מורשת יהדות מרוקו

גל נוסף של איטלקים הגיע במשן המאה התשע עשרה לאלג׳יויה. על מצב הלשון באלג׳יר בשלהי המאה השש עשרה יש ערות של הַאֶידו שהבחין בשלוש לשונות; טורקית, ערבית ופרנקית.. על הפרנקית הוא אומר שהכול מכירים אותה ואין הוא מייחס את ידיעתה ליהודים לבדם: אף הוא מוסיף. שיהודים שנסעו לארצות אחרות ידעו לדבר היטב ספרדית, צרפתית ואיטלקית. מכל מקום המידע שהאידו סיפק מצומצם למדיי וממנו הסיק מרסל כהן٠' שבאותם הימים לא הייתה באלג׳יר קהילה מאורגנת, שהספרדית שימשה לה לשון תקשורת של יום יום. בפרק האחרון של התקופה הנידונית החלה הצרפתית לעשות לה מהלכים בצפון אפריקה, תחילה באלג׳יריה, שנכבשה בשנת 1830, ואחר כך בתוניסיה(1881) ובמרוקו(1912). התפשטות הצרפתית במרוקו החלה אף לפני הפרוטקטורט הצרפתי, שהרי בית הספר הראשון של כי״ח (״כל ישראל חברים״), ששפת ההוראה בו הייתה צרפתית, נוסז ב־1862 בתיטואן(מרוקו הספרדית), ומשם ואילך הלכה רשת זו ונפרשה בכל רחבי צפון אפריקה."

עד שאנו באים לדון בעומק השינויים הלשוניים שחלו בעקבות חדירתן של לשונות אלה ואחרות, נתבונן תחילה במצב הלשון ששרר בצפון אפריקה ערב בואם של המגורשים מספרד. לא לשון אחת שימשה את היהודים באותה שעה אלא לשונות שונות; מצב זה לא היה שונה במהותו ממצב הלשון של הפזורה היהודית בארצות אחרות, שבהן היו היהודים שרויים בדיגלוסיה. לצורכי התקשורת היומיומית הם השתמשו בלשון המדינה שנתאחדו בה ואילו לצורכי התרבות היהודית המיוחדת השתמשו בלשון הקודש, בעברית, ובמידה ידועה גם בארמית. יתר על כן, כבר באותה שעה נבדלות היו הקהילות היהודיות שבצפון אפריקה זו מזו בלשונן— הללו דיברו ערבית והללו דיברו ברברית. בין דוברים אלו לאלו נתקיימו שיח ושיג מתמידים, שתוצאותיהם ניכרות היטב במוגרבית. ואף ההשפעה מן היוונית ומן הלשונות הרומאניות לא החלה בשלהי המאה החמש עשרה. היא נודעת עוד קודם לכן, שהרי לפני שעֻקְבַה בן נָאפע וצבאותיו הערביים כבשו את צפון אפריקה במאה השביעית, דוברו שם להגים שונים של הלטינית והיוונית, ומשנכרתו אלה מן הדיבור ופינו את מקומן ללשון הערבית, הן לא נכחדו עד היסוד. משקע ניכר של הלטינית שרד בתוך המוגרבית, ואף להגים של הספרדית כבר נשמעו באלג׳יר עם בוא מגורשי גזרות קנ״א(1391) ובהם הריב״ש(ר׳ יצחק בר ששת), שארגן את הקהילה באלג׳יר, והרשב״ץ (ר׳ שלמה בן שמעון בר צמח דוראן), שירש את הריב״ש בתפקידו.

מבנה ההתפתחות של לשונות היהודים בצפון אפריקה היה אפוא מורכב ומסובך. לשונות אלה, שהיו במגע מתמיד, השפיעו מאוד זו על זו מסיבי — העברית השפיעה על הערבית, ומנגד השפיעה זו על העברית; ושתי אלה הושפעו בזמנים שונים מן הספרדית או השפיעו עליה. הוסף על כל אלה את הארמית והצרפתית, האיטלקית או הפורטוגלית, הברברית והטורקית ולשון הסתרים המלאכותית, ותקבל מצבי לשון מורכבים ביותר, הכול לפי זמנה ומקומה של אוכלוסיית הדוברים והנסיבות ההיסטוריות־התרבותיות־החברתיות שהיא הייתה שרויה בהן. ניטול לדוגמה את מצב הלשון ששרר באלג׳יר בראשית המאה העשרים, כלומר במלאת כשמונים שנה לשלטון הכיבוש הצרפתי. מרסל כהן שחקר את הלהג היהודי של אלג׳יר בתקופה זו, מתאר מצב הממחיש את המהפך הלשוני שאירע באלג׳יריה בעקבות הכיבוש הצרפתי. בשלושה דורות של משפחה אחת, בני הדור הראשון דיברו ערבית בלבד, או בתוספת ידיעה קלושה של הצרפתית ובני הדור השני היו כבר דו־לשוניים: הם דיברו ערבית, שקיבלו מאבותיהם, וצרפתית שרכשו בבית הספר. בערבית הם דיברו עם אבותיהם ואילו עם בניהם, בני הדור השלישי, הם דיברו רק צרפתית. בני הדור השלישי עצמם דיברו צרפתית בלבד, והיחידים מביניהם שעוד ידעו ערבית, ידיעתם בה קלושה הייתה. דוגמה זו מלמדת על אשר התחולל בצפון אפריקה בזמנים ובמקומות שונים במהלך התקופה הנידונית.

הערת המחבר: ולשון הסתרים המלאכותית- לשון הסתרים צמחה תחילה בקרב סוחרים ורוכלים יהודים, שביקשו להעלים מן הנוכחים, בדרך כלל צרכנים לא־יהודים, מידע חסוי הנוגע לטיב הסחורה, לייצורה, למחירה וכדומה. ברבות הזמן נתפשטו יסודות ממנה אף בקרב המון העם. לשון זו מבוססת הייתה על בליל של מלים עבריות וארמיות הגויות בעיוותים מסוימים. ראו להלן בסעיף 2.1.5.

בעיון בשאלה שמאמר זה עוסק בה עלינו אפוא להביא בחשבון מדדים מרובים: המרחב הגיאוגרפי המשתרע על פני שטח גדול בן ארבע מדינות שונות; התקופה המתמשכת על פני כחמש מאות שנה, שהוא פרק זמן ארוך בתולדות אומה ולשון; האוכלוסיה, שאף שהייתה בה מידה של אחידות, מפולגת הייתה לקהילות קהילות בעלות אופי ייחודי ובהן רבדים ובני רבדים חברתיים; הפונקציות התרבותיות, שהזקיקו לשונות שונות, וכיוצא בזה. כל אחד מהמדדים הללו חשוב דיו כדי לשמש נקודת מוצא עיקרית לדיון, בבחינת שתי, ששאר חבריו נשזרים עליו בבחינת ערב. ברם כאן ננקוט את שהוא מבקש הבלטה, את הלשון וההתפתחויות בה, ובכפוף לה — את המיון על פי יתר קני המידה.

המוגרבית־היהודית

המוגרבית־היהודית הורתה ולידתה בלהג הערבי־המוסלמי, שהחל משמש בצפון אפריקה לאחר הכיבושים הערביים, מהמאה השביעית ואילך. הדעת נותנת שמעיקרא, מראשית מגעם של היהודים עם הערבית, הם דיברו בלהגים המקומיים של המוסלמים כמות שהם. מתוך אילוצים חברתיים־היסטוריים אנוסים היו היהודים, שבאו להתיישב בארצות זרות, לאמץ את לשון האוכלוסיה המקומית, ואם בא כובש חדש והשליט את לשונו על כלל האוכלוסיה, גם היהודים שבקרבם נאלצו לאמץ את הלשון החדשה. מציאות הלשון בארצות המגרב מראה שלא מוגרבית־יהודית מדוברת אחת לפנינו אלא להגים ובני להגים שלה, ואף אם אנו מדברים על מוגרבית־יהודית סתם אין זו אלא הפשטה והכללה. סביר להניח, שמתחילה דיברו יהודי המגרב אותם להגים ששימשו בפיהם של הכובשים המוסלמים, אולם הנדידה וההתערבות של אוכלוסיות מגוונות, והמטען התרבותי הייחודי היהודי, יצרו להגים יהודיים נבדלים מן המוסלמיים. שקד^, ראה בהשלת המטען התרבותי המקורי ובשיבוץ המטען התרבותי היהודי תחתיו מין תהליך של ״גיור״, שלשונות נוכריות עברו כדי להפוך ללשונות יהודיות. לא ייפלא שפעמים כינו אותן לשונות יהודיות סתם ״יהודית״ — כך ״יידיש״, פירושה המילולי של ״יהודית״,וכך ״ג׳ודזמו״, תרגום המילה ״יהודית״, אחד מכינוייה של הספרדית־היהודית. ״גיור״ זה ביטויים מגוונים היו לו, בעיקר בתחום הלקסיקלי, בשאילת ביטויים ומונחים עבריים, בתרגומי שאילה מן העברית, בתחביר המשפט, ומשהחל הלהג לשמש אף בכתב, ייחודו היהודי בא לידי ביטוי גם בכתב, שכן הוא נכתב באותיות עבריות.

התפתחות זו היא קדומה ביחס, ואף שאין כיום אפשרות לשחזר בפרוטרוט את שלביה, מחוסר תיעוד, יש להניח שהיא אירעה כדרך שאירעה אצל היהודים דוברי הערבית בארץ ישראל ובבבל. בהמשכם של הדברים נצביע גם על יסודות לשון יהודיים נוספים, שהמוגרבית בתקופה הנידונית הלכה וספגה, אך ככלל, היבדלותם של הלהגים המוגרבים־היהודיים ממקביליהם המוסלמיים אירעה כבר בשנים קדמוניות. ההתפתחות המיוחדת של הלהגים היהודיים נסתייעה כמובן מעצם העובדה, שעולם התרבות הפנימי של היהודים שונה היה תכלית שינוי מעולמם התרבותי של שכניהם המוסלמים או הנוצרים; ולא זו בלבד, אלא שתרבות זו התנהלה בסביבה יהודית סגורה למדיי, וככל שסביבה זו הייתה סגורה יותר כך השפעת הסביבה הנוכרית הייתה מזערית. יש להניח אפוא שלשונם של היהודים התפתחה באפיקים עצמאיים ביתר שאת, משעה שהוקמו סביבם החומות של המלאח (כגון בפאס בשנת 1438), הג׳ודריה או החארה. מן הצד האחר, ההסתגרות בשכונות יהודיות נבדלות עיכבה במובן מסוים את התפתחות הלשון. כלל ידוע הוא בתולדות הלשונות בעולם, שקבוצת אוכלוסיה הפורשת מקבוצת האם שלה ונודדת למרחוק, משמרת קווי לשון קדומים שאין קבוצת האם משמרתן. נמצא שבאופן פרדוקסלי רכיבים במוגרבית־היהודית הם ארכאיים יותר מאלה שבלהג המוסלמי המקביל להם, דבר המלמד למעשה על העדר התפתחות. במה דברים אמורים ? ברכיבים הערביים שבמוגרבית, ואילו היסוד הלשוני היהודי שבה, דינמיקה אחרת פעלה עליו.

אהרן ממן-מרקם לשונות היהודים בצפון אפריקה-התפתחויות לשוניות בצפון אפריקה-תשע"ד-עמ'7-5

מדיניות העלייה בשנת 1955.

לשנת 1955 תוכננה עלייה המונית מצפון אפריקה, אף לא היה תכנון לטווח ארוך לחיסול גלות צפון אפריקה. באוגוסט 1954 אמר ראש מחלקת העלייה  שניאור זלמן שרגאי :

ייתכן שיש לדבר על עלייה של 300.000 יהודים מצפון אפריקה במשך שנתיים שלוש, אך אני מבין את המצוקה של הקליטה. התכנון לשנת 1955 הוא של 30 אלף עולים, וייתכן ונצטרך להעלות זאת ל-60 אלף, ואני מדבר על עלייה סלקטיבית ועל כך אני מקפיד הקפדה יתרה.

הנימוק העיקרי של הנהלת הסוכנות לאי תכנון עלייה המונית היה קשיי הקליטה. בספטמבר 1954 אמר שרגאי, כי בצפון אפריקה רשומים לעלייה 15.000 נפש לאחר הסלקציה; ומתוך 30.000 העולים מצפון אפריקה, המתוכננים לעלייה בשנת 1955, כלולים היו גם 5.000 יהודים בעליית הצלה מכפרי דרום מרוקו ודרום תוניסיה – 3.000 ממרוקו ו-2.000 מתוניסיה – שעליהם הוחלט ב "מוסד לתיאום. תקציב הסוכנות לשנת 1955 עמד אז על 111 מיליון לירות.

יושב ראש ההנהלה בניו יורק, ד"ר נחום גולדמן, דרש אז גם להקצות תמיכה כספית לתרבות, כגון לתיאטרון הקאמרי ולמוסדות תרבות נוספים. לוי אשכול התנגד לכך בשל המצוקה הכספית, ואז איים גולדמן על הגזבר יוספטל :

אם אתה רוצה לנגוע עוד פעם בעניין תקציב התרבות, אני מוכן להפחית מסעיף צפון אפריקה ולהעמיד אותו לא על שלושים אלף עולים, אלא על עשרים אלף.

במילים אחרות : אם קיימת בעיה תקציב לתרבות – נפחית מתקציב העלייה של יהדות צפון אפריקה……

על מספר של 30.000 מצפון אפריקה אמר שרגאי במליאת הסוכנות בינואר 1955 : "אם נעלה מספר זה, אין פה שום פעולה בשטח ההצלה, שכן הריבוי הטבעי בצפון אפריקה הוא 20.000 – 25.000 בשנה. עוד הוסיף שרגאי, כי הורה להפסיק זמנית את רישום העולים בצפון אפריקה משום המכסות הנמוכות המוקצות לעלייתם ; וכי עלייה זו אינה מצטופפת בערים הגדולות, כגון ירושלים, תל אביב וחיפה – אלא הולכת להתיישבות בגליל ובנגב.

ראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי, התנגד להפסקת רישום העולים בצפון אפריקה, ודרש לעדכן את תוכנית העלייה לשנת 1955 ולהעמידה על 60.000 :

ארץ ישראל מעולם לא הייתה מוכנה לקלוט יהודים כמו עכשיו – קרקע יש, חוסר עבודה גדול – אין. מאזן הממשלה אינו רע, מצב הסוכנות אינו רע, סחורות מגרמניה יש לנו. שמש וגשמים ישנם. מעולם לא היה מצב מזהיר כזה, מדוע לא רוצים לעשות תוכנית למספר עולים גדול יותר ? העלייה תבוא ממילא בין אם נרצה ובים אם לא נרצה, כי ליהודים אין ברירה אחרת.

אגב הגזבר וראש מחלקת הקליטה, גיורא יוספטל, מבין התומכים הנלהבים בהחמרת הסלקציה כלפי יהדות צפון אפריקה, אמר, ללא כל התחשבות בסכנתם : אני מתנגד להעלאת מספר העולם לשנת 1955, ובתוכנית לשנת 1956, יש להוריד את מכסת העולים ל – 20.000, וזאת משום שאין בתים מוכנים לקליטת העלייה.

בדיון זה קיבלה הנהלת הסוכנות כמה החלטות :

1 – ההנהלה מקבלת לתשומת לבה את הודעתו של מר שניאור זלמן שרגאי על הפסקה זמנית של רישום מועמדים לעלייה מצפון אפריקה, ומשאירה לשיקולו מתי לחדש את הרישום.

2 – ההנהלה מסכימה להצעתו של מר ברגינסקי – שמחלקת הקליטה עם מחלקת העלייה ושאר הגורמים המעוניינים בכך יבדקו את האפשרות של מימוש תוכנית לעליית 50.000 – 60.000 עולים.

בפברואר 1955 הודיע שנאור זלמן שרגאי להנהלת הסוכנות, שהקהילות היהודיות במרוקו הגיעו להסכם עם הג'וינט : הן – הקהילות היהודיות – מקבלות על עצמן לטפל בכל המקרים הסוציאליים של 33 כפרים מהרי האטלס שיחוסלו. עוד הוסיף שרגאי :

אתם כועסים עלי שהפסקתי את רישום העולים בצפון אפריקה, אתם תתקפו אותי עוד יותר אם אספר לכם שאין אנו מעלים משפחה בת 9 נפשות, שהיא בריאה כולה, אך יש בה מפרנס אחד בלבד.

שרגאי הציע להקים ישיבה משותפת עם הממשלה למציאת תקציב להעלאת עוד 30.000 יהודים מצפון אפריקה – אף שלטענתו אין הממשלה בשנה זו, שנת בחירות, מתעניינת במצוקתה של יהדות צפון אפריקה ובעלייתה.

ראש מחלקת עליית הנוער והחלוץ, משה קול, אמר בדיון זה :

האם אין אתם מרגישים שאנו עומדים בפני משבר חמור ביותר שהציונות אי פעם עמדה בפניו ? במשך שנים נאבקנו עם ממשלת המנדט, שפכנו דם, הבאנו אוניות מעפילים ודרשנו עלייה חופשית. אמרנו שבמדינת ישראל העתידה יהיה חופש עלייה, והנה קבענו כללי של סלקציה חמורה מאוד שהיא לפעמים אכזרית…..אין אנו מעלים ילדים בריאים ממשפחות חולות, והנה לכללי הסלקציה החמורים האלה אנו מוסיפים סייג נוסף – יכולת קליטה כלכלית תקציבית. זהו המשבר הגדול ביותר שאי פעם עמדה בפניו הציונות, שבשנה השביעית לקיום מדינת ישראל אנו אומרים ליהודים שרוצים לבוא הנה לאחר שעמדו בכל כללי הסלקציה החמורים : לא תוכלו לעלות. אין אתם יכולים להיכנס לארץ, מפני שאין לנו כסך להבאת 60 אלף עולים, אלא שלושים אלף.

בסיכום דיון זה החליטה הנהלת הסוכנות לקיים פגישה עם הממשלה, כדי למצוא פתרון לגיוס כספים להגברת העלייה.

במרץ 1955 סייר ראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי, בצפון אפריקה במשך שישה שבועות. בדיווחו על סיורו זה להנהלת הסוכנות, סיפר על המצב הביטחוני החמור של יהודי מרוקו, ועל התוהו ובוהו השורר במרוקו :

לצרפתים אין עם מי לנהל משא ומתן ; הסולטאן מוחמד בן יוסף עדיין בגלותו, ואין תמיכה בסולטאן החדש ; והטרוריסטים של מרוקו מוצאים חסות במרוקו הספרדית. נציג הג'וינט במרוקו, פרלצוייג, סיפר שהפוגרום שבוצע ביהודים בערי פטיג'ן בוצע בנשק, שהובא ממרוקו הספרדית. עוד סיפר ברגינסקי על יהודי אקדמאי ממרוקו, שפרסם מאמר בעיתון צרפתי, ושבועיים לאחר פרסומו נרצח לעיני בתו. במרוקו המצב חמור מאוד : יהודים פוחדים לצאת מביתם לאחר רדת החשיכה, פרנסתם נפגעת, ורכושם לא נאמד יותר מעשרה אחוז מערכו. גם מזכיר הקהילה, ז'ק דהאן,שהיה פרו צרפתי, אומר לברגינסקי ש-150.000 יהודים רוצים לעלות, וכי העלייה היא הפתרון היחיד עבורם.

בדיון הנהלת הסוכנות ביוני 1955 תקף יהודה ברגינסקי את ההנהלה הציונית ואמר, כי יהודי מרוקו נתונים בסכנה של ממש – "אבל ההנהלה הציונית מתוך שקט אולימפי לא דנה בהם ; והציע כי הנהלת הסוכנות תחליט על עליית מרוקו כעל "עליית הצלה". אומנם אומר ברגינסקי, הסלקציה תימשך – אך לא בכפרי הדרום. על פי הצעתו, לא יהווה כושר קליטה מגבלה לעלייה, שכן מדובר ב "עליית הצלה. על פי נתונים שבידו, 125.000 יהודים ממרוקו מוכנים לעלות.

ראש המחלקה לתרבות תורנית בגולה, הרב ז' גולד, הגיב :

שאלת הגבלת היציאה מאפריקה הצפונית היא לא פחות מסוכנת בשבילנו מאשר הגבלת העלייה בימי המנדט. גם אז דיברו – הבריטים – על יכולת הקליטה…………כל הגבלה כזאת עלולה להתנקם בנו בעתיד.

ראש מחלקת העלייה, ש"ז שרגאי, הדגיש, כי למעשה אין הבעיה הגבלת העלייה על  ידי הצרפתים, אף לא הגבלת העלייה כתוצאה מהסלקציה – אלא בעיית אמצעים וקליטה :

אני מודיע לך – לברגינסקי – באחריות מלאה, שגם היום אנו יכולים להעלות יותר יהודים מכפי שאנו מעלים, אבל אין לנו אפשרות להעלותם מבחינה אחרת, מבחינת הקליטה…………הבעיה היא – אמצעים בארץ הקליטה.

בסופו של דבר לא קיבלה הנהלת הסוכנות את הצעת ברגינסקי – להכריז על יהדות מרוקו כ "יהדות הצלה" – והסתפקה בהחלטה סתמית האומרת, כי "ההנהלה דוחה כל שהיא על הגבלה מספרית של העלייה מאפריקה הצפונית. אכן החלטה תמוהה : הרי ההנהלה הציונית וממשלת ישראל – הן שהטילו הגבלות מספריות על העלייה מצפון אפריקה ! הרי כבר בסוף יוני 1955 הסירו הצרפתים גם במרוקו וגם בפריס את ההגבלה המספרית על עליית יהודים !.

הדיון בהנהלת הסוכנות ב-27 ביוני 1955 על עליית יהדות צפון אפריקה היה סוער, וככל שמצב היהודים שם הורע, כן הצטרפו עוד חברי הנהלה לתומכים בהגברת העלייה ; אלא שכוחם לא עמד להם מול העמדה האיתנה של גיורא יוספטל, לוי אשכול ומשה גרוסמן .

הסלקציה- הסלקציה וההפחיה בעלייה ובקליטה שך יהודי מרוקו  וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה- ממשלת צרפת והסלקציה-עמ'165-161