ארכיון חודשי: מרץ 2019


ממזרח וממערב כרך ח'-האירוסין והשידוכין בתקנות ובפסיקה של חכמי מרוקו

צידוק הפרת שידוכין משחרר גם את הצד האחר מהקנס

כאמור, שינוי המציאות החברתית, הדתית או המוסרית של אחד מבני הזוג הוא עילה מוצדקת להפרת השידוכין על־ידי הצד האחר ומשחררת אותו מתשלום הקנס. באשר לצד האחר, שבו חל השינוי, נשאלת השאלה האם גם הוא יהיה פטור מתשלום הקנס. אם הוא אישית לא היה הגורם לשינוי, כגון אם אחיו או אחותו המירו את דתם, סביר להניח שגם הוא יהיה פטור כי הוא אנוס ואינו אשם בכך. אולם אם הוא עצמו גרם לשינוי, כגון חתן שהמיר את דתו או כלה שזנתה, שבמעשיהם גרמו להפרת השידוכין, והווי כאילו חזרו בהם מהשידוכין, מה יהיה על הקנס? שאלה זו נדונה בספרות השו״ת פעמים רבות, להלן דוגמאות אחדות ממרוקו.

חתן מהעיר תיטואן המיר את דתו ועזב לליוורנו שבאיטליה. בעלי חובות של החתן תבעו לגבות את חובם מהסבלונות ששלח לכלה, והכלה טוענת שהיא תפסה את הסבלונות במקום הקנס. חכמי תיטואן שדנו לראשונה במקרה זה, פסקו כי מאחר שעבר המועד שנקבע לנישואין והחתן לא התייצב לחתונה, חלה עליו חובת הקנס, ואין חובה זו פוקעת גם אם המיר את דתו. לכן הכלה יכולה להחזיק בסבלונות במקום הקנס. לעומתם טענו חכמי פאס, שגם אם עבר מועד הנישואין, הקנס הוא חוב שחל על החתן עצמו, ואינו גורם לשעבוד נכסיו, כי שבועה אינה עושה קניין. לכן אין הכלה יכולה להחזיק בסבלונות תמורת הקנס, אלא־אם־כן בשטר השידוכין היה כתוב במפורש שאם יגיע הזמן ולא יכנוס, תזכה בגוף החפצים. מאחר שאין הוכחה שכך היה כתוב בשטר השידוכין, אין בכוחה של הכלה לגרוע מזכויותיהם של בעלי חובות הבאים מכוח שטר שבידם שבו שעבד להם את כל נכסיו.

בעיר לאראש שבמרוקו הספרדית עמד לדין לפני ר׳ יוסף בן נאיים זוג שהתחייבות השידוכין שלו היתה בקניין ובשבועה ובקנס גדול לחוזר בו. נקבע שהחתונה תתקיים כעבור שנתיים, ושאבי הכלה יהיה ערב לקנס. הכלה זנתה ולכן החתן חוזר בו מהשידוכין, תובע את אביה לשלם לו את הקנס, וגם מבקש לעכב את נישואיה עד שיפרעו לו את כל הקנס. רבי יוסף פסק לחייב את אבי הכלה בתשלום הקנס, ודחה את הדיון בתביעה לעכב את נישואיה מאחר שאלה אינם עומדים על הפרק. ר׳ יוסף כיהן בלאראש רק כשלושה חודשים, כי היה קשה עליו לעזוב את עירו פאס, שהיתה עיר של חכמים ושל סופרים. במקומו התמנה ר׳ משה מלכה, והעניין הועלה לדיון חוזר לפניו. הוא פסק שאבי הכלה פטור מהתחייבותו כי הוא אנוס, ומה היה יכול לעשות אם בתו זנתה. וגם לו היתה הבת מתחייבת היתה פטורה, מאחר שיכולה לטעון כי היא עדיין מוכנה להינשא לו ולא הפרה את השידוכין. והלכה פסוקה היא בנוגע להתחייבויות שהן מתוקף שבועה: אם הפר האחד את התחייבותו, גם האחר נפטר מההתחייבות ומהשבועה. ובמקרה זה: אם אנו מכירים בצדקת טענתו של החתן ומשחררים אותו מהשבועה ומהקנס, הרי גם הכלה נפטרת מהתחייבותה.

מעין מקרה זה נדון לפני ר׳ יצחק בן ואליד בתיטואן: הכלה זנתה עם גיסה אחי החתן וגם הרתה ממנו. זו היתה עילה מוצדקת לחתן להפר את השידוכין. אולם החתן בחר לו דרך אחרת ורוצה בקיום השידוכין, והכלה מסרבת להתחתן עמו. לפי ההלכה, גם אם היא תסכים, אין הם יכולים להתחתן אלא לאחר תקופת ההנקה, כלומר שנתיים לאחר הלידה. ונפסק להם: אם יעמוד החתן על דעתו לקיום השידוכין ויהיה מוכן להמתין לנישואין עד התקופה האמורה, והכלה תעמוד בסירובה להינשא לו — תהיה חייבת בתשלום הקנס.

לסיכום: אם העילה יש בה להצדיק את הפרת השידוכין ולפטור מתשלום הקנס, והחיוב היה בקניין ובשבועה, אזי אם האחד פטור, יהיה גם האחר פטור מהתחייבותו ומן הקנס.

האב התחייב בקנס והבת חזרה בה מהשידוך

שידוכין שנעשו בהתחייבות הצדדים לקנס, והבת אינה רוצה בשידוך, האם על האב לשלם את הקנס, או נאמר שאנוס הוא כי מה יעשה והיא מסרבת לשידוך, הרי אינו יכול לכופה לכך. הרשב״א היה הראשון שעסק בשאלה זו:

נשאל ראובן שדך את בת בתו לבן שמעון וחייב על עצמו לתת לו דבר ידוע ובקנס ונשבע להשלים תנאי׳ לזמן פלוני. ולאחר זמן עמד וטען כי בת בתו אינה רוצה בבן שמעון.

והשיב שהדין עמו. לפי שזה אונס גמור אם לא רצתה הבת להנשא לבן שמעון. ומה הוה ליה למיעבד, ואין לך אונס גדול מזה. ואפילו תאמר שהיה יכול לפייסה במעות ליתן אפילו התנה שאם תסרב שיפייסה. וכדאמרינן בגיטין אטו תרקבא דדינרי בעי למתן לה. ולא תשיבוני שהיה לו מתחלה להתנות שאם תסרב הבת שיהיה פטור דלא היא. דאונסה דלא שכיח הוא דכל הבנות מתרצות למי שירצה האב או הקרובים. ואפילו שכיח אי לא שכיח כמת או חולה לית ליה לאתנויי ויש טענת אונס. ומיהו אין דברינו במי שהוא כן ודאי ולא במסבב וגורם האונס. והלב יודע אם לעקל אם לעקלקלות.

דברי הרשב״א זכו לדיון נרחב בספרות הפוסקים, בכלל זה של חכמי מרוקו. ואלה השאלות שנדונו: (א) הרשב״א כותב: ״אפילו התנה שאם תסרב שיפייסה״ בכל זאת האב אנוס ופטור, ונשאלת השאלה, מה הדין אם האב קיבל עליו אחריות כלפי בתו במפורש, שאם תסרב הבת הרי הוא מתחייב לשלם את הקנס; (ב) לו היה החיוב כחיוב חכמי ספרד, האם גם אז היה הרשב״א סבור שהאב אנוס הוא ופטור.

בסוף המאה הי״ח דן בית־הדין שבתיטואן בשידוכין שנעשו בעיר דבדו, ובהם התחייב האב בקניין ובשבועה חמורה לשלם למשודך קנס אם יחזור בו. ומת האב והבת סירבה להינשא למשודך והתחתנה עם אחר. והמשודך תובע את יורשי האב לפרוע לו הקנס. בלשון ההתחייבות בשטר נכתב: ״שאם חזר בו יוסף הנזכר לאחר כן ולא ירצה לתת בתו הנז׳ להבחור דוד הנזכר שחייב עצמו בקנין ושבועה חמורה הנזכרים לתת להבחור הנזכר קנס…״. לאחר דיון בדברי הרשב״א פסק בית־הדין: מאחר שהאב, לפי לשון השטר, לא קיבל עליו אחריות כלפי בתו, ולא התחייב אלא על עצמו: שהוא לא יחזור בו, הרי שעמד בהתחייבות ולא חזר בו, ולו היה בין החיים, ייתכן שאף היה משכנע את בתו להינשא למשודך. הדיינים מציינים בפסק, שסופרים מומחים מנסחים את ההתחייבות בלשון מחייבת יותר כך שתכלול אחריות של האב כלפי הבת, כגון בנוסח הזה: ״ואם יבא שום עיכוב מצדו או מצד בתו מעתה ומעכשיו חייב עצמו חוב גמור בכח הקנין ושבועה חמורה לתת קנס סך כך וכך״. לו כך נכתב בשטר הנדון, הרי היו כל נכסיו משועבדים למשודך לגבות מהם את הקנס שקצבו ביניהם, וגם מיתתו לא היה בה לפטור את היורשים מתשלום. כלומר, אם האב קיבל עליו אחריות כלפי הבת, אין סירובה של הבת פוטר אותו מתשלום. וכן סברו במקרים אחרים הרבנים: ר׳ שלום משאש, מחכמי מכנאס בסוף המאה הי״ט; ר׳ פתחיה מרדכי בירדוגו, מחכמי מכנאס בסוף המאה הי״ח; ר׳ רפאל משה אלבאז מחכמי צפרו בסוף המאה הי״ט, ואחרים.

לעומת זאת, חכמי צפרו ר׳ שאול ישועה אביטבול ור׳ שלמה אביטבול פסקו במקרה שנדון לפניהם בסוף המאה הי״ח, לפטור את האב אפילו קיבל עליו אחריות כלפי בנו או כלפי בתו מאחר שהחיוב היה בשבועה, ואין שבועה חלה על אונס דאדעתא דהכי הוא לא נשבע, וקניין אינו מועיל ב״אסמכתא״. נראה שר׳ שאול סבר, שרק קניין בבית־דין חשוב מוציא מדי ״אסמכתא״. וכן פסק במקרה שהובא לפניו גם רבי מרדכי בן ג׳ו, מחכמי טאנג׳יר בסוף המאה הי״ט. פסק זה עורר ויכוח בקהילה ומחוצה לה והופנה לעיונם של חכמים נוספים במרוקו ומחוצה לה. חלקו על ר״מ בן ג׳ו חכמי אוהראן, ר׳ דוד בן שמעון ובית־דינו, מחכמי עדת המערבים בירושלים. בין היתר, טענו החולקים: מאחר שחכמי תיטואן בדורות עברו פסקו במקרים דומים לחייב את האב, תקדים זה מחייב את בני טאנג׳יר, כי עיר זו סמוכה על שולחנם של חכמי תיטואן במנהגים ובפסיקה. יתרה מכך, טענו החולקים, באשר לטאנג׳יר אין מקום לטענת אונס לאב אם בתו מסרבת, ״שכל בנות טאנג׳יר ואגפיה אינן נגררין בנישואין אחר דעת אביהן והעיקר הוא דעת עצמן״, לכן יש מקום לחייב את האב בקנס, גם אם לא קיבל עליו אחריות לבתו במפורש, כי היה עליו להתנות מראש שהתחייבותו תהיה בטלה, אם תסרב הבת להיכנס לחופה עם המשודך.

אולם אם החיוב הוא כחיוב חכמי ספרד, פסקו חכמי מרוקו רובם ככולם, לא תועיל לאב טענת אונס, כי החייב כסף לחברו אינו יכול לפטור את עצמו בטענת אונס. אך היו שסברו שגם בחיוב מסוג זה יש לפטור את האב בטענת אונס.

ממזרח וממערב כרך ח'-האירוסין והשידוכין בתקנות ובפסיקה של חכמי מרוקו- עמ' 148-145

אהרן ממן-מרקם לשונות היהודים בצפון אפריקה-התפתחויות לשוניות בצפון אפריקה-תשע"ד

גל נוסף של איטלקים הגיע במשן המאה התשע עשרה לאלג׳יויה. על מצב הלשון באלג׳יר בשלהי המאה השש עשרה יש ערות של הַאֶידו שהבחין בשלוש לשונות; טורקית, ערבית ופרנקית.. על הפרנקית הוא אומר שהכול מכירים אותה ואין הוא מייחס את ידיעתה ליהודים לבדם: אף הוא מוסיף. שיהודים שנסעו לארצות אחרות ידעו לדבר היטב ספרדית, צרפתית ואיטלקית. מכל מקום המידע שהאידו סיפק מצומצם למדיי וממנו הסיק מרסל כהן٠' שבאותם הימים לא הייתה באלג׳יר קהילה מאורגנת, שהספרדית שימשה לה לשון תקשורת של יום יום. בפרק האחרון של התקופה הנידונית החלה הצרפתית לעשות לה מהלכים בצפון אפריקה, תחילה באלג׳יריה, שנכבשה בשנת 1830, ואחר כך בתוניסיה(1881) ובמרוקו(1912). התפשטות הצרפתית במרוקו החלה אף לפני הפרוטקטורט הצרפתי, שהרי בית הספר הראשון של כי״ח (״כל ישראל חברים״), ששפת ההוראה בו הייתה צרפתית, נוסז ב־1862 בתיטואן(מרוקו הספרדית), ומשם ואילך הלכה רשת זו ונפרשה בכל רחבי צפון אפריקה."

עד שאנו באים לדון בעומק השינויים הלשוניים שחלו בעקבות חדירתן של לשונות אלה ואחרות, נתבונן תחילה במצב הלשון ששרר בצפון אפריקה ערב בואם של המגורשים מספרד. לא לשון אחת שימשה את היהודים באותה שעה אלא לשונות שונות; מצב זה לא היה שונה במהותו ממצב הלשון של הפזורה היהודית בארצות אחרות, שבהן היו היהודים שרויים בדיגלוסיה. לצורכי התקשורת היומיומית הם השתמשו בלשון המדינה שנתאחדו בה ואילו לצורכי התרבות היהודית המיוחדת השתמשו בלשון הקודש, בעברית, ובמידה ידועה גם בארמית. יתר על כן, כבר באותה שעה נבדלות היו הקהילות היהודיות שבצפון אפריקה זו מזו בלשונן— הללו דיברו ערבית והללו דיברו ברברית. בין דוברים אלו לאלו נתקיימו שיח ושיג מתמידים, שתוצאותיהם ניכרות היטב במוגרבית. ואף ההשפעה מן היוונית ומן הלשונות הרומאניות לא החלה בשלהי המאה החמש עשרה. היא נודעת עוד קודם לכן, שהרי לפני שעֻקְבַה בן נָאפע וצבאותיו הערביים כבשו את צפון אפריקה במאה השביעית, דוברו שם להגים שונים של הלטינית והיוונית, ומשנכרתו אלה מן הדיבור ופינו את מקומן ללשון הערבית, הן לא נכחדו עד היסוד. משקע ניכר של הלטינית שרד בתוך המוגרבית, ואף להגים של הספרדית כבר נשמעו באלג׳יר עם בוא מגורשי גזרות קנ״א(1391) ובהם הריב״ש(ר׳ יצחק בר ששת), שארגן את הקהילה באלג׳יר, והרשב״ץ (ר׳ שלמה בן שמעון בר צמח דוראן), שירש את הריב״ש בתפקידו.

מבנה ההתפתחות של לשונות היהודים בצפון אפריקה היה אפוא מורכב ומסובך. לשונות אלה, שהיו במגע מתמיד, השפיעו מאוד זו על זו מסיבי — העברית השפיעה על הערבית, ומנגד השפיעה זו על העברית; ושתי אלה הושפעו בזמנים שונים מן הספרדית או השפיעו עליה. הוסף על כל אלה את הארמית והצרפתית, האיטלקית או הפורטוגלית, הברברית והטורקית ולשון הסתרים המלאכותית, ותקבל מצבי לשון מורכבים ביותר, הכול לפי זמנה ומקומה של אוכלוסיית הדוברים והנסיבות ההיסטוריות־התרבותיות־החברתיות שהיא הייתה שרויה בהן. ניטול לדוגמה את מצב הלשון ששרר באלג׳יר בראשית המאה העשרים, כלומר במלאת כשמונים שנה לשלטון הכיבוש הצרפתי. מרסל כהן שחקר את הלהג היהודי של אלג׳יר בתקופה זו, מתאר מצב הממחיש את המהפך הלשוני שאירע באלג׳יריה בעקבות הכיבוש הצרפתי. בשלושה דורות של משפחה אחת, בני הדור הראשון דיברו ערבית בלבד, או בתוספת ידיעה קלושה של הצרפתית ובני הדור השני היו כבר דו־לשוניים: הם דיברו ערבית, שקיבלו מאבותיהם, וצרפתית שרכשו בבית הספר. בערבית הם דיברו עם אבותיהם ואילו עם בניהם, בני הדור השלישי, הם דיברו רק צרפתית. בני הדור השלישי עצמם דיברו צרפתית בלבד, והיחידים מביניהם שעוד ידעו ערבית, ידיעתם בה קלושה הייתה. דוגמה זו מלמדת על אשר התחולל בצפון אפריקה בזמנים ובמקומות שונים במהלך התקופה הנידונית.

הערת המחבר: ולשון הסתרים המלאכותית- לשון הסתרים צמחה תחילה בקרב סוחרים ורוכלים יהודים, שביקשו להעלים מן הנוכחים, בדרך כלל צרכנים לא־יהודים, מידע חסוי הנוגע לטיב הסחורה, לייצורה, למחירה וכדומה. ברבות הזמן נתפשטו יסודות ממנה אף בקרב המון העם. לשון זו מבוססת הייתה על בליל של מלים עבריות וארמיות הגויות בעיוותים מסוימים. ראו להלן בסעיף 2.1.5.

בעיון בשאלה שמאמר זה עוסק בה עלינו אפוא להביא בחשבון מדדים מרובים: המרחב הגיאוגרפי המשתרע על פני שטח גדול בן ארבע מדינות שונות; התקופה המתמשכת על פני כחמש מאות שנה, שהוא פרק זמן ארוך בתולדות אומה ולשון; האוכלוסיה, שאף שהייתה בה מידה של אחידות, מפולגת הייתה לקהילות קהילות בעלות אופי ייחודי ובהן רבדים ובני רבדים חברתיים; הפונקציות התרבותיות, שהזקיקו לשונות שונות, וכיוצא בזה. כל אחד מהמדדים הללו חשוב דיו כדי לשמש נקודת מוצא עיקרית לדיון, בבחינת שתי, ששאר חבריו נשזרים עליו בבחינת ערב. ברם כאן ננקוט את שהוא מבקש הבלטה, את הלשון וההתפתחויות בה, ובכפוף לה — את המיון על פי יתר קני המידה.

המוגרבית־היהודית

המוגרבית־היהודית הורתה ולידתה בלהג הערבי־המוסלמי, שהחל משמש בצפון אפריקה לאחר הכיבושים הערביים, מהמאה השביעית ואילך. הדעת נותנת שמעיקרא, מראשית מגעם של היהודים עם הערבית, הם דיברו בלהגים המקומיים של המוסלמים כמות שהם. מתוך אילוצים חברתיים־היסטוריים אנוסים היו היהודים, שבאו להתיישב בארצות זרות, לאמץ את לשון האוכלוסיה המקומית, ואם בא כובש חדש והשליט את לשונו על כלל האוכלוסיה, גם היהודים שבקרבם נאלצו לאמץ את הלשון החדשה. מציאות הלשון בארצות המגרב מראה שלא מוגרבית־יהודית מדוברת אחת לפנינו אלא להגים ובני להגים שלה, ואף אם אנו מדברים על מוגרבית־יהודית סתם אין זו אלא הפשטה והכללה. סביר להניח, שמתחילה דיברו יהודי המגרב אותם להגים ששימשו בפיהם של הכובשים המוסלמים, אולם הנדידה וההתערבות של אוכלוסיות מגוונות, והמטען התרבותי הייחודי היהודי, יצרו להגים יהודיים נבדלים מן המוסלמיים. שקד, ראה בהשלת המטען התרבותי המקורי ובשיבוץ המטען התרבותי היהודי תחתיו מין תהליך של ״גיור״, שלשונות נוכריות עברו כדי להפוך ללשונות יהודיות. לא ייפלא שפעמים כינו אותן לשונות יהודיות סתם ״יהודית״ — כך ״יידיש״, פירושה המילולי של ״יהודית״,וכך ״ג׳ודזמו״, תרגום המילה ״יהודית״, אחד מכינוייה של הספרדית־היהודית. ״גיור״ זה ביטויים מגוונים היו לו, בעיקר בתחום הלקסיקלי, בשאילת ביטויים ומונחים עבריים, בתרגומי שאילה מן העברית, בתחביר המשפט, ומשהחל הלהג לשמש אף בכתב, ייחודו היהודי בא לידי ביטוי גם בכתב, שכן הוא נכתב באותיות עבריות.

התפתחות זו היא קדומה ביחס, ואף שאין כיום אפשרות לשחזר בפרוטרוט את שלביה, מחוסר תיעוד, יש להניח שהיא אירעה כדרך שאירעה אצל היהודים דוברי הערבית בארץ ישראל ובבבל. בהמשכם של הדברים נצביע גם על יסודות לשון יהודיים נוספים, שהמוגרבית בתקופה הנידונית הלכה וספגה, אך ככלל, היבדלותם של הלהגים המוגרבים־היהודיים ממקביליהם המוסלמיים אירעה כבר בשנים קדמוניות. ההתפתחות המיוחדת של הלהגים היהודיים נסתייעה כמובן מעצם העובדה, שעולם התרבות הפנימי של היהודים שונה היה תכלית שינוי מעולמם התרבותי של שכניהם המוסלמים או הנוצרים; ולא זו בלבד, אלא שתרבות זו התנהלה בסביבה יהודית סגורה למדיי, וככל שסביבה זו הייתה סגורה יותר כך השפעת הסביבה הנוכרית הייתה מזערית. יש להניח אפוא שלשונם של היהודים התפתחה באפיקים עצמאיים ביתר שאת, משעה שהוקמו סביבם החומות של המלאח (כגון בפאס בשנת 1438), הג׳ודריה או החארה. מן הצד האחר, ההסתגרות בשכונות יהודיות נבדלות עיכבה במובן מסוים את התפתחות הלשון. כלל ידוע הוא בתולדות הלשונות בעולם, שקבוצת אוכלוסיה הפורשת מקבוצת האם שלה ונודדת למרחוק, משמרת קווי לשון קדומים שאין קבוצת האם משמרתן. נמצא שבאופן פרדוקסלי רכיבים במוגרבית־היהודית הם ארכאיים יותר מאלה שבלהג המוסלמי המקביל להם, דבר המלמד למעשה על העדר התפתחות. במה דברים אמורים ? ברכיבים הערביים שבמוגרבית, ואילו היסוד הלשוני היהודי שבה, דינמיקה אחרת פעלה עליו.

אהרן ממן-מרקם לשונות היהודים בצפון אפריקה-התפתחויות לשוניות בצפון אפריקה-תשע"ד-עמ'7-5

הסלקציה- הסלקציה וההפחיה בעלייה ובקליטה שך יהודי מרוקו  וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה- ממשלת צרפת והסלקציה

מדיניות העלייה בשנת 1955.

לשנת 1955 תוכננה עלייה המונית מצפון אפריקה, אף לא היה תכנון לטווח ארוך לחיסול גלות צפון אפריקה. באוגוסט 1954 אמר ראש מחלקת העלייה  שניאור זלמן שרגאי :

ייתכן שיש לדבר על עלייה של 300.000 יהודים מצפון אפריקה במשך שנתיים שלוש, אך אני מבין את המצוקה של הקליטה. התכנון לשנת 1955 הוא של 30 אלף עולים, וייתכן ונצטרך להעלות זאת ל-60 אלף, ואני מדבר על עלייה סלקטיבית ועל כך אני מקפיד הקפדה יתרה.

הנימוק העיקרי של הנהלת הסוכנות לאי תכנון עלייה המונית היה קשיי הקליטה. בספטמבר 1954 אמר שרגאי, כי בצפון אפריקה רשומים לעלייה 15.000 נפש לאחר הסלקציה; ומתוך 30.000 העולים מצפון אפריקה, המתוכננים לעלייה בשנת 1955, כלולים היו גם 5.000 יהודים בעליית הצלה מכפרי דרום מרוקו ודרום תוניסיה – 3.000 ממרוקו ו-2.000 מתוניסיה – שעליהם הוחלט ב "מוסד לתיאום. תקציב הסוכנות לשנת 1955 עמד אז על 111 מיליון לירות.

יושב ראש ההנהלה בניו יורק, ד"ר נחום גולדמן, דרש אז גם להקצות תמיכה כספית לתרבות, כגון לתיאטרון הקאמרי ולמוסדות תרבות נוספים. לוי אשכול התנגד לכך בשל המצוקה הכספית, ואז איים גולדמן על הגזבר יוספטל :

אם אתה רוצה לנגוע עוד פעם בעניין תקציב התרבות, אני מוכן להפחית מסעיף צפון אפריקה ולהעמיד אותו לא על שלושים אלף עולים, אלא על עשרים אלף.

במילים אחרות : אם קיימת בעיה תקציב לתרבות – נפחית מתקציב העלייה של יהדות צפון אפריקה……

על מספר של 30.000 מצפון אפריקה אמר שרגאי במליאת הסוכנות בינואר 1955 : "אם נעלה מספר זה, אין פה שום פעולה בשטח ההצלה, שכן הריבוי הטבעי בצפון אפריקה הוא 20.000 – 25.000 בשנה. עוד הוסיף שרגאי, כי הורה להפסיק זמנית את רישום העולים בצפון אפריקה משום המכסות הנמוכות המוקצות לעלייתם ; וכי עלייה זו אינה מצטופפת בערים הגדולות, כגון ירושלים, תל אביב וחיפה – אלא הולכת להתיישבות בגליל ובנגב.

ראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי, התנגד להפסקת רישום העולים בצפון אפריקה, ודרש לעדכן את תוכנית העלייה לשנת 1955 ולהעמידה על 60.000 :

ארץ ישראל מעולם לא הייתה מוכנה לקלוט יהודים כמו עכשיו – קרקע יש, חוסר עבודה גדול – אין. מאזן הממשלה אינו רע, מצב הסוכנות אינו רע, סחורות מגרמניה יש לנו. שמש וגשמים ישנם. מעולם לא היה מצב מזהיר כזה, מדוע לא רוצים לעשות תוכנית למספר עולים גדול יותר ? העלייה תבוא ממילא בין אם נרצה ובים אם לא נרצה, כי ליהודים אין ברירה אחרת.

אגב הגזבר וראש מחלקת הקליטה, גיורא יוספטל, מבין התומכים הנלהבים בהחמרת הסלקציה כלפי יהדות צפון אפריקה, אמר, ללא כל התחשבות בסכנתם : אני מתנגד להעלאת מספר העולם לשנת 1955, ובתוכנית לשנת 1956, יש להוריד את מכסת העולים ל – 20.000, וזאת משום שאין בתים מוכנים לקליטת העלייה.

בדיון זה קיבלה הנהלת הסוכנות כמה החלטות :

1 – ההנהלה מקבלת לתשומת לבה את הודעתו של מר שניאור זלמן שרגאי על הפסקה זמנית של רישום מועמדים לעלייה מצפון אפריקה, ומשאירה לשיקולו מתי לחדש את הרישום.

2 – ההנהלה מסכימה להצעתו של מר ברגינסקי – שמחלקת הקליטה עם מחלקת העלייה ושאר הגורמים המעוניינים בכך יבדקו את האפשרות של מימוש תוכנית לעליית 50.000 – 60.000 עולים.

בפברואר 1955 הודיע שנאור זלמן שרגאי להנהלת הסוכנות, שהקהילות היהודיות במרוקו הגיעו להסכם עם הג'וינט : הן – הקהילות היהודיות – מקבלות על עצמן לטפל בכל המקרים הסוציאליים של 33 כפרים מהרי האטלס שיחוסלו. עוד הוסיף שרגאי :

אתם כועסים עלי שהפסקתי את רישום העולים בצפון אפריקה, אתם תתקפו אותי עוד יותר אם אספר לכם שאין אנו מעלים משפחה בת 9 נפשות, שהיא בריאה כולה, אך יש בה מפרנס אחד בלבד.

שרגאי הציע להקים ישיבה משותפת עם הממשלה למציאת תקציב להעלאת עוד 30.000 יהודים מצפון אפריקה – אף שלטענתו אין הממשלה בשנה זו, שנת בחירות, מתעניינת במצוקתה של יהדות צפון אפריקה ובעלייתה.

ראש מחלקת עליית הנוער והחלוץ, משה קול, אמר בדיון זה :

האם אין אתם מרגישים שאנו עומדים בפני משבר חמור ביותר שהציונות אי פעם עמדה בפניו ? במשך שנים נאבקנו עם ממשלת המנדט, שפכנו דם, הבאנו אוניות מעפילים ודרשנו עלייה חופשית. אמרנו שבמדינת ישראל העתידה יהיה חופש עלייה, והנה קבענו כללי של סלקציה חמורה מאוד שהיא לפעמים אכזרית…..אין אנו מעלים ילדים בריאים ממשפחות חולות, והנה לכללי הסלקציה החמורים האלה אנו מוסיפים סייג נוסף – יכולת קליטה כלכלית תקציבית. זהו המשבר הגדול ביותר שאי פעם עמדה בפניו הציונות, שבשנה השביעית לקיום מדינת ישראל אנו אומרים ליהודים שרוצים לבוא הנה לאחר שעמדו בכל כללי הסלקציה החמורים : לא תוכלו לעלות. אין אתם יכולים להיכנס לארץ, מפני שאין לנו כסך להבאת 60 אלף עולים, אלא שלושים אלף.

בסיכום דיון זה החליטה הנהלת הסוכנות לקיים פגישה עם הממשלה, כדי למצוא פתרון לגיוס כספים להגברת העלייה.

במרץ 1955 סייר ראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי, בצפון אפריקה במשך שישה שבועות. בדיווחו על סיורו זה להנהלת הסוכנות, סיפר על המצב הביטחוני החמור של יהודי מרוקו, ועל התוהו ובוהו השורר במרוקו :

לצרפתים אין עם מי לנהל משא ומתן ; הסולטאן מוחמד בן יוסף עדיין בגלותו, ואין תמיכה בסולטאן החדש ; והטרוריסטים של מרוקו מוצאים חסות במרוקו הספרדית. נציג הג'וינט במרוקו, פרלצוייג, סיפר שהפוגרום שבוצע ביהודים בערי פטיג'ן בוצע בנשק, שהובא ממרוקו הספרדית. עוד סיפר ברגינסקי על יהודי אקדמאי ממרוקו, שפרסם מאמר בעיתון צרפתי, ושבועיים לאחר פרסומו נרצח לעיני בתו. במרוקו המצב חמור מאוד : יהודים פוחדים לצאת מביתם לאחר רדת החשיכה, פרנסתם נפגעת, ורכושם לא נאמד יותר מעשרה אחוז מערכו. גם מזכיר הקהילה, ז'ק דהאן,שהיה פרו צרפתי, אומר לברגינסקי ש-150.000 יהודים רוצים לעלות, וכי העלייה היא הפתרון היחיד עבורם.

בדיון הנהלת הסוכנות ביוני 1955 תקף יהודה ברגינסקי את ההנהלה הציונית ואמר, כי יהודי מרוקו נתונים בסכנה של ממש – "אבל ההנהלה הציונית מתוך שקט אולימפי לא דנה בהם ; והציע כי הנהלת הסוכנות תחליט על עליית מרוקו כעל "עליית הצלה". אומנם אומר ברגינסקי, הסלקציה תימשך – אך לא בכפרי הדרום. על פי הצעתו, לא יהווה כושר קליטה מגבלה לעלייה, שכן מדובר ב "עליית הצלה. על פי נתונים שבידו, 125.000 יהודים ממרוקו מוכנים לעלות.

ראש המחלקה לתרבות תורנית בגולה, הרב ז' גולד, הגיב :

שאלת הגבלת היציאה מאפריקה הצפונית היא לא פחות מסוכנת בשבילנו מאשר הגבלת העלייה בימי המנדט. גם אז דיברו – הבריטים – על יכולת הקליטה…………כל הגבלה כזאת עלולה להתנקם בנו בעתיד.

ראש מחלקת העלייה, ש"ז שרגאי, הדגיש, כי למעשה אין הבעיה הגבלת העלייה על  ידי הצרפתים, אף לא הגבלת העלייה כתוצאה מהסלקציה – אלא בעיית אמצעים וקליטה :

אני מודיע לך – לברגינסקי – באחריות מלאה, שגם היום אנו יכולים להעלות יותר יהודים מכפי שאנו מעלים, אבל אין לנו אפשרות להעלותם מבחינה אחרת, מבחינת הקליטה…………הבעיה היא – אמצעים בארץ הקליטה.

בסופו של דבר לא קיבלה הנהלת הסוכנות את הצעת ברגינסקי – להכריז על יהדות מרוקו כ "יהדות הצלה" – והסתפקה בהחלטה סתמית האומרת, כי "ההנהלה דוחה כל שהיא על הגבלה מספרית של העלייה מאפריקה הצפונית. אכן החלטה תמוהה : הרי ההנהלה הציונית וממשלת ישראל – הן שהטילו הגבלות מספריות על העלייה מצפון אפריקה ! הרי כבר בסוף יוני 1955 הסירו הצרפתים גם במרוקו וגם בפריס את ההגבלה המספרית על עליית יהודים !.

הדיון בהנהלת הסוכנות ב-27 ביוני 1955 על עליית יהדות צפון אפריקה היה סוער, וככל שמצב היהודים שם הורע, כן הצטרפו עוד חברי הנהלה לתומכים בהגברת העלייה ; אלא שכוחם לא עמד להם מול העמדה האיתנה של גיורא יוספטל, לוי אשכול ומשה גרוסמן .

הסלקציה- הסלקציה וההפחיה בעלייה ובקליטה שך יהודי מרוקו  וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה- ממשלת צרפת והסלקציה-עמ'165-161

אורה של ירושלים-מרן הרב שלום משא' זצוק"ל-תשס"ו- עמ'151-147

פרק תשיעי:

על חומותייך ירושלים

גם בירושלים לא ידע רבנו מנוחה בעבודת הקודש. עם כניסתו לתפקיד הראב״ד העבירו לעיונו את כל התיקים הסבוכים שחיכו כמה שנים להכרעה, ותוך תקופה קצרה הכריע בכל הבעיות וכתב פסק לכל תיק, שמו התפרסם כאחד מגדולי הפוסקים, רבנים ודיינים מכל קצוי תבל פנו אליו בשאלות שהתלבטו בהם, ובקשו את הכרעתו. כשהגיע רבנו לארץ, אמר: שתפלתו ותקותו היא, שגם בארץ ישראל יזכה לענות לכולם באותה מידה שענה בהיותו במרוקו. ובאמת כך היה.

אלפי תשובות השיב רבנו בחצי יובל בהם כיהן רבנו ראב״ד ורבה של ירושלים, חלק מהם נדפסו בספריו שו"ת שמש ומגן. וחלקם הגדול עדיין בכתב ידו, היה תל תלפיות גם מהרה״ר לישראל, וגם ממחלקת הנישואין של הרבנות ירושלים, להכריע בענייני עגונות, גיטין חליצה ויבום, ירושות, גרים, פסולי חיתון, ספרות, מקואות, ובשאר חלקי התורה.

הכתובת לכל שאלה

תקנות רבות תיקן רבנו בירושלים וספריו הן הן עדיו, תיקן וחיזק בענינים הקשורים גם לתפילות, שבת, פסח פורים, וכו׳ צניעות וטהרה, הגדרת השכונות בירושלים לענין קריאת המגילה, הוראות למורי ההלכה בכללים שפרסם מידי פעם, וכל הדבר הקשה הביאו אליו.

בחצי יובל בה כהן רבנו כרבה של ירושלים התגבר כוח התורה הן בכמות והן באיכות, נקיי הדעת בירושלים טובי הלומדים עלו ובאו ללמוד תורה מפיו. כשהיה נפגש עם הלומדים היה מזרזם לדעת את הנלמד הדק היטב, ולהמשיך ללמוד גם לאחר שמקבלים תעודות סמיכה. חיזק את מעמד הדיינים בישראל, לימד דיינים דרך בפסיקה ובכתיבת שאלות ותשובות, כמו כן לימד להיות מתונים בדין, ולהיות מוגנים מכל קושיה, לימד להיות בטוחים בפסק ובפלפול, ולהמשיך בכתיבה גם לאחר שיבה דשיבה .

אני חומה

מלחמות לא קלות ניהל רבנו עם בעלי האולמות. אחד מן הפעמים הופיע מנהל אולם במשרדו של רבנו, ובפיו בקשה להחליף את המשגיח, כי המשגיח שיש לו הוא מקפיד עמו יתר על המידה, וכתוצאה מכך מטריף לו בישולים רבים. רבנו ביודעו שדבריו אין להם בסיס של אמת, גער עליו ואמר לו: שבעלי האולמות לא יכתיבו לרבנות את כללי העבודה, ואם אתה לא מוכן להשגחה של אותו משגיח, אין אני מוכן לשלוח לך משגיח אחר.

דבריו עושים פירות

במקרה אחר נודע לרבנו שבאחד האולמות מתכננים מופע עם רקודים פרוצים, מיד הוציא רבנו פסק שאולם שיעשה כדבר הזה תוסר תעודת ההכשר שלו, ואף שהבג״ץ הזמינוהו לדין כיון שהמשיך לצאת חוצץ נגד פסק הבג״ץ ולא הסכים לתת הכשר לאותו האולם, בכל זאת ־ הזמנה זו לא הזיזה אותו מדעתו, באומרו: שכל גוף שאינו מכבד את התורה אין לו שום תוקף. ואף שהבג״ץ בטל את הפסק של רבנו שום בעל אולם לא העז להפר את הוראתו של רבנו.

חיזוק בחומת הכשרות

פעם אחת נתפס אחד מן האיטליזים במכירת בשר טריפה ורבנו הסיר לו את תעודת הכשרות, ולא עזר שום ערבון שהיה מוכן לתת, והיה מוכרח לסגור את האיטליז, ונעשה מזה קדוש ה׳ וחיזוק גדול בחומת הכשרות לבל יעיז קצב וכל מפעל אחר לחרוג מדיני הכשרות. (שמש ומגן ח״ב/קצג) רבנו היה מתמחה בכל תהליכי היצור, במפעלים שהיה צריך לתת להם כשרות, ואודות לתקיפותו זכתה מערכת כשרות הרבנות ירושלים להתפרסם ולהתחזק כמערכת כשרות של בד״ץ מפורסם ודקדקן שלא מתפשר, כמו כן דרש לחזק הפרסום בעניין בשולי גויים במלונות, גם הכשר ליינות לא נתן אא״כ נודע לו מהמשגיח שרובו של היין הוא מיץ ענבים. (שמש ומגן ח״ב/קיד).

בשולי עכו״ם

פעמים רבות נתבטא בחריפות שלא לסמוך באולמות ובמסעדות על תעודת הכשר, אא״כ הוא בעצמו ילך ויבחון את המטבח לפני שאוכל, ולא יסמוך על חזותו של בעל האולם, וטעמו ונימוקו עימו, והוא ־ משום שנותני ההכשר אינם יודעים שבני ספרד מחמירים יותר מבני אשכנז בעניני בישול שלא יהיה הבישול בישול שבישלו גוי, שהרי לפי מרן השו״ע צריך שהישראל יתן הקדירה על האש או בתוך התנור, מה שאין כן לפי הרמ״א מספיק שהישראל ידליק את האש בתחילת היום והגוי יכול לשים הקדירות על גבי האש. והיה מוסיף ואומר שבפרט אם ההכשר מפרסם שהוא למהדרין ודאי שגם אותם שנוהגים כהרמ״א ברצונם לאכול על צד ההידור המושלם ולהחמיר גם כדעת השו״ע, והוסיף ואמר שמי שאינו רוצה להחמיר כהב״י, שיכתוב בשלט מאיר עיניים בכניסה לאולם שלו וכדו׳ למהדרין לא לנוהגים בשיטת הבית יוסף. (שם ח׳׳ב/ קנח׳)

בעניני הכשרות בירושלים לא היה לו קשר ישיר עם בעלי העסקים כפי שהיה לו במרוקו, אלא היה אחראי למנות ממונים ולהדריכם, אמנם מידי פעם היה יוצא לעשות ביקורי פתע בבתי עסק ובמפעלים (רבנו ניהל את מחלקת הכשרות :עשר שנים, ולאחר מכן החליט להעביר את הפיקוח לרה׳׳ג הרב קוליץ זצ״ל)

והם תוכו לרגליך

סמוך ונראה לביאתו של רבנו לכהן פאר כרב ראשי וראב״ד לעיה״ק ירושלים ת"ו, ומציון מזרח שמ״ש החל להופיע לשעורי תורה בכל חלקי הארץ, כשבכל מקום, התקבצו מאות יהודים מכל העדות לשתות בצמא את דבריו. ומספר רבנו בהקדמתו לספרו ׳תבואות שמש׳ שבארבעים שבתות הראשונות ששהה  בארץ והוא קרוב לשנתו ה ־ 70, כל שבת היה מתבקש לבוא לעיר אחרת, ובכל שבת היה דורש לכל הפחות ג׳ דרשות, בתוך דרשותיו עודד רבות על הקמת תלמודי תורה, כוללים, מקואות, ושעורי תורה. היה כמו כן דורש מידי מוצש״ק באמצע שירת הבקשות שהיו נערכים בבתי הכנסת בירושלים. גם יוצאי אירופה היו כמהים ומרותקים למוצא שפתיו של רבנו, כפי שיעידו על כך מאות המשתתפים ב׳ירחי כלה׳ הנערכים מידי שנה בחודשי הקיץ בקרית נוער בירושלים. (כל שנה מעל שש מאות משתתפים)

ואסף איש טהור

עם הגעתו לארץ ישראל, שמע על ישוב שאין תושביו שומרים תורה ומצוות, ומתוך תחושת האחריות שהיתה לו לכל יהודי בכל מקום שהוא, ביקש להתארח בישוב כדי לדרוש שם לחזקם ביראת ה׳. וכך היה. (רבי אליהו אדרעי שליט״א)

מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות

פעמים רבות היה אפשר למצוא את רבנו נוכח באירועים, ודורש בדברי אגדה ידועים לכל בר בי רב, לפני אנשים שאין שמירת התורה בראש מעינם, וכשהיה נשאל מדוע יורד הוא ממדרגתו הגבוהה, שהרי בו בזמן יכול הוא לדבר לפני רבנים בסוגיות עיוניות, ועוד מדוע לא מפחד הוא מלהדבק מהם? ועל זאת ענה רבנו באומרו שמרגיש הוא שהוא ׳רופא׳ ורופא נכנס גם למקום חולים, ולא חשש שיושפע באומרו שמי שהוא טופח על מנת להטפיח בתורה ויראת שמים, אין סיבה שיושפע מאחרים, ואדרבה יש יותר סיכוי שהוא יצליח להשפיע על החולים ברוחניות.

והוסיף לומר שכל עבד ה׳ מצווה לנהוג כך, וכל אשר בידו לעשות יעשה, מי שיוכל להלהיב אברכים להתמדה בתורה על ידי שיעור עיוני, או על ידי שיחה תורנית, ולסייע להם בממונו יעשה. מי שיכול ללמד בשיעור בדברי אגדה – יראה למצוא מקום בו יוכל למסור שיעור, במקום בו צריך לדבר על אי חילול שבת ידרוש, במקום בו דרושה דרשה לבני הנעורים, ידרוש. (עיין וחם השמש/שמז) כי אין לוותר על שום יהודי. כל יהודי באשר הוא, הינו בן לאברהם אורה של ירושלים יצחק ויעקב, בכל יהודי פועמת נפש יהודית, אשר לעיתים יש לגלותה ועלינו רק ללבות את האש, ומעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. ואם אין גדיים אין תיישים. (ועי׳ ב״מ עא. שאין למשפיע לחשוש שיושפע).

אורה של ירושלים-מרן הרב שלום משא' זצוק"ל-תשס"ו- עמ'151-147

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 132 מנויים נוספים

מרץ 2019
א ב ג ד ה ו ש
« פבר   אפר »
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר