ארכיון חודשי: מרץ 2019


פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן-חטיפת בנות יהודיות

שני נערים וצעירה במוגדור פותו להתאסלם

מר ליאון יהודה לובטון מנהל בית הספר של כי״ח במוגדור בין השנים 1909- 1915 כתב לנשיא כי״ח ב-6 באוגוסט 1909 על שלושה מקרים של התאסלמות במלאח של מוגדור תוך חודש אחד. הראשון נער בן 14 אשר פותה על ידי נציג הקאדי, עזב את אמו והלך לגור בביתו של המוסלמי הנ״ל. האירוע גרם לכעס בקרב הקהילה. משלחת מורכבת מנכבדי הקהילה בראשותו של ראובן אלמאליח באה לקאדי ודרשה פגישה עם המומר הצעיר, כדי לברר את המניעים שלו למעשהו. הפגישה לא הניבה כל תוצאות.

הנציגות של הקהילה הביאה את הנושא בפני הפחה שהטיל על סגנו לתמוך בדרישת הקהילה, אבל הקאדי סירב לשתף פעולה. אז החליט מר ראובן אלמאליח להביא את הנושא לידיעתי ומסר לידי מכתב המיועד לנשיאות חברת כי״ח, ובו ביקש התערבותה. קונסול צרפת במוגדור מר ח'ורי בעל נטיה חיובית כלפי היהודים בעיר, ששאלתי בעצתו, הבטיח סיועו. וכן אמר שאוכל לסמוך גם על תמיכתו של קונסול בריטניה. הכותב נפגש עם שניים מנכבדי היהודים המוכרים על ידי הרשויות, בזכות היותם בעלי אזרחות זרה. אישים אלה נפגשו עם הקאדי ונתנו לו להבין שעליו לוותר, ואם לאו- צפויה התערבות כבדת משקל. האיום פעל, ובו ביום נענתה בקשתנו. אבל למרבה הצער המומר הצעיר גילה כלפי שני נציגינו יחס פרובוקטיבי. עד שהבינו שאין תועלת בהצגת שאלות, והעדיפו לעזוב אותו לנפשו.

ההמרה השניה היא של צעיר בן 19 המשרת עתה בפמליה של הקאדי.

נערה שהתאהבה באיש משטרה: המקרה השלישי הוא בדבר נערה שהתאהבה באיש משטרה, עזבה את בית הוריה וכפרה בדתה.השוטר מסר אותה לידי איש המשמר המקומי של חיל הרגלים. ההורים שדעתם נטרפה עליהם בגלל המעשה של בתם, סיפרו באופן דמיוני כי בתם בת 12 נחטפה מן המלאח ושהחוטף שלף כידונו מהנדן ואיים לדקור את היהודים, שניסו לרדוף אחריו. התברר שגיל הנערה הוא בין 16 ל-17, שעזבה את ביתה בליל ט' באב בעת שהוריה היו בבית הכנסת. היא לקחה אתה את תכשיטיה והלכה למצא את החייל ביחידת המשמר בה הוא משרת. הכותב ניסה להשיב את הנערה לבית הוריה, אך לא הצליח. אשת הכותב הגב' לובטון שהאירוע ריגש אותה, ובתקוה שתוכל למנוע בעתיד מקרים כאלה, הורשתה לפגוש את הנערה בבית אליו ברחה. נלוותה אליה אשה יהודיה כתורגמנית. הגב' לובטון ניסתה לעורר את רגשותיה של הנערה להוריה, והביאה להבנת החשש מפני ההשלכות ההרסניות של מעשיה. הציגה בפניה את חוסר ההגיון שבהרפתקה שלה. תיארה את החיים העלובים שצפויים לה, באומרה שהחייל משתכר בקושי למחייתו, וכי יש להניח שיגרשה כעבור זמן קצר. ביקשה לגלות לה מה מציק לנערה, והציעה לה להתלוות אליה, תוך הבטחה לדאג לה ולהגן עליה. הצעירה שהאזינה לדברים תחילה באדישות, ולאחר מכן אמרה בחוסר נימוס בוטה שאינה רוצה בדתנו, ושאין לה כל יחס רגשי כלפי הוריה, ואינה מוטרדת מהעובדה שאהובה יעזוב אותה. כל זה אמרה בצורה בוטה, עד שראתה שאין טעם בהפצרות נוספות.

מסקנת הכותב כי האירועים הנ״ל שאירעו תוך חודש אחד חייבים להזעיק את עירנותנו למצבם של יושבי המלאח. ובגלל העוני יש חשש מפני המרות נוספות. הכותב מניח כי חינוך יסודי עשוי לרפא את הרפיון ברגש הדתי ובגאווה היהודית. ומסקנתו כי על כי״ח להרחיב ולפתח את בית הספר לבנות וכן לייסד מוסד דומה במלאח בו גרים העניים (תעודה מסי 51).

בשבועון היהודי בלונדון תואר האירוע הנ״ל בידיעה זו: בשנת 1909 צעירה במוגדור ברחה מבית הוריה על מנת להתחתן עם שוטר מקומי מוסלמי. נשלחה משלחת מהקהילה למפקד המשטרה סגן צרפתי, שהבטיח עזרתו ואסר על הנישואין. היא גרה זמנית אצל משפחה מוסלמית. שתי נשים יהודיות אמורות לראיין אותה ולשאול אותה לסיבת הקשר שלה עם הבחור. היא התעקשה והתכחשה להוריה ולדתה. לאחר שבועיים נמסרה לידי נציגי הקהילה. היות והיא עקשנית הועברה לממשל שאסר אותה ושם היא נמצאת עד עתה (10 .JC, 1909, 5 Nov. p).

1910- נער בן 12 נכדו של הרב רפאל אבן צור מפאס נחטף ואולץ להתאסלם

כפי שדיווח א. אלמאליח מנהל בית הספר של כי״ח בפאס, והדבר פורסם ב-20 בספטמבר 1910.

ביום ראשון האחרון יצא נער בן 12 בערב מהמלאח, הובא בפני קאדי, ואוסלם בכפיה. המשפחה הבחינה במעשה, זמן רב לאחר היעלמותו. חיפשוהו במשך כל הלילה, והתברר בבוקר שהוא נחטף ואוסלם. הנער הוא נכדו של הרב הראשי רפאל בן שלמה אבן צור (1884-1827), ובנו היחיד של ר׳ שלמה, בנו של הרב. ראשי הקהילה פנו לוזיר הראשי אלגלאני בבקשה להחזירו לביתו, אבל לא נענו. אחר כך פנו לקאדי, וזה טען כי הנער ביקש להיות מוסלמי ורוצה להישאר אצל המשפחה המוסלמית האומנת. אבל הדברים אינם נכונים. האמת היא כי מטרת החטיפה על ידי הוזיר הראשי והקאדי היתה לשם סחיטת כסף מהיהודים, תמורת החזרתו ליהדות. כך נהגו לפני חודשיים, במקרה דומה עם תושב אמיד במלאח כשבנו התאסלם. לאחר מגעים נוספים עם וזירים, מושלים וקאדי, הצליחה המשלחת היהודית להגיע לסולטאן עבד אלחאפט' (שלט בשנים 1912-1908) אבל ללא הצלחה. לאחר מכן פנו למר אלמאליח מנהל בית הספר, שדיווח על האירוע. הוא התקשר מיד לקונסולים של צרפת ובריטניה, כדי שאלה יתערבו. הם פנו באותו ערב לוזיר טאיב אלמוקרי, כדי למחות על ההתאסלמות הכפויה. המנהל ביקר אצל הוזיר למחרת בבוקר, וביקש בתקיפות לשחרר את הנער, ואם לאו- יביא את המקרה לידיעת הקהל באירופה. הוזיר שאמור לפגוש את הסולטאן בעת התפילה, הבטיח לכותב כי ידבר אתו וימסור לו את התשובה בשעה ארבע אחר הצהרים. לדבריו: באותה שעה בא שוב לוזיר, ושם פגש את הנער. להפתעתו אמר הנער שהוא רוצה להישאר מוסלמי. נוכח דברים אלה, ההתערבות כבר היתה בלתי אפשרית. אבל הרגיש שהוא אומר דברים שאילפוהו. קיבל רשות מהוזיר לחקור אותו, לאחר שהבטיח לו שהוא עומד תחת חסותו, ואין לו לחשוש משום אדם. הנער אמר שרוצה לחזור להוריו היהודים. קודם אמר מה שאמר מתוך פחד כפי שאילצוהו לומר אצל הקאדי. לוזיר לא היתה ברירה אלא להחזיר את הנער באמצעות מר אלמאליח להוריו. הוא הוביל אותו למלאח, בו התקבלו בשמחה.

בקהילת קסר אסוק (השוכנת בעמק הזיז בדרום מזרחה של מרוקו) התאסלמו בן ובת בשנות ה-50 של המאה ה-.20

חטיפת בנות יהודיות על ידי מוסלמים

חטיפת נערות מוסלמיות ויהודיות והפיכתן לפילגשים היתה נוהג נפוץ במרוקו.

היו מקרים שבנות נחטפו ואוסלמו בגלל חוב של בן משפחה. על מקרה כזה דן ר' שאול ישעוה אביטבול (1809-1739) שפעל בצפרו, והאירוע היה בדבדו:

בענין שבויה שנשבית יתירה מבת ג' שנים ויום א' ששבאה גוי א[חד] בעד חוב שנושא באחיה ותפס בה והמירה והושיבה אצל א[חת] מנשותיו, ועמד כהן א[חד] ופדאה מרגוי הנז[כר] (אבני-שי״ש, ח״א, סי׳ ט״ו).

לפי ידיעה שפורסמה ב-1864 צעירה יהודית נחטפה על ידי צעיר בדמנאת. החוטף הוא קרובו של הסולטאן מוחמד הרביעי, וכל הפניות לממשל לא הועילו, וגרמו ליחס קשה יותר כלפי היהודים. הנושא הגיע לידיעת הקהילה בטנגייר, וזו פנתה לשגרירים שדיווחו לשרי החוץ שלהם. השגרירים פנו לסולטאן. הצעירה הוחזרה לביתה והחוטף נענש. הסולטאן פרסם הוראה למען בטחונם של היהודים, והורה שבכל משפט בו יהיו מעורבים, ייצג אותם יהודי, ויש לו הזכות לערער בפני הסולטאן.

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן-חטיפת בנות יהודיות-עמ'125-122

אלף פתגם ופתגם –משה(מוסא) בן חיים

اصلح القط والفار ونسو كل اللي صار.

אצלחו(א)לקט ו(א)לפאר, ונסו כֻּל אִלִי צַאר.

החתול והעכבר התפיסו ושכחו את אשר היה.

שני אויבים שהשלימו זה עם זה.

 

اللي بحبك بستر ذنوبك، واللي بكرهك بفضح عيوبك.

אִלִי בִחִבֵבּ בסתר ז(ד)נובֵכּ, ואלי בכרהכּ בפצ׳ח עיובֵכּ.

מי שאוהב אותך יסתיר את חטאיך וזה ששונא אותך יגלה את חסרונתיך.

 האוהב מעלים עין משגיאות אהובו וישבח אותו. השונא יעשה ההפך.

 

كثر العتاب بفرق الأحباب.

כִּתֵר(א)לעתאב בפר׳ק(א)לחבאב

הוכחת אנשים מפרידה בין האוהבים.

לא להחמיד בתוכחת חברים, גם אם הם טועים, זה יגרום להתרחקות.

 

كلام الليل مدهون بزبده.

כּלאם(אל)ליל מדהון בְזִבְדֵה.

הדיבור בלילה מרוח בחמאה.

נאמר על מי שמבטיח ולא מקיים.

 

كل عداوه الها صلحه، ألا عداوه الغيره والحسد.

כל עדאוה אלהא צלחה אלא עדאות אלע'ירה ו(א)לחסד.

לכל איבה יש התפיסות, פרט לאיבה הנובעת מקנאה וצרות עין.

 

مثل السمن والعسل.

מתֵל(אל)סמן ו(א)לעסל

כמו שמנת ודבש.

נאמר על חיבה והאתמה בין שניים.

 

آكلين عيش وملح مع بعض.

אאכְּלין עיש ומלח מע בעצ׳٠

אכלנו לחם ומלח יחדיו.

תופעה כזו כמוהה ככריתת ברית בין חברים שלא יבגדו איש ברעהו.

 

مش على رمانه، لكن القلوب مليانه.

מש עלא רֻמאנֵה לאכֵּן (א)לקֻלוב מַלְיאנֵה.

 לא על רימון, אך הלבבות מלאים.

ריב שפרץ בגלל דבר פעוט.

אך הסיבות האמתיות מבוססות על קנאה ושנאה שנדחקו פנימה אצל הירבים.

 

اللي ما اله أول ما إله آخر.

אִלִי מַא אִלו אַוֵל מָא אֹלו אַחֵ׳ר.

מי שאין לו ראשון אין לו אחרון.

 יש לשמור על הידידות הישנה.

 

مثل عداوة البس والفار.

מִתֵל עַדאוֵת (א)לבס ו(א)לפאר.

כמו האיבה בין חתול ועכבר

 איבה שלא נגמרת.

אלף פתגם ופתגם –משה(מוסא) בן חיים-עמ' 36

יהודי פאס תרל"ג-תר"ס-1900-1873-אליעזר בשן-עמ' צה-צח

הרב של פאס מאשים את היהודים בעלי החסות.

וייט ציין לשבח את העובדה כי הגינוי הקיצוני ביותר למעשי הרמאות של יהודים אלה, הושמע על ידי נכבדי הקהילה היהודית. אבל חכמיהם וזקניהם חסרי יכולת למנוע את המעשים הראויים לגינוי. הכותב התנצל ואינו רוצה שיובן כי רק היהודים אשמים במעשים שליליים כאלה. ולשם איזון הוא מציין כי למרבה הצער, יש גם נוצרים שאינם מתביישים לנהוג כך. אבל לעומת המספר הגדול של יהודים החיים ברחבי האימפריה, רק כחצי תריסר נוצרים גרים בערים הפנימיות. וייט דיווח על שני נושאים שנמסרו בפגישת הדיפלומטים בטנג'יר :

הראשון, דיווחו של שגריר צרפת על ביקורו אצל הסולטאן במראכש אשתקד.

השני, שגריר ספרד סיפר שלפני כמה שנים כשנושא החסות נדון בממשלתו, קיבל מכתב מהרב של פאס, אבנר ישראל הצרפתי, בו ציין את הסכנות שנשקפות ליהודים מבעלי החסות, בגלל שהתנהגותם אינה הוגנת, והוא צפה שהמוסלמים שיסבלו מהם, יתקיפו גם את שאר היהודים. הרב הוסיף שלא רק מוסלמים סבלו מהם, אלא גם רבים מבני דתם היהודית שאינם בעלי חסות היו קורבנותיהם.

התעודה האחרונה בנושא זה היא תשובת משרד החוץ מה-31 ביולי בה מאשר המשרד קבלת מכתביו של וייט, ומחזק את ידיו בעמדתו ובמעשיו. חייהם של יהודי פאס ניצלו הודות לעמדה תקיפה של המושל בפאס, שהוא ושני פקידיו זכו לקבל מ "אגודת אחים" קומקום לתה עשוי כסף בתור מתנה בצירוף מכתב תודה החתום על ידי יוליאן גולדשמידט ראש האגודה, ולורד רוטשילד סגנו.

העובדה שכתוצאה מתקיפת יהודי את השומר המוסלמי בכניסה לשער או לבנין ממשלתי, נשקפת סכנת התנפלות על כל הקהילה היהודית, מעידה על האשמה קולקטיבית. תופעה זו הייתה אופיינית למעמדם המעורער של יהודי מרוקו שהיה תלוי ברצון הטוב של השלטונות ובהתערבות הזרה למען היהודים, שתבעה מהשלטונות להגן על כל היהודים מפני פורעים. שוב עלתה בעיית היהודים בעלי החסות האמידים, המלווים בריבית, הנאשמים בקילקול היחסים העדינים בין היהודים למוסלמים.

לאחר אירוע זה, נרצחו יהודים בסביבת פאס, אברהם חמוק בן 35 נרצח בשיירה שעזבה את פאס עם סחורות. יהודים שיצאו בנובמבר 1886 למכנאס כדי לקנות כבשים התגלו אחרי 27 ימים כשגרונם חתוך.

הגבלות התנכלויות ורציחות 1886 – 1888.

באוגוסט 1886 הגיעה ידיעה מפאס ללונדון שניתנה הוראה על ידי המושל, באישורו של הסולטאן, שכל בתי היהודים בעיר הגבוהים מקומה אחת ייהרסו, כדי לא לעורר זעמם של המוסלמים. בהמשך נאמר שמשפחות יהודיות רבות עוזבות את פאס למכנאס ומשם לערי החוף, בהן הם פחות מאוימים.

בראשית 1887 נפוצו שמועות שיש נטייה מצד כמה דיפלומטים לבטל הענקת תעודות חסות זרות ליהודים נתיני הסולטאן. באפריל אותה שנה פורסם שנציגי איטליה וצרפת הצהירו על נטייה זו. שגריר צרפת במרוקו מר פרו הבטיח זאת בביקורו אצל הסולטאן. לפי הערכות עסקנים יהודיים נטייה זו הגבירה את הקנאות. בשנת תרמ"ז 1886 – 1887 ללא תאירך מדויק, כתב הרב אלבאז מפאס לניו יורק כי :

"זה ימים לא כביר נתנו לטבח בלי חמלה, במסיבי ( בסביבות ) פאס יע"א למעלה מחמישה עשר נפשות, ושללו רכושם " והתלונן כי אין שומע לבקשת המשפחות לקבלת פיצויים. לא ברור לאיזו שנה או שנים התכוון הכותב. נוסף לכך הזכיר התנפלות באייר אותה שנה. מטרת הפנייה היא להביא להתערבותו של פ. מתיוס אצל השלטונות במרוקו.  הוא מספר גם על גזירה של מושל פאס : " שלא יקנו ורדים ופרחי נארנאג'א (הדרים) באומרו לא יאתה ריח בשמים ליהודים ".

בשנת 1887 ו-1889 פורסם שיהודים רגילים לטהר את חדריהם בקיץ במיץ פרחים של תפוזים שהם מכינים, וחל איסור ליהודי פאס לקנות פרחים אלה מערבים.

הגבלות כלכליות 1887 – 1888.

כפי שפורסם בטיימס אוף מורוקו בשנת 1887, ולפי מידע שהגיע מראשי קהילת פאס לכל ישראל חברים ולאגודת אחים במשך החורף של שנת 1888, הוטלו על ידי המושל הגבלות אלה על יהודי פאס.

1 – נאסר על מוסלמים למכור חלב ליהודים.

2 – אסור ליהודים לעסוק במסחר מחוץ למללאח ולא לפתוח חנויות ברובעים המוסלמיים. הדבר פוגע בקיומם כי רוב המסחר נעשה מחוץ למללאח. רק שישה בעלי תעודות חסות זרות, יבואני סחורות מאירופה מורשים למכור סחורותיהם בסיטונות לסוחרי הבזאר.

3 – לבעלי המלאכה היהודים יש סיכוי מועט להתפרנס ממלאכתם מאז מינויו של המושל החדש. נמנע מחלפנים יהודים הקונים גושי כסף לפעול בשוק הנמצא ברובע המוסלמי, בו ניהלו עסקיהם במשך דורות רבים ללא כל הגבלה. עתה 80 ראשי משפחות סובלים מחוסר פרנסה.

מוסלמים הנהנים מהאיבה שרוחש המושל כלפי היהודים, יוזמים מעשי אלימות נגד היהודים חסרי הגנה. יהודי פאס התלוננו בפני הסולטאן, שהורה למושל לנהוג ביד רכה כלפי היהודים ולהגן עליהם מפני התנכלויות של מוסלמים. הוראות אלה פורסמו ברבים, ולמרות זאת לא חל כל שיפור במצב היהודים.

הגבלת הגובה של בתי היהודים  ואיסור רכישת קרקע מחוץ למללאח בשנת 1888.

ב-2 במרס 1888 כתבה "אגודת אחים" לשר החוץ הבריטי מסמך הכולל 27 סעיפי הפליה מהם סובלים יהודי מרוקו. השגריר החדש של בריטניה במרוקו סיר קירבי גרין הגיב על סעיפים אלה ולדבריו סעיף 5 המגביל את גובהם של בתי היהודים, חל רק בפאס, ולא  בערים אחרות במרוקו וגם כאן יש יהודים בעלי השפעה בחצר הסולטאן, שבבעלותם בתים יפים. כלומר, המקורבים לשלטונות הצליחו לרכוש קרקע ולבנות בתים בגובה האסור ליהודים אחרים. ראינו שבשנת 1886 ניתנה הוראה להרוס את הקומה השנייה של בתי היהודים. הדבר נעוץ ב "תנאי עומר" האוסר שבתי הד'מים יהיו גבוהים מאלה של המאמינים. אשר למיוחסים, שיטה זו הייתה רגילה במרוקו כמו בארצות מוסלמיות אחרות, בהן קיים הכלל, כי מי שהמלך חפץ ביקרו כולל יהודים נהנים מהנחות שונות, והגבלות החלות על פשוטי העם, אינן מחייבות אותם.

ביזוי חכם בשנת 1888.

חכמי ישראל זכו בדרך כלל לכבוד גם על ידי המוסלמים והיו שהאמינו שבהיותם צדיקים יש בכוחם לחולל נסים ולרפא גם מוסלמים. אולם היו מקרים יוצא דופן כמו זה : בסוף שנת 1888 נמסר שמוסלם קילל את הרב וידאל הצרפתי. הרב פנה למושל בתלונה וגם זה קללו. באותה שנה הגיעו ידעיות לפריס ששני יהודים בפאס, שהלכו לברך את הקאדי החדש מוחמד סקלי, ידידם זה מכבר, הושפלו כאילו היו פושעים. הם נכבלו על ידי חיילים והולקו. אותה שנה העידו מוסלמים בפאס ששמעו מפיו של יהודי שאמר את השהאדה (העדות או ההצהרה ההופכת את אומרה למוסלם) והובא בפני קאדי כדי לאלצו לקיים את הצהרתו בדבר אמונתו באסלאם. הקאדי פקפק באמינות העדים, ויהודים שהיו נוכחים במקום נאלצו לשחד כמה מוסלמים כדי להימנע מנקמה.

האשמת יהודי שהרג מוסלמי בשנת 1888.

ביולי 1888 הואשם משה עמור בן עסולי בעל תעודת חסות של ארצות הברית שהרג ערבי, שהוא בנו של אדם שנאסר עקב אי תשלום חוב. הוא נאסר וקהילת פאס פנתה לשגריר ארצות הברית במרוקו מ. ריד לואיס כדי לשחררו. זה כתב לש. בן עוליל מנהל בית הספר של כל ישראל חברים וביקש את סיועו. גם שגריר ארצות הברית במדריד היה מעורב בפרשה, ונסע לפאס. המאמצים נשאו פרי, וכפי שפורסם בטיימם אוף מורוקו ב-13 באוקטובר 1888, שוחרר בן עסולי בפקודת הסולטאן. יהודי פאס חיו בצילן של הגבלות כלכליות וסכנות לאבדן רכושם וחייהם מול קנאות דתית מוסלמית שניזונה משמועות על עושרם של היהודים. והתוצאה תסיסה להתנפלות על בתיהם במללאח.

יהודי פאס תרל"ג-תר"ס-1900-1873-אליעזר בשן-עמ' צה-צח

תולדות יהודי אל-מגרב-פרופ' ( ג'ורג') הררי- תשל"ד

פרק שלישי

עמידתם של המנהיגים בתקופת הרדיפות

שלטון האלמוחידין. — גזרות בן המורת ועבד למומין. — האנוסים. — עליית המימונים לפאס ופעולתם. — יציאתם. — הישנות הרדיפות. — אפליית האנוסים. — הפילוג בעם. — הרי״ף רבי יצחק אלפסי. ירידת האלמוחידין. — מרד יחיא ותוצאותיו לגבי היהודים. — רוח היהודים במערב בתקופה ההיא. — רבי יוסף אבן ועקנין. — רבי נחום מערבי. — משפחת הרמב״ם. — איגרת אל יהודי תימן. — המצב המדיני במרוקו. — ממשלת אלמובריטין, רבי יעקב אלפסי בן הרי״ף, רבי יהודה אבן עבאס, רבי יהודה אבן סיסאן, ורבי משה דרעי. — יוסף בן עמרון. — רבי שלמה בן פרחון. — משיח השקר בפאס. — המאורעות במדינת וואד דרעא. — ניצחון היהודים. — לברדעי ומלחמותיו. מפלתו. — מות שמואל. — השלטון היהודי והכחדתו. — (10401270).

לקראת סופה של המאה׳ ה־11 נסתמנה במרוקו רגיעה מדינית פנימית. מאז מות השולטן האדריסי-  חסן הראשון אל-חג'אם ששלט עד שנת 927, והיה השליט האחרון של השושלת האדריסית.-, בסוף המאה ה־10, היתה הארץ מפורדת ונתונה למלחמות על השלטון מצד שבטים ערביים מקומיים. שבטים מושלים אלה, מאגראווים ואפראנים, מוגרו באותה תקופה על ידי לוחמי השבט למתונה. אנשי שבט זה ידועים יותר בשם הספרדי almonareides, שהיוא שיבוש של המלה הערבית אל מראביטון (דרוישים המגינים על הגבול המוסלמי מפני כופרים). המושל המאוראביטי הראשון היה יוסף אבן תאנסיפת. עיקר מגמתו ומגמת עלי נכדו תאספן, היתה כיבוש ארצות ספרד מיד הנוצרים. מסע נצחונם של האחרונים בחצי האי האיברי הופסק הודות למוראביטין בשנות ה־80 של המאה ה־11.

עתה נהוג מרוקו וספרד, בחלקן הגדול תחת שלטון אחיד.

ההתיחסות החדשה של שתי המדינות, שנמשכה כ־70 שנה, השפיעה רבות בשני הכיוונים, וביחוד מן הבחינה היהודית. ספרד משכה אליה יהודים רבים. מאז שקיעתו של המרכז בבבל, היא היוותה מוקד משיכה רוחני לכל יהודי הגולה.

האפשרות להגיע בקלות אל המרכז הרוחני והתורני העיקרי באותה תקופה והמצב הכלכלי המשופר בספרד הביאו להגירה אליה. יחסם אל השולטניט האלמובריטין אל יהודי ארצותיהם היה נוח לחלוטין. הויכוחים שנתעוררו בתחילת השלטון ובעקבוביה נאלץ הרי״ף לברוח. התקלות חמורה נוספת היתה הופעתו של משיח השקר בשם משה דרעי. בתחילה גרמה להתעוררות יהודית שגעגועי הגאולה הפיחה בהם דמיונות שוא וסופה התערבות השלטונות שגררה עונשים. אך אלו היו רק מקרים יוצאי דופן. מכלול היחסים שנתהווה אז, היה נוח לחלוטין ואך מעל המקובל לגבי מעוט. היהודים היו שוים למוסלמים, הן בחובותיהם והן בזכויותיהם כלפי המדינה. כאשר ביקש מלכה של סיביליה שבספרד ״אל מעתמר״ עזרה צבאית שלח יוסף אבן תאנסיפת ארבעים אלך אנשי צבא יהודים. (יהודים אלה התישבו בספרד כאשר נגמרה המלחמה והביאו עמהם את משפחותיהם). הם כיהנו גם במשרות רמות וחשובות. ועד חצר השלטון חשבו כי רופא השולטן מולאי עלי היה יהודי בשם שלמה אבוטיוב.

עובדה מעניינת היא כי על אף התנאים הקשים בכל חלקי הממלכה האלמו־בריטית לא נראה בקרב יהודי מרוקו בעת ההיא, אלא יבול רוחני דל. מכאן ניתן לעמוד על גודל כוחה של יהדות ספרד באותה תקופה, כאבן שואבת לגבי כל ניצוץ חכמה, ועל הידוק הקשר בין קהלות ספרד ומרוקו. עם זאת לא עזבה היצירה לחלוטין את דרום הממלכה.

אחד מניצני השירה במרוקו היה הרב החכם יהודה אבן עבאם. הוא נולד בפאם. הוא לא היה חורז חרוזים בלבד, רבים היו החורזים באותה עת, שכן כל חרוז שימש עד המעיד על רום המעמד האינטלקטואלי. אולם רק מעטים יש לראותם כמשוררים. את רבי יהודה בן עבאם, ניתן להעמיד בשורה אחת עם רבי משה בן עזרא, רבי יהודה אבן גיאת ורבי שלמה אבן צאקבל. אם כי לא היו משוררים גדולים, עלו במידה רבה על אחרים בתקופתם. רבי יהודה עבר לספרד ושם התרועע עם גדול משורריה רבי יהודה׳ הלוי. בהיותו כבן 66 נאלץ איש מרוקו זה לברוח מפני חרב האלמוחדין, ונס לסוריה.

איש מפורסם אחר בדורו היה רבי משה דרעי שנולד במרוקו ועלה מאוחר יותר לארץ ישראל. לא ידוע לנו רבות על אודותיו. ישנה סברה כי חיבר דיואן בן 544 שירים בעברית ובערבית.

רבי אברהם בן עזרא מזכיר את יוסף בן עמרון שחי בארץ המערב. נראה שיוסף זה היה מיטיבו של הראב״ע ולפיכך זכה להרבה שבחים מעטו. הוא מתואר כאיש שר וגדול, גבר חכם ורב פעלים וכו׳. ניתן לשער כי התאור מופרז מעט שכן ידיעות אחרות אין לנו כלל על יוסף בן עמרון.

עוד אחד מרבני ישראל שהיה לו יד בדקדוק היה שלמה ברבי אברהם בן פרחון, אף איש תורה זו נולד במרוקו וחי במאה העשירית, הוא חיבר ספר בשם ״הערוך״ העוסק בדקדוק, נראה כי הוא למר את תורת הלשון אצל רבי אברהם בן עזרא ואחרי כן אצל רבי יהודה הלוי. בסוף ימיו עבר לאלג׳יריה.

מתוך חיי הרוח האפורים הללו עולה כוכב יחיד מופלא בבהירותו. היה זה רבי יצחק אלפסי. ר׳ יצחק אלפסי, אחד מגדולי חוקרי התלמוד- 1033-943בשכלו החד, בנה מסילות לידיעת התלמוד ולהבנתו. בואו לספרד עוררה התנגדות מצד גאוני התורה אחרים. בהיותו גם בעל מידות תרומיות רבות אחרות, רכש אהדתו השלימה של הציבור. במות אחד המתנגדיו החריפים ביותר אבן גיאת, השאיר האחרון צוואה לבנו שנשאר גלמוד, שמיד אחרי מותו ילך לרבי אלפסי ויבקש ממנו שיקח אותו תחת חסותו. אלפסי קיבל את הבן בזרועות פתוחות, ניחמו ואמר לו: ״אגי אהיה לך לאב״. והוא קיים יפה הבטחתו. אולם גם איש חכמה זה עזב את מרוקו ועבר לספרד. עם זאת מהווה יצירתו במרוקו מקור גאוה לא אכזב ואות ומופת לגדולתה של גולה זו.

זמן קצר לאחר מותו של רבי יצחק אלפסי כתב יהודה הלוי אודותיו:

הרים ביום סיני לך רעשו

כי מלכי האל בך פגשו

ויכתבו תורה בלוחות לבך

וצבי כתריה לו חבשו.

הערכתו של הרי״ף לא נשתנתה מאז. הוא נחשב מקור חכמתה של יהדות המערב ועץ פריה הבשל יותר, בעיקר בשל בתורת ההלכה. רבים הם החוסים בצלו ונהנים מפירותיו בימינו אלה.

