ארכיון חודשי: מרץ 2019


אביעד מורנו מתוך "מוסף פעמים" מספר 1 – אירופה ממרוקו: הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה)  1864-1860

החונטה כארגון קהילתי ישןחדש

במחצית השנייה של המאה התשע עשרה הוקמו בערים קזבלנקה, מוגדור, תטואן וטנג'יר ועדי קהילות, והם עסקו בארגון החינוך, הצדקה ותשלום המס בקהילות. בערי צפון מרוקו כונה ועד כזה חונטה, והוועדים סימלו שינוי במבנה הקהילה המסורתי. מוסדות יהודיים אלו צצו בד בבד עם הופעתם של גופים אירופיים מודרניים בערי הנמל של מרוקו ובערי נמל נוספות באזור. למשל בטנג'יר הוקם מוסד דאר אלניִאַבּה (בית הנציגים), שתפקידו היה לקשר בין השלטון לקונסולים בעיר ולדאוג לאינטרסים האירופיים בעיר, במיוחד בתחום הבריאות וההיגיינה, שהחלו מחלחלים אל השיח הקולוניאלי ומבנים אותו. היו במוסד זה תשעה נציגים ממדינות שונות, והוא תיווך בין העאמִל (נציג הסלטאן) ובין הקולוניה בעיר, וקיים ישיבות מסודרות, ואף תיעד את דיוניו. המח'זן ראה בגוף זה חלק מן הנוף הפוליטי והתרבותי המשתנה. המונח חונטה נקשר כבר בשלהי המאה השמונה עשרה למוסדות אירופיים מודרניים שהוקמו בטנג'יר, והיה שגור בפי תושביה המוסלמים והיהודים של העיר כאחד.

על מנת להבין את הבסיס לצמיחתה של החונטה היהודית בנסיבות אלו יש לבחון גוף זה אל מול מבנה הנהגת הקהילה המסורתי, ולהביא בחשבון גם מה שהשתמר ממנו. בתת–פרק זה אני מבקש להציג את המסגרת הפוליטית–

החברתית החדשה ואת מקומה בארגון החברה היהודית במרוקו, במיוחד כפי שהצטיירו הדברים בתודעת מקימי החונטה. בכך אבקש להבהיר מי היו חברי החונטה וכיצד התבטאה תפיסתם העצמית העיליתנית בהקמת המוסד החדש. זאת כאמור על סמך השיח בספר הפרוטוקולים.

החונטה ואנשיה

בשנת 1853 נפטר רבה הראשי של העיר, ובנו, ר' מרדכי בנג'ו, ירש אותו. לדברי סרלס ביקש ר' מרדכי בנג'ו להקים רשות מנהלית שתיבחר על ידי נכבדי הקהילה, שתתכנס באופן תדיר, ושתדאג לענייני הקהילה ובפרט לאינטרסים הכלליים שלה ובראשם תשלום מס הג'זיה. הוא אכן הקים רשות זו, 'החונטה המושלת הראשונה של הקהילה היהודית בטנג'יר, אך היא פעלה תקופה קצרה. בשנת 1860 , לאחר שניהל את הקהילה לבדו כשבע שנים, החליט הרב בנג'ו לחדש מסגרת זו.

תיאור זה של סרלס, המבוסס על ספר הפרוטוקולים של החונטה, תואם בהחלט את אווירת הקמת המוסדות המודרניים בעיר, אך דומה כי הוא לא הדגיש די את המשמעות הפוליטית של הקמת מוסד כזה, במיוחד בעיני מקימיו. אכן נכתב בספר הפרוטוקולים כי ר' מרדכי בנג'ו קרא להקים חונטה ועל כן זימן את נכבדי הקהילה, אך יש להבין את הדברים לאור תפיסתם של חברי החונטה את עצמם כאדוני הכוח בחברה. הקמת החונטה מקבילה להתפתחות המעמד) בערבית: ג'מאעת אליהוד( בקהילות היהודיות בערי נמל אחרות במרוקו, כגון מוגדור או קזבלנקה, באותה תקופה; המעמד הורכב מבני השכבה האוליגרכית, שצברה את הונה ממגעה עם סוחרי אירופה, ושביקשה להטיל את מרותה השלטונית על הקהילה היהודית. מן הספר עולה תמונת מציאות פוליטית

מורכבת המלמדת על האופן שבו רצתה החונטה לשאוב לגיטימציה שלטונית ולהציגה לראווה בספרה.

ארגונה הכלכלי והמנהלי הפנימי של הקהילה היהודית במרוקו מעולם לא עוגן במסגרת חוקים ברורה ולא נמסר בידי מנגנון קבוע. לרוב הייתה בקהילות מרוקו שכבת נכבדים בעלי הון שכונו יחידים או אנשי המעמד, והם

דאגו לצרכיה הכלכליים של הקהילה במגמה לחזק את מעמדה החברתי ומתוך מחויבות מוסרית–דתית–חברתית לדאוג לבני השכבות החלשות. שכבה זו הוציאה מתוכה שורה של פקידים, גזברים ופרנסים שניהלו את ענייני הקהילה. לצד מעמד היחידים עמדה המערכת המשפטית, שהייתה לרוב נחלתה של העילית הרבנית )רב הקהילה נקרא במרוקו דיין(, והיא נתנה תוקף להחלטות היחידים והכלל. לצד מערכת היחידים והרבנים עמד מוסד הנגידות, שהתאפיין ביחסי פטרון-קליינט, בדומה לחברה הכללית במרוקו. תפקידו של הנגיד היה לעמוד בראש הקהילה ולייצג אותה אל מול השלטון בעיקר בכל הנוגע לתשלום המס ולאכיפת תקנות עמר. הנגיד במרוקו כונה גם שיח' אליהוד או קאא'ד ומונה לתפקידו בזכות קרבתו לשלטון, לעתים על אפם ועל חמתם של נכבדי הקהילה ולעתים בהסכמתם ובהסמכתם.

הנפשות הפועלות בספר הפרוטוקולים, אנשי העילית הצומחת שהרכיבו את הנהגת החונטה הראשונה, מוכרות ממחקרים שונים, ואפשר ללמוד מהם על מקומן של דמויות אלה בחברה. השוואת שמות חברי החונטה לשמות של יהודים שהיו פעילים בשירות הדיפלומטי במרוקו מלמדת כי תשע מתוך עשר דמויות המפתח שנקראו על ידי העילית להרכיב את מוסד החונטה הראשונה, בשנת 1860 , הועסקו בשירות הדיפלומטי בתפקידי מפתח חשובים: דויד סיכסו היה מתורגמן של קונסול פורטוגל בעיר, מסוד אבוקאציץ היה מתורגמן של שגריר ארצות–הברית,  יוסף אשריקי ובנו משה, שהצטרף מאוחר יותר גם הוא לחונטה, היו מתורגמנים של שגרירויות שוודיה ונורווגיה, יוסף טולידאנו שימש מתורגמן של שגריר איטליה,  משה נהון היה בנקאי מפורסם ולימים ליווה את מונטיפיורי בעת ביקור בחצר הסלטאן,  אהרן אבנצור היה מתורגמן של שגריר בריטניה הנודע האי, ולימים

מונה לסגן קונסול דנמרק בעיר,  ומשה פאריינטי שימש מתורגמן בקונסוליה האמריקנית, אך נודע בעיקר בזכות הבנק הראשון שהקים במרוקו בשנת .1840 אל שורת נכבדים זו הצטרפו במרוצת הזמן דמויות מפתח נוספות בעילית הדיפלומטית–הכלכלית, כמו למשל רפאל בנעטר, מתורגמן הקונסול הבריטי החל משנת 1867 , וחיים ומשה בנשימול, עובדי הקונסוליה הצרפתית. 

על נכסיהם המרובים של אישים אלו ועל תרומתם של הנכסים לעיצוב דמותם בעיר ניתן ללמוד מבתי הכנסת שבנו או שירשו בתקופה זו, ושנשאו את שמותיהם. בתי הכנסת הפרטיים היו כלי במערכת יחסי הכוחות והפטרונות

בתוך הקהילה. בניית בית כנסת חדש באזור שכונה רחוב בתי הכנסת העידה על מעמדו הכלכלי של אדם, אך חשוב מכך על כוחו האלקטורלי בהנהגת הקהילה, שהתבססה על עקרון האוליגרכיה. בעלי בתי הכנסת הפרטיים ומי שהחזיקו במשרות השונות בהם היו השכבה המנהיגה בקהילה. ארבעה מתוך כחמישה עשר בתי הכנסת הפרטיים שנבנו בעיר עד סוף המאה התשע עשרה נקראו על שם חברי חונטה בולטים: בית הכנסת הראשון, על שם אברהם טולידאנו, שבו עתידה הייתה להתכנס החונטה הראשונה, בית הכנסת 'שארית יוסף' על שם

יוסף אשריקי, 'משאת משה' על שם משה נהון ובית הכנסת יהודה אצייאג. במציאות הפוליטית שהתפתחה בטנג'יר מאמצע המאה התשע עשרה, התמוטט מוסד הנגידות כליל ונותר רק כסמל לימי הדרו. במקומו השתלטו על

הנהגת הקהילה היחידים או הפרנסים, שעמם נמנו המתעשרים החדשים של עיר הנמל הפורחת, אשר באו במגע יום יומי עם נציגי אירופה בעיר, ובראשם חברי החונטה. פעילותה של החונטה למען הקהילה באה לידי ביטוי בעיקר

בדאגה בלתי פורמלית לרווחת השכבות החלשות, שהיו בנות טיפוחיה; היא אספה צדקה עבור עניים, אירחה עוברי אורח ודאגה לטיפול בחולים.

בשל מעמדם החברתי והפוליטי ובראש ובראשונה הכלכלי של האישים שנזכרו כאן, ברור כי היה על הרב בנג'ו לבסס עליהם את ההנהגה החדשה. אישים אלו מצדם, אשר ראו עצמם כאדוני הכוח החדשים וחלק מן המסגרת

הקהילתית הטנג'יראית, ביקשו לבסס במקביל את מעמדם במסגרת הנהגת הקהילה, ועל כן, כך נדמה, פתחו את ספרם בברכתו של רב הקהילה.

 חתירה לאבסולוטיזם פוליטי

הקמת החונטה יצרה מתיחות בין יצחק סיכסו, ששימש במשרה המסורתית של שיח' אליהוד, ובין חברי החונטה, שראו עצמם נציגים ראויים יותר של הקהילה. אולי משום כך נעדר שמו של סיכסו מרשימת הנוכחים המכובדים בכינוס הראשון של החונטה כפי שהיא מופיעה בספר הפרוטוקולים, אף שסביר להניח כי נכח באירוע. המתיחות נגעה בעיקר לסמכות ולשליטה על המשאבים הכלכליים, כגון מס הטבחות )המס על הבשר(, מקור מרכזי למימון מוסדות הקהילה ומקורפרנסתו של השיח', בדומה למֻחתסִב )שומר המוסר( המוסלמי.

המתיחות בין הצדדים התפתחה לכדי מחלוקת, וזו הועברה להכרעתו של השלטון המקומי. על פי הנאמר בספר הפרוטוקולים החונטה שלחה חמישה נציגים מטעמה להתייצב עם השיח' בבית הבאחה, נציג השלטון המקומי.

השיח' טען לפני הבאחה כי תפקידו המסורתי והחשוב נגזל ממנו, ואילו חברי החונטה טענו מנגד כי לא כך הוא, שכן הוא עדיין מועסק על ידי הקהילה, דהיינו על ידי החונטה, ומקבל ממנה את משכורתו. הבאחה קיבל את טענת

החונטה והכפיף רשמית את מוסד הנגידות לחונטה.

מאבק פוליטי זה ואחרים כיוצא בו נבעו משאיפתם של חברי החונטה לאבסולוטיזם פוליטי בקהילה במטרה לזכות ללגיטימציה גורפת כארגון יעיל לניהול הקהילה. אין תמה כי שמה הרשמי של החונטה, לפני תהליך הדמוקרטיזציה

שהוביל להחלפת שמה, היה 'החונטה המושלת של הקהילה העברית בטנג'יר'.

La Junta Governativa de la Comunidad Hebrea de Tanger

כפי שטען בנג'ו, שם זה דמה לשמות של ארגוני קהילה באירופה שהיו מקור השראה לחונטה. 135 דומה כי שמה של החונטה שיקף את השיח בקרב חבריה על אודות כוחם הרב כעילית מקומית ובו בזמן סייע לעצב שיח זה.

הערת המחבר: הצדקה הייתה עניין מרכזי בפעילות הקהילה והיא נאספה בשיטות שונות, כגון בקופות בבית הכנסת ('ויברך דויד'), תרומה בעת העלייה לתורה בשבתות וחגים ('נדבות'), מתן קמח לעניים לפני חגים ומועדים('תמיד') וירושות שהושארו כהקדש לקהילה. איסוף התרומות נעשה על ידי חברות, ארגונים סוציאליים, שהחברוּת בהם העניקה כבוד רב. הפרנסים היו הגובים הראשיים של החברות ויכלו לשמש בתפקיד זה מפאת מעמדם הרם בחברה. ראו: בשן, יהדות מרוקו, עמ' 100-96 ; סרלס, ההיסטוריה, עמ' 18-17 . ע"כ

מיד עם ייסוד החונטה קבעו חבריה בתקנון החדש כי ארבעת הפרנסים, ראשי ארבע החברות, מוסדות איסוף הצדקה המסורתיים והיוקרתיים, ישתתפו בכינוסי החונטה ויביאו כל פעולה שלהם לאישורה. קביעה זו הייתה

מיותרת לכאורה, מאחר שארבעת הפרנסים מונו ממילא לחברי חונטה, וכדי להבינה יש לבחון את משמעותה הפוליטית. ייסודן של חברות פרטיות אִפשר ליחידים בעלי אמצעים להשיג יוקרה פוליטית מחוץ לארגוני הקהילה. פעילות זו הייתה מקובלת בקהילות רבות במשך דורות, וטרם ייסודה של החונטה, בשנת 1850  היו ארבעה מחבריה ראשי חברות כאלו בעיר טנג'יר. דומה כי בנסיבות הפוליטיות החדשות שבהן נוסדה החונטה ביקשו חבריה, שעמדו בראש הסולם הפוליטי, לשנות נוהג זה ולצמצם את השפעתן הפוליטית של החברות על ידי הכפפתן החוקית אליה. עם היבחרה ייסדה החונטה קופה תקציבית ובה צברה את כל הכנסותיה מן הקהילה וחילקה אותן לפי החלטת חבריה לכל אחד מן הפרנסים לרווחת הקהילה.

אביעד מורנו מתוך "מוסף פעמים" מספר 1 – אירופה ממרוקו:

הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה)  1864-1860

סיום הספר "גולה במצוקתה" מאת יהודה בראגינסקי. 1978

בסוף יולי 1956, דנו בהנהלת הסוכנות על דרכי העלייה העצמאית. היה ברור לכל שבאוקטובר תיפסק העלייה ממרוקו כליל. אמרתי באותה ישיבה.

"איני סומך על העלייה הרשמית ואין להסתפק גם במה שנעשה לגבי עלייה עצמאית התלויה בעיקרה בגויים. אתם קראתם לה עלייה ד', ואולי לא כל החברים יודעים מדוע. עליה א' הייתה של האנגלים, עלייה ב' בלתי לגאלית, עלייה ג' הייתה על ידי גיוס ללוחמים בארץ. לכן זאת עלייה ד'.

ראש משטרת מרוקו יכול לקטוע עלייה זו. המעבר דרך טנג'יר לא תמיד יהיה פתוח לפנינו. דרך זו עלולה להיסגר בפנינו יום אחד. תוצאות הניסיון שנעשה היו חיוביות למדי. במשל חודש ומעלה הגיע מספר העלים ל – 1650 איש. לא קל להגיע למספר עולים כזה, אבל אין ביטחון שדרך זו תתמיד. על כן אינני מסתפק בכך. אינני מקבל את הנחת שרגאי, שלא להבריח עולים דרך הים – ש.ז. שרגאי : " אמרתי כלפי מה שאומרים – נוציא 5.000 איש דרך הים, והצי של מדינת ישראל יגן עליהם ויכנס לקרב – אין זה אלא דמיון. אתה אמרת – דרך הים לא. איש לא מציע להילחם. איש לא העלה על הדעת שמדינת ישראל תהא מעורבת בזה. אני רוצה לקבוע שבהנהלה זו יש מי שחושב שזו דרך מתאימה. אך יש להכינה היטב. מה יקרה אם המרוקאים ירמו אותנו שנית, והדרך שבה אנו הולכים היום תופסק בידי ראש המשטרה ? עלינו להכין דרכים אלטרנטיביות….".

ב-9.9.56 עלה שוב עניין העלייה מצפון אפריקה על סדר היום של הנהלת הסוכנות לרגל בואו של מר איסטרמן, בא כוח הקונגרס היהודי העולמי שעשה במרוקו ונהל שם מו"מ עם גורמים שונים. הוא מסר דו"ח על פעולתו ואני הגבתי :

" מר איסטרמן תיאר איך ישב בקזבלנקה וחיכה לנס. הוא סיפר כיצד עולים יהודים לארץ ישראל. גם לנו היו חוויות כאלה וקלטנו כמה מאות אלפי יהודים. אני מבין יפה לרוחו, אבל בוויכוח זה עלינו לצאת מנקודת השקפה אחרת :

1 – אם אין לנו מרוקו – אין ארץ אחרת שיכולה למלא את מקומה במפת העלייה. העלייה מפולין שתמנה אלפים אחדים, לא תתפוס את מקומה של מרוקו, העלייה המרוקנית הולכת לנגב ולהתיישבות. גם העלייה מפרס עוד לא מוכנה לבוא.  באוקטובר נעמוד בפני מחסור בעולים להתיישבות, אין לתאר את ישראל בלי עלייה הבונה את הארץ, ומגדילה את אוכלוסייתה. זו שאלת חיים ומוות בשבילנו. ליהודים במרוקו רע מאוד. הייתי שם לפני שנה וחצי, ובמו עיני ראיתי כיצד הם חיים. והמצב עוד ילך ויורע. אתה תיארת זאת יפה. היהודים מתים שם מרעב ומעוני. אומנם ממשלת מרוקו טוענת שאלה יהודים שלה, אך כלום עושה היא משהו למענם ? ל – 50.000 יהודים רע והם חוששים לחייהם.  אמרת שבמהומות נהרגו שישה יהודים. אני שמעתי על חמישה עשר הרוגים. הם נהרגו מפני שההתפרצות הראשונה הייתה נגד היהודים. הצרפתים יצאו ממרוקו מפני שיש להם לאן ללכת. ליהודים אין לאן ללכת מלבד ישראל".

סוף ספטמבר 1956. בעוד ימים אחדים, בתחילת אוקטובר, תיסגר רשמית העלייה ממרוקו. לא היה כל סיכוי לשינוי היחס של ממשלת מרוקו. היה ברור לי שבסוף החודש יגיעו משלוחים מוגברים של עולים, וקליטה, כאמור, לא הוכנה.

ב-18.9.56 אמרתי בישיבת ההנהלה :

" אני מציע לא לבדוק במספרים. בספטמבר ובאוקטובר יבואו לארץ 16.500 עולים ממרסיי. בנובמבר יבואו 4.500 עולים חדשים. הארץ הזאת איננה יכולה לקלוט במשך שלושה חודשים 21.000 עולים, לאחר שהוזנחו באופן כל כך בלתי אחראי ההכנות לקליטה. אמרנו שנקלוט 6.00 איש בספטמבר. אתה – שרגאי – רוצה 10.000 איש נוספים. איש הקליטה אמר כאן, שאנו  מוכנים לקלוט עוד 1000 כלומר 7.000 עולים, אבל שלא יבואו במטוסים, אלא באוניות ויהיה לנו זמן למיין אותם בעודם באוניות.

שרגאי לוחץ : עלינו לפתוח מחדש את "שער העלייה" ולהחזיק בו את העולים עד שיסודרו אפשרויות הקליטה. או שיהיה במרסיי קצת סבל, ושרגאי ידאג קצת. זאת ועוד, אפילו אם תהיינה אוניות לא נוכל לקבל יותר מ-6.000 עולים. איננו מוכנים ליותר מזה. בשלושת החודשים הקרובים אין לנו מקומות ל -21.000  נפש. איננו עושים קסמים. איננו יכולים לשלוף אוהל מהשרוול. עלינו לפתוח את "שער העלייה " או להקים מחנות ארעיים במרסיי.

לאחר ימים אחדים, ב-21.9.56, אמרתי בישיבה נוספת של ההנהלה :

יוזספטאל הציע לקלוט השנה 55.000 עולים ושרגאי 60.000. שתי התוכניות בנויות על המצב השורר במרוקו, שמדי פעם יצאו משם "מקרים מיוחדים". היה בינינו ויכוח האם לסגור את העלייה בפני עולים מפרס, מהודו ומתורכיה.  לדעתי אל לנו להחליט כאן מה לסגור. כלום אתם מתארים לעצמכם שנסגור את העלייה בפני עולים מפרס ולא נרשה לאיש לעלות ? כלום עולה על דעתכם שנסגור כליל את הדרך בפני עולים מהודו? ואם יש יהודים המתפרצים לעלות מתורכיה – הננעל בפניהם את הדלת?  אלה שחושבים כך מציעים תוכנית קליטה של 60.00 בלבד או של 55.000 בלבד. והם אינם לוקחים בחשבון רזרבה. אינם לוקחים בחשבון גם את השתדלותו הנמשכת של איסטרמן במרוקו.

אני מדבר כאיש מפוצל לשנים והדבר עשוי לעורר רוגז. אני חושב שיש להעלות הרבה יותר יהודים לארץ. אבל אני ממלא תפקיד במחלקת הקליטה ! מחלקה זו, שאני מדבר גם בשמה, אינה יכולה להציע תוכנית גדולה יותר. עכשיו אינני יכול לשנות את המצב. לכן אני מציע שההנהלה הזאת תקבל היום תוכנית קליטה של 60.000. תוכנית העלייה תקיף גם היא 60.000 נפש ויש לקחת בחשבון רזרבה מסוימת, ואם במשך השנה תהיינה התפתחויות נוספות – יהיה עלינו לדון כל פעם מחדש.

ובאשר לקליטה. בנושא זה יש להחליט במשותף עם הממשלה. כפי שהדבר נעשה עד כה, שמישהו הולך אל הממשלה ומדבר, מסכם משהו ואחר כך מובא הדבר אלינו. אם המוסד לתיאום יתכנס רצוי שד"ר גולדמן ישתתף בדיון. כיום, המקשר שלנו עם הממשלה מביא מסקנות ומשהו מהן הוא מוסר לי. חלק מהן אני מקבל, וחלק אחר אני דוחה. אינני מקבל את הקביעה שלא תקום השנה התיישבות חדשה. אשכול קובע בשם הנהלת הסוכנות שלא תהיה התיישבות, בשעה שההנהלה לא החליטה על כך. אינני מקבל הודעה זו – זלמן שזר : "זו הייתה הודעה פרטית". אילו ישב אשכול אתנו, היינו מבקשים ממנו שלא יאמר כך שיגיד שתהיה התיישבות יותר מצומצמת .

ב- 8.10.56 הייתה נגיעה קצרה בעניין הקליטה. אמרתי מלים אחדות :

" מתברר שממה שדובר לפני שבועים לא יצא דבר. כיום אין מגיע מספר העולים ממרוקו ל – 15.000 או 20.000  נפש. קיבלנו ידיעה שבנובמבר יהיו רק אלף עולים – היו"ר זלמן שזר : "עוד מוקדם להגיד כך " – על כל פנים הוברר שהמספר יהיה קטן ממשה ששיערנו. שמעתי שהאשנב היחיד – טנג'יר – עלול להיסגר. הפעולה הפוליטית גם היא נסתיימה בלא כלום. שאלתי את הדובר שלנו" "מדוע אתה מדבר על 50.000 עולים ממרוקו ? ". הוא השיב לי : " צריכים לחמם במקצת את האט האטמוספרה. וכי כמה פעמים יוכל הדובר לדבר ? כבר בחוץ לארץ אין לנו בא כוח. אני מבקש מיוזספטאל : הואיל והסיכויים לעלייה ממרוקו קטנים מהמינימום והמשוער – ינסה יוזספטאל לעשות משהו עד ששרגאי יבוא. יברר נא את סיבת השיבושים באיוש אנשי הקונגרס היהודי העולמי ממרוקו. אני מציע שיוזספטאל ייפגש עם אלה העוסקים בעלייה העצמאית וישמע מהם מדוע פחת מספר העולים ".

ב – 29.10.56 פרצה מלחמת סיני.

מסרתי על מהלך העניינים בשבוע האחרון של המלחמה :

"בימים הראשונים של המלחמה היה קצת ערבוב תחומים. כמה דברים יוכלו להתקבל בחוץ לארץ לא כמו שהם במציאות. אינני זוכר את תוכנו של המברק הראשון שנשלח על ידי חבר ההנהלה הרמן, אבל הוא יכול להתפרש כהפסקת העלייה בכלל, לא רק מצפון אפריקה. אחרי זה השתדלנו לנסח את הדברים כדי שיובאו כראוי. יש עדיפות לצד הביטחוני. הממשלה אינה מעכבת את העלייה, לא בים ולא באוויר ! אבל יש בעיה של טרנספורט. בעניין זה קרה דבר שתמיד חששנו לו, שבזמן של זעזועים לא יהיה לנו טרנספורט לא יהודי. אין אוניות. אילו היה מצבנו יותר גרוע לא היו האוניות הזרות מביאות לנו אפילו גרם אחד של לחם. בעלי אניות זרות הרגישו את עצמם בטוחים במימי האגן המזרחי של הים התיכון – כי הרי אין אוניות צרפתיות ואנגליות לרוב בסביבה. לא כך הדבר בכל הנוגע לעולים. אנחנו חששנו מלסכן אותם בשמץ של סיכון. ולכן היו אוניות הנוסעים מביאות את העולים לאי כרתים, מורידות אותם, ומשם הייתה אוניה אחת מובילה אותם לארץ בליווי מזוין מיוחד.

באוקטובר קלטנו יותר מ – 8.000 עולים. הקליטה בנובמבר נתקלה בקשיים : צ.ה.ל נטל מאתנו 250 יחידות דיור וזה גרעון בשיכון ל – 1250 נפש. מסרנו לצ.ה.ל גם שמיכות ומיטות, ואין לנו מלאי מוכן. קיים גם קושי בהשגת מכוניות להובלת אנשים וחומרים.

האונייה  "ירושלים " הביאה 900 עולים ; מהם 500 שהעלתה על סיפונה בכריתים. צ.ה.ל נענה לפנייתנו ושחרר שני אוטובוסים של אגד, להסעת כל 900 העולים לקצווי הארץ. תארו לכם כמה ימים נמשך הדבר…..משק המכוניות של הסוכנות גויס כולו לצהל, רוב האנשים גוויסו גם הם. אין אנו מבקשים להחזיר את המגויסים בשביל עבודות הקליטה ; אנו מנהלים משא ומתן עם משרד הביטחון שישחרר מהגיוס שישה אנשים שהם רכזי מדורים בקליטה. גויסו מנהלי עבודה ומהנדסים ולכן פסקה גם בניית השיכונים. אין אפשרות לקבל חומרי בנין מבית החרושת. אין להשיג "מזונית" המשמש כיסוי לגגות הפחונים ולכן אי אפשר להכניס עולים לפחונים שכבר נבנו. במצב זה עיבדה מחלקט הקליטה תוכנית המסתמכת בעליית 4.500 נפש בחודש נובמבר. 3000 יעלו מהמחנה במרסיי ; 1.200 ממזרח אירופה – 1.000 מפולין ו – 200 מרוסיה ; מטוס אחד יביא עולים מפרס ויגיעו גם עולים מתורכיה.

לאחר שבועיים, ב- 19.11.56 מסרתי על תוכנית הקליטה לחודש דצמבר : במחנה מרסיי יהיו ב – 1.12.56 קרוב ל – 3.000 איש. נוסף לכך יבואו בדצמבר למחנה זה 500 נפש ו – 1.000 ממרוקו – בדרך חדשה שאנו משתמשים בה.

הודות ללחץ של היהודים העולים, הודות למאבק שהתנהל על ידי אנשים אחדים להרחבת העלייה ובזכות פעולתם הנאמנה של שליחי העלייה והקליטה בצפון אפריקה, הוצאנו מאוקטובר 1955 עד אוקטובר 1956 – 60.000 נפש ממרוקו ו – 12.000 נפש מתוניסיה. אך השארנו מאה וחמישים אלף יהודים במרוקו שהשתוקקו לעלייה. הם נשארו בידי הערבים לגורל בלתי ידוע, והיו לבני ערובה בידי שלטונות מרוקו, ותזכורת חיה להתנהגות ישראל.

כמעט כל היישובים שנוסדו בששת החודשים האחרונים בחבל לכיש הם של עולים חדשים. בכולם, חוץ מאחד, המתיישבים הם מיוצאי אפריקה הצפונית.

מתוך דו"ח , 1955.

אפילוג……..

……אך הדברים התפתחו אחרת. יהודי מרוקו לא הספיקו לעלות לארץ בגלל ההתנגדות והעיכובים וחלוקת מכסות עלייה מצומצמות לפי חודשים. כפי שהזכרתי, נשארו לפי הערכתי אנשי העלייה, במרוקו בלבד הרבה יותר מ – 150.000 יהודים שרצו לעלות והדבר לא ניתן להם מטעם היהודים בארץ. אך עבר שמן מה ובקרב הציבור היהודי בארץ חל שינוי ערכים ופסקה ההתנגדות "הזואולוגית" לעדה המרוקנית. הממשלה והנהלת הסוכנות, העריכו מחדש את ההתפתחויות הפוליטיות והקשרים עם צרפת וגם ראו לנגד עיניהם את ההישגים הגדולים שנעשו על ידי העלייה היהודית ממרוקו, הן בשטח ההתיישבות החקלאית והן בשטח פיזור האוכלוסייה וקליטת יהודים בעיירות הפיתוח.  חל מפנה חיובי ביחסו של הציבור הישראלי לעולים ממרוקו. מוסדות ואנשים התמסרו לעולת הוצאתם ממרוקו בכל דרך. וכל לאט-לאט הוקם גוף, שנטל על עצמו את גאולת יהודי מרוקו ממקום גלותם. יהודי מרוקו קראו לאנשים אלה "ציונים". אם תשאל יהודי מרוקני שהגיע ארצה לאחר אוקטובר 1956, בתקופת סגירת שערי היציאה על ידי השלטון המרוקני – מי הביא אותו ארצה, הוא יענה : "הציונים". עוד לא הגיע הזמן לספר על עשרות רבות של אנשים ונשים שהקדישו ממרצם, סיכנו את חייהם למען המפעל הזה של העפלה בנוסח חדש. אני, שכבר לא מילאתי כל תפקיד בהנהלת הסוכנות, פגשתי באותם אנשים, בחלקם אנשים מישראל שהיו קרובים לענייני ביטחון ובחלקם אנשים ששלטו בשפות שונות, בעיקר בצרפתית, והייתה להם אפשרו חוקית להיכנס למרוקו כמי שאינם קשורים בישראל ובתנועה הציונית.

מפי אחדים מהם שמעתי את הקורות אותם.

באחת מנסיעותיי באירופה, עוד בתפקיד בהנהלת הסוכנות, ביקרתי בעיר שדה גדולה באיטליה. ידיד הציע לי לבקר במקום, שבו עוזרים ליהודים בסידור ניירות ליציאה מארצות משובם ולעלות לישראל. הוא הביאני לבית בין שתי קומות באזור מסחרי. בחזית הייתה חנות לצורכי צילום. הוצגתי בפני בעל החנות והלה הוביל אותי בדלת האחורית למסדרון ואל דלת נעולה במנעול כבד. הוציא מפתח מכיסו ופתח את המנעול. אחר כך דפק דפיקות אחדות על הדלת. מישהו ניגש לדלת מבפנים, פתח אותה במפתחו והזמין אותנו להיכנס. עמדנו בחדר גדול שתריסיו מוגפים והוא מואר באור עצום של נורות חשמל. בדירה זו עמדו מיני מכונות ומכשירים שלא ידעתי למה הם משמשים. אנשים אחדים עסקו בניירות ליד המכשירים. אחד מהם פתח את פיו בחיוך רחב, הושיט יד ל "שלום עליכם" שמח בנוסח יהודי ואמר : אתה זוכר אותי עוד מהתקופה שלפני המדינה שעסקנו בעניינים אלה בארץ אחרת ובעיר אחרת, ועכשיו גם בימי שיומה של מדינת ישראל אנחנו עוסקים באותו עניין. העובדים היו כלואים ללא אוויר וללא אור יום במשך המשמרת שלהם. ברצותם לצאת היו מצלצלים את האיש שישב על משמרתו בחנות. העובדים האלה ישבו במשך שנים 12 שעות ביממה ב "בית סוהר" מודרני זה. הם עשו את עבודתם במסירות, בגבורה ובסכנה, שאם יתגלה ה " עסק " – סופם בבית כלא זר.

בסוף שנות החמישים נסעתי לגיברלטר, לבקר במחנה מעבר של עולים ממרוקו. שדה התעופה אינו נמצא בתוך המושבה הזערורית הזאת ; הוא בנוי כולו מאבנים בתוך הים. ליד המטוס פגשני מנדל וילנר, מי שעבד בזמנו במרוקו במשרד העלייה. הוא הגיע בלוויית בנו של הקונסול הישראלי במקום והלה הוציא אותי בלי קשיים מצד השלטון האנגלי. הלכנו מיד למחנה שהוקם על רצועת אדמה צרה לאורך חוף הים, צריפים עלובים אחדים, וביניהם מעבר צר שבו זרמו מי ביוב. הצריפים עמדו צפופים והיו ממרוכזים בהם כ -100 נפש שהגיעו זה עתה. כיבדוני בהדבקת מזוזה לשער הכניסה, ואני מלאתי מצווה זאת ברצון ובשמחה גדולה כדי להשביע את רצון הקונסול הקשיש שהופיע גם הוא במקום, ואמרתי את הברכה בכוונה ובהדרת קודש.

היהודים הגיעו למחנה זה מהעיר הספרדית סאוטה שנשארה תחת שלטון ספרד. לשם היו היהודים מסתננים כחוק או שלא כחוק מכל קצווי ממרוקו, עוברים במעבורת במעבר הצר המפריד את צפון אפריקה מאירופה, ונכנסים לגיברלטר ללא קושי, הודות לרשות שניתנה באדיבותה הרבה של הממשלה הבריטית. התחנה הבאה של נדודי העולים הייתה מרסיי שבצרפת, לשם טסו באווירונים מיוחדים שהגיעו מצרפת. התחנה השלישית בדרכם של העולים היו מחנות המעבר של הסוכנות היהודית בסביבות מרסיי. משם היו עולים באוניות ומגיעים לישראל. צא וחשב אילו הוצאות מיוחדות ורבות הוצאו על עלייה זו, וזאת בנוסף לסיכון הכרוך בכך. הסוכנות, שהייתה אחראית לעלייה, שילמה בעד סוג זה של עלייה הרבה יותר משהייתה עולה לה באופן רגיל עד שנת 1956.

מפעל ההעפלה מצפון אפריקה נמשך מסוף 1956 ועד 1965. באותה תקופה עלו ממרוקו יותר מ – 100.000 יהודים, כולם נקלטו לברכה להם ולארץ.

והיה גם מקרה אסון : הוחלט לנסות את דרך הים הישר ממרוקו למרסיי או לגיברלטר. אבל בשל חוסר ניסיון בשטח ההעפלה הימית, נשכרה ספינת עץ, העלו עליה 42 מעפילים והיא התפרקה בלב ים וכל נוסעיה טבעו….אך המפעל נמשך.

מה שנהרס בידי הסוכנות והממשלה, תוקן על ידי העם וחלוציו. העם רצה להגיע אל חוף, והוא הגיע…..

סיום הספר "גולה במצוקתה" מאת יהודה ברגיסקי. 1978

Langues et folklore des Juifs marocains-Pinhas Cohen-2014- Hkayat / Anecdotes

Hkayat / Anecdotes

Pour illustrer cette qasida

Al-azri di zhaq – le célibataire qui a glissé

Proverbe : Kell-si qreto f-el worqa men gher z-zahqa

Jai tout lu dans les livres sauf la glissade

Wahd el bent / hant ma‘rofa f-el mellah / hit kant temsi m‘a lolad kellhom. Wahd en-nhar / taht hebla m-wahd-el-‘azri. Msat l'and-el-hakhamim/u qalt Ihom : “ el wuld elflani/huwwa boh- d-t- terbyadiali u ma habbs idzuwwez m‘ai. ” Safdo ‘leh l-hakhamim. M-di za qall-lhom : “ hots mi kbodkhem (sauf votre respect) t‘arfo / "-ger lotobis l-‘zara d-el blad kellhom dazo ‘leha/ Ihod mselmin u nsara. ‘las l-saqtfiyya gher ana ?”El-hakham di kan mloghe qal-lo :

׳ ׳"m ‘ak l-haq a bni iqder ikon kellhom dazo ‘leha / wa-layni ntin / zahqet zahqa kbira u daba en brera (heb.=tu n’as pas le choix)2

Traduction

Une jeune fille était connue au mellah pour son libertinage avec tous les garçons jusqu’au jour où elle tomba enceinte de l’un d’eux. Elle est allée saisir le tribunal rabbinique et leur a dit : “ Ce garçon est le père de l’enfant que je porte, mais il ne veut pas le reconnaître et se marier avec moi. ” Le jeune homme, récusant cette accusation, dit aux rabbins : “ Savez-vous, leur dit-il, que cette fille, sauf votre respect, il n'y a que l’autobus qui ne soit pas passé sur elle, juifs, musulmans et chrétiens. Pourquoi dois-je payer moi seul son inconduite ? L’un des rabbins qui ne manquait pas d’humour lui répondit : “ tu as raison, mon fils, tout le monde lui est passé dessus, mais toi tu as commis une glissade bien malencontreuse, tu n’as plus le choix !

[1] Il était de tradition que lorsqu’un jeune homme abusait d’une jeune fille il était tenu de l’épouser

Sekso bla khdaré/ Le couscous sans légumes

Wahd-el-mra / msat teski ‘and-el hakham / habbet t-talleq m-razelha. Bel- haqq ma sabt-s kif tqol-lo. Zat hiyya qalt-lo : as nqol- lek a sidi / razle dima ka yakel sekso bla khdare. / L-hakham fhem belli razelha ma kan- s i‘raf kif itmessa m‘a mrato f-el lil. Safd ‘leh u ‘al-lo : ta ‘raf akhai : z-zwaz huwwa fhal sekso/ida ma kan-s m‘ah si fsiwsat u si bwisat /qbel ma-doz l-‘eqqar ( terme hebr.=l’essentiel) l-mra ma ka i'azbhaz el hal. U daba m-di thabb takel sekso/kolo b-el- khdare dialo ! U-l fahem ifham !

Traduction

Une femme est allée chez le Rabbin pour demander le divorce d’avec son mari, mais elle n’a pas su comment présenter sa requête. “ Que pourrais-je vous dire, votre honneur, mon mari consomme toujours le couscous que je lui prépare sans les légumes qui l’accompagnent. Le rabbin qui a compris l’allusion, à savoir que le mari ne sait pas comment il doit se comporter avec sa femme lors des rapports conjugaux. Il prend ce dernier à part et lui dit : “ vous savez, le couscous si vous ne l’accompagnez pas de quelques câlins et douceurs, l’épouse n’est pas satisfaite. Dorénavant, quand vous voudrez le consommer, ne négligez pas les légumes. A bon entendeur, salut !

 Tout ce qui avait trait à la sexualité dans les propos était hautement tabou dans la bouche des honnêtes gens. On était tenu d’éviter les propos inconvenants ' l-klaim el qbah ’ou de faire des choses obscènes='l-hwaiz-el qbah

Langues et folklore des Juifs marocains-Pinhas Cohen-2014- Hkayat / Anecdotes

חיים ביינארט-גירוש ספרד-גורלו של הרכוש היהודי-תשנ"ו

טורו(Toro)

על בית הכנסת בטורו אנו למדים מצו מן ה־29 במאי 1492 כאשר הממונה על הרכוש היהודי הבצ׳ילייר אלונסו טלייס מנע בצו את מכירת המנורה של בית הכנסת וכן שטחים השייכים לקהילה. על אף הצו שהכתר נתן באותו יום לאלונסו טלייס לטפל בפתרון שאלת החובות ההדדיים שבין יהודים לנוצרים תושבי העיירה וסביבותיה, איננו יודעים מה עלה בגורל המנורה ונכסי הקהילה.

טוריגאנו(Turégano צפונית לסיגוביה)

בית הכנסת בעיירה זו הוענק לכנסייה שעל שם סנטיאגו שבעיירה. אליו צורפו הבתים(casyllas) או הביתנים והמצבות. לכמורה הותר לעשות בנכסים כראות עיניהם.

שופטי המקום נצטוו להעביר את הנכסים לכנסייה. לטוענים שיש להם שעבוד על הנכסים לפנות לכתר. בית הקברות הפך לשדה מרעה ואחו של העיירה.

טוריחוס (Torrijos)

בין מאי ליולי 1492 ציוו המלכים הקתוליים שבית הכנסת השני של קהילת טוריחוס ייהפך מסגד למאורים, ׳משום שאין לבנות להם מסגד חדש ומכיון שהמאורים צריכים לעבור לגור בבתי היהודים; בשכונה המאורית יגורו אנשים אחרים׳(קרי נוצרים).

טרוחיליו(Trujillo)

על בית הכנסת בטרוחיליו, ששרידיו נתגלו לאחרונה, נודעו לנו פרטים חשובים מסכסוכים פנימיים בימים שמלפני הגירוש.

ב־9 באוגוסט 1492 הוסמך אלווארו די פוראס (Porras), הקורחידור של טרוחיליו, לערוך חקירה ביחס לבקשת התושבים ומועצת טרוחיליו שתוקם כנסייה נוספת במקום בית הכנסת, כיוון שכנסיית סן מרטין אינה עונה לצורכי התושבים. לפני כן העניק הכתר את בית הכנסת למנזר Santa Mana de la Encamación. טענת הפונים היתה ש׳השכונות שבהן גרו היהודים מתמלאות והולכות בתושבים נוצרים׳. משום כך אין התושבים החדשים יכולים להשתתף בתפילות. ואילו לנזירות המנזר אין צורך בבניין משום שיש עוד שלושה או ארבעה מנזרים העונים לצורכי העיר (bastan para la dicha çibdad). הקורחידור שנצטווה לברר בנושא חויב להעביר את ממצאיו לכתר שיכריע בגורל בית הכנסת.

ב־25 בנובמבר 1492 העניק הכתר את בית הכנסת למנזר שעל שם סנטה איסבל. ראש מנזר סנטה מריה הנ״ל, ממסדר הדומיניקנים, פנה אל הכתר בתיאור תנאי החיים של נזירות מנזר סנטה איסבל. הן מתגוררות פזורות בכמה בתים וחסר להן בית מגורים משותף, כנדרש לפי חוקי המסדר. הן נטלו את בית הכנסת והשתכנו בו על דעת הפריור של מנזר סנטה קרוס (קרי: טורקימדה). לכן ביקש שבית הכנסת יוענק לנזירות.

הכתר ראה עין בעין עם הפנייה אלא שהתנה במתת שייערכו תפילות לחיי המלכים, יורש העצר וילדיהם האחרים ולאחר מותם ייאמרו תפילות לעילוי נשמותיהם. המענק היה שלם כולל נכסים אחרים, על מנת שבית הכנסת יהיה לכנסייה ולבית מגורים לנזירות, כפי שהדבר נוהג כיום ולעולמים. משום כך צירף הכתר את ׳שאר הנכסים שהיו של בית הכנסת, שיצורפו למנזר וישמש להן לצורכי קיומן עתה ומכאן ואילך׳. על הקורחידור ושופטי המקום להעביר לרשות המנזר את הבניין וכל השייך לו, אם לא במישרין, אזי לידיו של הנזיר פרנציסקו די טורו, נציג המנזר, שהוא גם ראש המנזר על שם סנטה מריה הנ״ל, על מנת למסרם למנזר שעל שם סנטה איסבל.

נראים הדברים שלא הכול הוסדר בהעברה זו. ב־12 בינואר 1494 כתב הכתר לשופט-התושב של טרוחיליו )וכן לכל מי שצו זה יוצג לפניו) לאחר שהודיע לו על החסד שהכתר עשה למנזר סנטה מריה, לפי בקשת הפריור פרנציסקו די טורו, בהעניקו למנזר את בית הכנסת וכל השייך לו על מנת לשכן בו את נזירות סנטה איסבל. שמואל ברזילי(Symuel Barselay), מאיורודומוס של בית הכנסת, נטל עמו כשיצא בגירוש מחפצי בית הכנסת (.(bienes e muebles della

אלא שהלה השאיר אחריו חובות שנוצרים חבו לו ולכן התיר הכתר לגבות חובות אלה לטובת המנזר הנ״ל ולצורכי שיפוצים ותיקונים במנזרים׳. איננו יודעים כמה שנים שימש בית הכנסת את המנזר. שרידיו שנתגלו מצביעים על סיפורו של מקדש מעט זה.

לאגוארדיה (Laguardia)

שני בתי כנסת היו ליהודי עיירה צפונית זו שבמחוז אלאווה. האחד נודע בשמו ה׳ישן׳; השני בשמו ה׳חדש׳. על אחד מהם, שאליו מצורף היה בית, טענה הכנסייה הראשה, שנקראה על שם סנטה מריה, שנמצאה במצב ירוד. בשמה של הכנסייה פנה אל הכתר גונסאלו פרנאנדס, תושב העיירה, שפעל משמה כפרוקוראדור שלה, וביקש שהכתר יעניק לעיירה את בית הכנסת והבית שלידו. היה בכוונתם למכור את המבנים על מנת לשפץ בכסף שיקבלו את הכנסייה. הכתר נענה לפנייה והתיר מכירת בית הכנסת והבית שלידו לצורכי מגורים (para casa de morada). מותר להם גם להרוס את המבנים על מנת להשתמש ברעפים ובעצים, או בכסף שיקבלו תמורתם לצורכי הכנסייה. הכנסייה הפכה לבעלת רשות גמורה לעשות בנכסים ככל העולה על רוחה.

לבסטידה (Labastida)

ויכוח ארוך על בעלות על בניין בית הכנסת היה בין חואן מרטינס די אוליווארי (Ulivari) שקנה את הבניין לבין המועצה המקומית של העיירה שבמחוז אלאווה. מועצת ויטוריה הודיעה לרוכש המבנה ב־9 ביוני 1492 שאין תוקף לרכישה לאור צו הכתר שאסר על רכישת מבנים אלה על־ידי אנשים פרטיים. לבעלות על הבניין טענה גם כנסיית סנטה מריה לה מאיור שבוויטוריה. רק בפברואר 1495 הכריע הכתר סופית שהבניין יישאר בבעלותו של הקונה חואן מרטינס אוליבארי.

ליאון (León)

הדעת נותנת שבקהילה חשובה זו שבמלכות ליאון היה יותר מבית כנסת אחד, ומה גם שעצם השם sinagoga mayor לבית הכנסת הגדול מעיד על כך. ייתכן שהעדות משנת 1488 על מסירת בית הכנסת לחבורה שעל שם סנטה אנה שבקצות העיר (arrabal) מחזקת עדות זו. לחבורה ניתן גם שטח של גינה שגבלה בבית הכנסת בנוסף על כמה בתים שהיו שייכים לכנסיית סנטה מריה ושטח קרקע שהיה בבעלותו של גונסאלו ואלדיסירו(.(Valdesero ושמא בסביבה זו היה מקום משכנה של הישיבה הנודעת.

על גורל בית הכנסת הגדול מצוי צו מאת המלכים הקתוליים מן ה־14 בספטמבר.1495 באותו יום העניק הכתר למנזר שעל שם סן איסידורו שבעיר ליאון את בית הכנסת הגדול ׳כולל כל הכניסות והיציאות, החצרות והזכויות והשייכויות שהיו [לבית הכנסת] עליהן׳. זאת בזכות העובדה שבעיר ליאון קבורים המלכים, הוריהם, והנזירים נהגו להתפלל לעילוי נשמותיהם ועל מנת שיוסיפו להתפלל לעילוי נשמות המלכים הקתוליים (בבוא עתם) ועל סמך בקשת חואן די ליאון, הפרוטונוטריון של הכנסייה בטולידו ואבד המנזר הנ״ל. הכתר התיר לראשי המנזר למכור, להחליף, להעביר, לתת במתנה וכד׳ את בית הכנסת לבעלים אחרים ולעשות בבית הכנסת כראות עיניהם. אבל תנאי הותנה, שקודם לכן ישולמו מנכסי היהודים כל השעבודים juro de por vida)) על מלוות של העיר והמס השנתי, מס השירות ומחצית השירות.

מירנדה די אברו))Miranda de Ebro

כבר בחודש הראשון לפרסום צו הגירוש התכנסו בחודש מאי(ב־26 בו ?) 1492 הקומנדאדור חואן אלונסו די לה חואן אלונסו די לה מוֹטָה ופרנאנדו קואכסרוביאס  -Cuevasrmbiasהמרינו, אלונסו די קרתחינה ופרו די וילייגאס- Villegas לדיון על הגירוש ועל תביעות כספים של העיר מיהודי פנקורבו (Pancorbo) ומירנדה די אברו על חובות מסים. הוסכם ביניהם לפנות אל האלקלדי שיטיל עיקול על נכסי היהודים בסכום של 1,200 מרבדי. אם בדעת היהודים למכור מרכושם עליהם להופיע לפני האישים שנזכרו לעיל. על היהודים נאסר למכור את בית הכנסת ובית הקברות, שכן הגיעה ידיעה אל ראשות העיירה שבדעת היהודים למכרם. השופט קיבל את עמדתם והוציא את הצו תחת כפיית עונש של 10,000 מרבדי. לדעת קנטירה הניע איסור זה את יהודי פנקורבו(מסתבר גם את יהודי מירנדה די אברו) לפנות בתלונה על שלטונות בורגוס בטענה שהשלטונות המקומיים אינם מרשים להם למכור את נכסיהם בניגוד לאמור בצו הגירוש, שהתיר כידוע ליהודים למכור את נכסיהם, וכן שתותר רכישתם על־ידי נוצרים. ואכן נעתרו שלטונות בורגוס והתירו את מכירת הנכסים. אלא שמסתבר שמדובר בנכסים פרטיים בלבד.

ב־12 ביוני 1493 ראה הכתר צורך להשיב לפניית המועצה, השופט, הרחידורים, קבליירוס, אסקודרוס, הפקידות ואנשיה הטובים של העיירה מירנדה די אברו ולהעניק לעיר את בית הכנסת, משום שיש לעיר צורך בבית התכנסות לעירייה(casa de ayuntamiento). לעיר חסר בית לצרכים אלה ולכן הם מתכנסים ב׳מקומות ציבוריים שאינם מתאימים לשירות הכתר ולטובת העיירה׳. לאחר צאת היהודים התכנסה המועצה על דעתה שלה בבית הכנסת שנמצא מתאים לכך (convenible para ello). ברצון המועצה להכניס בבניין כמה תיקונים, וכדי שיהיה ראוי לשמש בית למועצה (casa de concejo) הם זקוקים גם למצבות.

תשובת הכתר היתה כי מכיוון שלא נשארו הכנסות ׳ממסי היהודים הישירים ומסי העקיפין ושאר הכנסות הקהילה מוכן הכתר להעניק לעיר את הנכסים ששרדו והיו שייכים ליהודים׳, כלומר, לא הכנסות שהיו ממסים. אם הבית לא הוענק למאן דהוא או לאישיות משפטית, מעניק הכתר לעיר את הבניין בשלמות ללא אפשרות ביטול כדי שתקים במקומו בית למועצה; לתיקון הבית מוענקות המצבות, ואלה לא ישמשו לשום מטרה אחרת.

ב־15 ביולי 1493 כבר הופיע הפרוקורדור לפני הרחידורים של העיר והציג לפניהם את צו הכתר וביקש שיצייתו לו ויימסרו לידיו את הבעלות על בית הכנסת (שנמצא בסמוך לשער העיירה (çerca de la puerta de la villa). הרחידורים צייתו לצו וציוו על חואן לופס די פינדו (Pinedo) שיקבל לידיו את הבעלות על בית הכנסת בשם המועצה, ׳כדי שישמש לשכה למועצה לצורכי כינוסיה ולא לשום מטרה אחרת, בהביעם תודה עמוקה למלך ולמלכה בנשקם את ידיהם ורגליהם על החסד שנעשה להם׳. צו זה הוצג לפני הבצ׳ילייר פרו גומס די מדינה ב־19 ביולי 1493 ובית הכנסת נמסר לידיו של חואן לופס די פי?דו, פרוקורדור העיירה. ואשר למצבות, נאמר שהן בידי הקונדי(דיאגו גומס סרמיינטו) די סלינאס ונקבע שיש לשלם את שוויין, כפי שיוערכו.

ב־7 בספטמבר 1493 חזר הכתר על תוכן הצו מן ה־12 ביוני 1493, וציווה על פרו גונסאליס די מירנדה, האלקלדי של העיירה, ועל כל שופטיה על קיומו. נתברר לפי צו זה שנמצאו כמה תושבים שמנעו את נטילת המצבות לתיקון בית המועצה ולתיקון חומתה של העיירה. לכן נדרשו מחדש לבקש את הכתר לצוות ששום איש לא יימנע את קבלת המצבות, שכן הנכס שייך לכתר. הכתר נענה לבקשת המועצה. בכך לא תמה פרשת בתי הכנסת של מירנדה די אברו ופאנקורבו. ב־23 בדצמבר 1496 העניקו המלכים את בתי הכנסת של שתי עיירות אלה וכל השייך לבתי הכנסת לפרנאנדו די אנגולו(Angulo), האבר של ויוואנקו(Vivanco) ולפדרו אסקונה (Ascona), שניהם שומרי ראש של הכתר (Monteros de Guardia), כשכר על פועלם בעבר וכאות הוקרה להם על שירותיהם לכתר. מועצות העיירות נצטוו שלא למנוע מהם את הבעלות על בתי הכנסת. הותר להם לעשות בנכסים אלה כראות עיניהם. אף־על־פי־כן נראה שהדבר לא נתממש ועוד בשנת 1530 נתקיים בירור משפטי בין בורגום למירנדה, כפי שהעיד דיאגו לופס די איראן (Herrán), רחידור לשעבר של מירנדה. לדעת פרנציסקו קנטירה נבנה הבית רק על חלק משטח בית הכנסת, בסמוך לחומת העיירה.

חיים ביינארט-גירוש ספרד-גורלו של הרכוש היהודי-תשנ"ו-עמ'86-82

10/03/2019

הפזורה היהודית אחרי הגירוש- 1992 – איטליה-הגשר שבין מערב למזרח ובין מזרח למערב

בפרק זמן זה חיזקה הרפובליקה של וֶנֶציה את אחיזתם של הלֶבַנטינים ושל האנוסים בהעניקה בשנת 1589 מסמך מרחיק לכת, שהגדיר את תנאי התיישבותם של מי שהוגדרו כ "סוחרים יהודים לבנטינים והולכי דרכים" כדי להבדיל ביניהם לבין מי שלא היו להלכה נתיני הסולטאן ( המזרחיים ), כּוּנו במהלך הזמן האנוסים שלא הייתה להם זיקה לקיסרות העותמאנית בכינוי הבלתי טעון " מערביים (Ponentini. מעט לאחר מכן במסמך מן ה-10 ביוני 1593, הזמין הדוכס הגדול Granduca פרדיננד הראשון, את "כל הסוחרים בני אומה כלשהי" לבוא ולהתיישב בפיזה ובליוורנו. כוונתו של הדוכס הייתה ליצור נמל יציאה למוצרי הטקסטיל וכן להפצת הסחורות מן המזרח ומן המערב לכל אירופה, ועל ידי כך להחיות גם את תעשיית הטקסטיל המקומית, שהייתה בעבר גולת הכותרת של כלכלת טוקסנה. במדיניותו, שלפי האמור לעיל תאמה בהחלט את המגמות המרקנטיליסטיות של התקופה, ביקש הדוכס להציג חלופה אפקטיבית לתפקיד שמילאה ונציה במסחר בים התיכון. ואומנם נראה שמשאלתו נתמלאה. לא עברו ימים מרובים, והקהילות שהקימו היהודים פרחו בצורה מרשימה. במיוחד הצטיינה קהילת ליוורנו, שבמאות ה-17 וה-18 הייתה אחת הקהילות החשובות ביותר במפת ההתיישבות היהודית במערב אירופה.

לקבוצות היהודים הללו, שרשאים אנו לכנות בכינוי הכולל "יהודים ספרדים", נודעה חשיבות רבה בהרבה ממה שבהשקפה ראשונה אפשר היה לשער. ראשית, היהודים הללו תרמו להפרכתו של הסטריאוטיפ של היהודי שאין עיסוקו אלא בהלוואה בריבית.אומנם, כאמור לעיל, אף מהמהגרים החדשים לא משכו ידם מעיסוק זה, אולם ביסודו של דבר ההלוואה בריבית הייתה בגדר עיסוק שולי אצל רובם, ואילו המסחר והפעילויות הפיננסיות הקשורות במסחר היה עיקר. ממילא החלה עולה דמות של יהודי המשתלב באורח אורגני במרקם הכלכלי של העירם, בניגוד לדמות של מי שפעלו בשוליו, בטח האפור של עיסוקים ספק מותרים, ספק אסורים. ל "אינטגרציה" הכלכלית לא יכלה, כמובן, להתלוות עדיין אינטגרציה חברתית של ממש, שכן למי שלא רצו להסתיר את יהדותם, היה הדבר כרוך בהיבדלות החברתית שנגזרה על כלל הציבור היהודי, ברוב המקרים בגיטאות ממש. אשר לאחרים, הרי אלו נתקבלו בחינת נוצרים הבאים בקהל נוצרים. אף על פי כן, הכל ידעו שחלק בלתי מבוטל מן האחרונים לא היו נוצרים כי אם למראית העין. מכאן שעצם התקבלותם בחברה הנוצרית היה בה משום התעלמות מדעת מן העניין. אקלים זה עשוי היה לעודד יצירת קשרים חברתיים אף בין מי שלא העמידו פני נוצרים לבין הנוצרים, ואומנם יש בידנו עדויות רבות שכך היה. על כל פנים, נוצרו כאן סימנים ראשונים לשינוי ההתייחסות הכללית כלפי היהודים ולהתקבלות היהודים בחברה הנוצרית על אף היותם יהודים. מאידך גיסא, היהודים הללו עצמם, שחלקם חונכו כאמור על ברכי הנצרות הכירו אותה ואת ערכיה מבפנים, תרמו תרומה חשובה להכרתה של הנצרות על ידי היהודים ולשינוי מסוים של היחס השלילי שלהם כלפיה. מכאן ומכאן נראה אפוא, שהיהודים הספרדים תרמו תרומה כלשהי להתקרבות בין היהודים ובין הנוצרים ולשינוי היחס השלילי שגילו אלה כלפי אמונותיהם ודעותיהם של אלה.

שנית, לאור האמור לעיל ברור שפעילותם המשקית, אשר פרצה לרווחה את המסגרת המקומית המצומצמת, השפיעו הלֶבנטינים והאנוסים בעיצוב מחדש של תודעת המרחב היהודי. מעתה נכנסו לאופקם של יהודי איטליה המרכזית היהודים של המערב ושל המזרח, רבתה התנועה מכאן לשם ומשם לכאן, הוחלף מידע ובסופו של דבר אף היהודים  "הלועזיים" והאשכנזים הצטרפו במידה כלשהי הן לתנועה והן למסחר הבינלאומי. אם כן, דווקא בזמן שאיטליה הפכה איזור שולי במפת ההתיישבות היהודית בעולם, תרמו היהודים הספרדים תרומה רבת חשיבות לביטולן של ההשלכות השליליות של המצב החדש.

תרומת היהודים הספרדים ניכרת גם במישור הארגון הקהילתי של יהודי איטליה עצמם. מטעמים תיאולוגיים, מדיניים ומשפטיים שונים, סירבו עד אז שליטי המדינות באיטליה ליתן אוטונומיה שיפוטית מלאה לקהילות היהודים. סירוב זה היה אולי הגורם החשוב ביותר לחולשתו של הארגון הקהילתי באיטליה, שכן לא נתאפשרה כאן הקמתם של בתי דין במטילים מרות בכפייה על אנשי הקהילות, וממילא נחלשה הלכידות הפנימית של הציבור היהודי. עתה, למן המחצית השנייה של המאה ה-16, לאור חשיבותם של המהגרים החדשים בעיני השליטים, אחדים מהם נטשו את הקו של המדיניות המסורתית השלילית והעניקו ליהודים הספרדים, וליתר דיוק לאלה מהם ממיוצא פורטוגלי, זכויות שמעולם לא עלה בידי "הלועזים" והאשכנזים להשיג כמותן. זכויות אלה כללו, בין היתר, את הסמכות לחייב את בני הקהילה להישפט בפני בית דין יהודי במקרים של סכסוכים בתחום המשפט האזרחי. המקרה הראשון של הענקת אוטונומיה כזאת היה ככל הנראה בפֶרָרה בשנות השבעים של המאה ה-16. ולאור כל האמור לעיל באשר לגישתם של שליטי עיר-מדינה זה כלפי היהודים, אין תימה בדבר בעקבות זאת גם הקהל של "הלועזים" והאשכנזים אזר עוז ופנה לדוכס בבקשה לאשר את הקמתו של בית דין רבני. זכות מרחיקת לכת בתחום זה נכללה בפירוש כבר במסמך הראשון שהוענק ליהודים, שהוזמנו להקים את קהילת ליוורנו. ומן הסתם הייתה זו סיבה טובה לכך שבמהלך המאה ה-17 הייתה ליוורנו יותר מושכת בעיני היהודים מאשר ערים אחרות, ואין צורך לומר שדבר זה גרם פריחה גדולה מאוד של הקהילה היהודית שם.

מאידך גיסא, היהודים הספרדים, ובעיקר הללו שהיו ממוצא פורטוגלי, הצטיינו במידה רבה מאוד של היבדלות. היבדלות זאת נגזרה בדרך הטבע מן ההבדלים היסודיים שבין קבוצות היהודים במישור הכלכלי והחברתי, וכן, אם כי במידה פחותה, התרבותי. התארגנותם הנבדלת הייתה במידה רבה פועל יוצא של שאיפתם לשמור על מנהגיהם ועל ייחודם החברתי והתרבותי, שעלה בתודעתם בחינת ייחוד מעין לאומי ממש. הם התייחסו אל עצמם כאל שייכים לאומה מיוחדת "האומה", היא "האומה הפורטוגלית", ולעתים הורחבה המשמעות לכדי "אומה פורטוגלית וספרדית". Nacao portguesa e espanhola על כן אין תימה אם הקימו לא רק בתי כנסת לפי המנהגים של מקומות מוצאיהם, אלא גם בתי קברות מיוחדים להם. הקמתם של בתי הכנסת הספרדיים בפרק זמן זה רואיה להדגשה מיוחדת. שכן לאור התדמית החיובית המיוחדת שלהם והאמצעים הכלכליים שהיו לרשותם. לראשונה החלו דווקא היהודים הספרדים והפורטוגלים בבנייתם של בתי כנסת מפוארים, שלא נראו כמותם קודם לכן באיטליה, ויש מהם העומדים לתפארת עד עצם היום הזה, כגון בית כהנסת הספרדי ובית הכנסת המערבי בוונציה. חוקרים אף שיערו, שלא מן הנמנע שהם פנו לארכיטקטים, שיצא להם שם כמתכנני מבנים של כנסיות נוצריות. כזה הוא המקרה של בית הכנסת הספרדי בוונציה, שיש בו צדדים של דמיון עם פרטים של מבנים שתכנן באלדאסאר לונג'ינה,Baldassar Longhena מתכנן כנסייה מפורסמת בעיר זאת.  אף אם אין ממש בהשערה זאת, הרי עצם הדמיון האמור הוא ביטוי מובהק למגמה להציג בתי פולחן יהודיים, שלפי אמות המידה האסתטיות במקובלת בסביבה לא יביישו המתפללים בתוכם בהשוואה עם בתי התפילה של הנוצרים.

מאידך גיסא, הייתה לתופעה זאת השלכה, שקשה להמעיט בחשיבותה, ליהודים שממוצא פורטוגלי, שכאמור היו אנוסים לשעבר, לא הייתה מסורת של התארגנות קהילתית. אחרי שהיו מנותקים מעמם במשך זמן רב, היה עליהם לגבש עתה מסורת כזאת יש מאין. שני מקורות שימשו להם מקורות יניקה עיקריים : ראשית, המסורת הספרדית, שיהודי ספרד אשר בקיסרות העות'מאנית שמרו עליה ברציפות ונודעה למערב מפי חכמים שנזדמנו לשם במסעיהם, ובמידה פחותה מן הספרים, שנדפסו במזרח אבל יותר מכך שימשו להם מקור השראה קהילות יהודי איטליה, שלצידן הם באו להתיישב. דגמי ההנהגה הקהילתית שהייתה נהוגה באיטליה השפיעו עליהם מאוד, משום שהם היו עבורם דגמים חיים, שניתן היה לבחון מקרוב ובפירוט את יעילותם ואת התאמתם לצרכיהם המיוחדים. ואומנם דגמים אלה, שהתפתחו במציאות הפוליטית והחברתית של מדינות המערב ושל תרבותו, ענו יפה מאוד על דרישותיהם של היהודים שממוצא פורטוגלי. הם שאלו אפוא את יסודות הארגון הקהילתי של קהילות איטליה, ודוגמתם גיבשו מסגרות ומוסדות קהילתיים, שאותם הפיצו לכל הקהילות שהקימו במהלך המאה ה-17 לא רק באיטליה כי אם בכל מקום במערב אירופה. כן אירע, שהדגם של הארגון הקהילתי, שלימים נתגבש באמשטרדם, בהמבורג, בלונדון ובקהילות הספרדיות האחרות שבמערב אירופה, הושפע השפעה של ממש מן הדגם של קהילת ונציה, עד כדי כך שבעניינים רבים ניתן לומר, שלא היה אלא העתקה ממש ממנו. בעניין זה בוודאי העניקו היהודים הספרדים ליהדות איטליה חשיבות העולה בהרבה על זו שרשאים היינו לצפות ממספרם הכולל.  לתקופה מסוימת, כלומר למשך המאה ה-17 ואולי אף ראשית המאה ה-18 החזירו היהודים הספרדים את איטליה היהודית למרכז המפה היהודית של אירופה. אף הם גרמו לה ליהדות זאת שתשמש בפרק זמן זה מעין גשר בין מזרח למערב.

מתוך ויקיפדיה-ר' יהודה אריה ממודנה (מוכר גם בראשי התיבות ריא"םכ"ח בניסן של"א – 23 באפריל 1571 – כ"ז באדר ת"ח – 24 במרץ 1648) היה רב,דרשןסופר ומשורר ומגיה ספרים.

יהודה אריה נולד בוונציה ליצחק ולרחל דיאנה מהעיר מודנה במחוז אמיליה-רומאניה שבאיטליה, נצר למשפחה יהודית מכובדת שגורשה מצרפת ושהתיישבה בעיר מודנה. בילדותו נודע יהודה אריה כעילוי, ובגיל שנתיים וחצי כבר קרא את ההפטרה בבית הכנסת המקומי. כשמלאו לו שלוש שנים ידע לתרגם קטעים מן התורה לאיטלקית. כשהיה בן עשר למד תורה בפדובה, ומאוחר יותר הרחיב את ידיעותיו גם לספרות איטלקית, למוזיקה, למשחק ולריקוד. בגיל תשע-עשרה נשא לאשה את רחל בת דודתו. רוב חייו עברו עליו בסבל רב – הוא התמכר להימוריםוהפסיד את כל כספו, מבין שלושת בניו האחד מת, השני נרצח, והשלישי נסע לברזיל וחזר רק אחרי מות אביו. אשתו רחל חלתה במחלת נפשקשה.

היה תלמידו של הרב שמואל יהודה קצנלבוגן (המהרשי"ק). עבד כמורה, ובגיל 23 מונה לדיין ודרשן בעירו ונציה וכן כיהן כראש הישיבה הכללית של ונציה. נודע כדרשן מצוין ולדרשותיו הקשיבו גם גוים. עסק בהוראה שנים רבות, ועם תלמידיו הרבים נמנו גם נוצרים. אחד מתלמידיו הבולטים היה ר' שאול לוי מורטרה, לימים רב הקהילה ואב"ד באמשטרדם[1]. מלבד עיסוקיו של מודנה בתחומי היהדות, עסק גם במקצועות חופשיים, והיה מנהל תיאטרון ואקדמיה למוזיקה בגטו של ונציה.

ר' יהודה אריה ממודנה נפטר בעירו ונציה בכ"ז באדר ת"ח (1648.

הפזורה היהודית אחרי הגירוש- 1992 – איטליה-הגשר שבין מערב למזרח ובין מזרח למערב-עמ'91-87

ספרד וגירוש קנ"א-אליהו רפאל מרציאנו-ספרד מקוללת

ספרד מקוללת

הרב קפשאלי קלל בית המלך:… לולי ה׳ שהיה לנו בקום עלינו אדם ולא מלך … ולא זכר כי היהודים המליכוהו וגדלוהו ורבוהו, השיב רעה תחת טובה, על כן לא תמוש רעה מביתו… וישב ה׳ עליו את אונו ואת חרונו וזעפו וקצפו…

ברוח זה שרדה אימרה שגורה בפי יהודי הגירוש במרוקו ובאלג׳יריא עד היום: ״צפאנייא לכאלייא״ או ספרד החרבה! (ועיין מה שכתב הרב יוסף משאש, בהקדמה לספרו זובח תודה (חשומ״ד) על העיר מאלאגה).

מדוכים מריבוי הפגיעות והעינויים התפללו המגורשים לנקמה באויב המתנכל להם, והרב יצחק אברבנאל לא שכח להתפלל לה׳:… כי ה׳ יריב ריבו וינקום נקמתו מאויבים מנהו… הרב קפשאלי יודע לספר על הרב אברבנאל:… ויכתוב החכם דון יצחק אברבנאל כתב אחד לאיזביל המלכה וידבר אליה קשות ולא חלק כבוד למלכות יען אשר הערה למות נפשו ואת מורדים נמנה. ויסדר לתת הכתב למלכה והוא נס לנפשו כי ידע כי בן מות הוא כי אמר שהשי״ת יקח נקמת

היהודים ממנה ומביתה … והזכיר לה כל אותם שהרעו לישראל מעולם ואחריתם עדי אובד …

פרשן התורה הגדול הרב אברהם סבע כתב:… ולכן שמתי לבי ועיני לראות מה זה כי בזאת הפרשה בתחלתה כתוב עשו הוא אדום ובסופה כתוב על ג״ב עשו הוא אדום … ועלה בידי זהב סגור ומזוקק שבעתים בהבטחת גאולתנו ובהשפלת עשו שונאינו… אבל מלכות אדום כמו שעלו שלא כמנהג העולם: מעשו הוא אדום לאלופים ומאלופים למלכים וממלכים חזרו לאחור לאלופים וחזרו כבראשונה עשו הוא אדום כן תהיה מפלתם כאומרו משם אורידך מאותה מעלה וזו נחמה גדולה לישראל שנראה שאע״פ שהמלכות הרשעה עומדת במעלות עד לשמים אנו מובטחים שיפלו ולא יוכלו קום וירדו ראמים כמאמר ז״ל אל תקרי ראמים אלא רומיים …

גם ר' מנשה בן ישראל בטוח בנקמת ה׳:… ונקיתי דמם לא נקיתי בודאי לא ישכח ולא ינקה הקב׳ה את דם ישראל אשר שפכו האומות, על לא חמס בכפיהם…

זכרון התלאות הנוראות שהיו מנת חלקם של המגורשים חיזק הרצון אצל הנועזים שבתוכם, לעשות נקמה באויב הנוצרי אם בדרך, חרם ציבורי יהודי על ארצות השמד ספרד ופורטוגאל, ואם בדרך אישית פרטית של יהודים אמיצים כגון שמואל פאלאץ המגורש מפורטוגאל, אשר התמנה לנציג מלך מרוקו במלכות הולאנד, שמואל פאלאץ פעל לחזק קשרי מרוקו והולאנד ולשיתוף פעולה ביניהם נגד האויב המשותף ספרד. על תרומת המגורשים לחיזוק עצמתה הכלכלית והצבאית של תורכיה שנתנה להם מקלט מספר שלמה רוזאניס: ועל הרוב, היהודים אשר אין זה זמן רב נגרשו מספרד ופורטוגאל ואשר לאסון הנוצרים למדו את התורכים מציאות כלי ומכונות מלחמה, איך יעשו כלי תותח, רובים, אבק לכלי תותח, וכן כלי מלחמה אחרים. ובזה האופן הם יסדו בתי דפוס … וזה יועיל להם מאד להתפתחותם ומסחרם … (דברי ישראל בתוגרמה, א', עני 64).

ספרד המקוללת נפגעה בכחה הכלכלי והצבאי וקרנה בעולם ירד לתחתיות ארץ וגורל דומה נחת גם על פורטוגאל. מאז ימי הגירוש וגילוי אמריקה החלה ספרד בניהול מלחמות בלתי פוסקות נגד מדינות מסביב לים התיכון ובמערב אירופה. הרפתקאות ספרד הסתיימו בתבוסת הצבא הספרדי ״המפואר״ מול חיל אירופה או מול החיל התורכי בצפון אפריקה. פורטוגאל והולאנד, ניתקו עצמן מעולה של ספרד: אז נוסדה מדינת הולאנד, ופורטוגאל השיגה מחדש את עצמאותה. באמצע המאה השבע עשרה היתה ירידתה של ספרד לעובדה מוגמרת. מצבם הכלכלי של ספרד וגם של פורטוגאל העצמאית הלך והדרדר עד שכלכלתם הירודה היתה למשל ולשנינה באירופה עד למאה העשרים.

ר׳ מנשה בן ישראל רואה בתבוסת צבאות פורטוגאל במרוקו מול צבאות המלך המוסלמי נקמת ה׳ וז״ל:… והמלך דון סיבאסטיאן נהרג עם כל שרי פורטוגאל במלחמת אפריקה (מרוקו) במקום אשר הושיב היהודים האומללים על שפת הים ועינה אותם ביסורים קשים שם נפל שדוד עם כל שריו במקום הרשע שמה המשפט כן יאבדו כל אויבי ה׳…והרב מציין ירידתה של ספרד:… וגם שאר מדינות שונאי ישראל נשפטו בדבר ובשאר צרות והמלך פארדינאנד האכזר ואשתו המלכה איזבל המרשעת מארץ ספרד שהיו שונאים ומתאכזרים עלינו יותר מכל שונאינו נראה מה עלתה להם, ומזמן ההוא והלאה נראה לעין כל מפלת ספרד,… ובכן נעקר ונשרש גזע וזרע מלך ספרד ….

הרב לא הסתיר אמונתו הגדולה בנקמת ה׳ בשמעו על כשלונות ואסונות ספרד, וז״ל:… ומה נאמר מגלות הגדול מאנשי ספרד גוי אכזרי זדים ארורים שממיתים בכל יום עניים תמימים זקנים ונערים ולא ישאו פנים לזקן ולנער לא יחונו אהה על רשעה כזאת אוי על אכזריות בלתי טבעית … על כן הם ממיתים אותם בכל מקום אשר דבר מלכות זדון הארורה מגיע … כן תפול מלכות אדום ותשרש … והמלך פארדינאנד האכזר ואשתו המלכה איזבל המרשעת מספרד שהיו שונאים ומתאכזרים עלינו יותר מכל שונאינו נראה מה עלתה להם … ומזמן ההוא והלאה נראה לעין כל מפלת ספרד…

ספרד וגירוש קנ"א-אליהו רפאל מרציאנו-ספרד מקוללת-עמ' 32-31

אליעזר בשן-יהודי דמנאת על פי תעודות חדשות-ברית 30 בעריכת מר אשר כנפו-תשע"א

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

דרומנד האי שלח את עוזרו המרוקאי אבו בכר לדמנאת

במטרה לנסח דו״ח על הבעיות של המקום. היהודים טענו כי המושל אינו נותן בהם אמון. אבו בקר טען שיהודים לא נתנו את המתנות המקובלות בחגים המוסלמיים, ובכך גרמו למצב המתוח במקום. הוחלט שבמידה ויתעוררו קשיים בעתיד, מנהיגי היהודים יתקשרו ישירות לדיפלומטים בטנגייר.

ב-26 במרס 1885 כתב דרומונד האי שלושה מכתבים לשר החוץ הרוזן מגרנויל כתשובה למכתבו

ב-5 במרס הועבר העתק של מכתב שנמען אל שר החוץ גרנויל על ידי 'אגודת אחים' וועד שלוחי "הקהילות- בו מדווחים אירועים חדשים, ולחץ לפיטוריו של מושל דמנאת. והוסיפו כי קיבלו מידע מוסמך בדבר נשים יהודיות בדמנאת שכבודן חולל, גברים עונו ורכוש נשדד או נהרס. שר החוץ הורה לשגריר שינקוט בצעדים כדי למנוע מעשים כאלה. במכתב אחר יודיע לנמען את תוצאות החקירה של האנשים על ידי הסולטאן, סיד בובקיר ומר קורקוס, בדבר התנהגותו של מושל דמנאת, והצעדים שננקטו יחד עם השגרירים של צרפת ואיטליה, ליישב את הנושא בדרך ההולמת ביותר לטובתם של היהודים האומללים

מידע מוטעה ומופרז על היחס של המושל ליהודים:

מתברר שהארגונים היהודים 'אגודת אחים' וועד הקהילות וכי״ח בפריס קיבלו מידע בלתי אמין ומופרז בקשר ליחס כלפי יהודי דמנאת, והסבל . כמה גורמים אינטרסנטים בטנג'יר כמו העורכים של העתונים המקומיים, שהיו היועצים למשלחת היהודית בת 13 חברים, שלחו מידע או גרמו לכך שהמשלחת תעביר מידע מוטעה ומופרז, ועודדו את המשלחת בדרישה לפיצויים, אשר נראה כי ציפו שיקבלו על כך גמול. כדי להוכיח את האופי השקרני הדיווחים שנשלחו לאירופה, אתן את הדוגמה הבאה: יהודי ויהודיה מתו כתוצאה מעינויים.

כבודה של שום אשה לא חולל:

כאשר המשלחת היהודית נפגשה עם השגרירים של צרפת ואיטליה ואתי, הציגו את השאלה הבאה: האם נכון שנשים יהודיות חוללו. הם ענו יחדיו שכבודה של שום אשה לא חולל שאשה אחת בשם פריחה בת משה אלבאז, ברחה בעת המהומה כאשר היהודים מצאו מקלט במקום קדוש. היא הוכתה, נזרקה ונפצעה כה קשה עד שנפטרה.

שני יהודים נהרגו:

 יהודי בשם יצחק כהן שנכבל על ידי חיילים אלימים בעת שהיה במקום קדוש ונפטר כתוצאה מהמכות שקיבל, בעת שהתנגד לכבילת רגליו. הברזל חתך ורידים, והוא נפטר מחוסר דם. היה זה מעשה ברוטלי. אבל מוות של שני יהודים אינו עומד בשום יחס למה שקורה ברוסיה ובהונגריה של שחיטה המונית, אכזריות ושוד.

נגד הדרישה לפיטורי המושל של דמנאת:

 אדוני ילמד מהמכתב שלי מתאריך זה על הסיבות מדוע חשבתי שאין זה רצוי להמשיך ולעמוד על הדרישה לפיטורי המושל, בגלל ההתנכלות והשוד של יהודי בשם אביטבול, סוכנו של נתין בריטי. הסיפור של אביטבול נראה בדוי. גם שגרירי צרפת ואיטליה בדעה שפיטוריו של המושל אינו מוצדק, והדבר עלול להזיק לאינטרסים של היהודים.

הדו״ח של סיד בובקיר על הסיבות לפגיעות המושל של דמנאת ביהודים

במכתבו של דרומונד האי לשר החוץ של בריטניה הרוזן מגרנויל ב-26 במרס 1885 הוא מתיהם למכתבו מה-5 בחודש, וזה שנשלח היום. מודיע לו שקיבל מסיד בובקיר, שמונה על ידי הסולטאן לחקור את האשמת המושל על ידי היהודים בדמנאת. מעביר לו העתק הדו״ח לסולטאן וההתכתבות של הוזיר עם מושל דמנאת. הוא כותב: היות ויש לי רק עוזר אחד והדו״ח כולל 40 דפים פוליו בכתב יד, אעביר אותם אליך, רק אם אדרש לכך. אבל אני מצרף תרגום של המסמכים הבאים:_א. מכתב מהוזיר מ-9 במרס 1885 בו הוא מודיע לי כי הסולטאן מבקש שאשפיע על המשלחת היהודית הנמצאת עתה בטנגייר, שתחזור לדמנאת, ויינתנו בטחונות שיתיחסו אליהם בהגינות. ב. תרגום ההוראות שנשלחו על ידי הוזיר לסיד בובקיר בעת שהתמנה על ידי הסולטאן בתור נציגו, והראה כי הסולטאן רוצה לדעת את האמת. ג. תרגום מכתבם של שני הרבנים הראשיים של מראכש, בו מביעים תודתם על שבובקיר נשלח לדמנאת. ד. תרגום מכתב מיהודי ששוחרר מהכלא בדמנאת על ידי סיד בובקיר, ומודים לשגריר איטליה ולכותב. ה. תרגום של הצהרת הסולטאן בדבר היחס כלפי היהודים.

אנסה לתת עתה תמצית הסיפור שסיד בובקיר אסף מהדוחות לסולטאן, לוזיר ולי:

כשהגיע בובקיר לדמנאת נפגש עם המושל ועם הקהילה היהודית. הוא הביא להתפייסות ביניהם, והשיג שחרורם של יהודים שהיו במאסר. המושל קיבל על עצמו לנהוג בצדק כלפי היהודים, לשלם מסים ותשלומים אחרים לממשלה.

הסיבות לסכסוך בין המושל ליהודים- סירובם של הבודסקאים היהודים לספק עורות

מקור הסכסוך בין המושל והיהודים היה כי הבורסקאים היהודים התנגדו לספק לממשל המקומי את העוחף! שנדרשו מהם לפי הנוהג המקובל. היהודים חשבו שהם מוגנים, לכן סירבו לשלם את התשלומים הנדרשים מהם לשומרי הלילה. כשהשומר גילה שאין להם תעודות חסות, החל במעשי אכזריות כלפיהם. נודע למאורים בדמנאת ובמקומות סמוכים שהמושל כבר אינו מעניק הגנה ליהודים, החרים רכוש נייד ונכס־ דלא ניידי, ומספר חנויות נשדדו. היהודים שלחו משלחת לסולטאן כפי שהציע שגריר איטליה, כדי להתלונן על המושל, וכן שלחו משלחת לטנגייר. שני פקידים במעמד רם נשלחו על ידי הסולטאן לדמנאת, כדי לחקור את התלונה, ולהעביר הצהרה שריפית למושל בדבר הזכויות של היהודים. כשהגיע הנציג של הסולטאן לדמנאת, הורשו היהודים לעזוב את המקום הקדוש כדי להאזין להצהרה המלכותית. פרצה מהומה כתוצאה מההאשמה שמספר יהודים הביעו מילות גנאי כלפי המושל. מספר יהודים שעמדו לצידו של המושל, נרגמו על ידי יהודים אחרים, וכמה אבנים נפלו גם על מוסלמים, למרות שלא נזרקו בכוונה זאת. מספר יהודים מצאו מקלט במקום קדוש לאסלאם. אשה וגבר נפטרו כתוצאה מהברוטליות של אנשי המושל. חיילים [כנראה שומרים] יהודים של המושל העידו בפני פקידים שנשלחו על ידי הסולטאן, שאין ליהודים סיבה להתלונן נגד המושל. פקידים אלה קיבלו בודאי שוחד רב מהמושל. מאידך, היה נסיון להביא להבנה בין המושל והקהילה.

חכם יהודי מירושלים האיץ ביהודים להתנגד לסמכות של המושל, והציע לפנות לחברת כי״ח בבקשה להסירו מתפקידו

לסיד בובקיר הוצעו מתנות על ידי הקהילה היהודית ועל ידי המושל, אבל סירב לקבלם, ועזב את דמנאת למראכש לאחר שהתפייס.

העברתי דו״חות אלה לשגריר איטליה אשר מתואם אתי כפי שידוע לך. הוסכם בינינו שנדווח גם למר    Feraudשגריר צרפת. הוא מסר לי שקיבל משלחת מהכי״ח בפריס ומיהודי דמנאת בטנגייר, שביקשו התערבותו. מסרתי לאחרון פרטים על הנושא, וההוראות שקיבלתי ממך. הודעתי לו שמר  Scovassoואני הצענו להיפגש. בפגישה תתבקש משלחת של יהודי דמנאת להיות נוכחת, ולשמוע מה יש להם לומר, ולהמליץ להם ללכת לחצר המלכות בפאם, ומשם לדמנאת תחת שמירתנו ותוך הבטחה מהסולטאן שייעשה להם צדק. שגריר צרפת הנ״ל הציע להשתתף ולשתף פעולה אתנו לשביעות רצוננו. הפגישה התקימה ב- 17 בחודש. המשלחת של יהודי דמנאת בהרכב של שלושה עשר אנשים הסכימה לשמירה לפי הצעתנו, ולא להאזין לאלה שהניעו אותם להציג דרישות בלתי הגיוניות. הוסכם שיבחרו מביניהם דובר, וייאמר למושל שאנשים אלה הם תחת חסותו המיוחדת של הסולטאן, ושל הנציגים הדיפלומטיים של בריטניה, צרפת ואיטליה. תוך הוראה שבשובם ימסרו דו״ח על כל מה שאירע בדמנאת.

מר קורקום נציגו של הסולטאן:

 הוזיר, כפי שניתן להסיק ממכתבו אלי(מכתב זהה הופנה למר סקובסו) הודיע לי שמר קורקוס נבחר על ידי הסולטאן לשוב עם המשלחת היהודית לדמנאת, כדי לעזור לה ליישב את כל הבעיות עם המושל. היות ואנו יודעים כי למר קורקוס יחסים טובים עם המושל, ויש חשש שלא יחתור לצדק, ביקשנו שהסולטאן ימנה שוב את סיד בובקיר לבוא לדמנאת, והוריתי לו לפעול במרץ ובהחלטיות. אני מצרף תרגום מכתב שהופנה על ידי השגרירים של צרפת ואיטליה ושלי לוזיר, שממנו ניתן ללמוד על הצעדים שנקטנו, ומקוה שכבודו יאשרם. במכתב נפרד הודעתי לכבודו מדוע הפסקתי את דרישתי לפיטורי המושל של דמנאת.

נכבדי היהודים הביעו שביעות רצונם מהשליח של הסולטאן לבדיקת המצב בדמנאת

נ. ב. הרב דוד עמאר שנבחר על ידי המשלחת של אנשי דמנאת להיות הדובר בחצר המלכות ובדמנאת, ועוד שני נכבדים יעקב קדוש וראובן אלמאליח הביעו לי תודתם על שביקשתי את הסולטאן לשלוח את סיד בובקיר שוב לדמנאת. כפי שהודיעו לי, יש להם יותר אמון באדם זה מאשר בקורקוס. הם הביעו שביעות רצון על כל מה שנעשה להם.

מצורף תרגום של מכתב שנשלח על ידי הוזיר לסיד בובקיר בו הביע הסולטאן שביעות רצונו ממעשיו.

אליעזר בשן-יהודי דמנאת על פי תעודות חדשות-ברית 30 בעריכת מר אשר כנפו-תשע"א

משה שוקד-שלמה דשן-דור התמורה-שינוי והמשכיות בעולמם של יוצאי צפון אפריקה-קודש וחול בעלייה לרגל למירון

בתום הארוחה החליט לוי, כי הגיע הזמן לחלק יין ובשר למתקבצים ליד הקבר, כמנהגם מדי שנה. הוא נטל בקבוק יין ובקבוק עראק, ואמו נשאה שקית ובה נתחי בשר מבושל. לוי, שצעד בראש הקבוצה, סיפר על מנהג מרוקו לשלוח מאכלים זה לזה בל״ג בעומר ולחלק לעניים מבשר הצאן שנשחט לחג. הערב ירד כשהגענו אל הכניסה האחורית של הקבר. לוי החליט לחלק את המאכל והמשקה בין הקבצנים והחלכאים, שישבו לאורך הקירות החיצוניים והתגודדו ליד הדלת האחורית, מצפים לנדבותיהם של היוצאים מאולם הקבר. הצענו ממזוננו גם לעולי־הרגל שעברו במקום. לוי הציע כוסיות יין או עראק מן הבקבוקים שהחזיק יואש, ואילו אמם חילקה את מנות הבשר. בני ביטון נהגו כאנשים הממלאים את חובתם, ולא ניכרו בהם סימני שמחה או הנאה, כפי שנתבלט בהתנהגותם של בני סבאג בחצר הקבר. אמנם לוי הביע באוזני את שביעות־רצונו על שמאמציהם לחלק את המזון עלו יפה, ולא עוד אלא שהיו אף מבקרים שביקשו ממנו לכבדם במשקה. נראה שיואש הבחין באווירה המדכאת שנבעה מריכוז האביונים, וכן מהצטברות הבוץ והלכלוך בחצר האחורית של הקבר בסוף יום החג. שכן בשעה שאמו ואחיו היו עסוקים בחלוקת המזון והמשקה, העיר לפתע שלדעתו אין זה נאה להבדיל בין יהודי ליהודי, נהנה הוא להתחלק במזונו עם כל היהודים, ובמיוחד עם העניים והסובלים. אין ספק שיואש התכוון להשוות את קבוצתנו לזו של בני סבאג, שבהם צפינו קודם־לכן, כשהם נוטלים חלק במרכז השמחה. בני סבאג כיבדו במשקה את האשכנזים, קבוצת המיוחסים במירון והחליפו ברכות ונשיקות עמם. בעוד בני סבאג היו לבושים

במיטב בגדיהם, ופנו אל הנכבדים שבקהל כאל שווים להם, יצאו בני ביטון בשעת־ערביים, בלי שטרחו להחליף את בגדיהם, ופנו אל המתגודדים בחצר האחורית. לא ניתן היה להעלות על הדעת, כי הקבצנים יסרבו לקבל את המאכל והמשקה המוצעים להם.

בתשע בערב לערך היינו מוכנים לפרוש לשינה, אך עתה התברר ללוי כי יהיה קר מדי לבלות את הלילה במקום שבו בחרנו, שלא היה בו מחסה של ממש מפני הרוח. התחלנו לתור אחר מקום־לינה חדש במורד הגבעה. מצאנו מדורה כבויה וחזרנו וליבינו את האש. משישבנו סביב האש, נהנים מן החמימות שהפיצה, התקרב אלינו אשכנזי זקן, הדור־מראה, עטור זקן ארוך ועוטה קאפוטה ושטריימל, שביקש בענווה את רשותנו להצטרף ולהתחמם ליד המדורה. לוי קיבל את פניו בלבביות רבה והציע לו מאכל ומשקה, אך האורח סירב בנימוס וביקש רק לחם ומים. מתוך ההערות והשאלות המועטות שהפנה אלינו, הסתבר כי אורחנו אשר עבר את שואת אירופה, היה אדם מלומד, בעל ידיעות מרובות, ובעל עין בוחנת בטבעם של בני־אדם. האורח הנעים את זמננו בדברי תורה ובסיפורים על מעשי צדיקים וחכמי קדם. בינתיים גדלה חבורתנו עם הצטרפותו של איש נוסף יוצא מרוקו, שהתקבל גם הוא על־ידי לוי בלבביות ונתכבד באוכל ובמשקה. גם הוא, כיואש ולוי, התייחס בכבוד רב אל האורח האשכנזי, והרבה לשאול שאלות מן התורה וההיסטוריה(כגון ׳כמה זמן עבר מזמן יציאת מצרים ?׳), שעליהן ענה האורח ברצון ובאדיבות. אך איש לא שאל שאלות אישיות הנוגעות לחייו בהווה של האורח האשכנזי. כאשר קם ללכת ביקש ממנו לוי את ברכתו. משמילא בקשה זו, הושיט לו לוי שטר־כסף, וזה נטלו ללא ערעור.

לאחר פרידתו של האורח סיפר לוי עד כמה שמח לפגישה עם החכם האשכנזי, וכי בשנה שעברה נקלע לחברתם חכם תימני, וגם אז זכו לברכתו. דומה שלוי ראה בפגישות אלו קשר עם העל־טבעי. האנשים הללו, שבהזדמנויות אחרות לא היו מעוררים סקרנות מיוחדת, הופיעו לפתע בל״ג בעומר במירון כשליחי ההשגחה. היה זה אפוא סיום מרגש ומבשר טוב ליום ההילולה, יום שסימניו היו אחווה ונדיבות.

הלילה היה קר מאוד ובקושי עצמנו עין. השכם בבוקר יצאנו לדרכנו חזרה לרוממה, אך לא לפני ביקור קצר אחרון בקבר רשב״י ובכמה מן המערות שבסביבתו. בדרכנו עצרנו בחיפה וביקרנו במערת אליהו הנביא. הגענו לרוממה בשעות־הצהריים המוקדמות. בני סבאג, שעזבו גם הם את מירון השכם בבוקר, המשיכו לטבריה כדי לבקר בקבר רבי מאיר בעל הנס, וחזרו לרוממה בשעת־לילה מאוחרת.

משמעות העליות לרגל

ננתח את התנהגות אנשי רוממה במירון משתי נקודות־מבט: האחת מתייחסת להתנהגותן של שתי קבוצות עולי־הרגל, בני ביטון ובני סבאג, כמשקפת תופעה זהה; ואילו השנייה בוחנת את ההבדלים בהתנהגות שתי הקבוצות במעמד דתי זה. נפתח בדיון בתכונות המשותפות לשתי קבוצות עולי־הרגל.

העלייה־לרגל למירון נתנה לאנשי רוממה הזדמנות לפגוש קרובים, ידידים ומכרים (יוצאי אסאמר ומקומות אחרים במרוקו, המפוזרים עתה ברחבי הארץ), שאותם לא ראו זה זמן רב. כאן יכלו גם לשמוע על רבים אחרים, שלא הגיעו למירון. חילופי הדברים נסבו על כל תחומי החיים — האישיים, החברתיים, הכלכליים והמקצועיים. היתה זאת הזדמנות להפגין הישגים, להתחלק בשמחה ולהשתתף בצער על כשלונות ואסונות. לצד חידוש קשרים ישנים, ניתן היה ליצור כאן גם קשרי היכרות וידידות חדשים. העדה המרוקאית בישראל מפוזרת ביישובים רבים ומרוחקים בקרב בני עדות רבות, ואנשיה שרויים בתנאים כלכליים וחברתיים שונים, המקנים להם אפשרויות שונות וגורל שונה. העלייה־לרגל למירון שימשה מעין טקס לליכודם־מחדש של יוצאי אסאמר, ואף של יוצאי מרוקו בכלל.

כינוסה־מחדש של קהילת יוצאי מרוקו היה רק אחת התוצאות הסמויות של העלייה למירון. האירוע זימן גם אפשרות לאנשי רוממה להיפגש ולבוא במגע כשווים אל שווים עם בני קבוצות אחרות בחברה הישראלית. פגישתם של יוצאי מרוקו עם החסידים האשכנזים היתה בחזקת עימות בין שתי קבוצות רחוקות מאוד זו מזו. אף כי שתי הקבוצות נאמנות במידה שווה לערכי היהדות המסורתית, הרי שונות הן זו מזו במנהגיהן ובאורחות־חייהן האישיים והחברתיים. נוכחותם הגדולה והבולטת של יהודי מרוקו במירון היתה שקולה כנגד הקבוצה האשכנזית הקטנה אך בעלת השררה. מרוקאים ואשכנזים, כמו בני קבוצות עדתיות אחרות, התערבבו יחדיו ועמדו זה מול זה כשווים. על רקע של אמונה משותפת, עליצות ונדיבות, נפלו מחסומים תרבותיים וחברתיים. דברי מתייחסים לאווירת השמחה והאחווה ששררה, שעה שבני סבאג התערבו בקרב האשכנזים בחצר הקבר, וכן לאהדה ולכבוד ההדדי שרחשו זה לזה בני ביטון והחכם האשכנזי, בפגישתם ליד המדורה.

אווירת הרגיעה ביחסים ההדדיים של בני רוממה היתה גם היא בעלת משמעות: ההתנהגות הידידותית במירון עמדה בניגוד בולט ליריבותם ברוממה. בכפר היו מנהיגי שתי הקבוצות עזיז סבאג ולוי ביטון יריבים קשים, שנהגו להפגין את טינתם ההדדית ללא מעצורים. זמן לא רב קודם־לכן המריץ לוי את אנשי המושב לתבוע את סילוקו של עזיז מעל חלקת אדמה שאינה בבעלותו, ואשר אותה עיבד ללא רשות. אף־על־פי־כן, במירון נהגו השניים זה בזה בנימוס, ואפילו באורח ידידותי. יואש, אחיו של לוי, אף כי היה אדם נוח לבריות, תמך בדרך־כלל בדעותיו החשדניות של אחיו כלפי אנשים שונים, ובגישתו הבלתי־מתפשרת למדיניות המושב. כאן, מכל מקום, נהג בלבביות רבה בכל אדם, לרבות עזיז. בלא כל סיבה ניכרת לעין סיפר, כי לו ולאביו יש ׳לב לבך, ואין הם נוטרים טינה לבני־אדם. בכך הבדיל את עצמו מאחיו, שהיה יריב נוקשה למתנגדיו. הוא המשיך והביע צער על שהתפרץ בזעם כלפי עזיז, שניסה להרחיב את שטח אדמתו. עתה הסתבר לו כי מתיישבים נוספים ברוממה ובמושבים אחרים מתנהגים באותו אופן, ולכן אין זה הוגן לתקוף ולהאשים את עזיז לבדו.

משה שוקד-שלמה דשן-דור התמורה-שינוי והמשכיות בעולמם של יוצאי צפון אפריקה-קודש וחול בעלייה לרגל למירון- עמ108-105

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי

 

ג. שרידי מנהגים בתאפילאלת שמקורם במנהגי ארץ ישראל

מנהגים אחדים בתאפילאלת, שאינם מצויים בשאר קהילות, תואמים למנהגים מקבילים בארץ ישראל ומושפעים מהם.

  1. דוגמה ראשונה היא שני הפסוקים הנאמרים לפני ׳למנצח בנגינות, שלפני ברכת המזון: ׳ועבדתם את ה׳ אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך והסרתי מחלה מקרבך:

לא תהיה משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא, (שמות בג, כה-כו). ההסבר לתוספת זו על פי אדוני אבי – השלמה של פסוקים מן התורה לפסוקים מן הכתובים ומן הנביאים שבפסוקי ׳אברכה את ה׳ בכל עת׳ הנאמרים לפני ברכת המזון. פסוקים אלה מקבילים במידה רבה לפסוקים דומים הנאמרים לפני ברכת המזון על פי מנהגים קדומים בארץ ישראל: ׳ואכלתם לחמכם לשבע… והסירותי מחלה מקרבך לא יהיה משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא,, ואחר כך ׳למנצח בנגינות, ו׳אברכה׳(ראה גליס, מנהגי ארץ ישראל, עט׳ עט סעיף ח).

  1. כיוצא בזה המנהג לומר לפני שתיית יין ושכר ׳שִׂמְחָתֶךְ, שמחתכם כולכם…, במקום הנוסח המקובל ׳לחיים,. מקורו במנהגי ארץ ישראל: ׳כששותין במסיבה אומר השותה להמסובין ׳בשמחתכם, המקביל למנהג אשכנז, שהשותה אומר ״לחיים,״. הטעם לנוסח ׳לשמחתכם׳ משום שהיין נועד לנחם אבלים: ׳תנו שכר לאובד ויין למרי נפש, (משלי לא, ו). לפיכך אומרים ׳לשמחתכם׳ ולא ׳לניחום,, ומכאן הפנייה בתאפילאלת איש לרעהו בסעודת שבת או חג או בסעודת מצווה להרים את הכוס ולומר ׳שמחתך אַבַבַא־סִי׳(לחיים מר משה), ׳שמחתך אבא־יגו׳(לחיים מר יעקב), ׳שמחתכם כולכם, (לחיי כולכם).
  2. גם המנהג הפילאלי לא לאכול בשר יונים ותרנגולים בפסח מקורו במנהגי ארץ ישראל.
  3. גם המנהג לא להזמין את העולה לתורה בשמו תואם את מנהגי ארץ ישראל.
  4. דיני ירושה נקבעים על פי התורה ולא על פי תקנות מרוקו, דוגמת ירושת הבעל את אשתו.

ד. מנהגי פשרה ייחודיים, כגון הייבום

יש מנהגים שכנראה נוצרו כפשרה בין עבר להווה, כמו מנהג הייבום. מנהג הייבום כמלוא מובנו פשט בכל קהילות מרוקו, וכל הניסיונות להחליפו בחליצה בהשפעת הרבנות הראשית לישראל סמוך להקמת המדינה בישראל לא צלחו. מנהג הייבום נשאר על כנו בכל קהילות מרוקו, ולא החליצה. בעניין זה מעניין מנהג כל קהילות תאפילאלת הידוע לנו במאת השנים האחרונות. אמנם נוהג החליצה לא פעל, אך גם לא מנהג הייבום המלא. בכל קהילות תאפילאלת הייבום נעשה באופן ארעי וסמלי בלבד. היבם נשא את יבמתו, אבל רק לימים אחדים, עד שבוע, שבהם וידא בית הדין המקומי שהיבם קיים את המצווה על ידי קיום יחסי אישות מלאים, ואז שחרר את יבמתו. נראה שמנהג זה חדש יחסית ונוצר בתקופה שבה רכשה לה כנראה האישה מעמד והביעה את אי רצונה לחיות עם צרתה. שטרי הייבום מתאפילאלת הם כשטרי הייבום של שאר קהילות, ואין בהם כל רמז לייבום הארעי. מנהג הייבום הארעי אינו ידוע לנו בשום קהילה בעולם, והוא מנהג חדשני וייחודי לקהילות תאפילאלת בלבד.

ה. חידושי מנהגים על ידי חכמי אביחצידא בהשפעת חקבלח, החל מר׳ יעקב אביחצירא בתוף המאה התשע עשרה

מנהגים נוספים בדרום תאפילאלת הם חדשים יחסית ונתקנו בהשפעת הקבלה, בעיקר במעגל התפילה, ואפשר לשער את התחלתם בתקופת ר' יעקב אביחצירא (1808- 1880) וצאצאיו, כמו אי אמירת ׳יגדל׳ בשבת ובחג, אי אמירת פיוטים לפני ׳ברוך שאמר׳ וחומרות ימי הספירה הנמשכות עד לערב שבועות: איסור תספורת, הימנעות מקיום אירועי שמחה, הימנעות מלבישת בגדים חדשים ומברכת ׳שהחיינו׳. מנהגים אלה ברובם נתחדשו בהשפעת ׳שער הכוונות׳ של האר׳׳י על ידי חכמי אביחצירא, החל מר׳ יעקב אביחצירא והמשכם על ידי בניו, במיוחד ר׳ מסעוד ור׳ יצחק, שהחלו לסגל אותם ולנהוג על פיהם, הם ותלמידיהם. המנהגים שנוצרו בהשפעת הקבלה מהווים מעין מהפכה בהוויי התפילה והקהילה. הם מוחקים מנהגים עתיקים הקשורים בהוויי התפילה, כמשתקף מכמה כתבי יד שבהם משולבים פיוטים לפני ׳נשמת׳ ולפני ׳יוצר׳ ויוצרים אווירה של יתר כובד ראש ויתר חומרות.

ו. מנהגים הנושאים אופי של תקנות בלבליות משנת תש״ח/1945 ובאים על חשבון מנהגים ותיקים

יש מנהגים חדשים בדרום תאפילאלת שאנו יכולים לתחם את התחלתם, אלה המנהגים שנתחדשו או נתעדכנו לפני למעלה משבעים שנה, בסביבות תש״ה. הכוונה לתקנות החדשות שנתקנו על ידי ועד הקהילה בארפוד בתש׳׳ה בשיתוף הרבנות המקומית, בתקופתו של ר׳ יצחק אביחצירא. אלה הן תקנות כלכליות שתכליתן לצמצם את הוצאות המשפחה על אירועי שמחות ולהפחית את הנטל הכלכלי של המשפחה הממוצעת. דוגמה לכך היא איחוד אירוע בר מצווה לציצית עם בר מצווה לתפילין לאירוע אחד. מנהג זה הוא אפוא מנהג חדש בקהילה. עד שנת תש״ה נהגו לעשות אירוע נפרד לציצית, בגיל 10-9, ואירוע נפרד לתפילין, בגיל 13, כאשר לכל אירוע סעודה ייחודית, דרושים ופיוטים מתאימים. האירוע הכפול הוא קדום, והאירוע המאוחד חדש. כך גם לגבי מסלול החתונה שכלל לפנים אירועים ושבתות רבים וקוצר על ידי ועד הקהילה. מנהגים חדשים אלה בעצם מוחקים מנהגים עתיקים שורשיים ובאים על חשבונם.

גם תקנות אחרות שאינן בעלות אופי כלכלי נוכל לתחם את חידושן, דוגמת שטר כתובה מן הדגם החדש השונה מן הדגם הישן הקצר בנוסחו והדל בפרטיו. השטר הישן אין בו כל סכומי כסף נקובים ותנאי כתובה, והוא חסר חתימות וחותמות.

כל השטרות שנעשו בכל קהילות דרום תאפילאלת עד תש״ט נושאים את הנוסח ׳כאן מתא סג׳למאסא דיתבא על נהר זיז' והנה החל מתש״י כל יישוב מתואר בשמו הייחודי, כמו ׳כאן מתא ארפוד', ובלי אזכור של הנהר זיז. ההסבר נעוץ בהתייבשות הנהר ובצורך לציון מקום החופה המדויק על ידי שם היישוב.

ז. מנהגים חדשים בהשפעת הרבנות במרוקו מתשט״ו

אזור תאפילאת התנהג בראשונה כאוטונומיה רוחנית והלכתית עצמאית. החל מתקופת הפרוטקטורט הצרפתי זכתה הרבנות במרוקו בשלבים למעמד שיפוטי מצד השלטונות, תחילה הצרפתיים ואחריהם המוסלמיים. מעמד זה התבטא גם בתקציב שחייב תשלום משכורות לדיינים ולאבות בתי הדין מטעם השלטונות, בדומה למערכת המשפט האזרחית. חכמי אביחצירא, שלפנים פעלו מכוח מעמד שושלת היוחסין, נתבקשו להצטרף למועצת הרבנות ברבאט ולקבל עליהם את הזכויות של קבלת משכורת ממשלתית אך גם את החובות, כגון עמידה בבחינה לקבל הסמכה ודיווח על פעילותם. מצב זה התחיל בשלבים, החל מתש״י, וחייב מעתה גם את כפיפות הרבנות בארפוד למועצת הרבנות ולתקנותיה, כמו שינוי נוסח הכתובה הקדום לדגם שטר הכתובה החדש המפורט הכולל סכומים וחתימות ועוד, הדומה מעתה לשטרי הכתובה בשאר ערי מרוקו. כך נעלם צביונו הישן הייחודי הקצר של שטר הכתובה לטובת נוסח השטר האחיד.

ח. מנהגים התואמים לפסקי הרמ״א

יש מנהגים בתאפילאלת שאינם תואמים לפסקי מרן, מחבר השלחן ערוך, אלא לפסיקת הרמ׳׳א. מדובר בדרך כלל במנהגים מחמירים, כגון חומרות של איסור אכילת אורז וקטניות יבשות בפסח; סימון הבחנתי של שלוש המצות בליל הסדר, חומרות מנהגי האבל של ימי בין המצרים המתחילים מי״ז בתמוז: איסור תספורת, הימנעות מעריכת שמחות של אירוסין ונישואין ומברכת ׳שהחיינו׳; חומרות הקשורות לתפילה, כגון עמידה בחזרת הש״ץ ובעשרת הדיברות, קריאת הלל בראש חודש בברכה, אמירת קדיש שלם אחרי ׳עלינו לשבח, וכיו״ב, וחומרות הקשורות באיסור והיתר של אבן העזר, כמו הלכות נידה. קשה להכריע האם מנהגים אלה נקבעו לכתחילה על פי פסקי הרמ״א, או שמדובר במנהגים קדומים שנמצאו בדיעבד תואמים לפסקי הרמ״א.

ט. מנהגים ייחודיים בקהילות דרום תאפילאלת השונים ממנהגי שאר קהילות מרוקו

מנהגים רבים ייחודיים לקהילות תאפילאלת ושונים מאלה של שאר קהילות המרכז במרוקו, הן במעגל התפילה והשנה והן במעגל האדם. הם יסוכמו בהמשך. להלן אחדים מהם הקשורים במעגל התפילה והשנה: אי אמירת ׳פתח אליהו, לפני התפילה; אי אמירת ׳יגדל אלהים חי, בשבת לפני ׳ברוך שאמר,; אי אמירת ׳ברכי נפשי, בליל שבת ראש חודש; אי הדלקת נר חנוכה בבית הכנסת; אמירת ׳נקדישך׳ על ידי החזן בלבד; אמירת קדיש ׳יהא שלמא׳ אחרי ׳עלינו לשבח, בכל התפילות; אמירת ׳בית יעקב, ושיר של יום בראש חודש, בחנוכה ובפורים, ועוד.

סיכום

כמה ממנהגי תאפילאלת ייחודיים הם בהשוואה לשאר קהילות מרוקו. אין הם נשענים על מקור אחד או על אסכולה אחת בלבד, אלא מקורות השראתם שונים ומגוונים, כמפורט להלן.

מנהגים אחדים הם בהשפעת נוסח התושבים בפאס שלא נותרו להם כמעט שרידים בקהילות אחרות במעגל התפילה, כמו אמירת הצ׳היר בפסח, או אמירת הפיוט ׳מי כמוך ואין כמוך, בפורים, ועוד.

מנהגים פילאליים קדומים במעגל האדם לא נותרו להם שרידים בקהילות אחרות, כמו אירוע חופת הנעורים. המנהגים החדשים יחסית, מאמצע המאה העשרים, נוצרו מנסיבות כלכליות, כמו איחוד שני האירועים של בר מצווה לאירוע אחד מטעמי חיסכון או קיצור המסלול של החתונה. אלה הם מנהגים שנוסדו על ידי תקנות הוועד, בסביבות שנת תש״ה. מנהגים אחרים הם ממסדיים, תוצאת ההשפעה של הרבנות הראשית במרוקו על קהילות תאפילאלת, לאחר שנהנו מאוטונומיה עצמאית עד תש״י.

מנהג הייבום הארעי בתאפילאלת מיוחד הוא במינו בעולם היהודי בכלל, והוא מעין מנהג חדש בלעדי לכל קהילות תאפילאלת.

הקבלה שנחשפו אליה חכמי אביחצירא, ובראשם ר' יעקב (1880-1808), שחלק מספריו הם קבליים כמו ׳מעגלי צדק,, ׳בגדי השרד,, ׳פתוחי חותם, ועוד, נותנת אותותיה על מנהגי התפילה והשנה, בדרום תאפילאלת כמו אי אמירת פיוטים בתפילה, חומרות ספירת העומר הנמשכות עד לשבועות ועוד.

כמה ממנהגי תאפילאלת תואמים את מנהגי הרמ״א, כמו איסור אכילת אורז וקטניות בפסח או מנהגי האבל המחמירים של ימי בין המצרים.

מכאן שאי אפשר להצביע על גורם השפעה ראשי על המנהגים. ניקח לדוגמה את שער הכוונות לאריז״ל. מנהגים שונים ממנו חדרו לתאפילאלת ועיצבו את ההוויי של התפילה ושל חיי הקהילה והמשפחה, הן בימי הפסח, הן בימי ספירת העומר והן בימי האבל על הנפטר, אבל יש מנהגים שלא חדרו. על פי האריז״ל, אין לומר כל מזמור לפני ערבית של חול ושל מוצאי שבת, כמו כן אין לומר ׳יגדל אלהים חי׳ בתפילה, ויש לומר את ׳נקדישך׳ בקול עם החזן. במציאות אין אומרים בתאפילאלת מזמורים לפני ערבית של חול מחד גיסא, אבל אומרים ׳אלפא ביתא׳ וט״ו שיר למעלות לפני תפילת מוצאי שבת; אין אומרים ׳יגדל אלהים חי׳ בשבת אבל ׳נקדישך׳ רק החזן אומר, על פי השלחן ערוך ולא על פי האריז״ל.

אם יש איזו מגמה משותפת לכלל מנהגי תאפילאלת היא ההימשכות אחרי החומרות הנוטות להלכה או לקבלה. דוגמאות לחומרות הלכתיות הן אלו התואמות לפסקי הרמ״א, כגון מנהגי האבל המחמירים של ימי בין המצרים החל מי״ז בתמוז באיסור תספורת, אירוסין ונישואין וברכת ׳שהחיינו׳, או המנהגים המחמירים באי אכילת אורז וקטניות יבשות בפסח. עליהן יש להוסיף גם מנהגים מקומיים מחמירים, כגון איסור אכילת בשר יונים, סוכר ותה בפסח וההקפדה על מצה שמורה בכל ימי הפסח ולא רק בליל הסדר. דוגמאות לחומרות המושפעות מן הקבלה הן ההימנעות מהפסק בתפילה, כולל בשבתות, מועדים וימים נוראים, החומרות הנוהגות בין פסח לעצרת הכוללות איסור תספורת, אירוסין ונישואין ואף ברכת ׳שהחיינו׳; הקפדה מרובה על הפרדה בין נשים וגברים הן בשוק והן באירועי שמחות, הימנעות של נוכחות נשים בהלוויות, בתפילות בבית הכנסת ובתהלוכות של שמחה כגון חופה, הכנסת ספר תורה ועוד.

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי-עמ' 21-17

הספרייה הפרטית של אלי פילו-מחקרי מערב ומזרח-אסופת מחקרים מוגשת לפרופ' הרב משה עמאר

מחקרי מערב ומזרח

אסופת מחקרים מוגשת לפרופ׳ הרב משה עמאר

עורכים

משה בר־אשר, אלימלך וסטרייך, שמעון שרביט

גב הספר:

הקובץ מציע שורה של מאמרים בתחומי המחקר השונים שיל יהדות המערב (המגרב המוסלמי) והמזרח – הלכה והגות, היסטוריה וספרות, לשון ועולמן של קהילות.

נוטלים חלק בקובץ מלומדים הרבה שבאו לכבד את החכם החשוב, חוקרה המובהק של הפזורה המגרבית, פרופ׳ הרב משה עמאר. הוא העשיר את עולם המחקר ואת עולם בית המדרש בישיבות בפרסומיו הרבים, כמהדיר את תורתם של עשרות חכמים מהמגרב ומהמזרח. אין מי שעוסק ביצירה של חכמי צפון אפריקה שאינו נדרש לחיבוריו הרבים של הרב משה עמאר. קובץ זה הוא מנחת ידידות לחכם החשוב המוגש לו על ידי עמיתיו וחבריו מתוך הוקרה מרובה למפעלותיו הרבים.

יאריך ה׳ ימיו בטוב ושנותיו בנעימים ויזכה להוסיף להעשיר את עולם המחקר בחיבוריו החשובים והמלומדים.

עם הספר

קובץ המחקרים המוגש בזה יוצא לכבודו של חברנו המלומד פרופ׳ רבי משה עמאר, איש המכללה האקדמית באשקלון. אכן נמשכה הכנתו של הקובץ מעבר לזמן שתוכנן, בשל סיבות שאינן תלויות בנו. והעיקר אנו שמחים מאוד שאנו באים לברך על המוגמר ולהביא תשורה שכולה תורה ומדע למכובדנו רבי משה, רב הפעלים ורב ההישגים.

תודתנו נתונה בזה לכל השותפים בהופעת הקובץ והמה רבים וחשובים. ראש לכול אנו מודים לכותבי המאמרים. כולם נענו בחפץ לב לפנייתנו וכתבו מאמרים בתחומים הקרובים לתחומי עיסוקו של רבי משה.

יבורך ״מרכז דהאן״ באוניברסיטת בר־אילן והעומד בראשו ד״ר שמעון אוחיון ומזכירתו הפעילה, גב׳ אורה קובלקובסקי. ד״ר אוחיון יזם וארגן יום עיון למופת לכבוד פרופ׳ עמאר, שהתקיים באוניברסיטת בר־אילן, שהיה ביתו האקדמי של רבי משה, בי״ז באדר שני תשס״ח (24 במארס 2008). נשאו בו הרצאות שנים עשר מלומדים בנוכחות קהל שומעים רב ובכללם מי שהיו אז נשיא האוניברסיטה, פרופ׳ משה קוה והרקטור פרופ׳ יוסף מניס ועמם הראשון לציון הרב שלמה משה עמאר. ואף זאת, במרכז דהאן התנהלה עבודת התיאום של הקשרים עם כותבי המאמרים בעבודה מתמדת ושקודה של מזכירת המרכז.

ועל כולם יבורכו ראשי המכללה האקדמית באשקלון, פרופ׳ שמעון שרביט, הרקטור, ופינחס חליוה, המנכ״ל. המכללה היא שמימנה את הפקת הספר מתוך הוקרה לפרופ׳ עמאר הנמנה עם המרצים בה.

תודתנו נתונה לעובדי ״מוסד ביאליק״ ששקדו באמונה על הפקת הספר, הגב׳ אורית ורטהים־אלירז, המופקדת על פרסומי הספרים והגב׳ חגית גאון שטיפלה בהפקת הספר במסירות ובכישרון.

י״ד באייר תשע״ח העורכים

מחקרי מערב ומזרח-אסופת מחקרים מוגשת לפרופ' הרב משה עמאר-השתמדותו של יצחק אלחרר במוגאדור ב-1932יוסף שטרית.

ב. מסמל ב – תחקיר בית הדין ופסק הדין

במסמך משוחזר בעברית הדיון שהתקיים בבית הדין הרבני ב־17 במאי 1932 בנוכחותו ובהשתתפותו של יצחק אלחראר לצד אשתו מזל, ורשומים עיקרי הדברים שהשמיעו הצדדים. האישה חוזרת על תביעתה לתשלום הכתובה והמזונות לילדיהם ולקבלת גט כשר, ובית הדין מצדיק את תביעתה ואף אוסר על הבעל להיכנס לביתו. הבעל טוען בתוקפנות שלא ייענה לתביעות אשתו משום שהוא רוצה שהיא תצטרף אליו עם ילדיהם לחייו החדשים כמוסלמי. הוא אף מצהיר שיפסיק להעניק לה את הקצבה שנתן לה עד כה.

11 אייר 5692 17/5/32

ירדו לדין האיש יצחק לחראר ן׳ הדאן (תוספת מעל השורה: די משממי ישמו עבדאללא בן מוחמד [המכונה בשמו עבד אללה בן מוחמד]) ואשתו מזל בת אהרן הכהן שהזמינתו לדין כרשום בקובלנא מפני שהוא המיר דתו וכו', ולכן מבקשת שיפטרנה בג״ך [בגט כשר] ויפרע לה סכי כתובתה; גם יתן לה מזונות הבנים  שי״ל [שיש לה] ממנו וכו'. והוא השיב בזה״ל [בזה הלשון]: האדי מראתי ואנא ראגלהא, מא מתלקסי, ומוזוד נכ׳דם עלא אולאדי חתא נמות, וסי כתובה מא נכ׳ללצהא. לאיין אנא כא נרזא מאזאל יתבעוני ויכונו מסלמין פחאלי, בחוללאהי מעא קוואתיה.

ועלא למזונות כא יואזב וקאל בזה״ל [בזה הלשון]: מן קבל ליום כונת כא נעטי 15 פ׳ראנק׳ פ׳ננהאר, וליום מא נעטי ואלו, ג׳יר אידא נדכ׳ל לדארי; דאבא די קולתו חראם נדכ׳ל לדארי מא נעטי סאי, לאיין אנא מא כא נקבל האד אססרע.

תרגום

אישה זו היא אשתי ואני בעלה, אינני מגרשה, ואני מוכן ומזומן לעבוד למען ילדי עד יום מותי, ולא אשלם כל כתובה, שכן אני עדיין מקווה שהם יבואו אתי ויהיו מוסלמים על פי כוח האל ועוצמתו.

בעניין המזונות הוא השיב בזה הלשון: עד כה נתתי חמישה־עשר פרנק ליום, וכעת לא אוסיף לתת כלום, אלא אם אחזור לביתי; מכיוון שאמרתם שאסור לי להיכנס לביתי לא אתן מאומה, שכן אינני מקבל פסק דין זה.

ג. מסמד ג – פסק דין מם׳ 189 כפי שנרשם בפנקס בית הדין הרבני

מתוך ׳חוברת המשפטים׳ של בית הדין הרבני במוגאדור הנמצאת בארכיון המרכזי של העם היהודי בירושלים, עמ׳ 137-136 (על פי מיקרופילם של הפנקס).

 כאן מובא פסק הדין בהרחבה כמו שנרשם בפנקס פסקי הדין של הקהילה, שנקרא ׳חוברת המשפטים׳. הטקסט מסכם את הטענות של שני בני הזוג מתוך ציון שמותיהם המלאים ומתוך הדגשת טענותיה ותביעותיה של האישה. מדבריו של הנתבע פסק הדין מצטט ממקורם הערבי את הצהרת האמונה שלו ואת רצונו לאסלם את בני ביתו, שעה שטענות האישה מסוכמות כולן בעברית. הדגשה זו של אמירות הבעל באה להצביע על חומרת מעשיו ועל כך שאין ספק בהחלטתו ובכוונותיו, והיא משמשת חיזוק לפסק הדין שניתן לטובת התובעת. בחלקו השני מובאים כנדרש המקורות ההלכתיים שעל פיהם ניתן פסק הדין והשיקולים שהביאו לפסיקה זו, ובמיוחד הצהרותיו התקיפות של הבעל וסירובו לקבל את החלטת בית הדין בעניינו. להוצאתו לפועל של פסק הדין תוגש בקשה לאנשי השלטון(׳השררה, יר״ה׳) כדי לאכוף על העבריין את מילוי החובות שהוטלו עליו.

ירדו לפני[נו] לדין מזל בת הר׳ [האדון רבי] אהרן הכהן ע״פ [על פי] הקובלנא נו[מרו] 1386 עם בעלה העובר על דת ושמו יצחק בן הדאן אלחראר, וטוענת בפניו והוא שותק, שבזמן שהיה עדיין בשם יהודי יכונה העבירה על דת יהודית:

שפעם אחת בליל שב׳׳ק [שבת קודש] עשה עצמו כאלו חולה וגונח מלבו והכריחה עד שחיללה שבת, שהבעירה אש וחממה לו חמין. ובאותה שעה כסתה קלונו באמרה אולי יחזור ברוחו, ועכשיו כיון שנהיה לאיש נכרי והמיר דתו בדת אחרת בפומבי אינה רוצה עוד בקיומו; ובכן תובעת שיפרע לה כל סכי כתו[בתה] ויגרשנה כדמו״י [כדת משה וישראל] בג׳׳ב [בגט כשר]. עוד תובעת ממנו לתת לה מזונותיה כפי שומת הבקיאים עד עת שיפטור אותה בג״ך [בגט כשר]. עוד תובעת ממנו לזון את בניה שי״ל [שיש לה] ממנו שהם ארבע בנות. והוא השיב שלא יגרש אותה ותשאר נשואה עמו כמו שהיתה מקודם, והוא יזון ויפרנס אותה ואת בנותיה עד יום מותו, ואת סכי הכתו[בה] לא יפרע לה. ואמר לפני[נו] בלשון זה: ׳אנא כא נרזא מאזאל נרדהום כולהום מסלמין בחולאיה [בחוול־לאה] מעא קוואתיה׳ [אני עדיין מקווה להפוך את כולם למוסלמים, בכוחו של אלאה ועוצמתו]. ועל תביעת המזונות שלה היא ובניה השיב שמקודם ע[ד] עתה היה נותן להם שלשה דורו בכל יום, ועתה אם היא רוצה לבוא אצלה לביתה יתן להם, ואם אסור להיות עמה לא יתן להם כלום.

נענו מן הדין שכופין אותו לפרוע בידה סכי כתו[בתה] עספ״א [עד סוף פרוטה אחרונה]. גם כופין אותו ליתן לה גט, וכ״ש [כמו שכתב] הבי׳ [הבית יוסף] בשם הא״ח [האורח חיים] סי׳ קל״ד, הביא דבריו מור״ם [מורנו ר׳ משה, היינו הרמ״א, ר׳ משה איסרליש] בהגה [בהגהות על השולחן ערוך] סי׳ קנ״ד שם, בשם י״א קמ״א. והגם שסיים מור׳׳ם וכת[ב] דיש חולקי[ם] ואומרים דאין כופין וכו', הנה בנד׳׳ד [בנדון דנן] אפי[לו] יש חולקי[ם], מודים שכופין אותו, שהרי הכשילה בחילול שבת אפי[לו] ביהדותו, ופי׳ [ופועל יוצא?] בגיותו, מחזיק פיהו מלא באומרו, שמצפה ומיחל בוא עתו להחזירם כולם היא ובניה לדת אחרת. ולזה ודאי שדינה הוא שכופין אותו להוציאה ולפוטרה בגט כשר. גם לענין המזו[נות] דינה הוא שיתן להם מזונות היא וארבע בנותיו כפי שומת הבקיאים ששמו להם כבר הבקיאים אשר ניקבו בשמות בהמכתב ששלחנו כבר ליד המושל י״ה. ואשימה קנצי למלין שכופין אותו ע״פ [על פי] השררה י״ה [ירום הודה] לפטור האשה בג״ך [בגט כשר] ולפרוע בידה כל סכי כתובתה במושלם. גם מחוייב לתת לה ולבנותי[ה] הנז[כרות] מזו[נותיהן] כפי שומת הבקיאים כנ״ל. זהו מה שנענו מן הדין. והי״ז [והיה זה] ביום י״א לחדש אייר ש[נת] התרצ״ב ליצ[ירה], מתאים 17 לחדש מאי ש[נת] 1932, פה אצוירה יע״א [יכוננה עליון, אמן]. וקים ע״ה [עבד ה׳] אברהם בן סוסאן, דוד כנאפו ס״ט [סיפה טב] בן ה״ה [הגאון הרב] כמוהר״ר [כבוד מורנו הרב רבי] יכי׳׳ן [יוסף כנאפו] זלה״ה [זכרו לחיי העולם הבא], הצעיר משה סמחון הי״ו [ה׳ יחייהו וישמרהו].

חותמות: ע״ה [עבד ה׳] אברהם ן׳ סוסאן ס״ט [סיפה טב] ראב״ד [ראש אב בית דין] דעי״ת [דעיר תהילה] אצוירא יע״א [יכוננה עליון, ^]Abraham Bensoussan Président du Tribunal Rabbinique de Mogador

חותם בית דין הצדק בעו״בי [בעיר ואם בישראל] אצוירא יע״א [יכוננה עליון אמן] Tribunal Rabbinique Mogador

מחקרי מערב ומזרח-אסופת מחקרים מוגשת לפרופ' הרב משה עמאר-השתמדותו של יצחק אלחרר במוגאדור ב-1932יוסף שטרית. עמ' 425-423

עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"

 

פרק ראשון: גלות, גאולה וארץ ישראל בקבלת רבי משה קורדוברו ובקבלת

האר"י

תורת הקבלה של רבי משה קורדוברו

רבי משה קורדוברו נולד בשנת רפ"ב (1522), שלושים שנה לאחר גירוש ספרד, אולם מקום לידתו ותאריך בואו לצפת אינם ידועים. הוא נפטר בצפת בשנת ש" (1570), ומשמו אפשר לשער שמוצא משפחתו היה קורדובה שבספרד. הוא היה תלמידו בהלכה של רבי יוסף קארו, וכשהיה בן עשרים התעורר רבי משה קורדוברו ללימודי קבלה אצל גיסו, רבי שלמה אלקבץ: "בראותי ימי הילדות חלפו עברו למו ברודפי כל תאווה ויכלו באפס תקווה, ויהי בהגיעני קוני אל שנת העשרים ]…[ ואשמע קול מדבר עיר וקדיש מן שמיא נחית מורי ורבי המקובל האלוה החכם השלם ה"ר שלמה אלקבץ".

לפני בואו של האר"י לצפת היו תלמידיו של רבי משה קורדוברו רבי חיים ויטאל, רבי אליהו וידאש, מחבר הספר "ראשית חכמה, "רבי אברהם גאלנטי, מחבר "ירח יקר", ורבי מנחם עמנואל מפאנו, בעל "פלח הרימון", פירוש על "פרדס רימונים". תלמידים אחרים, ובהם האר"י, למדו את תורתו בתיווך כתביו.

רבי משה קורדוברו הניח אחריו כמה וכמה ספרים. אחד מהם הוא "אילימה רבתי", שעניינו ביאורים בקבלה ושמו נקרא על שם הפסוק "וַיָבֹּאוּ אֵּילִּמָה וְשָם שְתֵּים עשְרֵּה עֵּינֹּת מַיִּם וְשִּבְעִּים תְמָרִּים וַיַחֲנוּ שָם עַל הַמָיִּם"(שמות טו, כז(. הספר ערוך בשנים עשר חלקים הנקראים "עיינות", וכל אחד מהם מכיל שישה פרקים גדולים ששמם "תמרים. "זוהי יצירה הגותית שמסכמת בבהירות רבה את שיטתו בתורת האלוהות.

בספרו "שיעור קומה", מבוא לפירוש האידרות בספר הזוהר, עסק רבי משה קורדוברו בביאור כל השמות והמושגים באידרות, ושם דגש על הרחקת ההגשמה בתורת הקבלה . הספר "אור יקר" הוא פירוש על חלקי הזוהר השונים: "אחרי שהתעמק רמ"ק במשך כמה שנים בספרים הקלאסיים של הקבלה, הזהר, תיקונים וספר יצירה, חיבר פירוש גדול ומקיף לספרים אלה שקראו בשם "אור יקר'".  "תומר דבורה" הוא ספר מוסר ואחד מ"שבעים תמרים" שחיבר המחבר כדי ללמד את האדם להגיע לדרגת החיבור והדבקות.

"אור נערב" הוא קונטרס שנחלק לשבעה חלקים ועוסק במעלת לימוד הקבלה, ובספר "פרדס רימונים" הביא רבי משה קורדוברו את עיקרי השקפותיו בקבלה. הספר כולל שלושים ושניים שערים, והמספר הזה מזכיר את ל"ב נתיבות החוכמה המופיעות בספר יצירה. הספר השפיע מאוד על עולם הקבלה, כי עד אז לא היה ספר שהסביר בשיטתיות ובפירוט את החשיבה הקבלית, ומסופר שרבי מנחם עמנואל מפאנו נתן אלף זהובים לאלמנתו של רבי משה קורדוברו כדי שתאשר לו להוציא לאור את הספר.

עוד כתב רבי משה קורדוברו את "תפילה למשה",פירוש על התפילה, ואת "ספר גירושין", חידושים שנתגלו לו כשהיה מתבודד מחוץ לביתו. ב"ספר גירושין" מספר המחבר על חוויות אקסטטיות שזכו להן המקובלים בשדות, שכן מוטיב מרכזי בהתנהגותו הקבלית היו טקסי הגירושין שעשה עם תלמידיו והתפילות בקברי הצדיקים ובקבר רשב"י, המייצגים את השכינה המגורשת בגלות ואת הצדיקים המקובלים שנמצאים עם השכינה בגלותה.

שיטתו הקבלית של רא"א

לדעת זק, על השיטה הקבלית של רבי משה קורדברו השפיעו בעיקר שני הזרמים העיקריים של הקבלה: הקבלה התאוסופית-תאורגית – ובייחוד זו של ספרות הזוהר – שרישומה ניכר בכל דף ודף מחיבוריו, והקבלה האקסטטית של אבולעפיה, שאת הפרקטיקות שלה אימץ, כפי שהראה אידל. בתפיסתו את תפקיד המקובל ראה את עצמו רבי משה קורדוברו כמי שמנסה להשפיע על העולמות העליונים כדי להוריד שפע ותיקון מתוך תחושת משיחיות: הוא חי חיים אינטנסיביים של מקובל שהפולחן הקבלי מעסיק אותו ולכן הוא מחפש דרכים להשפיע על העולמות העליונים ולגרום משיכת שפע מהם אל העולם הזה, וכן מבקש להזדהות עם גיבוריו מתוך תחושה משיחית עזה.

רבי משה קורדוברו אימץ את גישת הרמב"ן לתפיסת הצמצום, ולפיה תהליך ההאצלה הוא תהליך של גילוי המלווה בכיסוי, ושיעור השפע האלוהי, המתפשט מן האין-סוף וזורם ממנו כלפי חוץ, הולך ומצטמצם בתהליך ההאצלה של הספירות. לתפיסתו, אור אין-סוף מילא בתחילה את כל החלל, וכדי לברוא את הנבראים ולהיטיב עימם צמצם את עצמו והקצה מקום לנמצאים כדי שיוכלו לפעול. בכך החלה להתאפשר מציאות שבה האלוהות מקיפה את המקום שהוגבל ונגדר למען הנבראים, שכן מטרת הצמצום היא התאמת מידת השפע מלמעלה למידת כוח הקליטה של הנמצאים למטה.

זק פורטת בדקדוק את עיקרי תורתו של רבי משה קורדוברו. היא כותבת כי לתפיסתו מקורם של החומר ושל הקליפה הפועלים בעולם הזה אינו מחוץ לאלוהות; הם אינם פועלים בכוח רע עצמאי אלא מקורם בקדושה העליונה עצמה, ותהליך ההיווצרות שלהם הוא תהליך של היפרדות של הרע מן הטוב באמצעות תהליך הקשור בהשתלשלות הספירות. רבי משה קורדוברו מתייחס לקליפות כאל ישויות תבוניות ומאורגנות שמטרתן הכשלת האדם או אפילו הכשלת מעשה הבריאה של האל. המונח "קליפה" מבטא את המוגבלות של הרע ואת היותו טפל לטוב, אולם הרע גם מאפשר את חופש הבחירה ואת השכר והעונש. הקליפה היא צורך של הקדושה, והיא חיונית משום שהיא שומרת את הקדושה; הקליפות הן כוח הרתעה מפני הפגיעה בקדושה.

הקליפה, שהיא שליח של כוחות הדין, מייסרת את הסכלים ואת החוטאים, היראים מן הייסורין ומן המוות, וכדי להביא את בני האדם לתיקון האלוהות יש צורך בהתעוררות האדם אל הטוב ודחיית הרע, לעוררם לסייע לאלוהות באמצעות לימוד תורה וקיום מצוות שנעשים מתוך בחירה חופשית בין טוב לרע.

אם כן, קיום הקליפות הכרחי כדי לאפשר את הבחירה החופשית. בתפיסה זו של רבי משה קורדוברו את הרע בעולם יש ראייה רחבה שמחברת בין העולמות העליונים, הקליפות ועם ישראל, ורואה במאבק בכוחות הרע לא רק את מאבקו של היחיד בחייו הפרטיים אלא את מאבקו של עם ישראל כולו באומות העולם, המייצגים את הרע הקיבוצי בעולם. רבי משה קורדוברו קשר מאבק זה בחטא הקדמון של אדם הראשון, שהגביר את כוח הרע בעולם בכך שלא הביא לתיקון, ומאז התפקיד של האדם הוא לבחור בטוב ולתקן את מה שקלקל אדם הראשון.

על פי רבי משה קורדוברו, לכל הייחודים והזיווגים בעולמות העליונים שנועדו להביא לתיקון יש צורך בהתעוררות של האדם מלמטה, ובכל מעשה שהאדם עושה בעולם התחתון הוא מתקן תיקון בעולמות העליונים. לכן כשאדם מישראל מקיים מצוות הוא מתקן ומייחד את הספירות, אך גם כשאדם עובר עבירה הוא גורם בעולמות העליונים פגם ופירוד, "קיצוץ בנטיעות". בהקשר זה של עבודת הייחוד ותיקון הפירוד בעולמות העליונים כתב רבי משה קורדוברו: "שכינה בתחתונים צורך גבוה", כי העולמות העליונים נצרכים לעבודת התחתונים להוריד שפע, והתחתונים יוכלו לקבל את השפע מהעולמות העליונים באמצעות העבודה של בני האדם:

וזהו הנדרש בספר הזוהר פעמים רבות שכינה בתחתונים צורך גבוה. והענין כי מציאות כל האצילות לא נאצל אלא לצורך התחתונים כמו שהארכנו בשער טעם האצילות. ואחר שכן הוא שעקרו אל התחתונים א"כ בהיות התחתונים ראוים אל הברכה שישרה עליהם אז שורה הברכה והשפע בעליונים. וכאשר אין ברכה שורה בתחתונים לרוע הכנתם אין הברכה שורה בעליונים. ולכן שכינה בתחתונים פי' שתהיה משכן השכינה בתחתונים דהיינו בעולם השפל, הוא צורך גבוה פי' צורך אל האצילות העליון אשר למעלה ממנו.

עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"

יוסף טולדאנו-ויהי בעת המלאח-פרק שביעי-פרעות ויצירה

" אנחנו יושבים לשתות מי התורה בחברתנו עם מורנו ורבנו ועם כמוה"ר חיים בן עטר, והנה עמד לנגדנו איש מומר ויען ויאמר לנו שבו ביום היו מקובצים הגויים הדרים בפאס אזדיד ויאמרו איש אל רעהו הבא נתחכמה ונראה בשלמי הרעה הזאת הבאה על כל העולם, והעלו שהם נתפשים בשביל פושעי ישראל והזכירו קצת עברות שהם מושרשים בנו. הא' מים שרופים הנקראים בערבית מא אלחייא היו מוכרים אותם בבית מיוחד הנקרא דאר אתברנא, והיום הזה אין לך בית אשר לא נמצא בה סם המוות ואיש ושכינו נמנים על זה לדבר עברה, ומזה נמשכו כמה עברות המתרגשות. ב' שבועת שווא ושקר. שבימי קודם כל מי שנתחייב בשבועה בערכאות של הגויים, היה ממשכן עצמו וכל אשר לו כדי שלא ישא את שם ה' ועכשיו נשבעים לשווא ולשקר.  ג' הוא ביטול תפילות, כי הם יודעים כשהקבר אור, היהודים קמים בהשכמה ומטהרים. כל אחד יצא לפועלו ולעבודתו עד ערב. ולא אמרו איה אלוה עושינו והסכימו לשלוח לנו לתקן את המעוות אולי יחנן השם ( אלי מאנסנו " ספר דברי הימים " ).

גדול רבני הדור, רבי יעקב אבן צור מסכם בספרו "משפט וצדקה ליעקב" את תחושת הייאוש של בני דורו "מעת ההיא לא ראינו מאורות ואין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו".

בשנת 1747 מתחדשים הקרבות בין היריבים ומחמת שיבוש הדרכים נשאר המללאח במכנאס במצור כשמונה חודשים, מצור המשתק חיי הכלכלה כפי שכותב עד ראייה, רבי משה טולידאנו. נוסף על כך הייתה בשנת 1749 בצורת גדולה ומכת דבר אשר הפילה בעיר מכנאס לבדה יותר מעשרים חללים ביום ורוב האוכלוסייה מצאה מקלט בהרים. וכאילו כדי להשלים את שרשרת האסונות פקדה בשנת 1755 את המדינה רעידת אדמה גדולה שהורגשה במיוחד במכנאס. לפי התאריך אפשר לחשוב שהמדובר באותה רעידת אדמה איומה שהרסה כליל את העיר ליסבון והפילה עשרות אלפי חללים.הדים מאותו אסון מחריד כנראה הגיעו עד למכנאס אבל במעורפל, עדות לניתוק הקהילה מהנעשה מחוץ לגבולותיה, כפי שאנו למדים מעדותו של אותו רבי משה טולידאנו.

אזכיר חסדי אל, אשר עשה עמנו, זה הים עשה ה' שבת קודש עשרים לחודש חשוון וכל חומה לארץ תפול., אחר עבור סעודת שחרית, והנה רעש גדול, מפרק הרים ומשבר סלעים. ונפלו קצת מכותלי הבתים, וכולם כרובם נתרועעו, ונשתהה כמו כמו חצי שעה, והארץ עולה ויורדת תחת יושביה, ולא ידענו מה זה בכלל, ובליל יום רביעי ט"ו לכסלו בשנה הנזכרת, והנה רעש גדול בא מן הצפון, אשר כמוהו לא היה, וכמוהו לא יוסיף, ונפלו כל הבתים וכל המגדלים והחומות אשר גובה הארזים גובהם, ובעונותינו שרבו, אין בית אשר אין שם מת ומתו מאתיים בני אדם, ומאומות העולם אין מספר, ועשינו אוהלים כאהלי קדר, וישבנו בהם שנה תמימה, עד עבור אותה שנה, ואין לך חדש שלא היה הרעש, אבל לא היה כל כך גדול כמו הראשונים. וזה לא אירע בעירנו , אבל בשאר המדינה שמעו קולו, אבל לא נפל בהם מפולת, זולת בערי אדום שבאה השמועה, שביום הרעש הראשון, אש אלוהים נפלה מן השמים והייתה דולקת חמישה ימים והים עלה והציף הרבה מדינות, וגם בערי מדינת הים שבגבולינו, סיפרו לנו, שעלה עליהם נחשול שבים לולא השם שהיה להם, וכל אותה השנה לא נח הים מזעפו, ונראו אותות ברקיע, והאל ירחם על עמו ואנחנו בכלל, במכנאס יע"א.

מפליא שגם בתקופה כה מרה לא פסקו נכבדים יהודיים למלא תפקידים בחצרות המלכים, סימן שגם במנהרת החושך היו לעתים פתחי אור.

יהודי החצר.

שלטון הולך ושלטון בא אבל תמיד השליט החדש זקוק ליהודי החצר כדי לנהל את עסקיו, לספק תכשיטים לפלגשיו, לייבא נשק לצבאו ולהחזיק המינימום הדרוש ביחסים הבינלאומיים גם כאשר כל הדאגה היא למלחמת הירושה. בימי מלכות הקצרים 1727 – 1729, ממשיך הסולטאן מוחמד אדהבי במסורת אבותיו וממנה שגריר בהולנד את אליעזר בן קיקי, אחיו של אותו ראובן בן קיקי שהכרנו בפרק הקודם כשותפו לעסקים של משה בן עטר. אולם עדיין לא הספיק לצאת לדרך ושולחו נהרג. אליעזר מלווה בשני עוזרים יהודיים ובשני שבויים הולנדים ששוחררו לאות רצון טוב, מוצא עצמו תקוע בג'יברלטאר. אמנם הוא קיבל את עזרתה של הקהילה היהודית המקומית שהייתה מורכבת כולה מיוצאי מרוקו הצפונית, אבל לא ידע אם להמשיך או לחזור. התערבותו של אחיו אצל השליט החדש, מולאי עבדאללאה, מחדשת את כתב המינוי ואליעזר יוצא למקום כהונתו. אבל בדרך נותנים המאורעות במרוקו את אותותיהם וכאשר הוא מתייצב במשרד החוץ באמסטרדם נרמז לו בעדינות שיש עוד. שלושה הטוענים לתפקיד הרם של נציג הוד מעלתו קיסר מרוקו שאיש לא מכיר כרגע את זהותו. בין המועמדים היה עוד יהודי אחד ממשפחה לא פחות מכובדת, יצחק די מיסקיטה. למרות כל רצונה הטוב לא הייתה מוכנה הולנד להכפיל בארבעה את נציגות האימפריה השריפית. סופו של דבר שאליעזר התייאש מקבלת אישרורו ממכנאס ויוצא לחפש את מזלו באנגליה בלי הצלחה יתרה. גם את הכסף לדרך חזרה למרוקו היה חסר ובצר לו פנה לשלטונות אשר בהתחשב בעמדת אחיו בחצר המלכות הסכימו לתת לו הלוואה תמורת הבטחה לשרת את הכתר הבריטי. באותה תקופה התחיל לזהור במכנאס כוכבה של משפחה מכובדת שממנה יצאו בדורות הבאים נגידים, סוחרים ורבנים : משפחת לוי אבן יולי.

מייסד השושלת, היה סוחר גדול במכנאס עוד בימי מולאי אסמאעיל אבל עלה לגדולה ונתמנה לנגיד על ידי המלך מולאי עבדאללאה בשנת 1730. נצר למשפחת מגורשים שלפי המסורת מקור שמה הוא ראשי תיבות של הפסוק מתהילים " יבואו וישתחוו לפניך יה ", ניהל שמואל יחסי מסחר מסועפים עם אירופה בשותפות עם אחיו יהודה שישב בעיר הנמל רבאט.  הוא רכש את אמונו של מולאי עבדאללאה כשהיה עוד מושל העיר. מידותיו הטובות וקנאותו לתורה זיכו אותו באהבת העם וחיבת הרבנים. רבי יעקב אבן צור מכנה אותו "איש חסיד וצדיק", עושה חסר ומטיב. בספרו "אוצר המכתבים" מצטט הרב יוסף משאש כתב יד אלמוני מאותה תקופה כוו בשבחו של הנגיד השלם :

" בשנתנו זו התצ"ב לב"ע-1732-  עבר על נפשנו פחד נורא ואיום משרי המלך ויועציו אשר אמרו לשלול אותנו ולהניחנו ערומים מכל, ובחסד אל עמד הנגיד הצדיק כמוה"ר שמואל יצחק הלוי אבן יולי, יהי אלוקינו עמו, ונכנס בסכנה עצומה, ובחכמתו ותבונתו הפיר עצתם וקלקל מחשבותם בחמלת ה' על עמו ויהי לנס ".

הוא המשיך בתפקידו כנגיד ויועץ החצר גם לאחר סילוקו של מולאי עבדאללאה בשנים הקשות 1735 – 1740, שנת הרעב והבלבול. בתקופה סוערת כזו ליד העוני הכלכלי צמחו עשירים חדשים שזלזלו במצוות התורה ובעיקר בקדושת המשפחה. "וכמו שנאמר בענייני זנות וניאופים אשר בזמן הזה רבו מני ארבה" ( יעב"ץ ). נגד תופעות אלה נהג הנגיד ביד תקיפה וחזקה והעניש את עוברי העבירה עונשים קשים תוך סיכון עצמי. מסביב לשנת 1742 נידון הנגיד למוות על ידי המלך מולאי עבדאללאה שחזר אז לשלטון במכנאס, בגלל חוב גדול שלא פרע. אולם סופו של דבר שהמלך חנן אותו לנגידות עד יום מותו סביב שנת 1750.

בצפון המדינה התבלט הסוחר אברהם בנידאר יליד תיטואן ואחר כך תושב ג'יברלטאר ותנז'ה שהשתתף במזימות השונות בתנז'ה  נגד הסולטאן מולאי עבדאללאה והיה חוכר המכסים בנמל שהכריז על עצמאותו.

מהומות השנים האלה הביאו בעקיפין גם לברכה מסוימת, מינוי יהודים לסגני קונסולים ונציגים דיפלומטים של ארצות אירופה, מנהג שילך ויתפשט ויעניק למחזיקים בתארים אלה בדורות הבאים חסינות – בערבית חאמייה .אנגליה הייתה חלוצה בכיוון הזה והמעשה שהיה כך היה. אחד מהקונסולים האנגלים בפאס בימי מולאי עבדאללאה התאבד בגלל סחיטה מצד השלטונות ואז החליטו האנגלים " למנות סגני קונסולים או נציגים בתיטואן, תנז'ה ובערים אחרות שבחוף. כפי הצורך. אלה לא יתמנו מבין נתיני אנגליה, אלא דווקא מבין היהודים שבארץ, לא רק בגלל דברם בלשון הארץ, אלא גם כדי שלא ייראו בעיני המאורים חשובים למדי, ולא יחשבו כי פגיעה בהם תשמש אמצעי יעיל לכפות הסכמה לדרישות בלתי מוצדקות.

אולם כל יהודי החצר היו דורשי טובת עמם כשמואל אבו יולי. משפחת מגורשים אחרת התחילה לעלות אז לדגולות, היא משפחת סומבאל. שמואל סומבאל היה המתרגם ואיש אמונו של מושל הדרום סידי מוחמד בן עבדאללאה שיעלה לאחר מכן על כס המלכות. המושל שבשטח שיפוטו היו שני הנמלים החשובים, אסאפי ואגאדיר, היה מעוניין לפתח יחסי המסחר ולהרחיבם למדינה נוספת : דניה.

היוזמה לקשרים אלו יצאה מסוחרים יהודיים. בשנת 1749 הגיע לקופנהאגן הסוחר בוזגלו דה-פז ושיכנע את הדנים לשלוח משלחת למרוקו. בשנת 1753 משגר המושל לדניה את איש אמונו שמואל סומבאל שמצליח לחתום על חוזה מסחר שבו נקבע כי קונסול דניה ישב בסאפי. הדנים שילמו לשמואל בשכר טרחה 500 דוקאטים של זהב. עם עלייתו לכס המלכות של אדונו המשיך סומבאל כמזכיר ומתורגמן אולם בעיני עמו נחשב שמואל לרשע ונוקם הדואג רק לעצמו ולבני משפחתו על חשבון הכלל. טובים או רעים, יהודי החצר לא נעלמו בסחרור המאורעות וימים טובים וזוהרים יותר עוד לפניהם כאשר יחזור השקט על כנו לאחר עלייתו לכס המלכות של סידי מוחמד בן עבדאללאה.

יוסף טולדאנו-ויהי בעת המלאח-פרק שביעי-פרעות ויצירה-עמ' 74-72

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 122 מנויים נוספים

מרץ 2019
א ב ג ד ה ו ש
« פבר   אפר »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר