיב ולפתח את בית הספר לבנות וכן לייסד מוסד דומה במלאח בו גרים העניים (תעודה מסי 51).

בשבועון היהודי בלונדון תואר האירוע הנ״ל בידיעה זו: בשנת 1909 צעירה במוגדור ברחה מבית הוריה על מנת להתחתן עם שוטר מקומי מוסלמי. נשלחה משלחת מהקהילה למפקד המשטרה סגן צרפתי, שהבטיח עזרתו ואסר על הנישואין. היא גרה זמנית אצל משפחה מוסלמית. שתי נשים יהודיות אמורות לראיין אותה ולשאול אותה לסיבת הקשר שלה עם הבחור. היא התעקשה והתכחשה להוריה ולדתה. לאחר שבועיים נמסרה לידי נציגי הקהילה. היות והיא עקשנית הועברה לממשל שאסר אותה ושם היא נמצאת עד עתה (10 .JC, 1909, 5 Nov. p).

1910- נער בן 12 נכדו של הרב רפאל אבן צור מפאס נחטף ואולץ להתאסלם

כפי שדיווח א. אלמאליח מנהל בית הספר של כי״ח בפאס, והדבר פורסם ב-20 בספטמבר 1910.

ביום ראשון האחרון יצא נער בן 12 בערב מהמלאח, הובא בפני קאדי, ואוסלם בכפיה. המשפחה הבחינה במעשה, זמן רב לאחר היעלמותו. חיפשוהו במשך כל הלילה, והתברר בבוקר שהוא נחטף ואוסלם. הנער הוא נכדו של הרב הראשי רפאל בן שלמה אבן צור (1884-1827), ובנו היחיד של ר׳ שלמה, בנו של הרב. ראשי הקהילה פנו לוזיר הראשי אלגלאני בבקשה להחזירו לביתו, אבל לא נענו. אחר כך פנו לקאדי, וזה טען כי הנער ביקש להיות מוסלמי ורוצה להישאר אצל המשפחה המוסלמית האומנת. אבל הדברים אינם נכונים. האמת היא כי מטרת החטיפה על ידי הוזיר הראשי והקאדי היתה לשם סחיטת כסף מהיהודים, תמורת החזרתו ליהדות. כך נהגו לפני חודשיים, במקרה דומה עם תושב אמיד במלאח כשבנו התאסלם. לאחר מגעים נוספים עם וזירים, מושלים וקאדי, הצליחה המשלחת היהודית להגיע לסולטאן עבד אלחאפט' (שלט בשנים 1912-1908) אבל ללא הצלחה. לאחר מכן פנו למר אלמאליח מנהל בית הספר, שדיווח על האירוע. הוא התקשר מיד לקונסולים של צרפת ובריטניה, כדי שאלה יתערבו. הם פנו באותו ערב לוזיר טאיב אלמוקרי, כדי למחות על ההתאסלמות הכפויה. המנהל ביקר אצל הוזיר למחרת בבוקר, וביקש בתקיפות לשחרר את הנער, ואם לאו- יביא את המקרה לידיעת הקהל באירופה. הוזיר שאמור לפגוש את הסולטאן בעת התפילה, הבטיח לכותב כי ידבר אתו וימסור לו את התשובה בשעה ארבע אחר הצהרים. לדבריו: באותה שעה בא שוב לוזיר, ושם פגש את הנער. להפתעתו אמר הנער שהוא רוצה להישאר מוסלמי. נוכח דברים אלה, ההתערבות כבר היתה בלתי אפשרית. אבל הרגיש שהוא אומר דברים שאילפוהו. קיבל רשות מהוזיר לחקור אותו, לאחר שהבטיח לו שהוא עומד תחת חסותו, ואין לו לחשוש משום אדם. הנער אמר שרוצה לחזור להוריו היהודים. קודם אמר מה שאמר מתוך פחד כפי שאילצוהו לומר אצל הקאדי. לוזיר לא היתה ברירה אלא להחזיר את הנער באמצעות מר אלמאליח להוריו. הוא הוביל אותו למלאח, בו התקבלו בשמחה.

בקהילת קסר אסוק (השוכנת בעמק הזיז בדרום מזרחה של מרוקו) התאסלמו בן ובת בשנות ה-50 של המאה ה-.20

חטיפת בנות יהודיות על ידי מוסלמים

חטיפת נערות מוסלמיות ויהודיות והפיכתן לפילגשים היתה נוהג נפוץ במרוקו.

היו מקרים שבנות נחטפו ואוסלמו בגלל חוב של בן משפחה. על מקרה כזה דן ר' שאול ישעוה אביטבול (1809-1739) שפעל בצפרו, והאירוע היה בדבדו:

בענין שבויה שנשבית יתירה מבת ג' שנים ויום א' ששבאה גוי א[חד] בעד חוב שנושא באחיה ותפס בה והמירה והושיבה אצל א[חת] מנשותיו, ועמד כהן א[חד] ופדאה מרגוי הנז[כר] (אבני-שי״ש, ח״א, סי׳ ט״ו).

לפי ידיעה שפורסמה ב-1864 צעירה יהודית נחטפה על ידי צעיר בדמנאת. החוטף הוא קרובו של הסולטאן מוחמד הרביעי, וכל הפניות לממשל לא הועילו, וגרמו ליחס קשה יותר כלפי היהודים. הנושא הגיע לידיעת הקהילה בטנגייר, וזו פנתה לשגרירים שדיווחו לשרי החוץ שלהם. השגרירים פנו לסולטאן. הצעירה הוחזרה לביתה והחוטף נענש. הסולטאן פרסם הוראה למען בטחונם של היהודים, והורה שבכל משפט בו יהיו מעורבים, ייצג אותם יהודי, ויש לו הזכות לערער בפני הסולטאן.

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן-חטיפת בנות יהודיות-עמ'125-122