מורשת יהדות מרוקו

המרקם הלשוני שנוצר בפיהם של יהודי מרוקו, וכמוהם גם שאר יהודי צפון אפריקה, הוא תוצאה של התהפוכות ההיסטוריות שאירעו אותם במהלך אלפיים שנות ישיבתם שם. כיבוש בתר כיבוש של הארץ בידי עמים שונים הטביעו חותם ועוד חותם על לשון המקום בכלל ועל דיבורם של היהודים בפרט. תחילה דיברו תושבי האזור להגים שונים של הברברית. לימים נכבשה הארץ בידי הרומאים ואלו הנחילו את לשונם ליושביה. במאה השביעית באו הכיבושים הערביים והסבו את לשון יושבי הערים לערבית, אף היא בלהגים שונים. בתקופה מאוחרת יותר כבשו התורכים את הארצות המזרחיות של צפון אפריקה ואף שלא הצליחו לעקור את לשון יושביהן, הטביעו עליהן את חותמם. לאחר מכן כבשו הספרדים חלקים מרצועת החוף הצפונית והמערבית של מרוקו, והפורטוגזים – ערי חוף דרומיות יותר. במאה התשע עשרה היה זה תורם של הצרפתים. משקעים של הלשונות הללו נוכחים בערבית המדוברת בצפון אפריקה עד עצם היום הזה.

אשר ללהגי המוגרבית־היהודית, מלכתחילה החזיקו יהודי צפון אפריקה בלשון התרבות שלהם מקדמת דנא, העברית, ובמדה מסוימת גם הארמית. בכך לא היה מצבם הלשוני שונה משל שאר תפוצות ישראל, והרי ההסתגלות הלשונית של היהודים נעשתה סימן היכר תרבותי מובהק. המרכיב העברי־ארמי נוסף דרך קבע לכל לשון או לשונות שנאלצו היהודים לאמץ מזמן לזמן. מכאן שהיו שרויים תמיד בדיגלוסיה – שפה כלשהי לדיבור ועברית וארמית לתרבות ולדת.

נתונים אלו נוצקו לנתוני המוגרבית הכללית על בליל משקעיה, והמציאות הלשונית של יהודי צפון אפריקה מזמנת אפוא לבלשן ולחוקר התרבות כר נרחב להתבוננות, לעיון ולניתוח. נזדמנו כאן לשונות במגע הן בכל תקופת לשון בפני עצמה, הרובד הסינכרוני, הן לאורך ההיסטוריה, הרובד הריאכרוני. מציאות לשונית מרתקת זו, שאני עצמי חייתי אותה בדורי, כשם שאבותיי ואבות אבותיי חיו כיוצא בה בדורותיהם, על המגעים האופקיים והאנכיים המגוונים שלה, ועל המרקם הססגוני שלה, הם נושא הדיון של ספר זה.

בכרך זה מכונסים שלושה עשר ממאמריי בתחום לשונות יהודי צפון אפריקה, שצמחו מתוך עיון ומחקר במהלך שלושה עשורים (למן שנת ה׳תשמ״ד) ושהתפרסמו בבמות שונות. חלק מהמאמרים ממוקדים בהיבט ההיסטורי, חלקם בהיבט המתודולוגי, וחלקם טקסטואליים ולשוניים. בכרן שני מוקדים ראשיים, אחר ערבי ואחר עברי, ובכל אחד שערים ופרקים מתאימים. הפרקים מצטרפים למסכת שלמה ומובנית.

תחילה מוצגת המוגרבית היהודית על רקע הערבית היהודית הכללית, תוך דיון בייחודיה ובסובסטרט המגוון שהשפיע על עיצובה, למן הברברית, לשון של חלק נכבד מיושבי הארץ מימי קדם וער היום, דרך הלטינית של העידן הקדם־ערבי, ועד הספרדית והצרפתית בתקופה החדשה. דגש מיוחד הושם על היצירתיות הדינמית של הדוברים בכל רמות הלשון, ועל הניסיון לאפיין את טיפוסי היצירתיות הזאת, בכללם זה המבוסס על זיקת הדוברים למקורות ליטורגיים עבריים. כיוון שלפני כשני דורות עזבו הרוב המכריע של היהודים את צפון אפריקה ועלו ארצה, וחלק זעום היגרו לאירופה ולאמריקה הצפונית והדרומית, הדור האחרון של דוברי המוגרבית היהודית הולך וכלה. בעוד דור לא יהיו עוד דוברים ילידים של הלהגים הללו. על כן נידונה כאן גם שאלה לשונית־תרבותית הנוגעת לעתידה של המוגרבית היהודית.

היבט לשוני־תרבותי אחר של המוגרבית היהודית ייצגה לשון השרח שעמד מעמד ביניים בין לשון מדוברת ללשון כתובה, כי מחד גיסא הוא מתרגם את המקרא או טקסטים עבריים קלסיים אחרים ונוהה במדה רבה אחר לשון המקור, ומאידך גיסא עדיין ניכרים בו סממני הלשון החיה. כיוון שלשון השרח אופיינה כבר, במדה רבה במחקריו של פרופ׳ משה בר־אשר, לא נדרשתי כאן לאפיונה הכללי, אלא העליתי סוגיות הנוגעות לטקסטים ייחודיים, שרח ההגדה של פסח ותרגום מדרש עשרת הדיברות נוסח צפרו, שלשונן מייצגת קלסיציזם מלאכותי ובעיקר שהם עצמם מלמדים על השפעות תרבותיות חיצוניות, שאפשר לכנות איזוגלוסות־טקסטואליות. מאלפות במיוחד ההתפתחויות הספרותיות המקומיות בטקסט שכבר היה עשוי רבדים רבדים שנבנו לאורך ההיסטוריה.

גם בפרקי העברית הוצגו שני ממדים, שבעל פה ושבכתב.

בראשון נידון המרכיב העברי במוגרבית, ובייחוד בהתוויית דרך מתודולוגית לבחינתו ולזיהויו; כי בעוד שהמשקעים הלטיני והברברי ניכרים בעליל על רקע ההבדלים הטיפולוגיים שבין הלשונות השמיות לבין לשונות חם והלשונות ההודו־אירופיות, הנה העברית לא תמיד ניכרת על רקע הערבית באשר שתיהן לשונות שמיות. ככלל, הדיון הוא לשוני־תרבותי־היסטורי, ולא בלשני גרידא. בייחוד הודגש ערכו של המרכיב העברי כאחד משלושה ערוצים שבהם המשיכה העברית לקיים את חיותה כל ימי הגלות.

בשני הוצגו שש איגרות מליציות מופתיות שנכתבו במהלך המאה התשע עשרה, בלוויית מבוא היסטורי־ספרותי־לשוני נרחב ואפראט מבאר צמוד.

מלבד הדיון בסוגיות כוללות נידונו גם דוגמות של פרטי הלשון. הוצג דיון נרחב במילה ערבית שנעשתה מרכזית בתרבות הישראלית, ״מימונה״, ודיון על לשונות ה״ברכה״ במרכיב העברי בכמה מלשונות היהודים.

הצגת הפרקים הללו בכפיפה אחת מזמנת ספר עיון גם למי שאינם שולטים בלהגי הערבית המוגרבית, באשר יש עמו גם לקח בלשני כללי.

התפתחויות לשוניות אצל יהודי צפון אפריקה מגירוש ספרד עד זמננו

דברי מבוא

הלשונות ששימשו את היהודים בצפון אפריקה—גלגולים שונים אירעו אותן מראשית התקופה שאנו דנים בה (1492) ועד אחריתה (1917). גלגולים אלו — חלקם הם תולדה של התפתחות טבעית המתרחשת בכל לשון באשר היא לשון, וחלקם קשורים קשר בל־יינתק בקורות הדוברים עצמם. כמה מיני שינויים וגלגולים עשויים לארוע אוכלוסיה באשר ללשונה או ללשונותיה בשטח גאוגרפי מוגדר ובפרק זמן נתון. ככל שקיומה של לשון ארוך יותר יש לצפות לשינויים גדולים יותר במצב הלשון המדוברת, ויש לשונות שבפרק זמן של אלף שנה, ואף פחות מכך, נשתנו ללא הכר, עד שאפשר לדבר לא על שני מצבים של אותה לשון כי אם על שתי לשונות נפרדות לחלוטין. התפתחות זו בלשון היא טבעית ועשויה להתרחש גם אם אוכלוסיית הדוברים זוכה ליציבות מדינית רצופה ומורישה את לשונה מדור לדור. ואולם משעה שפוקדים את האוכלוסיה זעזועים מדיניים וחברתיים, השינויים בלשונם נעשים מפליגים יותר.

הלשונות שהילכו בצפון אפריקה

הקהילות היהודיות בצפון אפריקה, בפרק הזמן שאנו דנים בו, סבלו זעזועים מסוגים שונים, דבר שהשאיר את אותותיו בלשונותיהן. כבר בפתחה של התקופה אירע שינוי דמוגרפי גדול ובעקבותיו נשתנה מצב הלשון. בשנת 1492 הגיעו לצפון אפריקה גלים גדולים של מגורשים מספור, מרביתם למרוקו ומיעוטם ליתר הארצות, והללו הביאו עמם את תרבותם ולשונם הספרדית והחזיקו בה כמאתיים שנה. מעתה נשמעו בערים רבות במגרב לא ערבית בלבד אלא אף ספרדית. בין המגורשים יש שידעו גם ערבית, אם למדו אותה בהיותם בארץ מוצאם —כך למשל ר׳ אברהם אבן זמרא הראשון. שהתיישב בסאפי. כשרונותיו של מגורש זה בלשון ובספרות הערבית באו לידי ביטוי במאורע בולט במשפחת המלוכה. ויש להניח שיודעי ערבית נוספים הגיעו בין המגורשים. יריעה זו סייעה להם מן הסתם בקליטתם הלשונית־החברתית בקרב היהודים הוותיקים במרוקו, ״התושבים״. אולם המתח ששרר בין החדשים מקרוב באו לבין הוותיקים בשל התחרות התרבותית והכלכלית ובשל המאבק על הנהגת הציבור, לא סייע להתבוללותם של המגורשים בלשון התושבים. לטמיעה מלאה לא הגיעו אלא צאצאי המגורשים בני הדור השביעי או השמיני — כך הסיקו החוקרים מהחומר הספרותי ששרד. דוגמה לכך יכולות לשמש תקנות ראשי הקהל בפאס, שנתקנו מראשית המאה השש עשרה ועד סוף המאה השמונה עשרה. רוב התקנות כתובות עברית ומיעוטן בקסטיליאנית, לגטובת המגורשים וצאצאיהם, או בערבית. והנה עד המאה השבע עשרה אתה מוצא גם תקנות בספרדית, ואילו משם ואילך פינתה הספרדית את מקומה לערבית ובה נכתבו התקנות שסימנן ק״ס עד קס״ד.

בקהילות מסוימות, בעיקר אלה שהיו שרויות תחת השפעת השלטון הספרדי, כגון בצפון מרוקו, או בקהילות שהמגורשים היו דומיננטיים, המשיכו צאצאי המגורשים לדבר ספרדית עד ימינו ממש. במקומות אחרים עשתה המזיגה התרבותית־החברתית את שלה ודוברי הספרדית ויתרו על לשון אבותיהם לטובת לשון המקום, המוגרבית. יש להניח שבעיצומו של תהליך המעבר נוצרו מצבי ביניים ובהם סיגלו הדוברים את הלשון החדשה אך הוסיפו לשמר גם את לשונם הישנה, והשתמשו בשתי הלשונות בנסיבות שונות. הווי אומר, הם היו שרויים בדיגלוסיה, דו־לשוניות.

הספרדית והמוגרבית אינן שתי הלשונות היחידות שהתרוצצו בצפון אפריקה. במאה השבע עשרה נוסף עליהן הניב האיטלקי של הליוורנזים. מהגרים יהודים מליווונו הגיעו לצפון אפריקה ובעיקר לערי החוף, תוניס, אלג׳יר וטויפולי. אלה שהגיעו לתוניס ייסדו קהילה משלהם ונתבדלו מהקהילה המקומית של ה״תואנסה״(התוניסאים). ועז אמצע המאה העשרים עמדו בני קהילה וו בבדלנותם, שכן הם זוהו עוד כ״גורנים" או"גראנה״.

הערת המחבר: ליוורנו כונתה ליגורנו(ען היום שמה באנגלית הוא Leghorn), ודוברי הערבית, שהתחילית ל׳ נתפסה להם כתווית היידוע, קיצורה ל״גורן״ ומכאן תואר הייחוס ״גורנים". הצורה "גראנה״ משקפת היתוך המילה בערבית במשקל הריבוי השבור ״פעאלה".

אהרן ממן-מרקם לשונות היהודים בצפון אפריקה-התפתחויות לשוניות בצפון אפריקה-תשע"ד-עמ' 5-3

שמחת כלולות

עקיבא בחר לו את בתו של אברהם להיות רעיה ושותפה לחייו, ואכן היטיב לבחור. אסתר הייתה באותם ימים נערה צעירה, יפת־תואר, כולה שמחת חיים וחיוך, שטוב לבה קרן מפניה ואושרה היה ללא גבול.

טקס החופה נערך בביתם החדש, שבנייתו נסתיימה אז, ברחוב הראשי של השכונה – כיום רחוב הראובני 3, בשכנות עם בית מנחם רוזנברג. שמחת הכלולות נמשכה שבעה ימים ולילות רצופים, ולא זכורה לי מאז חתונה כה יפה, שמחה ומלאת גיל כמו חתונתם.

באחד מחדרי הבית רוכזו המתנות שעקיבא העתיר על רעייתו – תצוגת שמלות: היו שם עשרות שמלות משי וקטיפה ושאר בדים ואריגים יפהפיים ויקרים, ארנקים, תכשיטים, כלים ותשורות לכלה – ממש אוצר. רק לב אוהב בלי־גבול יכול היה לעשות זאת,

וכזה היה עקיבא לרעייתו אסתר, כל ימי חייהם המשותפים, והם כ־50 שנים.

עקיבא זכה למשפחה רבת בנים ובנות, נכדים ונכדות – שרישומם בולט בחברה ובשטחי העבודה.

השירות בשוּרות ה״הגנה"

שנת 1936 היתה שנת תפנית חשובה וחדה בחייהם של נערי השכונה ובניה. בשנה זו פרצו מאורעות הנקראים "מאורעות תרצ״ו״. הערבים קראו לזה ״המרד הגדול׳, כי הוא היה מכוון נגד מפעל ההתיישבות והיישות היהודית בארץ, במטרה ובמזימה לעקור אותנו מכאן, להרוס את אשר הקימונו ובנינו החל מ־1880, תקופה של כ־60 שנות התיישבות. היישוב העברי, בהנהגת הוועד הלאומי והסוכנות היהודית, התגייס להגן על הקיים, ובראש ובראשונה על החיים.

ארגון"ההגנה״, שהיה הכוח היהודי, בגלוי ובסתר, נטל את המשימה של הגנת היישוב לידיו בארגון וגיוס אנשיו, חברי השורה, לאימון צבאי, להדרכה בהגנה ובנשק, וליציאה למשימות בהתאם לצרכים. רובם של הנערים, שהיו אז בני 15-14, נקראו לפגישה, שבה השתתפו מפקדים מירושלים, ובראשם עקיבא. הפגישה התקיימה בבית הכנסת הגדול שהיה במרכז השכונה, בחצרו של חיים דוקלר ז״ל, ואליה הגיעו הנערים שהוזמנו על ידי עקיבא, בעיקר נוער לומד שהיה מאורגן בתנועות נוער, כמו הצופים, מחנות העולים ובני עקיבא.

אני זוכר היטב את המפגש הראשון הזה. זה היה ב־9 בערב, בליל חורף גשום וקר. האווירה הייתה רצינית, קצת מסתורית, ובחלל הגדול של אולם בית הכנסת, שהיה לנו לאחר מכן מקום אימונים ותרגול, הייתה הרגשה חדשה של בגרות, אחריות והקרבה. אצל אחדים מאתנו היה מעמד זה זינוק לעולם חדש, שלב מכריע ומוליך בשנות חייהם, ובמיוחד לאלה שבחרו במסלול הביטחוני בשדה הפעולה של חייהם בעתיד. אחד הנוכחים שהוצג לפנינו היה שלמה חביליו, שהיה לאחר מכן המדריך שלנו במחלקת האיתות (מפלוגת האיתות המפורסמת של ירושלים). עקיבא דיבר והסביר מדוע נקראנו, מה עומד לפנינו, ומה נצטרך לעשות. מכאן התחילה תקופה חדשה, שסחפה אותנו במין התלהבות ורצון הקרבה לשנים רבות.

שום דבר לא היה חשוב ויקר יותר מהשירות בשורות ה״הגנה" ומהמשימות שהוטלו עלינו. זו הייתה ראשיתה של דרך, יעד ויעוד שנמשך שנים רבות. שיאה של דרך זו היה מלחמת השחרור, שבה תרמו נערים אלה, שכבר הפכו גברים ולוחמים. כל אשר למדו, התאמנו התכוננו, נתנו למען השגת עצמאות.במלחמה עקובת־דם, ונתנו עד תום. גם חיים צעירים ותוססים אבדו במלחמה זו.

עקיבא היה אז אחד ממפקדי"ההגנה" ואחראי על גזרה במערב ירושלים, שכללה את שכונות בית וגן, יפה־נוף, בית־הכרם וגבעת שאול. עקיבא עסק באותם ימים בתכנון ההתבצרות ובהקמת העמדות בגבעת שאול, בבניין הקיצוני שעמד במקום, שהיה לאחר שנים שדה תעופה למטוסי"פייפר" (הבניין שימש בית־חרושת לעיבוד עורות של הוכשטיין), ולאורך מגרש הכדורגל של ילדי השכונה הוקמו בעזרת שקי עפר עמדות־ירי. במקומות אחרים, על בניינים של שתי קומות, הוקמו עמדות יצוקות בטון, והמפקדה הייתה בבניין שליד בית בליזון, בית דו־קומתי שהיה שייך למר ספירטוס, שם הוצב זרקור (פרוג׳קטור), שהאיר מדי לילה על האזורים שבהם גרו ערבים ומהם ירו על השכונה.

עקיבא היה הרוח החיה בעבודות־ביצורים אלה, וכל זאת עשה נוסף על עבודתו במחלקת העבודות הציבוריות של ממשלת המנדט, במחלקת אספקת המים לעיר ירושלים, משרה אשר הוותה עמדה ציבורית חשובה מהבחינה הלאומית־ביטחונית. חשיבות זו הוכחה לאחר שנים, עם ההכנות להקמת מדינה עברית בארץ ישראל. את בעיית אספקת המים לתושביה היהודיים של ירושלים חזה עקיבא וראה כגורם ביטחוני חשוב לחיים היהודיים.

אבל התגברות המאורעות בשנת 1936, ניסיונו ויכולתו של עקיבא, הידע המקצועי שלו מקורסים והשתלמויות רבים שבהם נטל חלק, כושרו הצבאי, יכולת האלתור שלו – כל אלה תבעו ממנו יותר ויותר התמסרות לתפקידיו הביטחוניים במסגרת "ההגנה״, והדבר גרם לפרישתו ממשרתו במחלקת העבודות הציבוריות – לפי הוראת המוסדות שלנו – על מנת לעסוק בתעסוקה מלאה בשירות ״ההגנה״. הוא הצטרף לפי ההוראה ל״משטרת היישובים העבריים״ . Jewish Settlement Police) J.S.P)המפורסמת, והיה לאחד מעמודי התווך של הביטחון והלחימה בכנופיות הרבות שארבו לעוברים בדרכים, בהרים ובכבישים המוליכים לירושלים והסמוכים לכפרים הערביים שבמקום. מרחב פעולה זה שבו פעל עקיבא, נמשך והשתרע עד כפר אורייה. עקיבא וחבריו נשאו על כתפם את נטל הלחימה בכנופיות שהתקיפו כלי רכב שנעו על הכבישים, והיו אחראים לביטחון היישובים במקומות אלה. על דרך לחימה זו לבטח עוד ייכתב על ידי הגורמים הקרובים לנושא. חבריו ללחימה הניידת, הטנדרים המפורסמים (היום קוראים להם סיירת) נמנו כעבור זמן עם מיטב הקצונה הבכירה של צה״ל, בפועל ובמילואים, כמו איסר בארי ז״ל, מתי פלד (איפלד), יגאל ידין ז״ל, הנשיא לשעבר אפרים קציר (קצ׳לסקי), מאיר זורע (זרודינסקי) ועוד רבים וטובים. בשנים קשות אלו והרות־סכנה שימש עקיבא מפקד יישובים, ממונה על תחנות נוטרים, מפקד משמר־נע (סיירות) ומדריך בחסד של חברי ההגנה – באימוני נשק, שדאות וטקטיקה. בהיותו במדים באופן רשמי (בדרגת סמל ב־.J.S.P) היה יותר קל לנו ונוח  להתאמן, כאשר אנו המתנדבים היינו מגויסים במסגרת התנדבותית של .Special Police – S.P, שוטרים מתנדבים עם העניבה בשחור-לבן על הזרוע. לנו, בחורי השכונה, היה עקיבא המדריך הראשון בנשק בשׂדאות, בטקטיקת־לחימה. אותנו אימן בהפעלת כלי נשק ומקלעים קלים כמו לואיסגן, שׂדאות, שכללה אימון הפרט, אימוני כיתה, ובהמלצתו נשלחו הבנים לקורסים בבסיסי האימון של ״ההגנה״ וחזרו כמפקדים ומדריכים, שהמשיכו את המסורת.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה שכך ״המרד הערבי"; מאורעות 1936, נוכחות מוגברת של הצבא הבריטי בארץ, המכות הקשות שהוכו הערבים על ידי כוחות ״ההגנה" עשו להשקטת הארץ; פורקו מסגרות הביטחון והאבטחה שהוקמו, והחיים חזרו אט־אט למסלולם.

עקיבא, שכל אותם שנים קשות נשא על כתפיו את עול הביטחון ו״ההגנה״, חזר, לפי דרישת המוסדות שלנו, לתפקידו במחלקת העבודות הציבוריות המנדטוריות, כאשר גם במסגרת זו מילא תפקידים ביטחוניים, בשטח המודיעין, תפקידים שעדיין לא הגיע הזמן לפרסמן, שפריין נקטף 19 שנה לאחר מכן, עם שחרור ירושלים.

עקיבא אזולאי-איש ירושלים מהדורה שנייה 2013- עמ'82-78

מאוד היינו מעוניינים לדעת, לאילו ארצות התכוונו השואלים בשאלתם על שוקי עבודה זרה! של הנוצרים, הפאגאגים, או ייתכן אפילו שנתכוונו לשוקי המוסלמים, שהיו מתקיימים בשעת עלייתם לקברות קדושים וכד׳. לכאורה ההש­ערה הקרובה ביותר היא, כי מדובר בירידים לכבוד קדושים נוצריים, כפי שהיו נוהגים באירופה כבר בימי־הביניים, ושבהם השתתפו גם יהודים. אולם נראה, כי השאלות לא באו מארצות אלה, ולכן לא מן הנמנע כי השואלים היו סוחרים שנזדמנו למונאסתיר ולאג׳דאביה, דרך־משל, או ראד׳אנים שעברו בארצות של פאגאנים, או תגרים שהיו הולכים לאזורים ברבריים, שבהם היתה שמירת דיני האיסלאם רופפת ביותר.

בראשונה היה הביטחון בדרכים יציב למדי. לזאת דאגו כבר הנציבים של בית אומיה, וגם האמידים שבאו אחריהם נהגו ביד רמה כלפי שודדי דרכים. אולם בסוף התקופה נתערער מצב זה בשטחים שבהם גברה יד הבדווים. כך אנו מוצאים בני תלמסאן ששואלים בדין אחריות לנזקים של שותף שהלך בסחורה למקום רחוק ועמדו עליו ליסטים ולכן לא עסק במסחר כפי שהוסכם. יהודי מערבי שהלך עם סחורה למצרים מספר לשותפו, שבהגיעו לאג׳דאביה (במפרץ הסורת, דרומה לברקד.) שלח מכאן את כל המשואות(!) שהיו עמו ואת כל הזהב ביד גוי מפני סכנת הדרך. אבל גם דבר זה לא הציל אותו מהליסטים, שתפשו את השיירה כולה ופשטו מה שהיה על אותו יהודי וביקשו להורגו. דומה היה המצב בטריפוליטאניה. לסוחר שנזדמן לטראבלם וביקש להגיע למהדיר, מייעצים ללכת בים לסיביליה שבספרד(!) בספינות ההולכות לקנות חיטה, ולצאת משם למהדיר,. ואותה עצה משיאים לו, אם רצונו להגיע למצרים, מאחר שדרכי היבשה משו­בשות וליסטים אורבים לנוסעים, לשודדם ולקחתם בשבי.

אבל גם הדרך בים לא היתה בטוחה כלל ועיקר. כי בקטע זה רוגש הים וסערות וסופות היו מטביעות את הספינות. בסופו של דבר החליט הנוסע שלנו ללכת ביבשה, מאחר שהצטרף לרופא שהוזמן אל שליט קאבּס והשיירה קיבלה משמר־לוויה חזק. ואמנם שמע לאחרמכן, כי הספינה אשר בה התכוון להפליג טבעה בים, ורק מעטים ניצלו בסירה קטנה. אבל הסכנה העיקרית היתה מצד שודדי-הים. שוד־ימים היה באותם הזמנים מקצוע חוקי בהחלט, וכל ספינות־המלחמה ואניות־הסוחר של מדינות חשובות עסקו כלאחר־יד בציד על כלי־שיט זרים. במיוחד להוטים היו לקחת בשבי יהודים, כי ידועה היתה ידן הנדיבה של הקהילות היהודיות, שלא חסכו ממון ומאמצים כדי לפדות את אחיהן. אולם פרשה זו שייכת ברובה לפרק על חיי החברה היהודית, ושם טיפלנו בה^.

פיזורם הגיאו־כלכלי של היהודים

במה שקדם כבר נוכחנו לדעת, כי בכל אותם המרכזים המינהליים ובירות האמי­דים של השושלות הרבות, שצצו אז, ישבו גם יהודים. והוא הדבר בערי־המסחר, בתחנות האורחות ובנמלים, החדשים והישנים כאחת. נהייה זו לריכוזים חשובים אינה מפתיעה אותנו כלל; היא היתה תוצאה של השפעת־גומלין טבעית בהחלט. היהודים שישבו בקירבת־מקום נטלו חלק פעיל בהתפתחותם הכלכלית של היישובים החדשים. דבר זה עצמו משך אוכלוסים אחרים, שהגיעה אליהם השמו­עה על האפשרויות הפתוחות לפניהם במקום ההוא.

דלות החומר אינה מאפשרת לנו להשיב על השאלה: מניין באו אותם יהודים שנהו אל הערים החדשות, מקרוב או מרחוק, מאותה סביבה גופה או מארצות שכנות. אין גם נתונים כדי להשיב על השאלה היכן הסתתר חלק מן היהודים בימי רדיפות המייחדים. הרי לא כולם התאסלמו אז ולא כל החכמים עזבו את הארץ. מסתבר, שרבים עברו אז לכפרים המבודדים בהרים ובערבה, ששם לא היתה עין השלטונות פקוחה עליהם, והאוכלוסיה לא היתה מעוניינת להסגירם, מאחר שמילאו תפקיד חשוב בכלכלת הכפר, כבעלי־מלאכה ורוכלים.

החקלאות

גם בנידון זה תורמים תשובות הגאונים וקטעי התעודות מהגניזה, מעשי בית־דין ומכתבים, את תרומתם לשיחזור המציאות ברב או במעט. נתחיל במועט שבמועט, בידיעות החקלאיות העלולות לשמש הוכחה או רמז לעיסוקם של היהו­דים בעבודת האדמה ובגידול צאן ובקר. בין השאלות ששאלו חכמי קאבם את רב האי גאון יש אחדות שבהן מדובר על שדה לבן המושקה באמצעות אמת־מים, העוברת בשדה של בעלים אחרים. על רקע זה מתעוררים סכסוכים בין בעלי הקרקעות בנוגע לזכויות על המים והנטיעות הגדלות בצירי האמה. בשאלות אחרות מדובר בקרקעות — ומן הסתם גם אלה אדמות חקלאיות — של יתומים, בדבר חלוקתן בין היורשים או הצורך למכרם כדי להחזיר הלוואה לגוי. גם השאלה ששאלו מקאבס בדבר זריעת ערוגה (משנה שבת ט, ב) אינה נראית כשאלה עיונית גרידא.

ומעשה ביהודי, שהיה דר בכפר המרוחק עשרה מילין מקירואן ושיגר העירה גבינה עם גוי, ובכל חריץ וחריץ חתום בכתב עברי ׳ברכה׳. נסתפקו אנשי העיר אם מותר לאכול גבינה זו, ופנו בשאלה אל רב האי גאון. לכאורה יש להסיק מכאן, כי אותו יהודי היה מייצר את גבינתו בקנה־מידה מסחרי, וכי רבים עשו כמותו. כי אם לא כן, ומקרה בודד הוא, מה ראו אנשי קירואן להטריח בשאלתם את הגאון בפומבדיתא ולחכות חודשים עד שתגיע תשובתו אליהם ? אלא ודאי פרט הוא הבא ללמד על מקרים רבים. אכן הובא לפני שנים לא רבות ממצרים חותם של עץ־אשכרוע מהתקופה הפאטמית ובו חקוקה המלה ׳ברכה׳.

אם היה גידול צאן לתוצרת חלב וצמר ובשר מקצוע־פרנסתם העיקרי של חלק מתושבי הכפרים והפרברים, אין אנו יודעים, אבל ברור, כי מתואר כאן מצב שונה מזה שהיה קיים במצרים, שבה — כפי שאנו למדים מאחת התשובות של הרמב״ם — היו מוסרים את הצאן ללא־יהודים לשם גידולו לבשר בלבד. גם מתוך אחדים מסיפוריו של ר׳ נסים בן יעקב ב׳חיבור יפה מהישועה׳ יש להסיק, כי בזמנו ובארצו היו היהודים מגדלים בקר. כן הוא מספר מעשה בבן־טובים שנת­רושש וירד מנכסיו, ומביאים לו רעי אביו כל אחד פרה מעוברת. דוק : לא כסף ולא סחורה, אלא פרה שתמליט כעבור זמן־מה עגל וגם חלב תתן. בסיפור מעשיו המופלאים של אליהו (השווה קוראן סורה יח, סו—פ) משנה ר׳ נסים אחד מהם ויוצא, שאליהו הרג את הפרה שהיתה בביתו של עני חסר־כול. כלומר אפילו עני שבעניים — פרה יש לו!

על עיסוק בעבודת־האדמה ייתכן להסיק מתוך שאלה שנשלחה מקירואן, לפי ההשערה לישיבתו של רב האי גאון. השאלה נסבה על המנהג שפשט בקירואן בעניין הלוואת מעות על קרקעות, שהמלווה אוכל פירותיהם עד לפרעון החוב, ויש בכך אבק ריבית. אנשי העיר נמנעו מלנהוג כך לאחר שהוזהרו על־ידי הישי­בה, וחזרו לעשות זאת בדרך מכירה, היינו, השדה נמכר כביכול למלווה, והוא מתנה על עצמו שלכשיחזיר לו המוכר את המעות לזמן מסוים, ישוב אליו השדה. היה בכך משום הערמה, כדי שיהיה מותר ללוקח לדור ולאכול פירות, ללא חשש ריבית, לפי שהוא מקנתו (׳תקנתו׳ טעות דפוס!). ׳המוכרים׳ היו נותנים את בתיהם ושדותיהם בפחות משוויים, כי היו בטוחים, שנכסיהם יחזרו אליהם עם החזרת דמיהם למועד הקצוב.

הנראה שפירות הקרקע, האמורים כאן, אין משמעם רווחי עסקות מסחריות במגרשים עירוניים שעושה בהם הקונה׳ המלווה, אלא פירות ממש, והזכרת השדות בהמשך השאלה תוכיח. ואכן, ידוע כי לאוכלוסי קירואן המוסלמים היו בעיבורה של העיר ובפרבריה שדות תבואה, כרי מרעה לצאנם ובוסתנים עם עצי־פרי, שהיו מעבדים אותם על־ידי אריסים או עבדים. כך היו ערים ועיירות רבות במגרב ובמיוחד במארוקו, אשר בה היו שכיחות ביותר ערי־פרזות מוקפות גנים, שדות ושטחי מרעה, נכסיהם של תושבי הערים. טבעית לחלוטין ואף הכ­רחית היתה מזיגה זו של גידול תמרים, מלאכה, רוכלות ומסחר בנאות־המדבר שבדרום. ייתכן שגם הקרקע בתלמסאן של האחים שגלו לאשיר אינה חצרות ומג­רשים, אלא אדמה חקלאית. שאלה אחרת מתלמסאן עוסקת בגידול גפנים .

נוף כפרי או כפרי־למחצה הוא גם הרקע לאחדים מסיפוריו של ר׳ נסים בן יעקב בחיבור יפה מהישועה, שאין למצוא להם מקור במדרש או בתלמוד, אף־על־ פי שמתוארים בהם מאורעות שכאילו קרו בארץ־ישראל. ברור שר׳ נסים השתמש בסממנים של ארץ־ישראל לצורך אמנותי בלבד. הנה יוסף הגנן, אדם פשוט ועובד־אדמה חרוץ, שאביו היה מגדולי העיר ומנכבדיה, וכשמת אביו התנדף כל הונו ולא נותר לו אלא מעט ממנו. משנודע הדבר לאנשי העיר גירשוהו, והוא נמ­לט לחלקת־אדמה זו שנותרה לו ועובד אותה והיא מפרנסת אותו. ההמשך התמוה של הסיפור על מכירת אשתו של יוסף מעיד, כי אין זה סיפור ארצישראלי. במקום אחר מספר ר׳ נסים את סיפורה של יתומה אחת, שאביה הניח לה חצר שבה התגוררה, קרקעות׳ גינות ושדות שהיו נותנים יבול רב. וכן הניח לה מאה דינרי זהב ^.

עבודת־האדמה הולידה בדרך הטבע גם בעיות שבהלכה. כן נשאל רב האי גאון: ׳אנו יש לנו גנות ופרדסין ובהם שדה לבן ושדה אילן ומהן שיכולין בעליהן להשקותן כל זמן שירצו ומהן אין להם חוק להשקות אלא ביום השבת חק ולא יעבור מימי הקדמונים ויש לנו אריסין גוים שלוקחין חומש מן הפירות והם משקין ועושין כל מה שרוצים והיהודי בעליהם לא ידע מאומה׳. ועוד שאלוהו! ׳יש במקומינו עושין תולעת המשי ונהגו קדמונינו שמאכילין את התולעת ביום טוב ואין מאכילים אותם בשבת׳ .

נסים בן יעקב מקירואן – תלמודי ופרשן, חי באפריקה הצפונית במחצית הראשונה של המאה הי"א. למד אצל אביו ר' יעקב בן רבנו נסים שהיה ראש ישיבת קירואן. בבוא ר' חושיאל בן אלחנן לקירואן, למד רבנו נסים בן יעקב אצלו. אחרי מות ר' חושיאל מלא מקומו בתור ריש מתיבתא. 

אין אנו יודעים מניין באו שתי השאלות. אולם מאחר ששאלות בדבר השקאה נשאלו מקאבס וגם ידוע לנו כי בקאבס ובסביבותיה היו מגדלים משי, מותר לייחס אותן לאיזור זה.

ייתכן ששמירת השבת והקשיים הכרוכים בה היו אחד הגורמים לזניחת החק­לאות. אין להתעלם גם מן העובדה, כי עבודת האדמה ממש, ביגיע כפיו ובזיעת אפיו של בעל האדמה — ולא בעלות על אחוזות גדולות הנעבדות בידי אחרים — לא היתה במדינות האיסלאם מן ההתעסקויות המכובדות ביותר. ואין צריך לומר שפועל באחוזות היה נחות־דרגה בחברה של אותם הימים. אנו נוטים להסיח דעתנו מחיי האיכרים בארצות הנוצריות בימי־הביניים ובאזורים מסוימים עד המאה התשע־עשרה והעשרים, שהיו ברובם המכריע עבדים־למחצה, הצמודים לקרקע, והיו נמכרים אתה כאילו היו מיטלטלים השייכים לה. גם פה וגם פה היה המעמד המכובד של בעלי אחוזות־אבות ואחוזות־אבירים  משתמש לעיבוד הקרקעות בעבדים, צמיתים ואריסים. וכבר ראינו כי יהודים שהיו להם שטחי־קרקע נרחבים גם הם נהגו לעבדם בדרך זו.

תולדות היהודים באפריקה הצפונית-ח.ז.הירשברג-כרך א'- חיי הכלכלה-עמ'199-195