ארכיון חודשי: מרץ 2019


La vie dans les ecoles de l'Alliance Israelite-Paix et droit-Organe de l'A.I.U-1/10/1936

Les déceptions

II y eu d'abord les crises, mondiales de la guerre et de l'après-guerre et aussi les crises locales. Des aventuriers  internationaux qui avaient échoué dans leurs entreprises hasardées, des journalistes habitués à, pêcher en eau trouble – poussés par la malveillance la jalousie et la haine, soulevèrent l'opinion et exploitèrent contre les juifs le mécontentement général. Par ailleurs, 1a population européenne augmentant  de nombreux employée juils furent licenciés afin de , donner leurs places aux nouveaux venus. Le chômage pénétra.parmi les gens du mellah, des familles, autrefois dans l'aisance. tombèrent dans la misère et furent à la charge de la collectivité… et naturellement on pensa à nouveau aux métiers manuels ; on avait devant soi l'exemple de ses ouvriers  espagnols, poirtugais, italiens, qui arrivaient, à se faire des journées de 50 à 100 francs. A l'école, on enseigna alors aux enfants qu'il valait mieux porter la salopette de l'ouvrier que le faux-col de l’employé sans place… Mais comment apprendre un métier ? Le placement d'apprentis dans les ateliers de la ville  n'était plus en faveur. L'ouvrier débutant était, de longues années durant, .un domestique chargé des commissions de l'atelier et de la maison d'habitation de son patron ; celui-ci ne se souciait pas de lui enseigner le métier, il trouvait plus commode de recruter ses jeunes ouvriers dans les écoles professionnelles européennes ou musulmanes, qui ouvraient partout leurs portes… Mais point de ces ecoles pour les israélites.

 Apprentissage des garçons : L'expérience de Tanger»

 Le nouvel effort vers l'apprentissage fut tout d'abord entrepris à Tanger. L'Etat chérifien avait fondé, dans cette ville une école professionnelle française ; les Français

étaient partis pour le front et leurs familles étaient retournées en France ; l'école restait vide. L'inspecteur de l'enseignement primaire de cette ville était alors un homme de valeur et d'esprit libéral ; il pensa qu'il pouvait faire une place dans cette école aux israélites et aux musulmans. La, direction de l'Instruction publique approuva sa suggestion et 30 élèves israélites commencèrent ainsi leur apprenitissage manuel. Tous ne furent pas assidus au travail, beaucoup désertèrent dès le début, mais quelques-uns se passionnèrent pour leur tâche et, au bout de deux ou trois ans, apprirent suffisamment leur métier et l'exercèrent avec entrain, gagnant convenablement leur vie. Ce fut d'un excellent exemple. Les ouvriers sortis de cette école sont nombreux aujourd'hui ; beaucoup d'entre eux travaillent à Tanger et dans les différentes villes du Maroc. Il y a actuellement à l'Ecole Professionnelle de Tanger, 25 apprentis israélites qui sont surveillés avec beaucoup d'attention et de sollicitude par leur directeur, ami de la Communaute israélite.

L'exemple Tanger ne peut être suivi dans le Maroc francais où les écoles professionnelles ne reçoivent qu'une seule catégorie d'apprentis, les unes des Français, les autres des musulmans. Point de place pour les israélites et l'Alliance était trop préoccupée par la réorganisation et le développement des écoles primaires pour pouvoir prêter une grande attention à l'apprentissage.

A Casablanca En 1926,

 Me Guedj, un des grands avocats du barreau de Casablanca, fonda un Comité pour l'Apprentissage manuel des israélites. Une souscription ouverte par lui rapporta des fonds suffisants qui permirent de construire un local, d'acheter quelques machines el des outils et de recruter une cinquantaine d'apprentis qui furent confiés à deux excellents maîtres-ouvriers, l'un pour le bois, l'autre pour le fer. Depuis, l'école grandit et perfectionna son activité. Tous les apprentis soumis à une formation méthodique y acquièrent des connaissances sérieuses fort appréciées par les chefs des diverses entreprises qui les emploient.

 Depuis lors, la Direction Gériérale de l'Instruction Publique du Protectorat avait pris en charge l'œuvre d'apprentissage. Elle fonda deux nouveaux ateliers, l'un pour les tailleurs, l'autre pour l'électricité. Cent cinquante apprentis y sont réunis et travaillent avec beaucoup d'ardeur sous la direction de quatre maîtres-ouvriers, d'un conseiller technique qui vient deux fois par semaine, donner ses. directives, d'un instituteur de  l'Alliance, qui donne l'enseignement théorique, et de M. Tajouri, directeur de l'école de Casablanca.

L'ancien Comité d'Apprentissage existe toujours, il s'occupe de fournir aux apprentis des primes, la nourriture de midi et des vêtements.

 A Mazagan

Suivant l'exemple de.celte, organisationmais dans des proportions infiniment plus , modestes, nous avons ouvert à Mazagan, en 1931 , un atelier, pour 1'apprentissage, des métiers du bois. M. Jourdan, fonctionnaire , français, alors directeur  de notre deuxième école de garçons, très habile dans la menuiserie et l'ébénisterie accepta de diriger notre atelier qui fonctionnait une heure par jour seulement. Dans ce court laps de temps, il obtint, grâce à ses m'élhodes de travail, des résultats excellents , il a, il y a deux ans, quitté notre école pour aller diriger l'école européenne, mais, comme il s'était chargé entre temps de la surveillance des travaux pratiques des élèves du Collège de Mazagan, la Direction Générale de l'I. P. lui demanda de conserver également la direction de notre atelier et de guider l'acitivitié du maître-ouvrier que nous avons  engagé, un israëlite de Tanger, ancien élève de l'école professionnel de celte ville. L'atelier fonctionne actuellement la journée entière avec une vingtaine d'apprentis. Le rendement est toujours bon. Les premiers ouvriers, qui commencent à quitter cet atelier, trouvent en ville à gagner leur vie.

A Marraksh

Ici aussi, un atelier de menuiserie a été organisé par nous, il y a quatre ans, à la tête duquel nous avons placé un maître-ouvrier israélite, sorti d'une école professionnelle. 14 apprentis y travaillent ; quelques ouvriers y ont déjà été formés ; ils vivent de leur métier.

La vie dans les ecoles de l'Alliance Israelite-Paix et droit-Organe de l'A.I.U-1/10/1936

מרטין גילברט-באוהלי ישמעאל-תולדות היהודים בארצות האסלאם-הנביא מוחמד והיהודים

הנביא מוחמד והיהודים

'אנו נאפשר לכם להישאר בארץ הזאת כל עוד ינעם לנו הדבר'

מוחמד, מייסד האסלאם, נולד בעיר מכה שבחצי-האי ערב בשנת 570. אבן אסחאק, הביוגרף הראשון של מוחמד, כתב כי יהודי מנווה-מדבר ית׳ריב שבחצי-האי ערב, עמד על גגו של אחד הבתים בזמן לידתו של מוחמד, והוא קרא ושוב חזר וקרא לעם היהודי,. כאשר התאסף קהל סביב האיש ושאל אותו, אוי לך. במה העניין? אמר להם: 'זה הלילה עלה הכוכב, שבעקבותיו נולד השליח האלוהי׳(אל-רָסול).

הערת המחבר : מוחמד אבן אסחאק אבן יאסר, אשר קיבץ את הזיכרונות בעל-פה של הנביא מוהמד, נולד בעיר מדינה בשנת 704 ומת בבגדאד בשנת 761 או 767. הוא כתב את ,סירת רסול אללה, כ-150 שנה לאחר לידתו של מוחמד.

רעיון זה של שליח לא היה חדש בחצי-האי ערב. בתקופת לידתו של מוחמד, מספר שבטים ערביים שהתגוררו בתוך וסביב נווה המדבר המרכזי בחצי-האי ערב היו מונותיאיסטים, בהשפעה יהודית ונוצרית כאחד. שבטים ערביים אחרים סגדו לאלים רבים, כגון: אלת הירח אַל-לָאט, אלת הפריון אַל-עוּזָה ואלת הגורל מַנַאת. העיר מכה הייתה המרכז של עבודת אלילים זו; לאחר שמוחמד ייסד את אמונתו המונותיאיסטית והצליח להמיר כארבעים איש, הוא נתקל בהתנגדות הסוחרים של מכה, שפרנסתם הייתה תלויה בטקסים ובאתרים הפגאניים בעיר.

הערת המחבר : האתרים הפגאניים של מכה נשלטו על ידי ה-כעבה, מקדש בו שכנה 'אבן המטאור הגדולה והשחורה', על פי המסורת המוסלמית, לאחר שובו של מוחמד למכה בשנת 630, אללה נתן לאדם הראשון אבן זוהרת לבנה וטהורה, כדי שיביאה לכדור הארץ מגן עדן. אבן זו נקראה אל-חגיר אל-אסואד- 'האבן השחורה', וגם כונתה 'האבן המאושרת' כי רק אבן זו נבחרה מבין כל האבנים בגן עדן.

סוחרי מכה זממו להרוג את מוחמד, ושבט קורייש, שבטו של מוחמד ששלט במכה, יצא אף הוא נגדו. בשנת 622, מוחמד עזב את העיר ונסע עם חסידיו אל העיר ית'ריב, שבה הערבים המקומיים היו קשובים לדתו המונותיאיסטית, בהשפעת קשרים שהיו להם עם היהודים. בעיר ית'ריב הרים מוחמד את דגל אמונתו, וזו הסיבה שית'ריב נקראה מאוחר יותר מדינה: מָדִינַת אַל-נַבִּי ׳עירו של הנביא – גם ידועה כ-אל מדעה אל-מתאתארה 'העיר המוארת' או'העיר הזוהרת'.

מסעו של מוחמד ממכה למדינה היה ההיג'רה – מסע לבריחה מסכנה – ומסמן את השנה הראשונה של לוח השנה

המוסלמי.

יותר מחמש מאות שנה לפני מסעו של מוחמד לעיר מדינה, השבטים הערביים של חצי האי ערב הכירו היטב את היהודים. ברחבי חצי-האי ערב, יהודים נחשבו למכובדים בשל מיומנותם כבעלי מלאכה, מסגרים וצורפים, כמו גם בשל איכות התמרים שהם גידלו במטעיהם. דור לפני מוחמד, אחד המשוררים הידועים ביותר בחצי-האי ערב היה המשורר שמואל בן עדיה, יהודי שהיה מוכר בשם 'המלך של תַיְמַאא', שכתב שירי גבורה בערבית מהמשובחים ביותר.

בימי נעוריו של מוחמד, השבטים היהודיים התגוררו בכל הערים הגדולות בחצי-האי ערב, כולל תימאא, מדינה וחיייבר. עשרים שבטים יהודיים חיו בחצי האי, שלושה מתוכם בעיר מדינה. לפי כתביו של ההיסטוריון היהודי ח.ז. הירשברג, השבטים היהודיים 'חיו במשך דורות' באזור שבו מוחמד החל להטיף. הירשברג אף מציין, כי שני השבטים הערביים המובילים במדינה, בָּנוּ-אָוּס ובַּנוּ-חַ'זרַג' היו בשלב מסוים הווסלים של השבטים היהודיים.

בין יהודי העיר מדינה, היו בְּנֵי נַצ'יר(לבטא נדיר), בְּנֵי קַינוּקַאע ובְּנֵיֱ קֱוּרַייט'ה (לבטא קורייזה). בני שבט נצ'יר וקינוקאע האמינו שהם בני הכוהנים, צאצאיו של אהרון, אף על פי שמוצאם אינו ברור. יתכן שהיו צאצאיהם של גולים שנמלטו מיהודה לאחר חורבן בית ראשון בשנת 586 לפנה״ס – או לאחר המרד נגד הרומאים בשנת 70 לספירה – או צאצאים של עובדי אלילים ערביים שהתגיירו כמה מאות שנים לפני מוחמד, או תערובת של השניים – גולים ומתגיירים. עד המאה השביעית, בני שבט נצ'יר דיברו דיאלקט ערבי ואימצו שמות ערביים.

בהשתקעו בעיר מדינה, מוחמד החל להטיף את אמונותיו לכל הקבוצות הדתיות המקומיות, כולל שבטים ערביים פגאניים כמו בנו-אוס ובנו-ח'זרג׳. הוא אמר להם כי אלוהים הוא אחד וכי הוא, מוחמד, הוא נביאו של אלוהים. הוא דחה את הדוקטרינה הנוצרית בת חמש מאות השנים, של המשולש הקדוש – האב, הבן ורוח הקודש – וקבע כי 'הכופרים הם אלה שאומרים "אללה הוא המשיח, בנה של מרים."… כופרים הם אלה האומרים "אללה הוא אחד מתוך שלושה." יש רק אלוה אחד. אם לא יחדלו מדבריהם, יפגע עונש כבד בכופרים אשר בהם.'

לעומת זאת, בהטפותיו התגלה מוחמד כמי שמאמין באותן תכונות אלוהיות של אלוהי היהודים. האֵלוֹה האחד – אַל-אִילָאחה (אללה) – הוא האלוהים האמיתי, בורא עולם, אלוהים של צדק ורחמים, ובפניו כל אדם נושא באחריות אישית. מוחמד, כמו היהודים, גם סבר כי אברהם הוא מייסד המונותיאיזם. הוא התייחס אל משה כאל מי שהקדים אותו; הקוראן – שיא תורתו של מוחמד והספר הקדוש של האסלאם – מצטט את משה יותר ממאה פעמים.

מוחמד אף אימץ את המסורת היהודית של תפילה לכיוון ירושלים, תפילה בציבור ביום שישי בצהריים כהכנה לקראת יום שבת, וצום ביום העשירי לאחר ראש השנה. במיקרה אחרון זה, יום כיפור היהודי סיפק דוגמא לצום המוסלמי של העאשורא, הנגזרת מהמילה העברית עשור – עשר. צום העאשורא נקבע ביום העשירי של תחילת לוח השנה המוסלמי, בעקבות הדוגמה היהודית של יום כיפור שחל עשרה ימים לאחר ראש השנה היהודי. ועוד: אם כי מוחמד וחסידיו התפללו במכה ארבע פעמים ביום, הם הלכו אחר הדוגמה היהודית בעיר מדינה, והנהיגו תפילה נוספת בצהרי היום.

תפיסתו של מוחמד לגבי צניעות, צדקה, עזרה קהילתית עצמית, וחוקים דיאטטיים מחמירים – דבר שהוא חיוני באקלים מדברי – היו דומים למנהגי היהדות. הוא גם אימץ את המצווה היהודית של ברית המילה, אשר מבחינת היהודים ייצג את כניסתו של כל ילד זכר לבריתו של אברהם. בגלל הדמיון הזה בין שתי האמונות ובסגנון החיים, מוחמד לא צפה כל בעיה בגיוס היהודים לחזונו הנבואי. המילה אסלאם היא "כניעה" בערבית, ומציינת את כניעתו של המאמין לאלוהים. היהודים כבר נכנעו לאל אחד. המוסלם, שהוא הנשוא הפעיל של המלה אסלאם, הוא אדם שנכנע, כפי שהיהודים כבר עשו.

כתגובה להתנגדות לאסלאם אצל שבטים ערביים רבים בעיר מדינה, שלף מוחמד ברית צבאית שמטרתה לצרף בני-ברית לאמונתו החדשה. על פי המסורת המוסלמית, סעיפי ההסכם המתייחסים ליהודים הציעו ברית איתנה: 'היהודים המצטרפים אלינו יקבלו סיוע ושוויון; הם לא ידוכאו, ולא יינתן סיוע לאלה היוצאים נגדם.׳ היהודים נחשבו ׳לקהילה אחת עם המאמינים (אבל תהיה להם דת משלהם כפי שלמאמינים יש דת משלהם). תהיה עזרה הדדית בין היהודים לבין המאמינים, אל מול כל מי שנלחם נגד אחד החתומים על מסמך זה, ותהיינה התייעצויות הדדיות.' עזרה הדדית תינתן על ידי המאמינים והיהודים נגד כל מי שמתקיף את העיר מדינה. אם היהודים נקראים על ידי המאמינים כדי לעשות שלום הם חייבים לציית; ואם המאמינים נקראים על ידי היהודים לעשות שלום, הם חייבים להסכים, למעט במקרה של מלחמת קודש.

הערת המחבר:בקוראן, ציטוט של סעיף 20 מתוך סורה 5: 'משה אמר לבני עמו, בני עמי, זכרו את החסד שנטה לכם אלוהים, בהקימו בכם נביאים ובעשותו אתכם למלכים, ובנגנו לכם את אשר לא נתן לאיש משוכני העולמים.' בהמשך של סורה 5, מובא מה שצוטט כדברי משה: 'בני עמי, היכנסו אל הארץ הקדושה אשר כתב לכם אלוהים, ואל תיסוגו אחור פן תלכו לאבדון.'

תהיה האמת אשר תהיה בגין הסכם זה שצוטט רבות, השבטים היהודיים של העיר מדינה הציבו התנגדות נחושה לאסלאם. אחד המתנגדים המובילים של מוחמד, כַּעְבּ אִבְּן אַשְרַף, משורר ממוצא מעורב יהודי-ערבי, חיבק את יהדותה של אמו וכתב פסוקים נגד האסלאם, שעודדו את שבט קורייש – שבטו של מוחמד – להילחם נגדו. התנגדות זו של היהודים גדלה עוד יותר בשנת 624, כאשר חסידיו של מוחמד הביסו כוח גדול של קורייש בנווה המדבר של ואדי באדר, עשרים קילומטר צפונית למכה. תבוסה זו התרחשה באותה נקודה שבה הקרוואנים המובילים סחורות מעזה לסוחרי קורייש, עצרו לשאיבת מים אחרונה לפני הגיעם לעיר מדינה.

הקרב על באדר דירבן את כַּעְבּ לנסוע למכה ולכתוב פסוקים המביעים התנגדות עוד יותר גדולה לאסלאם, ודוחקים בבני קורייש לנקום את מתיהם. הוא גם הוביל את השבט היהודי קינוקאע לחבור לשבט קורייש הערבי. מוחמד החליט אז לצאת ולדבר אל היהודים, פנים אל פנים. הוא ביקר באזור מגוריהם שבעיר מדינה, ודחק בהם לקבל אותו בתור נביא – שליחו של אלוהים – הנושא אזהרות נבואיות השאובות מהמסורת היהודית. הקוראן מזכיר את מאמציו אלה של מוחמד בסורה חמש – אחת מתוך 114 סוּרַאת או פסוקים שבקוראן – הפונה ישירות אל היהודים: 'הוי בעלי הספר, עתה בא אליכם שליחי – מוחמד ־'למען יבאר לכם לאחר שפסקה הופעת השליחים, ולמען לא תגידו, "לא בא אלינו כל מבשר או מזהיר". עתה בא אליכם מבשר ומזהיר.,

אך עבור יהודי מדינה, כמו לרוב היהודים, עידן הנביאים עם אזהרותיהם, עם ההטפות והחזיונות שלהם, כבר עבר זמנו. הנביא היהודי האחרון, מלאכי, הלך לעולמו אלף שנה קודם לכן. על פי המסורת היהודית, הנבואה תתחדש רק עם שובם של היהודים לציון. על סמך דיווחים, היהודים אז אמרו לו: 'הו, מוחמד, אתה כנראה חושב שאנחנו העם שלך. אל תשלה את עצמך בגלל שנתקלת – בבאדר – באנשים שאינם יודעים מלחמה והכרעת אותם; באלוהים, אם נילחם בך, אתה תגלה כי אנו גברים אמיתיים !

מרטין גילברט-באוהלי ישמעאל-תולדות היהודים בארצות האסלאם-הנביא מוחמד והיהודים-עמ' 33-30

סוף החוברת – זעקת יהודי מרוקו –יצחק משה עמנואל-1967

שואת אגדיר

המאורעות שפקדו את יוצאי צפון-אפריקה רדפו זה את זה. שואה איומה נפלה על יהודי צפון אפריקה באגדיר שבמרוקו, שהיו לו השלכות בישראל. 12 אלף איש לפי המשוער נספו ברעש אדמה, שפקד את אגדיר שבמרוקו, ביניהם אלפים יהודים. הידיעות שהגיעו אלינו היו מקוטעות, שכן ממשלת מרוקו אסרה על קשר הדואר בין ארצה לבין ישראל.

בי״א אדר תש״ך 10.3.60 התקיימה אזכרה לקדושי אגדיר בבית כנסת ״אהל־שם״ בתל אביב, שבו השתתפו: שר הדתות טולידנו ז"ל, שר המשטרה שיטרית ז״ל והרב יצחק אבו־חצירא, רבה הראשי של רמלה ולוד וח״כ אשר חסין, יו״ר התאחדות עולי צפון אפריקה בישראל. הרב נסים, ראשון לציון, קרא לעזרה ליהודים באגדיר. מנהל מחלקת העליה ב. דובדובני הודיע להתאחדות עולי צפון אפריקה שמחלקת העלייה לא תנוח, עד שניצולי אגדיר ושאר יהודי צפון אפריקה יעלו לישראל. הכנסת הביעה צערה על האסון באגדיר. עיתון ״מעריב״ הצליח לאסוף כ־40 אלף ל״י תרומות למען מטרה הקשורה לקהילת אגדיר.

משבר הקליטה, שבו נתלוותה עליית יהודי צפון אפריקה, לא חסרו נקודות אור, שעליהם גאות כל יהודי. בין נקודות האור יש להזכיר את פרשת הגבורה של החיל אלבז ז״ל.

נתן אלבז ז׳ ל

״החייל בן ה־21 אשר הקריב את חייו כדי למנוע אסון ואבדון מקרב חבריו בהתפוצצות רמוז. למנוח אין כתובת, אין למי להודיע על מותו…״ זו הייתה ההודעה הרשמית של דובר צה״ל ב־11 בפברואר 1954.

החייל אלבז עסק בפירוקו של רמון, ובלי משים הופעל בידיו מנגנון הפיצוץ. אלבז לא הטיל את הרימון מידו על מנת להימלט על נפשו, כיון שאיש לא היה עמו באהל. הוא זינק עם הפצצה החוצה, אך בראותו כי גם שם חיילים, החל רץ עמה אל הואדי השומם בקוראו בקול: ״רימון/ רימון!״, הוא נתרסק כתום ארבע שניות אשר בין הפיקה ובין ההתפוצצות. כל חבריו יצאו חיים.

כאשר המג״ד וכמה קצינים עם הרס"ר יצאו לבדוק האסון במקום נוכחו לדעת חיש מהר, ש״כאן היה מעשה גבורה,..״. הבדיקה הרפואית אשרה את ההנחה. בית חזהו של אלבז נקרע, לבו נעקר ממקומו, ידו הימינית רוסקה. הוא החזיק את הרימון לחצו אל החזה. זו הייתה התאבדות מדעת למען הצלת אחרים.

הייתה זו הקרבה עצמית של עולה חדש צעיר ממרוקו, שהוא וקרוביו מצויים בחוץ לארץ. על שמו של נתן הוקם בירושלים מועדון לזכרו, בשדרות מועדון קליעה, בדימונה — מועדון נוער וליד כפר סבא נקודת נח״ל בשם ״יד נתן.

מוסדות

יהודי צפון־אפריקה מאורגנים בכמה ארגונים, והם: התאחדות עולי צפון־אפריקה, התאחדות עולי צרפת ואלג'יריה, התאחדות עולי תוניס והתאחדות עולי דרום תוניס. מטרת ארגונים אלד, להקל קליטת העולים בחומר וברוח.

נעשו מספר ניסיונות בתקופת הבחירות להופיע ברשימות נפרדות לכנסת, לרשויות המקומיות ולמועצות פועלים על־מנת להגביר נציגם, אולם רשימות אלה לא זכו להצלחה.

אישים

יהודי צפון־אפריקה נתנו למדינת־ישראל רבנים ואישי צבור, ששמותיהם רקומים באותיות זהב במסכת הבנין והיצירה של מדינתי ישראל׳ והנה אחדים מהם:

הרב יוסף משאש — רב העדה הספרדית בחיפה, הרב מאיר ועקנין — רב ראשי, אב״ד בטבריה וחבר ועד הנהלת העירי, הרב אבי־חצירא — רב ראשי להמחוז רמלה־לוד וחבר מועצת הרבנות הראשית, הרב משה לוי — רב ראשי בבת־ים, מורה תיכון, חבר הרבנות הראשית לת״א־ יפו, מרכז ארגון הרבנים הספרדו־מזרחים! הרב מישאל דהן — רב ראשי בבאר שבע, הרב ישראל אליזרע — רב באשדוד, הרב זרביב — בירושלים, הרב חיים שושנה — בבאר־שבע, הרב כהן — בדימונה, הרב כהן — אפקים, הרב חותא — רב בשדרות, הרב יוסף שרביט — באשקלון, הרב דוד שלוש — בנתניה, הרב סודרי — בחיפה, הרב ד. עובדיה — בירושלים, הרב אבי־חצירא — ביבנה, הרב שלום אלבז — בחדרה, הרב פיטוסי — בצפת וחבר הרבנות הראשית, הרב א. אלמליח — בדימונה ובכפר ירוחם, הרב י. בוסקילה — בבית שמש, הרב ר. נצייר צבאן — בנתיבות, הרב י. אלגרבלי — בקרית מלאכי, הרב ש. אחיון — רב שכונתי בת״א—יפו וחבר הרבנות הראשית לת״א—יפו, הרב א. בן־לולו — בבית־שאן.

בין הרבנים המפורסמים שהגיעו ממרוקו לישראל הם: הרב הראשי למרוקו — הרב שאול אבן-דנאן, הרב ד. עובדיה — רבה של ספרו והרב ב. טולידגו — רבה של ק״ק מקנאס.

מבין אישי צבור בולטים הננו פוגשים כראשי עיריות או מועצות מקומיות את ה״ה, י. ש. אוגיון (גן־יבנה, מפד״ל), ג. סבאג (דימונה, מפא״י), א. בניטה (מעלות, מפא״י), ח. בן-אריה (נתיבות), י. יפרח (שדרות. מפא״י), ד. דנינו (שלומי, מפד״ל), י. מלכה (יבנה, מפד״ל), א. נזרי (קרית־ שמונה — רפ״י).

סגני ראשי ערים או מועצות מקומיות: ד״ר א. שוראקי ירושלים השלמה), מ. אלקיים (לוד)׳ א. נהמיאס וי. שיטרית (צפת)׳ ד. אבוטבול (רמלה), מ. אוחנה (אור־עקיבא), ר, מלכה (אפקים) י. בוסקילה וש. לוי (אשדוד), י. פרץ וי. אמיר (דימונה), בודרהם (ירוחם), בן נאים וד. אוחיון (מעלות), י. לוגסי וש. יפרח (נתיבות), א. אלקיים (קרית־מוצקין), א. ביטון ומ. חרר (קרית־מלאכי), א. בן־יעיש (שדרות), מ. דנינו (שלומי).

מזכירי מועצות פועלים: י. אזולאי (לוד), א. נחמיאם (צפת), י, בן־ טוב (אפקים), ר. כהן (אשדוד), י. אלקבץ (שדרות), י. אדרעי (שלומי). א. חג׳אג׳ (יבנה), י. ועקנין (חצור), י. חזיזה (עכו), א. כהן (תל־מונד), מ. עמוס (יקנעם).

עולי צפון-אפריקה הצליחו לחדור גם למפלגות הקימות ולעלות בסולם הפקידות. מר ח׳ דהן, מנהל המחלקה לקליטה ולארגוני עולים במפא״י, שמרכזת 25 ארגונים עולים. מחלקתו עוסקת בכל בעיות הקליטה החומרית והציבורית של העולים.

בעיות

ביהדות צפון אפריקה, אחוז אנשי המעמד הבינוני קטן. הרבה עולים העם עניים מרודים, תושבי הגטו וה״מלה״, מטופלים בילדים רבים כשאין ביד ראש המשפחה מקצוע מפרנס. רב גם הפער ההשכלתי בין ילדי עליה זו לבין ילדי הארץ. נוסיף גם את בעית חוסר הקדרים אקדמאיים והמקצועיים הקיים בעליה זו. המעבר מחיי עיר לחיי כפר אף הוא בעיה. אולם, הקליטה הינה תהליך הדורש זמן ומאמצים. לפנינו עומדות עתה שתי משימות:

א) לדאוג לקליטתם הכלכלית והחברתית של עולי צפון אפריקה שעלו ארצה. להרחיב ולחזק את אמצעי הקליטה של המוסדות העוסקים בכך ולהפוך את משימת הקליטה לנחלת כלל ישראל.

ב) להפנות כל מאמצינו למען הביא ארצה אותם יהודים אשר עדין לא מצאו את הדרך אליה. עלינו לקיים קשר מתמיד עם גולי אלג׳יר הנמצאים בצרפת ותקוותנו, להביאם לישראל אסור שתשאר בגדר תקווה!

פרסי עבודה

משנת 1956 הננו קוראים בכתבי עת הסתדרותיים על פרסים בשטח .העבודה, שזוכים להם יוצאי צפון־אפריקה מטעם ההסתדרות הכללית. ב־ 1956 זכו בפרס עבודה מר ש. גבאי וי. אמגאר, ב־1957 — מ. אסרף, י. אטיאס, א. עמאר, כ. בודרא, ש. סויסא וב־1960 — ח. עזרא וי. בוקרים. וכך שנה שנה הוכיחו יוצאי צפון־אפריקה את כושרם בעבודה ובכושר ההמצאה בעבודת כפים.

במישור התרבותי והאמנותי

במישור התרבותי קימה ועדת התאום של התאחדות עולי צפון־אפריקה תערוכה של ״תרבות יהודי צפון־אפריקה והשתלבותם בישראל״ ״במרכז תרבות עמים לנוער בירושלים״ התערוכה הציגה את תרבותה העשירה של יהדות זו, כחלק מתרבות יהודי המזרח, בתערוכה זו נתגלה עולם חדש ותרבות חדשה עשירה ומפוארת, שאזרחי ישראל לא ידעו עליה.

במישור האומנותי עלה הזמר ג׳ו עמאר בשירתו. הוא מחבר ומלחין. הוא מופיע ב״קול־ישראל״ ובבתי כנסת כשליח צבור.

באחרונה הועלה על במות התיאטרון בישראל המחזה ״קזבלן מאת יגאל מוסינזון. גם ב״קמרי״ וגם ה״תיאטרון של גודיק״ זכתה הצגה זו להצלחה מרובה. מחזה זה הבליט את אחוות הלוחמים בדמותו של קזבלן ובזה נצטייר הנוער שעלה ממרוקו באור אחר לחלוטין בתודעת הציבור הישראלי.

לאחרונה, נמצא גואל להצלת ספרות עממית של יהודי מרוקו, תוניס ויהודי המזרח. הופיעו עד כה שני קבצים: ״שבעים ואחד ספורים ואחד ספור מפי יהודי מרוקו״ ו״מפי יהודי תוניסיה״. עורך הקובץ ד״ר נוי אומר בין השאר: ״ספרות זו פרנסה והיא מוסיפה לפרנס את עדות־ישראל השונות, והיא ראויה לבוא בקהל ישראל כלבנים חזקות ויציבות של בנין הספרות, אחד הבנינים החשובים ביותר בספרות ישראל החדשה והמקורית״…

ב״קול־ישראל״ משדרים בשפה המוגראבית, שבה השתתפו ומשת­תפים ה״ה ח. דהן, ש. אלבז, ד. ק. אבולעפיה י. בן־עמי ור. בן־שמחון. הם מקרבים את ישראל ומדינת־ישראל לעולי צפון־אפריקה.

אנריקו מסיאם, הזמר היהודי מצפון־אפריקה, שהתפרסם בשיריו בצרפת, הגיע לישראל בימי מלחמת ששת הימים ותרם רבות להעלאת המורל בקרב חיילי צה״ל.

צו־השעה, להציל!

זרמים אנטישמיים פראיים פועלים במרוקו, כמו בכל ארצות ערב. הסתתה של הליגה הערבית פועלת נגד השלטונות ונגד היהודים. להמוני היהודים אין מקום בחיים הכלכליים. עוני, בורות וחוסר הגנה של היהודים, הוא אחד הגורמים הקוראים לנו לקום ולהציל את היהודים הללו מנוון ומסכנת נפשות. המלאח היהודי שבמרוקו הוא פצע בגוף האומה, כלא־אימים לרבבות בני־עמנו במחצית המאה העשרים הממשיך להתקיים בשנת העשרים למדינת־ישראל. זכר קדרות ״המלאה״, רחובותיו הצרים, הסירחון, הלכלוך, המחלות, הילדים הכמהים ל״אור״ תרתי משמע זועקים אלינו — הצילו !

הנוער המרוקאי בישראל בעל התכונות היקרות; ערות, דינמיות נאמנות, התמסרות ואומץ לב, הוא נחלתו גם של הגוער השרוי באפלת המלאח במרוקו וחובה עלינו להחלץ לעזרתם.

הפתרון האחד לבעית גולה זו נתת בידי הרעיון הציוני והגשמתו. על אף חולשתה של התנועה הציונית במרוקו, חוסר התאמתה לתנאים המיוחדים, הרי היא, שנועדה להיות המכרז הפוטנציאלי היחידי להמונים שם. האוריינטציה האפשרית היחידה, הממשית והגואלת, היא האוריינטציה הציונית, על כל המסקנות הכרוכות בה. הפתרון הקונסטרוקטיבי הוא העלאת יהודי צפון־אפריקה לישראל, ומיד!

במרוקו משתוללת שנאה גלויה כלפי ישראל, חוסר אמון בציונות והשמצה מודרכת על־ידי ״מנהיגים״ מקומיים או ״יורדים״׳ שהגיעו לשם. הפעולה האנטי־ציונית לובשה צורות שונות: הפצת כרוזים, נאומים בבתי־כגסת, פגיעה במפעלים ציוניים, הלשנות על תנועות חלוציות ועל שליחים ישראלים.

מבחינה רוחנית עומדת יהדות זו בפני תהום. אין בה חוט שדרה, רוחני ואידיאולוגי למאות אלפי יהודים הנתונים להשפעות זרות. זיקתם של הנותרים בצפון-אפריקה לכלל ישראל מתבטאת במסורת דתית, הנאחזת בסממנים חיצוניים מעורבת באמונות תפלות.

מבחינה כלכלית צפוי חורבן ליהודי מרוקו. תהליך ההתמוטטות של הכלכלה היהודית בעקבות החדירה האמרקאית ומאבקה של המדינה המרוקאית העצמאית לקיומה, הולך ונמשך זה כמה שנים באין מפריע. עובדה זו יש לראות על רקע חייהם של רבבות המצטופפים במלאחים, וכל אלה מהווים בעיה יהודית ואנושית הזועקת לפתרון.

אחרי מלחמת ששת הימים

אשה יהודיה נרצחה לאור היום בקזבלנקה, שבמרוקו לעיני ילדיה — שהקטן ביניהם בן שנתיים. על הרצח המזעזע סיפר לכתב עתי״ם תייר יהודי מארה״ב, שביקר במרוקו כאשר קרה הדבר.

האשה, סיפר, יצאה מביתה בשעות לפני־הצהריים כדי לקנות הלב. כנופיה של ארבעה מרצחים התנפלה עליה ורצחוה בדקירות סכין. לעיני העוברים והשבים. אדם, שניסה לבוא לעזרתה. נדקר אף הוא. לא ברור אם האיש מצא את מותו בתקרית זו, או רק נפצע.

יהודי מרוקני אחר נאסר על פי הלשנת פקיד ממשלתי לאחר שנבצר ממנו לשלם דמי לא־יחרץ, המקרה אירע, כשאותו פקיד ממשלתי ניגש בבית־קפה בקזבלנקה ליהודי שישב שם ותבע ממנו כופר־נפש, במיכסת משכורת שבועית אחת. היהודי התחנן בפני המאיים, שימתין לו שעה קלה, עד שיביא את הכסף. משנשתהה, הלך הפקיד והלשין עליו בתואנה, כי קילל את נאצר והערבים. האיש נעצר וגורלו לא נודע מאז. התייר הוסיף וסיפר, כי 30,000 יהודי מרוקו נתונים באווירת־לינץ׳ וטרור אישי, על אף גישתו של המלך חסן, המנסה למנוע מגיפה אנטי­שמית. הציבור המרוקני, מסתבר, ובראש ובראשונה הפקידות הממשלתית, נוקטים גישה אנטי־יהודית מובהקת, מלווה במעשי הלשנה ובמאסרי־פתע.

דוגמה אחרת לחרב התלויה מעל ראשי היהודים המרוקניים היא מקרה, שאירע לספר יהודי, אשת חברה מרוקאית נכנסה אצל הספר היהודי, וביקשה כי יטפלו בה מייד. במספרה ישבו אותה שעה כמה נשים, שחיכו לתורן, והלקוחה שזה עתה באה נתבקשה להמתין שעה קלה, עד ׳שיגיע תורה. הלכה זו והלשינה על הספר, כאלו קלל את נאצר, את המלך חסן, את מרוקו ואת הערבים — והספר נעצר. נערך ״משפט״ נגדו ׳והוא נדון לשנתיים מאסר.

״ ממקורות יודעי־דבר נודע לאותו תייר, כי ב־9 ביוני עמד להיערך במרוקו טבח גדול ביהודי מרוקו. התוכנית נערכה בהשראת מנהיגי האיגודים המקצועיים המרוקאיים, העומדים כפי הנראה בראש ההסתה נגד היהודים. אולם תוכנית הטבח נתגלה לשלטונות, ובהתערבותו התקיפה של המלך מנעו הצבא והמשטרה את הפרעות. כזכור, נאסר בעקבות אותו עניין המזכיר הכללי של האיגודים המקצועיים. אולם בזמנו לא נודעה במערב הסיבה המדויקת למאסרו, שכן בהודעה הרשמית נאמר רק, כי התנגד לגישתו של המלך לגבי השמירה על שלומם של היהודים.

לפי תוכגית־הטבח שנתגלתה, עמדו המונים מוסתים לעלות על ,רובעי היהודים של ערי מרוקו בשעה קבועה, בעת ובעונה אחת, שלטונות הביטחון סיכלו את המזימה בכך, שהציבו יחידות צבא ומשטרה במרכזי הערים ומסביב לרובעים היהודיים, על פי פקודת המלך. במקביל לכך .נערכו מעצרים בקרב מנהיגי האיגודים המקצועיים.

לדברי המקורות ברור, כי האיגודים המקצועיים וחוגים שמאלניים מוסיפים לעמוד בראש מסע ההסתה. המלך ממשיך לנקוט עמדה תקיפה נגד הפרעות, אולם אין ידו משגת למנוע מעשי לינץ׳ אינדיבידואליים וורדיפות בדרך ״משפטית״ כביכול.

לפי שעה, מסכמים המקורות, ידו של המלך על העליונה. אולם אין ודאות כמה זמן יוכל להחזיק מעמד נגד ההסתה השמאלנית, הלוחצת לעריכת טבח המוני ביהודים.

הישוב היהודי במרוקו מצטמק והולד במהירות, כתוצאה ממלחמת ששת הימים.

למעלה מ־10 אלפים יהודים יצאו. ממרוקו במשך שלושת החדשים האחרונים. מצפים כי 10 אלפים יהודים נוספים יעזבו את המדינה עד לסוף השנה האזרחית. כך, הוא מציין, תגיע האוכלוסיה היהודית במרוקו, שמנתה 280 אלף נפש ב־1945, ל־30 אלף נפש בלבד.

אף לרגע אחד לא חדלנו ליהנות מהגנתם של השלטונות״, אפילו בשעת מאורעות חודש יוני דאגו לבטחוננו. אבל יחסה של האוכלוסיה המוסלמית מאז חודש יוני גורם קשיים רציניים לבני עמנו״.

האוכלוסיה המוסלמית נוקטת טקטיקה של החרמת. בתי המסחרו אנשי המקצועות החופשיים היהודיים.

בראש תנועת ההתנגדות ליהודים עומדת מפלגת ה״איסטיקלאל״ שבאופוזיציה והיא נתמכת על ידי אנשי האיגודים המקצועיים.

אתגר רציני וגדול נצב בפני הסוכנות היהודית ומדינת־ישראל. אנו מאמינים, שיהודי צפון-אפריקה, שנותרו בגולה ימשיכו לזרום בהמונים למדינת־ישראל וישתלבו עם שאר אחיהם במסכת הבנין והיציריה במדינת־ישראל הצעירה.

במלחמת ששת הימים נפלו כמה עשרות בחורים בדרגות שונות והוכיחו שוב בני עדה זו את עוז רוחם ואומץ לבם, שהשאירו את מפקדיהם פעורי פה ותמהים על מעשי הגבורה, שמעטים כמותם לא רק בישראל אלא גם בצבאות העולם.

ביהודי צפון־אפריקה גנוזים כוחות נפלאים ועוד נועדו להם אתגרים שהעם והמדינה מצפים להם.

סוף החוברת – זעקת יהודי מרוקו –יצחק משה עמנואל-1967

להאיר באור החיים – לפרשת פקודי. מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

להאיר באור החיים – לפרשת פקודי.

מאת: הרב משה אסולין שמיר

"ויעש משה ככל אשר ציוה יהוה אותו…

התוצאה: וכבוד יהוה מלא את המשכן" (שמ' מ' טז – לד')

הורדת השכינה אלינו –  ע"י עשיית רצון הקב"ה.

   בתמורה, הקב"ה "משביע לכל חי רצון" צנור השפע.

איך ניתן להוריד אלינו את השכינה, כמו בזמן הקמת המשכן?

    "ועיקר הרצון במעשה, הוא המושכל…" {= דבקות בה'}.

ואמר 'כל נדיב ליבו' – העושה דבר מנשיאות הלב…" (רבנו-אוה"ח-הק', שמ' לה, ה)

דבקות בה' – תושג ע"י עשייה מכל הלב,

 בבחינת הכתוב: "רחמנא ליבא בעי".

פרשת השבוע "פקודי", חותמת את ספר שמות, וסוגרת מעגל של חמש פרשיות: תרומה, תצוה, כי תישא, ויקהל, פקודי. מעל 500 מילים העוסקות בפרשת הכנת המשכן ע"פ הציווי האלוקי בתחילת פרשת "תרומה": "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם". כלומר, ישנה תכנית אלוקית עם הוראות מדויקות הניתנות למשה, כאשר האמצעים הנדרשים: זהב, כסף וכו', הנתרמים על ידי ב"י מכל הלב, כדברי רבי יהודה בר סימון לכתוב (שיר השירים ג ט): "אפיריון עשה לו המלך שלמה מעצי הלבנון, עמודיו עשה כסף, רפידתו זהב, מרכבו ארגמן, תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים" – אפיריון = זה המשכן" (שיר השירים רבה).

ביצוע הקמת המשכן נעשה ע"י "חכמי לב" כמו בצלאל בן אורי בן חור, ואהליאב בן אחיסמך, ככתוב: "וכל חכם לב בכם, יבואו ויעשו את כל אשר צוה יהוה" (שמ' לה, י).

כאשר אנו באים לסכם את ספר שמות – ספר הגאולה, ניתן לומר שעם ישראל עבר תהליך מדורג שהוביל ל"כבוד יהוה מלא את המשכן": בראשית הדרך במצרים, בנ"י היו פאסיביים ו"לא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה" (שמ' ו, ט). במעמד הר סיני, הם אמרו "נעשה ונשמע". שוב, העם הקשיב וקיבל מבלי ליזום. במעשה העגל, הערב רב עבר לקיצוניות השניה, בבחינת "…ויקומו לצחק" – עבודה זרה וגילוי עריות כדברי רש"י.

בהקמת המשכן, היה שילוב של ציות לדבר ה' להקים את המשכן ע"פ תכנית אלוקית מדויקת. מצד שני, עם ישראל נרתם ותרם מכל הלב, וחכמי לב השתתפו בהכנת המשכן וכליו, דבר שגרם בסופו של דבר ל"כבוד יהוה מלא את המשכן", והתכנית האלוקית של "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם", קרמה עור וגידים.

בפרשיות המשכן, הביטוי "ככל אשר צוה יהוה את משה", חוזר ח"י פעמים. השורש ע.ש.ה. חוזר כמאתיים פעם. כלומר, קיים שיתוף פעולה בין הצייתנות לתכנית האלוקית. מצד שני, הרצון להיות שותף בעשיית המשכן כדבר ה'.

התופעה הנ"ל, משקפת את השם: "בצלאל בן אורי בן חור": בצל – אל, כלומר צייתנות לא-ל, הבאה לידי ביטוי דרך השתקפות האור. "אור-י" = אור ה', שהוא אור פנימי נשמתי. מצד שני, בן "חור" – חירות פנימית. חור הסבא ובנה של מרים, בחר מיוזמתו להתנגד למעשה העגל, דבר שהוביל לרציחתו ע"י הערב רב.

עבודת ה' חייבת להיות ע"פ ההלכה כפי שנקבעה בשלחן ערוך, כאשר כל אחד יכול להביא לידי ביטוי את אישיותו. כדוגמא, נציין את התפילה. אלפים גודשים את בתי הכנסת, ואינה דומה תפילה של פלוני לתפילה של אלמוני. ישנם קצרנים, ישנם מקובלים, ישנם מניינים "מנגנים" כמו מנייני "קרליבך" ההופכים את התפילה לחוויה, בבחינת "לשמוע אל הרינה – ואל התפילה" (מלכים א, ח' כח).

מסר חינוכי אמוני: כמו במשכן, כך בחינוך ילדים, עלינו לשתפם בתהליך, דבר שיוביל להצלחתם.

כנ"ל בתחומים אחרים, בבחינת "באין תחבולות, יפול עם. ותשועה – ברוב יועץ" (משלי. יא, יד).

"וכבוד יהוה מלא את המשכן": התורה מעידה שאכן המטרה הושגה, והשכינה ירדה אל תוך המשכן, דרכו התחברה אל כל אחד כל אחד מבני ישראל. כאז, כן עתה, הקב"ה ישרה עלינו את שכינתו.

כמו שבכל מערכת יחסים בכלל, ובמשפחה בפרט, "כל מה שאתה רוצה לקבל – תן", כך ביחסינו עם הקב"ה.

כדוגמא, נציין את דברי רבי יהודה הלוי בסוף ספר הכוזרי בו הוא קובע שברגע שנרצה לקבל באמת את השכינה בתוכנו, ושיבנה בית מקדשנו – הקב"ה יענה לתפילתנו.

במילים אחרות, ברגע שנפעיל את ה- רצון – נקבל  צנור רווי שפע אלוקי של אנרגיות רוחניות, אבל מה לעשות שרוב תפילותינו לבניין בית מקדשנו, הן בבחינת "צפצוף הזרזיר" כדברי ריה"ל בסוף ספר "הכוזרי".

בתפילת "אשרי יושבי ביתך" נאמר: "פותח את ידיך – ומשביע לכל חי רצון". כלומר, הקב"ה זן ומפרנס לכל, והוא ממלא ו"משביע לכל חי", את ה-רצון  שלו, ע"י צנור שפע היורד מהמרומים.

רבנו-אור-החיים-הק' עונה על כך בדבריו לפסוק: "קחו מאתכם תרומה ליהוה, כל נדיב לבו יביאה" (שמ' לה' ה'),  וכדברי קודשו: "ועיקר הרצון במעשה, הוא המושכל… ואמר "כל נדיב ליבו", פירוש – העושה דבר בנשיאות הלב – אשר ידבנו ליבו. לצד התנועעות הרוחנית השוכן בלב, יפעיל במושכל נעלם. אבל אם יביא תרומה בלא נדיבות לב, אין זה פועל במושכל" (רבנו-אוה"ח-הק'. שמ' לה, ה).

 מילת המפתח בדברי קדשו היא המילה "המושכל" = דבקות בה'. כלומר היכולת להגיע לדביקות בה' תושג רק ע"י עשייה מכל הלב ככתוב: "כל נדיב לבו יביאה", או כדברי רבנו-אוה"ח-הק': "מנשיאות הלב", דבר המזכך ומזכה את האדם להשראת נועם ה' בקרבו, וכן לדבקות באורו יתברך שזו בעצם התשוקה הכי חביבה וערבה, אליה האדם יכול להגיע בחייו. התופעה הנ"ל היא אכן אבן דרך בעבודת ה' כדברי הזהר הק' – "רחמנא ליבא בעי".

הזהר הק' בפרשת (ויקהל קצח') אומר על כך: "פתח רבי אבא: קחו מאתכם תרומה. בא וראה, בשעה שמתעורר באדם הרצון לעבודת קונו, הרצון עולה תחילה ללב המהווה יסוד קיום הגוף, אח"כ הרצון עולה לכל איברי הגוף המתחברים יחד ומושכים את השכינה שתדור עמהם, דבר שהופך את האדם לחלקו של הקב"ה.

לדברי הזוהר הק', הכול תלוי בלבו של כל אחד מאתנו – כל נדיב לב. ורק ע"י כך נזכה לדבקות בה' יתברך.

תופעה דומה, רואים אנו  אצל בצלאל = בצל הא-ל, בו בחר הקב"ה להכין את כלי המשכן ככתוב "וימלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת… לחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ובנחושת". הסיבה לזכייה, בגלל "שחכמתו חלחלה עד ליבו" כדברי הרמב"ן לביטוי "חכם לב" – ההשתוקקות לעסוק בקודש.

הגמרא (ברכות יז ע"א) אומרת: "מרגלא בפומיה דרבא: תכלית חכמה – תשובה ומעשים טובים. שלא יהא אדם קורא ושונה, ובועט באביו ואמו וברבו, ובמי שהוא גדול ממנו בחכמה ובמניין. שנאמר: "ראשית חכמה – יראת יהוה שכל טוב לכל עושיהם" (תהלים קיא, י).

מדברי רבא ניתן ללמוד, שלא מספיק ללמוד תורה, אלא יש ליישמה הלכה למעשה. כלומר, עלינו לשאוף שחכמתנו תהיה מאוחדת עם ליבנו.

 בעל "ספר החינוך" כותב במצות תפילין: "ומכלל המצוות שציוונו לתפוש מחשבתנו בעבודתו בטהרה, היא מצות תפילין – להיותם מונחים כנגד איברי האדם הידועים בו למשכן השכל – והם הלב והמוח. ומתוך פעלו זה, תמיד ייחד כל מחשבותיו לטוב, ויזכור ויזהר תמיד כל היום לכוון כל מעשיו ביושר ובצדק".

"אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: בצלאל, ע"ש חכמתו נקרא. בשעה שאמר לו הקב"ה למשה: 'לך אמור לו לבצלאל, עשה לי משכן, ארון וכלים' – הלך משה והפך ואמר לו: עשה ארון וכלים ומשכן! אמר לו בצלאל: משה רבנו, מנהגו של עולם, אדם בונה בית ואח"כ מכניס לתוכו כלים, ואתה אומר עשה לי ארון וכלים ומשכן?! כלים שאני עושה, להיכן אכניסם? שמא כך אמר לך הקב"ה: עשה משכן, ארון וכלים! אמר לו משה: שמא בצל – אל היית וידעת?".

הרב קוק (עין אי"ה ברכות) מסביר שמשה שינה מהטעם של המקודש מחברו {כלים}, קודם לחברו {משכן}, ולכן הקדים את הכלים למשכן – הנהגה רוחנית. בצלאל חשב על הכנת תשתית מעשית ע"י המשכן, לקליטת השכינה ע"י כלי הקודש

"וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אתה,

כאשר צוה יהוה כן עשו,

ויברך אותם משה" (שמות לט, מג).

"מה ברכה בירכם? אמר להם:

יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם.

 "ויהי נעם יהוה אלהינו עלינו, ומעשה ידינו כוננה עלינו".

(תהלים צ, יז. רש"י ע"פ מדרש ת"כ לפרשת שמיני}.

"טוב עין הוא יבורך" (משלי כב, ט) – המדרש אומר: אל תקרי יבורך, אלא יברך. זהו משה רבנו שעינו יפה בברכתם של ישראל, ובירכם ארבע ברכות: "וירא משה את המלאכה וגו', ויברך אותם משה" (פסיקתא דרב כהנא קצט, ע"ב).

 משה רבנו מברך את בני ישראל לאחר שנוכח לדעת שהמשכן הוקם בהתאם לתכנית אלוקית – "ככל אשר צוה יהוה את משה – כן עשו בני ישראל כל העבודה" (שמ' לט, מב).

רבנו-אור-החיים-הק' מציין שהביטויים: "צוה ה' ו"כן עשו", מופיעים שלוש פעמים כדי לתקן את חטא העגל בו חטאו "במחשבה, בדיבור ובמעשה… אשר על כן, בתיקון היו שלושתם יחד: הנדבה היא המעשה, המחשבה היא בחינת החכמה שבמלאכה, הדיבור הוא שיהיו אומרים בשעת מעשה לשם מצוות ה'… וכנגד שלושתם אמר הכתוב שעשו "כאשר צוה יהוה את משה", כי תיקנו שלוש הדרגות הרע" (שמ' לט, מב- מג).

רבנו-אוה"ח-הק' אומר על הפס' "ויברך אותם משה": – טעם שהוצרך לומר משה ולא סמך על זכרונו בסמוך. לומר, לא תהיה ברכה זו קלה בעיניך, כי משה איש האלוקים ברכם".

רש"י ע"פ המדרש אומר שברכם בברכת "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם. "ויהי נעם יהוה אלהינו עלינו – ומעשה ידינו כוננה עלינו – ומעשה ידינו כוננהו".

הברכה לקוחה מתוך הפרק בתהלים שכותרתו: "תפלה למשה איש האלהים" (צ, יז). משה רבנו בחר דווקא בברכה הנ"ל מתוך מגוון רחב של ברכות, כדי להדגיש את הצורך הראשוני בהשכנת השכינה במעשי ידינו, היות ובהקמת המשכן והשכנת השכינה בתוכו, בבחינת הכתוב: "וכבוד יהוה מלא את המשכן" (שמ' מ, לד).

 זהו היהלום בכתר הגאולה כדברי הרמב"ן שאמר: "והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם, ואל מעלת אבותם ישובו… וכשבאו להר סיני ועשו את המשכן, ושב הקב"ה והשרה שכינתו בניהם, אז שבו אל מעלת אבותם, שהיה סוד אלוה עלי אלוקיהם, והם המרכבה – ואז נחשבו גאולים" (מתוך הקדמת הרמב"ן לספר שמות).

פועל יוצא מדברי הרמב"ן לגבי תקופתנו: למרות שארץ ישראל הולכת ומתפתחת מבחינה גשמית ורוחנית, עדיין לא נגאלנו, ועלינו להתפלל יותר לבניין בית תפארתנו בהר ה', בעיר ציון וירושלים תובב"א.

לדעת הרמב"ן, גאולתנו הסופית תהיה בעזהי"ת ובקרוב, עם הקמת בית מקדשנו על מכונו ותפארתו.

  • "ויהי נעם יהוה אלוקינו עלינו". היות ונאמר לפני כן "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", ניתן לומר שהקב"ה רוצה לשכון בתוכנו, ואנו מבקשים ממנו שישרה עלינו את נעם זיו השכינה כדברי ה"כלי יקר".

בפשט הדברים ניתן לומר, שכאשר הם נעשים לשם שמים ומכל הלב כפי שהיה בהקמת המשכן, מיד מרגישים בנועם ה'. כנ"ל בפעילות למען  בית הכנסת ובית המדרש. כמו כן, בין איש לאשתו, בין רב לתלמידו, בין רופא למטופלו, בין מעסיק למועסק, בין אזרח תמים לפקיד, והרשימה ארוכה.

רצון לעזור המלווה בחיוך קל – יענה את הכול. "נעם ה'" ככתבו וכלשונו.

  • "ומעשה ידינו כוננה עלינו". אנו תפילה לה' שנזכה להצליח במעשה ידינו, ליהנות מפרי עמלנו, ולזכות להתבשם בהגשמת חלומותינו בבחינת הכתוב: "יגיע כפיך כי תאכל, אשריך וטוב לך" (תהלים קכ"ח, ב).
  • "ומעשה ידינו כוננהו". לעיתים לא זוכים לראות את התגשמות חלומותינו בחיינו. בכל זאת אין להתייאש. בבוא היום, הדברים יכולים להתגשם אם לא בעוד חמש שנים, אז בעוד חמשים שנה.

          כדוגמא, נציין את פרי עמלנו בחינוך ילדינו. את הפירות, זוכים לראות לעיתים, רק לאחר עידן ועידנים. עלינו

         לזכור תמיד את הפתגם: "כל דרך ארוכה – מתחילה בצעד אחד קטן".

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

"נעם ה" המלווה את מעשה משה רבנו:

הוא הצליח להעמיד את המשכן בצורת נס.

חז"ל מספרים לנו שבני ישראל לא הצליחו להעמיד את המשכן על מכונו בגלל כובדו, ואז הקב"ה ביקש ממשה רבנו לנסות להעמיד את הקרשים – והמשכן יעמוד מאליו, בעוד שכלפי חוץ, עם ישראל יראה כאילו משה עשה זאת לבדו. המעשה הנ"ל מעורר תמיהה, היות ולמעשה הוא לא עשה כלום, ומי שהעמיד את המשכן היה בעצם הקב"ה בכבודו ובעצמו! אכן, הקב"ה רוצה להעביר לנו מוסר השכל:

כל מעשה שאנו עושים, נעשה מכוחו של הקב"ה, ולא מכוחנו. כנ"ל לגבי קיום מצוות, זוכים אנו לקיימן רק מכוחו של הקב"ה, והוא זה שמשפיע בנו כוח בכל רגע ורגע לפעול.

לולא ההשפעה המתמדת משמים, לא היינו מסוגלים לעשות דבר. ההבדל היחיד בין מצוה שאנחנו מקיימים למצוות הקמת המשכן הוא, שבהקמת המשכן הנס היה גלוי, בעוד שבשאר המצוות, נס הענקת היכולת הוא סמוי. כנ"ל לגבי כל פעולה שאנו עושים, הכול מכוחו יתברך. בעצם, השכר שאנחנו מקבלים על מעשינו אינו על התוצאה, אלא על המאמץ וההשקעה בבחינת הפתגם החזל"י: "לפום צערא אגרא".

משה רבנו אכן ליווה את הקמת המשכן מתוך התמסרות עילאית, וביטל את דעתו בפני דעת עליון, לכן הקב"ה זיכה אותו בכבוד הראוי להעמיד את המשכן על מכונו בצורה של נס גלוי.

משה רבנו שאף במשך חייו למלא את רצון ה', ולכן הוא נקרא "עבד ה', וזכה לנסים. גם אנו, ככל שנאמין בכוח עליון הזורם בעורקינו, כן נזכה להידבק בבוראנו, ולניסים ונפלאות.

"אלה פקודי המשכן" (שמות לח כא).

רק מנין הקשור לאלוקות כגון כספי צדקה וכו'

נחשב למניין (רבנו-אוה"ח-הק').

"והייתם נקיים מיהוה ומישראל" (במ' לב כב).

משה רבנו: "חייכם, משנגמרה מלאכת המשכן,

             אני נותן להם חשבון" (מ. תנחומא פקודי, סימן ז).

שקיפות בכספי ציבור.

"אלה פקודי המשכן"משה רבנו מסר לעמ"י דו"ח מפורט על ההכנסות וההוצאות מתרומת מחצית השקל שיועדה למלאכת המשכן, למרות "שאין הברכה שורה בדבר השקול, ולא בדבר המדוד, ולא בדבר המנוי" כדברי הגמרא (בבא מציעא מב ע"א).

משה רבנו מלמד אותנו מהי שקיפות בכספי ציבור.

על כל מנהיג למסור דו"ח על ההכנסות וההוצאות בכלל, ולצורכי קדושה בפרט כמו בתכנ"ס וכו'. חכמים שואלים במדרש:  (תנחומא פקודי, סימן ז)  מדוע משה רבנו מסר דו"ח לבני ישראל, הרי נאמר עליו "בכל ביתי נאמן הוא"? על כך הוא עונה: "ולמה עשה, אלא מפני ששמע ליצני הדור שהיו משיחין… והיו אומרים… אדם שנתמנה על מלאכת המשכן על כיכרי כסף ועל כיכרי זהב… מה אתה רוצה שלא יהיה עשיר? כששמע כן אמר: חייכם, משנגמרה מלאכת המשכן, אני נותן להם חשבון". משה רבנו אכן קיים את הכתוב "והייתם נקיים מיהוה, ומישראל" (במ' לב כב).

המדרש אומר שמשה רבנו שכח את הווים/המסמרים, היות ולא רואים אותם, ולא הסתדר לו החשבון. הקב"ה פקח את עיניו וראה אותם ברוח הקודש. מיד צעק בקול: "ואת האלף ושבע המאות וחמישה ושבעים – עשה ווים לעמודים, וציפה ראשיהם, וחישק אותם" (שמ' לה, כח).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "וכאן אמר אלה פקודי. פירוש לאלה יש מנין, ואין הקפדה. כי מנין זה אדרבא – מנינו תביא הברכה. כי כל פרט שירבה במספר, תגדיל הזכות, ותסובב הברכה למרבה. והטעם להיותו של המשכן".

רבנו לומד מהמילה "אלה" – "לפסול כל מנינים שבעולם. כי כל מה שימנה אדם מקניינים המדומים {כגון ממון יכו'}, אין מנינו מנין… אבל מנין זה – עומד לעולם. והטעם להיות מנין המשכן המופלא – אשר שכן שם אלוקי עולם".

כדוגמא, מציין רבנו את משמעות השם "יששכר": "רמזה התורה בשם זה של יששכר, כי דווקא זה ישנו לשכר, וכל חוץ ממנו – מה יתרון לאדם בכל עמלו. והטעם כי לא יעמוד קנין המדומה, והגם שיעמוד, הבל הוא" (במ' כו כג).

יששכר = יש שכר, היות והוא נמשל ל"חמור גרם… ויט שכמו לסבול" (בר' מט, יד – טו) על העיסוק בתורה, הקב"ה משלם שכר הגון בעולם הזה, ועוד יותר בעולם הבא.

"ויעשו בני ישראל,

  ככל אשר ציוה יהוה את משה, כן עשו" (שמות לט, לב).

"מחברת הכללות בקיום התורה – ניתנה להתקיים בכללות ישראל…

 ואולי, כי לזה רמז באמרו "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יח יט).

 פירוש: לצד שהוא כמותך. כי בשלומו יטב לך,

ובאמצעותו אתה משלים שלמותך.

 ואם כן, אינו אחר – אלא אתה עצמך, וכאחד מחלקיך" (רבנו-אוה"ח-הק').

חשיבות האחדות בתוך עם ישראל.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בהקשר לחשיבות אחדות המחנה: "ויעשו בני ישראל – ככל אשר ציוה יהוה את משה, כן עשו" (שמ' לט, לב): רבנו שואל על הכתוב "ויעשו בני ישראל". הרי רק יחידים עסקו במלאכת המשכן כמו בצלאל וכו', ומדוע נאמר "ויעשו בני ישראל"?  על כך עונה רבנו:

"עוד נראה כי כאן עשה הכתוב מחברת הכללות בקיום התורה, והראה כי בני ישראל יזכו זה לזה, והתורה ניתנה להתקיים בכללות ישראל. כל אחד יעשה היכולת שבידו, ויזכו זה לזה. ואולי, כי לזה רמז באמרו "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יח יט). פירוש, לצד שהוא כמותך. כי בשלומו יטב לך, ובאמצעותו אתה משלים שלמותך. ואם כן, אינו אחר – אלא אתה עצמך, וכאחד מחלקיך. ובזה מצאנו נחת רוח, כי ה' ציוה תרי"ג מצוות. ומן הנמנע שימצא אדם אחד שישנו בקיום כולם. וזה לך האות, כהן ולוי וישראל ונשים. יש מצוות עשה בכהנים שאין מציאות בישראל… אלא ודאי, שתתקיים התורה במחברת הכללות, ויזכו זה מזה. והוא  מה שאמר הכתוב כאן: "ויעשו בני ישראל ככל אשר ציוה יהוה – כינה לכולם יחד מעשה כולם…", למרות שרק יחידים עסקו במלאכת המשכן כמו בצלאל ואחיסמך וכל חכם לב.

על חשיבות האחדות בעם ישראל בעיני הקב"ה, נביא את דברי רבנו רש"י על בחירת שני חכמי לב לעשיית המשכן: בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה משבט המלכות, מצד שני אהליאב בן אחיסמך למטה דן, בן בלהה שפחת רחל, שהיה השבט המאסף במדבר.

על כך אומר רש"י: "ואהליאב – משבט דן מן הירודין שבשבטים מבני השפחות, והשווהו המקום לבצלאל למלאכת המשכן, והוא מגדולי השבטים – לקיים מה שנאמר: 'ולא ניכר שוע לפני דל' (איוב לד יט).

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

"אור זרוע לצדיק"

לרבנו-אור-החיים-הק',

ורבנו אברהם גרשון מקיטוב ע"ה. יום ההילולה – כ"ה אדר.

הצלת רבנו גרשון מעונש מוות – בזכות רבנו-אוה"ח-הק'.

הרה"ק רבי אברהם גרשון מקיטוב ע"ה – גיסו ותלמידו של הבעש"ט, נשלח ע"י רבו מפולין לא"י, כדי לעורר רחמי שמים על עמ"י, אצל אבותינו הקדושים במערת המכפלה. הבעש"ט אף ביקשו למסור את נפשו בשל כך, היות ונגזרה על עמ"י גזירה קשה: שתישכח מהם חלילה, התושב"ע.

הבעש"ט גם ביקשו להיפגש עם רבנו-אוה"ח-הק' היושב בירושלים, ולהשתדל להיכנס לישיבתו הרמתה, כדי ללמוד מתורתו, ובפרט תורת הנסתר. הבעש"ט אמר לגיסו, שיש לרבנו שתי ישיבות: אחת לתורת הנגלה, והשניה לתורת הנסתר. לדעת רבים אכן נפגשו, והתברר שרבנו-אוה"ח-הק' היה רואה בחזיון לילה את הבעש"ט, בהיכלו של משיח.

רבינו גרשון מחליט לנסוע למערת המכפלה כמצות רבו, למרות שרבנו-אוה"ח-הק' ביקשו של ילך, בגלל הישמעאלים האכזריים שאסרו על היהודים להתפלל במערת המכפלה.

רבנו גרשון מחליט בכל זאת ללכת, כפי שהורה לו רבו, הבעש"ט. הוא החליט לשחד את שומר המערה, ואכן הוא נתן לו להיכנס, אבל רק לרגעים אחדים. בשהותו במערה, רבנו התפלל, ומרוב התלהבותו, הוא שהה יותר זמן. בינתיים, השומר התחלף. השומר השני שלא זכה בשוחד, הזעיק את השוטרים הישמעאלים שלקחו את הרב למשפט. במשפט בזק, השופטים גזרו עליו עונש מוות. את הרב, הם החזיקו בתא הנידונים למוות.

רבנו-אוה"ח-הק' שידע על הגזירה האיומה, נחלץ להצילו. הוא שלח לו לכלא, מגילת קלף בו נכתבה פרשת עגלה ערופה – "ידינו לא שפכו את הדם הזה". רבנו גרשון קיבל את הגיליון וקרא אותו. הוא כתב לרבנו-אוה"ח-הק' שיחכה לו בליל השבת עד שיגיע אליו. רבנו לא ערך את הקידוש, וציפה לבואו.

רבנו גרשון אכן הגיע בליל שבת אצל רבנו. לאחר הקידוש, סיפר רבנו גרשון על הצלתו הנסית.

עם שחר, התחוללה מהומה בבית הסוהר בין הממונים והשומרים. האסירים ובתוכם רבנו גרשון, ניצלו את המצב, וברחו חיש מהר מהמקום.

הבעש"ט שאף להגיע לא"י כדי להיפגש עם רבנו-אוה"ח-הק', ובכך להביא את הגאולה. אכן, הוא, שמשו וביתו אדל הגיעו עד טורקיה, אבל מניעות רבות מנעו בידם להמשיך.

הבעש"ט הבין שמן השמים מונעים בעדו מלהיפגש עם רבנו-אוה"ח -הק'.

התברר אח"כ שרבנו-אוה"ח-הק' אמר לרבי גרשון, שיודיע לגיסו הבעש"ט שאין טעם להגיע. רבי גרשון אכן שלח מכתב בנידון לגיסו, אבל המכתב לא הגיע ליעדו. ('קהל חסידים' לגה"ח רבי אהרן וואלדן זצ"ל).

"אראנו נפלאות"

לרבי חיים מוולוז'ין – ושכר התרומה מכל הלב.

מסופר על רבי חיים מוולוז'ין תלמידו של הגאון מוילנא שחיבר ספרים רבים, ביניהם הפירוש על התורה "העמק דבר",  וכן "נפש החיים" וכו'. כדי להחזיק מבחינה כלכלית את ישיבת "וולוז'ין בראשה עמד, הוא מינה שליח אותו שלח לאסוף תרומות מהישובים סביב. השליח נהג בפשטות וענווה, בעוברו מכפר לכפר לאיסוף תרומות לאחזקת הישיבה.

השליח המסור הזדקן והתעייף, כך שהיה קשה לו להמשיך במסעותיו לאיסוף תרומות.

ראש הישיבה רבי חיים מוולוז'ין, מינה במקומו שד"ר אחר. השליח החדש, לקח את התפקיד ברצינות, ונהג כגביר שהתכבד במרכבה מפוארת הרתומה לשני סוסים, והחל במלאכת הקודש לאיסוף התרומות, בהתאם לרשימת "תמכין דאורייתא" {התומכים בלומדי התורה} אותה קיבל מרבנו חיים ע"ה.

 בהגיעו אצל אחד התורמים הקבועים, האיש סירב לתרום, בטענה שהשנה לא הרוויח מספיק.

בשובו של השליח מאיסוף התרומות, הוא התייצב אצל ראש הישיבה רבי חיים מוולוז'ין עם הפדיון.

מעיון ברשימת התורמים, תהה רבנו חיים מדוע אותו יהודי סירב לתרום. הרי מידי שנה בשנה, הוא תרם בעין יפה, "תמידין כסדרן". הרב החליט לבקר  אצל אותו יהודי. בהגיעו אליו, היהודי קיבל אותו בכבוד רב. רבי חיים שאל אותו מדוע החליט השנה לא לתרום לתלמידי הישיבה, הרי כל שנה תרם בעין יפה? התורם ענה לו: "השנה לא תרמתי, בגלל שראיתי שהשליח נהג במרכבה נכבדה עם סוסים אציליים, ואיני רוצה שתרומתי תממן סוסים.

 הרב סיפר לו את המדרש לפסוק "לחשוב מחשבות" אצל בצלאל, שידע לזהות ברוח הקודש את מחשבות וכוונות התורם,  כך שתרומתו הגיעה למקומה בכלי המשכן. כך תרומתך, תגיע למקומה החשוב בישיבה, בהתאם לכוונתך.

לשמע הדברים הנעימים המתקבלים על הדעת, האיש שלנו תרם בעין יפה.

בברכת "חזק חזק ונתחזק", נחתום בעזהי"ת את ספר שמות – ספר הגאולה.

את נוסח הברכה מוצאים אנו אצל יואב בן צרויה שר צבא דוד שבירך את אחיו אבישי

בצאתם למלחמת מצווה נגד ארם ובני עמון, וכה בירך:

"חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו –  וה' יעשה הטוב בעיניו" (שמואל ב, י, יה).

המלבי"ם מפרש: "ציווהו שיתחזק: א. בעד עם ה' ב. בעד ערי אלוקינו… כי תשועת ה' צריכה שתי הכנות:

א. ההכנה הטבעית {להילחם}. ב. וההכנה המחשבתית {לשם ה'},

ועל זה אמר בעד ערי אלוקינו – ואז ה' הטוב בעיניו יעשה לעזור –  כפי ההכנה הראויה".

 

Langues et folklore des Juifs marocains-Pinhas Cohen-2014- Qseda d-el ‘azri u-l-mzewwej

2 – Qseda d-el ‘azri u-l-mzewwej

Qasida du célibataire et du marie

Kont ‘azri / u gales mhanni

 Ka na‘mel di ‘zebni

A wili kif zra li

 

Kont ‘aich f-el-horriya

Si hadd ma ihkem fiya

 A wili kif zra li

 

Lli ‘zabtni ka n ‘abbiha U

 lli ma bghetha ka nkhalleha

 A wili kif zra li…

 

Sam‘o khsam el-‘azri m(a el-mzewwezya haddar

 El-‘azri kan kari m‘a el-mzewwez f-ed-dar

 Bda el-mzewwez ka i‘ayer f-el‘azri

  • Sma‘ ya dak ed-derri lazmek tedkhel bekri
  • Wella tdebbar fain tekri

L-a‘zara f-essoq ktar sir l'andhom tezri

Au iqeblok f-ed-dar

Bda el mzewwez ka i‘ayer f-el ‘azri:

  • El mzewwez fhal l-m ‘allaq
  • B-el-mra u lolad dima msennaq
  • U ila dwiti t-tfallaq

Khrozek m-el khedma l-ed-dar

Ma ‘andek fain tezhaq

Lama l-mra tzib l-khbar

  • El mzewwez qal-lo : ya-l-mfeiles
  • Gher ‘al-l-bnat dima ntin m ‘asses

 

F- qa ‘ d-droba dima ka tfettes

Hetta ka teh f-si wozh mkeffes

 T-tzewwezha au la temsi l-hebs.

El ‘azri qal-lo : iyyamek msat

 U-l-ghera fik qwat

 Ma bqalek -si ma tekhtar

Ghbintek gher men l-bnat

 LU ka nzib l-ed-dar

 

El mzewwez qal-lo b-qelbo mahroq :

– El ‘azri dima f-ed-droba metloq

 Makelto gher f-wost-s-soq

 

Ana ‘zizek mul -d-dar

Ka netledded u ndoq

 Gher f-et-‘amat ka nekhtar

El ‘azri wazbo : l-hkam lik

 Ya-l-mzewwez as iwatik ?

El-mra ka tebhel ‘lik

La izahqo rezlik

 L-hsab u-la‘qab ktar

Hetta ka tetleb Rebbe izlik

Gher bas tertah m-el-ghiar…

 

Traduction :

J’étais célibataire bien tranquille chez moi

 Je faisais ce que je voulais sous mon toit

Que m’est-il donc arrivé ma foi ?

 

J’étais libre,

Personne pour me commander

Que m’est-il arrivé ?

 

Celle qui me plaisait, je la prenais

Celle dont je ne voulais pas Je la laissais.

 Que m’est-il arrivé ?

 

Oyez bonnes gens l’altercation du célibataire avec le marié .Le premier était locataire chez le second. Le marié se mit à dénigrer le célbataire.

“ Ecoute, jeune homme, il faut que tu rentres tôt le soir, sinon débrouille-toi où loger ailleurs, ce ne sont pas les célibataires qui manquent dans la rue, hâte-toi de les rejoindre, ils t’accueilleront chez eux.”

Le célibataire répliqua aussi sèchement au marié : “ l’homme marié est comme un pendu.il est pieds et poings liés à sa femme et à ses enfants .Si jamais il se plaint il reçoit sa raclée. Du travail à la maison, il n’a aucune échappatoire de crainte que sa femme ne sache son histoire”

A quoi le marié répliqua : “Pauvre de toi ! tu n’as de cesse de courir après les filles jusqu’au fin fond des rues , pour finalement tomber sur une laideron que tu seras obligé d’épouser, sinon c’est la prison …

Le cœur gros, le marié lui dit : “le célibataire ne fait que tramer dans les rues. C’est là qu’il s’alimente.Moi, je suis chéri dans ma maison. Je déguste et je savoure les mets que je désire chaque jour.”

Le célibataire lui répond : “tu peux toujours parler, ta vie n’est pas de tout repos, ta femme ne cesse de s’enquérir à ton propos pour que tu ne glisses pas ailleurs.Tu dois toujours rendre des comptes et subir son châtiment jusqu’à ce que tu n’en puisses plus et que tu pries le Bon Dieu de t’exiler afin que tu te reposes de la jalousie qui te ronge.”

Langues et folklore des Juifs marocains-Pinhas Cohen-2014- Qseda d-el ‘azri u-l-mzewwej- page47-50

עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"

המעיין הראשון דן בשאלות ההשגחה, השכינה והגלות, ובהן עוסקים גם הפרקים הראשונים בספר "אילימה רבתי": בירור מעמד השכינה ומצבה בגלות, משמעות הגאולה, התמיכה בשכינה שנמצאת בגלות וכיצד השכינה שומרת על ישראל בגלות. המעיין השני דן בתפיסת התורה ובמעלתה, בתמיכה בתלמידי חכמים, בקיום מצוות, בטעמי המצוות ובאורח החיים הנאות. המעיין השלישי דן בענייני ארץ ישראל, ייחודה של הארץ, ערכה וקדושתה. המעיין הרביעי דן בהנהגת אדם הראשון, בקיומה של נפש האדם, בעלת יכולת הבחירה בין טוב לרע, שלמותו של האדם מישראל, נדודי הצדיקים וההידמות לשכינה בגירושיהם מביתן. המעיין החמישי עניינו שכר ועונש, מוות וגיהינום, גלגול, חבלי משיח, גן עדן וגאולה, וניכרת בו השפעה קורדובריאנית חזקה. המעיין השישי עניינו אומות העולם והגרים, 'ערב רב' ועם ישראל, ורובו לקוח מ"אור יקר". המעיין השביעי עניינו תורת הרע והקליפה, וגם אותן העדיף רא"א לברור בעיקרו מ"אור יקר".

"בעלי ברית אברם" מהספרים הראשונים שכתב רא"א בארץ ישראל, הוא פירוש לתנ"ך על פי הדרש, הפשט והפילוסופיה. נוספו בו מפירושי המקובל רבי סלימאן אוחנא, שהיה כאמור מתלמידי רבי חיים ויטאל, ונכתב כששהה רא"א בעזה בשנת שע"ט  (1619) , כחודשיים לאחר שסיים לכתוב את "חסד לאברהם", שגם הוא נכתב בעזה.

"בעלי ברית אברם" מבוסס לדעת מאימראן על הגות פילוסופית ולא על קבלה, ורא"א בעיניו הוא פילוסוף ולא מקובל. ואולם מאחר שבספר מובאים ציטוטים מכתבי היד של רבי סלימאן אוחנא, שהיה מתלמידי רבי חיים ויטאל וודאי היה גם מקובל ולא רק פילוסוף, פסיקתו של מאימראן כי הספר היה נטול חומר קבלי מצריכה בדיקה.

כמו כן כתב רא"א ספר הגהות על הרמב"ם, הגהות על השולחן ערוך ועל הלבוש" קרית ארבע" שהוא פירוש על ספר הזוהר ומחולק לארבעה ספרים. הקובץ נקרא "קרית ארבע" מכיוון שהוא מיוסד על תורתם של ארבעה: האר"י, רבי חיים ויטאל, רבי אברהם גלנטי ורבי משה קורדוברו, שפירושיהם קובצו בארבעת הספרים. "אור החמה" הוא פירושו של רא"א לזוהר על פי רבי משה קורדוברו; "זהרי חמה" כתוב על פי הפירוש לזוהר של "ירח יקר" לרבי אברהם גלנטי, המושפע בכתיבתו מרבי משה קורדוברו; "אור הגנוז "חובר על פי כתבי רבי חיים ויטאל שהיו בידי רא"א, אך ספר זה אבד ולא הגיע לדפוס, ועל פי מרוז רק חלקים ממנו נתגלו; "אור הלבנה" הוא הגהות ושינויי נוסחאות על ספר הזוהר. בשנת שפ"ג  (1623) סיים רא"א את חיבור ספרו "זהרי חמה", והביא את הספר לדפוס רבי אלישע חיים, אביו של נתן העזתי.

עוד ספרים שכתב רא"א הם  "כנף רננים", המרכז את כוונות התפילה על פי האר"י מליקוטי רבי חיים ויטאל,"מעשה חושב", שעניינו כוונות המצוות לפי האר"י מליקוטי רבי חיים ויטאל ו"אהבה בתענוגים" פירוש על המשנה.

גלות וגאולה במקורות היהדות

הנושא של גלות וגאולה מרכזי במקורות היהדות, וכבר בספר בראשית, בברית בין הבתרים, הבטיח האל לאברם כי לאחר שבני ישראל יהיו בגלות ובשעבוד, תגיע לבסוף הגאולה: "וַיאֹּמֶר לְאַבְרָם יָדֹּעַ תֵּדַע כִּי גֵּר יִּהְיֶה זַרְעֲךָ בְאֶרֶץ לאֹּ לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִּנּוּ אֹּתָם אַרְבַע מֵּאוֹת שָנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶר יַעֲבֹּדוּ דָן אָנֹּכִּי וְאַחֲרֵּי כֵּן יֵּצְאוּ בִּרְכֻש גָּדוֹל" (בראשית טו, יג).

מושגי הגלות והגאולה התפתחו מתקופת המקרא דרך תקופת התלמוד ועד לזמן קבלת האר"י. המונח גלות ביהדות פירושו גירוש והגליה של עם ישראל מארץ ישראל. בדרך כלל הגלות מתקשרת לחטאי בני ישראל ומהווה עונש על חטאיהם: "וְחָרָה אַף ה' בָכם וְעָצַר אֶת הַשָמַיִּם וְלאֹּ יהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לאֹּ תִּתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶם מְהֵּרָה מֵּעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶר ה' נֹּתֵּן ל כם" (דברים יא, יז).

במקרא ובתלמוד הגלות נתפסת כעונש על החטאים, וכך גם על פי ההסבר הקבלי: השכינה ועם ישראל נמצאים בגלות כתוצאה מחטאי עם ישראל. על פי אחת הפרשנויות במסורת התלמודית, לגלות יש תפקיד חיובי שעל עם ישראל למלא; על עם ישראל מוטל התפקיד להפיץ את תורת ה' בעולם על ידי גיור אומות העולם: "שלא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל בין האומות אלא כדי שיתווספו עליהם גרים" ( בבלי, מגילה כט ע"א).

רעיונות העיקריים בספרות חז"ל בעניין חזון אחרית הימים וימות המשיח הם קיבוץ גלויות, בניין בית המקדש וכינון מלכות ישראל, כאשר עולם כמנהגו נוהג והכול נשאר כפי שהיה: "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד" (בבלי, שבת סג ע"א).

בימי הביניים הושתתה תפיסת הגלות והגאולה בפילוסופיה היהודית על המקרא ועל ספרות חז"ל, והוצנעו היסודות האפוקליפטיים של חבלי המשיח. להבדיל מהגישה הפילוסופית היהודית, חלק מהמקובלים לא ראו בשלמות האינטלקטואלית דרך הדבקות בשכל הפועל של הרמב"ם את הדרך להגיע לגאולה האישית, אלא הדגישו את ההתבוננות המיסטית ואת דבקות הנפש כאידיאל. המפנה בחשיבה הקבלית ביחס לגאולה חל עם קבלת האר"י, שהעתיקה את מרכז הכובד מן הגאולה הלאומית אל הגאולה הקוסמית ואל תיקון העולמות העליונים, ובה האלוהות היא העומדת במרכז תפיסת הגלות והגאולה.

נושאים אלו של גלות וגאולה עמוסים במיתוסים ובמושגים קבליים ומקיפים מושגים מרכזיים בעולם היהדות, כמו הנשמה, השכינה, הסיטרא אחרא, הצדיק, ייחוד הקב"ה והשכינה, התפילה ולימוד התורה כדרך להביא לייחוד השכינה. השכינה בקבלה נתפסת ככנסת ישראל וכספירת מלכות. השכינה נמצאת בגלות כאשר אינה בייחוד או בזיווג עם ספירת תפארת, שהיא אלוקים, ונוצר פירוד בעולמות העליונים וגלות של השכינה.

בקבלת האר"י נעשה שימוש מרכזי במימרה שנזכרה לעיל, "שלא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל בין האומות אלא כדי שיתווספו עליהם גרים"  (בבלי, מגילה כט עא). מימרה זו התפתחה לכיוון של איסוף הניצוצות שנתפזרו בין האומות, קרי נשמות בני ישראל שחיים בקרב האומות כגויים וגיורם ובירורם מבין הקליפות שנפלו בשבירת הכלים, והובהר שהגאולה העתידית תבוא רק אחרי הבירור.

כך כתב רבי חיים ויטאל, תלמידו המובהק של של האר"י, על חטא אדם הראשון ועל איסוף הניצוצות כדרך לגאולה:

ואמנם כבר הודעתיך ענין גלות השכינה באמיתיות מה ענינו, כי הלא ע"י חטא אדה"ר נפלו כל הניצוצין של נשמות הקדושות לתוך הקליפות, ואין בהם כח לצאת משם לולי רחמי הש"י שגלתה שכינה עמנו, ואז ע"י הכנסתה תוך הקליפות, היא מלקטת אותן הנשמות הקדושות, וכאשר יסתיים קיבוץ גלות זה מבלוע הקליפות, אז הוי עידנא דהוי מטא רגלין ברגלין, ואז יתקיים הכתוב בלע המות לנצח.

דימוי השכינה כיוצאת לגלות מקורו בתלמוד: "בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה שבכל מקום שגלו שכינה עימהן " (בבלי, מגילה כט ע"א ). הקשר ההדוק בין הקב"ה ועם ישראל מתקיים דרך השכינה, שמייצגת את הנוכחות האימננטית האלוהית בעולם ואת ההשגחה האלוהית. בתפיסה הקבלית השכינה היא ספירת מלכות, היא נקבית ומקבלת שפע ומשפיעה בעצמה. אלוהים, שהוא זכר, מייצג את ספירת תפארת, והוא משפיע ומוריד שפע לשכינה. כשיש זיווג בין השכינה לקב"ה יש שפע, וכשאין זיווג יש פירוד, ואז יש פגם בעולמות העליונים ואין ירידת שפע.

אי אפשר לנתק את נושא הגלות והגאולה מהנושא הטריטוריאלי וממקומה של ארץ ישראל: ביהדות אין גאולה בלי ארץ ישראל, ולכן תפקידו העיקרי של המשיח הוא קיבוץ גלויות והעלאת כל בני ישראל לארץ ישראל הממשית, ובלי מעבר לארץ ישראל אין משיח ואין גאולה.

על ארץ ישראל כמקום קדוש לא נכתב בתקופת המקרא כלל, ועמד על כך ישראלי: "לאורך כל הספרות המקראית קשה למצוא ולו פעם אחת ייחוס מפורש של קדושה לארץ ישראל".  סגולתה הייחודית של ארץ ישראל קיבלה ביטוי בתקופה מאוחרת, "החל מדור התנאים שלאחר מרד בר כוכבא, ושם ניתן למצוא ביטויים ראשוניים לסגולותיה הייחודיות של הארץ".

ישראלי מתמקד בתפיסת הרמב"ן את ארץ ישראל כמקום קדוש: "רעיון מרכזי בהגותו של הרמב"ן הוא הקאתה של הארץ את מי שיטמא אותה והיא ראויה רק למי שעומד באמות המידה הדתיות והמוסריות הנדרשות מאת אדוני הארץ".  הרמב"ן מדגיש שייחודיותה וסגולתה של ארץ ישראל אינן מנותקות ממעשים ראויים כדי לחיות בה: "שהמעמד הנשגב של הארץ איננו מזכה את היושבים בה בסגולות פיזיות או מטפיזיות אלא בעיקר מחייב אותם לחיים במתח דתי ומוסרי גבוה ביותר".

חשיבותה של ארץ ישראל נובעת מכך שהיא המקום שאפשר לקיים בו את המצוות בשלמות. ישראלי מראה שחלק מהוגי הדעות השתמשו בדברי הרמב"ן בעניין סגולתה של ארץ ישראל רק באשר לרעיון השיבה לארץ, אבל התעלמו משאר דבריו המחייבים את מי שרוצה לחיות בארץ ישראל ועליו מוטלת החובה לחיות חיים של היטהרות והתקדשות: "וחיי תורה הם הכנה ]…[ לקראת החזרה לארץ ישראל ואין להם ערך בעצמם" ,  כי ארץ ישראל היא כמו הכניסה להיכל המלך ומחייבת התנהגות דתית ומוסרית מסוימת: "ארץ ישראל מציבה בפני האדם את האתגר הדתי והאתי המיוחד של חיים בפלטרין של מלך".

רבות נכתב במקורות בשבחה של הארץ: "אמר רבי יוחנן שלשה מנוחלי העולם הבא אלו הדר בארץ ישראל ומגדל בניו לתלמוד תורה " (בבלי, פסחים קיג ע"א); "תנו רבנן לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עכו"ם ואל ידור בחוצה לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה, וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה" ( בבלי, כתובות קי ע"ב); "רשעים ארץ ישראל מקיאתן, צדיקים ארץ ישראל קולטתן" ( לקח טוב, בראשית לז, א); וכן בלקט המדרשים ילקוט ראובני, שכתב אברהם ראובן הכהן סופר, אחד ממקובלי פראג במאה השבע עשרה:

כל הדר בארץ ישראל נקרא צדיק, צדיק כפי הנראה, שאם לא היה צדיק הארץ היתה מקיאה אותם, דכתיב ותקיא הארץ את יושביה, וכיון שאינה מקיאה אותו בודאי נקרא צדיק, אף על פי שהוא נקרא מחזקת רשע, וזהו הסוד ארץ ישראל נקרא שער השמים, כמו שאמר יעקב, וזה שער השמים, וזה שאמר זה השער לה' צדיקים יבואו בו, ראשי תיבות צבי, מי שנכנס בארץ צבי נקרא צדיק  (ילקוט ראובני לבראשית, ויצא. הציטוט מופיע כמעט בשלמותו בספר "חסד לאברהם").

לסיכום, ניכרת ההתפתחות בקדושתה של ארץ ישראל במהלך הדורות מהמקרא דרך התלמוד ועד הקבלה, והיא הולכת ונקשרת לגלות ולגאולת עם ישראל בארצו: מתפיסה ארצית ממשית של גלות וגאולה, כפי שהיא מופיעה במקורות המוקדמים, במקרא ובתלמוד, חלה התפתחות בחשיבה, ובקבלת האר"י הגלות והגאולה הופכים מושגים שמימיים ומופשטים שעניינם תיקון בעולמות העליונים, והגאולה הפיזית של עם ישראל היא רק נגזרת לתיקון בעולמות העליונים.

סיפור יוסף ואשת פוטיפר בקצידה ׳על יוסף הצדיק׳ – יחיאל פרץ – Ph.D

על חיבור הקצידה

הקצידה על יוסף הצדיק נמסרה בעיקר בעל-פה כשיר אנונימי מושר, ובעיני מבצעיו וקהל מאזיניו נחשב השיר ליצירה עממית לכל דבר שחיה ועברה בעל-פה על ידי מסרנים כמה דורות.-על פי תאריכים שך כתב היד, היא ידועה לפחותת מאמצע המאה התשע עשרה-. אולם לאורך השנים עלו שמות מחברים שונים שלהם ייחסו את חיבור הקצידה. חוקר השירה היהודית של יהודי צפון אפריקה, שיטרית, הצביע בכתביו על יצחק בן נסים אלבז כמחברה של הקצידה. אלבז היה משורר יהודי מפס שפעל במאה התשע עשרה והיה ממובילי הדור החדש של משוררים שיצרו באותה תקופה וכתבו שירה רק בערבית-יהודית. אך מלבד שמו של אלבז עלו במשך השנים שמות נוספים מתקופות שונות כמחבריה. אולם גם אם הקצידה אכן חוברה על ידי מחבר אחד, ואני נוטה להסכים להנחה זו, הרי מרגע פרסומה הופקעה הקצידה מרשותו של היוצר היחיד, כפי שקרה עם יצירות דומות, והפכה לנחלת הרבים. כדרך יצירה עממית הנמסרת בעל-פה נפלו בה שינויים, שבחלקם המכריע נבעו מדרכי העברתה של היצירה ומאופני ההסתגלותה למציאות הגיאוגרפית, הלשונית והתרבותית של הקהילה היוצרת. אל הסממנים החיצוניים בקצידה נוספים גם מאפיינים פנימיים, תוכניים ורטוריים המשותפים לקצידות אחרות, שמעידים שלפני מחבר היצירה עמדו סיפורים ומסורות עממיות בעל-פה ובכתב, בעברית ובערבית, שהילכו במרוקו ובארצות מוסלמיות אחרות. עושר המקורות שבתשתית הקצידה ואופן שילובם מעיד, כפי שננסה להראות, כי יד אחת עיצבה מקורות אלה.

אחד הצירים שסביבו ייסוב הדיון בקצידה הוא המתח המובנה המצוי בכל יצירה השייכת למסורת סיפורית, המתח שבין מסורת לחידוש, היינו, בין המקורות לבין עיצובם בסיפור חדש. מכאן השאלות שינחו את הדיון: מה השתנה בסיפור? איזו דמות של יוסף מצטיירת ביצירה! מהו עולם האמונות והערכים שאותו מגלמת הדמות ובתוכו היא פועלת? מהן הסוגיות הנוגעות לזהותו כיהודי ולחייו בגולה, ואיזה מודל לחיים מציב המספר, מודל שהוא וקהל מאזיניו הולכים לאורו?

הערת המחבר: בכמה הזדמנויות כתב שיטרית על המשורר נסים יצחק אלבז ככותב השיר על יוסף, ראו שיטרית (תשנ״ד), עמי 47 ; שיטרית (תשס״ד), עט׳ 201. פרופסור שיטרית אמר לי בשיחה טלפונית כי יש בידיו סימוכין חד-משמעיים שאלבז הוא מחברה של הקצידה, ואת הדברים הוא יציג בספר שהוא שוקד על הכנתו. גם סוויסה, עורך ׳ישיר ישראל׳ ציין בכותרת לקצידה זו את נסים אלבז כמחבר הקצידה, ולשאלתי מה מקור הידיעה, ענה לי שהוא קיבל מסורת זאת ממורו לפיוט. במקומות אחדים ציינו את שם המביא לבית הדפוס או את בעליו של כתב יד כמחבר. כך למשל ב׳אור צדיקים׳ שיצאה לאור בידי בן עטר צוין כי חנניה כהן הוא מחברה (שמו מופיע גם במהדורה של הקצידה שיצאה לאור בשנות החמישים במרוקו [צבר (2011), עמי 186-185], על גבי עטיפת התקליטור בביצועו של ג׳ו עמר צוין במפורש שמחבר הקצידה הוא מקסים מלכה, וליד שמו מופיעה גם תמונתו של המחבר. (מר יורם אזולאי, מנהלה המוסיקלי של התזמורת האנדלוסית של אשדוד, סיפר לי שלפני שהוציאו את התקליטור הנ״ל קיבלו מכתב ממשפחת מלכה שבו נתבקשו על ידי המשפחה לציין על פי חוק זכויות יוצרים את שם אביהם, כיוצר הקצידה, וכך עשו).

המספר ונקודת המבט

הסיפור המקראי על יוסף בספר בראשית הוא הבסיס לסיפור יוסף בקצידה, הוא משמש שלד לסיפור ולמסגרתו. מספר הקצידה חוזר על מהלכי העלילה העיקריים של הסיפור על פי סדרם המקורי ועל פי אותה תבנית עלילתית של הסיפור המקראי. אל תוך מסגרת העלילה יוצק המחבר סיפור חדש השונה באופיו מן הסיפור המקורי. אחד המפתחות המרכזיים להבנתה של הקצידה ושל השינויים שהתחוללו בסיפור המקראי הוא זיהוי נקודת המבט שדרכה היא מוגשת וזיהוי דמות מספרה.

הקצידה בנויה כסיפור מסגרת שמורכב ממעטפת חיצונית ומהסיפור עצמו. המעטפת החיצונית היא סיטואציית ההיגוד/הביצוע, שבה עומד מספר-מבצע (מדומיין) לפני ציבור מאזינים (גם הוא מדומיין) מבני קהילתו ובני זמנו ומספר להם את הסיפור על יוסף. הרמה הסיפורית היא הסיפור עצמו שאותו הוא מספר למאזיניו. מספר זה הוא דמות בדיונית ככל דמות אחרת ביצירה, אבל הוא מספר את הסיפור גם מנקודת מבט של מספר יודע־כול. המספר, כפי שיתברר בהמשך, הוא גם קולו של מחבר היצירה, ששם בפיו את אמונותיו והשקפותיו ואת יחסו לעולם המסופר ולגיבוריו. מנקודת מבטו של מספר זה מוגש הסיפור, הוא מתווכו לקהל מאזיניו, מפרשו ומשפיע על דרך הסתכלותם על הסיפור ועל יחסם לעולם המסופר ולגיבוריו. המספר הוא דמות מוחשית וגלויה לעין, הוא מצוי לכל אורך הקצידה ברמת ההיגוד/הסיפר שכוללת את שתי הפתיחות לשני חלקי הקצידה, את החתימה בסופה, את פניותיו הרבות לקהל ואת התערבויותיו התכופות, הישירות והעקיפות, בראשי החטיבות השיריות ובמהלך הסיפור. אחד מתפקידיו המרכזיים הוא לשמור על קשב המאזינים ועל רציפות הסיפור: הוא פותח את סיפורו בפנייה ישירה וחגיגית אל ציבור מאזיניו ומבקש רשות לספר בשם האל את סיפור יוסף ואחיו:

ביסם אלאה אנא נבדא נעיד מא      בשם האל, אני אחל לספר

סאר                                              את מה שאירע

סידנא יוסף מעא כותו / בעשרה      לאדוננו יוסף עם אחיו עשרה,

כבר בפתיחה זו הוא משתף את הקהל בנושא הסיפור שהוא הסיפור על ׳יוסף אדוננו׳. הוא רוכש את אמונם של מאזיניו בהציגו את עצמו כמספר מהימן, המספר סיפור ממקור מוסמך, סיפור מן התורה, מפי האל. גם החלק השני נפתח בצורה דומה, בפנייה אל הקהל ובבקשת רשות לספר בצו האל את הסיפור:

צננתו יא נאס / ליכום נעיד- הקשיבו, אנשים, לכם אספר

מא זרא פיאם יוסף סידנא- מה שאירע בימי יוסף אדוננו

תבציר מליח נבציר ליכום- בשורה טובה אבשר לכם

מה דאז׳ עלא יעקב בונא- מה שאירע ליעקב אבינו.

באמאר אללאה אנא נז׳יד נעיד מא סאר- בצו האל אוסיף ואספר על מה שעבר

עלא סידנא יוסף, קנטאר פי מאצר- על יוסף אדוננו, מושל מצרים

הערות המחבר: פתיחה זו היא פתיחה נוסחאית. זו לשון פתיחה השגורה לסורות בקוראן, והיא מופיעה בשירים נוספים בערבית יהודית. ראו שיטרית (1994), עט׳ 76, 176.

אפשר שיש פה גם פולמוס סמוי עם התפיסה המוסלמית על מקור הסיפור. התפיסה המוסלמית גורסת כי הגרסה במקרא היא גרסה משובשת של הסיפור האמתי המובא בפי מוחמד בקוראן. על עמדה זו חוזר אל כסאאי ב׳סיפורי הנביאים׳, ראו בסוף סיפור יוסף ב ׳סיפורי הנביאים׳, עמי 243-243.

פתיחות דומות יש בקצידות נוספות, ראו למשל את הפתיחה לקינה על איוב: ״בואו ושמעו זו הקינה, קינת איוב שסבל ייסורים… ״ לסרי(תשמ״ז), עמ׳ 147.

בפניותיו יוצר המספר קשר מתמשך ובלתי אמצעי עם קהל מאזיניו. בפניותיו הוא קונה את אמונם של המאזינים, ביוצרו את הרושם, כי הסיפור לא סיפור שלו, אלא סיפור עתיק שאותו הוא בא לספר. הוא פונה אליהם כמה פעמים במהלך הסיפור בצורה ישירה ובנוסחה קבועה בראשי חטיבות: ״נרדו לחדית״, שתרגומה, ״נשוב אל הסיפור״, ואחריה מופיעה פנייה ישירה אל קהל המאזינים בביטוי, ״יא חדדאר״ (״הו, הנוכחים״, בערבית- יהודית). פניות אלה נמצאות במקומות מיוחדים – אחרי סטייה מן העלילה המרכזית, או בפתיחת מהלך חדש בעלילה, ותפקידן הוא לשמור על קשב המאזינים ולהזכיר להם על מה סופר. תזכורת זו חיונית מאוד בשיר כה ארוך המבוצע בעל-פה, והיא נחוצה שבעתיים אחרי השורות החוזרות הסוגרות את החטיבה, שבהן מאלתר המבצע ומסלסל בלחן של השורות ומאריך את זמן הביצוע כמה מונים. באופן זה שומר המספר על קשב הקהל ומרתק אותו לסיפור, משתף אותו במהלכו ומכין אותו לקראת הבאות.63 כך למשל, אחרי המשבר סביב חלום יוסף ופרישת האחים אל המרעה בחטיבה הראשונה, פותח המספר את חטיבה ב׳ בפנייה אל הקהל ומספר על מה שעומד לקרות:

נרדו לחדית ליעקב/מא נואא לעאר- נשוב לסיפור, שלא העלה בדעתו דבר רע

מה נווא שי לכוואן/יגאדרו פמררא – לא חשב שהאחים יבגדו יחדיו.

המספר מכין את מאזיניו לקראת יציאת יוסף מן הבית בשליחות אביו, ותוך כדי כך הוא גם מביע את עמדתו כלפי גיבוריו ורומז אל מי ליבו נוטה. ושוב, בעיצומם של האירועים בשדה, בעוד יוסף עומד מוכה ועירום וכותנתו טבולה בדם, סוטה המספר מן המהלך המרכזי של העלילה ומתאר את הבאת כתונת יוסף ליעקב על ידי נפתלי ואת אבלו של האב עם קבלתה (שורות 57-52). רק אחרי סטייה ארוכה זו הוא חוזר לספר על השלכת יוסף לבור ועל מכירתו, תוך כדי כך הוא מגייס את האמפתיה של הקהל אל יוסף, המכונה בפיו ׳יפה המראה׳, בשעה שאת האחים תיאר כבוגדים ש׳בגדו בו יחדיו׳ בחטיבה הקודמת.

המספר פונה אל הקהל גם כשהוא פותח מהלך חדש בעלילה, לדוגמה, במעבר מסיפור יוסף בבית הסוהר אל חלומות פרעה:

  • נררדו לחדית לפרעה / ייא חדדאר נשוב לסיפור לפרעה, קהל הנוכחים,
  • יום נאם מנאמו / ופאק מן אלגצרא ביום שחלם את חלומו והקיץ נפעם

וכן במעבר מהסיפור על הרעב במצרים אל בית יעקב בכנען ותיאור התמודדות המשפחה עם הרעב:

״נשוב לפרעה, קהל הנוכחים״ (שורה 173), או: ״נשוב לסיפור יעקב, קהל הנוכחים״ (שורה 220). במקום אחד פונה יוסף עצמו באותה נוסחה אל שני השרים בבית הסוהר ומבקש מהם לספר לו את חלומם: ״ספרו נא לי, הו הנוכחים, עוד מעט תאיר עליכם הלבנה.״ (שורות 160-159).

פניות מפורשות של מספר אל קהל המאזינים נמצאות גם בקצידות התוניסאיות, גז-אביגל מפנה את תשומת הלב לנמענים חיצוניים שאליהם פונים הדוברים במפורש בלשון דומה לפניות בקצידה שלנו (יא נאס – אנשים , וכן חאדרין – נוכחים). ראו, גז אביגל (תשס״ד), עמי 123-105, וכן גז-אביגל (תשס׳׳ט), עמי 131-128).

נרדדו לחדית ליעקב / יא חדדאר     נשוב לסיפור ליעקב, הו, הנוכחים,

בקא עלא בנו חזנאן / מן דיכ אלמררא          היה אבל על בנו מאז הפעם ההיא.

הוא משתף את הקהל ברגשותיו למראה יוסף הנלקח על ידי שיירת הישמעאלים:

כאשר לקחוהו / היה יופיו מדהים.

אמר: זה מלאך / או ילד בן טובים

לקחוהו והלכו אתו, הוי הנוכחים.

( מתוך כת״י-ספריה לאומית, שורות 204א207א).

בדרך זו שולט המחבר בקצב הסיפור, במתח ובסקרנות שהוא מעורר במאזינים ובהלך הרוח שהוא משרה עליהם. להתערבויותיו יש גם תפקיד חברתי ואמוטיבי ממדרגה ראשונה, באמצעותן הוא יוצר שותפות עם הקהל בתהליך היצירה, משפיע על היחס אל הדמויות ומעורר אצל קהלו הזדהות רגשית עם הגיבור, והזדהות זו הולכת ומתעצמת באמצעות לחן הקצידה ומגיעה לשיאה בשורות הפזמון החוזר שבהן מצטרף הקהל אל הסולן המבצע ומלווה אותו בשירתו. למספר ולפניותיו יש גם תפקיד מבני וארגוני חשוב: פניותיו משמשות מעין חוליות קישור ויסוד מארגן שתורם לאחדות העלילה ומוסיף ללכידותה של היצירה.

מתוך הערותיו של המספר, התערבויותיו ודרך סיפורו לאורך הקצידה יכולים אנו לשרטט את דיוקנו ואת דיוקן הקהל שלפניו הוא מבצע את השיר: המספר הוא יהודי מאמין, ירא שמיים, שחי ויוצר בתוך ציבור ששותף לו באמונותיו ובערכיו, ולו הוא מספר את הסיפור. על יוסף הוא מספר בהערצה גלויה ומתוך הזדהות גמורה, ונימה זו מלווה את הדמות לכל אורך הקצידה, ואת ההערצה הוא מבטא בתואר ׳אדון׳(׳סיד׳-בערבית), הנלווה לשמו של יוסף לאורך הסיפור. כבר בשורות הפתיחה מודיע המספר שהוא עומד לספר על ׳אדוננו יוסף׳(שורה 2), ועל תואר זה חוזר בצורות שונות. התואר ׳אדון׳ מופיע גם באופן עצמאי, כתמורה תחבירית ליוסף: ״השלים אדוני עם גורלו / ומילא גזר הדין כרצון האל ודברו״ (שורה 149), וכן: ״אדוננו הזמינם וארחם.״ (שורה 274). התואר ׳אדוננו׳, שמבטא את ההערצה ליוסף, הוא גם מילת הקבע שחוזרת בסופי החטיבות השיריות (ארבעים ותשע פעמים) ומהדהדת בפי קהל המאזינים בעת ביצוע השיר.

אומנם מחבר הקצידה הולך בעקבות הסיפור במקרא על יוסף, אך הוא מעצב את החומרים מחדש בטכניקות ובאמצעים שונים כדי לספר סיפור אחר. את סיפור יוסף המקראי הוא הופך בקצידה מסיפור על גיבור תרבות לסיפור שבח, הסובב סביב דמותו הנערצת של יוסף, שעליה ועל דרך עיצובה נוכל ללמוד מן העיון בסיפור עצמו.

יוסף מכונה לאורך כל הקצידה ׳אדון׳ ואינו מכונה צדיק אפילו פעם אחת בגוף הקצידה. הצירוף השגור, ׳יוסף הצדיק׳, נמצא רק בכותרת לקצידה, שהיא אינה בהכרח של היוצר עצמו. התואר סיד, סידנא, שגור יותר בספרות הערבית לדמות נערצת, כולל יוסף. ברנשטיין מביא אף הוא יצירה שכותרתה ׳הסיפור על אדוננו (סידנא) יוסף הצדיק׳, ראו ברנשטיין (2006), עמ׳ 45. שורות 20, 212,209, 246.

סיפור יוסף ואשת פוטיפר בקצידה ׳על יוסף הצדיק׳ יחיאל פרץPh.D

אוצר גנזים אוסף איגרות לתולדות ארץ־ישראל מתוך כתבי־יד עתיקים עם מבואות והערותמאת יעקב משה טולידאנו

הרב יעקב משה טולידאנו

כ־כא. שתי איגרות מר׳ חיים עמרם מדמשק לצפת על ר׳ דניאל מולכו ושדרי״ם אחרים

שני מכתבים אלה לא חתומים וגם אין בהם לא תאריך ולא שם העיר שממנה נשלחו ולאיזו עיר, אך ממה שבמכתב אחד מזכיר את הר״א אזולאי (בנו של החיד״א) שחזר בו משליחותו והלך לשליחות בניין בית הכנסת בירושלים, יש להגביל אח זמן המכתב בערך תק״ן, כי אז היה. ר״א אזולאי כבר בשליחות בניין בית הכנסת. עיין באיגרת שפירסם ריבקינד במאסף ״ציון״, ספר ה (תרצ״ג), עמ' קסג־קסה. וכיון שהוא מזכיר את רבי שלמה לנייאדו ור״ש לנייאדו נפטר בשנת תקנ״ד, וכיוון שהמכתב הוא כתיבת ידו של הר״ח עמרם ואז היה בדמשק׳ מזה ונדע, שהמכתב נשלח מדמשק לצפת להרב הראשי אז בצפת, רבי ראובן בן יעקב. עיין אודותיו למעלה, מכתב יח. במכתב זה ממליץ ר״ח עמרם על הרב דניאל מולכו מירושלים, שהוא אדם מושלם בתורה ובמלי דעלמא וראוי הוא, שיתנו לו שליחות מצפת, אחר שהראה הצלחתו בשליחות קודמת׳ שהצליח יותר מח׳׳ר ירוחם קודמו. ובמכתב השני אנו רואים, שהרב בצפת סירב ליתן שליחות לר״ד מולכו הנז׳ ותלה הדבר בגבירי קושטא, שמסרו השליחות. כבר לר״ד ור״מ מגאר.

ר׳ ירוחם הנזכר, לכאורה חשבתי שהוא ר׳ חיים ירוחם בן ר׳ יעקב מווילנא, אכן קשה להחליט כך מכיוון שר״ח ירוחם, נפטר בש׳ תקל״ה. עיין: ריבלין, תולדות חכמי ירושלים! יערי, שלוחי ארץ ישראל. ומה לו אפוא לר״ח עמרם להזכיר שליחות ר״ח ירוחם, שעברה עליה כבר יותר מט״ו שנים ? היה עוד ר׳ יהודה ירוחם, אך גם הוא מת כנראה לפני תק״ן, עיין עליו ב״שלוחי ארץ־ישראל״. ויתכן שהיה עוד רב אחר בשם ירוחם, שלא ידוע לנו עוד. ר״ד מולכו נפטר בירושלים בש׳ תקנ״א. עיין תולדות חכמי ירוש׳, חלק ג, עמי 133, ונוסח המצבה ושם מצדיק את השבחים שנתן לו ר״ח עמרם במכתבו זה. וגם מזה נדע, שמכתבים אלה נכתבו בעדך בשנת תק״ן, שאז היה עוד ר״ד מולכו בחיים.

מהמכתב נראה, שר״ד מולכו הנז׳ כבר שימש שד״ר פעם והוא לא נזכר בין שלוחי ארץ־ישראל אצל אברהם יערי. גם השם רבי מרדכי פורלנאדים, ולא ידוע לנו עוד. והשלוח ר׳ ברוך ספורטא משאלוניקי, שרבי חיים מודעי המליץ עליו, ושימש שלוח צפת אף על פי שלא היה בן עיר״ זה מוצאים אגו גם באיגרת השליחות שפירסם ריבקינד ב״ירושלים״ ׳לזכר לונץ, תרפ״ח, עמ' קמא, שכותבים לו ״אשר נטה לשבת כגר … וסמך עדו עליו מהר״ח מודעי״ וכו'. גם ר׳ אליעזר הלוי ,הנז׳ במכתב, היה שד״ר בערך תקמ״ה ונתמנה רב בטריאסטי.

במכתב זה אנו רואים גם כן מה שמובלט בכמה איגרות שלוחים, ׳־שגבירי קושטא היו הקובעים והשליטים בענייני השליחות מארץ ישראל :.אז.

לפלא, שר״ח עמרם מטיל כאן דופי בר״מ מגאר, דבר שלא נזכר עוד בשום מקום, ודוקא .משפחת מגאר ידועה לשבח ברבניה, שביניהם היו גם מקובלים ידועים בירושלים. ראה ריבלין שם. ור״מ מגאר זה חיבר ספר בני ,משה (ליוורנו תקס״ד) וגם יצא משליחות אחרי כן, :.בשנת תקנ״ח, בשם טבריה. עיין! שלוחי ארץ־יושראל, עמי 637.

השמות המלך שלמה הי״ו ובנו חכם אפרים נר״ו שבמכתב זה׳ הם ׳רבי שלמה לנייאדו ובנו ר׳ רפאל, רבני ארם צובא, הידועים בספריהם ״בית דינו של שלמה״ ו״דגל אפרים״. עיין עליהם בס׳ לקדושים אשר בארץ, ירושלים תשי״ב.

א

לאור יומם קוטפיזא דנהוריתא, משך תורה משיכה דאוריתא, עששית של ברזל והדר קתני חומר מתניתא, בן זכאי. ארי בן ארי ושורר ומורה שררותא דמתא, יופי מכלל כן בקדש עין לא ראתה, נרו יאיר ויצהיר באשלמותא, אחרי השלום הרב כמשפט, הדא אמרה מש׳ כי טוב הוא, להיות שבהקדמה שלחתי לאדון כתב מיוחד ,שישנו באזהרה,על האי-גברא דמשפרא חזרן במצות אבו צאלח נר״ו בודאי שעשו עמו כנימוס כי כן הוא האופן הראוי להתנהג עמהם בחסד וברחמים ולהכנס לפנים מן השורה כדי שלא תהא מכשילם, וכבר יודעו אני לפנים כי רב הוא מטה כלפי חסד וכל העולם אוהבים אותו מאד ומרבים בשבחו את שבחי שלמיו.

עוד אנכי אדרש מעמו חי אהבתו אל ישיב פני ריקם כי הנה יש תחת  ידי ת״ח אחד מפורסם מעה״ק ירושלים דדהבא אשד כעת דחיקא ליה שעתא טובא ושליחות ערבסתאן עבר אותה טוב מאד והביא סכום הגון מה שלא זכה הרב ח״ר ירוחם והיתה לו הצלחה שלא כדרך הטבע יען שהוא איש שלם והוא הרב ח״ר דניאל מולכו ה׳ יזכרהו לטובה ובעיר חאלב שהיא קשה בשביל השליח וכל השלוחים נכוו בגחלתה היה הנ״ל רצוי וחרדו למענו החכמים למקטן ועד גדול בפרט הרב הגדול המלך שלמה הי״ו וכן בן חכם אפרים הי״ו יען שהוא כלול ומושלם דמשולם בעבדיה בדינים ובפשטים ובמלי דעלמא מלא וגדוש ובילה טוב מאד בערי טורקייה וערי איטליה, הנה כי כן אי ניחא קמיה דמר שינתן לו שליחות לאיזה מקום שיהיה ושתמצא חן בעיניו אם לערי טורקיה. ואורמילי ואם לערי פראנקיה כי כבד שמעתי באומרים שהר״א אזולאי הי״ו חזר בו משליחותם ונהפוך הוא ללכת בשליחות בנין ביה״כ לציון תוב״ב, מבחר עצתי עליה דמר שלא יעזוב ת״ח זה, דקים ליה בגויה דמר שיודע להעריך אנשים והוא רואה רק התועלת של א״י ואנא מערבנא ליה אך כי הוא (השליח הנ״ל) לא בן עיר, בע״ה יהיה יותר מועיל כי ביודעו ומכירו קאמינא והיה עמי קרוב 6 חדשים ואכתי חביבותיה, גבן מה מתוק מדבש נופת צופים, אני גליתי את אזנו וכבודו יואל לענות לי תשובה עם אחד ובאולי כבודו יעשה לו הספקה ויחזיקהו אצלו במח״ק ויהיה מרגלית גם בבית המדרש הגדול, כי ידעתי המכוון של מעכ״ת להרביץ תורה כן ירבה וכן יפרוץ ועינא דחזייא ליה בבישותא פוק תני לברא, ומה שאני אומר לו זהו שיהיה לו ניחא הרבה ממנו כשיעשה לו­ זה כי הדבר הזה טוב לשני הצדדים וזה מתאים לכבודו ואדוני כמלאך האלהים שיודע טוב ואין כל דבר נעלם וכבודו הפטרון לעשות.

אוצר גנזים

אוסף איגרות לתולדות ארץ־ישראל מתוך כתבי־יד עתיקים עם מבואות והערות

מאת יעקב משה טולידאנו

La vie dans les ecoles de l'Alliance Israelite-Paix et droit-Organe de l'A.I.U-1/10/1936

 

 A Fez

En novembre dernier, la Direction Générale de l'Instrucition Publique a pu ouvrir dans cette ville une école professionnelle isratélite. Un vaste local a été spécialement construit dans ce but à l'école Sylvain-Lévi. Deux ateliers, l'un pour le fer, l'autre pour le bois, reçoivent une quarantaine d'apprentis, tous en possession de leur G. E. P. E. : ces apprentis ont l'avantage d'une solide instruction primaire et montrent une grande volonté à apprendre ; les maîtres-ouvriers français sont fort satisfaits de leur application et pie leurs progrès. L'œuvre est sous la direction de M. Djivré.

Cette école de Fès a aussi la chance de posséder un inspecteur de l'Enseignement Primaire qui a autrefois exercé lui-même dans une école professionnelle et qui, connaissant tous les rouages de l'apprentissage, s'y intéresse sûrement.

Il veut faire de cette école une institution modèle, basée sur des données scientifiques. L'élément étant bon, il y parviendra facilement. En octobre prochain, les élèves recevront tous les jours quelques heures d'enseignement théorique : technologie, dessin, établissement d'un devis, d'un rapport, etc.

A Rabat

 Enfin, à Rabat, à l'école Salomon-Reinach, sur le modèle de Fès, la Direction _Générale de l'Instruction Publique organisera, en octobre prochain, (deux ateliers, l'un pour le fer, l'autre pour le bois. Le local, un grand hangar en bois, est prêt. Le crédit pour l'achat de machines et d'outils a eté ouvert, le maître-ouvrier pour le fer a été engagé ; il faudra que l'Alliance prenne à sa charge le salaire du maître-ouvrier pour le bois ; nous engagerons celui-ci à Tanger également, parmi les anciens élèves de l'école professionnelle de cette ville. Nous ouvrirons les ateliers avec un ensemble de 20 à 25 apprentis.

 La tâche qui s'impose

Ce développement de l'apprentissage manuel a été jusqu'ici assez lent parce que nous manquons de locaux. Dès que nous voyons la possibilité  d'en avoir un, dans une ville quelconque, aussitôit l'atelier est organisé, atelier modeste d'abord, fonctionnant avec des moyens de fortune ; le tout est de commencer. Nous aurons donc à l'avenir à développer les ateliers existants, à ajouter à Mazagan et à _Marrakesh des ateliers 1 pour le fer et à ouvrir de nouveaux ateliers à Mogador, Safl, Mefknès et Sefrou et aussi dans toutes les écoles du bled. A Sfi, il y a un atelier en ville qui reçoit quelques apprentis, et à Sefrou nos élèves qui veulent apprendre un miétier se rendent à notre école de Fès.

Les perspectives

Le but de ces ateliers est la formation d'ouvriers capables de vivre un jour de leur métier. S'il ne nous était pas possible de former complètement nous-mêmes des ouvriers, ces ateliers seraient encore utiles, s'ils arrivaient à dégrossir quelque peu les apprenitis, à leur faire apprendre le maniement de quelques outils afin qu'ils puissent rendre des services dans tel atelier de. la ville où ils pourront apprendre par la pratique leur métier. Autrefois, quelques ouvriers ont pu être formés directement par des patrons, mais quel déchet pour arriver a former un petit nombre d'ouvriers.

On pense fréquemment que la formation en masse des ouvriers pour le fer et pour le bois, qui forcément se feront concurrence, empêcherait ceux-ci de gagner leur vie. Mais l'apprentissage scolaire ne limite pas la formation du jeune homme à deux seuls métiers ; il s'occupe d'orienter la jeumesse clans deux directions aux larges horizons. L'ouvrier du bois, suivant la demande du marché, pourrait faire de la menuiserie, de l'ébénisterie, de la charpenterie et, s'il 'était nécessaire, se spécialiser rapidement pour les travaux du charron, du tonnelier, du tablettier, etc. Il en serait de même pour le forgeron qui pourra faire de l'ajustage, de la mécanique, de la serrurerie, de la plomberie, zinguerie, etc., etc. L'ouvrier habile pourra changer sa spécialité. Ce qu'il faut surtout, c'est de préparer des artisans qui puissent s'installer, sans grand outillage, dans un modeste réduit des différents quartiers des villes, afin de pouvoir répondre immédiatement aux demandes des habitants du voisinage pour ces petites réparations nécessaires continuellement dans les maisons (clefs perdues, charnières casslées, ustensiles de ménage déformés, conduite d'eau percée, etc.). Un tel ouvrier gagnerait largement sa vie par un bricolage intelligent. Y. D. SEMAGH.

La vie dans les ecoles de l'Alliance Israelite-Paix et droit-Organe de l'A.I.U-1/10/1936

ברית 31 בעריכת אשר כנפו-אמנון אלקבץ-תאפיללת היא סג'ילמאסא

אמנון אלקבץ

תָאפִילֵלת (Taf11elt)-היא סיג'ילמאסא'

מבוא על המחוז

מחוז תפילאלת במרוקו, ע"פ סמלו בחלוקה האדמיניסטרטיבית של הארץ, הוא המחוז התשיעי מתוך 16 מחוזות, וע"פ גודלו, נמצא במקום הרביעי מכלל מחוזות מרוקו. שטחו כ-80,000 קמ״ר (כמעט פי 4 משטחה של מדינת ישראל) המחולקים לנפות. מבחינת האוכלוסייה, עמד המחוז במקום השישי עם אוכלוסיה בת כ-2,2 מליון תושבים (נכון לשנת 2007), כלומר שצפיפות האוכלוסין עמדה על כ-27.5 תושבים לקמ״ר. (לדוגמה: מחוז קזבלנקה עם אוכלוסיה של כ-4.5 מליון תושבים, הצטופפו על שטח של 1615 קמ״ר, שהם 2786 תושבים על כל קמ״ר). לא בכדי מרחב המחיה לכל תושב הוא רב, שכן, חלקו של המחוז גובל במדבר הסהרה שעל גבול מרוקו-אלגייריה, באזור החמאדות הגדולות כמו ה-Hamda du Guir וכן ה-Hamada de Dar'a, העשירים בעפרות ברזל, מנגן, עופרת ואבץ. באזור בולטים דיונות החול של "מרזוגה", וכן קניון הטודרה ועמק הדאדס המיוחד בתופעותיו הגיאולוגיות.

מחוז זה הוא אחד משלושת האזורים החשובים מבחינה אסטרטגית במדינה, שני האחרים הם פאס ומראקש. במחוזות אלה הוצבו תמיד שלושת החליפים הגדולים, הם הקאדים ששימשו מעין סגני המלך, והיו בעלי השפעה בחצר הסולטאן משום היותם מבני משפחת המלוכה. מאלה היו צומחים המנהיגים או המלכים ששלטו במרוקו. תפקידם העיקרי היה לשמש עיניים למלך ולטפל בגביית מסי הממלכה. מקום מושבו של חליף מחוז תפילאלת היה בעיר ריסאני, והעיר ארפוד שימשה לו כעיר אדמיניסטרטיבית לניהול המחוז.

מרחב תפילאלת היה בעבר מקום מסתור לשבטי המורדים בבריחתם מפני הפיכות חצר או בעת מצבים של חוסר יציבות בממלכה. שבטים אלה שבמבואות הסהרה, היו מחוללי ההפיכות המדיניות שבראשן עמדו תמיד משפחות שריפים אציליות שהאחרונה בהן, העמידה את השושלת המושלת במרוקו עד ימינו אלה, היא השושלת החסאנית-עלאווית- פילאלית. שמה בא לה בשל ייחוסה על חסאן נכדו של מוחמד הנביא, ועל עלי בן אבו- טאלב, אביו של חסאן. מייסדה של השושלת היה מושל תפילאלת מולאי עלי א-שאריף, ואילו בנו, מולאי א-ראשיד (1672-1666), היה זה שביססה ויצבה כשושלת מלכותית.

המחוז שימש בזמנו מקום ריכוז לשיירות הנוודים שהגיעו מן המדבר הלוהט, בטרם חדירתם אל תוך האטלאס הקריר. היו אלה השיירות הגדולות שהובילו זהב וסחורות מסודאן, בדרכם לטומבוקטו וגואלאטה, ובשובם חזרה. במרוצת השנים הפך האזור לנאת מדבר עם מטעי תמרים המפורסמים בעולם בטיבם. שטחי הדקלים משתרעים על פני אלפי אקרים. חלק לא מבוטל מהמטעים צמח מתוך גלעיני התמרים שהנוודים היו משליכים בעת חנותם במקום, ובמרוצת הדורות צמחו אין ספור דיקליות בשולי המדבר. תושבי החבל קוראים למקום "עמק התמרים" בעוד שיהודי המקום שעסקו בחקלאות קראו לו"יריחו(עיר התמרים) דמרוקו".

מרוקו מאופיינת בשלושת רכסי הרי האטלאס הנמתחים לאורכה של המדינה, ובדרך אגב מעניקים לה ברכות כלכליות רבות. הרכס הראשון מתחיל ב״אטלאס הקטן" ("האטלאס הנמוך" – Le Bas Atlas) שבצדה הדרום־מערבי של המדינה. "האטלאס התיכון"( Le Moyen Atlas) במרכזה, ושרשרת הרי"האטלאס הגבוה"(Le Haut Atlas) החוצים את מרוקו בין צפונה לדרומה. אלה האחרונים, מתחילים באגדיר שלחופי האוקיינוס האטלאנטי, מתרוממים לשיא של 4167 מטרים מעל פני הים בהר טובקאל, הגבוה שבהרי מרוקו. יערות-עד עבותים, בעיקר של ארזים, שוכנים בהר שפסגותיו עטויות שלג במרבית ימות השנה. הרכס נקרא בפי תושביו הברבריים אדראר נ'דוֶוֶן ( Adrar N'dewen -הר ההרים), והוכרז כפארק הלאומי של המדינה. מפסגתו גולשים רכסי ההר לעבר דרום־מזרח, אל המקומות הידועים כ-״סוס", "השולחן", "ואד נון" ו״ואד גרים"(Ghris), כולם בכיוון לאלגייריה, זהו חבל תפילאלת.

שלושה מעברי-שליטה אסטרטגיים חשובים ברכם זה: מעבר "טיז-ניטיסקא" (מעבר הרועים) הנשלט ע״י שבט ה-גלאווה ( (Glawa. מעבר שני הוא "טיז ניטסט" (המעבר הגבוה) הנשלט בידי שבטי הגונדאפא והמעבר השלישי, "אימי-נ'-טאנוט" (מעבר שלנו) הנשלט בידי שבטי המותגאווה (Moutgawa). שבטי הבֶּרְבֶּרים המחזיקים במעברים אלה, שוכנים במאות כפרי-״קאסבות" – הקאסבה-הוא כפר ברברי עתיק המוקף חומה ומבוצר- הממוקמות בין נחלי-מים ואגמים, זהו "אזור אלף הקאסבות", כפי שנקרא בפי תושביו. בתוך אלה הצטופפו גם יהודים בקרב הברברים במשך דורות רבים.

הציר המרכזי המוביל מצפון מרוקו אל מחוז תפילאלת, גולש מהעיר פאס, עולה וחוצה את רכס האטלאס התיכון, מתפתל בתוך יערות הארזים של "מישליפן", ומפלס לו דרך על אוכפים, קניונים וואדיות עד עיר הקייט איפראן. משם יורד לעבר העיר מידלת (Midelt), ושוב מטפס אל הרי האטלאס הגבוה, ושוב משתפל ויורד אל העיירה ריש Rich)) שלמרגלותיו, בפתחו של עמק הזיז הפורה. בין כל אלה, חולף הציר על פני הכפר איית -דאוד ומוסה (Ait-Daoud ou Moussa), איית-מסעוד (-Ait Messaoud) ועוד כפרים רבים שרובם יושבים בגבהים שאינם יורדים מתחת לשלושת אלפים מטר, כמו גיבל תימטרות(Jbel Timtrout) המתנשא לגובה של 3447 מי. הלאה, חולף הציר על פני העיר א-ראשידיה (A-Rachidia ("קסר שוק"), ממנה שולח הכביש זרוע בת כ-70 ק"מ שמאלה אל הכפר תולאל, ואל הערים גוראמה ובודניב, וחוזר דרומה עד בואכה לעיר ארפוד (Erfoud), וממשיך אל עיר המחוז ריסאני(Rissani) שבקצה הציר. אלה הן הערים הגדולות שלצידי הציר הנמתח לאורך של יותר מ-500 ק"מ. מכאן פונה הכביש מערבה לחבל ארץ אחר, אל גרים שבסמיכות לכפר תלוויך (Tiluin), גולמימה ומחוז וורזאזאת עד אגדיר. המשך הדרך דרומה, יוביל אלי הדיונות של מרזוגה שבגבול מדבר הסהרה. בכל אלה, ערים וכפרים, ישבו קהילות יהודיות עתיקות יומין, עד עלייתן לארץ ישראל בשנות השישים של המאה העשרים.

מרביתם של שמות הערים והכפרים שבדרום מרוקו, הם שמות ברברים בנטייה נקבית, המאופיינים בתחילית השם ת ובסיומות ת כמו: תפילאלת, תאפרואת, תארודנת, תאמגרות, תארזואלת תאמלילת ועוד, כך גם שמות מצוקים ואוכפי-הרים הנושאים שמות "תיזי" כמו: תיזי ני- תאמאטרת, תיזי ני־ תאשידירת, תיזי ני- טסט ועוד.

שפתם העיקרית של תושביו הברברים של האזור היא "תַשְׁלְחִית" או"תַמְזִיחְת", כלומר "בני-חורין", ואכן חבל ארץ זה של דרום מרוקו נקרא "בלאד א-סיבא" (האזור הפרוע), על שום שקשה בו השליטה של השלטון המרכזי היושב בצפון המדינה, על האוכלוסייה הדרומית, וחרף כל המאמצים שנעשו לאורך שנים, נמצאים עדיין כפרים שהשלטון המרכזי אינו מגיע אליהם, והם ממשיכים לנהוג ע"פ החוקים הברבריים של אבות אבותיהם. קיים במרוקו צו, הידוע כ-״חוק הברברי", המאפשר להם להישפט ע"פ החוקים שנהגו אצלם בטרם בוא האיסלאם, וקיימת עדיין בתוכם חברה שאינה מכירה בשלטון מרכזי אחד. בכל איזור ישנן שתים שלוש משפחות חשובות, ומנהיגיהן הם האוטוריטה לכלל השבט. תרבותם שונה מאוד מזו של המוסלמים, שמחותיהם, שיריהם וריקודיהם, עתיקי יומין, וכפריהם, "הקאסבות", הבנויים מלבני חימר, מרוכזים מאוד ומוקפים חומה, זכר למלחמות הרבות שהיו פוקדות את המרחב. בחמישים השנים האחרונות עוברים על המחוז שינויים משמעותיים בעקבות סלילת כבישים, מתיחת קווי חשמל ותקשורת, בניית מוסדות ומפעלי תיירות, שאט אט מביאים לשינויים בתרבותם, בחייהם החברתיים והפוליטיים.

אם "מצרים היא מתנת הנילוס", כפי שכתב הרודוטוס, ההיסטוריון היווני הקדמון(-425 484 לפנה״ס), הרי מרוקו היא מתנת הרי האטלאם. האזור עשיר במים ובאדמות פוריות, ולאור חשיבותו האסטרטגית והכלכלית, רבו בו המלחמות הבין שבטיות על השליטה במרחב. ואמנם כמויות המים הנדיבות המגיעות מהרי האטלאס, עשו את האזור לנאת מדבר נחשקת שכדאי להלחם למענה. עם הפשרת השלגים באטלאס הגבוה, מזרימים הנחלים מים רבים המגיעים מהחלקים הדרומיים־מזרחיים של ההר, כמו נהר "הטודעה" המתחיל ליד אימילשיל (Imilchil) וחולף בדרכו דרומה על פני א- ראשידיה (קסר-סוק לשעבר), ארפוד וריסאני, ונהר "הדאדס" שמקורו ליד הכפר מסמריר (Msemrir). אלה הפכו את המרחב ברוך המים, לאחד האזורים הפוריים המובילים בגידולים חקלאיים. האקלים החם בקיץ הארוך, והמים הרבים, מאפשרים גידולי פירות וירקות סובטרופיים שעיקרם נועד לייצוא, ואמנם מרוקו היא אחת היצואניות המובילות בייצוא של תוצרת חקלאית למדינות אירופה. האזור עשיר גם בבארות, במעיינות וביובלי מים קטנים הזורמים אל המקורות של ואד זיז, ואד גיר, הגָאוּז, החָרוּם והזְרִיגָּת, ומספקים את הצרכים גם לתעשייה הפורחת שבתחתית ההר. כמויות המים הנדיבות משקות בדרכן את כל הערים, הקאסבות שבשולי הסהרה וה״זאוויות" הפרוסות לאורך מאות קילומטרים. ואמנם במימיהם מחזיקים הרי האטלאס את חבל תפילאלת וכמובן גם חלק נכבד ממרוקו רבתי. באין תוכניות לאומיות לניצול יתרת המים שמעל הנצרך, כמויות המים העודפות ממשיכות לזרום אל המדבר, נספגות ונעלמות בחולותיו.

זאוויה, מקום קבורתו של קדוש מוסלמי. לזאוויות היה מעמד דתי חזק והן שימשו כמרכז להתכנסויות דתיות ואף פוליטיות, ולעתים היו יוצאות מתוכן אותן קבוצות מהפכניות ולוחמניות.

ברית 31 בעריכת אשר כנפו-אמנון אלקבץ-תאפיללת היא סג'ילמאסא-עמ'99-96

ברית מס 34 בעריכת אשר כנפו-יעל לזמי-פתגם בהתייחסות מגדרית- תשע"ו

גם כאן מסתמן דימוי האישה כנחותה – מחצלת שעליה מנגבים את הרגלים. פתגמים רבים חזרו על הקלישאות בדבר תכונות נשיות "מובהקות" ויצרו קשר בין- טקסטואלי, תוך הישענות על סמכויות קדומות, המקרא והספרות התלמודית והמדרשית, ציטוטן, עיבודן ופירושן:

תרגום

פתגם

תכונה

מאה מידות טובות לאישה והיא בוגדנית [באמונה]

אל-מרא מְיָ'א פיהא לח'יר אוֹ ל- עְ'דָארָא

בוגדנות

ממזרתה כמו אמה

מסבוע׳א פחאל אומהא

ממזריות

האדון מחשב [את ליטרת הבשר]

סִידִי בְּל-חְשַׂב ולאלא תְרְפֶד מְנּוֹ

גרגרנות

 

והאישה לוקחת [אוכלת בלי שיבחין] ממנו [מהבשר]

 

 

עיניה פה ואוזניה שם

עינהא הנא ואודניה הנאכּ

רכלנות

נתנו לה עשרה [פרנק] כדי שתצלהל צהלולים, נתנו לה מאה שתשתוק

עטאו להא עשרא באס תזע'רת, עטאו להא מייא באס תסכת

קשקשנות

אוכל סיר לפני [בואו של] בעלה [הביתה]

תא תאכֵּל טאג'ין קבל ראג'לה

תחמנות

דמעות הזונות מוכנות [מראש]

דמוע אל-קחב מוזיודין

זנותיות

הגברת הלכה לבית המרחץ וחזרה עם סיפורים לשנה שלמה

לָאלָא מְסָאת אֶל חְמָאם וּזָאבְּת מָא תְעָאוֹד אֶל עָאם

הגזמה

מזלה של היפה במראה [מתבזבז אל מול המראה] ומזל המכוערת אצל אלוהים.

(דברי ניחומין לאשה מכוערת)

סְעָאד אֶל-מְזְ'יָאנָא פ־ל-מרָאיָיא וסעאד אל-חַ'יְבָא עַנְד אֶלָּאהּ

מראה

פתגמים אחרים מכילים דמות הרומזת לאישה ולהתנהגותה. לדוגמא החתול המגלם באורח אלגורי את מכלול תכונותיה של האישה, הגנבת, הרכלנית, השפלה, ועל כן חייב לקבל מכות כדי להתחנך.

הסבר

תרגום

פתגם

השכנה נכנסת לגנוב את ליטרת הבשר, כלומר הבעל

נכנסת אצלי כמו חתול

תא ח'אל ענדי פחאל אל-קטא

האישה רואה איך הבעל מרביץ לחתול ופוחדת. אם ככה הוא מרביץ רק לחתול מה יהיה עלי?!

הכה את החתול [כדי להפחיד את] תפחד האישה

דרב אל-קטא – תא תח'לע אל-מרא

כאשר רואה האם קמצנות בביתה של הבת או שהבת נכנעת לבעל קמצן. היא אומרת לבת שלה: אפילו החתול שמחטט בפחים מת שבע; קל וחומר אישה, שיש לה בית ומשפחה לנהל, לא תמות מרעב.

[גם] החתול ומתה שבעה

לקטא וּתַא תְמוֹת סְבְּעָנָא

בפתגמים נמצאת גם זיקה בין הזהות הנשית לבין הטבע החומרי של העולם המקבל ביטוי גלוי בתיאור גרוטסקי של הגוף הנשי. דימויים הלקוחים מן השלבים הנחותים ביותר בסולם הטבע ומכוחותיו הבלתי נשלטים: לדוגמא האם תוארה כ״חור הרום"

הסבר

תרגום

פתגם

האישה שהיא נקבה מלשון ניקבה, חור, מתוארת בבלותה כחור הרוס וישן – בלה.

גדלת יא אפרוח וצמחת זנב [נוצות],

שכחת יא אפרוח [את ה] חור הרוס [שחור].

כְּבְּרתי יא אל-פלוס ועמלתי אל-דנבה נסיתי אל-פֵלּוֹס תְקְבָּא מְחְרוֹבָּא

האישה לוקחת את כל הדאגות [אל הום] לחזה שלה

האישה – חזה דאגות

אל-מרא – זְדֵר אֶל-הְמוֹם

הבת סחורה שחוזרת אחרי ארבעים שנה

הבנות כמו סחורה [גרועה] – חוזרת [גם ]אחרי ארבעים שנה

אל-בנת סלעא – ת'א תְרְזַע מנורא רבעין עאם

 

הנשיות על-פי הפתגמים, שייכת באופן מסורתי לטבע, לחייתיות, לרגש ולאינטואיציה. האישה נמצאת במישור האי-רציונאלי, הזדוני העטוף ברוך ויופי שמטרתו היא לכידת הגבר.

ברית מס 34 בעריכת אשר כנפו-יעל לזמי-פתגם בהתייחסות מגדרית- תשע"ו-עמ'141-140

אעירה שחר -הרב חיים רפאל שושנה זצוק"ל-פרשת פקודי

59 – אליכם אישים אקרא

 פיוט יסדתיו לכבוד שבת קודש.

רבי דוד בן אהרן חסין זצ"ל

 

   אליכם אישים אקרא / אל בני אדם קולי.

   את דברי זאת השירה / האזינו שמעו לי.

   מנחה / שבחה / אקחה / לכבוד שבת נבחרת.

   לקדושה ולמנוחה / לכבוד ולתפארת.

 

   נתנה צור חלקנו / גדול קדוש ונורא.

   אל קהל עדתנו / עם הדינים במרה

   רבת / חיבת / שבת / לשוני מספרת

   לקדושה ולמנוחה / לכבוד ולתפארת.

 

   יסוד תבל בה נשלם / ארץ וגם שמימה.

   מבריאת העולם / מקדשא היא וקימא.

   אומה / תמה / רמה / ממלאכה נשמרת

  לקדושה ולמנוחה / לכבוד ולתפארת.

 

   דברי חול הם מבודלים / מרוחקים ממנה.

   אכן קודש הילולים / נתנו לה למנה.

   תורה / ברה / תקרא / ושפוך שיח עטרת            

   לקדושה ולמנוחה / לכבוד ולתפארת.

 

   והזהיר בכבודה / שלום לו כנהרים.

   יזכה ינחל על ידה / נחלה בלי מיצרים.

   צמח / יצמח / ישמח / בנפש היותרת

   לקדושה ולמנוחה / לכבוד ולתפארת.

 

   יחיד שוכן מעוני / במעמד הנורא.

   צונו על הר סיני / זכירה גם שמירה.

   זכור / שמור / אמור / שאין לשון דוברת          

   לקדושה ולמנוחה / לכבוד ולתפארת.

 

   דגולה היא שקולה / ככל התורה כולה.

   ומיתתו בסקילה / איש אשר מחללה.

   דרשו / ענשו / נפשו / היא הכרת תכרת

   לקדושה ולמנוחה / לכבוד ולתפארת.

 

   בכניסה קדש אותו / על יין גפנך.

   מכובד וכיבדתו / מעשות דרכיך.

   בהיר / מהיר / זהיר / תעשה לו משמרת

   לקדושה ולמנוחה / לכבוד ולתפארת.

 

   נפשך ענג השביע / במטעמים ערבים.

   ומיטתך תסיע / במרבדים חשובים.

   תחדה / תעדה / בגדי / לבן הוד ועטרת

  לקדושה ולמנוחה / לכבוד ולתפארת.

 

   חסין יה מי כמוכה / בסוד קדושים רבת.

   כנה נטעה ימינך / אום נצורה כבבת.

   קלה / דלה / גולה / בין העמים שחרחורת.

   תתענג על ה' כאז תהיה גברת.

   לקדושה ולמנוחה / לכבוד ולתפארת

הבקשות והפיוטים לשבת כוללים

בקשה אחת או שתיים המיוחדות לשבת והעוסקות במצוות השבת ־ הן פותחות את סדרת הפיוטים של הסדרה לאותה שבת.

״הביתאיין״ ־ זהו ה״אסתכבאר ביתאיין״, קטע שירי קצר המופיע אחרי הבקשה לשבת ושתפקידו להודיע למשתתפים בבקשות את המקאם בו ישתמשו באותו ערב. הוא גם מאפשר לפיטן הראשי ״אל מקדם״ להכשיר את קולו, כדי שייכנס באופן נוח ללחני המקאם. "ביתאיין״ ־ שני בתים, כי חוזרים על הפיוט הקצר בן בית אחד פעמיים. מהו בעצם מקומו של ה״ביתאיין״? אם תפקידו להודיע על המקאם של הסדרה, הרי ברור לכולם מהו המקאם שהרי פיוטי הפתיחה ״דוד ירד לגנו״ ו״ידיד נפש״ כבר הושרו במקאם זה. יתכן ולעורכי הקובץ ״שיר ידידות״ היו שיקולים שאין אנו יודעים אותם.

32־13 פיוטים בממוצע לכל סדרה שבועית, הסדרה הארוכה ביותר נמצאת ב״יתרו״־32 פיוטים, הקצרה ביותר ב״תרומה״ ־ 13 פיוטים. הפיוטים מאופיינים במספר תכונות: הפיוטים קצרים, בני מספר בתים עם חריזה ושורה החוזרת בסוף כל בית או בפזמון המבדיל בין הבתים. התוכן עוסק בדרך כלל בנושאי גלות, גאולה וכיסופים לארץ־ישראל. שאר הפיוטים עוסקים בדברי שבח והלל לה׳, בנושאים מתוך פרשת השבוע או בנושאים שונים. הפיוטים של הפרשה מושרים ברצף בזה אחר זה. כל רצף כזה נקרא ״טריק״, מהירותם של פיוטי ״הטריק״ נעשית מואצת יותר ויותר במהלך ביצועם. בסה״כ בכל 20 הסדרות ישנם 419 פיוטים (לא כולל בקשות לשבת וקצידות).

דברי תורה יבואו אחרי סדרת הפיוטים, והם נאמרים ע״י רב מקומי הנוכח במהלך הבקשות.

הקצידה מופיעה בחלקו האחרון של המעמד וחותמת אותו. בסה״כ בקובץ ״שיר ידידות״ קיימות 89 קצידות. בדרך כלל ה״מקדם״ בוחר בקצידה אחת שאותה ישיר בפני כל הנוכחים.

      הקצידה שתיבחר תלויה ברצונו האישי של ה״מקדם״. עפ״י המידע שהגיע אלי, ר׳ דוד בוזגלו העריך את הקצידות של ר׳ רפאל משה אלבאז(קצידות שחיבר מופיעות ב״שיר ידידות״), ולפעמים בחר בקצידה אותה חיבר ר׳ דוד אלקיים (קצידות שלו שובצו ב״שיר ידידות״). הפיטן המקומי בדימונה, ר׳ יהודה ללוש, שר בקביעות בכל שבת את אחת הקצידות של ר׳ דוד אלקיים.

אעירה שחר -הרב חיים-רפאל שושנה זצוק"ל-פרשת פקודי

אליך צורי שוכן עליה-רבי דוד בן אהרן חסין-כולל ביאור לפיוט-אפרים חזן ודוד אליהו(אנדרה)אלבאז-תהלה לדוד

 

58 – אליך צורי שוכן עליה

 שירים מפוארים יסדתי לכבוד יקרת הלת האדון אשר אנחנו מצפים, משיח צדקנו שיגלה במהרה בימינו. וזה יצא ראשונה יסודתו על מאי דאיתא החלק מחלוקת שנויה בשמו של שמיח. בי רבי חנינא אמרי : חנניה שמו, שנאמר : אשר לא אתן לכם חנינה.

רבי ינאי אמר : ינום שמו, שנאמר ולפני שמש ינון שמו.

בי רבי שילא : שילה, שנאמר : " עד כי יבוא שילה

בי רבי מנחם אמרי : מנחם שמו, שנאמר : אין להם מנחם

ויש אומרים חוורא דבי רבי אשר על פי זה נראה לעניות דעתי רמז נכון בשמו של משיח, שהוא ראשי תיבות של בני אמוראי " מנחם, שילה, ינון, חנינא.

וגם החי״ת רומזת ג״כ דבריי״א חוורא דבי רבי. והוא רמז נכון. וד׳ שמות אלו כולם נזכרו בשיר זה: ובסוף השיר בניתי בית א׳ המתחלת חשבון זמני וכו׳ ונרמז בה רמז אחר בשם משיח שהוא רומז ג״כ לענ״ד מאי דאיתא בחלק: כמה שנותיו של משיחי י״א מ׳ שנה, וי״א שבעים שנה, וי״א ג׳ דורות, שר: ׳ולפני ירח דור דורים׳(תה׳ עב ה). הלל אומר: אין להם משיח לישראל, שכבר אכלוהו בימי חזקיה: והענין עם מה שאמר בעל ׳יושר לבב׳, שהמכוון לרז״ל באומ׳ כמה שנותיו הכוונה כמה שנים יהיו ישראל מרגישים בטובתו ואח״כ כיון דדשו דשו ונחלקו אמוראים בזה. והלל אמי אין להם הרגשה בו,שכבר אכלו כיוצא בו בימי חזקיה ואבותיהם יספרו להם. ועל-פי מחלוקתם נלע״ד רמז אחר בשם משי״ח, שרומז ד׳ מחלוקות הנז׳; כי המ״ם היא רמז למ״ד ארבעים שנה. ושי״ן הוא רמז למ״ד שבעים. יו״ד הוא רמז למ״ד ג׳ דורות, דיליף לה מפ׳ ׳יראוך עם שמש׳ וכר, ותהיה היו״ד רומזת לתחילת הפ׳ יראוך וכו׳.

והחי״ת הוא רומז לס׳ הלל שאמר: ׳אכלוהו בימי חזקיה׳, והיינו חי״ת רומז לחזקיה:

וכל זה רמזתיו בבית המתחלת: ׳חשבון זמני׳ וכו׳ כאשר עיני הקורא תחזינה מישרים. וקראתי לחלק זה מן הספר בשם אהבת דוד, שע״י שירים אלו תהיה נתקעת בלב בני עמנו, אהבת דוד משיח צדקנו, שיגלה בב״א: פיוט נועם ׳נורא אל נדרש׳.

סימן: אני דוד בן אהרן בן חסין חזק.

מקור: א- כב ע״ב; ק־ יט ע״א.

אֵלֶיךָ צוּרִי שׁוֹכֵן עֲלִיָּה אָשִׁיר שִׁיר מִכְתָּם וְשִׁגָּיוֹן 
עֵינִי צוֹפִיָּה לְךָ דּוּמִיָּה תְּהִלָּה לֵאלֹהִים בְּצִיּוֹן 
וּפְקֹד גֶּפֶן סוֹעֲרָה עֲנִיָּה הוֹמִיָּה יוֹשֶׁבֶת בְּצָיוֹן 
קַבֵּץ נְפוּצַי גַּם מְגֹרָשַׁי אֵל עֶלְיוֹן מֵרֹאשׁ דּוֹרוֹת קֹרֵא 
וְיָצָא חֹטֶר מִגֶּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה 

{נַחֵם תְּנַחֵם וְגַם תְּרַחֵם} {בָּנִים יוֹשְׁבִים בְּחֹשֶׁךְ אִישׁוֹן} 
{בְּבִיאַת גּוֹאֵל שְׁמוֹ מְנַחֵם} {נִכְתַּר נִמְשַׁח בְּשֶׁמֶן שָׂשׂוֹן} 
{לָנוּ יֹאמַר ה' יִלָּחֵם} {לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן} 
{כְּנָהָר שָׁלוֹם וּכְמֵימֵי פִישׁוֹן} {רוּחַ מִמָּרוֹם עָלָיו יֵעָרֶה} 
{וְיָצָא חֹטֶר מִגֶּזַע יִשָׁי} {וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה} 

{יָהּ זְכוֹר בְּרִית דָּוִד וְהַבֵּט} {חַיִּים שָׁאַל מִמְּךָ תֵּן לוֹ} 
{וְקַיֵּם דְּבַר לֹא יָסוּר שֵׁבֶט} {מִיהוּדָה עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה} 
{וְאוֹיֵב מַכֶּה אוֹתִי וְחוֹבֵט} {מֵעַל צַוָּארִי אֶפְרֹק עֻלּוֹ} 
{חָיֹה לֹא יִחְיֶה אַחֲרֵי נִפְלוֹ} {גָּפְרִית עַל נָוֵהוּ יְזֹרֶה} 
{וְיָצָא חֹטֶר מִגֶּזַע יִשָׁי} {וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה} 

{דֶּגֶל מַחֲנֶה יְהוּדָה יֵרוֹם} {וּתְהִי הַמִּשְׂרָה עַל שִׁכְמוֹ} 
{בְּבוֹא רוֹכֵב עַל עָב קַל בָּמָּרוֹם} {וְלִפְנֵי שֶׁמֶש יִנּוֹן שְׁמוֹ} 
{מִזְרָח וּמַעֲרָב צָפוֹן וְדָרוֹם} {מִפָּנָיו יִרְגְּזוּ יִדָּמּוּ} 
{אָז נְנַתְּקָה אֶת מוֹסְרוֹתֵימוֹ} {זַעַם וְעֶבְרָה בָּם יֶחֱרֶה} 
{וְיָצָא חֹטֶר מִגֶּזַע יִשָׁי} {וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה} 

{וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה'} {רוּחַ חָכְמָה וְרוּחַ בִּינָה} 
{רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה עַל מוֹנָי} {וּלְעַמּוֹ חֶמְלָה וַחֲנִינָה} 
{רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה'} {וְיָפְיוֹ עֵינַי תֶּחֱזֶינָה} 
{עַמִּים בְּצֶדֶק גַּם בֶּאֱמוּנָה} {יָדִין יָדִין וְיוֹרֶה יוֹרֶה} 
{וְיָצָא חֹטֶר מִגֶּזַע יִשָׁי} {וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה} 

{דַּכֵּא יְדַכֵּא עוֹשֵׁק וְיָחוּס} {עַל דַּלִּים עֲנִיִּים אֶבְיוֹנִים} 
{וְחֶלְאַת צוֹאַת בַּת צִיּוֹן יִרְחֹץ} {וְעָצְמָה יַרְבֶּה לְאֵין אוֹנִים} 
{וּבֵית מִקְדָּשׁ מִבַּיִת וּמִחוּץ} {יְצַפֶּה בְּזָהָב וּפְנִינִים} 
{חִישׁ יְחַיֵּינוּ בְּקֶרֶב שָׁנִים} {כְּגֶּשֶׁם וּכְמַלְקוֹשׁ יוֹרֶה} 
{וְיָצָא חֹטֶר מִגֶּזַע יִשָׁי} {וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה} 

{בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנַעֲלֶה} {אֶל הַר צִיּוֹן בֵּית הַבְּחִירָה} 
{לֹא יַעֲרֹךְ גַם לֹא יְסֻלֶּה} {בְּפָז וְכָל אֶבֶן יְקָרָה} 
{אַשְׁרֵי עַיִן רָאֲתָה כָל אֵלֶּה} {מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם יוֹם בְּשׂוֹרָה} 
{לַיְּהוּדִים בּוֹ הָיְתָה אוֹרָה} {וְגַם בְּרָכוֹת יַעְטֶה מוֹרֶה} 
{וְיָצָא חֹטֶר מִגֶּזַע יִשָׁי} {וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה} 

{נְקָמָה חֲגֹר וְקִנְאָה שַׁנֵּס}} {שְׁפֹךְ עַל גּוֹיִם חֲמָתְךָ} 
{וְכִימֵי צֵאתִי מֵאֶרֶץ חָנֵס } {חֵרְפוּ עִקְּבוֹת מְשִׁיחֶךָ} 
{חִיש כֵּן תִּרְדְּפֵם בְּסַעֲרֶך} {וְכַאֲשֶׁר יִרְדֹּף הַקּוֹרֵא} 
{וְיָצָא חֹטֶר מִגֶּזַע יִשָׁי} {וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה} 

{אַהֲרֹן קְדוֹשׁ ה' יָשִׂישׂ} {וְיִשְׂמַח בְּכֶתֶר כְּהֻנָּה} 
{מַטֵּהוּ יִפְרַח וְגַם יָצִיץ צִיץ} {יְשַׁמֵּשׁ בִּבְגָדִים שְׁמוֹנָה} 
{יָשִׁית לְרֹאשׁוֹ נֵזֶר זָהָב צִיץ} {העַל לִבּוֹ כָּל אֶבֶן בְּחוּנָה} 
{עַל שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵנָּה} {האַבְנֵי זִכָּרוֹן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה} 
{וְיָצָא חֹטֶר מִגֶּזַע יִשָׁי} {וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה} 

{בֶּן דָּוִד בָּא לְרַחֵק וּלְקָרֵב} {קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו} 
{בְּיָמָיו חָכְמַת הַתּוֹרָה תֵּרֶב} {בְּכָל הָאָרֶץ שְׁמוּעוֹתָיו} 
{וְגַם לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב} {הֵן נוֹרְאוֹתָיו הֵן גְּבוּרוֹתָיו} 
{רָשָׁע יָמִית בְּרוּחַ שְׂפָתָיו} {כְּאֶזְרָח רַעֲנָן מִתְעָרֶה} 
{וְיָצָא חֹטֶר מִגֶּזַע יִשָׁי} {וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה} 

{חֶשְׁבּוֹן זְמַנֵּי צֶמַח צִדְקֵנוּ} {{עַד כַּמָּה נִרְגָּשִׁים נוֹדָעִים} 
{סוֹפְרִים בְּמִסְפָּרָם הִתְבּוֹנָנוּ} {{מִמִּקְרָאֵי קֹדֶשׁ נִשְׁמָעִים} 
{יֵשׁ מֵהֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה מָנוּ} {וְדוֹר דּוֹרִים וְשָׁנִים שִׁבְעִים} 
{נוֹדְעוּ עוֹד בִּימֵי אַבִּיר רֹעִים} {מֶלֶךְ חִזְקִיָּהוּ צֶדֶק מוֹרֶה} 
{וְיָצָא חֹטֶר מִגֶּזַע יִשָׁי} {וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה} 

{חִישׁ תָּחִישׁ תָּבִיא לִפְנֵי זְמַנּוֹ} {וּלְשָׁבֵי פֶשַׁע אֶת גּוֹאֲלָם} 
{זְכוּת אַב הֲמוֹן וְיִצְחָק בְּנוֹ} {וְיַעֲקֹב תָּם חָזָה סֻלָּם} 
{לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם} {צִוָּה חֶסֶד אוֹמֵר יִבָּרֵא} 
{כָּל הַנְּשָׁמָה תְהַלֵּל בּוֹרֵא} {הָעוֹלָם מִי כָמוֹהוּ מוֹרֶה} 
{וְיָצָא חֹטֶר מִגֶּזַע יִשָׁי} {וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה} 

ביאורים לפיוט:

  1. צורי: כינוי לקב״ה, על־פי שמ״ב כב, ג. שוכן עליה: כינוי לקב״ה. שיר מכתם: אחת מצורות המזמורים לדוד, על־פי תה׳ ס, א ועוד. שגיון: על-פי תה׳ ז, א ועוד. 2. דומיה… כציון: השתיקה היא תהילתו של הקב״ה, על-פי תה׳ סה, ב. 3. גפן: כינוי לישראל, על-פי תה׳ פ, טו. סוערה עניה: על-פי יש׳ נד, יא. 4. אל עליון: על-פי תה׳ עח, לה. מראש דורות קורא: הקב״ה קובע את המאורעות מראש, על-פי יש׳ מא, ד. 5. ויצא… יפרה: על-פי יש׳ יא, א.
  2. 6. וגם תרחם: על-פי תה׳ קב, יד. יושבים בחושך אישון: יושבים בגלות הדומה לחושך. 7. בביאת גואל: על-פי יש׳ נט, כ. שמו מנחם: אחד משמותיו של המלך המשיח, על־פי סנהדרין צח ע״א. בשמן ששון: על־פי תה׳ מה, ח. 8. ה׳… תחרישון: על־פי שמי יד, יג־יד. 9. כנהר שלום: על-פי יש׳ סו, יב. וכמימי פישון: כאחד מארבעת הנהרות שיצאו מעדן, על־פי בר׳ ב, יא. רוח… יערה: רוח מהשמים תשרה עליו, על־פי יש׳ לב, טו.

10 חיים… לו: על-פי תה׳ יא, ה. 11. לא יסור… שילה: על-פי בר׳ מט, י, ורמז למלך המשיח כדברי ר׳ שילא בסנהדרין צח ע״א. 12. מעל… עולו: על-פי בר׳ כז, מ. 13. גפרית… יזורה: על-פי איוב יח, טו. 14. דגל מחנה יהודה: על-פי במ' ב, ג. ותהי… שכמו: על-פי יש׳ ט, ה.

  1. 15. רוכב… קל: על-פי יש׳ יט, א. לפני… שמו: על-פי תה׳ עב, יז. 16. מזרח… ודרום: על-פי תה׳ קז, ג. מפניו ירגזו: על-פי יש׳ סד, א. 17. ננתקה את מוסרותימו: על-פי תה׳ ב, ג. עברה… יחרה: על-פי תה׳ עח, מט. 19-18. ונחה… וגבורה: על-פי יש׳ יא, ב. וחנינה: רמז לשמו של משיח, על-פי סנהדרין, שם.
  2. 20. רוח… ה׳: על־פי יש׳ יא, ב. ויופיו עיני תחזינה: על-פי יש׳ לג, יז. 21. ידין… יורה: על-פי נוסח ההסמכה לרבנות, וראה סנהדרין ה ע״א. 22. דלים אביונים: על-פי עמ׳ ד, א, ותיאר מעשיו של המשיח. 23. ועצמה… אונים: על-פי יש׳ מ, כט. 24. מבית… מזהב: על־פי שמ׳ כה, יא.

25 חיש… שנים: על-פי חב׳ ג, ב. כגשם… יורה: על-פי יר׳ ה, כד. 26. בית יעקב לכו: על-פי יש׳ ב, ה. לכו… ציון: על-פי יש׳, ב, ג. 27. לא יסולה בפז: על-פי איוב כח, טז. 28. היום בשורה: על-פי מל״ב ז, ט, ותיאר בזה יום בוא המשיח. מה נכבד היום: על-פי שמ״ב ו, כ. 29. ליהודים… אורה: על-פי אס׳ ח, טז. וגם… מורא: על־פי תה׳ פד, ז.

30 שפוך… חמתך: על-פי יר׳ ו, כה. 31. וכימי… חנם: על-פי מי׳ ז, טו. חנם: כינוי למצרים. 32. אשא נם: על-פי יש׳ יא, יב. חרפו עקבות משיחין: הם האויבים שאינם מאמינים בבוא המשיח, על־פי תה׳ פט, נב. 33. כןתרדפם כסערן: על-פי תה׳ פג, טז. וכאשר ירדוף הקורא: על־פי שמ״א כו, כ. 34. אהרן… כהונה: בני אהרון ישובו לכהונתם והלשון, על-פי במ׳ יז, יז־כד.

  1. . מטהו… ציץ: על-פי במי יז, כב. ישמש בבגדים שמונה: כפי שנדרש לעשות הכוהן הגדול, וראה יומא עא ע״ב. 36. ישית… ציץ: על-פי וי׳ ח, ט. 37. על… ישראל: על-פי שמ׳ כח, יא. הנה… עשרה: על-פי שמי כח, יב; וכן שם, שם, כא ועוד. 38. בן… ולקרב: על-פי קידושין עא ע״א. בן דוד: כינוי למלך המשיח. קודש ישראל ממשלותיו: על־פי תה׳ קיד, ב. 39. בימיו… שמועותיו: ירבה לימוד התורה, ויאמרו דברי תורה מפיו.
  2. 40. וגם… חרב: על-פי יש׳ ב, ד. 41. רשע… שפתיו: על-פי יש׳ יא, ד. כאזרח רענן מתערה: על־פי תה׳ לז, לה. 43. ממקראי קודש: על-פי וי׳ כג, ד. 44. יש… מנו: יש שמנו את הזמן לקץ הגלות כארבעים שנה. ודור… שבעים: ויש שמנו שבעים שנה, על-פי דג׳ ט, ב.
  3. 45. אביר רועים: על-פי שמ״א כא, ח. מלך חזקיה: שבימיו הייתה תשועה גדולה לישראל מידי סנחריב, על-פי מל״ב יט, לה. ורמז לדברי הגמרא בסנהדרין צט ע״א. 46. לשבי פשע: על-פי יש׳ נט, כ. 47. זכות אב המון: הוא אברהם, על-פי בר׳ יז, ה. ויעקב תם: על-פי בר׳ כה, כז. חזה טולם: על־פי בר׳ כח, יב. 48. וישובו בנים לגבולם: על־פי יר׳ לא, טז. 49. לדוד… עולם: על־פי תה׳ יח, נא. 50. כל… בורא: על־פי תה׳ קנ, ו. בורא העולם: כינוי לקב״ה. מי כמוהו מורה: על-פי איוב לר, כב. 51. ויצא… יפרה: על-פי יש׳ יא, א

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 132 מנויים נוספים

מרץ 2019
א ב ג ד ה ו ש
« פבר   אפר »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר