תולדות היהודים באפריקה הצפונית-ח.ז.הירשברג-כרך א'- חיי הכלכלה

מאוד היינו מעוניינים לדעת, לאילו ארצות התכוונו השואלים בשאלתם על שוקי עבודה זרה! של הנוצרים, הפאגאגים, או ייתכן אפילו שנתכוונו לשוקי המוסלמים, שהיו מתקיימים בשעת עלייתם לקברות קדושים וכד׳. לכאורה ההש­ערה הקרובה ביותר היא, כי מדובר בירידים לכבוד קדושים נוצריים, כפי שהיו נוהגים באירופה כבר בימי־הביניים, ושבהם השתתפו גם יהודים. אולם נראה, כי השאלות לא באו מארצות אלה, ולכן לא מן הנמנע כי השואלים היו סוחרים שנזדמנו למונאסתיר ולאג׳דאביה, דרך־משל, או ראד׳אנים שעברו בארצות של פאגאנים, או תגרים שהיו הולכים לאזורים ברבריים, שבהם היתה שמירת דיני האיסלאם רופפת ביותר.

בראשונה היה הביטחון בדרכים יציב למדי. לזאת דאגו כבר הנציבים של בית אומיה, וגם האמידים שבאו אחריהם נהגו ביד רמה כלפי שודדי דרכים. אולם בסוף התקופה נתערער מצב זה בשטחים שבהם גברה יד הבדווים. כך אנו מוצאים בני תלמסאן ששואלים בדין אחריות לנזקים של שותף שהלך בסחורה למקום רחוק ועמדו עליו ליסטים ולכן לא עסק במסחר כפי שהוסכם. יהודי מערבי שהלך עם סחורה למצרים מספר לשותפו, שבהגיעו לאג׳דאביה (במפרץ הסורת, דרומה לברקד.) שלח מכאן את כל המשואות(!) שהיו עמו ואת כל הזהב ביד גוי מפני סכנת הדרך. אבל גם דבר זה לא הציל אותו מהליסטים, שתפשו את השיירה כולה ופשטו מה שהיה על אותו יהודי וביקשו להורגו. דומה היה המצב בטריפוליטאניה. לסוחר שנזדמן לטראבלם וביקש להגיע למהדיר, מייעצים ללכת בים לסיביליה שבספרד(!) בספינות ההולכות לקנות חיטה, ולצאת משם למהדיר,. ואותה עצה משיאים לו, אם רצונו להגיע למצרים, מאחר שדרכי היבשה משו­בשות וליסטים אורבים לנוסעים, לשודדם ולקחתם בשבי.

אבל גם הדרך בים לא היתה בטוחה כלל ועיקר. כי בקטע זה רוגש הים וסערות וסופות היו מטביעות את הספינות. בסופו של דבר החליט הנוסע שלנו ללכת ביבשה, מאחר שהצטרף לרופא שהוזמן אל שליט קאבּס והשיירה קיבלה משמר־לוויה חזק. ואמנם שמע לאחרמכן, כי הספינה אשר בה התכוון להפליג טבעה בים, ורק מעטים ניצלו בסירה קטנה. אבל הסכנה העיקרית היתה מצד שודדי-הים. שוד־ימים היה באותם הזמנים מקצוע חוקי בהחלט, וכל ספינות־המלחמה ואניות־הסוחר של מדינות חשובות עסקו כלאחר־יד בציד על כלי־שיט זרים. במיוחד להוטים היו לקחת בשבי יהודים, כי ידועה היתה ידן הנדיבה של הקהילות היהודיות, שלא חסכו ממון ומאמצים כדי לפדות את אחיהן. אולם פרשה זו שייכת ברובה לפרק על חיי החברה היהודית, ושם טיפלנו בה.

פיזורם הגיאו־כלכלי של היהודים

במה שקדם כבר נוכחנו לדעת, כי בכל אותם המרכזים המינהליים ובירות האמי­דים של השושלות הרבות, שצצו אז, ישבו גם יהודים. והוא הדבר בערי־המסחר, בתחנות האורחות ובנמלים, החדשים והישנים כאחת. נהייה זו לריכוזים חשובים אינה מפתיעה אותנו כלל; היא היתה תוצאה של השפעת־גומלין טבעית בהחלט. היהודים שישבו בקירבת־מקום נטלו חלק פעיל בהתפתחותם הכלכלית של היישובים החדשים. דבר זה עצמו משך אוכלוסים אחרים, שהגיעה אליהם השמו­עה על האפשרויות הפתוחות לפניהם במקום ההוא.

דלות החומר אינה מאפשרת לנו להשיב על השאלה: מניין באו אותם יהודים שנהו אל הערים החדשות, מקרוב או מרחוק, מאותה סביבה גופה או מארצות שכנות. אין גם נתונים כדי להשיב על השאלה היכן הסתתר חלק מן היהודים בימי רדיפות המייחדים. הרי לא כולם התאסלמו אז ולא כל החכמים עזבו את הארץ. מסתבר, שרבים עברו אז לכפרים המבודדים בהרים ובערבה, ששם לא היתה עין השלטונות פקוחה עליהם, והאוכלוסיה לא היתה מעוניינת להסגירם, מאחר שמילאו תפקיד חשוב בכלכלת הכפר, כבעלי־מלאכה ורוכלים.

החקלאות

גם בנידון זה תורמים תשובות הגאונים וקטעי התעודות מהגניזה, מעשי בית־דין ומכתבים, את תרומתם לשיחזור המציאות ברב או במעט. נתחיל במועט שבמועט, בידיעות החקלאיות העלולות לשמש הוכחה או רמז לעיסוקם של היהו­דים בעבודת האדמה ובגידול צאן ובקר. בין השאלות ששאלו חכמי קאבם את רב האי גאון יש אחדות שבהן מדובר על שדה לבן המושקה באמצעות אמת־מים, העוברת בשדה של בעלים אחרים. על רקע זה מתעוררים סכסוכים בין בעלי הקרקעות בנוגע לזכויות על המים והנטיעות הגדלות בצירי האמה. בשאלות אחרות מדובר בקרקעות — ומן הסתם גם אלה אדמות חקלאיות — של יתומים, בדבר חלוקתן בין היורשים או הצורך למכרם כדי להחזיר הלוואה לגוי. גם השאלה ששאלו מקאבס בדבר זריעת ערוגה (משנה שבת ט, ב) אינה נראית כשאלה עיונית גרידא.

ומעשה ביהודי, שהיה דר בכפר המרוחק עשרה מילין מקירואן ושיגר העירה גבינה עם גוי, ובכל חריץ וחריץ חתום בכתב עברי ׳ברכה׳. נסתפקו אנשי העיר אם מותר לאכול גבינה זו, ופנו בשאלה אל רב האי גאון. לכאורה יש להסיק מכאן, כי אותו יהודי היה מייצר את גבינתו בקנה־מידה מסחרי, וכי רבים עשו כמותו. כי אם לא כן, ומקרה בודד הוא, מה ראו אנשי קירואן להטריח בשאלתם את הגאון בפומבדיתא ולחכות חודשים עד שתגיע תשובתו אליהם ? אלא ודאי פרט הוא הבא ללמד על מקרים רבים. אכן הובא לפני שנים לא רבות ממצרים חותם של עץ־אשכרוע מהתקופה הפאטמית ובו חקוקה המלה ׳ברכה׳.

אם היה גידול צאן לתוצרת חלב וצמר ובשר מקצוע־פרנסתם העיקרי של חלק מתושבי הכפרים והפרברים, אין אנו יודעים, אבל ברור, כי מתואר כאן מצב שונה מזה שהיה קיים במצרים, שבה — כפי שאנו למדים מאחת התשובות של הרמב״ם — היו מוסרים את הצאן ללא־יהודים לשם גידולו לבשר בלבד. גם מתוך אחדים מסיפוריו של ר׳ נסים בן יעקב ב׳חיבור יפה מהישועה׳ יש להסיק, כי בזמנו ובארצו היו היהודים מגדלים בקר. כן הוא מספר מעשה בבן־טובים שנת­רושש וירד מנכסיו, ומביאים לו רעי אביו כל אחד פרה מעוברת. דוק : לא כסף ולא סחורה, אלא פרה שתמליט כעבור זמן־מה עגל וגם חלב תתן. בסיפור מעשיו המופלאים של אליהו (השווה קוראן סורה יח, סו—פ) משנה ר׳ נסים אחד מהם ויוצא, שאליהו הרג את הפרה שהיתה בביתו של עני חסר־כול. כלומר אפילו עני שבעניים — פרה יש לו!

על עיסוק בעבודת־האדמה ייתכן להסיק מתוך שאלה שנשלחה מקירואן, לפי ההשערה לישיבתו של רב האי גאון. השאלה נסבה על המנהג שפשט בקירואן בעניין הלוואת מעות על קרקעות, שהמלווה אוכל פירותיהם עד לפרעון החוב, ויש בכך אבק ריבית. אנשי העיר נמנעו מלנהוג כך לאחר שהוזהרו על־ידי הישי­בה, וחזרו לעשות זאת בדרך מכירה, היינו, השדה נמכר כביכול למלווה, והוא מתנה על עצמו שלכשיחזיר לו המוכר את המעות לזמן מסוים, ישוב אליו השדה. היה בכך משום הערמה, כדי שיהיה מותר ללוקח לדור ולאכול פירות, ללא חשש ריבית, לפי שהוא מקנתו (׳תקנתו׳ טעות דפוס!). ׳המוכרים׳ היו נותנים את בתיהם ושדותיהם בפחות משוויים, כי היו בטוחים, שנכסיהם יחזרו אליהם עם החזרת דמיהם למועד הקצוב.

הנראה שפירות הקרקע, האמורים כאן, אין משמעם רווחי עסקות מסחריות במגרשים עירוניים שעושה בהם הקונה׳ המלווה, אלא פירות ממש, והזכרת השדות בהמשך השאלה תוכיח. ואכן, ידוע כי לאוכלוסי קירואן המוסלמים היו בעיבורה של העיר ובפרבריה שדות תבואה, כרי מרעה לצאנם ובוסתנים עם עצי־פרי, שהיו מעבדים אותם על־ידי אריסים או עבדים. כך היו ערים ועיירות רבות במגרב ובמיוחד במארוקו, אשר בה היו שכיחות ביותר ערי־פרזות מוקפות גנים, שדות ושטחי מרעה, נכסיהם של תושבי הערים. טבעית לחלוטין ואף הכ­רחית היתה מזיגה זו של גידול תמרים, מלאכה, רוכלות ומסחר בנאות־המדבר שבדרום. ייתכן שגם הקרקע בתלמסאן של האחים שגלו לאשיר אינה חצרות ומג­רשים, אלא אדמה חקלאית. שאלה אחרת מתלמסאן עוסקת בגידול גפנים .

נוף כפרי או כפרי־למחצה הוא גם הרקע לאחדים מסיפוריו של ר׳ נסים בן יעקב בחיבור יפה מהישועה, שאין למצוא להם מקור במדרש או בתלמוד, אף־על־ פי שמתוארים בהם מאורעות שכאילו קרו בארץ־ישראל. ברור שר׳ נסים השתמש בסממנים של ארץ־ישראל לצורך אמנותי בלבד. הנה יוסף הגנן, אדם פשוט ועובד־אדמה חרוץ, שאביו היה מגדולי העיר ומנכבדיה, וכשמת אביו התנדף כל הונו ולא נותר לו אלא מעט ממנו. משנודע הדבר לאנשי העיר גירשוהו, והוא נמ­לט לחלקת־אדמה זו שנותרה לו ועובד אותה והיא מפרנסת אותו. ההמשך התמוה של הסיפור על מכירת אשתו של יוסף מעיד, כי אין זה סיפור ארצישראלי. במקום אחר מספר ר׳ נסים את סיפורה של יתומה אחת, שאביה הניח לה חצר שבה התגוררה, קרקעות׳ גינות ושדות שהיו נותנים יבול רב. וכן הניח לה מאה דינרי זהב .

עבודת־האדמה הולידה בדרך הטבע גם בעיות שבהלכה. כן נשאל רב האי גאון: ׳אנו יש לנו גנות ופרדסין ובהם שדה לבן ושדה אילן ומהן שיכולין בעליהן להשקותן כל זמן שירצו ומהן אין להם חוק להשקות אלא ביום השבת חק ולא יעבור מימי הקדמונים ויש לנו אריסין גוים שלוקחין חומש מן הפירות והם משקין ועושין כל מה שרוצים והיהודי בעליהם לא ידע מאומה׳. ועוד שאלוהו! ׳יש במקומינו עושין תולעת המשי ונהגו קדמונינו שמאכילין את התולעת ביום טוב ואין מאכילים אותם בשבת׳ .

נסים בן יעקב מקירואן – תלמודי ופרשן, חי באפריקה הצפונית במחצית הראשונה של המאה הי"א. למד אצל אביו ר' יעקב בן רבנו נסים שהיה ראש ישיבת קירואן. בבוא ר' חושיאל בן אלחנן לקירואן, למד רבנו נסים בן יעקב אצלו. אחרי מות ר' חושיאל מלא מקומו בתור ריש מתיבתא. 

אין אנו יודעים מניין באו שתי השאלות. אולם מאחר ששאלות בדבר השקאה נשאלו מקאבס וגם ידוע לנו כי בקאבס ובסביבותיה היו מגדלים משי, מותר לייחס אותן לאיזור זה.

ייתכן ששמירת השבת והקשיים הכרוכים בה היו אחד הגורמים לזניחת החק­לאות. אין להתעלם גם מן העובדה, כי עבודת האדמה ממש, ביגיע כפיו ובזיעת אפיו של בעל האדמה — ולא בעלות על אחוזות גדולות הנעבדות בידי אחרים — לא היתה במדינות האיסלאם מן ההתעסקויות המכובדות ביותר. ואין צריך לומר שפועל באחוזות היה נחות־דרגה בחברה של אותם הימים. אנו נוטים להסיח דעתנו מחיי האיכרים בארצות הנוצריות בימי־הביניים ובאזורים מסוימים עד המאה התשע־עשרה והעשרים, שהיו ברובם המכריע עבדים־למחצה, הצמודים לקרקע, והיו נמכרים אתה כאילו היו מיטלטלים השייכים לה. גם פה וגם פה היה המעמד המכובד של בעלי אחוזות־אבות ואחוזות־אבירים  משתמש לעיבוד הקרקעות בעבדים, צמיתים ואריסים. וכבר ראינו כי יהודים שהיו להם שטחי־קרקע נרחבים גם הם נהגו לעבדם בדרך זו.

תולדות היהודים באפריקה הצפונית-ח.ז.הירשברג-כרך א'- חיי הכלכלה-עמ'199-195

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 122 מנויים נוספים

מרץ 2019
א ב ג ד ה ו ש
« פבר   אפר »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  
רשימת הנושאים באתר