משה מונטיפיורי ויהודי מרוקו-אליעזר בשן-בן צבי תשס"ט

נסיעתו של מונטיפיורי לסלטאן מרוקו ושחרור האסירים מסאפי

ביומנו של מונטיפיורי כתוב ב־21 באוקטובר 1863 :

קודם שהתלבשתי הבוקר, קיבלתי חבילה, ועליה כתוב ׳פרטי׳ מאת א׳, ובתוכה כתוב: אדוני היקר, איני רוצה להביאך העירה כדי שתקרא העתק זה, לכן שלחתי את הניירות הרצופים מטנג׳יר לרמסגייט. אלה מוסרים על המאמצים של ממשלת הוד מלכותה לשחרר את שני היהודים האומללים, הנמצאים עתה במאסר בסאפי. מצבם כה חמור עד שהחלטתי לנסוע מיד ללונדון כדי להפעיל את ועד שלוחי הקהילות שינקוט צעדים למען שחרורם ממאסר. ההודעות האלה נוגעות למאורע העצוב בסאפי שבמרוקו, שיהודי גיברלטר וטנג׳יר כבר הודיעו עליו לך ולוועד שלוחי הקהילות. בהמשך המכתב מתוארת הפרשה על פרטיה, ובסיום נאמר שהנער הוצא להורג בסאפי. לפי סברתו של מונטיפיורי, ההוצאה להורג הפומבית ־ מטרתה להפגין את השפעתה של ספרד על החצר במרוקו ואת מעמדה של ספרד מולו. תשעה או עשרה יהודים בסאפי – צפוי להם גורל דומה לזה של שני הנערים.

בשל הדברים הללו שלח מונטיפיורי מיד מברק לנשיא ועד שלוחי הקהילות, וביקש לזמן ישיבה דחופה של הוועד בלונדון. מכתב בנידון נשלח גם למשרד החוץ. למחרת [22 באוקטובר], ביום שלישי, התכנסה ישיבה של הוועד. סר משה הוזמן לנסוע לסאפי, והוא קיבל את ההזמנה.

הדו׳׳ח ב־JC על פי מכתב מגיברלטר

להלן תיאור השתלשלות העניינים, כמו שפורסם בעיתון: ב־ 31 באוקטובר 1863 הגיעה למקום מגוריו של מונטיפיורי ברמסגייט חבילה שנשאה את החותמת של קהילת גיברלטר. מפאת יום השבת לא פתח אותה. לאחר מכן נודע לו מן האיגרת של אחד האישים מקהילת גיברלטר על מה שאירע בסאפי על כל פרטיו. המידע הרעידו, ולמחרת בבוקר יצא ללונדון. בצהריים התקשר לתת־שר החוץ של בריטניה,

מר לאיארד, מפני שהרוזן ראסל לא היה במשרדו. אף על פי שהיה יום ראשון, שוחח עמו. בזמן קצר הופעלה רשת מברקים, ונשלחו הוראות לג׳והן דרומונד האי שינסה להפעיל את כוח מעמדו כדי שיידחו ההוצאות להורג המתוכננות לנאשמים האחרים מסאפי.

נכונותו של מונטיפיורי לצאת למרוקו והאישור של ועד שלוחי הקהילות

בשבוע הזה מסר מונטיפיורי פרטים לוועד שלוחי הקהילות, והחלה התכתבות אינטנסיבית עם קהילת גיברלטר ועם קהילת טנג׳יר. ברור היה ששלטונות ספרד ומרוקו אינם נוטים לשחרר את הנאסרים אף על פי שידוע להם שהם חפים מפשע. הידיעות מיהודי מרוקו העידו על המצב החמור ששורר אצלם, ושהמדינה שרויה באנרכיה. מונטיפיורי הגיע למסקנה שייתכן שהמעשים שנעשו בסאפי, יישנו במדינה שהיהודים בה אינם מוגנים בחוק.

כמו שפורסם ב־6 בנובמבר, בישיבת ועד שלוחי הקהילות ב־3 בנובמבר הוקרא מכתב מ־2 בנובמבר (כ׳ בחשוון תרכ״ד), שכתב הרב הראשי של לונדון, הרב נתן אדלר מרכוס, על ידיעה ממרוקו, שנער בן 14, שהעלילו עליו שהרעיל פקיד ספרדי, הוצא להורג באכזריות, ושגם יהודי אחר כבר הומת. לא נערך לפקיד ניתוח שלאחר המוות, ואין הוכחה שהורעל. עוד שניים עדיין יושבים בכלא, ויש סכנה שגם הם יוצאו להורג. האם נוכל להישאר אדישים? שואל הרב. חובתם של יהודי בריטניה לבוא לקראתם בשם הדת, הצדק, האמת והציביליזציה, ולעשות כל מאמץ להציל את האסירים ממוות. הרב כתב שהוא בטוח שמשה מונטיפיורי ייאות לבקשה לצאת למרוקו לעזרת האומללים אפילו בגילו המופלג ולמרות קשיי הדרך, ויצליח לשחרר את האסירים.

אחרי שקראו את המכתב, נמסר שמאז נודע על העלילה, לא שקט מונטיפיורי והריץ מכתבים לממשלת בריטניה בנושא, והיא עשתה ככל יכולתה למען האומללים. ראש הוועד אמר שכבר דיבר עם מונטיפיורי, ורעה גדולה נשקפת ליהודי מרוקו בגלל הרדיפות. אחד המשתתפים אמר שרצוי להעלות את הנושא בפני שגריר ספרד בלונדון. מר פיצ׳יוטו אמר שרצוי לשלוח שליחים למדריד כדי להעלות את הנושא לפני ממשלת ספרד. הצעתו נדחתה, כי לפי המכתבים שכתב מונטיפיורי ולפי התשובות עליהם, אין תועלת בכך. הוועד פנה אפוא בבקשה למונטיפיורי לצאת למרוקו. מונטיפיורי הביע לפני הפורום הזה את נכונותו להיענות לבקשה, למרות גילו המתקדם, כי היה חשוב לו לנסות להוציא מן הסלטאן הצהרה בדבר מעמדם החוקי של אחיו היהודים. הצעתו התקבלה, ונקבעו מלוויו, ואלו הם: משה פיצ׳יוטו; לואיס לווה (אליעזר הלוי), מזרחן, מזכירו ואיש סודו; חיים גדליה, הבעל של בת אחיו, שאביו חי במרוקו וידוע בתור סוחר מצליח; שמואל סמפסון, משפטן ומזכיר ועד שלוחי הקהילות; הד״ר הודג׳קין, רופאו האישי וידידו, שליווה אותו בכל מסעותיו ושני משרתים: צ׳ארלס אוליף ואלברטין מילר, יליד האנובר. הופקד בידו של הד״ר הודג׳קין לא רק לדאוג לבריאותו של מונטיפיורי, אלא גם לנסות לקבוע האומנם הורעל הספרדי.

4 בנובמבר 1863 – בקשה לקבל המלצות למסעו של מונטיפיורי

ב־4 בנובמבר 1863 כתב י״מ מונטיפיורי בשם ועד שלוחי הקהילות ללורד ראסל על ישיבה שהתקיימה ערב לפני כן, לאחר שהגיעו ידיעות מדאיגות שייתכן שישפיעו לרעה על מצבם של יהודי מרוקו. להלן תוכן המכתב: הכותב קיבל ייפוי כוח ממשה מונטיפיורי להודיע לנוכחים שהוא מוכן לצאת למרוקו. המוסד ייפה את כוחו של מונטיפיורי לבצע את השליחות המועילה הזאת. סביר שהוא יעבור דרך ספרד, ולכן חשוב שהשר יסייע לו וייתן לו מכתבי המלצה לשגריר בריטניה במדריד, לשלטונות הבריטיים בקאדיס, למושל גיברלטר, לקונסול בטנג׳יר, לקונסול בסאפי ולקונסול במוגדור ולאדמירלים הבריטים שבים התיכון. יכתוב נא השר עוד מכתבים, אם ימצא שיועילו להצלחת השליחות שנטל על עצמו סר משה מונטיפיורי תוך נטילת סיכון אישי. הוא מסיים את המכתב בתקווה שיתקבל הסיוע הדרוש (תעודה מס׳ 41).

ב־11 בנובמבר 1863 כתב משה מונטיפיורי מרמסגייט מכתב קצר למר האמונד ממשרד החוץ של בריטניה. לאחר שהוא מאשר שקיבל את מכתבו מ־10 בנובמבר, מודיע לו שהוא מתכונן לעזוב במהירות האפשרית למרוקו, והוא רק מחכה למכתבי ההמלצות שהובטחו(תעודה מס׳ 42). ב־12 בנובמבר 1863 עדיין היו שני יהודים מסאפי עצורים בבית הסוהר. כך דיווח דרומונד האי לשר החוץ ראסל (תעודה מס׳ 43).

משה מונטיפיורי ויהודי מרוקו-אליעזר בשן-בן צבי תשס"ט-עמ'61-59