קורות היהודים בספרד המוסלמית-1002-711 – א.אשתור-1960

כאשר יצא מוסא בן נציר מספרד כבר נכבשה כמעט כל המדינה והפכה פרו­בינציה של המלכות המוסלמית הגדולה. המושלים המוסלמיים שבאו אחריו הצטרכו איפוא לכונן שלטון יציב, לארגן את האדמיניסטראציה ולהחזיר את התושבים לחיים תקינים של ימי שלום. אולם כשם שהמוסלמים הראו תבונה רבה בימי הפלישה וידעו להבנות מן הניגודים בין היסודות השונים שבקרב תושבי הארץ, כך נכשלו במשימתם השנייה, באירגון של ממשל יעיל. במלחמת הכיבוש עמדה לערביים נטייתם למעשים נועזים שנתחזקה עקב ההתפשטות של האסלאם במחצית העולם, אך בימי שלום הרפתקנות אינה מעלה. הערביים שבאו מן המזרח ומאפריקה הצפונית אל הפרובינציה הרחוקה על חוף האוקיאנוס היו תאבים לשלטון ורודפים בצע ואף תכונות אלה היו להם לרועץ. המושלים שנקראו ״ואלי״ נתמנו על ידי המושלים הכלליים של אפריקה הצפונית או על ידי הכ׳ליף עצמו ועל פי רוב כיהנו במשרתם זמן קצר. לא היה להם סיפק ולא כשרון לפתור את הבעיות של הקמת משטר יציב, שהיו ממילא קשות. יתר על כן, לא היה להם קו ברור, ואם אחד בחר במדיניות זו, יורשו הלך בדרך הפוכה. המושלים האלה הסתבכו בנסיונות להמשיך במלחמת הכיבוש ולחדור לגאליה. דחפו אותם לנסיונות אלה הרצון לערוך מלחמת קודש עם הנוצרים, הנטייה להרפתקנות המיוחדת לדורם וגם התקוה לזכות שם באוצרות. אולם באותו הזמן נתכונן בספרד עצמה, בהרי קנטבריה שבצפון, מרכז של קנאים נוצריים שהחלו להתנגד לפולשים המוסלמים בכוח הזרוע והמושלים הצטרכו לפתוח בפעולות צבאיות נגדם. הריבוי של מסעות מלחמה גרם לכך שהמושלים הכבידו את עול המסים על שכם האוכלוסין. אמנם לכך נטו גם בלאו הכי. להתעשר ובמהרה — זאת היתה משאת נפשם הראשונה של מרבית הערביים שיצאו אל הפרובינציות המרובות של הכ׳ליפות. לספרד יצא שם של מדינה עשירה, עתירת נכסים והמושלים ועוזריהם למיניהם השתדלו לסחוט מן האוכלוסין מה שניתן להוציא מהם. כך הביאו המושלים על ספרד אנדרלמוסיה ממושכת שארכה יותר מארבעים שנה. סבל ופורענות היו מנת הלקם של כל שכבות האוכלוסין ובפרט הלא־מוסלמים.

לפגי צאתו אל המזרח מסר מוסא בן נציר את הגה השלטון לידי בנו ע ב ד א ל ־ ע ז י ז שנהיה הראשון משורת המושלים׳ ה״ואלים״. עבדאלעזיז הלך בעקבות אביו בכל דבר. בראש וראשונה ראה כתפקידו להשלים את מלאכת הכיבוש ועל כן ערך מסע אל אזור אחד בחצי האי האיברי שעוד נשאר חפשי. הוא כבש את שפלת החוף האטלנטי, ששם לכד את הערים אֶבוֹרה, סַנטֵרֶס וקוֹימְבָרה. כמו שעשו טארק ומוסא, כן קרב גם עבדאלעזיז אותן הקבוצות מקרב תושבי הארץ, שהיו מוכנות לשתף פעולה עם הכובשים. תומכי בית ויטיצה לשעבר, שעזרו למוסלמים בכיבוש הארץ, נשארו, בדלית ברירה, בני בריתם גם לאחר שנתבדו תקוותיהם וספרד נהיתה פרובינציה מוסלמית. מצד המושל המוסלמי היתה זאת מדיניות נבונה, כי היא היתה עשויה לאחות את הקרע ביניהם ובין תושבי הארץ מאז ולהביא לספרד שקט ויציבות המשטר. אולם הקשרים בין עבדאלעזיז ובין הנוצרים ילידי הארץ והיחס הידידותי שהראה להם עוררו את זעמם של ערביים גאים וקנאים. ההתמרמרות בקרב הערביים גדלה כאשר ראו שעבדאלעזיז נוהג מלכות ולא עברו שנתיים עד שמקורביו רצחו אותו נפש (בש׳ 716). תחתיו נשלח לספרד אל־חֻור בן עבדאר־רחמאן את׳־ת׳קפי שמילא שנתיים ושמונה חדשים את התפקיד של מושל (מסוף 716 עד תחילת 719). אף הוא ערך מסע מלחמה אל אזור מספרד שטרם נכבש. אל־חר יצא אל קטלוניה וכבש את הערים החשובות שלחוף הים, ברצלונה וטרגונה. גם במה שנוגע לאדמיניסטראציה של ספרד פעל המושל אל־חר רבות. הוא העביר את מושב הממשלה מסביליה, שבה ישב עבדאלעזיז, אל קורדובה שהיתה מאז בירת ספרד המוסלמית.

אל־חר הביא אתו ארבע מאות ערביים נכבדים מאפריקה הצפונית, שהיו לו ליועצים ולעוזרים, ושלא כמוסא וכבנו התחיל להבליט את הצד המוסלמי־דתי של השלטון. אמנם נסיונותיו לקבוע דפוסים לאדמיניסטראציה הממשלתית ולהשתית אותה על בסים מוצק לא עלו יפה ומשהגיעו לחצר הכ׳ליפות ידיעות על אי־סדר בפרובינציה הרחוקה במערב, נשלח לשם מושל חדש עם הוראות מדויקות מן הכ׳ליף. זה היה א ס ־ סַ מְ ח בן מאלך אל־כ׳ולאני שבא לספרד באביב 719. הכ׳ליף עמר II, שהעריך את ישרו בעניני כספים, הטיל עליו שיפריש מן האדמות והנכסים דלא־ניידי את ה,,חומש״ לטובת האוצר ושישאיר את השאר לאנשי הצבא. פקודת הכ׳ליף היתה מוצדקת כי מקודם עשו אנשי הצבא בגלילות ספרד שנכבשו בידיהם כבשלהם והממשלה קופחה. אס־סמח עשה כמיטב יכלתו להוציא את הפקודה לפועל, אבל הערביים שתפסו את האדמות בשעת הכיבוש הפריעו בעד ביצועה ואותם שבאו אחר כך תבעו אף המה נתח לעצמם והממשלה נאלצה להכנע ולתת גם להם אדמות מן ה,,חומש״. השלטון המקומי היה כה רעוע והאנדרלמוסיה כה גדולה וגרמה לממשלה הכ׳ליפית טרדות מרובות עד כדי כך שהכ׳ליף רצה לפנות את ספרד כלה. אולם הערביים בספרד עצמה חשבו באותו הזמן על כיבושים נוספים. בימים ההם הלכה והתפוררה מלכות המרובינגים בגאליה והארץ הגדולה ההיא היתה שרויה באנרכיה גמורה. הערביים בספרד אמרו לנצל הזדמנות זו ופלשו בשנת 721 אל המדינה שמצפון לפירנאים. הפרובינציה, שמצפון־מזרח הפירנאים נקראה בימים ההם ספטימאניה והיתה חלק של המלכות הויזיגוטית. גם בעת הפלישה של הערביים אל חבל ארץ זה עמדו היהודים לימין הערביים ועזרו להם במלאכת הכיבוש. לפי מקור נוצרי התקשרו יהודי ספטימאניה עם הערביים לאחר שכבשו ספרד והמריצו אותם לפלוש לפרובינציה זו ולכן חסו עליהם בשעת כיבוש העיר נרבון, בעוד שערכו טבח בקרב התושבים הנוצריים. העיר נרבון נכבשה בשנת 720  וממנה התקדמו הערביים צפונה והגיעו עד העיר טולוז, אך שם נוצחו על־ידי אויד, נסיך אקויטאניה. אס־סמח עצמו היה בנופלים. המושל שבא אחריו, עַנְבֵסה בן סחים, האריך ימים במשרתו, הוא מילא את התפקיד ארבע שנים וחצי. אף הוא ערך פלישה לגאליה, לכד את הערים קרקסון ונים ועלה אחר כך בעמק הרון והסאון עד סן. אולם בימיו החל מפנה רציני בתולדות ההתפשטות של האסלאם במערב, אשר רישומו לא היה ניכר בזמן ההוא, אך היה בעל תוצאות כבדות משקל. עוד בשנת 718 החל אחד השרים הגוטיים ושמו פֵלאיוֹ בפעולות מרי ומרד בהרי קנטבריה. הוא קבע את מושבו בכפר קַנְגֵס דה אוניס לא הרחק מן החוף של מפרץ ביסקאיה. לאחר שנלוו אליו כמה מאות איש אמיצי לב ושואפי מלחמה התחיל להתקיף את המוסלמים, להתנפל על שיירותיהם ועל יישוביהם. היקף פעולותיו גדל עד שהממשלה בקורדובה החליטה לערוך נגד המורדים מסע עונשין והשמדה. הגדודים שנשלחו להרי קנטבריה הכו את אנשי פלאיו בזו אחר זו, אבל לבסוף גברו עליהם הנוצרים. הם הגיחו מן המקלט האחרון שלהם, המערה של קובאדונגה, והביסו אותם ועם הקרב המפורסם הזה, שהיה כנראה בשנת 722, מתחילה פרשה חדשה בתולדות ספרד. פלאיו כונן לו נסיכות קטנה בהרי אסטוריה שהלכה והתרחבה ברבות הימים ונהיתה ממלכה חזקה. אולם בימים ההם לא שיערו כמובן איזה עתיד צפוי לקבוצה קנאית זו של אנשי ההרים והערביים בערי אנדלוסיה המשיכו במריבותיהם. אחרי מות ענבסה בשנת 726 משלו בספרד משך ארבע שנים לא פחות מחמשה ואלים והתוצאות של חילופי המושלים לגבי פעולת האדמיניסט­ראציה היו הרסניות.

בקרב הערביים שהתישבו בספרד התלכדו סיעות שונות שלחמו זו בזו עד חרמה. סיעות אלה ייצגו איגודי שבטים ערביים שאותם איחד המוצא המשותף, כפי שזה נמסר במסורת שלהם. הערביים הצטינו תמיד ברוח פרטיקולאריסטית. הנאמנות לשבט קדמה אצלם לכל דבר אחר, זו היתה חובת כבוד קדושה. תולדות הערביים במולדתם לא היו אלא שורה של מלחמות בין השבטים. שתי קבוצות שבטים התבלטו במיוחד: שבטי תימן מן הדרום ושבטי קים מצפון ערב. אחרי שהערביים התפשטו בכל הארצות של אסיה המערבית ומסביב לים התיכון, לא הרפו שתי קבוצות השבטים מלהלחם זו בזו, בפרס ובסוריה ובארצות אחרות. הכ׳ליפים מבית אומיה גרמו להחרפת היחסים ביניהן במקום להשכין שלום. כ׳ליפים אלה נהגו לתמוך באחד מאיגודי השבטים והרשו להם לרדוף את מתנגדיהם. כאשר תמך הכ׳ליף בקיסים, היה להם מותר להתעלל בתימנים, להושיב את מנהיגיהם בבית הכלא, להחרים את רכושם ואף להרוג אותם. כאשר מת הכ׳ליף ועלה לשלטון אוהד התימנים או שהכ׳ליף שינה את טעמו, יכלו לשלם לקיסים את גמולם. זה היה התוכן העיקרי של ההיסטוריה הפנימית של מלכות האומיים. השנאה עברה בירושה מאבות לבנים וחוש הנקמה היה מפותח מאד אצל הערביים. אנשים שנולדו בארצות רחוקות מחצי האי וממרכז האימפריה הכ׳ליפית ראו כחובתם לנקום באיגוד השבטים המתחרה מה שעוללו לאבותיהם באחד הקרבות במזרח עשרות שנים לפני כן. בספרד החריפה מלחמת השבטים עד מאד והתימנים והקיסים נלחמו אלה באלה עד חרמה. אך זולת התימנים והקיסים היו עוד סיעות ששמרו על עניניהן בעין פקוחה. עם הצבא של מוסא בן נציר הגיעו לספרד ערביים רבים מן החג׳אז׳ מתושבי מדינה, אשר תמכו מלפנים בעבדאללה בן אז־זביר, הכ׳ליף המתחרה באומיים. סיעה זאת שנאה את הערביים שבאו מסוריה תכלית שנאה. מול הערביים עמדו הברברים, אכולי קנאה ומלאי התמרמרות. אף על פי שהיה להם חלק נכבד בכיבוש ספרד, קופחו על־ידי הערביים בשעה שחולקו האדמות ונתנו להם שטחים הרריים אשר יבולם היה זעום. הם היו אוהבי חירות ואנשי מלחמה ובקושי השלימו עם שלטון הערביים.

קורות היהודים בספרד המוסלמית-1002-711 – א.אשתור-קרית ספר ירושלים 1966-עמ' 20-17

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 132 מנויים נוספים

מרץ 2019
א ב ג ד ה ו ש
« פבר   אפר »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  
רשימת הנושאים באתר