מורשת יהדות מרוקו

• – התחלת ברכות השחר בבית הכנסת היא מ׳אלהי נשמה׳.
• – בקשות לפני התפילה: שירי בקשות בבית הכנסת לפני תפילה נאמרים רק על ידי יחידים, אבל לא היה מנהג קבוע לאמרם בציבור.
• הבקשות הנאמרות מופיעות בתחילת סידור ׳תפילת החודש׳. הבקשות הנפוצות שנאמרו בתאפילאלת: ׳שעריך בדפקי יה פתחה׳, ׳שחר אבקשך׳, ׳שחר להודות לך קמתי׳,׳כל ברואי מעלה׳,׳יה רבון עלם׳,׳ארץ הקדושה׳,׳אודה לאל לבב חוקר׳,׳יוצר בחכמה׳,׳אדון עולם׳.

11 . פתח אליהו: מנהג ייחודי בכל קהילות תאפילאלת לא לומר ׳פתח אליהו׳ לפני תפילה, אלא בשלושה מועדים: בכל מוצאי שבת, בלילות הסליחות של חודש אלול  ובברית מילה.

ב. סידורי תפילח ומחזורים

סידורי התפילה והמחזורים שבהם התפללו יהודי תאפילאלת בתקופה החדשה הם הסידורים והמחזורים שבהם התפללו בשאר קהילות מרוקו, ואלה הם:

• סידור התפילה לימות החול והשבת הנפוץ ביותר הוא ׳תפילת החודש׳; הקדשנו לו דיון רחב בכרך ב.
• סידור נוסף הוא ׳בית עובד׳ לימות החול ו׳בית מנוחה׳ לשבת. באלה התפללו בדרך כלל חזנים ותלמידי חכמים.
• מחזור ׳זכור לאברהם לראש השנה׳, ׳זכור לאברהם ליום כיפור׳ ו׳זכור לאברהם לשלש רגלים׳.

ג. ענייני מבטא

• . מבחינים בין גּ(דגושה) לבין ג(רפויה).
• מבחינים בין ת לבין ט.
• הגיית האות ב רפויה(בלי דגש) בהגיית בּ דגושה.
• הגיית האות ק בהגיית כּ דגושה.
• אין הבחנה בין דּ דגושה לבין ד רפויה ובין תּ דגושה לבין ת רפויה.
• הגיית האות ו כאות ו הערבית (W), ולא כמו ב רפויה (V).
• התנועות פתח וקמץ מבטאן אחיד.
• התנועות צירה, סגול וחיריק מבטאן אחיד(1).
• התנועות חולם חסר, חולם מלא, קמץ קטן וחטף קמץ כולן מבטאן אחיד, קרוב לתנועה 0.

ד. התעטפות בטלית

• – חסידים ואנשי מעשה הקפידו לומר ׳לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתה׳ לפני ההתעטפות בטלית, בנוסח הכתוב ב׳תפילת החודש׳.
• אחרי ההתעטפות אומרים את הפסוקים הבאים: ׳מַה-יָּקָר חַסְדְּךָ, אֱלֹהִים:    וּבְנֵי אָדָם–בְּצֵל כְּנָפֶיךָ, יֶחֱסָיוּן.
  טיִרְוְיֻן, מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ;    וְנַחַל עֲדָנֶיךָ תַשְׁקֵם.
  י  כִּי-עִמְּךָ, מְקוֹר חַיִּים;    בְּאוֹרְךָ, נִרְאֶה-אוֹר.
  יא  מְשֹׁךְ חַסְדְּךָ, לְיֹדְעֶיךָ;    וְצִדְקָתְךָ, לְיִשְׁרֵי-לֵב.(תהלים לו, ח-יא), כרשום ב׳תפילת החודש׳.
• שליחי ציבור ואנשי מעשה יוצאים מהבית לבית הכנסת מעוטפים בטלית ומעוטרים בתפילין.
• רוב המתפללים בודקים את הציציות לפני הברכה על הטלית.
• שליחי ציבור ואנשי מעשה מכסים את ראשם בטלית במשך התפילה, אבל המון העם, ובעיקר צעירים, מקפלים את הטלית ומניחים אותה על הצוואר, כעין צעיף.
• מנהג ייחודי בקהילות דרום תאפילאלת לחנך לטלית בגילאי שבע-עשר ועושים את חגיגת בר המצווה המוקדמת לטלית ביום שבת בליווי דרוש וסעודה בבית.
• רק תלמידי חכמים ושליחי ציבור מקפידים על לבישת ציצית קטנה.
• גם מי שלובשים ציצית קטנה אינם מוציאים את הציציות החוצה.
• בעניין מספר הכריכות וסדרן נוהגים על פי שתי שיטות: א) אנשי מעשה, כמו חכמי אביחצירא וחזני בתי הכנסת, נוהגים בטלית גדול לעשות בכל כנף ט״ל כריכות בין חמשת הקשרים, לפי הסדר: שבע, שמונה, ואחת עשרה(=הוי״ה) ועוד שלוש עשרה (=אח״ד), וביחד: הוי״ה אחד,  ובטלית קטן וכן בטלית גדול לבעלי בתים נוהגים לעשות כ״ו כריכות לפי הסדר: עשר, חמש, שש וחמש (=הוי״ה).

ה. תנחת תפילין

• 1. סדר הנחת תפילין:

א. מברכים ׳להניח תפילין׳ ומניחים תפילין של יד בישיבה.

ב. כורכים שבע כריכות.

ג. אחר כך מניחים תפילין של ראש בעמידה.

ד. אומרים את הקטע הרשום ב׳תפילת החודש׳: ׳ומחכמתך אל עליון תאציל עלי. ומבינתך תבינני. ובחסדך תגדיל עלי. ובגבורתך תצמית אויבי וקמי. ושמן הטוב תריק על שבעה קני המנורה. להשפיע טובך לבךיותיף. פותח את ידף ומשביע לכל חי רצון׳.

ה. לבסוף כורכים שלוש כריכות באצבע בליווי הפסוקים הבאים: ׳וארשתיך לי לעולם׳ (בכריכה א׳ בפרק אמצעי של האצבע), ׳וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים׳(בכריכה ב׳ בראש הפרק התחתון), ׳וארשתיך לי באמונה רועת את ה״ (בכריכה ג׳ בסוף הפרק התחתון).

סדר הנחת התפילין הנ׳׳ל על פי ר׳ מסעוד אביחצירא מייצג מעין חופה המתרחשת כל בוקר בין החתן/הקב״ה המיוצג על ידי תפילין של ראש ובין הכלה/השכינה המיוצגת על ידי תפילין של יד, בבחינת ייחוד קוב״ה ושכינתיה. וזה סדר הכלולות: הכלה יושבת על כיסא, מיוצגת על ידי תפילין של יד שמניחים בישיבה, אחריה מופיעות שבע נערותיה, הן שבע הכריכות על היד, אחר כך מופיע החתן העומד לכבוד הכלה ומיוצג על ידי תפילין של ראש שמניחים בעמידה, אחר כך הוא מקדש את הכלה בטבעת המיוצגת על ידי שלוש כריכות על האצבע בליווי נוסחת הקידושין ׳וארשתיך… וידעת את ה׳׳.

אנשי מעשה נהגו להאפיל בטלית על ידם השמאלית בעת הנחת התפילין.

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזר-תפילת שחרית של חול-עמ' 32-28

מסמכי ההתכתבות של בית הדין עם המפקח על העניינים האזרחיים

ארבעת המסמכים מופיעים במחברות בכתיבת יד הכוללות את העתקי המכתבים ששלח בית הדין במוגאדור לנמענים, ובהם השלטונות במוגאדור ובעלי דין שפנו לקבלת שירות כלשהו מבית הדין.

• מסמר ד – מכתב ראשון מאב בית הדין למפקח הצרפתי על העניינים האזרחיים

במכתב בית הדין מבקש מן הממונה על בתי המשפט במוגאדור לחייב את יצחק אלחראר להופיע אישית בעת הדיון בתביעת אשתו. הוא אינו רשאי למנות לו מיופה כוח שיופיע במקומו משום שמדובר בעניין שחובה על בית הדין לדון בו בנוכחות שני בני הזוג, היינו בגירושיהם. בית הדין פונה אל המפקח הצרפתי משום שהוא מייצג הלכה למעשה את ׳השררה׳, היינו המערכת השלטונית, שמתפקידה לאכוף את קיום החלטות בתי המשפט. הוא מסתמך בעניין זה על נוסח הט׳היר מ־22 במאי 1918.

[Avril 1932]

Conformément au Dahir du 22 mai 1918, art. 9, le sieur Isaac Elharrar a été convoqué pour la deuxième fois. Il dev[a]it se présenter au Tribunal Rabbinique hier à dix heures et demie. Or, il n’est pas venu.

Je vous demande de vouloir bien faire en sorte qu’Isaac Elharrar vienne au Tribunal Rabbinique le 17 mai à dix heures et demie pour entendre ce que la Loi aura décidé au sujet du procès que sa femme lui a intenté.

Conformément à la Loi israélite, le sieur Elharrar ne pourra donner sa procuration à qui que ce soit; il devra se présenter personnellement au Tribunal, car dans cette affaire, il est question de divorce.

Veuillez agréer, Monsieur le Contrôleur, l’ex[pression de mes] sentiments] dév[oués].

 Je vous prie instamment de faire en sorte qu’il vienne au Tribunal le 17 mai sans faute.

תרגום

[אפריל 1932]

בהתאם לט׳היר מיום 22 במאי 1918, סעיף 9, האדון יצחק אלחראר זומן בפעם השנייה. הוא היה אמור להופיע בבית הדין הרבני אתמול בשעה עשר וחצי. והנה הוא לא בא.

אני מבקש ממך לגרום ליצחק אלחראר לבוא לבית הדין הרבני ב־17 במאי בשעה עשר וחצי כדי לשמוע מה שיחליט המשפט בעניין התביעה שהגישה אשתו נגדו.

בהתאם למשפט היהודי, לא יוכל האדון אלחראר לתת ייפוי כוח לאף לא אחד; הוא חייב להופיע בבית הדין בעצמו, שכן בפרשה זו מדובר בגירושין. קבל נא, אדוני המפקח, את רגשות המסירות שלי.

אני מפציר בך לעשות כך שיבוא לבית הדין ב־17 במאי ויהיה נוכח בדיון.

• מסמר ה – מכתב שני של בית הדין לממונה על השירותים העירוניים

המכתב צורף לסיכום פסק הדין בצרפתית שנשלח למפקח הצרפתי על השירותים האזרחיים, כפי שמחייב אותו הט׳היר הנ״ל. פסק הדין והסיכום שנשלחו לפקיד הצרפתי הושלמו בו ביום שהופיעו שני בני הזוג וטענו את טענותיהם. במחברת התכתובת לא נמצא הסיכום שנשלח למפקח על השירותים העירוניים.

Trib[unal] rab[binique] de Mog[ador] Mog[ador], le 17 mai 1932

Le Président] du Trib[unal] rab[binique] à Mog[ador] à Monsieur] le Contrôleur civil de France – Mogador

Monsieur le Contrôleur,

j’ai l’honneur de v[ou]s envoyer ci-joint une copie du jugement qui a été rendu le 17 mai. Je vous prie de vouloir bien faire le nécessaire pour l’exécution du jugement.

Veuil[lez] agrjeer], Monsieur] le Contrôleur, l’ex[pression] de mes sentiments] dév[oués].

Le Présid[ent] signé: A. B.

תרגום

בית הדין הרבני במוגאדור מוגאדור, 17 במאי 1932

נשיא בית הדין הרבני במוגאדור אל: אדוני המפקח הצרפתי על העניינים האזרחיים

אדוני המפקח,

אני מתכבד להעביר לך ר״ב העתק של פסק הדין שניתן ביום 17 במאי. אני מבקש ממך לעשות מה שצריך כדי להוציא לפועל את פסק הדין. קבל נא, אדוני המפקח, את רגשות המסירות שלי. הנשיא / על החתום: א״ב

מחקרי מערב ומזרח-אסופת מחקרים מוגשת לפרופ' הרב משה עמאר-השתמדותו של יצחק אלחרר במוגאדור ב-1932יוסף שטרית.עמ' 427-425

נסיעתו של מונטיפיורי לסלטאן מרוקו ושחרור האסירים מסאפי

ביומנו של מונטיפיורי כתוב ב־21 באוקטובר 1863 :

קודם שהתלבשתי הבוקר, קיבלתי חבילה, ועליה כתוב ׳פרטי׳ מאת א׳, ובתוכה כתוב: אדוני היקר, איני רוצה להביאך העירה כדי שתקרא העתק זה, לכן שלחתי את הניירות הרצופים מטנג׳יר לרמסגייט. אלה מוסרים על המאמצים של ממשלת הוד מלכותה לשחרר את שני היהודים האומללים, הנמצאים עתה במאסר בסאפי. מצבם כה חמור עד שהחלטתי לנסוע מיד ללונדון כדי להפעיל את ועד שלוחי הקהילות שינקוט צעדים למען שחרורם ממאסר. ההודעות האלה נוגעות למאורע העצוב בסאפי שבמרוקו, שיהודי גיברלטר וטנג׳יר כבר הודיעו עליו לך ולוועד שלוחי הקהילות. בהמשך המכתב מתוארת הפרשה על פרטיה, ובסיום נאמר שהנער הוצא להורג בסאפי. לפי סברתו של מונטיפיורי, ההוצאה להורג הפומבית ־ מטרתה להפגין את השפעתה של ספרד על החצר במרוקו ואת מעמדה של ספרד מולו. תשעה או עשרה יהודים בסאפי – צפוי להם גורל דומה לזה של שני הנערים.

בשל הדברים הללו שלח מונטיפיורי מיד מברק לנשיא ועד שלוחי הקהילות, וביקש לזמן ישיבה דחופה של הוועד בלונדון. מכתב בנידון נשלח גם למשרד החוץ. למחרת [22 באוקטובר], ביום שלישי, התכנסה ישיבה של הוועד. סר משה הוזמן לנסוע לסאפי, והוא קיבל את ההזמנה.

הדו׳׳ח ב־JC על פי מכתב מגיברלטר

להלן תיאור השתלשלות העניינים, כמו שפורסם בעיתון: ב־ 31 באוקטובר 1863 הגיעה למקום מגוריו של מונטיפיורי ברמסגייט חבילה שנשאה את החותמת של קהילת גיברלטר. מפאת יום השבת לא פתח אותה. לאחר מכן נודע לו מן האיגרת של אחד האישים מקהילת גיברלטר על מה שאירע בסאפי על כל פרטיו. המידע הרעידו, ולמחרת בבוקר יצא ללונדון. בצהריים התקשר לתת־שר החוץ של בריטניה,

מר לאיארד, מפני שהרוזן ראסל לא היה במשרדו. אף על פי שהיה יום ראשון, שוחח עמו. בזמן קצר הופעלה רשת מברקים, ונשלחו הוראות לג׳והן דרומונד האי שינסה להפעיל את כוח מעמדו כדי שיידחו ההוצאות להורג המתוכננות לנאשמים האחרים מסאפי.

נכונותו של מונטיפיורי לצאת למרוקו והאישור של ועד שלוחי הקהילות

בשבוע הזה מסר מונטיפיורי פרטים לוועד שלוחי הקהילות, והחלה התכתבות אינטנסיבית עם קהילת גיברלטר ועם קהילת טנג׳יר. ברור היה ששלטונות ספרד ומרוקו אינם נוטים לשחרר את הנאסרים אף על פי שידוע להם שהם חפים מפשע. הידיעות מיהודי מרוקו העידו על המצב החמור ששורר אצלם, ושהמדינה שרויה באנרכיה. מונטיפיורי הגיע למסקנה שייתכן שהמעשים שנעשו בסאפי, יישנו במדינה שהיהודים בה אינם מוגנים בחוק.

כמו שפורסם ב־6 בנובמבר, בישיבת ועד שלוחי הקהילות ב־3 בנובמבר הוקרא מכתב מ־2 בנובמבר (כ׳ בחשוון תרכ״ד), שכתב הרב הראשי של לונדון, הרב נתן אדלר מרכוס, על ידיעה ממרוקו, שנער בן 14, שהעלילו עליו שהרעיל פקיד ספרדי, הוצא להורג באכזריות, ושגם יהודי אחר כבר הומת. לא נערך לפקיד ניתוח שלאחר המוות, ואין הוכחה שהורעל. עוד שניים עדיין יושבים בכלא, ויש סכנה שגם הם יוצאו להורג. האם נוכל להישאר אדישים? שואל הרב. חובתם של יהודי בריטניה לבוא לקראתם בשם הדת, הצדק, האמת והציביליזציה, ולעשות כל מאמץ להציל את האסירים ממוות. הרב כתב שהוא בטוח שמשה מונטיפיורי ייאות לבקשה לצאת למרוקו לעזרת האומללים אפילו בגילו המופלג ולמרות קשיי הדרך, ויצליח לשחרר את האסירים.

אחרי שקראו את המכתב, נמסר שמאז נודע על העלילה, לא שקט מונטיפיורי והריץ מכתבים לממשלת בריטניה בנושא, והיא עשתה ככל יכולתה למען האומללים. ראש הוועד אמר שכבר דיבר עם מונטיפיורי, ורעה גדולה נשקפת ליהודי מרוקו בגלל הרדיפות. אחד המשתתפים אמר שרצוי להעלות את הנושא בפני שגריר ספרד בלונדון. מר פיצ׳יוטו אמר שרצוי לשלוח שליחים למדריד כדי להעלות את הנושא לפני ממשלת ספרד. הצעתו נדחתה, כי לפי המכתבים שכתב מונטיפיורי ולפי התשובות עליהם, אין תועלת בכך. הוועד פנה אפוא בבקשה למונטיפיורי לצאת למרוקו. מונטיפיורי הביע לפני הפורום הזה את נכונותו להיענות לבקשה, למרות גילו המתקדם, כי היה חשוב לו לנסות להוציא מן הסלטאן הצהרה בדבר מעמדם החוקי של אחיו היהודים. הצעתו התקבלה, ונקבעו מלוויו, ואלו הם: משה פיצ׳יוטו; לואיס לווה (אליעזר הלוי), מזרחן, מזכירו ואיש סודו; חיים גדליה, הבעל של בת אחיו, שאביו חי במרוקו וידוע בתור סוחר מצליח; שמואל סמפסון, משפטן ומזכיר ועד שלוחי הקהילות; הד״ר הודג׳קין, רופאו האישי וידידו, שליווה אותו בכל מסעותיו ושני משרתים: צ׳ארלס אוליף ואלברטין מילר, יליד האנובר. הופקד בידו של הד״ר הודג׳קין לא רק לדאוג לבריאותו של מונטיפיורי, אלא גם לנסות לקבוע האומנם הורעל הספרדי.

4 בנובמבר 1863 – בקשה לקבל המלצות למסעו של מונטיפיורי

ב־4 בנובמבר 1863 כתב י״מ מונטיפיורי בשם ועד שלוחי הקהילות ללורד ראסל על ישיבה שהתקיימה ערב לפני כן, לאחר שהגיעו ידיעות מדאיגות שייתכן שישפיעו לרעה על מצבם של יהודי מרוקו. להלן תוכן המכתב: הכותב קיבל ייפוי כוח ממשה מונטיפיורי להודיע לנוכחים שהוא מוכן לצאת למרוקו. המוסד ייפה את כוחו של מונטיפיורי לבצע את השליחות המועילה הזאת. סביר שהוא יעבור דרך ספרד, ולכן חשוב שהשר יסייע לו וייתן לו מכתבי המלצה לשגריר בריטניה במדריד, לשלטונות הבריטיים בקאדיס, למושל גיברלטר, לקונסול בטנג׳יר, לקונסול בסאפי ולקונסול במוגדור ולאדמירלים הבריטים שבים התיכון. יכתוב נא השר עוד מכתבים, אם ימצא שיועילו להצלחת השליחות שנטל על עצמו סר משה מונטיפיורי תוך נטילת סיכון אישי. הוא מסיים את המכתב בתקווה שיתקבל הסיוע הדרוש (תעודה מס׳ 41).

ב־11 בנובמבר 1863 כתב משה מונטיפיורי מרמסגייט מכתב קצר למר האמונד ממשרד החוץ של בריטניה. לאחר שהוא מאשר שקיבל את מכתבו מ־10 בנובמבר, מודיע לו שהוא מתכונן לעזוב במהירות האפשרית למרוקו, והוא רק מחכה למכתבי ההמלצות שהובטחו(תעודה מס׳ 42). ב־12 בנובמבר 1863 עדיין היו שני יהודים מסאפי עצורים בבית הסוהר. כך דיווח דרומונד האי לשר החוץ ראסל (תעודה מס׳ 43).

משה מונטיפיורי ויהודי מרוקו-אליעזר בשן-בן צבי תשס"ט-עמ'61-59