רבי יצחק אלפסי (שנקרא גם ״גאון״ או ״הגאון״ סתם) עלה לאחר שקיעתם של שני מאורות צפון אפריקה — רבי חננאל בן רבי חושיאל ורבנו ניסים. הרי״ף נולד במחוז קלעאת חמאד שליד פאס-יש המיחסים מקום זה לאלג'יריה-. תורה למד בקירואן וישנה סברה כי מוריו היו: רבי חושיאל ורבנו ניסים. מאוחר יותר חזר לפאס ושם החל מלמד, נראה שהיה נשאר בעיר הצפון אפריקאית אלמלא הלשינו עליו בפני המלכות והוא נאלץ להמלט לספרד. לראשונה שהה בקורדובה ולאחר כמה חודשים פנה משם אל גרנאדה. כמקום משכן סופי איוה לו, בשנת 1089 את אליסאנה, עיר זו קבלה אותו בזרועות פתוחות עם מותו של רב הקהילה, רבנו יצחק ברבי יהודה גיאת, שעמד אף בראש הישיבה המקומית, ירש הרי״ף את מקומו. עד מהרה נתעלה שמו ונעשה ראשון לרבני ספרד עד יומו האחרון.

הרי״ף נבדל משאר חכמי כפרד בהיותו מומחה בשטח אחד בלבד. את כל כוחותיו וכשרונותיו העמיק בתלמוד, אותו ראה כדרך חייו היחידה. הישיגיו בתלמוד היו גדולים עד כי נחשב כיורשם של גאוני בבל. רבים היו השואלים בעניני הלכה אצלו ותמיד מצא המענה הנכון. חלק ניכר מתשובותיו של הרי״ף מפוזרות בספרים שונים הדנים בתלמוד. גם בקובץ תשובות הרמב״ם ישנן אחדות משלו.

בשבתו באליסאנה שבספרד ערך את ספרו ״שאלות ותשובות״. ע״פ הספר, שחלקו נכתב בפאס נוכל לראות כי דרך תשובותיו של גאון המערב דומה באופיה לתשובות גאוני בבל, אולם יצירתו החשובה ביותר של הרי״ף, המהווה עבודת מפתח בספרות הפוסקים הוא ספר ההלכות שלו. בחבורו זה, המקיף את שלושת ספרי התלמוד: מועד, נשים ונזיקין היו לו שתי כוונות: האחת לרכז את כל חומר הפוסקים וליצור על ידי כך ספר הלכות משפטי כולל. המטרה השניה היתה להפיץ את התלמוד במידה גדולה יותר. לשם כך ערך מעין קיצור מכודר של התלמוד. קביעת עמדתו לגבי האגדה שבתלמוד גם היא מיוחדת במינה. הוא היטיב לצרף לספרו את אותן אגדות המלמדות מידות טובות, מנהגים ומוכר. כך יצר ספר שלם המייצג במידה רבה את התלמוד. לא לחינם זכה ספרו גם לשם ״תלמוד קטן״. הדרך אשר היתווה להבנת התלמוד ולשימוש בו זכה להוקרה ולהערכה רבה. גדולתו של הרי״ף לא התבטאה רק ביצירתו הספרותית ובלמודו, גם מידותיו המצוינות זכו להערכה רבה ואגדות מרבות להלל את נפשו הנדיבה ויקרת רוחו.

גדול הדור נפטר בהיותו כבן תשעים (מאי 1033). היתה זו אבידה קשה ליהדות המערב. מעידות על כך השורות הכתובות על קברו: ״מקור חכמה נקבר ועולם בא בעוורון״.

אחרי מותו של הרי״ף עלה תחתיו כראש קהיילת אלסיאנה, תלמידו ר׳ יוסף בן מיגאש. על־-אף שבנו של הרי״ף, רבי יעקוב אלפאסי היה תלמיד חכם ובר אורין גדול, ציווה אביו קודם פטירתו כי ר׳ יוסף ימלא את מקומו.

גורל מהופך זומן כנראה ליהודי אזור וואד דרעא, משנתהפכה מרוקו בשל רעידות אדמה מדיניות, שפר מעמדם וגורלם של יהודי החבל ההוא, משהונח ליהודי המרכז הורע בתכלית מצבם הם.

תולדות יהודי אל-מגרב-פרופ' ) ג'ורג') הררי- תשל"ד- עמ'47-44

ילדי המלאח, פוירשטיין-רישל,תשכ"ג- מבוא לגישה פסיכו־חינוכית

פרקו؛ פיתוח הפסיכו־מוטוריות

הפסיכו־מוטוריות כוללת את תהום ההתנהגות המתבטא בפעילות השרירים. הנמצאת במידה פחות או יותר גדולה תחת בקורת הרצון ומשתנה בהשפעתו, הכל מודים כיום בחשיבותה של ההתפתחות המוטורית בהתפתחותו הכללית של הפרט. רופא־הילדים והפסיכולוג מייחסים אותה חשיבות לתאריך בו צעד התינוק את צעדיו הראשונים, כל מאורע המציין את התפתחותו האפקטיבית. תחום שלם של ההתנהגות המוטורית תלוי, ללא ספק. בגידול האורגניזם, אי אפשר להעמיד את הילד על רגליו או להוליכו בטרם יגיע לגיל מסויים. ההתנהגויות המוטוריות היסודיות, כגון הליכה, תפיסה בידיים ודיבור קיימות, כמובן, אצל הילד הצפון־אפריקאי, אף כי אין אנו יודעים אם מועד הופעתן זהה למועד הופעתן אצל הילד האירופי. ברם, ילד בן סביבה אירופית מסוגל לא רק ללכת ולקחת, כי אם גם לשבת בגיל רך למדי על ספסל לימודים, לכתוב ולהפעיל צעצועים מורכבים, קיצורו של ידבר: הוא מסוגל לשלוט באורגניזם שלו על מנת לבצע פעילויות מדויקות מסויימות.

במרוצת הגידול מביאים התפתחות העצבים והחינוך את האדם לידי שליטה עדינה יותר ויותר על הפעילות המוטורית. אפשר לראות שכלול זה כשכלול בוויסות כיוון שהאדם יכול, לפי רצונו, למתוח את שריריו בכדי לעשות את התנועה החזקה ביותר או המהירה ביותר. כמו כן הוא יכול לשלוט בהם במידה מקסימאלית בכדי לעשות את התנועה האיטית ביותר או הקלה ביותר. וויסות זה יכול להיחשב כיסוד כל פעילות של זריזות הדורשת תיאום בין התנועות, תיאום שאינו נמצא ברפלקסים האלמנטריים. אין להניח שהילד האירופי מצטיין בזריזות הגדולה ביותר מסוג זה; קרוב לודאי שהוא נופל מבחינה זו מילדי חברות פרימיטיביות מסויימות, בהן כוללים החיים שפע של טכניקות המסייעות לפיתוח פונקציות אלו.

הילד הצפון־אפריקאי אינו זוכה בסביבתו גם לאותה מידת העידוד — והיא רבה – הנופלת בחלקו של ילד בן סביבה תרבותית גבוהה יותר, בצורת דרישות בית־הספר, מספר רב של חפצים מורכבים בשימוש יומיומי, צעצועים רב־גוניים, משחקים וספורט.

בפרק הקודם הודגש אספקט אחר של ההתפתחות המוטורית, והוא, היחס בינה לבין שאר האספקטיט של ההתפתחות האינטלקטואלית והאפקטיבית, פונקציות עליונות, כגון המחשבה הפנימית והדיבור, מאפשרות ריסון התנהגויות מוטוריות מסוימות או הימנעות מהן. וכך, אדם בעל אוצר מלים עשיר ומגוון אינו זקוק באותה המידה לתנועות כדי להדגיש את דבריו; אדם שחייו החברתיים כופים עליו מנהגים מסויימים, יתרגל חיש מהר לרסן כמה מתנועותיו המתלוות באופן טבעי למצבים אפקטיביים מסוימים, כגון כעס או שמחה.

מהו מצבו של הילד הצפון־אפריקאי מבחינת הוויסות המוטורי כשלעצמו, ומבחינת ריסון ההתנהגות המוטורית ע״י פונקציות עליונותן?

בעזרת כמה מבחנים פשוטים מאוד ניתן לגלות הבדלים מעניינים בין הילד הצפון־אפריקאי לבין הילד האירופי. אפשר, למשל, לבקש את הנבחן לעשות תנועה מהירה ככל האפשר, מבלי להפעיל כל גורם אחר: שמים בידו עפרון ומבקשים שיסמן על גליון נייר, במשך כמה דקות, נקודות קטנות במהירות האפשרית בלא מתן דעת לדרך סידורן. זהו מבחן קלאסי, הקרוי בשם מבחן ה- Tapping. כך אפשר לבקשו שיבצע אותה משימה אך במקום לסמן נקודות ללא מטרה, יצטרך לסמן נקודה אחת בכל אחת מ100 המשבצות המצויירות על הדף (זהו מבחן ה־ Dotting). ההישגים במבחנים הללו משתפרים והולכים עם הגיל. מענין לציין כי הישגיהם של ילדי חמלאח המרוקאי נופלים מאלה של ילדים אירופיים, ובעיקר בולטת נחיתותם במבחן השני, הדורש וויסות מוטורי עדין יותר.

עתה נבקש את הילד לבצע פעולה הפוכה, כלומר לרסן את תנועותיו ככל האפשר. למשל : ניתן לו עפרון ונבקשו לצייר קו אופקי בקצב איטי ככל האפשר ומבלי להפסיק או להרים את העפרון מעל הנייר. א. ריי, שיזם את המבחן וחקר את תוצאותיו בקרב ילדים אירופיים, הוכיח כי ככל שהילד צעיר יותר, כן יתקשה בריסון תנועתו וביכולתו להתמיד בריסון זה. ילדים מרוקאיים בני 12—16 שנים גילו פחות יכולת בריסון תנועתם ובהתמדה בה מאשר ילדים אירופיים בני גילם. הילדים המרוקאיים הגיבו, בממוצע, כילדים בני 5—6 שנים בג׳נבה. אמנם אפשר לקחת בחשבון גורמים מישניים, כגון: יחם הילד למבחן, כמה מרכיבי אופי ומספר גורמים טכניים — אך אין בכל אלה כדי להסביר את כל הקשיים, שבהם נתקלים הילדים בריסון מכוון של תנועתם, שאפשר לראותו כמרכיב השני של הוויסות.

אפשר לתת לילד תפקידים .מורכבים יותר, בהם יידרש ממנו דיוק בפעולות־ידיים עדינות, למשל, להכניס קצה גבעול לתוך חור שקוטרו מתאים בדיוק לעובי הגבעול. תחילה יהיה זה גבעול שאורכו 5.5 ס״מ, אחר כך — 18 ס״מ, ולבסוך — 30 ם״מ. ככל שהגבעול ארוך יותר, כן תיקשה המלאכה, כיוון שאורך הגבעול מגביר כל רעידה וכל תנועה בלתי מתאימה. ילדים מרוקאיים שגילם הממוצע הוא 13—14 שנים השיגו תוצאות שאינן עולות כמעט על אלו של ילדים בני 8 מג׳נבה. מבחן אחר (שלא פורטם עדיין) הבודק פעולות־ידיים העלה תוצאות דומות.

נתונים נסיוניים מעטים אלה אינם מאפשרים להגדיר את כל התכונות המיוחדות של המוטוריות אצל הילד הצפון־אפריקאי, אך הם מספיקים בכדי לציין הבדלים בשטח הוויסות הרצוני של התנועה (הגברת התנועה ועצירתה) ובשטח הדיוק בעבודת־ידיים. ההסתכלות בהתנהגות הילד הצפון־אפריקאי אינה סותרת במאומה את הנתונים הללו. הילד הצפון אפריקאי אינו מצטיין בזריזות ידיים טבעית. בשעת דיבורו מתבטא הוא בתנועות לא פחות מאשר במלים. המוטוריות שלו אינה מרוסנת ע״י הלשון. בשעת ריקוד או שירה מגלה ספונטניות וחוש קצב טבעי העולים על אלה של ילדים אירופיים רבים; הוא פורק את כל מרצו תוך כדי פעולותיו, כי איש לא פיתח בו את חוש המידה. במסיבות אחרות. למשל בשבתו ב״חדר״, ייראה אותו ילד מאופק יתר על המידה.

אין כל יסוד לייחס את ההבדלים האלה בפסיכו־מוטוריות לתכונות הקונסטיטוציונאליות המיוחדות של הילד הצפון־אפריקאי. ההסבר היותר מתקבל על הדעת הוא השפעת הסביבה. החינוך אינו מפתח אצלו את השליטה על האורגניזם. אין דורשים מהילד, היושב ב״חדר״ או בביתו המאוכלס יתר על המידה, דבר זולתי ישיבה בשקט. ההורים והמורים בבתי־הספר הדתיים אינם רואים כל צורך לאמן את גוף הילד ע״י משחקי ספורט מאורגנים או התעמלות. באשר לשכלול הוויסות המוטורי, אין לילד הזדמנויות רבות לפתח פעולות ידים, כיון שהחפצים המצויים בחיי יומיום בביתו הם מעטים ודלים. יתר על כן, התרבות הטכנית ירודה מאוד בקרב האוכלוסיה הצפון־אפריקאית: מרבית התושבים הם סוחרים, ופרט לכמה אומנויות בעלות טכניקות מיוחדות במינן, אין הסביבה יכולה להציע לילד דבר שיעורר את תשומת לבו. לעומת זה מסתייעת התפתחותו הפסיכו־מוטורית של הילד האירופי ע״י שפע הצעצועים  הרב־גוניים המועמדים לרשותו, החל בקוביות של התינוק בן השנתיים וכלה, במכשירי הבנייה או ברכבת החשמלית הניתנים לנער המתבגר. לילד במלאח פיתוח הפסיכו־מוטוריות אין בדרך כלל כל צעצוע, מלבד מח שיכול למצוא בעצמו בבית או ברחוב, ואלה הם דברים מעטים ביותר ורחוקים מלהיות צעצועים.

ילדי המלאח, פוירשטיין-רישל,תשכ"ג- מבוא לגישה פסיכו־חינוכית-עמ' 89-85

Langues et folklore des Juifs marocains-Pinhas Cohen-2014- Qseda d-el-miziria

3 – Qseda d-el-miziria

Qasida de la misère ou Qasida de la crise

קצידא דל מיזירייא

Cette Qasida a été composée par un certain Shim’on ben Efraim coiffeur à Casablanca. Elle évoque les problèmes sociaux et  economiques qui ont affecté les conditions de vie des Marocains, juifs et musulmans confondus lors de la crise qui a le plus marqué le souvenir de la grande dépression de 1929/1930. Tout le secteur économique du mellah est confronté au marasme :

H ad l' am / ktert el-miziria / herrset-t-tezzar /

S-sna‘e kellhom tfellso f-had l-waqt- el-gheddar/

Ed-delma / bdat mell-kherraza /

Galsin itnahhdo /si wahd ma- tfaza /

Melli hall-l-hanot / ma khdem haza/

Ozho ka- isfar / f-la ‘siya / hiyya l-fraza /

Khass men Vabbeh le-d-dar

 

Sbab l-kharraza / huwwa Bata /

R-reclam el-tnin u-l-tlata /

El-blaghe rkhes men batata

Ya lli saiq la-khbar

Batata u- l-flafel khamzin /

‘lihom en-nas meddabzin /

Skon lyom y a ‘mel et-tazin ?

El-gezzara /y a hasra /kano tezzara /

Rahom l-yom f-s-sara /L-khteya bla 'ba

 El- haffafa / ‘ammro l-mdina /

Tseb kol wahed f-t-terkina /

Teyyho b-es-sen ‘a l-meskina

El met‘allmin bla ‘bar

 

Gher azi u qbed makina

U mqass mzenzar

Lowli bodneh maqto ‘a

U t-tani Ihito mat bo ‘a

N-nas galsin qamet makhlo ‘a

Men z-zrahi l-kbar

 

 El- khaddara / ma bqat Ihom m ‘isa /

Trahom galsin b-et-tnbisa /

U had l‘am zat et-tekfisa

 Zelbana u lobia makla rkhesa

Maklat d-t –tezzar

 

El- khiyyata d-el-kettan/mkemmsin /

B-el-ksad-d-el-kra saro mfellsin /

 B-es-sel'at d- Zapon mherrsin

Ez-ziyyara / mezmo ‘in f-el-qhawe /

Lihodi l-meslem u- d-drawe /

Uladhom ‘aryanin bla ksawe

U-l-mra ka tebki f-d-dar

 

 T-tellaya kamlin / hbab u shab

 Ma iqebdo l- flos ger b-et-t‘ab /

Lli ka isouro / ka imsi-l- hom /

Gher f-el karta u s-srab

Sna‘t- el- kwatsa/hemmha ktir/

Ma bqau isourro hetta s‘ir

Men- nhar za l-ksad /ma homa f-kher

Lotobis / koLwaqt m ‘ammer /

Mol t-taksi ger ka ihammer /

Melli za bqa msemmer

Ya hasra / ‘la sna ‘t-el-ktatbiya /

F- f-es-skwila qrau- b-en-niya /

T‘allmo l-‘azmiya/lil u nhar

Had el-ksad / zahom ghefliya /

U d-diplomat dyalhom / khebbauhom j-ed-dar

Traduction

La crise partout s’est installëe, tous les metiers, elle a mine en ees temps traitres.

Les cordonniers, dans leurs ëchoppes passent leur joumëe au soleil mais de travail, point!

C'est Bata qui les a ruinës en vendant leurs chaussures moins cher que les pommes de terre.

Les bouchers se lamentent en pensant aux jours heureux . Nul ne reclame leur viande…

Les coiffeurs, ça court les rues, chacun se prend pour Figaro

Et qu’importe si un client en sort l’oreille coupëe, et la barbe a moitië rasëe

Apeurës, les autres se sont enfuis, le salon est devenu boucherie

Les marchands des quatre saisons ëtalent leurs fruits pour la dëcoration. Pour eux cette annëe n’est que lamentation. Petits pois et haricots, a prix cassë, seuls les riches peuvent en consommer

Pour des pommes de terre et des poivrons pourris les gens se battent.

Qui peut encore un tajine se payer ?

Les marchands d’ëtoffes sur leur marchandise sont assis. Nul ne rëclame leurs produits, la concurrence des Japonais les a ruinës.

Les platriers au cafë passent leur joumëe, Juifs, Musulmans et Draouis.

Leurs enfants manquent d’habits, et leurs femmes pleurent jour et nuit.

Les peintres, dans le vin noient les quelques sous difficilement gagnës.

Les cochers voient passer les autobus qui, les clients, leur ont pris.

Sur les taxis je pleure, je les vois stationnës, nul ne les appelle

Malheureuses aussi les secretaires. A l’ëcole, le français elles ont appris. Jour et nuit, elles ont ëtudië et leurs diplomes, depuis longtemps, a la maison sont rangës.

Auteur :Shim‘on ben Ephraim ( Casablanca)

Langues et folklore des Juifs marocains-Pinhas Cohen-2014- Qseda d-el-miziria-page53-56

קהלת ספרו-ר' דוד עובדיה- המשפחה-כולל תעודה מס'257

הלידה.

משבאו צירי הלידה הולך הבעל לקורא למילדת. המילדת היא אחת מבנות הקהל, וחָכמָה זו עוברת הייתה מאמא לבתה, או מאשה לחברתה שרצתה ללמוד. המילדת מקבלת שכרה. עיקר תפקידה לקבל את הרך הנולד משיוציא ראשו, לרחצו ולהלבישו, ולהוציא את השליה. היגינה וחיטוי לא ידועות להם. האשה לוחצת וצועקת והמילדת רק מזרזתה ואומרת לפניה דברי כיבושין. באותה עת הגברים בצד השני של החדר אומרים תהלים, ונשים אחרות עסוקות בהקטרת קטורת ובכל מיני לחשים נגד עין הרע ונגד כל כישוף העלול להיות סיבת חבלי ליקה קשים.

מכשיר העזר היחיד ליולדת היה האבנט, בקורה שבתקרה הייתה חולית ברזל, המשמשת לתלות בה את המנורה, והיו קושרים אליה אבנט ארוך והאשה היולדת מחזיקה ומתאמצת ללחוץ כדי שהולד יצא. תלמידי חכמים עושים פדיון נפש ליולדת אם הקשתה בלדתה. פעמים שהלידה נמשכת ג' ימים ואפילו יותר. אף אחרי שיצא הולד, נשאר קושי בהוצאת השליה. המילדת לא ידעה להוציאה, על היולדת להתאמץ וללחוץ עד שתוציא את השליה בכוחות עצמה. הנשים שבמשפחה עמדו כל הזמן ליד המזוזה, בכו והתפללו לה' שיחון את היולדת ויצילנה. אחרות הקיפו את מיטת היולדת והמטירו עליה עצותיהן. כאילו לא דיה ייסוריה, הייתה צריכה היולדת לשמוע את כל פטפוטיהם.

אם הנולד היה זכר השמחה הייתה רבה, שתו ייש והכינו את השמירה ליולדת. ואם הנולד נקבה, ברכו את האשה בברכת "מבארכא מסעודה ( מבורכת ומאושרת ) ומיד נתפזרו כל הנוכחים למקומותיהם, ונשארה היולדת לנפשה עם אמה וקורביה בלבד.בישיר עממי אחד אנו מוצאים כמה בתים המעידים על ההבדל הרב בין לידת זכר ללידת נקבה :

מילדת אם הוא זכר נתן לך מתנה יפה.

אם תאמר היא נקבה סתום פה וגם שפה

מילדת אם הוא זכר נתן לך מה שתרצי

אם תאמר היא נקבה מעין המחט תצאי.

מנהגי שמירה ליולדת.

 מן המוסכמות היא שהיולדת צריכה שמירה. סגולות שונות נקוטות היו בידי הנשים. יש שמשרטטין בעטרן עיגול מסביב למיטת היולדת, סימן לגבול שלא יעברוהו המזיקין להזיק את היולדת, יש שמביאים קוצני ותולים אותו בפתח חדר היולדת. ויש שדביקו גללי פרה אל הקיר שלידו היא שוכבת. נוהג רווח הוא לתות למראשיתה של היולדת קמיעין, והם דפי נייר שעליהם כתובים שמות הקדש המסוגלים לשמור עליה. יש משפחות שאחרי שסגרו בלילה את דלתות הבית שבו היולדת, לא הרשו לפתחה עד אור הבוקר. בכל צפרו וכן למעשה הנהג בפאס ובמכנאס – עושים הקפות בחדר שיש בו היולדת כל הלילה עד אחר יום הברית, כשבידי ראש המשפחה חרב ארוכה, ועושים סימנים כאילו עורף ראשים בה, וכולם אומרים את הפסוקים " יהי נועם ה' אלקינו עלינו וכו….המלאך הגואל אותי, ושיר של פגעים. ויש ששמים למראשותי היולדת ותחת הכרית של התינוק חתיכת בצל.בנוסף לסגולות אלו מקיימים בבית היולדת שמירה ממש, בני הבית מתחלקים למשמרות שנשארות ערות לסירוגין עד אור הבוקר.

הטיפול בתינוק.

את הילד לא היו מרחיצין עד יום הברית. ורק מנקים אותו במגבת נקייה, ומורחים על בשרו תערובת חננא שמן וכתוּן, ומחתלים אותו. את עפעפיו כוחלים במכחול כסף טבול בפחם לבונה. נזהרין היו מלשימו גלוי לאור הלבנה המגיע לחדר דרך החלון. אולי עדה יומם השמש לא יככה וירח בלילה.

שבת אבי הבן.

בשבת שחלה בשבוע הבן, היא שבת מיוחדת במשפחתו. אבי הבן לובש בגדים חגיגיים וקרוביו וידידיו הולכים להתפלל תפלת שחרית אתו בבית הכנסת שבו הוא רגיל להתפלל. הוא שוכר פייטן שיתפלל עמו, והפייטן מנעים את התפלה בשירה ובזמרה. לפני נשמת שר שירים לכבוד מצות המילה, תוכן השירים , תפלה לשלום היולדת והתינוק, איחולים לאבי הבן, תפלות על הבן שיהיה גדול בתורה, אבי הבן עולה לתורה הוא קרוביו וידידיו, ומנדבים לחברות ולבית הכנסת. ידידיו שלא ילכו להתפלל אתו, באים באמצע התפלה לבית הכנסת לברכו ולאחל לו מזל טוב. גם חברת גומלי חסדים וחברות אחרות שולחים את נציגיהם לברך את אבי הבן ולהביא לו את איחוליהם. אחרי התפלה מוזמן קהל המתפללים ל קידוש בבית אבי הבן. קרוביו שובתים אצל אבי הבן, כל השבת. השמחה רבה ובמיוחד אם היה זה בן בכור, או בן שבא אחרי בנות.

יום הברית.

הלילה שלפני הברית, מזמינים תלמידי חכמים לבית אבי הבן, ולומדים תורה כל הלילה. לפני הלימוד ערב, עורכים ה "תחפיף" – תגלחת. מזמינים הספר לספר את אבי הבן ובני הבית, ואנשים וידידים באים לאחל מזל טוב, לאבי הבן, ומנדבים לכבוד הספר כסף. ואם אבי הבן איש עני, מנדבים כסף גם לו. קערות מונחות על השולחן ובהם שם כל אחד את נדבתו לספר ולאבי הבן. באותו ערב מביאים כבר את הכסא המיוחד לכבוד אליהו הנביא, עליו יושב הסנדק המחזיק את הילד ונוסף לזה מתקינין מושב על מדף שבקיר סמל למקום מושבו של אליהו ומקשטים את החדר במפות ספרי התורה הרקומות בחוטי זהב, ובפרוכת ארון הקודש המובאות מבית הכנסת. כך מקבל החדר שבו ייערך הברית ציוריות של קדושה. מלין את התינוק בבוקר, מתפללים בבית אבי הבן, בירה ובזמרה, ואף אלה שאינם קרוביו, באים לשמוע את המילה, ולהיות נוכחים בברית. היו אנשים שחיבבו מצוה זו ורצים היו ממילה אחת למילה אחרת. המריצים לכך הפתגם הנפוץ שכל הבוכה בבכיית התינוק הנימול נמחלין לו עונותיו. וכתוב בשם המדרש בשעה שאמר הקב"ה לאליהו שיצטרך להיות בכל ברית מילה שיעשו ישראל אמר אליהו וכו… איפשר שיהיו הקהל העומדים שם בעלי עבירות וכו….הבטיחו הקב"ה שיכפר לכל הקהל וכו…וזהו הרמז אשר קנא לאלוקיו ויכפר על בני ישראל. בבית אבי הבן, נמצאו שם אנשים ונשים רבים , השרים שירי מילה, וברוב עם הדרת מלך. אבי הבן בירך בקול רם ברכה להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, סימן שבן תורה הוא. בצפרו בתקופה אחרונה הסנדקות הייתה נמכרת בהכרזה. וההכנסות קדש לחברת אליהו הנביא, אין האב יכול לכבד בה את מי שהוא חפץ בו. בשנת בצורת, עושים את הטקס ברית המילה בבית הכנסת ומעלים אחר כך את הבגד המוכתם בכתמי דם הברית לקברו של רבי יצחק דלמילה, הקבור בעלייה להר. ומתפללים על קברו.

סעודת המילה.

מיד אחרי הברית, נשארו הנוכחים להשתתף בסעודת מצוה זו. היו שהפריזו בהכנות לסעודה זו, ונעשו תקנות לצמצם אותה ולהעמידה על תפריט הכולל, כוס תה, ביצה קשה, וכעכים מאפה בית, עם ייש לשתיה לחיים. הילד נשא עליו קמיעין שלמירה, בעיקר טס כסף משולש, ועליו שמות הקדש, התלוי על חזהו של הילד

תעודה מספר 257

תקנות שנתנו פה צפרו יע"א.

די יעמאל נפאש אוו בכורה אוו תפלין אוו עורס, מא יסיב יעמל גיר אתאי ולבידה וזוז טבאייך, לא פלעארדאת וואלה ספעודת מצווה, לא פעלראדאת דרזאל ולא דנסא, וחתא פלמלאך מא יעמלו לפחלאווא גיר אתאי ולבידה וזוזו דטבאייך. לא דאר לחתן, ולא דאר לכלה, ומן תמא מא יעמלו עראדא חתא לעורס, וחתא פלעייאד מא יעמלו לא עראדר ולא זיירא כלל, לילת למימונא דאר לחתן יעביוו ללכלה לעאדא ווירסמוהא בלכאתם אוו בסי חאזא אוכרא, וסי חד אכור מא יעטי ללכלה סי חאזא אפילו יכון קרוב בזאף.

פשבועותמא יעביוו ללכלה גיר לחנא ולפאכייאף פכפור מא יעביוו גיר אספרזלא דוקא, ודאר לכלה סי מא ירדו כלל אפילו ספרזלא, םחנוכה מא יעביוו גיר ארחייא ולפכייא. ופפורים חתא וואחאד מא יעבבי ללכלה פורים גיר דאר לחתן יעביוולהא לעאדא ולכאתם אוו סי חאזא אוכרא. פשבת אלוולי דלערס מא ימסיווסי דאר לחתן לדאר לכלה גיר כל וואחד, יערד פדארו, גיר ימסיוו דאר לחתן לדאר לכלה יזוולו אסבנייא מא יעמלולהום גיר לבידה דוקא, וסי טסאייך מא יכונו סי ספנז אוו רגאייף מא יעמלו לא דאר לחתן ללבחורים, וואלא דאר לכלה ללעוואתק.

נהאר לחיד גיר ימסיוו לדאר לכלה לדק דלחנא מא יעמלולהום גיר אתאי דוקא, ונהאר אזמעא גיר ימסיוו לדאר לכלה ללחנא חתא הומא מא יעמלו גיר אתאי דוקא. פשבות ימי החופה כלהא יעמל די דהרלו אפילו כתר מן זוז דטבאייך.  פשבת אתאני דרוחאן מא יעטיוו דאר לכלה לחתן גיר תזאזא מסלוקא וקרעא די מאחייא, וסי סקאר מא יעטיוולו לא הומא ולא לקרובים וסי אתאי מא יעמולו. פלילת מצא אשה מא יערז סוואני לא ללחתן ולא ללכלה, לגזברת מא יעמלולהום גיר לבידה, לכמיס סי סקאר מא יהדיוו לבחורים ללחתן כלל, וסי תגייר מא יעביוו לכלה ללחתן פשבעת ימי החופה לא קליל ולא כתיר.

מנור לפטור די נהאר בעאייא מא יחסרוסי דאר לכלה ענדהום לחתן לילת לכמיס ולילת אזמעא ולילת אשבת, יפטרו באתאי ולבידה וזוז טבאייך, ווירזעו לילת לכמיס לחתן ולכלה למועדהום, נהאר למילה ונהאר לחופה סי תגירר אצפרא מא יכון מנור למילה ושבע ברכות גיר ישמעו אנאס למילה ושבע ברכות וויכרזו חתא לווקת סעודה וויערד לדי יחב. פלילת למימונא ופחנוכה ופורים וסי תקאסם  מא יכונו פלבלאד גיר אזיראן יתדאווקו בינאתהום ודרארי לוואלדיהום, ולוואלדין לולאדהום ולכות בעדייאתהום, די יתדאווז עלא סי מן האד אסי ברא מן די דנוב דראוס פרקבתו גם כן יתסממא עבריין, ודי ימסי לאענדו חתא הווא עבריין ושומן לנו ישכון בטח ושאנן מפחד רעה.

תרגום תעודה מספר 257.

תקנות שנתקנו פה צפרו יכוננה עליון אמן.

מי שיעשה מסיבות בשבוע הבן או הבת, או מסיבת פדיון הבן או בר מצוה או חתונה, אין לעשות במסיבה רק טה וביצים ושני תבשילין. וכן במסיבות של סעודת מצוה בין יהיו המוזמנים גברים או גברות.

גם במסיבת השידוכין לא יהו רק טה וביצים ושני תבשילין בית החתן או ביתל הכלה. ומן מסיבה זו עד החתונה לא תהיה שום מסיבה אחרת, גם בחגים המחותנים לא יהיו ביניהם לא מסיבות ולא ביקורים כלל, בליל מוצאי חג הפסח, :

ליל המימונא " משפחת החתן יוליכו לכלה " העאדא " ( חלב וחמאה, תמרים וקליות ), וימסרו לה סִבְלוֹנוֹת טבעת או כל חפץ אחר ( סבלונות –  מתנות, ובייחוד מתנות שהיה החתן נוהג בימי קדם לשלוח לבית חותנו או לכלה לארח הקידושין " השולח סבלונות לבית חמיו " בבא בתרא ט ח )

ושם אחר מהמשתתפים לא יתן שום מתנה לכלה אף אם יהיה קרוב. בחג השבועות לא יוליכו לכלה רק את החננא וקליות. ביום הכפורים משפחת החתן לא יקחו לכה רק ספרזלא ( חבוש משובץ בעצי קרונפל ועוד ), ומשפחת הכלה לא יחזירו תמורה לחתן גם הספרזלא.

בחג החנוכה לא יוליכו לכלה כשי רק נעלים וקליות, בחג הפורים שום אחד מהמשפחה לא ימסור לכלות שום מתנה, רק משפחת החתן יוליכו לכלה " העאדא " ( עוגות ועוגיות ) וטבעת או חפץ זהב אחר.

בשבת הראשונה שלפני החתונה שתי המשפחות לא יוזמנו מאחת לשניה וכל משפחה תזמין לביתה למי שתרצה, כאשר ילכו בית החתן לבית הכלה להסיר מעל ראשה את המטפחת ( כי הכלה ביום שמתחילה לספור שבעה ימי נקיים לפני כן מסבבים על מצחה צטפחת וכשבאים הנשים ממשפחת החתן אל הכלה למוות עליה להתחיל בספירה מסירים מעל ראשה את אותה המטפחת, וזהו האקס הראשון שיהיה סימן להתחלת טקסי החתונה ).

בטקס זה לא תסודר שום מסיבה בתבשילין למבקרות רק ביצים דוקא, סופגנים או לחמניות, לא יסדרו משפחת החתן לשושבינים וגם לא משפחת הכלה לבתולותיה, יום ראשון כאשר ילכו נשים ממשפחת החתן לבית הכלה לשחיקת החננא, לא יסדרו לפניהם רק טה לבד.

במסיבות השבתות וובשבעת ימי החופה כל אחד יעשה מה שהוא רוצה אף יותר משני תבשילין. בשבת הראשונה של החופה לא ימסרו משפחת הכלה לחתן ( כשהולך החתן בפעם הראשונה לביתם בליל שבת לנשק ידי חמיו וחמותו ולהגיד להם שבת שלום ) רק עוף מבושל ובקבוק מאחייא. שום סוקאר לא יתנו לו הם או שאר הקרובים ולא תה או קפה ולא יסדרו בשבילו בלית " מצא אשה " ( ליל שלפני יום חופה וקידושין באים הקהל לבית החתן ומסבבים את החתן ועוטרים לו בעטרות מחגורות ארוגים חוט זהב ומזמרים לפניו את הפסוק " מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה', ואחר כך מפזרים על מצחו אפר בשעה שהוא מצטט את הפסוק " אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני וכו… ), לא יטליכו שתי המפשחות זו לזו מגשים שהיו ממלאים אותם במיני עוגות וממתקים. לגזברת ( הם הנשים הזקנות שהיו באות בהשכמה לבית הכלה ביום החופה וקדושין לקלוע שערותיה של הכלה ). לא יסדרו לפניהם רק ביצים. השושבינים לא יתנו לחתן סוקאר כשי כמו כן לא יוליכו משפחת החתן למשפחת הכלה בעודת בקר בשבעת ימי החופה. יום חמישי היו הולכים משפחת החתן עם הכלה לבית אביה ושם אוכלים סעודת הצרים, וההורים נותנים לכלה כל מלבושיה שהייתה מתלבשת בהם לפני חתונתה. וזה היה נקרא יום השעאייא – יום חזרה על הפתחים, יום השעאייא בית הכלה לא יעכבו אצלם את החתן לא ליל חמישי ליל שישי וליל שבת, רק בסעודת התהרים יאכלו במסיבה שיהיה בה תה וביצים ושני תבשילין ויחזרו להם לבית החתן בליל החמישי.

יום הבריץ שוםפ סעודה בוקר לא תהיה אחרי הברית וכמו כן ביום החופה, המוזמנים שומעים ברכות המילה ואת שבע הברכות וילכו להם עד שמן סעודת הצהרים, ובעל המצוה יכול להזמין למי שירצה.

בליל המימונא ובחנוכה ובפורים שום ילוקת מתנות לא יהיה בעיר רק השכנים יחליפו ביניהם והבנים לאבותיהם והאבות לבניהם ןהאחים והאחיות ביניהם לבין עצמם, ומי שיעבור ולא יקיים את מה שהזכרנו מלבד עון העניים שתלוי על צוארו.

נוסף לזה יקרא עבריין ומי שיוזמן אצלו גם הוא יקרא עבריין ושומע לנו ישכון בטח ושאנן מפחד רעה.

סוף התעודה.

קהלת ספרו-ר' דוד עובדיה- המשפחה-כולל תעודה מס'257- עמ' 87

David Corcos Reflexions sur l'onomastique Judeo-Nord-Africaine-Jerusalem 1976

REFLEXIONS SUR L’ONOMASTIQUE IUDEO-NORD-AFRICAINE

DAVID CORCOS

Un chercheur qui aborde la question des noms propres chez les Juifs de l’Afrique du Nord pressent immédiatement l’intérêt qu’un tel champ d’action offre à sa curiosité. Ses premières investigations lui révèlent déjà le parti qu’il peut tirer de cette étude. Il constate que dans le vaste domaine où il vient de pénétrer, les Juifs avaient éprouvé très tôt le besoin de fixer un nom pour leurs familles. C’étaient, comme toujours, des noms de plantes, de fleurs, d’épices, de particularités physiques, des noms de métiers, des ethniques de noms de lieux, des noms patronymiques, prénoms ou surnoms d’ancêtres lointains. Sur cette vieille terre chargée d’histoire, où plusieurs civilisations se sont superposées, on trouve encore des noms de famille qui plongent leurs racines jusque dans l’antiquité; et ce n’est pas là la seule surprise que l’onomastique judéo-nord-africaine nous réserve.

En Afrique du Nord, l’influence arabe n’a pas transformé le caractère fondamental des Berbères. Les moeurs et les coutumes ancestrales de ces derniers sont restées pour ainsi dire immuables. Il y a encore quelques décades, l’organisation tribale des Berbères était une réalité dont le maître du moment devait tenir compte. Les tribus berbères étaient fractionnées en un grand nombre de petites unités: c’étaient des familles et chacune d’elles avait un nom propre.

En dehors d’autres considérations qui. certes, ont leur importance, il semble bien que ce soit sous l’influence des Berbères que les Juifs Nord-Africains, dont une partie, d’ailleurs, sont de purs autochtones, avaient adopté des noms pour leurs familles. Cette pratique, les Juifs de la Berbérie l’ont prise avec eux en Espagne où elle se généralisa, en milieu juif, depuis les XIII-XIV siècles. Comme en milieu musulman, certaines familles juives reprirent alors une méthode qui existait au X et XIe siècle en Afrique. Cette méthode consistait à choisir dans leur liste généalogique un prénom plus remarquable que les autres et moins usité en y ajoutant l’indice de filiation arabe “ibn”. Dans le cas où il n’y avait que des prénoms d’un usage courant dans leur liste, ils choisissaient un de ceux qui était composé de trois consonnes en y ajoutant la syllabe ün (oun). L’orientaliste R. Dozy avait d’abord pensé que cette terminaison était l’augmentatif espagnol qui, par exemple, se trouve dans Hombron (-gros homme) etc. Plus tard, il convint qu’il s’agit d’un augmentatif non pas espagnol, mais arabe. Au XI" siècle, remarque S. D. Goitein, cette forme est particulière à la Tunisie. C’est de cette manière que se formèrent un grand nombre de noms propres chez les Juifs et chez les Musulmans, par exemple: Ibn Khaldün (de Khalid), Khalfün (de Khalifa), Farjün (de Faraj), Sa‘dün (de Sa‘d), etc.

Il y a d’autres formes beaucoup plus anciennes; celles-là sont d’origine libyque, berbère. Trois d’entre elles ont particulièrement frappé le savant Stéphane Gsell qui avait remarqué que dans la Johannide de Corippus, les noms propres ne sont pas latinisés. Le poète africain les a reproduit sous leur forme indigène. En citant plusieurs exemples, Gsell écrit:

Un grand nombre d’entre eux se terminent par la désinence an qui rappelle la formation du participe berbère des verbes qualificatifs, participe tenant lieu d’adjectif: par exemple, aberkan, étant noir, celui qui est noir. D’autres se terminent avec la désinence in, ou avec la désinence asen: ces formes se sont perpétuées dans le Maghrib . . ,

En effet, la liste est longue des noms chez les Musulmans de la Berbérie et de l’Espagne, de l’Occident Musulman comme on dit depuis peu, qui se terminent par an, asen et in. Chez les Juifs, ces catégories de noms propres sont également nombreuses: Issan, Meran, Ghozlan etc., sans parler des noms communs aux Juifs et aux Musulmans et qui ont une origine identique. Un prénom juif assez courant dans les communautés du Sud et de l'Atlas, était, il y a à peine vingt ans, Messen. Or, ce nom se compose de MS (Mes) qui veut dire “Maître” en berbère ancien et garde encore sa signification chez les Touaregs, et de SN (sen ou bien asen) qui signifie “ux”, d’eux”, c’est-à-dire leur maître, exactement comme Yaghmorasen, se composant de “Yaghmor” qui veut dire étalon et de “asen” (=d’eux). signifie leur étalon ou chef de sa tribu. Aussi, il n’est pas aventureux de dire que Messen était à une époque reculée peut-être un nom de plus pour désigner, chez les Berbères, le “Naguid”, le “Zaken”, l’“Amghar” juif, c’est-à-dire le “Sheikh al-Yahud” ou le “Mukkadem” dans les régions arabisées. Notez que chez les Juifs de la Berbérie il a existé, et il existe encore, aujourd’hui, des noms propres comme “Ben-Zaken”, “Ben-Amghar” et, à ce qu’on m’a rapporté, au moins deux familles “Ben-Messen”. Quant à la désinence in qui exprime une qualité et joue le rôle d’adjectif (généralement au pluriel), elle est la plus répandue. Pendant la période anté-islamique, nous connaissons déjà en Afrique des Autufadin, Cutin, Garafin, Marzin, Sanzin etc. Après la conquête arabe, on nous parle de Yahya ibn Telagaggïn, chef lemtounien au Sahara peu après l’an 1000, converti à l’Islam. Son ancêtre qui vécut au VIIIe siècle s’appelait aussi Telagaggïn. Son successeur, Tilütan (m. en 837), gouvernait sur toutes les tribus du Sahara dont quelques-unes, disent les chroniqueurs arabes, étaient “des Arabes (c’est-à-dire des nomades) et pratiquaient la religion juive”. Les légendes sur cette question ne manquent pas, ce n’est pas ce qui nous importe tellement ici, mais le fait qu’il a existé au Moyen Age et jusqu’à aujourd’hui, des familles Gaggin (moderne Gaguin) originaires de l’Afrique du Nord (le nom de R. Hayyim Gaggîn était célèbre au début du XVIe siècle à Fès) et qu’on ne sait pas quelle est l’origine de leur nom. Il y a eu aussi des Berbères qui s’appelaient Ü-Gagg et Wa-Gagg ou encore Ü-Agagg.; Les premiers maîtres berbères de Sijilmassa, Ibn Wanüdïn, sont bien connus de même que les vizirs hafsides Ibn Tafraggïn etc. On connaît également les grandes tribus berbères du Moyen Age, les Bâdïn, les Tüjin etc. Un nom qui me paraît significatif est celui de Ibn Isrâggïn, mais le plus intéressant de tous est certainement, pour nous, celui de Ibn ‘Aknïn. C’est un nom qui est, bien entendu, d’origine berbère, mais ce nom n’a été porté que par des Juifs. C’est ce qui frappe en premier lieu.

‘Aknïn (עקנין qu’on écrit aussi, mais par erreur עכנין), à qui l’indice de filiation berbère Ü semble avoir été ajouté à une époque assez récente, est formé de ‘Akn et de in. Or, ‘Akn est le même que ‘Akân, diminutif judéo-berbère de Ya'küb (Jacob). Dans le parler judéo-berbère ou judéo-arabe du Maroc, ‘Akân est encore fréquemment employé; mais depuis un certain nombre de générations, ce diminutif s’était localisé dans le Sud où il est resté uniquement comme un diminutif. Dans un acte officiel, rabbinique, on n’écrira jamais ‘Akân’ pour Jacob. Même un homme, montagnard, campagnard ou citadin, qui n’a jamais été connu que comme “ ‘Akân X” ne s’appellera pas autrement que “Jacob X” dans sa Ketuba par exemple. Dans le cas qui nous intéresse ‘Akân’ est devenu ‘Akn parce qu’avec la terminaison in, où se trouve déjà une voyelle, ce diminutif se prononce mieux ainsi dans la bouche d’un Africain du Nord et en particulier d’un Marocain. De ‘Akânïn on a fait ‘Aknïn comme de Dawîdi on a fait Daüdi. Chez les Musulmans de Fès, par exemple, un des saints les plus révérés dans cette ville, Mahammad ben al-Hassan, se prononce Mhamd ben l’Hssen.

[1]          Gaggîn est naturellement dérivé de Oggag ou bien Waggag. qui tous les deux signifient “fils de Gagg” ou bien “fils de Aggag”. Voyez “ ‘Aknïn’’, ci-dessous.

[1]          En général les noms se terminant par in sont purement berbères commes Bologgïn, Tashfïn Merïn, Ifuïn, Warrugïn Urtajïn etc., ou judéo-berbères comme ‘Aknïn, Assü-lïn, Gaggîn, Hassïn, Faggïn, Funïn, Ütmezggin etc. Les noms où la désinence in est précédée d'un d, ce qui forme le mot arabe din me paraissent difficiles à situer et cela d'autant plus qu’ils sont portés par des Berbères musulmans comme Wanüdïn (comparez Wad-Dïn = fleuve de religion — l'Islam — ). Cette difficulté ne peut exister quand il s’agit de Juifs.

[1]          Nous savons déjà qu’en berbère le Ü qui précède un nom veut dire “fils de”; N — An=En, Mez, Mis ou bien Ammis et enfin Ür ont été plus anciennement utilisés avec la même signification, par exemple: Mez-Zerwal (=fils de Zerwal. MeZrZerwal prend un autre sens dans le dialecte arabe du Maroc moderne). Mez-Üaret, (=fils de Üaret aussi “l'hérétier”). On trouve chez les chroniqueurs arabes des noms de la Berbérie qui commencent par Ü, O, Mez etc. précédés du ibn, ben qui dans ces cas fait double emploi. C’est une faute qu’Ibn Khaldün, comme d'autres, commet très souvent (voyez les remarques que fait à ce sujet son traducteur, de Slane, Histoire des Berbères, Paris 1927, t. II, p. 3, n. 2, p. 76, n. 2 et p. 174, n. 3). Les listes rabbiniques contiennent la même erreur, par exemple, Ben-Ohana, Ben-Wa‘knïn, Ben-Wahnün etc. Dans un autre ordre d’idée il faut indiquer que l’arabe Abu (vulg. Bou ou bien Bo = père de) est quelquefois employé dans un sens autre que celui qui est véritablement le sien, par exemple Abü Darba n’est pas le “père de Darba’’ (Darba n’est pas un nom), mais “le balafré”, c’est un surnom et Bohbot veut dire “le ventru”.

David Corcos Reflexions sur l'onomastique Judeo-Nord-Africaine-Jerusalem 1976-page131-134

בנציון נתניהו-דון יצחק אברבנאל-מדינאי והוגה דעות-ספרד:ארץ הרדיפות-2005

מעמדו של אברבנאל היה, איפוא, עכשיו – שבע שנים לאחר שהגיע לספרד – דומה לזה שהיה לו בפורטוגל בימי אלפונסו V ברור שפעל בספרד לפי אותה המתכונת שהעלתה אותו לגדולה בפורטוגל, כשהתגייס לשירות המלך והדוכס כאחד. ולא במובן אחד בלבד היה מהלך המאורעות חוזר ונשנה. בדומה לבית בראגאנצה בפורטוגל היו בידי בית מֶנדוסָה בקסטיליה כוחות כלכליים ומדיניים, שהקנו לו השפעה יחידה במינה בממלכה; ואין ספק שעובדה זו סייעה לאברבנאל לבסס את מעמדו בחצר המלוכה. אכן, ביסוס זה נשאר תמיד יעדו העיקרי והסופי. מפני כן, בעוד הוא מטפח את קשריו עם בית מנדוסה, שקד להדק את קשריו גם עם המלך והמלכה. הוא שימר, וככל הנראה אף הגדיל, את החזקותיו בחכירת המיסים המלכותית; ומאחר שהפיק רווחים גדולים ממפעליו המרובים, יכול היה, מ־1488 ואילך, לתת הלוואות – בהקף של מיליוני מאראוודים – למלכה ולאוצר המלחמה של המדינה. ההערכה וההוקרה ביחסה של המלכות אליו גדלו והלכו. ב־1491 נעשה נציגה האישי של המלכה בכל ענייניה הכספיים.

אולי חלם על השגים נעלים יותר, על קידום רב יותר בחצרם של המלכים; אולם דומה שמן הנמנע היה שלא יעמוד עד מהרה על הגבולות האפשריים להתקדמותו בספרד. במינהל של אלפונסו V היה אברבנאל כוח: יכול היה לחוות דעה בכל ענייני המדינה. במינהל של פרדיננד ואיזבלה היו פעילותו ועצתו – כמוהם כשל כל יהודי אחר – מוגבלים לעניינים הכספיים בלבד. התחום היחיד שבו יכול היה להשפיע על קווי המדיניות הכלליים של ספרד היה עמדתה של המלכות בשאלה היהודית. אברבנאל אכן נכנס לתחום זה, ובמרוצת הזמן ודאי ייצג ביעילות את האינטרסים היהודיים לפני הכתר, שכן ב־1492 כבר נחשב כמנהיגם הלא רשמי של יהודי ספרד.

עסקי הפוליטיקה והכספים בלעו, איפוא, שוב את רוב עיתותיו וכוחו של אברבנאל. פעילותו המסועפת הצריכה מסעות נרחבים, הכופות מקצה הארץ אל קצה, וממילא היתה דעתו פנויה רק לעיתים רחוקות לעיסוק בבעיות בעלות אופי רוחני. לשם עיסוק בעניינים אלה, כמו שהוא מספר לנו, היה עליו ״לגנוב זמן מן היום או מן הלילה״. אף־על־פי־כן עלה בידו לכתוב ב״זמן גנוב״ כזה, בביתו של ידיד במולינה, את המבוא הגדול שלו לחלק השלישי של ה״מורה״. לפי ידיעותינו, היה זה החיבור היחיד מפירושיו שנכתב והושלם בספרד.

מעמדו בחצר, הצלחתו החומרית, מנהיגותו בעדה היהודית, והאווירה המוסרית בחוגי המלומדים היהודיים, גרמו לכך שתקופת חייו בספרד – כל כמה שנתקשה להבין זאת – היתה תקופה של אושר וזכרונות נעימים. אך לא ארכו הימים והתקופה קרבה לסיומה. מ־1488 ואילך הטילה האינקוויזיציה על יהודי ספרד צל מאיים יותר ויותר. המשפטים של הואסקה (ב־1489) ולגווארדיה (ב־1491), שבהם נדונו יהודים לעלות על המוקד, העידו על התקרבותה של איזו מזימה אפלה ורחבת ממדים נגד יהדות ספרד כולה. ב־2 בינואר 1492 נכנעה גרנדה, ומנהיגי היהודים קיוו שעם סיום המלחמה תתמעט ההסתה הדתית. ואמנם, בחודשים שבאו לאחר מכן לא אירע דבר. השתררה שלווה מוזרה; אך היה זה שקט שלפני הסערה, שהיהודים לא הרגישו בבואה. מפני כן נשמעה להם הכרזת הצו על גירושם מן הארץ כרעם ביום בהיר – רעם, שהפיל סוף־סוף את חומות האשליות שמאחוריהן חיו יהודי ספרד.

  1. 4. המשבר הגדול

צו הגירוש תוכנן בסתר, נכתב בחדרי חדרים ונחתם בלי שניתנה אזהרה כלשהי לאנשי החצר היהודיים; ולהבדיל מפקודות גירוש קודמות בא מן המלכים, ולא מן האינקוויזיציה. מנקודת מבטם של היהודים נתנו עובדות אלו מקום לדאגה מיוחדת. אולם החצרנים היהודיים לא נבהלו. סבורים היו, כנראה, שיוכלו למנוע את הפורענות ומיהרו לבקש ריאיון עם המלך. דוברם הראשי של היהודים, אף אם הבלתי רשמי, היה אברבנאל. הנציגים האחרים היו סניור הזקן – שהיה אז בן 80 – וחתנו מלמד. מאז 1487 שימש זה האחרון כחוכר המיסים הראשי בקסטיליה, וככל הנראה היה איש ברוך כשרונות ובעל השפעה ניכרת בחצר.

הרגע שבו העתירו אברבנאל ועמיתיו את בקשותיהם אל המלך על חיי עמם היה אחד מן הרגעים הגורליים ביותר בהיסטוריה היהודית. למרות זה מועטות מאוד הידיעות שבידנו על מה שאירע באותה שעה בלשכה המלכותית; הטיעונים שהועלו באותה הזדמנות לא נשתמרו. ידוע לנו רק שטיעונים אלה הצטיינו בסגנונם ובתוכנם. אף־על־פי שלא היה בכוחם למנוע את הגירוש, היו דבריו של אברבנאל חוזרים ומהדהדים אף לאחר שנים רבות בשמועות, בסיפורים ובאגדות של הגולים מספרד.

הודות להופעה רבת רושם זו הושגה מטרתם הראשונה של היהודים: נראה היה בעליל שהדברים ששמע פרדיננד עשו עליו רושם; הוא הסכים לחידוש הדיון בנושא, ופירסום הצו הושעה לפי שעה. מסתבר שרצה לשוב ולחשוב בדבר, ואין ספק שעל־פי דרכו הזהירה והמסויגת לא הוסיף על הודעה זו דבר. אולם הודעתו ודאי עודדה את אברבנאל וחבריו. עמדתו של המלך נתנה מקום לתקווה, ועיכוב פירסומו של הצו נתן להם שהות להתארגן ולהגביר את לחצם על המלך.

אברבנאל ביקש עכשיו את עזרת ידידיו הנוצריים, שאחדים מהם היו מן ה״ראשונים במלכות״, והללו נתנו ביטוי נמרץ לתמיכתם בבקשת היהודים. עם ראשיהם של אלה נמנו אחדים מגדולי האצילים – אנשים דוגמת החשמן מֶנדוסָה, המרקיז מקאדיס והדוכס של מֶדינאסֶלי, שלא היו חדורים בהתנגדות ליהודים. לאור עמדותיהם של אישים אלה בראשית קורותיה של האינקוויזיציה, יכול היה כל אחד מהם להיחשב כמליץ־יושר בכוח וכמי שעשוי לפעול לטובתם של היהודים.

יתכן שעמדתו של פרדיננד אחר הריאיון שלו עם היהודים נודע לאלה האחרונים מתגובותיו של המלך לפניות של ידידיהם הנוצריים. לחצרנים אלה הודיע פרדיננד שכלה ונחרצה היא מעִמו לא לזוז מפקודת הגירוש. ברור היה שהמצב הצריך פגישה שניה עם המלך, ומסתבר שסניור ואברבנאל החליטו באותה שעה לחזק את פניותיהם הנואשות בהצעת תרומה גדולה של זהב.

מדבריו של אברבנאל על פגישה זו מסתבר שהיהודים הציעו למלך את הסכום המירבי שיכלו לגייס. נראה שפרדיננד שוב הביע עניין, ואולם יש להניח שנזהר ביותר שלא להתחייב בשום צורה. אולי אמר שהוא מעריך את עמדתם של היהודים, ואולי אפילו שאל למה התכוונו ב "מירב״; אז הטילו נציגי היהודים, שהיו מוכנים לשאלה זו, על כפות המאזניים סכום ענק, אולי שלושת מאות אלף דוקאטים. רישומו של סכום כזה ודאי השתקף בעמדתו של המלך אוהב הבצע. תקוות היהודים התחדשו.

ואולם עד מהרה התברר שהיתה זו אשליה. כשראו אברבנאל וסניור את המלך בשלישית, אולי כדי לקבל את תשובתו הסופית, ברור היה שהצעתם לא הועילה. שוב אין אנו יודעים מאומה על מה שנאמר בפגישה זו, אבל ממה שאירע אחר־כך רשאים אנו להסיק שפרדיננד – אולי כדי לשים קץ ללחץ המרוכז שהופעל עליו והציק לו – רמז, שהגירוש אינו החלטה של מלך אראגון בלבד אלא גם של מלכת קסטיליה. בייאושם עלולים היו היהודים לקבל אמירה זו לא כתירוץ אלא כהסבר לעמדת המלך וכרמז לפעולה בכיוון חדש.

אם כך ואם כך, ודאי כבר נתחוור לאברבנאל ולסניור שניצבו מול קיר ברזל. סבורים היו שנשאר להם עוד סיכוי אחד להביא לביטולו של הצו: אם יעלה בידם לשנות את עמדתה של המלכה. אבל מה יכלו לומר לה? תחנונים, טיעונים ושלמונים לא הועילו בכלום. דומה שבשלב זה החליט אברבנאל לנקוט עמדה אחרת.

עכשיו דיבר אל המלכה – איזבלה היהירה, הקנאית, ולעיתים תכופות חמורת הסֵבֶר – לא כסוכן הכספים שלה, אף לא כאיש חצר זהיר ודיפלומטי. הוא דיבר אליה עכשיו כנצר לבית דוד וכבא כוחו של עם שלא נוצח ושאין לנצחו. יתר על כן: כנביא קדמון דיבר אליה – בלשון נועזת, לשון תוכחה ואיום. אם סבורה היתה איזבלה שבצעדים כגון גירוש אפשר יהיה להביא את היהודים לידי כניעה, טעתה טעות קשה. הוא הטעים את נצחיותו של עם ישראל, העם שבילה את כל מי שביקש להשמידו, מפני שאין לאל־ידם של בני־אדם להשמיד את העם היהודי, וכי אלה שניסו לעשות זאת רק הביאו על ראשיהם עונש ושואה ממרום. איזבלה, שנימה מיסטית היתה בנשמתה, יכולה היתה להבין טיעון כגון זה; אך ברוח זו עצמה ודאי גם הגיבה. גם היא נתלתה בשמו של אלוהים, אך כדי להוכיח את ההפך הגמור ממסקנותיו של אברבנאל.

״וכי סבורים אתם,״ אמרה לנציגי היהודים, ״שמאתנו בא עליכם הדבר הזה ? אלוהים נתן את הדבר הזה בלב המלך.״ אברבנאל וסניור, שהתחילו להאמין שאיזבלה היתה האחראית העיקרית לצו ושעמדתה היא המונעת את ביטולו, ודאי הופתעו מאוד על־ידי אמירה זו. אף־ על־פי־כן אמיתית היתה. היא רמזה בפירוש שפרדיננד היה מי שהחליט על הגירוש ושהוא נחוש ביותר להוציאו לפועל. כלום תאבה, איפוא, המלכה להשפיע על המלך, שיבטל את הצו? לא, היא לא תוכל להפעיל את השפעתה בעניין זה, אף אם תרצה בכך. ״לב המלך ,״ אמרה, כשהיא מסתייעת בפסוק ממשלי, ״הוא ביד האלוהים בפלגי מים; הוא פונה לבל אשר יחפוץ האל.״ אף זה לא היה משפט של התחמקות, שהיה מכוון לשמש תירוץ לאי־מעשה, אלא משפט שהעיד אותה עדות: ״לב המלך״ הוא המתעקש על התוכנית, ורק אלוהים, ולא המלכה, יוכל להשפיע עליו בעניין זה.

בנציון נתניהו-דון יצחק אברבנאל-מדינאי ןנוגה דעות-ספרד:ארץ הרדיפות-2005-עמ' 77-72

מקורות ותעודות – רבי דוד עובדיה ז"ל-קהלת צפרו- כרך א' – תשל"ה

תעודה מספר 18

תקנה זו הוכרזה בבתי כנסיות פרשת בראשית כט בתשרי התרצ"ו.

בהיותנו מקובצים אנחנו חכמי העיר והרהל הקדוש עם אנשי וועד ישצ"ו ורינא די ליום בעוונותינו הרבים סחאל דנאס די ירדו מנכסיהם ומעט מזער, די באקיין כא יעטיוו פנדבה דלעייאד, וכאיינין פיהום נאס די הומא מעזיין ומא כא יחבוס יעטיוו כלל, ולגזברים דאכול די ענדהום מא כא יסלאאלהום חתא לחאזא

מן סבא די לעניים כתרו בזאף, ביהא וופקנא באיין מן היום הזה והלאה זמיע ליהוד די ראוי באס יעטי נדבה ומא יחבסי באס יעטי מעא לקהל רשות דלקדושין, ולחברה מא יתסגלו פיה לא פלעיס ולא פלמות בר מינן. וזמיע לחוואייז דדין דייאלנא מזמועין, די יוואליווה ראחנא נחסרוהות עליה, ושומע לנו ידכון בטח ושאנן מפחד רעה, אנן כן יהי רצון ולראית האמו"ץ הסכמנו אנו חתומים מטה פה צפרו יע"א בח' בתשרי התרצ"ו ליצירה תיבת דלעייאד נכתבה בשם ודין קיומה קיומיהון וקיים.

אבא אלבאז ס"ט – ע"ה ישועה שמ"ח עובדיה ס"ט – רפאל עמרם מאמאן יש"ץ ס"ט

תרגום תעודה מספר 18.

בהיותנו מקובצים אנחנו חכמי העיר והקהל הקדוש כם אנשי הוועד ישמרם צור ויסתרם. וראינו שהיום בעוונות הרבים אנשים שירדו מנכסיהם, ורק מעט מזער שנשארו נותנים נדבת החגים, ויש בהם שמסרבים ולא רוצים לתת כלל. ההכנסה הצעטה ואין ביכולת הזברים לספק צרכי העניים הרבים, לכן הסכמנו שמהיום הזה והלאה, כל יהודי שיש ביכולתו לתת נדבה ויסרב להשתתף עם הציבור, נעכב עליו מלהשיא את בניו ובנותיו, סופרי בית הדין, ולא חשומו להם נדונייא, לא יכתבו להם כתובה והרב לא אתן רשות לקדושין. וחברת קדישא לא תטפל בו בין בחיים בין במות בר מינן. ונעכב עליו כל ענייני הדת בכל הזדמנות ושומע לנו ידכון בטח ושאנן מפחד רעה אמן כן יהי רצון ולראית האמת והצדק שכן הסכמנו אנחנו חותמי מטה פה צפרו יכוננה עליון בח' תשרי התרצ"ו ליצירה.

תעודה מספר 19

בה"ו

אבי אבי רכב ישראל ממנו יתד ממנו פנה, דיינא ונחית לעומקא דדינא, גלי עמיקתא ומסתרתא. מתון ומסיק שמעתתא אליבא דהלכתא. אבן הראשה, אב החכמה ומקור היראה, ומעין הקדושה…הרב הגדול מורינו ורבינו הח׳ הש׳ הדו״מ והכולל כמוהר״ר משיח׳ נר״ו יאיר ויזהיר אכי״ר.

מחוינא קידה קמיה דמרן בפשוט ידים ורגלים ועייפנא ושדרנא ניהליה אלומות שלומות וכל דסמיך אפתורא דמלכא משולחן גבוה  קא זכו יהא להון שלמא רבא… וחיי וצבא וחולקא טבא אכי״ר, שתי אותותי אלה בלכתם ילכו  תסובינה תבואינה בהיכל מלך  לשאול קמיה דמרן בדין שמעון שהיה נושה בלוי סך מה ובא ליפרע מנכסיו שלא בפני לוי שהיה במקום אחר רחוק מכדי שילך השליח ויחזור תוך ל׳ יום ושטרו מקויים בידו וכתוב בו נאמנות עליו ועב״ך[ועל באי כוחו] כשע״ך[כשני עדים כשרים] וכתב מרן בחומ״ש סי׳ קו׳ דכי האי גוונא גובה שלא בפניו בלא שבועה יעו״ש, ומצאתי כתוב בחדושים שכתב הח' הש׳ כמוהר״ר שמואל אבן דנאן ז״ל וז״ל נהגו רבותינו שבפאס יע״א במלוה הבא ליפרע שלא בפני לוה שמשביעין אותו בנק״ח[בנקיטת חפץ] אפי׳ יש נאמנות בשטרו כי הנאמנות אינה אלא לגבי פירעון דלא מצי למימר פרעתי אבל יוכל לומר מחלת לי השטר וכיון דמצי טעין מחלת לי אנן טענינן ליה כיון דליתיה קמן וכר עכ״ל ושמעתי אומרים שמוהר״ר יעב׳יץ זלה״ה היה אומר שאין לסמוך על כל החידושין שכתב מוהר״ר שמואל אבן דאנאן ז״ל כי לא נתפשטו המנהגים ההם כלל, יוריני מורה צדק וינחני באורח מישור הלכה למעשה, אם צריך המלוה שבועה על שטרו שלא מחל ולא נפרע אף שיש בו נאמנות בפרטיה, או אינו צריך שבועה כלל וכמו שפסק מרן בשלחנו הטהור״.

ומפיל אני עבדך תחנתי ובקשתי לפני משי״ח שיקיים לי אדוני הדבר שהבטחתני לסמוך  את ידך על עבדך להתברך מפי המלך הקדוש׳ ולא יחסר לי כל טוב לעולם וכמו שסמך כת״ר ידו עלי ג״כ בענין הלכות שחיטה וטריפות שסדרתי ההלכות בכלל ופרט לפני משיח׳ וכתב לי משיח׳ הקבלה בכתב יד הקודש עלי אף שהייתי שוחט כבר כמו ג׳ שנים והנה היא כמוסה אצלי חתומה באוצרותי ומאותה שעה לא הסר לי כל טוב ותהלות לאל יתברך שמעולם לא יצאת שום תקלה ע״י כי הנה בשמים עדי וסהדי במרומים  והכל גלוי וידוע לפגי כת״ר, וכ״ש שבשעה שהעמיסו עלי הקהל יש״ץ לשרת בקדש אמרתי להם בתנאי וע״מ אם יסכים משיח׳ ע׳׳י מה טוב ואם לאו אני פטור ומותר והנה צדתי לכהר״א אפרייאט שיזכיר משיח׳ ומעולם לא הביא זכרוני לפני משיח׳ לכן אל תשיבני ריקם מלפניך, ויגיע ליד כת״ר ב׳ תרנגולות ושלושים ביצים לשמחת פורים וחצי מדה של זרע קנבוס ואין להאריך כי אם בשלום כת״ר שירבה ויגדל מאת שוכן זבול… נאם עבדך

שלמה אכיטכול

ב״ה

אחר שראיתי שהחכם השלם הדו״מ כהה״ר שאול ישועה אביטבול נר״ו סמך להחכם כהה״ר שלמה אביטבול נר״ו לדיין בהסכמת בני קהלם ישצ״ו, אף ידי תכון עמו לסומכו יורה יורה  ידין ידין ומהלכות דרך ארץ שקדמה לתורה, אני מזהירו שלא יהיה חולק על רבו ואם יהיה להם פס״ד יהיה נושא ונותן עמו ויחתום עמו בשיטה אחת, וגם לכהה״ר שאול הנז׳ אני מזהירו לקיים מלי דאבות, יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך  ורב השלום.

אליהו הצרפתי סי״ט

תעודה מספר 20

התקנ״ט בע״ה

החכמים השלמים כהה״ר ישראל עולייל וכהה״ר יוסף ן׳ זכרי וכהה״ר רפאל אביטבול ישצ״ו.

אחדש״ו זאת אומרת על דברת החכם השלם הדו״מ כהה׳׳ר שלמה אביטבול נר״ו ההוא אמר שזה כמה לא נטל חלקו בשכר שחיטת חולין כמקדם קדמתא, אלא שאתם נוטלים הכל, ואין זה מדרך ת״ח לגזול את אחיהם ת״ה דזונות מפרכסות זו או זו ת״ח וכר, אשע״ך[אשר על כן] צריכים אתם לסדר עמו החשבון מיום שלא נטל עד עצם היום הזה ותתנו לו חלקו העולה לו ע״ס פ״א או תניחו לו ליטול מכאן והלאה עד שיפרע שיעור חלקו העולה לו מה שנטלתם אתם ועליכם תב״ט נאם החו״פ פאס יע״א בטבת משנת נטעתיו לפר״ק ורב השלם.

אליהו הצרפתי סי״ט

מקורות ותעודות – רבי דוד עובדיה ז"ל-קהלת צפרו- כרך א' – תשל"ה

מיכאל אביטבול-תאג'ר אל-סולטאן-עילית כלכלית יהודית במרוקו-תשנ"ד

מכתב מספר 25

אלטייב אל-ימאני מודיע לאחים יעקב ואברהם קורקוס שהמלך ביקש מאחד מנציגיו באזור לסייע בידם בחיפוש אחרע משלוח משי ומוצרים אחרים שאבד בדרכים.

5.1.1863

الحمد للاه وحده

ولا حول ولا قوة الا بالله

الطيب بن اليماني

  • صاحبينا التاجرين ابراهيم قرقوز ويعقوب اما بعد وصلنا كتابكما ومعه كتاب
  • سيدنا للقائد عمر الخنثوى في شان حمل الحرير وغيره الذي كان سرق لكما فان الغلط
  • وقع منا وقد اصلحناه وها هو يرد عليكما فادفعاه له وقد كتبنا له من عندنا
  • في ذلك. كما كتبنا له ان يحمل لنا الخثب الباقي تحت يدكما فادقعاه له ولا بد
  • وقد وصلنا كتابكما في شان الحجر وغيره وقد اخذت من ذلك المقدار

شى ورددت

6      ما سواها ودفعت للحزان ا ربعماية  ريال وسيصلكما الباقي ان شاء الله ونحبكما ونحسكما 7   ونحبكما   تعجلان بورقة المؤنيه ولا بد ولا بد والتمام في 14 رجب

 8    عام 1279   

השבח לאל לבדו       

אין חיל ואין כוח אלא באלוהים.

אל־טייב, יהי האל מבטחו

  • (אל) שני חברינו הסוחרים אברהם קורקום ויעקב קורקוס. לעצם העניין: מכתבכם הגיע אלינו יחד עם מכתב
  • אדוננו אל הקאיד עמר אל־ח׳נשוי בעניין משלוח המשי ומוצרים אחרים שנגנבו לכם. הטעות היתה
  • שלנו וכבר תיקנו אותה. הרי הוא מוחזר בזאת לידיכם. מסרו לו אותו ואנו. מצידנו. כבר כתבנו
  • בנידון כפי שכתבנו לו 1וביקשנו ממנו] שישלח לנו את העצים שנותרו בידיכם. מסרו לו אותו. זו פקודה.
  • הגיע אלינו מכתבכם בעניין האבנים וכל השאר. הרי כבר נטלתי קצת מכמות זו ושילמתי את
  • שוויה. מסרתי ארבע מאות ריאל לרב. השאר יגיע אליכם, בעזרת האל. נבקשכם 7  נבקשכם להזדרז [לשלוח] את דף ה[,]. זו פקודה. סוף. 14 רג׳ב
  • שנת 1279.

מכתב מספר 26

אל טייב אל-ימאני מודיע לסוחרי מוגאדור שהמלך נענה לבקשתם ושהוא עצו לא חסך המאמצים למענם

12.2.1863

الحمد للاه وحده

وصلى الله على سيدنا ومولانا محمد واله وصحبه

الحمد لله وحده وصلى الله على سيدنا ومولانا محمد واله وصحبه

 

1 – احبائنا جميع تجار رعية سيدنا ايده الله       بالصويرة امنكم الله وسلام عليكم

ورحمة الله

2 – عن خير مولانا نصره الله وبعد فيصلكم جواب سيدنا وفيه كغاية وما

قصرا في امركم بشهادة

3 – الله تعا لى وعلى المحبة والسلام في 22 شعبان عام 1279

الطيب اليماني آمنه الله

 

השבח לאל לבדו        תפילת אלוהים על אדוננו וריבוננו מחמד ועל בני ביתו, וחבריו.

  • – (אל) ידידינו כלל סוחרי אל־צוירה, נתיני אדוננו, יהי האל בעזרו, יהי אלוהים מבטחכם ושלום עליכם ורחמי האל
  • בחסד אדוננו, ינצרנו האל, לעצם העניין, תשובת אדוננו תגיע אליכם והיא תשובה מספקת. חי
  • האל יתעלה כי לא חסכנו מאמצים למענכם. באהבה ובשלום., 22 שעבאן שנת 1279.
  • אל־טייב בן אל־ימאני, יהי האל מבטחו.
  • המכתב מופנה לכלל סוחרי המלר היושבים במוגאדור.

עד תחילת שנות הארבעים נמנו סוחרים אירופים אחדים עם בעלי התפקיד של סוחרי המלך. דומה שעל רקע חידוד היחסים בין מרוקו לבין ארצות אירופה הוגבל התפקיד לילידי מרוקו בלבד.

מיכאל אביטבול-תאג'ר אל-סולטאן-עילית כלכלית יהודית במרוקו-תשנ"ד עמוד 28

אהרן ממן-מרקם לשונות היהודים בצפון אפריקה-התפתחויות לשוניות בצפון אפריקה-תשע"ד

המרקם הלשוני שנוצר בפיהם של יהודי מרוקו, וכמוהם גם שאר יהודי צפון אפריקה, הוא תוצאה של התהפוכות ההיסטוריות שאירעו אותם במהלך אלפיים שנות ישיבתם שם. כיבוש בתר כיבוש של הארץ בידי עמים שונים הטביעו חותם ועוד חותם על לשון המקום בכלל ועל דיבורם של היהודים בפרט. תחילה דיברו תושבי האזור להגים שונים של הברברית. לימים נכבשה הארץ בידי הרומאים ואלו הנחילו את לשונם ליושביה. במאה השביעית באו הכיבושים הערביים והסבו את לשון יושבי הערים לערבית, אף היא בלהגים שונים. בתקופה מאוחרת יותר כבשו התורכים את הארצות המזרחיות של צפון אפריקה ואף שלא הצליחו לעקור את לשון יושביהן, הטביעו עליהן את חותמם. לאחר מכן כבשו הספרדים חלקים מרצועת החוף הצפונית והמערבית של מרוקו, והפורטוגזים – ערי חוף דרומיות יותר. במאה התשע עשרה היה זה תורם של הצרפתים. משקעים של הלשונות הללו נוכחים בערבית המדוברת בצפון אפריקה עד עצם היום הזה.

אשר ללהגי המוגרבית־היהודית, מלכתחילה החזיקו יהודי צפון אפריקה בלשון התרבות שלהם מקדמת דנא, העברית, ובמדה מסוימת גם הארמית. בכך לא היה מצבם הלשוני שונה משל שאר תפוצות ישראל, והרי ההסתגלות הלשונית של היהודים נעשתה סימן היכר תרבותי מובהק. המרכיב העברי־ארמי נוסף דרך קבע לכל לשון או לשונות שנאלצו היהודים לאמץ מזמן לזמן. מכאן שהיו שרויים תמיד בדיגלוסיה – שפה כלשהי לדיבור ועברית וארמית לתרבות ולדת.

נתונים אלו נוצקו לנתוני המוגרבית הכללית על בליל משקעיה, והמציאות הלשונית של יהודי צפון אפריקה מזמנת אפוא לבלשן ולחוקר התרבות כר נרחב להתבוננות, לעיון ולניתוח. נזדמנו כאן לשונות במגע הן בכל תקופת לשון בפני עצמה, הרובד הסינכרוני, הן לאורך ההיסטוריה, הרובד הריאכרוני. מציאות לשונית מרתקת זו, שאני עצמי חייתי אותה בדורי, כשם שאבותיי ואבות אבותיי חיו כיוצא בה בדורותיהם, על המגעים האופקיים והאנכיים המגוונים שלה, ועל המרקם הססגוני שלה, הם נושא הדיון של ספר זה.

בכרך זה מכונסים שלושה עשר ממאמריי בתחום לשונות יהודי צפון אפריקה, שצמחו מתוך עיון ומחקר במהלך שלושה עשורים (למן שנת ה׳תשמ״ד) ושהתפרסמו בבמות שונות. חלק מהמאמרים ממוקדים בהיבט ההיסטורי, חלקם בהיבט המתודולוגי, וחלקם טקסטואליים ולשוניים. בכרן שני מוקדים ראשיים, אחר ערבי ואחר עברי, ובכל אחד שערים ופרקים מתאימים. הפרקים מצטרפים למסכת שלמה ומובנית.

תחילה מוצגת המוגרבית היהודית על רקע הערבית היהודית הכללית, תוך דיון בייחודיה ובסובסטרט המגוון שהשפיע על עיצובה, למן הברברית, לשון של חלק נכבד מיושבי הארץ מימי קדם וער היום, דרך הלטינית של העידן הקדם־ערבי, ועד הספרדית והצרפתית בתקופה החדשה. דגש מיוחד הושם על היצירתיות הדינמית של הדוברים בכל רמות הלשון, ועל הניסיון לאפיין את טיפוסי היצירתיות הזאת, בכללם זה המבוסס על זיקת הדוברים למקורות ליטורגיים עבריים. כיוון שלפני כשני דורות עזבו הרוב המכריע של היהודים את צפון אפריקה ועלו ארצה, וחלק זעום היגרו לאירופה ולאמריקה הצפונית והדרומית, הדור האחרון של דוברי המוגרבית היהודית הולך וכלה. בעוד דור לא יהיו עוד דוברים ילידים של הלהגים הללו. על כן נידונה כאן גם שאלה לשונית־תרבותית הנוגעת לעתידה של המוגרבית היהודית.

היבט לשוני־תרבותי אחר של המוגרבית היהודית ייצגה לשון השרח שעמד מעמד ביניים בין לשון מדוברת ללשון כתובה, כי מחד גיסא הוא מתרגם את המקרא או טקסטים עבריים קלסיים אחרים ונוהה במדה רבה אחר לשון המקור, ומאידך גיסא עדיין ניכרים בו סממני הלשון החיה. כיוון שלשון השרח אופיינה כבר, במדה רבה במחקריו של פרופ׳ משה בר־אשר, לא נדרשתי כאן לאפיונה הכללי, אלא העליתי סוגיות הנוגעות לטקסטים ייחודיים, שרח ההגדה של פסח ותרגום מדרש עשרת הדיברות נוסח צפרו, שלשונן מייצגת קלסיציזם מלאכותי ובעיקר שהם עצמם מלמדים על השפעות תרבותיות חיצוניות, שאפשר לכנות איזוגלוסות־טקסטואליות. מאלפות במיוחד ההתפתחויות הספרותיות המקומיות בטקסט שכבר היה עשוי רבדים רבדים שנבנו לאורך ההיסטוריה.

גם בפרקי העברית הוצגו שני ממדים, שבעל פה ושבכתב.

בראשון נידון המרכיב העברי במוגרבית, ובייחוד בהתוויית דרך מתודולוגית לבחינתו ולזיהויו; כי בעוד שהמשקעים הלטיני והברברי ניכרים בעליל על רקע ההבדלים הטיפולוגיים שבין הלשונות השמיות לבין לשונות חם והלשונות ההודו־אירופיות, הנה העברית לא תמיד ניכרת על רקע הערבית באשר שתיהן לשונות שמיות. ככלל, הדיון הוא לשוני־תרבותי־היסטורי, ולא בלשני גרידא. בייחוד הודגש ערכו של המרכיב העברי כאחד משלושה ערוצים שבהם המשיכה העברית לקיים את חיותה כל ימי הגלות.

בשני הוצגו שש איגרות מליציות מופתיות שנכתבו במהלך המאה התשע עשרה, בלוויית מבוא היסטורי־ספרותי־לשוני נרחב ואפראט מבאר צמוד.

מלבד הדיון בסוגיות כוללות נידונו גם דוגמות של פרטי הלשון. הוצג דיון נרחב במילה ערבית שנעשתה מרכזית בתרבות הישראלית, ״מימונה״, ודיון על לשונות ה״ברכה״ במרכיב העברי בכמה מלשונות היהודים.

הצגת הפרקים הללו בכפיפה אחת מזמנת ספר עיון גם למי שאינם שולטים בלהגי הערבית המוגרבית, באשר יש עמו גם לקח בלשני כללי.

התפתחויות לשוניות אצל יהודי צפון אפריקה מגירוש ספרד עד זמננו

דברי מבוא

הלשונות ששימשו את היהודים בצפון אפריקה—גלגולים שונים אירעו אותן מראשית התקופה שאנו דנים בה (1492) ועד אחריתה (1917). גלגולים אלו — חלקם הם תולדה של התפתחות טבעית המתרחשת בכל לשון באשר היא לשון, וחלקם קשורים קשר בל־יינתק בקורות הדוברים עצמם. כמה מיני שינויים וגלגולים עשויים לארוע אוכלוסיה באשר ללשונה או ללשונותיה בשטח גאוגרפי מוגדר ובפרק זמן נתון. ככל שקיומה של לשון ארוך יותר יש לצפות לשינויים גדולים יותר במצב הלשון המדוברת, ויש לשונות שבפרק זמן של אלף שנה, ואף פחות מכך, נשתנו ללא הכר, עד שאפשר לדבר לא על שני מצבים של אותה לשון כי אם על שתי לשונות נפרדות לחלוטין. התפתחות זו בלשון היא טבעית ועשויה להתרחש גם אם אוכלוסיית הדוברים זוכה ליציבות מדינית רצופה ומורישה את לשונה מדור לדור. ואולם משעה שפוקדים את האוכלוסיה זעזועים מדיניים וחברתיים, השינויים בלשונם נעשים מפליגים יותר.

הלשונות שהילכו בצפון אפריקה

הקהילות היהודיות בצפון אפריקה, בפרק הזמן שאנו דנים בו, סבלו זעזועים מסוגים שונים, דבר שהשאיר את אותותיו בלשונותיהן. כבר בפתחה של התקופה אירע שינוי דמוגרפי גדול ובעקבותיו נשתנה מצב הלשון. בשנת 1492 הגיעו לצפון אפריקה גלים גדולים של מגורשים מספור, מרביתם למרוקו ומיעוטם ליתר הארצות, והללו הביאו עמם את תרבותם ולשונם הספרדית והחזיקו בה כמאתיים שנה. מעתה נשמעו בערים רבות במגרב לא ערבית בלבד אלא אף ספרדית. בין המגורשים יש שידעו גם ערבית, אם למדו אותה בהיותם בארץ מוצאם —כך למשל ר׳ אברהם אבן זמרא הראשון. שהתיישב בסאפי. כשרונותיו של מגורש זה בלשון ובספרות הערבית באו לידי ביטוי במאורע בולט במשפחת המלוכה. ויש להניח שיודעי ערבית נוספים הגיעו בין המגורשים. יריעה זו סייעה להם מן הסתם בקליטתם הלשונית־החברתית בקרב היהודים הוותיקים במרוקו, ״התושבים״. אולם המתח ששרר בין החדשים מקרוב באו לבין הוותיקים בשל התחרות התרבותית והכלכלית ובשל המאבק על הנהגת הציבור, לא סייע להתבוללותם של המגורשים בלשון התושבים. לטמיעה מלאה לא הגיעו אלא צאצאי המגורשים בני הדור השביעי או השמיני — כך הסיקו החוקרים מהחומר הספרותי ששרד. דוגמה לכך יכולות לשמש תקנות ראשי הקהל בפאס, שנתקנו מראשית המאה השש עשרה ועד סוף המאה השמונה עשרה. רוב התקנות כתובות עברית ומיעוטן בקסטיליאנית, לגטובת המגורשים וצאצאיהם, או בערבית. והנה עד המאה השבע עשרה אתה מוצא גם תקנות בספרדית, ואילו משם ואילך פינתה הספרדית את מקומה לערבית ובה נכתבו התקנות שסימנן ק״ס עד קס״ד.

בקהילות מסוימות, בעיקר אלה שהיו שרויות תחת השפעת השלטון הספרדי, כגון בצפון מרוקו, או בקהילות שהמגורשים היו דומיננטיים, המשיכו צאצאי המגורשים לדבר ספרדית עד ימינו ממש. במקומות אחרים עשתה המזיגה התרבותית־החברתית את שלה ודוברי הספרדית ויתרו על לשון אבותיהם לטובת לשון המקום, המוגרבית. יש להניח שבעיצומו של תהליך המעבר נוצרו מצבי ביניים ובהם סיגלו הדוברים את הלשון החדשה אך הוסיפו לשמר גם את לשונם הישנה, והשתמשו בשתי הלשונות בנסיבות שונות. הווי אומר, הם היו שרויים בדיגלוסיה, דו־לשוניות.

הספרדית והמוגרבית אינן שתי הלשונות היחידות שהתרוצצו בצפון אפריקה. במאה השבע עשרה נוסף עליהן הניב האיטלקי של הליוורנזים. מהגרים יהודים מליווונו הגיעו לצפון אפריקה ובעיקר לערי החוף, תוניס, אלג׳יר וטויפולי. אלה שהגיעו לתוניס ייסדו קהילה משלהם ונתבדלו מהקהילה המקומית של ה״תואנסה״(התוניסאים). ועז אמצע המאה העשרים עמדו בני קהילה וו בבדלנותם, שכן הם זוהו עוד כ״גורנים" או"גראנה״.

הערת המחבר: ליוורנו כונתה ליגורנו(ען היום שמה באנגלית הוא Leghorn), ודוברי הערבית, שהתחילית ל׳ נתפסה להם כתווית היידוע, קיצורה ל״גורן״ ומכאן תואר הייחוס ״גורנים". הצורה "גראנה״ משקפת היתוך המילה בערבית במשקל הריבוי השבור ״פעאלה".

אהרן ממן-מרקם לשונות היהודים בצפון אפריקה-התפתחויות לשוניות בצפון אפריקה-תשע"ד-עמ' 5-3

עקיבא אזולאי-איש ירושלים מהדורה שנייה 2013

שמחת כלולות

עקיבא בחר לו את בתו של אברהם להיות רעיה ושותפה לחייו, ואכן היטיב לבחור. אסתר הייתה באותם ימים נערה צעירה, יפת־תואר, כולה שמחת חיים וחיוך, שטוב לבה קרן מפניה ואושרה היה ללא גבול.

טקס החופה נערך בביתם החדש, שבנייתו נסתיימה אז, ברחוב הראשי של השכונה – כיום רחוב הראובני 3, בשכנות עם בית מנחם רוזנברג. שמחת הכלולות נמשכה שבעה ימים ולילות רצופים, ולא זכורה לי מאז חתונה כה יפה, שמחה ומלאת גיל כמו חתונתם.

באחד מחדרי הבית רוכזו המתנות שעקיבא העתיר על רעייתו – תצוגת שמלות: היו שם עשרות שמלות משי וקטיפה ושאר בדים ואריגים יפהפיים ויקרים, ארנקים, תכשיטים, כלים ותשורות לכלה – ממש אוצר. רק לב אוהב בלי־גבול יכול היה לעשות זאת,

וכזה היה עקיבא לרעייתו אסתר, כל ימי חייהם המשותפים, והם כ־50 שנים.

עקיבא זכה למשפחה רבת בנים ובנות, נכדים ונכדות – שרישומם בולט בחברה ובשטחי העבודה.

השירות בשוּרות ה״הגנה"

שנת 1936 היתה שנת תפנית חשובה וחדה בחייהם של נערי השכונה ובניה. בשנה זו פרצו מאורעות הנקראים "מאורעות תרצ״ו״. הערבים קראו לזה ״המרד הגדול׳, כי הוא היה מכוון נגד מפעל ההתיישבות והיישות היהודית בארץ, במטרה ובמזימה לעקור אותנו מכאן, להרוס את אשר הקימונו ובנינו החל מ־1880, תקופה של כ־60 שנות התיישבות. היישוב העברי, בהנהגת הוועד הלאומי והסוכנות היהודית, התגייס להגן על הקיים, ובראש ובראשונה על החיים.

ארגון"ההגנה״, שהיה הכוח היהודי, בגלוי ובסתר, נטל את המשימה של הגנת היישוב לידיו בארגון וגיוס אנשיו, חברי השורה, לאימון צבאי, להדרכה בהגנה ובנשק, וליציאה למשימות בהתאם לצרכים. רובם של הנערים, שהיו אז בני 15-14, נקראו לפגישה, שבה השתתפו מפקדים מירושלים, ובראשם עקיבא. הפגישה התקיימה בבית הכנסת הגדול שהיה במרכז השכונה, בחצרו של חיים דוקלר ז״ל, ואליה הגיעו הנערים שהוזמנו על ידי עקיבא, בעיקר נוער לומד שהיה מאורגן בתנועות נוער, כמו הצופים, מחנות העולים ובני עקיבא.

אני זוכר היטב את המפגש הראשון הזה. זה היה ב־9 בערב, בליל חורף גשום וקר. האווירה הייתה רצינית, קצת מסתורית, ובחלל הגדול של אולם בית הכנסת, שהיה לנו לאחר מכן מקום אימונים ותרגול, הייתה הרגשה חדשה של בגרות, אחריות והקרבה. אצל אחדים מאתנו היה מעמד זה זינוק לעולם חדש, שלב מכריע ומוליך בשנות חייהם, ובמיוחד לאלה שבחרו במסלול הביטחוני בשדה הפעולה של חייהם בעתיד. אחד הנוכחים שהוצג לפנינו היה שלמה חביליו, שהיה לאחר מכן המדריך שלנו במחלקת האיתות (מפלוגת האיתות המפורסמת של ירושלים). עקיבא דיבר והסביר מדוע נקראנו, מה עומד לפנינו, ומה נצטרך לעשות. מכאן התחילה תקופה חדשה, שסחפה אותנו במין התלהבות ורצון הקרבה לשנים רבות.

שום דבר לא היה חשוב ויקר יותר מהשירות בשורות ה״הגנה" ומהמשימות שהוטלו עלינו. זו הייתה ראשיתה של דרך, יעד ויעוד שנמשך שנים רבות. שיאה של דרך זו היה מלחמת השחרור, שבה תרמו נערים אלה, שכבר הפכו גברים ולוחמים. כל אשר למדו, התאמנו התכוננו, נתנו למען השגת עצמאות.במלחמה עקובת־דם, ונתנו עד תום. גם חיים צעירים ותוססים אבדו במלחמה זו.

עקיבא היה אז אחד ממפקדי"ההגנה" ואחראי על גזרה במערב ירושלים, שכללה את שכונות בית וגן, יפה־נוף, בית־הכרם וגבעת שאול. עקיבא עסק באותם ימים בתכנון ההתבצרות ובהקמת העמדות בגבעת שאול, בבניין הקיצוני שעמד במקום, שהיה לאחר שנים שדה תעופה למטוסי"פייפר" (הבניין שימש בית־חרושת לעיבוד עורות של הוכשטיין), ולאורך מגרש הכדורגל של ילדי השכונה הוקמו בעזרת שקי עפר עמדות־ירי. במקומות אחרים, על בניינים של שתי קומות, הוקמו עמדות יצוקות בטון, והמפקדה הייתה בבניין שליד בית בליזון, בית דו־קומתי שהיה שייך למר ספירטוס, שם הוצב זרקור (פרוג׳קטור), שהאיר מדי לילה על האזורים שבהם גרו ערבים ומהם ירו על השכונה.

עקיבא היה הרוח החיה בעבודות־ביצורים אלה, וכל זאת עשה נוסף על עבודתו במחלקת העבודות הציבוריות של ממשלת המנדט, במחלקת אספקת המים לעיר ירושלים, משרה אשר הוותה עמדה ציבורית חשובה מהבחינה הלאומית־ביטחונית. חשיבות זו הוכחה לאחר שנים, עם ההכנות להקמת מדינה עברית בארץ ישראל. את בעיית אספקת המים לתושביה היהודיים של ירושלים חזה עקיבא וראה כגורם ביטחוני חשוב לחיים היהודיים.

אבל התגברות המאורעות בשנת 1936, ניסיונו ויכולתו של עקיבא, הידע המקצועי שלו מקורסים והשתלמויות רבים שבהם נטל חלק, כושרו הצבאי, יכולת האלתור שלו – כל אלה תבעו ממנו יותר ויותר התמסרות לתפקידיו הביטחוניים במסגרת "ההגנה״, והדבר גרם לפרישתו ממשרתו במחלקת העבודות הציבוריות – לפי הוראת המוסדות שלנו – על מנת לעסוק בתעסוקה מלאה בשירות ״ההגנה״. הוא הצטרף לפי ההוראה ל״משטרת היישובים העבריים״ . Jewish Settlement Police) J.S.P)המפורסמת, והיה לאחד מעמודי התווך של הביטחון והלחימה בכנופיות הרבות שארבו לעוברים בדרכים, בהרים ובכבישים המוליכים לירושלים והסמוכים לכפרים הערביים שבמקום. מרחב פעולה זה שבו פעל עקיבא, נמשך והשתרע עד כפר אורייה. עקיבא וחבריו נשאו על כתפם את נטל הלחימה בכנופיות שהתקיפו כלי רכב שנעו על הכבישים, והיו אחראים לביטחון היישובים במקומות אלה. על דרך לחימה זו לבטח עוד ייכתב על ידי הגורמים הקרובים לנושא. חבריו ללחימה הניידת, הטנדרים המפורסמים (היום קוראים להם סיירת) נמנו כעבור זמן עם מיטב הקצונה הבכירה של צה״ל, בפועל ובמילואים, כמו איסר בארי ז״ל, מתי פלד (איפלד), יגאל ידין ז״ל, הנשיא לשעבר אפרים קציר (קצ׳לסקי), מאיר זורע (זרודינסקי) ועוד רבים וטובים. בשנים קשות אלו והרות־סכנה שימש עקיבא מפקד יישובים, ממונה על תחנות נוטרים, מפקד משמר־נע (סיירות) ומדריך בחסד של חברי ההגנה – באימוני נשק, שדאות וטקטיקה. בהיותו במדים באופן רשמי (בדרגת סמל ב־.J.S.P) היה יותר קל לנו ונוח  להתאמן, כאשר אנו המתנדבים היינו מגויסים במסגרת התנדבותית של .Special Police – S.P, שוטרים מתנדבים עם העניבה בשחור-לבן על הזרוע. לנו, בחורי השכונה, היה עקיבא המדריך הראשון בנשק בשׂדאות, בטקטיקת־לחימה. אותנו אימן בהפעלת כלי נשק ומקלעים קלים כמו לואיסגן, שׂדאות, שכללה אימון הפרט, אימוני כיתה, ובהמלצתו נשלחו הבנים לקורסים בבסיסי האימון של ״ההגנה״ וחזרו כמפקדים ומדריכים, שהמשיכו את המסורת.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה שכך ״המרד הערבי"; מאורעות 1936, נוכחות מוגברת של הצבא הבריטי בארץ, המכות הקשות שהוכו הערבים על ידי כוחות ״ההגנה" עשו להשקטת הארץ; פורקו מסגרות הביטחון והאבטחה שהוקמו, והחיים חזרו אט־אט למסלולם.

עקיבא, שכל אותם שנים קשות נשא על כתפיו את עול הביטחון ו״ההגנה״, חזר, לפי דרישת המוסדות שלנו, לתפקידו במחלקת העבודות הציבוריות המנדטוריות, כאשר גם במסגרת זו מילא תפקידים ביטחוניים, בשטח המודיעין, תפקידים שעדיין לא הגיע הזמן לפרסמן, שפריין נקטף 19 שנה לאחר מכן, עם שחרור ירושלים.

עקיבא אזולאי-איש ירושלים מהדורה שנייה 2013- עמ'82-78

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 132 מנויים נוספים

מרץ 2019
א ב ג ד ה ו ש
« פבר   אפר »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר