מורשת יהדות מרוקו

צדיקים מקומיים וצדיקים מהגרים: ׳הגיאוגרפיה הקדושה׳ של יוצאי מרוקו בישראל

אף שפולחני הקדושים בישראל הם רחבי היקף ומגוונים מכדי שיהיו נחלתה הבלעדית של קבוצת מוצא אתנית זו או אחרת, דומה שחותמם של יוצאי מרוקו ניכר יותר מכל עדה אחרת בתחייתן של ההילולות ובביטויי ההערצה הפולחניים לצדיקים. עובדה זו אינה מפתיעה לנוכח מקומם המרכזי של הצדיקים במרחב החיים של רבים מיהודי מרוקו לפני עלייתם לישראל. קודם שאציג בפירוט תמונות דיוקן של ארבעה סוכני קדושים ושל האתרים שהציבו על מפת המקומות הקדושים, אתאר מפה זו בכללותה. משורטטים כאן שישה נתיבים, שבאמצעותם ביטאו יוצאי מרוקו בישראל את הערצתם לצדיקים.

המסלול הראשון כולל אימוץ של קברי קדושים מקומיים, מוכרים היטב, הנסמכים על מסורות ארוכות ימים של עלייה לרגל. בין המקומות הקדושים המנקדים את פני הארץ מימים ימימה, בולט מקומם של קברים המיוחסים לדמויות כריזמטיות היסטוריות ומטא־היסטוריות מגיבורי המקרא, תנאים ואמוראים, דרך מורי הלכה נערצים ומקובלים אפופי סוד מימי הביניים ותחילת העת החדשה, וכלה ברבנים חסידיים בני המאות האחרונות (אילן תשנ״ז; וילנאי תשכ״ג; ריינר תשמ״ח). עם האתרים המרכזיים במפה הקדושה שבתחומי הקו הירוק נמנים קברו של רבי שמעון בר־יוחאי במירון, קבר רבי מאיר בעל הנס ליד חמי טבריה, קבר רבי יונתן בן עוזיאל בעמוקה שליד צפת, ומערת אליהו הנביא בכניסה הדרומית לחיפה. הילולותיהם של רבי שמעון ורבי מאיר הן העליות לרגל החשובות ביותר בין המסורות הוותיקות בפולחן הקדושים בישראל.

ההילה המיסטית האגדית האופפת את רבי שמעון בר־יוחאי כמחברו של ספר הזוהר הפכה את ההילולה שלו, הנחגגת בל״ג בעומר, לחגיגה צבעונית המושכת המונים מכל רחבי ישראל. המסורת המזהה את קברו של רבי שמעון במירון, הנמשכת לפחות מימי הביניים, זכתה לחיזוק משמעותי במאה השש־עשרה, משהפכה צפת הסמוכה למירון למרכז של הגות ופעילות מיסטית בהנהגת מקובלים יוצאי ספרד, ובראשם האר״י וגוריו־תלמידיו. הכתרים המיתיים שקשרו האר״י ותלמידיו לדמותו של רבי שמעון כגדול המקובלים, הקנו ערך מוסף מיסטי לחגיגה העממית, שנהגו לערוך במקום היהודים תושבי הארץ (המוסתערבים) מימים ימימה (בניהו תשכ״ב; ברסלבי תשט״ז; יערי תשכ״ב; ריינר תשמ״ח).

רבי מאיר, אף הוא תנא כריזמטי בן המאה השנייה, הפך במסורת העממית למתווך חשוב בין המאמינים לבין האל בזכות כוחות הריפוי המיוחסים לו. המסורת המזהה את קברו בפאתי טבריה היא עתיקת ימים, אך יום ההילולה שלו ב׳פסח שני׳ (י״ד באייר) נקבע רק במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה. הסמיכות לל״ג בעומר (י״ח באייר), מועד הילולת רשב״י, נבעה מרצונם של פרנסי טבריה להסיט אליהם חלק מעולי הרגל הרבים, שעשו דרכם למירון מרחבי ארץ ישראל ומהאזורים השכנים, וליהנות מטובם (פרידהבר תשנ״א).

נוכחותם של יוצאי מרוקו בהילולות רשב״י ורבי מאיר ניכרה כבר בשנות השישים של המאה העשרים, ודומה שהתגברה והלכה בעשורים הבאים (בן־עמי תשמ״ד; שוקד תשנ״ט; Bilu 1988). כוח המשיכה המיוחד של צדיקים אלה בקרב העולים נבע מהמקום המרכזי שתפסו עוד בפנתיאון הקדושים במרוקו. עתה היה אפשר לממש את ההערצה העצומה כלפיהם על ידי ביקור בקבריהם, שנעשו קרובים ונגישים. עשרות אלפי החוגגים בהילולות רשב״י ורבי מאיר, מזרחים ואשכנזים, מייצגים את כל עדות ישראל, אך יוצאי מרוקו וצאצאיהם בולטים ביניהם במיוחד, והם מוסיפים לחגיגות צביון מגרבי מובהק. דפוסי החגיגה של יוצאי מרוקו ושל מזרחים רבים אחרים מנוגדים באופן בולט לאלה של החסידים האשכנזים, אף ששתי הקבוצות מאוחדות בהערצתן למקובל האלוהי. יוצאי מרוקו מעדיפים להגיע למקום במסגרות משפחתיות גדולות, ורבים מהם מתמקמים לשהות של ימים אחדים בעיר האוהלים הצומחת בחורשות סביב האתר. כאן, בחיק הטבע, הם יבלו את זמנם בצוותא, יאכלו וישתו, יזמרו ויספרו בשבחי הצדיק, יפגשו מכרים ותיקים, ויבדקו את תכולת הדוכנים ביריד הססגוני הצומח בדרך לאתר. ומכאן יגיחו לפקוד את קבריהם של רבי שמעון ורבי אלעזר בנו בבקשות לעזרה ובהוריות נרגשות על משאלות שהתמלאו. את הכרת התודה ילוו בחלוקת מגשים עמוסי תקרובת לחוגגים מזדמנים.

כוחו הפלאי של רבי מאיר הניב תפילה מיוחדת: ׳אלהא דמאיר ענני׳ (תלמוד בבלי, עבודה זרה יח, ע״ב).

החסידים האשכנזים במירון בולטים מאוד בתלבושתם האחידה ובנוכחותם במרכזים הטקסיים של ההילולה, אך שהותם באתר קצרה יותר, ובדרך כלל אינה כורכת לינה במקום. הם שמים פעמיהם ישירות אל מבנה הקבר, חוצים במהירות את אתרי הבילויים ההמוניים, המוקצים בעיניהם בגלל גילויי נהנתנות של חולין והעדר הפרדה בין גברים לנשים. הם גודשים את האולם המרכזי שבו נמצא צמד הקברים ואת בית הכנסת הצמוד לו, את המרפסות והגגות של האתר ואת החצר הפנימית שלו, ההופכת לזירה המרכזית של שירה וריקודים אקסטטיים לכבוד הצדיק. לכאן גם מובאים רבים מבני השלוש, נישאים על כתפי אבותיהם המרקדים עמם ומוקפים במעגלי רוקדים של חסידים ותלמידי ישיבה, לביצוע טקס החלקה, התספורת הראשונה (בילו תש״ס). הנשים שופכות את לבן באזור הנשי שבאולם הקבר ומתבוננות בריקודי הגברים ובטקס החלקה מהאזורים המוקצים להן.

נוכחותם הבולטת ופעילותם הנמרצת של החסידים האשכנזים בהילולת רשב״י הניעו את קנת בראון, אנתרופולוג מאנגליה שביקר במירון בראשית שנות השמונים, לראות את המתרחש במקום כביטוי סמלי ליחסים בין אשכנזים למזרחים בחברה הישראלית הרחבה: ׳חגיגת העלייה לרגל למירון הפגישה בין יהודים מזרחיים לאירופים, אך לא שילבה ביניהם. ההפרדה ביניהם נשמרה כאן כמו גם בסקטורים אחרים של החיים בישראל. העדר השוויון וחוסר האיזון ראויים לציון: החרדים ממוצא אירופי, במיעוט ואף על פי כן במרכז, שלטו בפעילות הטקסית של העלייה לרגל. המזרחים, אף שהם הרוב, נותרו בשוליים׳(1982,44 Brown & Mohr). קריאה סמלית זו של ההילולה, אף שאינה משוללת יסוד, מוגזמת בעיני. החרדים, למרות כוחם הפוליטי הגובר בישראל, אינם נראים כמייצגים המובהקים של האליטות הישראליות; והתפרסותם של המזרחים, ויוצאי מרוקו ביניהם, בחורשות הסובבות את האתר, נראית יותר כמשקפת את דפוסי הבילוי המסורתיים על קברי הצדיקים מאשר את שליטתם הנוקשה של החוגגים האשכנזים בהילולת מירון. כמשקל נגד לפרשנותו של בראון ניתן להביא מדבריו של יוסף הגלילי, מנאמניו הוותיקים של האתר, המבכה מרה את השתלטות המזרחים: ׳היכן הם הרקדנים של אז? איפה השמחה של אז, וההתלהבות והתרוממות הרוח של אז איה הן? במקום כל זאת נוצר מין גולם שקשה להגדירו, מין פיקניק המוני לא מאורגן, לפי מושגי המערב הפרוע, או כמין פנטאסיה מזרחית. כמין ״זיארה״ של נבי־רובין שבחולות יבנה העתיקה, או כפנטאזיאת נבי מוסה להבדיל בשנות העשרים למאה. למירון עולים כמאה אלף איש כ״י [כן ירבו], רובם מקרב העלייה החדשה. והם לא זכו להתבשם מהאווירה עטופת הזוהר של אז, שהייתה מנת חלקם של זקני היישוב. עולים אלה חוגגים לפי מושגיהם, וכדרך שראו אצל שכניהם בארצות גלותם׳(הגלילי תשמ״ח, 94-93).

הערת המחבר" הגלילי משווה כאן בין הילולת רשב״י במירון לעליות לרגל הפופולריות של פלשתינים מוסלמים לפני 1948. העמדה האתנוצנטרית של המחבר עולה מן ההשוואה שהוא עושה בין שמחת ההילולה מתחילת המאה ל׳שמחה משפחתית גדולה, דוגמת החתונות הגדולות המפוארות שבחצרות האדמו״רים שבמזרח־אירופה׳(שם, 93).

אכן במירון, כמו גם בהילולות הגדולות האחרות, ותיקות כחדשות, התבלט והלך בקרב דפוסי ההילולה הנבדלים של המזרחים סגנון החגיגה המיוחד של יוצאי מרוקו. הוא ניכר בשימוש הרווח בניב היהודי של ערבית מגרבית, בצלילי המוזיקה המרוקאית הנישאים באוויר, בהתנאותם של חוגגים רבים בפריטי לבוש ממרוקו, כמו הגלימה הלבנה (ז׳לבה) והתרבוש האדום (פזי), בניחוח המאכלים המרוקאיים המסורתיים ואדי המחיה (עראק בערבית מרוקאית) בסעודות, ואפילו באוהלי אירוח אופייניים למרוקו שאחדים מהם קושטו, בצד תמונות של מנהיגי המדינה ונסי צה״ל, בדיוקני מלך מרוקו.

הילולת ל״ג בעומר במירון, בהיותה מסורת ותיקה ומבוססת, היא מחוץ לתחום הדיון שלנו בפרקים הבאים, אך שמו של רבי שמעון בר־יוחאי ישוב ויעלה בפרק החמישי, כצדיק הפטרון של אסתר סוויסה, אחת משתי סוכנות הקדושים המוצגות כאן.

שושביני הקדושים-חולמים, מְרפאות וצדיקים בסְפר העירוני בישראל-יורם בילו2005 – צדיקים מקומיים וצדיקים מהגרים: ׳הגיאוגרפיה הקדושה׳ של יוצאי מרוקו בישראל עמ'52-49