ארכיון חודשי: מרץ 2019


מסמך על קופת הצדקה של קרקעות העניים-יוסף טובי-מקדם ומים כרך ט'

נוסח התעודה

בס״ד

טופס שטר נדרשנו להעתיקו כדי שיהיה הלוקח זכותו בידו וז״ן –וזה נוסחו-: מכה המסור ביד גזבר העניים החכם השלם כהר״ר-כבוד הרב רבי– חיים ה״ן-הנודע בן– דנאן נר״ו מבדי״א“-נטריה רחמנא ופרקיה מבית דין ישמרם אל– ויחידי הקהל לפקח על נכסי העניים ולהשכיר קרקעות העניים כמשו״ח-כמו שכתוב וחתום-בידו נתן רשות ליעקב ה״ן כלפון ולשות'-ולשותפו– משה בה״י-בן היקר-שלם ה״ן סמחון וידי״ן-וידיע בן– כאבישה לבנות בית או חנות סמוך סמוך למעסרה-הכוונה כאן לבית הבד– הידועה לשמואל הן' דידי ולא יפרעו בשכי'-בשכירות– המקום ההוא' כ״א-כי אם– סך שתי אוקיות [          ] עוד כל ימי הארץ-כלומר לזמן בלתי מוגבל- יען כי דבר זה נראה לו שהוא לתועלת העניים כמפורסם לכל ואדעתא דהכי נתרצו האנשים להשכיר המקום ההוא שלא יוכלו אחרים לבוא בגבולם כלל ולראיה בידם ח׳׳פ-חתמנו פה-בסיון ש׳ תעננ׳׳ו לפ״ק ושו״ב- שנת תקע"ו-1816- לפרט קטן ושריר ובריר– וקיים ע״ך נמ״ן מוע״ן-עד כאן נמצא כתוב מועתק על נכון– בלי תו״מ וחתו' – תוספות ומגרעות וחתומים– עליו החכם השלם והכולל הדומ״ץ כמוהר״ר-הדיין המצויין כבוד מורנו הרב רבי– רפאל אהרן מונסונייגו זלה״ה-זכרו לחיי העולם הבא- והי׳ פתחיה סירירו והכרנו חתימתו מוהרא״ם הנז'-מורנו הרב רפאל אהרן מונסונייגו הנזכר– ונתקיימה לנו חתימת פתחיה הנז׳ באחד מדרכי הקיום וס״ל-וסמוך לו– נמ״ך נעשו ב׳ גופים וזה ניתן ביד משה הנז׳ ע״ך נמ״ן מוע׳׳ן א״ב תב׳׳ת-אות באות תיבה בתיבה- בלי תו׳׳מ וס״ל נמ׳׳ך האנשים הנז׳ מכרו הבית הנז׳ להר׳ שאול בן דוד ויוסף כמשו״ח. והן היום קמו גזברי העניים ותבעו ליורשי הר״ש-הרב שאול-הנז׳ ולמשה הנז׳ לפרוע להם סך השכירות דלשעבר וגם כן יתחייבו להם בלהבא ונתפשרו עמהם בסך השכירות וגם מכרו להם חלק העניים בבית הנז׳ ולא נשאר לעניים שום זכות בבית הנז׳ כי החליטו המכר ליורשי הר״ש הנז׳ וכל זה היה בהסכמת בדי״ץ-בית דין צדק-והנגיד יצ"ו-ישמרהו צורו ויוצרו-ולראיה ח״פ וקיים ע״ך נמ׳׳ך מוע׳׳ן א״ב תי׳׳ב וחתו, עליו כמוהר״ר חיים הצרפתי זלה׳׳ה והכרנו חתימתו ובנייר אחר נמ׳׳ך.

  • העי׳ ע״ע בקש״מ בדל״ב ובשח״ך ב״א למ״ש הי׳ משה בהי׳ שלם בן׳ סמחון וידי״ן כאבישה ורי׳ יעקב בה״י אברהם ה״ן כלפון דידיע ן׳ סמאגה והו׳ שנטו״ק-והוא שנטל וקיבל– מאת הר׳ שאול בה׳׳ר-בן הרב– יצחק ה״ן דוד ויוסף סך המשים מתקאלים [….]ובעדם גמרו ומכרו לו הבית שבנו בשות׳-בשותפות– שניהם במקום הנקרא צפאיין הסמוכה להאלמעצרה שבנה הי׳ שמואל הן׳ דידי מכירה גמו'-גמורה– חתוכה וחלוטה מתהומא דארעא עד רום רקיעא עם כל תשמישיה והנאותיה ומנעוליה ולא שירו המוכרים הנז׳ שום שיור זכות לא להם ולא לב״ך אפי- לבאי כחם אפילו– נעיצת יתד כי כבר סילקו עצמם ועצם וזכות כל ב״ך מעל קרקע זו ומעל מקצתה סילוק גמור וקע״ע-וקיבלו על עצמם– בכח הקוש׳׳ח- הקניין ושבועה חמורה-לקיים הקרקע הנז׳ ביד הקונה הנז׳ וביד ב״ך מנוקה ומשופה מכל מין עירעור ושטנה-התנגדות, יריבות– שבעולם וכך אמרו המוכרים הנז׳ לקונה הנז׳ זיל קני לך זביני אלין אינון ושבחיהון ומעליהון ואנן ניקו ונדכי ונשפי זביני אלין מכל מין עירעור וצבי הקונה בזביני אלין – ארמית:לך קנה לך קניינים אלו, ושבחיהם והטבותיהם, ואנו נעמוד וננקה ונשפה קניינים אלו מכל מין וערעור.והסכים הקונה לקניינים אלו– ומע׳ומעתה- יזכה הקונה הנז׳ בקרקע הנז׳ זכיה וחזקה גמו׳ לירש ולהוריש לבנות ולסתור ולשכור ולמכור ולמשכן לכל מי שירצה כאדם העושה בשלו ולית דימחי בידיה כאדם העושה בשלו והו׳ שט״ז מו'- והודאת שטר זה מוחזק– ומקויים בכל חי'- חיזוקי – וקיומי סבדי״א בתפי׳- סופרי בית דין ישמרם אל בתפיסה– ומאסר ובאחריות גמו׳ דב״ב ושאינו ב׳׳ב-דבן ברית ושאינו בן ברית– עליהם ועי״א ועכ״ן מקוא׳׳ם שקוש׳׳י דלא כאס׳ ודלא כטו״ד- ועל יורשיהם אחריהם ועל כל נכסיהם מקרקעי ואגבן מטלטלי שקנו ושיקנו. דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי-  ונגמר הכל בדל״ב ובשח״ך בעי'-בעשור -אחרון לח'-לחודש- טבת מש׳ תק״ף- דצמבר 1819– וקיים וחתו׳ עליו כהר׳׳ר יעקב אזוולוס והר׳ יעקב אביטבול- הראשון נזכר על ידי בן נאיים תרצ״א, דף ע ע״א, כאחד מחכמי פאס שחי באמצע המאה ה־18; והשני לא מצאתי זכרו. והכרנו חתימת החכם הנז'- ר׳ יעקב אזוולוס. ונתקיימה לנו חתימת יעקב הנז'- ר׳ יעקב אביטבול. ובנייר אחר נמ״ך ראו ראינו אח״מ – אנן חתומי מטה. שטר חלוקה שחלקו יורשי הר׳ שאול חן' דוד ויוסף הקרקע שירשו ממורישם הנז׳ ועלה לחלק מרים בת שאול הנז׳ החצר הנק׳ ע״ש ן׳ על שם כן– זכירי שבשכנות החצרות החדשות שבהאלכדייה- שם שכונה בפאס שהיו בה בתי יהודים רבים. ראה עובדיה תשל׳׳ט, א, עמי 129. עם הבית הידוע להם במקום הכבשן שצורפים שם זהב וכסף- מלאכת הצורפות בפאס הייתה בלעדית בידי היהודים, וכן בצפרו. על הצורפים היהודים בפאס -כמו שראינו כ״ז כוח״ך- כל זה כתוב וחתום כראוי- ובכן הע״ע בקש״ט בדל׳׳ב ובשח״ך כ״א למ׳׳ש – העידו על עצמם בקניין שלם מעכשיו במנא דכשר למקני ביה ובשבועה המורה כראוי בל אחד למה שיתחייב.מרים הנז׳ והו״ג בכ״ז-הודאה גמורה בכל זה– שבעד סן שלש מאות מתקאלים וחמשה ועשרים מתקאלים מכ״ט-מכסף טוב-  שנטו״ק מאת אחֶיה ר׳ יעקב ושלמה בה״ר שאול הנז׳ גמרה ומכרה להם החצר הנק׳ ע״ש ן׳ זכירי הנז׳ עם הבית שבמקום הכבשן הנז׳ מכירה גמורה בכל מוצאיה ומובאיה ותשמי׳ והנאותי׳ וכח״ו-ותשמישיה והנאותיה וכל חוזק- שיש לה באמת הביבין ובמקום האשפה הכל כאשר לכל מכרה להם המקומות הנז׳ מכי׳ גמר-מכירה גמורה– עומקא ורומא מארעית תהומא ועד רום רקיעא מכי׳ שו״ק כד״ו-מכירה שרירא וקיימא כדת וכדין– דלא למיהדר בה לעלמין מכי׳ מ״ו בכח״ו שבעולם באו״ה כפה״ד כתחז׳׳ל ומעו״ע-מכירה מעתה והלאה בכל חוזק שבעולם באופן המועיל כפי הדין כתקנץ חז"ל ומעתה ועד עולם– ילכו הקונים הנז׳ ויזכו ויחזיקו במכי׳ זו זכות גמו׳ וחזקה גמו׳ יבנו וימשכנו וידורו וימכרו ויחליפו ויתנו במתנה לכל מי שירצו ויעשו במקומות הנז׳ חו״ר-חפצים ורצונם- כאדם העושה בשלו ולא איתי דימחי בידם ויאמר להם מה תעשו ולא שיירה המוכרת הנז׳ במכי׳ זו שום שיור וזכות ושיעבוד לה לעצמה ולב״ך ועליה רמי לסלק כל מו״ט-מענה וטענה-מעל מכי׳ זו ומו״ט מקצתה ס״ג-סילוק גמור– עד אשר תשאר מכירה זו מוחזקת ומקויימת ביד הקונים הנז׳ וביד ב״ך-בא כוחו– מנוקה ומשופה מכל מיני עירעורין שבעולם בהשתדלותה בהונה ואונה וכץ אמ״ל-אמרה להם-המוכרת הנד לקונים הנז' זילו והזיקו וקנו ואנא בס״ד איקו וכר וצביאו-  ארמית:לכו והחזיקו וקנו ואני בעזר השם אעמוד וכו'-הקונים הנז' והחזיקו במקומות הנז' וק״ע-וקיבלו עליהם– זביני אלין כאדם המחזיק בדבר הקנוי לו ולהיות שמרים הנז' היא כעת פחותה מבת עשרים לכן הודענוהו שהמוכר קרקע שירש ממורישו והוא פחות מבן עשרים שאין ממכר ואפ״ה-ואפילו הכי-נשבעת ש״ח-שבועה חמורה– לאשר ולקיים זה המכר ביד הקונים הנד לצמיתות לדורות עולם ואם ח׳׳ו-חס ושלום– תחזור ותערער על המכר הנז' לבטלו היא או ב״ך מעו״ע נקושח״ך-בא כוחה מעתה ומעכשיו נקטה קניין ונשבעה שבועה חמורה- מרים הנז' ונתחו״נ לו״ל-ונתחייבה ונשבעה לשלם ולפרוע– לקונים הנ״ל סך אלף מתקאלים מכ״ט-מכסף טוב– קנס ש״ך-שלא כדין– באו״ה כפ״ה ובפ״ה כתחד׳ל ובאמ״ץ-באופן המועיל כפי ההלכה וכפי הדין כתקנת חז"ל ובאותו מצב-נקושח״ך הר׳ אברהם הכהן בה״ר דוד הכהן הס, והו׳׳ן בר׳׳ן-הסכמה והעיד ונשבע ברצון נפשו,הודאה נבונה כרצון נפשו-והסכים על המכר הנז' שעשתה ארוסתו מרים הנז׳ עכמ״ד ומפו״ל באו״ה כפ׳׳ה כתחז״ל והועה״ך בשט׳׳ז מו״מ בבחו״ח כתחז׳׳ל ובנא׳׳ג וכו׳ ובאח״ג ועי״א ועכ׳׳ן מקו״ם שקו״ש כתחז׳׳ל דלא כאס׳ וט״ד-הנזכרת על כל מה דכתיב ומפורש למעלה באופן המועיל כפי הדין כתקנת חז״ל והודה על הכתוב בשטר זה מעתה ומעכשיו בכל חומר וחיזוק כתקנת חז״ל ובנאמנות גמורה וכו׳ ובאחריות גמורה ועל יורשיו אחריו ועל כל נכסיו ומקרקעי ואגבן מטלטלי שקנה ושיקנה כתקנת חז״ל שלא כאסמכתא וטופסי דשטרי-ולא יורע כה שט״ז מחמת איזה לשון חסר ויתר או משתמע לתרי אנפי אלא הכל יהיה נדרש לתועלת וזכות הקונים הנז׳ ונ״ה-ונגמר הכל– בקוש׳׳ח עכמ׳׳ד ומפו״ל. והיה זה קודם כניסת מרים הנז׳ עם הר׳ אברהם הנ לחופה בשלשה עשר יום לחדש כסליו ש׳ וירשו בית יעקב את מורשיה׳ם-תר"א-נובמבר 1840- לפ״ק והשו"ב-והכל שריר ובריר– וקיים וחתו׳ כמה״ר ראובן סירירו- נפטר בשנת תרט״ו(1855). ראה עליו בן נאיים תרצ״א, דף קד ע״ב; עובדיה תשל״ט, א, עט׳ 122, 124.וכמהר״ר שלמה אבן צור ז״ל- נפטר בשנת תר׳׳ג (1843). ראה עליו טוליראנו תרע״א, עמי 194; בן נאיים תרצ״א, דף קטז עא-  והכרנו חתימתם ע״ך נמ״ך מוע׳׳ן א״ב תי״ב ולראייה ח״פ ב״ט יום לח׳ טבת ש' צדקת״י-תר״ד (דצמבר 1843).

חתי׳ יעקב אביטבול לא נתקימה לי והשאר כולו מקויים וד״ק וק׳׳ש ידידיה מונסונייגו ס״ט

יצחק אבן שמול ס״ט

ודין קיומה וקיים שנית. הערה זו נרשמה בקולמוסו של ר׳ ידידיה מונסונייגו, שכתב גם את המסמך כולו.

מסמך על קופת הצדקה של קרקעות העניים-יוסף טובי-מקדם ומים כרך ט'-עמ'70-65

רבי יעקב משה טולידאנו-נר המערב-קסג-קסט-קורות המאה החמישית

הנה כי כן נמשכו שנות הבלבול ההם, בלבול במשטר המדיני, ובלבול בחיי היהודים והיהדות של טלטול וגלות , ממקום למקום ושל ריב מפלגות על ידי התנועה השבתאית שארכה כמעט כל שנות ממשלת מולאי ארשיד.

אך מן העת שבאה הממשלה לידי מולאי ישמעאל אחיו מני אז באה תקופה חדשה כמו להמשטר הממלכותי כן גם ליהודי מרוקו, הם שאפו אז בשנים הראשונות של ממשלת מולאי ישמעאל, חיים חדשים, חיים של עושר וכבוד, רוב המסחר והמעשה וגם חלק נכבד בהנהגת המדינה נמסרו אז בידי היהודים.

סופר הזכרונות רבי שמואל אבן דנאן כותב "בשנת תל"ח עד שנת ת"מ היה דבר כבד מאד עד שהיו מתים בפאס במדינה בכל יום אלף. וברחוב היהודים בכל יום כ"ד נפשות בערך. ואחר כך היה גם רעב ויוקר אך היהודים לרוב עושרם לא הרגישו ביוקר ".

אך ביותר שגשגה קהלת היהודים בעיר מכנאס, והקהלות הנלוות לה שבהערים צפרו, סאלי, ורבאט, עוד מכבר בימי מולאי ארשיד היה מולאי ישמעאל נציב של הערים ההם וביחוסו הטוב אל היהודים היו הקהלות ההם מאושרים מיתר יהודי המערב, והמונים רבים מערים אחרות במרוקו, באו ויתיישבו בם ותהינה לערים גדולות ונכבדות.

עד כי כאשר נמנה מולאי ישמעאל למושל כללי במרוקו, רכז את שלטונו במכנאס, תחת פאס הבירה, ובזה הייתה העיר ההיא עוד גם לעיר ואם של היהדות, בה ישבו לא רק גדולי תורה רבים, כי אם גם הנגידים הראשיים ובאי כח היהודים במרוקו אצל הממשלה, ובאי כח אלה היה להם חוג השפעה רב ערך גם מחוץ לענייני היהודים והיהדות, על ידי קירוב הדעת שהיה להם בחצר המלכות ועם המלך.

ביחוד הצטיינו שתי המשפחות טולידאנו ומאימראן, בעיר מכנאס , עד כי מפני השפעתם ופעולתם שכל כך גדלו מאז, נודעה עד כה בקרב יהודי המערב מליצה זאת "טולידאנים ומאימראנים, עליהם נתייסדה הארץ" או "להם לבדם נתנה הארץ ".

אחרי הנגיד חביב טולידאנו שזכרנו במאה הקודמת, עוד אז על ידי מולאי ישמעאל, אנשים שונים מבני המשפחה הזאת במכנאס, למשרות גבוהות, רבי דניאל טולידאנו מרבני העדה נמנה לאיש ויועצו של מולאי ישמעאל בהיותו עוד נציב במכנאס, ובבנו של רבי דניאל, יוסף טולידאנו, מצא אחר כך מולאי ישמעאל עזר רב בהתמנותו למלך על מקום מולאי ארשיד אחיו, וימנה גם אותו. ליוסף טולידאנו הבן, ליועץ ולמשנה המלך, אחר כך נמנה לקונסול בהרפובליקה ההולאנדית ועל ידו נכרת ברית שלום בין זו ובין מולאי ישמעאל, ואז בהיות בהולאנדיה, מלא את תפקידו, תפקיד יועץ ומשנה המלך, אחיו חיים טולידאנו, אותו שלח מולאי ישמעאל עוד במלאכות נכבדה של עסק מדיני לפני מלך אנגלייא.

גם בני דודם של יוסף וחיים, אלה, והם חיים ואברהם, בני רבי ברוך אחיו של רבי דניאל הנזכר, הים גם להם מהלכים בחצר המלכות ויהיו נאמנים כל כך בעיני בית המלך, עד כי המלכה אשת מולאי ישמעאל מצאה לה לנכון להפקיד רק אצלם סכומי כסף גדולים.

ובני המלך גם כן שמו אותם לפקידיהם בענייני ממונות, אומנם הדבר הזה היה נסבה להמיט כמעט אסון נורא על האיש אברהם טולידאנו ההוא. בשנת תס"ד בעת שמצב היודי מרוקו נהפך לרעה על יד התהפכות יחס מולאי ישמעאל אליהם כמו שידובר הלאה לפנינו, מצא אז גם בנו של מולאי ישמעאל, מולאי עלי, על ידי עסק ממון שהיה לו עם אברהם טולידאנו, תואנה לקחת הון לא לו.

המעשה היה כך : לחיים טולידאנו אחיו של אברהם, היה חוב של ארבעת אוקיות על בן המלך ההוא, מולאי עלי, ויהי כאשר טבע אותו לשלם את נשיו. המחא אותו לגבות מהסכום שנתן לאברהם טולידאנו אחיו לפקדון, וכן נשען על דבריו אלה של מולאי עלי.הלך חיים טולידאנו וקבל את סכום החוב שלו מאברהם אחיו, לימים כדשרש מולאי עלי את סכום פקדונו מאת אברהם, נכה לו זה ממנו ארבעת אלפים האוקיות אשר נתנם לחיים אחיו. ויראה לו כתב היד שנתן הוא מולאי עלי ביד חיים להרשות לו בגבית הסך הזה. ואמנם הוא כחש בכל זה על ידי טענות שוא ושקר ויהי כאשר מאן אברהם טולידאנו לתת את הסך ארבעת אלפים אוקיות, עלתה חמתו של מולאי עלי בן המלך, עד להשחית, ויסגיר את ידידו מאז, את אברהם טולידאנו, בבית הסוהר, עד שזה היה אנוס לשלם מכיסו. וזה נוסח המכתב אשר שלח אברהם טולידאנו מבית כלאו, לאחיו חיים, למען ימציא לו את הסכום ההוא, לפדות נפשו, המכתב נכתב בלשון ערבית מקוראית, ואותו הננו נותנים פה בהעתקה בעברית .

לידי אחי הרב חיים טולידאנו….סבת השורות האלה לבקשך בעד נפשי, פשני נא אחי, דע כי בן המלך נהפך עלי בראותו את היהודים כי אבדו ולא נשאר בידם מאומה אמר לי לא אבדו, כי אם בידך, ועתה אחי, הוא תפס אותי בהאלף וארבע מאות שנתן לי מכבר אשר מהם נתתי לך ארבע מאות מתקאל ( הם ד' אלפים אוקיות ). עתה בהגיע כתבי זה לידך תחזיר על יד יהודה הלוי ואחיו לסאלי סך ת' מתקאל שנתתי לך, גם הנני צריך עוד לתשלום התביעה ר"ן מתקאל, לך נא לאשתי לתת לך משכון ותראה אצל מי ללות בעדי ברבית שתהיה, והושיעני בהסך ההוא, אני הנני יושב בסוהר והקולר בצוארי זה שני ימים. ואתה אחי הושיעני עם כנפי נשרים, כי אם ימשך הדבר עוד זמן לא תחשבו אותי בחיים כי אם סופי לידון בשריפה, ומשל ההמון אומר היד האחת רוחצת חבריתה, ולכן רק ממך תשועתי, ואם אספר לך צערי לא יספיק לי נייר ודיו, אם תראני בודאי לא תכיר אותי מפני היגון והעינוים שאני סובל.באופן, תמשכן כל מה שיש לי ושלח אלי הסך המבוקש ההו, הנני כלוא ומעונה אינני אוכל ולא שותה ונחשבתי כמת, הושיעני מהר בשם ה', אחיך אברהם טולידאנו החותם ביום עשרים לחודש תמוז תס"ר.

ואמנם ימי מאסרו לא ארכו כל כך כי אחיו חיים שלח לו את הסך הדרוש, ואך עסק האחים ירד אחר כך מטה מטה.

ומבני המשפחה השנית שזכרנו, משפחת מאימראן, העלה מולאי ישמעאל עוד אנשים אחדים ליועציו ולנגיד עדת היהודים, האיש יוסף מאימראן שחי בראשית המאה הזאת  נמנה ליועץ המלך לנגיד העדה במכנאס. גם קרובו או אחיו  מימון מאימראן נמנה לנגיד אחריו, וכן, במשך ימי מלכותו של מולאי ישמעאל הצטיינו עוד האנשים האלו מקרב המשפחה הזאת. והם, שמעיה מאימראן אחי יוסף הנזכר ובניו, שלמה, אברהם מאימראן. גם בניו של הנגיד יוסף הנזכר והם, אברהם ושמואל מאימראן, ביחוד הצטיין הראשון אברהם שמלא מקום אביו יוסף ויהי ליועץ המלך ואיש סודו ולנגיד ראשי ומפקד על כל יהודי מרוקו " גדול ליהודים ודורש טוב לעמו ", " נגיד ומצוה לאומים, " שר צבא ישראל "

וככה בתאורים כאלה תארו יהודי מרוקו אז את הנגיד הזה אברהם בן יוסף מאימראן, שאמנם גדול היה כבודו מאוד בעיניהם. וגם אצל הממשלה היה לו השפעה ופעולה רבה, הוא מת בליל ט"ו שבת בשנת תפ"ג 1823, על ידי רופא ישמעאלי שנתן לו רעל בתוך סם מרפא. ומיתתו של הנגיד אז עוררה עצב רב לכל יהודי מרוקו וירבו להספיד אותו, וחרוזים אחדים נציג פה אשר קונן עליו אחד מרבני פאס אז, המביעים את גודל כבודו ופועלו בעד עמו.

איך סר שר מבחר היקומים, מגיד ומצוה לאימים

יחד גדולים וקטניטם, ספדו על מות איש אמונים

ראש כל קצינים וסגנים

פועל צדק הולך תמים, ריחו נודף בבשמים

עומד בפרץ על עמו

נגיד רב תבונות.

כן חיו אז בימי הנגיד הזה, קרוביו אלה, שגם להם היה חשיבות גדולה, והם, מאיר מאימראן איש נכבד ונשוא פנים בעיני עמו ובעיני הממשלה, ופעמים רבות היה לפה ולמליץ להסב את לב הממשלה לטובת אחיו. ושמואל בן רבי יעקב מאימראן, עשיר וסוחר גדול אשר מסחרו פרץ בכל מרוקו ומחוצה לה באפריקה ואירופא, ובגלל זה היה לו יד ושם בין השרים ורבי המלוכה.

וכך כתוב בספר " משפט וצדקה ביעקב "

ומה שטענו חכמי מכנאס שכבר ראו יחיד בדורו שהיה פורע ידעתי את האיש ושמו הה"ר שמואל בן רבי יעקב מאימראן, ואלו היה רוצה שלא לפרוע מס כלל היה יכול, כי כן דרל כל קרובי בעלי השררה ונגידים ומי יאמר לו מה תעשה.

אחרי הנגיד אברהם בן יוסף מאימראן מלא את מקומו לנגיד, מימון מאימראן, אחד מקרוביו, שגם הוא היה חשוב שעיני שרי המדינה. אך לפי הנראה כי במות הנגיד אברהם מאימראן הגיעו ימים רעים לבני המשפחה הזרת לרגל הרדיפות אז.

ועל אחדים מהם עבר כוס חמתו של מולאי ישמעאל, את אחיו של הנגיד, שמואל בן יוסף מאימראן, תפשה הממשלה ותשימהו במאסר, לרגלי איזו עלילה, אשר לא נדע שחרה. גם בנו של שמואל, יצחק מאימראן הייתה אחריתו מרה כי נהרג בשנת תפ"ח בליל כ"ג לחודש כסלו, על ידי גנבים רוצחים שבאו לביתו והרגוהו וגם שדדו את רכושו.

רבי יעקב משה טולידאנו-נר המערב-קסג-קסט-קורות המאה החמישית

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני

שלום מרדכי אזולאי

ת״ח רשום ומלומדי ישיבת ״פורת יוסף״ בירושלים בסוף תרצ״ד. חבר ביה״ד לעדת המערבים, ויש לו אילו חידושי תורה בכ״י.

אליעזר ב״ר משה אזכרי

רב ומחבר במאה הט״ז. מיוצאי העיר אושקי בספרד. תלמידו המובהק של הרב המקובל יוסף םאגיס בצפת בשנת ש״מ. היה מגדולי המשתדלים ליסוד חברת ״סוכת שלום״ בצפת אשר הציבה לה למטרה להזהיר את העם לשוב בתשובה שלמה. לתועלת חבריה ותומכיה חבר את ספרו ״חרדים״. בהקדמתו, מזכיר את תפלותיו על קבר רשב״י במירון, ואלה דבריו:

שם ישבנו גם בכינו בראותנו איך רשב״י וחבריו בדורותם היו מצטערים ואוננים ובוכים על רוב פשעינו, ואותם הצדיקים לא היו גרמא בנזקן וקל וחומר לנו שאנחנו הגורמים ולכן עלינו לבכות ולהצטער כפלים . בנוגע לחכמת הקבלה כתב : ״מי שלמד חכמת הקבלה ועובד את ה' בתום לבב אע״פ שאין מלאכתו שלמה מלאכת ה' תקרא, , . בחבורו זה קנה לו שם, והושוה בחשיבותו לספר ראשית חכמה לר״א די וידאש, ומנורת המאוד לר״י אבוהב. הוא בנוי על ג' יסודות והם: ידיעת אלהים, הזכרת המצוות, ותשובה. הרב חיד״א בדברו עליו הרימו על נס: ״ושמענו מקדושתו נפלאות ומה שאדע לו בקושטנדינא יע״א.״ נפטר בצפת בשנת ש״ס.

חבוריו: א.ספר חרדים, מיוסד ע ל תוכחות מוסר ויראת ה׳ ע ל פי שרשי המצוות ביחוד אלו הנהונות בארץ. נדפס בוינציה ש׳ שס״א, ואח׳׳כ יצאו ממנו מהדורות רבות. ב. פירוש על הירושלמי, מסכת ברכות. ביאור קצר וברור דרחוק מכל פלפול וחידוד. אוצה״ס פ. סי׳ 335 .ג. פי׳ על איכה ע״ד ההבלה. אוצה״׳ס פ. סי׳ 166 . ד. פיוטים וזמירות בין השאר מיחסים אליו את הפזמון הלבבי ידיד נפש אב הרחמן״ שבזמנו נתפרסם ברבים.

יוסף יעקב אזכרי

כנראה שעלה לא"י בסוף ימיו. היה מרבני שאלוניקי. חבר ס' מראה עינים והוא חידושים

על סוגיות רש״י ותוספות. נדפס בשלוניקי שנת תקע״ו.

דניאל איםטרומשה

אבי הרב חיים אברהם איםטרומשה. מחידושי תורתו נדפםו ע״י בנו בס" ידך אברהם ח״א. כנזכר להלן. ומשוער שהיה מתושבי ירושלים ת״ו.

חיים אברהם איסטרומשה

נזכר בין רבני ירושלים באמצע המאה הששית לאלף זה. הספיד ביום הפטירה את הרב משה יוסף מרדכי מיוחס המכונה מי״ם, שהיה ר״מ ור״מ בעיה״ק, אחרי הרה״ג יום טוב אלגאזי. הספדו זה נדפס בספרו בן אברהם ב״ח, והוא חידושים על התורה וקצת שו״ת וחידושים על ד׳ הטורים. שלוניקי שנת תקפ״ו. חבורו השני ידך אברהם ב״ח, הכולל פסקים מאביו ר' דניאל, נדפס בשלוניקי תקע״ה.

גבריאל איספיראנםה

מרבני צפת במאה הרביעית לאלף זה. חי בזמן הרב יהונתן בר״מ גלאנטי. הרב חיד״א

מספד ששמע עליו מפי רבני ירושלים אשר קבלו ממנו שנשאר יתום מאב ואם, ולא נמצא

מי שיטפל בו ובאה אשה חשובה ולקחתו וגדלתו ותשכוד לו מלמדים למקרא ולמשנה ותלמוד

ושמה איםפיראנםה. והרב ז״ל בכדי לכבדה ולזכרה, כנה את עצמו בשם זה.

יוםף בן שאול איםקאפה

יליד שאלוניקי בשנת שכ״ט. בצעירותו עבר לאזמיר, ובהמשך הזמן נמנה בה לרב

ראשי. הנהיג כמה תקנות מועילות שבחלקן הן בנות תוקף עד היום. בערוב ימיו התעוררה

תנועת השבתאות, והוא שעמד בראש העדה נאלץ לעמד בםדץ. ע״י שני שליחי בית דינו,

התרה בש״ץ לבל יוסיף להגות את שם המפורש בפני תלמידיו, וש״ץ השיב שמותר לו לעשות

זאת, כי הוא המשיח. אז הוכרז עליו חרם וכל מנהיגי הקהלות הסמוכות נתבקשו לרדפו.

נלב״ע כ״ו טבת תכ״ב.

חבוריו: א. ראש יוסח ב״ח אזמיר, 1658-1657 . ב. באוד להלכות דיינים, אזמיר

. הבאור לסדר זרעים. ד. שוית על חו״מ. פרנקפורט 1709

יוסף ב״ר עמנואל אירגאם

מגדולי רבני ליוודנו. תלמודי ומקובל, נולד שם בשנת תמ״ה. בהיותו בן י״ת נסע

לדיג׳יו אל המקובל בנימין הכהן ללמוד תורת הודן מפיו. את״כ התישב בפיזה ושם יםד

בכספו ישיבה בשם נוה שלום ושתי אגודות, מהר הבתולות ומלביש ערומים. נלחם נגד כת

ש״ץ בכל עוז. מספרו תוכחת מגולה נראה שהיה בא״י. משנתו בקבלה ובהלכה היתה בדורה.

מדוב ענותנותו לא הדשה לפסוק הלכה כדבריו אלא אם כן יסכימו לה גדולי ישראל. לדעתו

הפילוםופיא היא חכמה בדויה מאלה שלא האמינו בתורת משה. נלב״ע בליוורנו ג׳ כסלו

. תפ״ד. אשכל, ב. עמ. 305

. ח ב ו ר י ו : א. שומר אמונים, וכוחים על חכמת הקבלה, אמשטרדם תצ״ו, אוצה״ס ש. סי׳ 334

ב. מבוא פתחים, כללים והקדמות ומבוא לחכמת הקבלה והצת שו״ת. אמשטרדם תצ״ו. אוצה״ס. מ.

סי׳ 312 . נ. מנחת יוסף, מוסרים ואזהרות … ללמוד חכמת האמת. ליוורנו תקפ״ז. ד. פרי מנדים, על זהר

רות. אוצה״ס מ. סי׳ 1521 . ה. דברי יוסף שו״ת׳ ליוורנו תק״ב, אוצה״ס, ד. סי׳ 82 . ו. תוכחת מנולה,

ננד כת השבתאות, לונדון תע״ה.

יצחק אירגאס

רב ומחבר. נזכר באוצה״ס כשד״ר מעה״ק טבריה, וכן כמו״ל ספר מנחת יוסף לקרובו הנ״ל שהוסיף בו הגהות, ובסופו הדפיס ספדו ויעתד יצתק על תנ״ך גפ״ת ומדרשים. ליוורנו תקפ״ז. אוצה״ם מ. סי , 1521

אברהם אישפריאל

מראשי המעונים, אשר שמשו מטרה לחציו המורעלים והמדים של הרשע מחמד אבן פרוך בירושלים. ההיסטוריון יספר לתומו את פרשת הסבל בעת ההיא: ״ויהי ביום ר״ח תמוז שנת שפ״ה, פגעו נוגשי הצר בר׳ אברהם אישפריאל, ויתפשוהו ויחפאו עליו עלילות דברים ויכוהו בליל שבת קדש ולמחרתו מכה רבה ויתחלחל מאד ויגיע עד שעדי מות ויפדה נפשו בחמש מאות גרוש.״ מנכבדי העיר ומנהיגיה, ולפי דברי הרב בע״ס תולדות חכמי ירושלים היה אחיו של ר׳ יהודה אישפריאל, שבא מקושטאנדינא לאה״ק.

יהודה אישפריאל

נמנה בין ט״ו האנשים מנכבדי הקהל אשר נשאו עליהם את סבל הצבור היהודי בירושלים

בימי עניה ומדוריה. נאסר עמהם בפקודת הצורר מחמד אבן פרוד.

חנניה אישפריאל

מרבני צפת. חי בזמן הרב המוסמך חיים אבולעפיה. זקנו של הרב חיים אבולעפיה

בע״ס עץ חיים על התורה, ומיסד הישוב העברי החדש בטבריה בשנת תק״ב. חבר חידושים

על הש״ם ותשובות.

רפאל אישפריאל

תלמיד מהרימ״ט. אחי הרב חנניה אישפריאל. מתשובותיו הובאו בס, אחיו הנ״ל.

יהודה אלבאז

היה אב״ד ומרץ בצפרו. חבר ספרים רבים ונשארו בכ״י. ביניהם דרושים ופסקי דין,

ור׳״י בן נאים מביא ספור מעשה שקרה בזמנו והתערבותו של הרב בענין. נלב״ע שם ט״ו

שבט תד״ז. בע״ס מלכי רבנן דשם עליו כדלהלן: והיו ימיו ע״ז שנים. ולרב חסידותו בעודו

בחיים תקן מצבה על קברו ופסלה ומרקה וכתבה, ואני העתקתי אותה וזה נוםחא: יראי ה׳שם

ושומדי ד׳רכיו הטובים, הם בעיני עצמם כאין אפיל ליפניכם ביקשתי אני זעיר שם אל

תעלימו עין, העתירו בעד הנעדר מביניכם ויהי לאין, אשר הוא טמון בחורי עפר מעלומי העין,

כפר עוניו ויסלח אשמתו באהבתו ובחמלתו בורא יש מאין, נאום נבזה וחדל אישים תולעת

ולא איש אחיו של קין, יה״ר שיהיה שלם מנוחתו ובצרור החיים תהא צרודה נשמתו כי״ד.

רפאל משה אלבאז

מגדולי רבני צפרו. ראב״ד ומו״ץ. נודע כמשורר ומליץ בקי בכל התכמות ומקובל.

עליו יסופרו נפלאות ואגדות בכדי להבליט את קדושתו וחסידותו. שידיו שגורים הרבה בפי

יהודי המערב, ומהם נדפסו קונטרסים מעטים. נלב״ע כ״ב תמוז תרנ״ו, והוא כבן ע״ג שנה.

וכתב עליו בע״ס מלכי רבנן, כי לא הניח אחריו זרע. חבר ספרים רבים וכלם נשארו בידי

בני אחיו, הרבנים בנימין ושמואל אלבאז.

ואלה שמותם: א. הלכה למשה שו״ת, ירושלים תרס״א. ב. ציון במשפט על חו״מ ע״ס אב.

זבחי צדק על הלכות שחיטה ובדיקת ד. שקל הקדש חרוזים. ה באר שבע, על ז׳ חכמות

ו. פותר מים, פי׳ על מים עמוקים לר״י ב׳ירדוגו. ז. מיני מתיקת חידושים ופרפראות ח. חולת אהבה

מליצות ואגרות שלומים. ט. דרש משת דרושים. י. פרשת הכסף, מוסר ומשלים. יא. ארבעה שומרים,

תוכחות ודינים. יב. ם׳ כריתות דיני גט וחליצת י״ג. כסא המלכים, זכרוז למלכי הקדם וקורות היהודים

בזמנם. יד. כח מעשיו, על חכמת העיבור. טו. שיר חדש וקול בוכים, שירים פיוטים וקינים נדפס

בירושלים תריץ. טז. עטרת פז, צרופי אותיות אהו״י. יז. עדן מקדם, הקדמות ומאמרי רז״ל ע"ס א"ב.

יח. חצר המשכן, קיצור ס׳ משכנות הרועים. י״ט. תורבץ החצר, מו״מ בדברי הפוסקים ע״ס א״ב.

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני

סובלנותו של הרב משה לכה-מקורותיה וגבולותיה-נחם אילן-התחדשות ומסורת-ביאליק התשס"ה

מאז שנות השמונים של המאה התשע־עשרה ועד לשנות השישים של המאה העשרים היתה קהילה יהודית קטנה בח׳רטום שבסודאן. במשך מרבית הזמן הזה כיהן כרב רב הקהילה הרב שלמה (סלמון) מלכה. הרב שלמה מלכה אַסֶפֵלו (מרוקו – 1878; ח׳רטום, סודאן – 1949) עלה בצעירותו לארץ־ישראל, למד בה בישיבות, הוסמך לרבנות ואף כיהן כדיין בבית הדין הרבני בטבריה. את רוב שנותיו עשה בסודאן, שבה שימש הרב הראשי מעת הגיעו שמה בשנת 1906 ועד יום מותו בשנת  .1949 כל מורשתו הכתובה נתפרסמה מעל דפי העיתון המצרי־היהודי בלשון הערבית אלשמס (״השמש״), אשר יצא לאור בקהיר בשנים.1948-1934 ככל שיכולתי לבדוק, פרסם הרב מלכה את מאמריו בעיתון זה משנת 1936 עד שנת 1947, כלומר ברוב שנות הופעתו של העיתון נדפסו בו רשימותיו ומאמריו של הרב מלכה, שמספרם מגיע לכמאתיים מאמרים, ואלה ישמשו תשתית לדיון שלהלן. למעלה מחמישים מאמרים יוחדו לדיון שיטתי בפרשיות השבוע. אלה נדפסו ויצאו לאור ב־1941 בקהיר, כחיבור העומד בפני עצמו, בשנת 1949 זמן קצר לפני מותו הפתאומי של הרב מלכה. ספר הזוהר שימש מקור נכבד לפירושו של הרב מלכה, ועוד אשוב לעניין הזה לקראת תום הדיון.

היחס אל התרבות הכללית

בשנת 1938 הוזמן הרב מלכה לנאום בכינוס של אגודת הנוער היהודי במצרים, לאחר הרב הראשי, אלא שהלה חלה והאירוע נדחה, והרב מלכה פרסם אפוא את הרצאתו באלשמס. בין השאר הרבה בשבח אגודת הנוער, שבתכניותיה כלולות ״הרצאות מדעיות ותרבותיות כדי שנלך באור המדע ולבקש לקח ומוסר״.

יחסו של הרב מלכה לתרבות הכללית ולעולם המודרני היה מורכב. הוא ראה בהישגי המדע ערכים חיוביים, ופעמים אחדות אף ציין זאת במפורש. כך הכריז כי ״דורנו הוא דור המדע, הכימייה והאנליזה הכימית״, וראה בלואי פסטר ובאדוארד לינר דמויות מופת.

כינה את שניהם ״מלאכי הרחמים״, לפי שמצאו חיסון נגד אבעבועות ונגד מגפות. ברשימה הזו יש תיאור מפורט של הישגיהם, כולל אזכור של חומרים כימיים שונים. אפשר שלפנינו

 עוד הפליג בשבחם של גאונים־מחדשים דוגמת גוטנברג(הדפוס), סטיוונסון(הקיטור), אדיסון (החשמל) ומרקוני(התקשורת האלחוטית). כשדן בפסוק: ״ נֵ֣רְדְּ ׀ וְכַרְכֹּ֗ם קָנֶה֙ וְקִנָּמ֔וֹן עִ֖ם כָּל־עֲצֵ֣י לְבוֹנָ֑ה מֹ֚ר וַֽאֲהָל֔וֹת עִ֖ם כָּל־רָאשֵׁ֥י בְשָׂמִֽים׃(שיר השירים ד, יד)           ״התלמיד הזה מוכשר ויצלח ללמוד הנדסה, ואחר ללמוד כימייה, וזולתם – לספרות ולפוליטיקה וכו'; [ובנוגע לתלמידי] החכמים – זה יצלח להיות דרשן והאחר גם פוסק [אפשר גם: איש הלכה], והאחר מקובל, כל אחד בהתאם לכישוריו, וזהו מאמרו נרד וכרכם ושאר סוגי הבשמים״.

יושם אל לב שמקצועות החול, כמו מקצועות הקודש, נמנים כולם עם הבשמים, כלומר נחשבים מקצועות ראויים בעיני הרב מלכה.

היחס החיובי אל האוניברסיטה, כסמל ההשכלה, מהדהד מכמה התייחסויות של הרב מלכה. וכך הוא ביאר את הפסוק ״צוארך כמגדל השן״(שיר השירים ז, ה):

הצוואר, כפי שפירשנו לעיל, רומז לבית המקדש, הנמוך מעט מפסגת עין עיטם, אשר היא הפסגה הגבוהה ביותר בירושלים – כמו הצוואר הנמוך מעט מן הראש. הסנהדרין מצויה לצד בית המקדש, סמוכה אליו.באומרו ״צווארך כמגדל השן״         הוא רומז לסנהדרין. מגדל     השן הוא המגדל אשר בנאו            שלמה המלך, וממנו היה מפיץ את הדינים ואת החכמה. הסנהדרין, הריהי המנהיגות הרוחנית, אשר סמכותה צריכה להיות כדוגמת מגדל השן, שהיא המנהיגות האזרחית.

הדברים כאן אכן משלימים את הדברים שכתב שם כמה שבועות קודם לכן, בשעה שדן בפסוק: ״כמגדל דויד צוארך בנוי לתלפיות״(שיר השירים ד, ד), וזו לשונם: ״העיר ירושלים גבוהה מרוב ארץ־ישראל [פלסטין – במקור], ובית המקדש גבוה מכל העיר ירושלים, לבד מהר עין עיטם [כך!], שהוא המקום הנוכחי של האוניברסיטה [=הר הצופים]״.

מתברר אפוא כי הרב מלכה סבר שהרבנות אינה ההנהגה האחת והיחידה בכל תחומי החיים, אלא הכיר בנחיצות ובלגיטימיות של מנהיגות פוליטית, והוא דן בה בכמה וכמה הזדמנויות. כמו כן הוא ראה ב״מגדל השן״ דימוי חיובי של הנהגה אינטלקטואלית, שכונתה בפיו ״מנהיגות אזרחית״. על רקע זה אין לתמוה על הדברים החיוביים שכתב על האוניברסיטה העברית ועל הצורך לתמוך בה ולפתחה, בהיותה ״בית מקדש קטן״.

מנגד, פעמים אחדות כתב הרב מלכה נגד פרויד, והשווה את האיום הגלום בפסיכולוגיה, כפי שהעמיד אותה פרויד, לסכנת האינקוויזיציה בספרד ובפורטוגל בשלהי המאה הט״ו – כלומר סכנה של העברה על הדת! ביקורת המקרא שיש בכתבי פרויד זעזעה את הרב מלכה, ולפיכך הפנה קול קורא לראשי הדת בירושלים, בקהיר, באלכסנדריה ובלונדון – ששם שהה פרויד באותה העת – ולכל אדם אדוק באמונתו. חוץ מעצם הקריאה אין בפיו בקשה קונקרטית שאפשר לנהוג על פיה. הוא עצמו הבין שאי אפשר להחרים את פרויד כדרך שהחרימו את ברוך שפינוזה במאה הי״ז, אולם אין הוא יכול להימנע מלקבוע כי הרעות שהתרגשו באותן שנים על יהודי אוסטריה, בגלל פרויד ודברי הכפירה שלו התרגשו!

בשל התבטאויות כאלה אפשר לטעון אחת משתיים: דעותיו ועמדותיו של הרב מלכה התגבשו והתנסחו כלפי כל גירוי בנפרד; הוא לא היה הוגה, וממילא אין לטרוח ולבקש בדבריו תפיסה ושיטה שאינן קיימות. לחלופין אפשר לטעון כי גישה עקיבה אינה אופיינית רק למשנה סדורה של פילוסוף או של הוגה מקצועי, אלא היא נדרשת מכל בוגר, ובוודאי ממבוגר משכיל, העוסק בחינוך – וכזה היה הרב מלכה במובהק. אכן, יש רמות שונות של עקיבות ושל הלימה לוגית בין טיעונים שונים, וכותבים רבים נעים על הרצף שבין משנה לכידה, שיטתית וסדורה, ובין היגדים שיש ביניהם סתירות ואשר אינם מתגבשים לתורה אחת. גם הרב מלכה נע על הרצף הזה מתוך מאמץ מדעת להציג עמדה עקיבה והגיונית,

ונראה לי כי בכיוון הזה יש לעיין כדי ליישב התבטאות כגון התבטאותו כלפי פרויד עם התבטאויות אחרות המעוררות רושם סובלני יותר ואף פתוח.

דומני כי אחד המפתחות להבנת עמדתו של הרב מלכה כלפי המודרנה וכלפי התרבות הכללית נעוץ בהבחנה בין המדע ובין הפילוסופיה. כל עוד מדובר בקביעת ההתייחסות אל ההיבטים האינסטרומנטליים של התרבות, נקט הרב מלכה עמדה חיובית מעיקרה, ובזה הלך בדרך שפילסו גדולי רבני מצרים בסוף המאה הי״ט ובראשית המאה העשרים. אך משעה שנדרש להיבטים הרוחניים והעיוניים של התרבות הכללית ולפֵרות המחקר בתחום מדעי החברה (בעיקר פסיכולוגיה) ומדעי הרוח (בעיקר פילוסופיה), היתה עמדתו מסויגת הרבה יותר – לעתים עד כרי דחייה. אם סברה זו נכונה, יש בה להסביר את יחסו לא רק כלפי פרויד, אלא אף כלפי מו"נ, וממילא קו התיחום העקרוני אינו עובר בין הדתות ובין המאמינים, אלא בין תחומי דעת שונים.

העמדה הדיאלקטית כלפי התרבות הכללית ואופני השימוש הראויים בה משתקפת גם משולי דיונו בפסוק: ״אם לא תדעי לך היפה בנשים, צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גְּדִיֹּתַיִךְ על משכנות הרעים״(שיר השירים א, ח), שם כתב כך:

האדם הוא כמו העץ, אשר קל ליישר את עקמומיותו בתחילת צמיחתו, ואילו משגדל והתחזק יקשה ליישרו. זו הערה [אפשר גם: הזהרה] למי שמוסרים את ילדיהם ואת יוצאי חלציהם לבתי ספר זרים ומקווים לטוב, וסומכים על אותם שיעורים ביתיים פשוטים הבאים לאחר שגדלו, אך הם חסרי תועלת. עליך לרעות את גדיותיך תינוקותיך כך שיקבלו את ידיעותיהם במשכנות הרועים הטובים [אפשר גם: הכשרים, הישרים, ההגונים].

לכאורה אפשר להקשות כנגד הרב מלכה: ״טול קיסם מבין שיניך, טול קורה מבין עיניך!״ בבא בתרא טו ע״ב), שהרי הוא עצמו שלח את ילדיו ללמוד בבית הספר של המיסיון בח׳רטום וחשף אותם באופן פעיל ומדעת לתרבות המערבית שרווחה שם באותם ימים, ומה לו אפוא להלין על אחרים בסוגיה כאובה זו? שני הסברים אפשר להציע למתח הזה שבין דבריו ובין מעשיו של הרב מלכה:

אסתר(1974-1900) הבת הבכורה, למדה נגינה בפסנתר וניגנה בכל ההתכנסויות המשפחתיות. ראו: מלכה, מרור לדוד (לעיל, הערה 5), עמ׳ 166. אליהו(נולד ב־1909) למד בבית ספר אנגלי בקהיר – שם, עט׳ 170, ובטקסט לעיל שבין הערות 18-17. רחל (נולדה ב־1914) היתה האשה הראשונה בח׳רטום אשר נהגה במכונית – שם, עמ׳ 175. שרה (נולדה ב־1915) היתה כוכבת קבוצת הכדורסל בתיכון(הנוצרי) בח׳רטום – שם, עמ׳ 177. אדמונד (1997-1916) למד באוניברסיטה העברית בירושלים – שם, עמז 178. שמואל (1986-1917) היה שחקן טניס מצטיין והקפטן של קבוצות הכדורגל והרגבי, ופעם אחת אף גבר על אלוף מועדון הטניס בח׳רטום – שם, עמ׳ 182. ויקטורין(1996-1920) למדה בבית ספר נוצרי, ציירה וניגנה הרבה – שם, עמ׳ 183. דוד(נולד ב־1923), צעיר הבנים, למד אף הוא בבית ספר נוצרי, והיה חבר בתנועת הצופים. לדבריו היו לו חברים רבים בני לאומים שונים, והוריו קיבלו את כולם בסבר פנים יפות בביתם – שם, עמ׳ 185.

(א) המצב בח׳רטום היה שונה באורח קיצוני מן המצב במצרים, שאל תושביה היהודים הופנו דבריו שצוטטו לעיל. בקהילה היהודית בסודאן היו רק כמה מאות נפש, וממילא לא יכלה להחזיק בית ספר נפרד. לפיכך היו הלימודים בבתי הספר הכלליים אילוץ, בבחינת הכרח לא יגונה. במצרים, לעומת זאת, היו מוסדות חינוך יהודיים רבים, השייכים לזרמים שונים, ולשיטתו ראוי היה לשלוח אליהם את הילדים ולא למוסדות ממלכתיים.

(ב) הרב מלכה שינה את דעתו בערוב ימיו. בצעירותו סבר הרב כי תמיכה חינוכית איתנה בבית ובקהילה יכולה לעצב יהודי מודרני שאינו נוטש את מסורת אבותיו. ככל שעברו השנים והתעצמה השפעת המודרנה והחילוניות, התברר לו כי גם אם באופן תאורטי הדברים אפשריים, בפועל אין הם צלחים, ולכן שינה את עמדתו ונעשה שמרן יותר. קל לראות כי שני ההסברים הללו אינם מוציאים זה את זה, ושמא מוטב לצרפם כאחד וכך ליישב את המתח או את הסתירה הנידונים כאן.

סובלנותו של הרב משה לכה-מקורותיה וגבולותיה-נחם אילן-התחדשות ומסורת-ביאליק התשס"ה-עמ'28-25

סוף הפרק: "מרוקו" בעריכת חיים סעדון, מתוך מאמרו של אליעזר בשן –מכון בן צבי התשס"ד-היהודים בתקופה הקדם-קולוניאלית.

עסקי כספים

יהודים עסקו בהחלפת כסף ובהלוואות, עיסוקים ששכרם בצדם. הלוואה רגילה ניתנה לשלושים יום. אלא אם נקבע אחרת. יהודים, ביניהם בעלי חסות זרה, היו מלווים לסוחרים ולדיפלומטים זרים, שנחשבו בדרך כלל אמינים. ב־1889 הלווה יהודי כסף לקונסול ארצות הברית במרוקו, וכשהחזרת ההלוואה התעכבה דרש כי יחזיר את החוב ממשכורתו.

ההלוואות למוסלמים היו כרוכות בסיכונים. הלווים היו נותנים לעתים כמשכון את תכשיטי נשותיהם. האיכרים נזקקו להלוואות בעת הזריעה, והיו אמורים להחזירן בעת הקציר. היבול היה משועבד למלווה למקרה שהלווה לא יחזיר את ההלוואה. אם הייתה שנת בצורת והיבול הכזיב, והמלווה לא קיבל את כספו, היו הלווה והערב נאסרים ורכושם היה עלול להיות מוחרם. לעתים הם זעמו והתנכלו למלווים¡ כך היה ב־1885, כשנרצח חלפן יהודי בפאס, ולא אחת אירע שהתנפלו אף על יהודים שלא היו מעורבים בהלוואות. מוסלמים ואירופים התלוננו שהיהודים דורשים מהם ריבית גבוהה, תוך התעלמות מהסיכונים שהמלווה נטל על עצמו. ב־1884 כתב שרל דה פוקו בזיכרונותיו ששיעור הריבית מושפע ממידת הסיכון: מוסלמי נאמן, וכן מי שנותן ביטחונות, משלם שלושים אחוז ריבית; ללא ביטחונות — שישים אחוז. לקבוצה האחרונה השתייך האיכר המוסלמי, שרק היהודי היה מוכן להסתכן ולהלוות לו; האחרים דרשו ריבית גבוהה יותר. ואכן, ב־ 1896 הפסידו יהודים כסף שהלוו למוסלמים, לאחר שהאחרונים הציגו תעודות מזויפות אשר הוכיחו כי הם החזירו כביכול את ההלוואות.

בטנג׳יר ובצפון מרוקו, שהיו מרכז סחר מקומי ובין־לאומי, הייתה נפוצה תופעת הבנקים המשפחתיים. ב־1840 ייסד הרב משה בן יעקב פארינטה את בנק פארינטה. ב־1860 יסד משה י׳ נהון בנק. סלואדור יהושע חסן יסד ב־1894 בנק שנשא את שם המשפחה, והיו לו סניפים בתיטואן ובלראש.

המכס על מוצרי יבוא ויצוא היה שונה לכל מוצר, והותאם גם להסכמים בין מרוקו למדינות שונות. היצוא ממרוקו כלל חומרי גלם, כגון צמר, עורות, שמן זיתים, והיבוא – נשק, תחמושת, שעונים ומוצרי תעשייה אחרים. יהודים נחשבו מומחים בשמאות, וחכרו את בתי המכס בנמלים ובערי המסחר. חכמים חשבו מלאכה זו למגונה כי לעתים נתלווה לעיסוק בה חוסר הגינות.

מסחר

חברות משפחתיות עברו בירושה מדור לדור, והצעירים למדו מאביהם או מחותנם את דרכי המסחר, שנעשה בדרך כלל באמצעות מתווך. המתווך היהודי קנה לו שם בסחר המקומי בשווקים שהתקיימו בדרך כלל פעמיים בשבוע. רבים מהיהודים היו סוחרים זעירים, רוכלים המחזרים בעיירות, קונים או מוכרים בשווקים או בכפרים¡ רבים מהם חזרו לביתם רק בשבת או אחת לחודש או לחג.

קבוצה מיוחדת בין הסוחרים הייתה סוחרי המלך(תג׳אר אלסולטאן), שהודות לקשרים עם הסולטאן ועם חצרו(בתוספת שוחד) קיבלו הקלות והנחות בפעילותם הכלכלית. היו אלה סוחרים עצמאיים מנוסים, בעלי מונופול על מוצרי יבוא ויצוא(תמורת תשלום) או שותפים עם משפחת המלוכה בעסקיהם. הם נמנו עם העילית החברתית. היו משפחות שעיסוק זה עבר בהן מדור לדור, כמו בני משפחת קורקוס ממראכש וממוגאדור. יהושע קורקוס ממראכש היה הבנקאי של הסולטאן חסן הראשון. גם יעקב ואברהם קורקוס שפעלו במוגאדור היו סוחרי המלך. לפי תעודות מהשנים 1875-1858 הם עסקו באספקת מוצרים לממשל ולצבאו, ובין השאר סיפקו פשתן אמריקאי, לוחות עץ לבניין, ציוד לאוהלים, מרצפות, משי ובדים מיובאים, נוצות, מגשי נחושת, רצועות לשעונים עשויות מזהב, משקאות אירופיים, תרופות, שוקולד מיובא. היה להם גם זיכיון לגביית מכס בנמל.

מקומם של היהודים בסחר הבין־לאומי היה חשוב. הם שימשו מתווכים או אנשי ביניים בין המקומיים והזרים שלא הכירו את שפת המקומיים ואת כללי השוק; חלקם היו סוכנים של סוחרים זרים; אחרים היו יבואנים ויצואנים עצמאיים. במוצרי היצוא היה ליהודים חלק נכבד: מטנג׳יר יוצא בקר טרי למחנה הצבא הבריטי בגיברלטר, ועד 1880 היה ליהודים כמעט מונופול על יצוא נוצות יענה, שניצודו בעיקר בדרום הארץ והובאו לטנג׳יר או לגיברלטר, ומשם לאירופה. אחד ממוצרי היצוא החשובים לארצות אירופה היה עורות. העורות יוצאו לליוורנו, לספרד, לפורטוגל, לאנגליה ועוד. בשנת 1847 החליט הסולטאן עבד אלרחמאן, שעורות כל הבהמות הנשחטות שייכות לו. האיכרים מגדלי הבקר זעמו על כך, ובמקום לשלחם לסולטאן הם השמידום. המחסור בעורות העלה את מחירם ויצוא העורות ירד במחצית.

העסקים נעשו לרוב בשותפויות בין בני משפחה. אחד השותפים היה הסביל, משקיע הממון, והשני היה הפעיל, ״המתעסק״, מי שנסע לשווקים, קנה ומכר במרוקו או מחוצה לה. על פי הדין היהודי, אם נפל ״המתעסק״ קרבן לעלילה או נפל בשבי לא היה שותפו חייב לשחררו אלא אם הותנה כך מראש, מפני שהשותפות חלה על הממון ולא על גופו. היו גם שותפויות עם נכרים, אך הדבר עורר קשיים. רבי יעקב אביחצירא (1880-1807) נשאל: ״ישראל הנותן מעו׳ [מעות] לגוי כדי להסתחר בהם בנבילות וטרפות והריוח יחלקו ביניהם״, האם מותר ליהודי ליהנות מהרווח של הנבלה? תשובתו הייתה חיובית, ״ובלבד שיהיה הגוי הוא המתעסק לבדו ולא יסייענו הישראל כלל״, כלומר מותר לו להיות שותף סביל (יורו משפטיך ליעקב, סימן קלד).

מוגאדור הייתה נמל הסחר עם אירופה באוקיינוס האטלנטי במאה השמונה־עשרה. זמן קצר לאחר ייסודה הוקמו בה בתי מסחר יהודיים, ובמאה התשע־עשרה היו הם יצואנים ויבואנים שניהלו קשרי סחר עם לונדון, מנצ׳סטר וארצות אירופה. היו בהם סוחרי המלך וחוכרי מונופולים ממשלתיים של מוצרים מסוימים. בעשור השני של המאה התשע־עשרה ניהלו ארבע משפחות יהודיות בעיר את רוב הסחר הבריטי. בתחילת שנות החמישים של אותה מאה היו 24 יהודים מתוך 39 סוחרי המלך. ב־1866 פעלו בה שלושים חברות יהודיות (לעומת 22 זרות). אלה ואחרים שימשו סוכנים, מתווכים ומתורגמנים לסוחרים הזרים.

בשירות הסולטאנים והדיפלומטים

יהודים מילאו תפקידי מזכירים, מתורגמנים ושליחים דיפלומטיים בחצרות הסולטאנים. אחרים כיהנו כמתורגמנים, סוכנים מסחריים וסגני קונסולים של מדינות אירופה וארצות הברית. הם היו בקיאים בשיטות הסחר ובעלי קשרים עם הממשל, וכך הועילו לנציגים הדיפלומטיים של המדינות. היו מהם שפעלו ללא שכר, וזכו בתמורה לתעודות חסות שהעניקו להם זכויות יתר, כגון מעמד דיפלומטי אשר שחרר אותם מתשלום מס הג׳זיה ומשאר ההגבלות שחלו על יהודים. אחרים קיבלו משכורות ופעלו גם כסוחרים. היו מהם שייצגו מדינות זרות, כמו למשל יצחק שלמה נהון, ששימש בתיטואן בשנות השישים של המאה התשע־עשרה סוכן קונסולרי של בריטניה, בלגיה והולנד.

החל מימי עבד אלרחמאן השני ולאחריו אסרו הסולטאנים על נתיניהם היהודים לכהן כסוכנים קונסולריים של מדינות זרות, אבל השגרירים נטו להתעלם מן האיסור, כי נזקקו לשירותם של היהודים. בשנות החמישים עד השמונים ניסו שגרירים להחליף את היהודים בנתיני ארצותיהם, ללא הצלחה. ידועים עשרות שמות של יהודים בתפקידים אלה במאה התשע־עשרה, מהם שהורישו את התפקיד לצאצאיהם. הידועים ביותר הם בני משפחת אבנצור, שייצגו את בריטניה, ומשפחת בן שימול, שייצגו את צרפת. דעתם של כמה חכמים לא הייתה נוחה מהעובדה שיהודים קרובים למלכות. הדבר יצר חיץ בינם לבין העם, זלזול במצוות ורצון להידמות לנכרים. רבי רפאל בירדוגו(1820-1747) ממכנאס כתב: ״ועד היום אין לך מזלזל במצוות עשה ול״ת [ולא תעשה] שבתות וימים טובים אלא מי שהוא נודע וקרוב למלכות״(מי מנוחות, ב, דף סא). אין להניח שהדבר חל על כולם, ודברי הביקורת כוונו אל מיעוט בלבד.

סיכום

המאה התשע־עשרה הייתה תקופה מרתקת של תמורות בחיי היהודים ובניסיונם של הרבנים להתאים את הפסיקה ההלכתית למציאות החיים המשתנה. בעיקר בשליש האחרון שלה התחזקה ההשפעה האירופית על חיי היהודים במרוקו באמצעות בתי הספר של כי״ח ו״אגודת האחים״. הפעילות המסחרית של הזרים במרוקו גברה וחלק מהיהודים, בעיקר בערי החוף, השתלב בה. החל כרסום בחיים המסורתיים, ניכרה פתיחות של חלק מהאוכלוסייה לתרבויות זרות, ולמרוקו החלה לחדור ההשכלה האירופית. מכות טבע גרמו מצוקה כלכלית והגירה מהכפרים לערי החוף. חוסר הביטחון גבר עם פטירתו של חסן הראשון(1894), עת פרצו מהומות ומרידות של שבטים. יהודי מרוקו נזקקו לסיוע חומרי מקהילות יהודיות אחרות ולמעורבותן לשם שיפור מעמדם הכלכלי והחברתי.

סוף הפרק: "מרוקו" בעריכת חיים סעדון, מתוך מאמרו של אליעזר בשן –מכון בן צבי התשס"ד-היהודים בתקופה הקדם-קולוניאלית-עמ' 46*43

אבני זכרון לקהילת מראקש- רבי אברהם אביטבול-חביב אבגי

רבי אברהם אביטבול

נוסח המצבה : כהר"ר אברהם אביטבול הדיין המצוין סבא דמשפטים בר כבוד הרב שלמה המשורר הנ"ל. רבי אברהם כיהן כראש ישיבה, היה דרשן בחסד נעים הליכות ודעתו מעורבת עם הבריות.

הביטו אל אברהם אביכם, אבי יתומים בלב ובנפש

אך בא אל רגבי עפר, והוא מונח על הארץ

טהור במדות / רב המעלות

אוהב שלום ורודפו סמל הענווה שכולו רע וחבר / לכל גבר

לדכא – הו משענתו / תפקידו רק להיטיב

זה עמלו וטיפולו / בבת צחוק וסבר פנים גירש את מרתו

אברהם מפורסם בפלפוליו / בשרתו בקודש ראש אמיר לבני ישיבתו

קנה מקום חשוב בלב כל לפניו יפלו

שמו בפיהם לתהילה – ולברכה זכירתו.

וימת אברהם : אבינו החכם השלם זצ"ל י' אדר שנת תש"א – 1941. בן לאו"ץ החכם השלם והכולל, המשורר הערב והנעים, כמוה"ר שלמה אביטבול זצ"ל. סמל לענווה ויראה, שמו הולך לפניו לתהילה ולברכה, זכותו תעמוד לנו אמן.

רבי אבהרם אביטבול ז"ל נצר משושלת ארוכה של חכמים, דיינים, משוררים, ונגידים. בזמן מחלתו לבשה העיר קדרות. רבני העיר ופרנסיה צרו על מיטתו בתפילה ותחינה, אנשי חברה קדישא התחלפו במשמרות, ולא סרו מעליו עד עת עלתה נשמתו למרום באמירת " שמע ישראל ".

הכרוז יצא אל הרחובות והכריז בקול חנוק, קומו – ללוויה של העמוד הימני, הפטיש החזק, אדונינו מורינו ורבינו ועטרת ראשינו, רבי אברהם אביטבול ! אבל כבד ירד על הכול, אישה ואיש נער וזקן. הנשים אינם לוקחים חלק בלוויה, ומתייפחים בבתים פנימה. על האדם הנערץ ביותר על כולם.

אבי העניים, וסנגורם של החלכאים והנכאים. אבי היתומים, ודוברם של האלמנות. כי לעתים תכופות את הפרוטות האחרונות שלו היה מוציא למענם. רבי אברהם " היה לאגדה בחייו, וסיפורים לעשרות התהלכו מסביבו. הביאנו כאן אחדים מסיפורי העם, המעידים על דרך אצילותו של הרב זצ"ל.

להלן מספר סיפורים שבפי העם המתארים נכונה את רבי אברהם אישיותו ואופיו :

ערבים זה לזה.

בתלמוד תרה היה מלמד אחד בשם רבי אלעזר, האיש התפרנס ממשכורתו הזעומה, סבל מחסור ועוני, ונפטר בדמי ימיו. רבי אברהם היה מודע למצוקת העוני והדלות שבה היה חי רבי אלעזר ז"ל, והתעצב מאוד על פטירתו. אחרי הלוויה, ביקש מהקהל להתלוות אליו לבית הנפטר, להתפלל שם מחנה. ושם הרב נשא דרשת תוכחה לקהל, "מדוע צדיק אבד ואין איש שם לב". פתח ואמר : הנה כעת באשר עיניכם הרואות את המצוקה שבה היה חי החכם ובני משפחתו. הוא ועוד הרבה ממאוד עיניים בעיר הזאת, ומהמעט שעשינו למענם, אינו מספיק כי הם זקוקים למלוא העזרה הראויה לבני אדם מהוגנים. מנהג היה במראקש בשעת ההלוויה או אחרי ההספד, החברה קדישא מתרימה את הציבור, לצורכי סעודת ההבאה לאבלים. דבריו של הרב באותו מעמד, עשו רושם כביר על הנוכחים, הלב והכיס נפתחו יחד, ונאסף סכום גדול ונכבד. רבי אברהם ז"ל התרגש מגודל הסכום שנאסף, ופתח בבכי חרישי. דממה כבדה השתררה במקום, איש לא הבין מה פשר הבכי.

הרב הסתכל בעין בוחנת על סכום הכסף שנאסף, ואמר בקול ממרר בבכי, שערו נא בנפשכם מתי רבי אלעזר ראה סכום כזה בחייו אם בכלל ! ומה היה רבי אלעזר יכול לעשות בזה, מי יודע לו היה לו סכום כזה, כמה זמן היה עוד ממשיך לחיות בתוכנו. הלא על כגון זה נאמר "וצדקה תציל ממוות" תרתי משמע, במיוחד כשהיא באה בזמן. הלא אנחנו בני ישראל ערבים זה לזה, המצב הזה של רבי אלעזר ואחרים, הוא ראי שמשתקף הפרצוף שלנו. איך זה קרה שהעלמנו עין, למה אנו ממתינים עד שיבואו אלינו העניים לפשוט יד? במקום שאנו נקדים ונעמוד על מצוקתם !. באותו מעמד ציווה למנות אפוטרופוס מהמכובדים לטיפול ביתומים ובמשפחה. זו הייתה דרכו של רבי אברהם ז"ל מתריס ומדרבן את בעלי היכולת לשאת בנטל הכבד של עניי העיר. המחבר – את הסיפור שמעתי מפי יצחק אזולאי, חבר ועד הקהילה לשעבר.

הבקשה האחרונה.

מעשה ביהודיה שהתחתנה עם מושל העיר המוסלמי, וחיתה אתו עד יום מותה. בקהילה איש לא ידע, וספק אם היה אכפת לאיש אם תקבר בבית עלמין שלהם של המוסלמים. אלא שהדבר כאב לאחיה ובא בבקשה אל רבי שלום הלוי ראש חברה קדישא,  לארגן לוויה וקבורה כמנהג ישראל.

בקשה זו העמידה את החברה קדישא בפני בעיה היכן לקבור אותה, מה גם שהמשפחה בעלת אמצעים ויש לה יד ורגל אצל השלטונות. לאחר התלבטות הוחלט לקבור אותה בחלקת המסופקים, שם אין בוררים מקום כשלהו, לאל זורקים " מכוש " ואפוה שהוא נופל שם קוברים.

כשנודע הדבר לאחיה של הנפטרת, נעלב האיש שאחותו תקבר בדרך בזיון, הרעיש עולמות וצעק, לא יקום ולא יהיה. הלך והעביר את הטיפול לבעלה, והלה התלונן אצל " הפחה אלגלאווי ", המחייב את החברה קדישא לקבור את האישה לפי רצונו של אחיה, ברוב עם והלוויה מכובד. ואל עוד, אלא ראש חברה קדישא בכבודו נדרש בצו מלכותי להספיד אותה . רבי שלום הלוי ראש חברה קדישא, לא ידע איך לעשות בפקודה של " הפחא ", והלך לטכס עצה עם רבי אברהם אביטבול. רבי אברהם ז"ל הרגיע את רבי שלום שהיה נסער. באומרו : מוטל עלינו צו של מלכות, לכן יש לפעול בחוכמה ובתבונה להידבר עם אחיה היהודי ונשמע מה בפיו. רבי אברהם שלח לקרוא לאחיה של הנפטרת, ופנה אליו בלשון חיבה : שמע בני, אחותך תובא לקבר ישראל, אולם אתה מודע לכך שזה לא על פי דין אלא מכוח הצו המלכותי.

ואני שואל אותך האם באמת בזה אתה רוצה ! ואם אכן עולה על דעתך שיש בכוחי להכריח יהודים לצעוד אחרי מיטתה של המנוחה נגד רצונם ? וגם לו יכולתי האם התיקון שאתה רוצה לעשות זה יעזור לעילוי נשמת אחותך האומללה ?

היהודי האח של הנפטרת נשבר למשמע דברי הטעם והתוכחה מפי רבי אברהם. הלאה אמר שזו היא בקשתה האחרונה להיקבר כיהודיה, ולכן הוא מבקש מהרב למצוא פתח למילוי בקשתה. רחמי הרב נכמרו למצבה הקשה של המשפחה ופסק : א. ראש החברה לא ידרוש על הנפטרת, כי הוא לא דרשן, ואני מוכן לדרוש עליה, אך מטבע הדרשה להבליט זכויותיה של הנפטרת.

האח שהשתכנע מדברי הרב,ביקש מהרב להציע למשפחה תיקון לנשמתה של הנפטרת. בתגובה אמר הרב, זה לא דבר שעושים ביום אחד, זה תהליך ונדון בו בימי האבל, אולם לדרשה של היום אני זקוק לזכויות שמומשו, ומה אני יכול לספר על המנוחה ?

מבלי שיהיו בידי מקצת מהזכויות ללמד עליה ?. האל שאל מה אני יכול לעשות בנידון ? הרב ענה לטווח ארוך אני לא אדבר כעת, הרב הוציא רשימה מכיסו, של כל עניי העיר ואמר : היום יום חמישי בגלל טיפולי בבעיה של הנפטרת, נבצר ממני לדאוג להם לצורכי שבת, ואם המצווה הזו תבוא על ידך, הרי פתחת לי פתח לדברים לומר לזכותה של הנפטרת. והנה גם אנו וגם ראש החברה נוטלים חלק במצווה ותורמים מאה פראנק כל אחד לעניי העיר ולעילוי נשמתה. אחיה של הנפטרת התלהב מהרעיון, והוציא סכום נכבד שהיה בו מספיק והותר לחלוקה לעניים באותו שבוע.

והתחייב לבוא כל יום לבית הכנסת להתפלל במניין, ולומר קדיש לעילוי נשמתה במשך כל השנה. הקול נשמע במללאח שרבי אברהם אביטבול עצמו ידרוש על הנפטרת השנויה במחלוקת, ומרבית הציבור רץ להשתתף בהלוויה, לשמוע מה ידרוש רבי אברהם על עלובה זו. בדרשתו פתח ואמר : נפלאים דרכי ה', מי היה מעלה על דעתו שנעמוד במעמד מכובד כזה, למלאות את רצונה של הנפטרת לבוא לקבר ישראל, וגזירות שלמטה אינן אלא מימוש של הוראה שבאה עלינו מלמעלה ! כין אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כך גוזרים עליו מלמעלה. בידינו לעשות למתק את הדינין, ולגלגל זכויות על ידי זכאי. ובוודאי דינא דמלכותא דינא, ואם לא כך, מי היה אומר שלזכותה של הנפטרת ידובר היום, על הזכות שבאה על ידה. הרבה עניים בעירנו יערכו שולחן השבת, ועוד משפחתה של הנפטרת מבטיחים לעילוי נשמתה לעשות רבות בנידון. הרב נשא דרשה על מעלת הצדקה והחובה על כל יהודי להשתתף בה בסתר ובגלוי. סיפור המעשה שמעתי מפי שנו של ראש חברה קדישא רפאל הלוי מרמלה – הערת המחבר.

אבני זכרון לקהילת מראקש- רבי אברהם אביטבול-חביב אבגי-עמ'צב-צה

עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"

זק מחדדת את השאלות שהעלה בכתביו רבי משה קורדוברו: מדוע נענש עם ישראל בגלות? מהו תפקידה של השכינה? מה תפקידו של עם ישראל? רבי שלמה אלקבץ ורבי משה קורדוברו ייחדו במשנתם מקום מרכזי לבירור המשמעויות הרוחניות של גלות השכינה ותפקידה בזמן הגלות: בעיני רבי משה קורדוברו, גלות השכינה היא היעדר אור והיעדר זיווג וייחוד עקב חטאי בני ישראל, שאינם עושים את עבודתם לתיקון השכינה.

רבי משה קורדוברו אימץ את עמדתו של רבי שלמה אלקבץ באשר לתכלית החיובית של גזרת הגלות על עם ישראל ושל גלות השכינה. על פי אלקבץ, עונש הגלות הוא ביטוי לאהבה גדולה ולחסד רב של הקב"ה עם דאגה גדולה של האל המעניש, ומטרת העונש היא להביא לתיקונו של העם. מכאן שלגלות יש טעם חיובי לתפיסת רבי משה קורדוברו, כי אדם הפורש מדרכי התורה והמצוות אינו נענש בגיהינום אלא בעונש של גלות ושעבוד מלכויות, ועונש הגלות מביא לתיקונו שלו. כמו כן הוא הבחין בין גלות מצרים, גלות אשור וגלות בבל, שבהן בני ישראל לא חטאו ואור השכינה היה רב, לבין הגלות הנוכחית, בתקופתו של רבי משה קורדוברו, שבה הגלות היא החלטית ואור השכינה נסתם וכמעט אינו קיים, השכינה ירדה לגלות כדי לעזור לעם ישראל לעשות את התיקון, אך במצב של גלות שכינה החלטית השפע מסתלק לגמרי מהשכינה. הגלות הנוכחית, דהיינו בתקופתו של רבי משה קורדוברו, היא בעיניו המרה ביותר.

ההבדלים בין הגלויות השונות בעניין השפע שיורד מהשכינה מתקשרים לקבלת האור על ידי השכינה מספירות עליונות או נמוכות יותר, הכול לפי התקופה. בגלויות הקודמות הגיע השפע מספירת יסוד, ועתה, בגלות הנוכחית, התייבש השפע לגמרי ומגיע ממקום נמוך בהרבה, ודווקא לכן יש חשיבות עליונה לבני האדם להיות סמך לשכינה בגלות הנוכחית, שהיא קשה יחסית לגלויות קודמות, מכיוון שהיא החלטית, ולכן גם הענישה של מי שחוטא בתקופה זו תהיה בהתאם למי שלא ינסה להיות סמך ועזר לשכינה. במשנתו הקבלית של רבי משה קורדוברו השכינה, הנוכחות האלוהית בעולם, יורדת לשכון ממש בתחתונים ובנשמות בני ישראל כאשר הם עושים את עבודת הייחוד והופכים למשכנה של השכינה. על האדם מוטל התפקיד לעזור לשכינה להוריד את השפע, והורדת השפע תלויה במעשיו של האדם.

גלות השכינה הוא מצב שבו הייחוד בעולם הספירות של תפארת ומלכות אינו ייחוד גמור, ועל האדם מוטלת עבודת הייחוד מתוך בחירה חופשית בין טוב לרע. כשהאדם בוחר ברע ואינו עושה את עבודת הייחוד, השכינה נמצאת בגלות ומסתתרת במלאך מטטרון, שר הפנים, שמופיע בספרות הזוהר במגוון תפקידים. במצב זה כוחה המנהיג של השכינה נחלש, והאור המצוי בשכינה מן הספירות שמעליה הוא רק כשיעור האור שמטטרון יכול לשאת.

זק כותבת כי על פי רבי משה קורדוברו, האדם יכול להשפיע על השכינה בדרך של שמחה או בדרך של עוני, והשפעתו קשורה למיעוט הלבנה, המסמלת את השכינה, שהיא ספירת מלכות. במיעוט לבנה השכינה נמצאת בחוסר ובעוני וזקוקה לעבודת בני האדם שיעשו את עבודת הייחוד, ובעיקר לצדיקים ולמקובלים שיעזרו בתיקון השכינה.

רבי משה קורדוברו מצביע על דרך הנדודים של רשב"י ושל חבריו כעל דרך מקבילה לתיקון השכינה, ולרעיון התיקון יש משקל רב ובולט בחיבורו "אילימה". אנשי חבורתו של רבי משה קורדוברו ראו בעצמם את מחדשי החיים המיסטיים של חבורת רשב"י והתקרבו אליהם בתחושה של הזדהות מוחלטת בקרבתם לשכינה דרך הנדודים וההשתתפות במפעל המשיחי של החשת הגאולה.

לפי רבי משה קורדוברו, על המקובל מוטל לדבוק בשכינה ולתמוך בה, לגלות עימה ממקום למקום ולשמש לה מרכבה. הוא רואה את הגלות כבעלת תכלית חיובית ושליחות שעיקרה הוצאת הניצוצות מהקליפות, והצו המוטל עליו הוא לסייע לאלוהות, לקשר בין העולמות ולהנהיגם. מתפקידו של המשיח להשתתף בתהליך הגאולה ולהושיע את ישראל, וכשהמשיח מושך אליו את כל הייסורים הבאים על ישראל, ישראל מתכפרין: "וכראות המשיח צער ישראל בייסורין, מיד הוא רוצה להיות כפרתם ונכנס להיכל הזה ומושך עליו כל יסורים הראויים לבא על ישראל מחמת עונש עליון ודין אשר במידה זו ומושכם לעצמו וישראל מתכפרין".

אחד הסימנים המובהקים להתגברותה של תסיסה משיחית בימי רבי משה קורדוברו הוא העיסוק המרובה בחישובי קיצין, וחיבוריו משופעים בחישובים אלה. רבי משה קורדוברו מדגיש שהקב"ה יהיה הגואל והוא שיבנה את בית המקדש, שיהיה בניין רוחני, אבל גם מדגיש שהתערבותו של המקובל בתיקון העולמות העליונים חיונית ביותר לגאולה הלאומית באחרית הימים ולתיקון הקוסמי הכללי. בזמן הגאולה יתבטל יצר הרע וכולם יעסקו בעבודת הבורא ויהיו פנויים מעניינים גשמיים; הגאולה תדחק את מקומה של הגלות, והתחייה – את מקומה של המיתה. הנשמות יהיו מצורפות ומזוככות והתורה תהיה רוחנית וטהורה, דוגמת הלוחות הראשונים, והשכינה תאיר באורה המלא. לדעת מרוז, על פי רבי משה קורדוברו אפשר להחיש עקרונית את בוא הגאולה באמצעות מעשי בני האדם, אבל הזדמנות זו לא נוצלה באלף החמישי לבריאה, ולכן בדורו של רבי משה קורדוברו הגיע מועד "בעיתה".

ארץ ישראל בתפיסתו של רבי משה קורדוברו

ארץ ישראל, גם כמקום שמימי, מקבלת מקום חשוב בקבלת רבי משה קורדוברו, וגם ארץ ישראל הממשית, שאליה עולים ואליה עורגים, היא מקום לגאולה הפיזית של עם ישראל. את הרעיונות בשאלת ארץ ישראל הביע רבי משה קורדוברו בעיקר בספר "אור יקר", ולרבים מרעיונות אלה יש אחיזה בספרות הזוהר.

כמו רבי משה קורדוברו גם מקובלים אחרים ראו בארץ ישראל מקום שהקדושה בו קיימת לנצח למרות חורבן בית המקדש: הם ראו קשר ישיר בין חורבן יהדות ספרד ובין העלייה לארץ ישראל כחלק מגאולה ממשית ארצית. לכן החלה עליית מקובלי צפת לארץ ישראל אחרי גירוש ספרד, והיא הושפעה ממשנתו של רבי משה קורדוברו, שחווה על בשרו את העקירה שלאחר הגירוש. חוויה זו של הגירוש, לדעת זק, השפיעה על תפיסתו ההגותית בכל מה שנוגע לגאולה הלאומית של עם ישראל, ומשוקעים בה הלכי רוח המושפעים ככל הנראה מן האידאולוגיה של העלייה מספרד, שנתחזקה אחרי גזרות קנ"א.

התפיסה המשיחית בעקבות הגירוש הייתה נחלתם של רבים, ואצל רבי משה קורדוברו היא נבעה לא רק משאיפה דתית סגפנית לעזוב את כל טוב הגולה, אלא הייתה לו תחושת שליחות של גאולה. רבי משה קורדוברו ורבי שלמה אלקבץ ראו בזמן הזה של אחרי הגירוש שעת כושר בלתי חוזרת להחיש את הגאולה, ובעלייה לארץ ישראל ראו דרך להשיג מעלות רוחניות. הם ראו במה שחוו סימנים מובהקים של ימות המשיח: רבי משה קורדוברו קשר את הגאולה הלאומית של עם ישראל לתיקון בעולמות העליונים וכתב כי הגאולה תבוא רק אחרי הכנעת כוחות הרע והטומאה: "המאבק הלאומי של עם ישראל יסתיים כשעם ישראל כולו וארץ ישראל כולה יזכו לתיקונם המלא".

רבי נתן שפירא, מחבר "טוב הארץ", רצה לכתוב על חשיבות ארץ ישראל הממשית, ומצא מקורות בכתבי רבי משה קורדוברו, ולא בכתבי האר"י. עובדה זו מחזקת, לדעתה של זק, את מרכזיותה של ארץ ישראל הממשית בקבלת רבי משה קורדוברו. רבי שלמה אלקבץ ורבי משה קורדוברו ראו את ארץ ישראל כמהות מיסטית מיוחדת במינה, והנקודה הראשונה בבריאה הפכה אותה מארץ בעלת תכונות של דומם לארץ שתכונותיה של חי: "שלימות ארץ ישראל היא בעצמותה ממש כי היא הייתה הנקודה הראשונה בבריאה וכעניין הנני מטר על הארץ וכעניין אבן השתייה'." הנימה הקבלית המחדדת את הפער בין הטוב לרע משתקפת בהדגשה שעפר ארץ ישראל טהור ואילו עפר הארצות טמא, וכן אווירה טהור ואווירן טמא: "כי ארץ ישראל הוא עפר קדוש והעם היושב בה עם קדוש ונשמתם קדושה ותורתם קדושה ואלוהיהם קדוש שהוא השר על ישראל".

באשר לארץ ישראל, לתפיסתו של רבי משה קורדוברו, ארץ ישראל של מטה משקפת בחינה מסוימת באלוהות המציינת את ארץ ישראל של מעלה, והיא קשורה בה ומזוהה עם ספירת מלכות; המחשבה על ארץ ישראל הארצית היא אמצעי לריכוז כוחות הנפש שיופנו להתמקד בארץ ישראל האלוהית. ועם זאת המעמד של ארץ ישראל הממשית מקבל מקום חשוב בקבלת רבי משה קורדוברו ומדגיש את הסממן המיסטי של ארץ ישראל הממשית, ולעוצמתה הרוחנית של ארץ ישראל נוספת עוצמה מיסטית.

ההכרה בערך העצמי של ארץ ישראל הממשית בולטת ביותר במשנת רבי משה קורדוברו, והיא נשענת על מקורות בחז"ל וכתבי גדולי ישראל, כמו ריה"ל, רבי משה דה ליאון, רבי יוסף ג'קיטיליה ובעל תיקוני הזוהר. הדגשה זו מביאה את קורדוברו להסיק מסקנות בעלות גוון מעשי הנוגעות לשאלות של חיים ומוות בארץ ישראל, למערכות של קדושה בארץ ישראל, לשבעים השרים, שהם הקליפות ששולטות על אומות העולם בעוד ארץ ישראל נשלטת רק על ידי הקב"ה, כי ארץ ישראל היא הארץ שלא הוכנה אלא לעבודת הקודש של עם ישראל בלבד. קדושת ארץ ישראל טבועה קודם כול במהותה של ארץ ישראל, ומהות זו הופכת אותה לבעלת תכונות על-ארציות. השכינה, גם בעידן הגלות, עיקרה בארץ ישראל, ורק ניצוצותיה מפוזרים בארצות הגויים עם ישראל כדי לשמור עליו בגלות.

מאחר שרבי יוסף קארו היה בחבורתו של רבי שלמה אלקבץ טרם בואו מיוון לארץ ישראל, ומאחר שהשקפתו של מרן קארו בעניין ארץ ישראל גם היא הושפעה מתפיסתו של אלקבץ, נביא את עיקריה. תמונת העולם המשיחית של מרן קארו שואבת השראה משלוש עלילות משיחיות: מהעלילה הסמלית-מיתית של הזוהר, שבשורת הגאולה תתחיל מהתעוררות מלמטה; מהעלילה ההיסטורית שבספר הכוזרי, שאין להמתין לחסדי שמיים, אלא יש לעלות לארץ ישראל ולבנות את ירושלים; ומהעלילה הריאליסטית של הרמב"ם במשנה תורה, שהסנהדרין תתחדש בדרך הטבע לפני ביאת המשיח.

עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"

מקנס — ירושלים דמרוקו-יצחק טולידאנו-התשס"ז

מקנס — ירושלים דמרוקו

מו״ה חיים טולידאנו זצ״ל הרביעי בכהר״ר יהודה ז״ל בכמוהר״ר חיים זצ״ל חי במאה הששית ובסוף המאה החמישית והיה מו״ץ בק״ק סאלי עם מו״ה יעקב ביבאס ז״ל, עוד ראיתיו חותם בטופס אגרת א׳ ובקב״ע בשנת יש״ר ועמו חתום כהר״ר חיים ביבאס ז״ל, הניח אחריו פסקי דינים ועדיין המה בכתובים ויש בידי פס״ד משנת יש״ר שחתומים הרבנים הנז' בשניהם, ויש הסכמה ממנו בספר ״מים חיים׳׳ למו״ה אד״א זצ״ל, ובספר ״מעיין גנים״ להרב הנז׳ בשנת תקכ״ב, ונזכר בספר ״באר מים חיים״ בב״מ די״ג מ״ט, ונזכר בהקדמת מלאכת הקודש דף ד׳ ע״ב ובתהלה לדוד, דף ס״ו תיאר את מוהר״ח הנז׳ פאר החכמים, גזע ישישים, טוב בעיני אלהים ואדם, הרב הנז׳ נולד בערך שנת ת״ס ונתבש״מ ביום י״א שבט תקמ״ג, והוא למד לפני מו״ה משה בירדוגו זצ״ל, הרב הנז׳ זכה להיות זקן וישיש והשאיר אחריו כתבי יד לרוב, ואלה הם, שו״ת שנקרא שו״ת מוהרח״ט, וליקוטי דינים ודרושים, וקינות וקונטרס רשימת הנפטרים בו הזכיר שנות מות רבני המערב משנת תע״ד עד תקל״ג, הרב הנז׳ היה חסיד וקדוש, ושמענו עליו שבכל ערבי ימים טובים היה מחפש אחר אורחים עניים שבעיר להביאם אל ביתו לחוג על שלחנו ופעם אחת שלח השמש שלו לראות אם יש בנמצא אורח ולא מצא כי אם בן אדם אחד יושב בבית הקברות ודמעתו על לחייו מרוב יגונו ולא רצה להשיבו דבר, ובא ואמר לרב שלא מצא כי אם אותו עני, והלך לו הרב בעצמו לפייס אותו לחוג עמו, והעני השיב שלא יוכל לילן מבית הקברות מרוב צערו ויגונו, והפציר בו הרב להגיד לו מה אירע לו, ובע״ה יעשה מה שביכולתו להצילו, ולא הטה אזנו לשמוע, ולבסוף נשבע לו הרב להצילו, ואמר לו תדע אדוני שאני פלוני תושב העיר הזאת שהלכתי זה כמה שנים להסתתר מעבר לים, ועלתה בידי והצלחתי והיום באתי וכל הרכוש שהבאתי בידי היה מונח אצלי בתיבה אחת וכשהייתי יורד מהספינה אל האניה הקטנה ליכנס לעיר נפלה התיבה בים וכל יגיעי ועמלי שיגעתי זה כמה שנים נאבד ממני ברגע אחת מעתה טוב מותי מחיי, וחשב הרב לתת לו כל מה שיש לו בעבור שכבר נשבע לו להצילו וראה שכל רכושו לא יספיק לו לשליש ולרביע לעושר שנפל מידו, אזי אמר לו הרב לילך עמו על שפת הים להראות לו מקום שבו נפלה התיבה, והרב השביע שרו של ים להעלות התיבה, והתחילו עולים על פני המים כלים מכלים שונים שנפלו בים מימי קדם, ואמר לו הרב שלא יגע בשום דבר שאינו שלו, ובתוך הגלים עלתה התיבה בתוכם ותפסה בשמחה, חזר ואמר לרב שנפל לו בים סנדלו של רגל אחת, אזי העלה לו גם הסנדל, והלך עם הרב לחוג בשמחה, ובתוך המועד הגיד לרב שהוא פלוני שהיה נשוי עם אשה פלונית ולא ידע ממנה מיום שהלך, ומאת ד׳ נמצאת שאשתו מיום שהלך והיא משמשת בבית הרב, אז אמר לו הרב קום קח את אשתך ואתה בטוח שמיום שהלכת והיא משמשת בביתי ולא הלכה עם שום אדם כלל.

מו״ה הרב חיים טולידאנו ז״ל בכמוה״ר ברון ז״ל מחכמי מקנאס והזכירו מהר״י אלמאליח זצ״ל בשו״ת ״תקפו של יוסף״ ח״ב סי׳ י״ד.

מו״ה הרב חיים טולידאנו זצ״ל החמישי ב״ר יוסף זצ״ל מרבני מקנאס והוא שהיו אומרים לו רבי חיים הקטן שהוא היה בסוף ימיו של מו״ה חיים הרביעי יען הוא חי במאה החמישי והששי וכשכתב לו מוהר״ר שמואל אלבאז זצ״ל מעיר ספרו בשנת תקס״ט תארוהו בזה״ל יושב ועוסק בתורה למיגמר ולאגמורי דברים, ראש הדברים יושב בשערים המצויינים בהלכה לדרוש ולתור בחכמה מפי סופרים וספרים מדי יום ביומו לחדשי״ו ובק״ר חדשים לבקרים, הרב הנז׳ נתפס בבית הסוהר כי נאשם הוא מטעם הממשלה הוא וכמוהר״ר יוסף בירדוגו זצ״ל מחבר השרשים והביאום לבית האסורים לפאס, והרב הנז׳ היה נכבד ועשיר תורה וגדולה ומרוב יגונו נאסף אל עמיו בבית הסוהר שבפאס, ונקבר בפאס א׳ החתומים בה חכמי מקנאס זמנה שנת תקס״ד ומכללם מוהרח״ט הנז׳ ז״ל, וראיתי פס״ד א׳ זמנו ש׳ אתבונ״ן פ״ק היא שנת תק״ט וחתומים בו מוהר״ר חיים טולידאנו, ומוהר״ר יעקב בירדוגו ומוהר״ר חיים הנז׳ ז״ל, ובנו של מוהרח״ט הנז׳ הוא הכ״ר עייאד ז״ל, ובעיר מקנאס הראני חברי הטוב מו״ה ר׳ מכלוף טולידאנו זצ״ל

כרך א׳ ושמו ״טוב טעם״ שחיבר הרב טעמים לכמה דינים ודרושים.

מו״ה חיים טולידאנו זצ״ל ראיתי פס״ד זמנו בשנת תר״ב וחתום בו מוהר״ח טולידאנו זצ״ל, זה אינו מן הראשונים הנזכרים כי כולם לא הגיע גבול חייהם לשנה ההיא, ובודאי זה הוא ששימש ברבנות עם מוהר״ר יעקב בירדוגו זצ״ל ומוהר״ר יוסף בירדוגו ומוהר״ר יצחק אבן צור ז״ל שהיו בולם בזמן אחד.

מו״ה חיים טולידאנו ז״ל בכהר״ר יצחק זצ״ל מחכמי מקנאס ונתבש״מ בעיר אלקצר ביום ששי בשבת כ״ו תשרי שנת זעקת״י לפ״ק.

מוה״ר יהודה טולידאנו השלישי זצ״ל ב״ר יעקב מו״ץ במקנאס הוא חי במאה הששית ונתבש״מ יום ששי י״א בניסן ש׳ תקס״ד, חכם הנז׳ חיבר ספרים, שו״ת, וספר ״שדה צופים״ על נביאים והמה בכתב יד.

מו״ה יוסף טולידאנו הראשון הוא אביו של הרה״ג דניאל המגורש לפאס וביחס הכתובה תאורוהו בזה״ל החכה״ש הדו״מ הרב המובהק בוצינא קדישא כמוהר״ר יוסף זלה״ה, ויחסו טולידאנו הוא מפני שגלו מסוליטולא לאמר מעיר טולידו שבספרד, כשלא רצו לחזור לעיר זו אחרי תקופת האינקיוויזיציה הארורה שהיתה בזמן לרע יזכר וימחק שמו ושם רשעים ירקב טורקימאדא ימ״ש בשנת רנ״ב 1492 לספירתם, ותושבי עיר זו קרו להם טולידא־נו לא חוזרים אחרי המאורעות ולא חזרו, ויש מגורשים שמפרשים שמעיר טולידא־אנו.

מו״ה יוסף טולידאנו השני ב״ר דניאל זצ״ל מו״ץ במקנאס חי במאה הרביעית ואביו ר׳ דניאל זצ״ל בא מעיר סאלוניקי לפאס ושוב נסע ונתיישב בעיר מקנאס.

מו״ה יוסף טולידאנו השלישי זצ״ל ב״ר יהודה א׳ מחכמי מקנאס ונתבש״מ בבחרותו בגיל עשרים, בחודש כסלו שנת תע״ג לפ״ק.

מו״ה יוסף טולידאנו ב״ר משה זצ״ל מרבני מקנאס וחיבר פירושים על רש״י עה׳׳ת ופסקי דינים, נתבש״מ בחודש אלול תקמ״ח, ובקונטריט אפיריון למוה״י טולידאנו נר״ו הזכיר פי׳ רש״י הנז׳ וכי הוא כ״י משנת תקכ״א.

מו״ה יוסף טולידאנו ז״ל מעיר סאלי חי במאה החמישית.

מו״ה יוסף טולידאנו ב״ר אברהם ז״ל מעיר סאנז׳יר הוא חי במאה הששית.

מו״ה משה טולידאנו זצ״ל ב״ר חיים ז״ל רמו״ץ במקנאס והוא אחיו של מו״ה חביב טולידאנו זצ״ל ומוהר״מ הנז׳ הוא האח הגדול נולד שנת ת״ג־ת״ד ונתבש״מ ביום שב״ק ב״ב באדר ב׳ שנת תפ״ג כבן שמונים שנה, ופעולתו ברבנות נמשכה משנת ת״ע ואילך, והניח אחריו כמה ספרים שו״ת כ״י ודרושים כ״י, האחים הנז׳ שניהם מתו בלא בנים כמ״ש בהקדמת מלאת הקדש, וחתום בפס״ד עם מוהריב״ע ומו״ה אברהם אבן דנאן זצ״ל, ומוהר״ט הנז׳ בנה לו בית הכנסת הגמו״ן שמואל מאימיראן נ״ע ונתנה לו כמ״ש בספר גבול בנימין למו״ה בנימין לכרייף זצ״ל

מו״ה משה טולידאנו זצ״ל בנו של הרה״ג מו״ה חיים זצ״ל מחכמי מקנאס חי במאה הששית, ומצאתי מכתב ממנו וזמנו בסלו תר״ב פ״ק מעיר ראבאט לרבני פאס לבמוהר״ר יעקב סרירו ומו״ה יעקב אבן צור ומו״ה ידידיה מונסוניגו ומו״ה דוד אבן זמרא זכרונם לברכה, על אודות איש אחד שחשדוהו דלא ציית לדינא ומהר״מ הנז׳ כתב לרבנים הנז׳ להמליץ טוב בעדו ואמר להם בזה״ל פלוני הנז׳ בא לעשות משפט לפני ואם הייתי במדינה ולא יכול לבוא לפני וכו' מזה מוכח שהיה מו״ץ, בהקדמת ספר קול יעקב למו״ה יעקב בירדוגו זצ״ל החזיק טובה לב׳ שהעירוהו להדפיס, א׳ היה אברהם והב׳ צדיק כתמר יפרח משה שפיר קאמר מו״ץ בעי״ת ראבאט החה״ש הדו״ט בנש״ק בהה״ר משה טולידאנו יצ״ו ומצאתי פס״ד זמנו שנת תרב״ד כתבו בהיותו בעיר טאנז׳יר מסבים והולך על פס״ד כמוהר״ר מרדכי בן ז׳ו זצ״ל, עוד מצאתי הסכמה אחת מחכמי ראבאט וחותם אחד מוהר״ר יעקב אלמאליח ואחריו מוהר״מ הנז׳ ואחריהם בל חכמי ראבאט וזמן ההסכמה שנת תבר״ך.

מו״ה משה טולידאנו ז״ל מחכמי ז׳יבראלטאר בשנת תצ״ט פ״ק וחתומים בה מו״ה דוד כלפון ומוהר״ר משה הנז׳ ומו״ה משה בן אביטאן ז״ל.

מקנס — ירושלים דמרוקו-יצחק טולידאנו-התשס"ז-עמ' 195-189

סיפור תרבות-יהודי תוניסיה וארצות מוסלמיות אחרות-ירון צור-בראשית התקופה הקולוניאלית-תשס"ג

  1. 2. המאמץ שנכשל להיעזר בניצני הציונות

אחד המקורות החשובים שממנו למד הרב גוויטע, כאמור, על התמורות בעולם הייתה העיתונות העברית שהופיעה במזרח אירופה. עיתונות זו גילמה דרך אחרת של מודרניזציה: לא באמצעות שפות "נוכריות" אלא באמצעות הלשון העברית, שפת הקודש היהודית, שהלכה והתחדשה במהלך המאה ה־19. והנה, בראשית שנות השמונים של אותה מאה, התקופה שבה כבשו הצרפתים את תוניסיה ובה החל הרב גוויטע להתעניין בייסוד בית ספר של כי״ח במהדיה, יכול היה הרב ללמוד על עוד חידוש בעולמה של היהדות: התעוררות הלאומיות היהודית החדשה, שהתבטאה בהופעת "חיבת ציון" ובעלייה הראשונה. מתברר שהרב גוויטע לא נשאר אדיש להתפתחות זו ואף מצא זיקה בינה ובין המאבק התרבותי שניהל הוא עצמו בקהילתו הקטנה. זמן קצר לאחר שהסתיים העימות בינו ובין בסה הוא שיגר ממהדיה מכתב לעורך "המגיד", העיתון שנעשה באותה תקופה לשופרה של תנועת "חיבת ציון". וכך פתח גוויטע את מכתבו:

בע״ה בירח כסלו, פה מהדייא במדינת תוניס, תרמ״ו לבעל המגיד!

גם אנכי ניסיתי לקרב למלאכת הקודש והוא רעיון ישוב א״י היקר מאד בעיני היראים לומדי ויודעי תורה בארצנו, אך לדאבון רוחי לא אצל בעלי הכסף העשירים בקרבנו. הם, השכלת העמים פטרה אותם מלשקוד על דלתי התורה ולשמוע דברי המטיפים בבתי המדרשות המלהיבים לב העם לאהבת הדת וליקרת רעיון ישוב א״י ולתומכיו; יען השכלת ארצות המערב תורה אותם אחרת, ומה להם וללמודי הדת ולהכרת ערך עמנו ותולדותיו.

הקשר בין הפער החברתי למאבק התרבותי בולט ביותר בפתיחה זו. חציו של הרב גוויטע מכוונים אל העשירים הנוטים ל״השכלת העמים", כלומר לתרבות ההשכלה האירופית(הנאורות). כתוצאה מכך נחלש רצונם ללמוד תורה ומתרופפים קשריהם עם תלמידי חכמים מסוגו. אגב כך ניזוק גם ערך מרכזי בדת – הקשר לארץ הקודש, ארץ ישראל, ועל רקע זה באה פנייתו לעיתון שהפך לשופרה של התנועה הציונית.

גוויטע ראה קשר בין מאבקו המקומי במהדיה לבין מטרתה של חיבת ציון, "ישוב א״י [=ארץ ישראל] היקר מאד בעיני היראים לומדי ויודעי תורה בארצנו". הוא איננו מבחין בין הקשר המסורתי הישן לבין ההתיישבות הלאומית החדשה בארץ ישראל. קו ישיר עובר לדידו בין מעמדה של ארץ הקודש בדת היהודית מימים ימימה לבין הפעילות הציונית החדשה. עם זאת, פעילותו במהדיה בזיקה ל״חיבת ציון" איננה מכוונת לעלייה ולהתיישבות, אלא לקידומה ולפיתוחה של התרבות הישנה של יהודי המקום. בהמשך המכתב ביקש הרב מ״חובבי ציון" לסייע לו לייסד עיתון בערבית־יהודית: "שבו ידובר על המדינות והמקרים החדשים ואגב יביא בשפת המדינה [=ערבית יהודית] את הדברים המדברים בישוב א״י". הוא הבטיח לציוני מזרח אירופה, שאמורים היו לסייע לו עתה מבחינה כספית, שבסופו של דבר יסייע העיתון לגיוס כספים ליישוב ארץ ישראל. אמת, בשלב ראשון לא זו בלבד שהעיתון לא יכניס כסף לקופתם של המממנים, אלא שרצוי לחלק אותו חינם לעשירים. אם יקבלו אותו ללא תשלום, יקראו בו ואגב כך ישתכנעו, ולבסוף יפתחו גם את ארנקם:

ויתנוהו [המפרסמים את העיתון] בתורת מתנה להנדיבים בעם לפי שעה למען ימצו מדבשו. ובלי ספק לא יסגו אחור למען מחירו שיושת עליו אחר־כך, ובדרך אגב יתפרסם עניו ישוב ארץ ישראל גם כן, וימצא מקום בלב בעלי הכסף, כי סתם ישראל מצוין בשלש מדות: גמלו, בישן, רחמן, ואפילו שבזמן הזה נשתנה קצת מטבעו לרגל השכלת המאה הי״ט, בכל זאת נשארו בו המדות האלו…

כפי שגוויטע הציע כאן לפתות את העשירים״ כך ניתן לומר שהוא ניסה לפתות את "חובבי ציון״. אמת״ הוא היה אולי הציוני הראשון בצפון אפריקה, אבל את מטרתה העיקרית של התנועה הלאומית החדשה״ יישוב ארץ ישראל״ הוא ניסה לרתום לעגלתו. לדידו לא העלייה לארץ ישראל של יהודי מהדיה הייתה המטרה״ אלא ניצחון הצד שלו במאבק התרבותי והחברתי בעיירתו. הרב גוויטע מצא בתנועה הלאומית היהודית תשובה מודרנית לאתגר שהציב בפניו בית הספר של כי״ח. אם כי״ח ביקשה לטפח את התרבות האירופית ואגב כך עודדה״ אם כי בעקיפין״ התרחקות מן הדת״ הרי שהתנועה הלאומית החדשה נשענה על העברית״ שפת הקודש עתיקת היומין, ועל סמלים מרכזיים של התרבות היהודית הישנה, ובראשם הקשר לארץ האבות. לנוכח המאמץ של כי״ח "לצַרפֵת" את יהודי תוניסיה, יכלה "חיבת ציון" לסייע בידי מנהיגים מקומיים לשמור על השבט היהודי הישן, ערכיו ותרבותו. מנקודת מבטו של הרב גוויטע הצטיירה תנועת "חיבת ציון" כתופעה אירופית מודרנית, ועל כן גם כבעלת האמצעים הכספיים, היוקרה והעצמה החסרים לרב מקומי. ״חיבת ציון״ יכולה הייתה לשמש משקל־נגד להשפעה המאיימת של כי״ח.

לרוע מזלו של הרב גוויטע לא הייתה זו שעתה היפה של ״חיבת ציון׳ אלא דווקא שעתו היפה של הקולוניאליזם האירופי. ציוני רוסיה, שנאבקו בעצמם בבעיות כספיות קשות, לא יכלו לעזור לו לייסד עיתון בערבית־יהודית. אשר לכי״ח, גם לה לא היו אמצעים רבים מדי, וכאשר ראתה שהעניינים מסתבכים במהדיה, החלה לשקול אם יש מקום להשקיע כספים ומאמצים בקהילה הקטנה. הואיל והמנהל באסה הביע גם הוא רצון אדיר לעזוב את מהדיה (הוא תלה זאת בצורך לסייע להוריו החולים והעניים בבולגריה), החליטה כי״ח עד מהרה לסגור את בית הספר.

עם היעלמותו של בית הספר היהודי המודרני מנופה של מהדיה חזרה הקהילה וניצבה שוב מול מצוקת החינוך שבה הייתה שרויה קודם לכן. איך יוכשר הנוער להתמודד עם המציאות הכלכלית והפוליטית החדשה שהתפתחה תחת שלטון צרפת? ואולם רשת החינוך של כי״ח הייתה מעתה רק אחת החלופות שעמדו בפני יהודי הארץ. עוד לפני שתקע הארגון היהודי־הצרפתי יתד בתוניסיה, כבר פעלו בארץ זו מוסדות אירופיים אחרים שניסו למשוך אליהם תלמידים. בראשם עמדו מוסדות המיסיון, שמנהליהם קיוו להעביר מוסלמים ויהודים לחיקה של הנצרות. בנוסף לכך, אחרי כיבוש תוניסיה ניסו השלטונות הצרפתיים לפתח בה רשת חינוך ממשלתית. יהודי מהדיה יכלו להיעזר עתה בחלופות אלה. העשירים שבהם נטו ממילא להיזקק למוסדות חינוך שלא נועדו ליהודים דווקא. הרב גוויטע התרעם על כך, ולכן ביקש, בין היתר, לפתוח בעירו בית ספר יהודי מודרני. ואולם לאחר שנסגר בית הספר של כי״ח במהדיה, מי שרצה שילדיו ילמדו צרפתית או איטלקית, חשבון ומקצועות כלליים אחרים, נאלץ לשלוח אותם למוסדות חינוך לא־יהודיים.

בקהילות אחרות בתוניסיה היה המצב שונה. עמדתו של הרב גוויטע, שחפץ בהמשך ההפרדה הבין־דתית גם בחינוך המודרני, הייתה מקובלת הן על הרבנים הן על הציבור היהודי הרחב, שהיו רגילים לדפוסי ההפרדה הישנים ולא חפצו בשינויים קיצוניים. על המשמעות המהפכנית של בית הספר היהודי המודרני עמדו רבני תוניסיה רק כעבור זמן־מה, ורק בעיר השדה הקטנה מהדיה הייתה כי״ח מוכנה לוותר בקלות על המאחז שכבשה לעצמה. משום כך, והודות לאמצעים שעמדו לרשותה, הצליחה רשת כי״ח

להתפתח עד מהרה בתוניסיה שתחת השלטון הצרפתי. התנאים תחת השלטון הצרפתי עמדו אפוא לצדו של המנהל בעל החינוך המערבי ולא של הרב המשכיל.

סיפור תרבות-יהודי תוניסיה וארצות מוסלמיות אחרות-ירון צור-בראשית התקופה הקולוניאלית-תשס"ג-51-48

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן-חטיפת בנות יהודיות

שני נערים וצעירה במוגדור פותו להתאסלם

מר ליאון יהודה לובטון מנהל בית הספר של כי״ח במוגדור בין השנים 1909- 1915 כתב לנשיא כי״ח ב-6 באוגוסט 1909 על שלושה מקרים של התאסלמות במלאח של מוגדור תוך חודש אחד. הראשון נער בן 14 אשר פותה על ידי נציג הקאדי, עזב את אמו והלך לגור בביתו של המוסלמי הנ״ל. האירוע גרם לכעס בקרב הקהילה. משלחת מורכבת מנכבדי הקהילה בראשותו של ראובן אלמאליח באה לקאדי ודרשה פגישה עם המומר הצעיר, כדי לברר את המניעים שלו למעשהו. הפגישה לא הניבה כל תוצאות.

הנציגות של הקהילה הביאה את הנושא בפני הפחה שהטיל על סגנו לתמוך בדרישת הקהילה, אבל הקאדי סירב לשתף פעולה. אז החליט מר ראובן אלמאליח להביא את הנושא לידיעתי ומסר לידי מכתב המיועד לנשיאות חברת כי״ח, ובו ביקש התערבותה. קונסול צרפת במוגדור מר ח'ורי בעל נטיה חיובית כלפי היהודים בעיר, ששאלתי בעצתו, הבטיח סיועו. וכן אמר שאוכל לסמוך גם על תמיכתו של קונסול בריטניה. הכותב נפגש עם שניים מנכבדי היהודים המוכרים על ידי הרשויות, בזכות היותם בעלי אזרחות זרה. אישים אלה נפגשו עם הקאדי ונתנו לו להבין שעליו לוותר, ואם לאו- צפויה התערבות כבדת משקל. האיום פעל, ובו ביום נענתה בקשתנו. אבל למרבה הצער המומר הצעיר גילה כלפי שני נציגינו יחס פרובוקטיבי. עד שהבינו שאין תועלת בהצגת שאלות, והעדיפו לעזוב אותו לנפשו.

ההמרה השניה היא של צעיר בן 19 המשרת עתה בפמליה של הקאדי.

נערה שהתאהבה באיש משטרה: המקרה השלישי הוא בדבר נערה שהתאהבה באיש משטרה, עזבה את בית הוריה וכפרה בדתה.השוטר מסר אותה לידי איש המשמר המקומי של חיל הרגלים. ההורים שדעתם נטרפה עליהם בגלל המעשה של בתם, סיפרו באופן דמיוני כי בתם בת 12 נחטפה מן המלאח ושהחוטף שלף כידונו מהנדן ואיים לדקור את היהודים, שניסו לרדוף אחריו. התברר שגיל הנערה הוא בין 16 ל-17, שעזבה את ביתה בליל ט' באב בעת שהוריה היו בבית הכנסת. היא לקחה אתה את תכשיטיה והלכה למצא את החייל ביחידת המשמר בה הוא משרת. הכותב ניסה להשיב את הנערה לבית הוריה, אך לא הצליח. אשת הכותב הגב' לובטון שהאירוע ריגש אותה, ובתקוה שתוכל למנוע בעתיד מקרים כאלה, הורשתה לפגוש את הנערה בבית אליו ברחה. נלוותה אליה אשה יהודיה כתורגמנית. הגב' לובטון ניסתה לעורר את רגשותיה של הנערה להוריה, והביאה להבנת החשש מפני ההשלכות ההרסניות של מעשיה. הציגה בפניה את חוסר ההגיון שבהרפתקה שלה. תיארה את החיים העלובים שצפויים לה, באומרה שהחייל משתכר בקושי למחייתו, וכי יש להניח שיגרשה כעבור זמן קצר. ביקשה לגלות לה מה מציק לנערה, והציעה לה להתלוות אליה, תוך הבטחה לדאג לה ולהגן עליה. הצעירה שהאזינה לדברים תחילה באדישות, ולאחר מכן אמרה בחוסר נימוס בוטה שאינה רוצה בדתנו, ושאין לה כל יחס רגשי כלפי הוריה, ואינה מוטרדת מהעובדה שאהובה יעזוב אותה. כל זה אמרה בצורה בוטה, עד שראתה שאין טעם בהפצרות נוספות.

מסקנת הכותב כי האירועים הנ״ל שאירעו תוך חודש אחד חייבים להזעיק את עירנותנו למצבם של יושבי המלאח. ובגלל העוני יש חשש מפני המרות נוספות. הכותב מניח כי חינוך יסודי עשוי לרפא את הרפיון ברגש הדתי ובגאווה היהודית. ומסקנתו כי על כי״ח להרחיב ולפתח את בית הספר לבנות וכן לייסד מוסד דומה במלאח בו גרים העניים (תעודה מסי 51).

בשבועון היהודי בלונדון תואר האירוע הנ״ל בידיעה זו: בשנת 1909 צעירה במוגדור ברחה מבית הוריה על מנת להתחתן עם שוטר מקומי מוסלמי. נשלחה משלחת מהקהילה למפקד המשטרה סגן צרפתי, שהבטיח עזרתו ואסר על הנישואין. היא גרה זמנית אצל משפחה מוסלמית. שתי נשים יהודיות אמורות לראיין אותה ולשאול אותה לסיבת הקשר שלה עם הבחור. היא התעקשה והתכחשה להוריה ולדתה. לאחר שבועיים נמסרה לידי נציגי הקהילה. היות והיא עקשנית הועברה לממשל שאסר אותה ושם היא נמצאת עד עתה (10 .JC, 1909, 5 Nov. p).

1910- נער בן 12 נכדו של הרב רפאל אבן צור מפאס נחטף ואולץ להתאסלם

כפי שדיווח א. אלמאליח מנהל בית הספר של כי״ח בפאס, והדבר פורסם ב-20 בספטמבר 1910.

ביום ראשון האחרון יצא נער בן 12 בערב מהמלאח, הובא בפני קאדי, ואוסלם בכפיה. המשפחה הבחינה במעשה, זמן רב לאחר היעלמותו. חיפשוהו במשך כל הלילה, והתברר בבוקר שהוא נחטף ואוסלם. הנער הוא נכדו של הרב הראשי רפאל בן שלמה אבן צור (1884-1827), ובנו היחיד של ר׳ שלמה, בנו של הרב. ראשי הקהילה פנו לוזיר הראשי אלגלאני בבקשה להחזירו לביתו, אבל לא נענו. אחר כך פנו לקאדי, וזה טען כי הנער ביקש להיות מוסלמי ורוצה להישאר אצל המשפחה המוסלמית האומנת. אבל הדברים אינם נכונים. האמת היא כי מטרת החטיפה על ידי הוזיר הראשי והקאדי היתה לשם סחיטת כסף מהיהודים, תמורת החזרתו ליהדות. כך נהגו לפני חודשיים, במקרה דומה עם תושב אמיד במלאח כשבנו התאסלם. לאחר מגעים נוספים עם וזירים, מושלים וקאדי, הצליחה המשלחת היהודית להגיע לסולטאן עבד אלחאפט' (שלט בשנים 1912-1908) אבל ללא הצלחה. לאחר מכן פנו למר אלמאליח מנהל בית הספר, שדיווח על האירוע. הוא התקשר מיד לקונסולים של צרפת ובריטניה, כדי שאלה יתערבו. הם פנו באותו ערב לוזיר טאיב אלמוקרי, כדי למחות על ההתאסלמות הכפויה. המנהל ביקר אצל הוזיר למחרת בבוקר, וביקש בתקיפות לשחרר את הנער, ואם לאו- יביא את המקרה לידיעת הקהל באירופה. הוזיר שאמור לפגוש את הסולטאן בעת התפילה, הבטיח לכותב כי ידבר אתו וימסור לו את התשובה בשעה ארבע אחר הצהרים. לדבריו: באותה שעה בא שוב לוזיר, ושם פגש את הנער. להפתעתו אמר הנער שהוא רוצה להישאר מוסלמי. נוכח דברים אלה, ההתערבות כבר היתה בלתי אפשרית. אבל הרגיש שהוא אומר דברים שאילפוהו. קיבל רשות מהוזיר לחקור אותו, לאחר שהבטיח לו שהוא עומד תחת חסותו, ואין לו לחשוש משום אדם. הנער אמר שרוצה לחזור להוריו היהודים. קודם אמר מה שאמר מתוך פחד כפי שאילצוהו לומר אצל הקאדי. לוזיר לא היתה ברירה אלא להחזיר את הנער באמצעות מר אלמאליח להוריו. הוא הוביל אותו למלאח, בו התקבלו בשמחה.

בקהילת קסר אסוק (השוכנת בעמק הזיז בדרום מזרחה של מרוקו) התאסלמו בן ובת בשנות ה-50 של המאה ה-.20

חטיפת בנות יהודיות על ידי מוסלמים

חטיפת נערות מוסלמיות ויהודיות והפיכתן לפילגשים היתה נוהג נפוץ במרוקו.

היו מקרים שבנות נחטפו ואוסלמו בגלל חוב של בן משפחה. על מקרה כזה דן ר' שאול ישעוה אביטבול (1809-1739) שפעל בצפרו, והאירוע היה בדבדו:

בענין שבויה שנשבית יתירה מבת ג' שנים ויום א' ששבאה גוי א[חד] בעד חוב שנושא באחיה ותפס בה והמירה והושיבה אצל א[חת] מנשותיו, ועמד כהן א[חד] ופדאה מרגוי הנז[כר] (אבני-שי״ש, ח״א, סי׳ ט״ו).

לפי ידיעה שפורסמה ב-1864 צעירה יהודית נחטפה על ידי צעיר בדמנאת. החוטף הוא קרובו של הסולטאן מוחמד הרביעי, וכל הפניות לממשל לא הועילו, וגרמו ליחס קשה יותר כלפי היהודים. הנושא הגיע לידיעת הקהילה בטנגייר, וזו פנתה לשגרירים שדיווחו לשרי החוץ שלהם. השגרירים פנו לסולטאן. הצעירה הוחזרה לביתה והחוטף נענש. הסולטאן פרסם הוראה למען בטחונם של היהודים, והורה שבכל משפט בו יהיו מעורבים, ייצג אותם יהודי, ויש לו הזכות לערער בפני הסולטאן.

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן-חטיפת בנות יהודיות-עמ'125-122

אלף פתגם ופתגם –משה(מוסא) בן חיים

اصلح القط والفار ونسو كل اللي صار.

אצלחו(א)לקט ו(א)לפאר, ונסו כֻּל אִלִי צַאר.

החתול והעכבר התפיסו ושכחו את אשר היה.

שני אויבים שהשלימו זה עם זה.

 

اللي بحبك بستر ذنوبك، واللي بكرهك بفضح عيوبك.

אִלִי בִחִבֵבּ בסתר ז(ד)נובֵכּ, ואלי בכרהכּ בפצ׳ח עיובֵכּ.

מי שאוהב אותך יסתיר את חטאיך וזה ששונא אותך יגלה את חסרונתיך.

 האוהב מעלים עין משגיאות אהובו וישבח אותו. השונא יעשה ההפך.

 

كثر العتاب بفرق الأحباب.

כִּתֵר(א)לעתאב בפר׳ק(א)לחבאב

הוכחת אנשים מפרידה בין האוהבים.

לא להחמיד בתוכחת חברים, גם אם הם טועים, זה יגרום להתרחקות.

 

كلام الليل مدهون بزبده.

כּלאם(אל)ליל מדהון בְזִבְדֵה.

הדיבור בלילה מרוח בחמאה.

נאמר על מי שמבטיח ולא מקיים.

 

كل عداوه الها صلحه، ألا عداوه الغيره والحسد.

כל עדאוה אלהא צלחה אלא עדאות אלע'ירה ו(א)לחסד.

לכל איבה יש התפיסות, פרט לאיבה הנובעת מקנאה וצרות עין.

 

مثل السمن والعسل.

מתֵל(אל)סמן ו(א)לעסל

כמו שמנת ודבש.

נאמר על חיבה והאתמה בין שניים.

 

آكلين عيش وملح مع بعض.

אאכְּלין עיש ומלח מע בעצ׳٠

אכלנו לחם ומלח יחדיו.

תופעה כזו כמוהה ככריתת ברית בין חברים שלא יבגדו איש ברעהו.

 

مش على رمانه، لكن القلوب مليانه.

מש עלא רֻמאנֵה לאכֵּן (א)לקֻלוב מַלְיאנֵה.

 לא על רימון, אך הלבבות מלאים.

ריב שפרץ בגלל דבר פעוט.

אך הסיבות האמתיות מבוססות על קנאה ושנאה שנדחקו פנימה אצל הירבים.

 

اللي ما اله أول ما إله آخر.

אִלִי מַא אִלו אַוֵל מָא אֹלו אַחֵ׳ר.

מי שאין לו ראשון אין לו אחרון.

 יש לשמור על הידידות הישנה.

 

مثل عداوة البس والفار.

מִתֵל עַדאוֵת (א)לבס ו(א)לפאר.

כמו האיבה בין חתול ועכבר

 איבה שלא נגמרת.

אלף פתגם ופתגם –משה(מוסא) בן חיים-עמ' 36

יהודי פאס תרל"ג-תר"ס-1900-1873-אליעזר בשן-עמ' צה-צח

הרב של פאס מאשים את היהודים בעלי החסות.

וייט ציין לשבח את העובדה כי הגינוי הקיצוני ביותר למעשי הרמאות של יהודים אלה, הושמע על ידי נכבדי הקהילה היהודית. אבל חכמיהם וזקניהם חסרי יכולת למנוע את המעשים הראויים לגינוי. הכותב התנצל ואינו רוצה שיובן כי רק היהודים אשמים במעשים שליליים כאלה. ולשם איזון הוא מציין כי למרבה הצער, יש גם נוצרים שאינם מתביישים לנהוג כך. אבל לעומת המספר הגדול של יהודים החיים ברחבי האימפריה, רק כחצי תריסר נוצרים גרים בערים הפנימיות. וייט דיווח על שני נושאים שנמסרו בפגישת הדיפלומטים בטנג'יר :

הראשון, דיווחו של שגריר צרפת על ביקורו אצל הסולטאן במראכש אשתקד.

השני, שגריר ספרד סיפר שלפני כמה שנים כשנושא החסות נדון בממשלתו, קיבל מכתב מהרב של פאס, אבנר ישראל הצרפתי, בו ציין את הסכנות שנשקפות ליהודים מבעלי החסות, בגלל שהתנהגותם אינה הוגנת, והוא צפה שהמוסלמים שיסבלו מהם, יתקיפו גם את שאר היהודים. הרב הוסיף שלא רק מוסלמים סבלו מהם, אלא גם רבים מבני דתם היהודית שאינם בעלי חסות היו קורבנותיהם.

התעודה האחרונה בנושא זה היא תשובת משרד החוץ מה-31 ביולי בה מאשר המשרד קבלת מכתביו של וייט, ומחזק את ידיו בעמדתו ובמעשיו. חייהם של יהודי פאס ניצלו הודות לעמדה תקיפה של המושל בפאס, שהוא ושני פקידיו זכו לקבל מ "אגודת אחים" קומקום לתה עשוי כסף בתור מתנה בצירוף מכתב תודה החתום על ידי יוליאן גולדשמידט ראש האגודה, ולורד רוטשילד סגנו.

העובדה שכתוצאה מתקיפת יהודי את השומר המוסלמי בכניסה לשער או לבנין ממשלתי, נשקפת סכנת התנפלות על כל הקהילה היהודית, מעידה על האשמה קולקטיבית. תופעה זו הייתה אופיינית למעמדם המעורער של יהודי מרוקו שהיה תלוי ברצון הטוב של השלטונות ובהתערבות הזרה למען היהודים, שתבעה מהשלטונות להגן על כל היהודים מפני פורעים. שוב עלתה בעיית היהודים בעלי החסות האמידים, המלווים בריבית, הנאשמים בקילקול היחסים העדינים בין היהודים למוסלמים.

לאחר אירוע זה, נרצחו יהודים בסביבת פאס, אברהם חמוק בן 35 נרצח בשיירה שעזבה את פאס עם סחורות. יהודים שיצאו בנובמבר 1886 למכנאס כדי לקנות כבשים התגלו אחרי 27 ימים כשגרונם חתוך.

הגבלות התנכלויות ורציחות 1886 – 1888.

באוגוסט 1886 הגיעה ידיעה מפאס ללונדון שניתנה הוראה על ידי המושל, באישורו של הסולטאן, שכל בתי היהודים בעיר הגבוהים מקומה אחת ייהרסו, כדי לא לעורר זעמם של המוסלמים. בהמשך נאמר שמשפחות יהודיות רבות עוזבות את פאס למכנאס ומשם לערי החוף, בהן הם פחות מאוימים.

בראשית 1887 נפוצו שמועות שיש נטייה מצד כמה דיפלומטים לבטל הענקת תעודות חסות זרות ליהודים נתיני הסולטאן. באפריל אותה שנה פורסם שנציגי איטליה וצרפת הצהירו על נטייה זו. שגריר צרפת במרוקו מר פרו הבטיח זאת בביקורו אצל הסולטאן. לפי הערכות עסקנים יהודיים נטייה זו הגבירה את הקנאות. בשנת תרמ"ז 1886 – 1887 ללא תאירך מדויק, כתב הרב אלבאז מפאס לניו יורק כי :

"זה ימים לא כביר נתנו לטבח בלי חמלה, במסיבי ( בסביבות ) פאס יע"א למעלה מחמישה עשר נפשות, ושללו רכושם " והתלונן כי אין שומע לבקשת המשפחות לקבלת פיצויים. לא ברור לאיזו שנה או שנים התכוון הכותב. נוסף לכך הזכיר התנפלות באייר אותה שנה. מטרת הפנייה היא להביא להתערבותו של פ. מתיוס אצל השלטונות במרוקו.  הוא מספר גם על גזירה של מושל פאס : " שלא יקנו ורדים ופרחי נארנאג'א (הדרים) באומרו לא יאתה ריח בשמים ליהודים ".

בשנת 1887 ו-1889 פורסם שיהודים רגילים לטהר את חדריהם בקיץ במיץ פרחים של תפוזים שהם מכינים, וחל איסור ליהודי פאס לקנות פרחים אלה מערבים.

הגבלות כלכליות 1887 – 1888.

כפי שפורסם בטיימס אוף מורוקו בשנת 1887, ולפי מידע שהגיע מראשי קהילת פאס לכל ישראל חברים ולאגודת אחים במשך החורף של שנת 1888, הוטלו על ידי המושל הגבלות אלה על יהודי פאס.

1 – נאסר על מוסלמים למכור חלב ליהודים.

2 – אסור ליהודים לעסוק במסחר מחוץ למללאח ולא לפתוח חנויות ברובעים המוסלמיים. הדבר פוגע בקיומם כי רוב המסחר נעשה מחוץ למללאח. רק שישה בעלי תעודות חסות זרות, יבואני סחורות מאירופה מורשים למכור סחורותיהם בסיטונות לסוחרי הבזאר.

3 – לבעלי המלאכה היהודים יש סיכוי מועט להתפרנס ממלאכתם מאז מינויו של המושל החדש. נמנע מחלפנים יהודים הקונים גושי כסף לפעול בשוק הנמצא ברובע המוסלמי, בו ניהלו עסקיהם במשך דורות רבים ללא כל הגבלה. עתה 80 ראשי משפחות סובלים מחוסר פרנסה.

מוסלמים הנהנים מהאיבה שרוחש המושל כלפי היהודים, יוזמים מעשי אלימות נגד היהודים חסרי הגנה. יהודי פאס התלוננו בפני הסולטאן, שהורה למושל לנהוג ביד רכה כלפי היהודים ולהגן עליהם מפני התנכלויות של מוסלמים. הוראות אלה פורסמו ברבים, ולמרות זאת לא חל כל שיפור במצב היהודים.

הגבלת הגובה של בתי היהודים  ואיסור רכישת קרקע מחוץ למללאח בשנת 1888.

ב-2 במרס 1888 כתבה "אגודת אחים" לשר החוץ הבריטי מסמך הכולל 27 סעיפי הפליה מהם סובלים יהודי מרוקו. השגריר החדש של בריטניה במרוקו סיר קירבי גרין הגיב על סעיפים אלה ולדבריו סעיף 5 המגביל את גובהם של בתי היהודים, חל רק בפאס, ולא  בערים אחרות במרוקו וגם כאן יש יהודים בעלי השפעה בחצר הסולטאן, שבבעלותם בתים יפים. כלומר, המקורבים לשלטונות הצליחו לרכוש קרקע ולבנות בתים בגובה האסור ליהודים אחרים. ראינו שבשנת 1886 ניתנה הוראה להרוס את הקומה השנייה של בתי היהודים. הדבר נעוץ ב "תנאי עומר" האוסר שבתי הד'מים יהיו גבוהים מאלה של המאמינים. אשר למיוחסים, שיטה זו הייתה רגילה במרוקו כמו בארצות מוסלמיות אחרות, בהן קיים הכלל, כי מי שהמלך חפץ ביקרו כולל יהודים נהנים מהנחות שונות, והגבלות החלות על פשוטי העם, אינן מחייבות אותם.

ביזוי חכם בשנת 1888.

חכמי ישראל זכו בדרך כלל לכבוד גם על ידי המוסלמים והיו שהאמינו שבהיותם צדיקים יש בכוחם לחולל נסים ולרפא גם מוסלמים. אולם היו מקרים יוצא דופן כמו זה : בסוף שנת 1888 נמסר שמוסלם קילל את הרב וידאל הצרפתי. הרב פנה למושל בתלונה וגם זה קללו. באותה שנה הגיעו ידעיות לפריס ששני יהודים בפאס, שהלכו לברך את הקאדי החדש מוחמד סקלי, ידידם זה מכבר, הושפלו כאילו היו פושעים. הם נכבלו על ידי חיילים והולקו. אותה שנה העידו מוסלמים בפאס ששמעו מפיו של יהודי שאמר את השהאדה (העדות או ההצהרה ההופכת את אומרה למוסלם) והובא בפני קאדי כדי לאלצו לקיים את הצהרתו בדבר אמונתו באסלאם. הקאדי פקפק באמינות העדים, ויהודים שהיו נוכחים במקום נאלצו לשחד כמה מוסלמים כדי להימנע מנקמה.

האשמת יהודי שהרג מוסלמי בשנת 1888.

ביולי 1888 הואשם משה עמור בן עסולי בעל תעודת חסות של ארצות הברית שהרג ערבי, שהוא בנו של אדם שנאסר עקב אי תשלום חוב. הוא נאסר וקהילת פאס פנתה לשגריר ארצות הברית במרוקו מ. ריד לואיס כדי לשחררו. זה כתב לש. בן עוליל מנהל בית הספר של כל ישראל חברים וביקש את סיועו. גם שגריר ארצות הברית במדריד היה מעורב בפרשה, ונסע לפאס. המאמצים נשאו פרי, וכפי שפורסם בטיימם אוף מורוקו ב-13 באוקטובר 1888, שוחרר בן עסולי בפקודת הסולטאן. יהודי פאס חיו בצילן של הגבלות כלכליות וסכנות לאבדן רכושם וחייהם מול קנאות דתית מוסלמית שניזונה משמועות על עושרם של היהודים. והתוצאה תסיסה להתנפלות על בתיהם במללאח.

יהודי פאס תרל"ג-תר"ס-1900-1873-אליעזר בשן-עמ' צה-צח

תולדות יהודי אל-מגרב-פרופ' ( ג'ורג') הררי- תשל"ד

פרק שלישי

עמידתם של המנהיגים בתקופת הרדיפות

שלטון האלמוחידין. — גזרות בן המורת ועבד למומין. — האנוסים. — עליית המימונים לפאס ופעולתם. — יציאתם. — הישנות הרדיפות. — אפליית האנוסים. — הפילוג בעם. — הרי״ף רבי יצחק אלפסי. ירידת האלמוחידין. — מרד יחיא ותוצאותיו לגבי היהודים. — רוח היהודים במערב בתקופה ההיא. — רבי יוסף אבן ועקנין. — רבי נחום מערבי. — משפחת הרמב״ם. — איגרת אל יהודי תימן. — המצב המדיני במרוקו. — ממשלת אלמובריטין, רבי יעקב אלפסי בן הרי״ף, רבי יהודה אבן עבאס, רבי יהודה אבן סיסאן, ורבי משה דרעי. — יוסף בן עמרון. — רבי שלמה בן פרחון. — משיח השקר בפאס. — המאורעות במדינת וואד דרעא. — ניצחון היהודים. — לברדעי ומלחמותיו. מפלתו. — מות שמואל. — השלטון היהודי והכחדתו. — (10401270).

לקראת סופה של המאה׳ ה־11 נסתמנה במרוקו רגיעה מדינית פנימית. מאז מות השולטן האדריסי-  חסן הראשון אל-חג'אם ששלט עד שנת 927, והיה השליט האחרון של השושלת האדריסית.-, בסוף המאה ה־10, היתה הארץ מפורדת ונתונה למלחמות על השלטון מצד שבטים ערביים מקומיים. שבטים מושלים אלה, מאגראווים ואפראנים, מוגרו באותה תקופה על ידי לוחמי השבט למתונה. אנשי שבט זה ידועים יותר בשם הספרדי almonareides, שהיוא שיבוש של המלה הערבית אל מראביטון (דרוישים המגינים על הגבול המוסלמי מפני כופרים). המושל המאוראביטי הראשון היה יוסף אבן תאנסיפת. עיקר מגמתו ומגמת עלי נכדו תאספן, היתה כיבוש ארצות ספרד מיד הנוצרים. מסע נצחונם של האחרונים בחצי האי האיברי הופסק הודות למוראביטין בשנות ה־80 של המאה ה־11.

עתה נהוג מרוקו וספרד, בחלקן הגדול תחת שלטון אחיד.

ההתיחסות החדשה של שתי המדינות, שנמשכה כ־70 שנה, השפיעה רבות בשני הכיוונים, וביחוד מן הבחינה היהודית. ספרד משכה אליה יהודים רבים. מאז שקיעתו של המרכז בבבל, היא היוותה מוקד משיכה רוחני לכל יהודי הגולה.

האפשרות להגיע בקלות אל המרכז הרוחני והתורני העיקרי באותה תקופה והמצב הכלכלי המשופר בספרד הביאו להגירה אליה. יחסם אל השולטניט האלמובריטין אל יהודי ארצותיהם היה נוח לחלוטין. הויכוחים שנתעוררו בתחילת השלטון ובעקבוביה נאלץ הרי״ף לברוח. התקלות חמורה נוספת היתה הופעתו של משיח השקר בשם משה דרעי. בתחילה גרמה להתעוררות יהודית שגעגועי הגאולה הפיחה בהם דמיונות שוא וסופה התערבות השלטונות שגררה עונשים. אך אלו היו רק מקרים יוצאי דופן. מכלול היחסים שנתהווה אז, היה נוח לחלוטין ואך מעל המקובל לגבי מעוט. היהודים היו שוים למוסלמים, הן בחובותיהם והן בזכויותיהם כלפי המדינה. כאשר ביקש מלכה של סיביליה שבספרד ״אל מעתמר״ עזרה צבאית שלח יוסף אבן תאנסיפת ארבעים אלך אנשי צבא יהודים. (יהודים אלה התישבו בספרד כאשר נגמרה המלחמה והביאו עמהם את משפחותיהם). הם כיהנו גם במשרות רמות וחשובות. ועד חצר השלטון חשבו כי רופא השולטן מולאי עלי היה יהודי בשם שלמה אבוטיוב.

עובדה מעניינת היא כי על אף התנאים הקשים בכל חלקי הממלכה האלמו־בריטית לא נראה בקרב יהודי מרוקו בעת ההיא, אלא יבול רוחני דל. מכאן ניתן לעמוד על גודל כוחה של יהדות ספרד באותה תקופה, כאבן שואבת לגבי כל ניצוץ חכמה, ועל הידוק הקשר בין קהלות ספרד ומרוקו. עם זאת לא עזבה היצירה לחלוטין את דרום הממלכה.

אחד מניצני השירה במרוקו היה הרב החכם יהודה אבן עבאם. הוא נולד בפאם. הוא לא היה חורז חרוזים בלבד, רבים היו החורזים באותה עת, שכן כל חרוז שימש עד המעיד על רום המעמד האינטלקטואלי. אולם רק מעטים יש לראותם כמשוררים. את רבי יהודה בן עבאם, ניתן להעמיד בשורה אחת עם רבי משה בן עזרא, רבי יהודה אבן גיאת ורבי שלמה אבן צאקבל. אם כי לא היו משוררים גדולים, עלו במידה רבה על אחרים בתקופתם. רבי יהודה עבר לספרד ושם התרועע עם גדול משורריה רבי יהודה׳ הלוי. בהיותו כבן 66 נאלץ איש מרוקו זה לברוח מפני חרב האלמוחדין, ונס לסוריה.

איש מפורסם אחר בדורו היה רבי משה דרעי שנולד במרוקו ועלה מאוחר יותר לארץ ישראל. לא ידוע לנו רבות על אודותיו. ישנה סברה כי חיבר דיואן בן 544 שירים בעברית ובערבית.

רבי אברהם בן עזרא מזכיר את יוסף בן עמרון שחי בארץ המערב. נראה שיוסף זה היה מיטיבו של הראב״ע ולפיכך זכה להרבה שבחים מעטו. הוא מתואר כאיש שר וגדול, גבר חכם ורב פעלים וכו׳. ניתן לשער כי התאור מופרז מעט שכן ידיעות אחרות אין לנו כלל על יוסף בן עמרון.

עוד אחד מרבני ישראל שהיה לו יד בדקדוק היה שלמה ברבי אברהם בן פרחון, אף איש תורה זו נולד במרוקו וחי במאה העשירית, הוא חיבר ספר בשם ״הערוך״ העוסק בדקדוק, נראה כי הוא למר את תורת הלשון אצל רבי אברהם בן עזרא ואחרי כן אצל רבי יהודה הלוי. בסוף ימיו עבר לאלג׳יריה.

מתוך חיי הרוח האפורים הללו עולה כוכב יחיד מופלא בבהירותו. היה זה רבי יצחק אלפסי. ר׳ יצחק אלפסי, אחד מגדולי חוקרי התלמוד- 1033-943בשכלו החד, בנה מסילות לידיעת התלמוד ולהבנתו. בואו לספרד עוררה התנגדות מצד גאוני התורה אחרים. בהיותו גם בעל מידות תרומיות רבות אחרות, רכש אהדתו השלימה של הציבור. במות אחד המתנגדיו החריפים ביותר אבן גיאת, השאיר האחרון צוואה לבנו שנשאר גלמוד, שמיד אחרי מותו ילך לרבי אלפסי ויבקש ממנו שיקח אותו תחת חסותו. אלפסי קיבל את הבן בזרועות פתוחות, ניחמו ואמר לו: ״אגי אהיה לך לאב״. והוא קיים יפה הבטחתו. אולם גם איש חכמה זה עזב את מרוקו ועבר לספרד. עם זאת מהווה יצירתו במרוקו מקור גאוה לא אכזב ואות ומופת לגדולתה של גולה זו.

זמן קצר לאחר מותו של רבי יצחק אלפסי כתב יהודה הלוי אודותיו:

הרים ביום סיני לך רעשו

כי מלכי האל בך פגשו

ויכתבו תורה בלוחות לבך

וצבי כתריה לו חבשו.

הערכתו של הרי״ף לא נשתנתה מאז. הוא נחשב מקור חכמתה של יהדות המערב ועץ פריה הבשל יותר, בעיקר בשל בתורת ההלכה. רבים הם החוסים בצלו ונהנים מפירותיו בימינו אלה.

רבי יצחק אלפסי (שנקרא גם ״גאון״ או ״הגאון״ סתם) עלה לאחר שקיעתם של שני מאורות צפון אפריקה — רבי חננאל בן רבי חושיאל ורבנו ניסים. הרי״ף נולד במחוז קלעאת חמאד שליד פאס-יש המיחסים מקום זה לאלג'יריה-. תורה למד בקירואן וישנה סברה כי מוריו היו: רבי חושיאל ורבנו ניסים. מאוחר יותר חזר לפאס ושם החל מלמד, נראה שהיה נשאר בעיר הצפון אפריקאית אלמלא הלשינו עליו בפני המלכות והוא נאלץ להמלט לספרד. לראשונה שהה בקורדובה ולאחר כמה חודשים פנה משם אל גרנאדה. כמקום משכן סופי איוה לו, בשנת 1089 את אליסאנה, עיר זו קבלה אותו בזרועות פתוחות עם מותו של רב הקהילה, רבנו יצחק ברבי יהודה גיאת, שעמד אף בראש הישיבה המקומית, ירש הרי״ף את מקומו. עד מהרה נתעלה שמו ונעשה ראשון לרבני ספרד עד יומו האחרון.

הרי״ף נבדל משאר חכמי כפרד בהיותו מומחה בשטח אחד בלבד. את כל כוחותיו וכשרונותיו העמיק בתלמוד, אותו ראה כדרך חייו היחידה. הישיגיו בתלמוד היו גדולים עד כי נחשב כיורשם של גאוני בבל. רבים היו השואלים בעניני הלכה אצלו ותמיד מצא המענה הנכון. חלק ניכר מתשובותיו של הרי״ף מפוזרות בספרים שונים הדנים בתלמוד. גם בקובץ תשובות הרמב״ם ישנן אחדות משלו.

בשבתו באליסאנה שבספרד ערך את ספרו ״שאלות ותשובות״. ע״פ הספר, שחלקו נכתב בפאס נוכל לראות כי דרך תשובותיו של גאון המערב דומה באופיה לתשובות גאוני בבל, אולם יצירתו החשובה ביותר של הרי״ף, המהווה עבודת מפתח בספרות הפוסקים הוא ספר ההלכות שלו. בחבורו זה, המקיף את שלושת ספרי התלמוד: מועד, נשים ונזיקין היו לו שתי כוונות: האחת לרכז את כל חומר הפוסקים וליצור על ידי כך ספר הלכות משפטי כולל. המטרה השניה היתה להפיץ את התלמוד במידה גדולה יותר. לשם כך ערך מעין קיצור מכודר של התלמוד. קביעת עמדתו לגבי האגדה שבתלמוד גם היא מיוחדת במינה. הוא היטיב לצרף לספרו את אותן אגדות המלמדות מידות טובות, מנהגים ומוכר. כך יצר ספר שלם המייצג במידה רבה את התלמוד. לא לחינם זכה ספרו גם לשם ״תלמוד קטן״. הדרך אשר היתווה להבנת התלמוד ולשימוש בו זכה להוקרה ולהערכה רבה. גדולתו של הרי״ף לא התבטאה רק ביצירתו הספרותית ובלמודו, גם מידותיו המצוינות זכו להערכה רבה ואגדות מרבות להלל את נפשו הנדיבה ויקרת רוחו.

גדול הדור נפטר בהיותו כבן תשעים (מאי 1033). היתה זו אבידה קשה ליהדות המערב. מעידות על כך השורות הכתובות על קברו: ״מקור חכמה נקבר ועולם בא בעוורון״.

אחרי מותו של הרי״ף עלה תחתיו כראש קהיילת אלסיאנה, תלמידו ר׳ יוסף בן מיגאש. על־-אף שבנו של הרי״ף, רבי יעקוב אלפאסי היה תלמיד חכם ובר אורין גדול, ציווה אביו קודם פטירתו כי ר׳ יוסף ימלא את מקומו.

גורל מהופך זומן כנראה ליהודי אזור וואד דרעא, משנתהפכה מרוקו בשל רעידות אדמה מדיניות, שפר מעמדם וגורלם של יהודי החבל ההוא, משהונח ליהודי המרכז הורע בתכלית מצבם הם.

תולדות יהודי אל-מגרב-פרופ' ) ג'ורג') הררי- תשל"ד- עמ'47-44

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2019
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר