מורשת יהדות מרוקו

עתה נכנס לפעולה מנדל וילנר, שהיו לו קשרים טובים במיוחד עם קציני ביקורת הגבולות בקזבלנקה. באותם הימים, מינה הסולטאן את ידידו; מוחמד לגזאוי, למנהל שירותי הבטחון המרוקניים. בתוקף מינוי זה, היה לגזאוי אחראי גם על הכניסה והיציאה מהנמלים ושדות התעופה. לגזאוי היה איש אמיד מאוד, שהקים בפאס חברת תובלה, בשיתוף עם סוחר יהודי. ההיכרות בין השניים החלה כאשר לגזאוי ישב בכלא, בעוון פעילות נגד המשך הפרוטקטורט הצרפתי. השותף היהודי נהג לבקרו בכלא בקביעות ולהביא לו בגדים נקיים ומזון טרי. אף כי לגזאוי מעולם לא הסתיר את איבתו לציונות ולמדינת ישראל, ידידותו עם שותפו היהודי מעולם לא נפסקה. מנדל וילנר נסע, אם כן, לפאס והביא לקזבלנקה את שותפו היהודי של לגזאוי. דובדבני סיפר לסוחר היהודי על מצוקתם של אחיו במחנה ״קדימה״ וביקש כי ישתדל למענו וישיג עבורו את הארכת תוקפה של אשרת־השהייה, על מנת שיוכל לסייע בהקלת סבלם של היהודים. הסוחר היה נרגש מאוד משיחה זו, אך טען כי לגזאוי הוא אדם ישר ובעל עקרונות ועל כן אין הוא בטוח שבקשתו להאריך את תוקף אשרת־השהייה של דובדבני תיענה. אך הוא הציע לפעול באמצעות אחיו של לגזאוי, אף הוא איש אמיד, שבביתו נהג הסולטאן ללון, כל אימת שבא לביקור בפאס. הסוחר היהודי חזר לפאס וביום ראשון, שעות ספורות לפני שפג תוקף האשרה של דובדבני, הוא הביא עמו את אחי־לגזאוי לסעודת צהרים במסעדה כשרה בקזבלנקה.

במהלך הארוחה, סיפר דובדבני לאורחו סיפורים ואגדות המבוססים על התלמוד. לגזאוי־האח, היה איש דתי מאוד והוא הוקסם מסיפורים אלה. כטוב לבו בסעודה, הוא החל מתחרה עם דובדבני בסיפורי דת: זה לקח מהתורה ומהתלמוד וזה לקח מהקוראן ומפסקי־ההלכה השונים, שנפסקו על־ידי חכמי האיסלאם. בתום הארוחה, הלך לגזאוי למשרד הפנים וללא ידיעתו של אחיו, ראש הש.ב. המרוקני, האריך לדובדבני את אשרת־השהייה שלו במרוקו. במקביל לפעולתם של שליחי הסוכנות היהודית, המשיך אלכסנדר איסטרמן במאמציו מטעם ״הקונגרס היהודי העולמי״. אך מאחר שאיסטרמן לא הצליח להיפגש עם ראש ממשלת מרוקו, הציע ד״ר גולדמן, כי מזכירו המדיני, ג׳ו גולן, יצטרף לאיסטרמן בקזבלנקה. ג׳ו גולן ורעיתו אסתר, היו באותם הימים במרוקו כאורחי מפלגת ה״איסתקלאל״. על דרכוניהם הישראליים הוטבעו אשרות כניסה מרוקניות מס׳ 3 ו־4. ג׳ו גולן הכיר את מוחמר לגזאוי, מתקופת פעילותו באו״מ למען עצמאותה של מרוקו. גולן נפגש עמו בניו־יורק ובשם ״הקונגרס היהודי העולמי״, הבטיח לו סיוע באו״מ. עתה נפגשו השנים ברבאט והשיחה ביניהם היתה נרגשת וידידותית מאוד. לגזאוי הסביר את מניעיו של הסולטאן וטען כי מחנה ״קדימה״ היווה מעין ״מדינה בתוך מדינה״ ועל כן היה הכרח להורות על סגירתו.

איסטרמן וגולן ניסו לשכנע את לגזאוי, כי יתיר לפחות את עלייתם של היהודים המצטופפים במחנה ״קדימה". מדי ערב נהג גולן לחזור מרבאט לקזבלנקה, כדי לדווח לאיסטרמן ולדובדבני על מהלך השיחות. מתוך ידיעה ודאית שהמרוקנים אינם מבינים יידיש, נהג דובדבני לשוחח בשפה זו, בטלפון, עם שרגאי בפאריס, וזה – לאחר התיעצות עם השגריר צור – נהג להעביר לו הנחיות להמשך המו״מ והציע לו ניסוחים שונים להסכם. בשיחות הטלפון הליליות הללו, משני עברי הים התיכון, שרגאי ודובדבני מעולם לא הזכירו את שמו של לגזאוי, וההתיחסות לראש הש.ב. המרוקני היתה תמיד כאל ״הרשע״. ואמנם, ב־10 ביוני 1956, לאחר שבוע של דיונים קדחתניים, עיבדו לגזאוי וג׳ו גולן, מיסמך שזכה גם לאישורם של השגריר צור וש.ז. שרגאי. מיסמך זה קבע­­

1 – מחנה ״קדימה״ ייסגר כעבור 3 חודשים. עד אז, יפונו ממנו כל היהודים המצוידים בדרכונים חוקיים.

2 – לאחר סגירת המחנה – תותר הגירת יהודים בצורה חוקית ומסודרת ועל פי דרכונים שיונפקו להם על־ידי משרד הפנים המרוקני.

3 – במגמה למנוע סיבוכים עם מדינות ערב, ייעשה הפינוי ממחנה ״קדימה״, באניות ובמטוסים, בשעות הלילה, ולפני התחלת העבודה השיגרתית בנמל ובשדה התעופה של קזבלנקה.

בו בלילה, יצא איסטרמן לפאריס, כדי לדווח לד״ר נחום גולרמן ולשגריר צור, על ההסכם עם לגזאוי. איסטרמן סיפר כי ראש הש.ב. המרוקני לא התכחש להבטחות שניתנו בזמנו לראשי ״הקונגרס היהודי העולמי״ בדבר ״חופש הגירה״ ליהודי מרוקו. אולם שר הפנים המרוקני ולגזאוי מתנגדים להמשך נוכחותם של שליחי הסוכנות היהודית ולא יעניקו עוד היתרי יציאה קולקטיביים, כפי שהיה נהוג בימי השלטון הצרפתי. כל יהודי יהיה חייב מעתה להצטייד בדרכון אישי, אם ברצונו לצאת את גבולות מרוקו. אולם כלל זה לא חל עדיין על יושבי מחנה ״קדימה״. איסטרמן אמר עוד כי הפסקת העלייה וסגירת מחנה ״קדימה״ נדחו אמנם ב־3 חודשים, אך הסכנה להפסקה מוחלטת של העלייה הפכה להיות מוחשית ביותר.

באותם הימים, היו במרוקו כ־60 אלף מועמדים לעלייה. רובם עברו כבר את הבדיקות הרפואיות ומאחר שהאמינו כי עלייתם לישראל קרובה – הם חיסלו את רכושם וחיו מהיד אל הפה. בעקבות דיווחו של איסטרמן, נערכה בשגרירות ישראל בפאריס התיעצות בין השגריר צור לבין יו״ר מחלקת העלייה והקליטה של הסוכנות – ש.ז. שרגאי וגיורא יוספטל. צור סיפר להם כי השפיע על עורך־דין יהודי לצאת לרבאט ולהזהיר את הסולטאן מפגי ההד השלילי שעשויה לעורר הפסקת העלייה היהודית. השגריר פנה גם לאלאן סווארי, השר הצרפתי לעניני מרוקו. זה הודיע כי צרפת מכירה אמנם בעיקרון של חופש תנועה ליהודי מרוקו – אך הוא מטיל ספק ביכולתה של צרפת להשפיע על הסולטאן.

למחרת, ה־11 ביוני, החמירה פרשת העלייה ממרוקו. בניגוד להבטחות שניתנו לאיסטרמן ובניגוד להסכם גולן – לגזאוי, בדבר חיסול מחנה ״קדימה״ תוך 3 חודשים, נקראו שליחי הסוכנות, אריה אברהמי ומנדל וילנר, למשרדי הבולשת המרוקנית ושם הוחתמו על התחייבות לא לעשות במרוקו שום פעולה המכוונת לעודד את הגירת היהודים, או ״כל פעולה אחרת המנוגדת לחוק״. קציני הבולשת אמרו כי איסור זה נכנס לתוקפו בחצות הלילה וכי עד ל־20 ביוני – יש לחסל את מחנה ״קדימה״. כן נאמר לשליחי הסוכנות, כי בדעתה של מרוקו לבטל את כל הדרכונים ותעודות המסע שהוצאו על־ידי הצרפתים, וכל מהגר יהא זקוק לדרכון מרוקני חדש. ההסכם עם לגזאוי, לא עמד, אם כן, במבחן אפילו יום אחד.

על פי בקשתה של ממשלת ישראל, יצא המנהיג היהודי־אמריקני פיליפ קלוצניק לרבאט, וב־15 ביוני הוא נפגש עם ראש הממשלה, סי בקאעי. קלוצניק, חבר הנהלת ״הקונגרס היהודי העולמי״, יצא מן הפגישה עם רושם ברור כי ההבטחות לאיסטרמן וגולן יכובדו, אך בפועל – כל ההגבלות נשארו בתוקפן. גם ממשלת צרפת שיגרה לרבאט שליח מיוחד, לפגישה עם שר החוץ המרוקני, אחמד בלפרייג׳, אך גם הוא נחל אכזבה.

באותם הימים, האווירה בכפרים בדרום, היתה קשה במיוחד. יהודים רבים שחיסלו את עסקיהם, הפכו לנטל על הקהילות היהודיות בערים הגדולות. בלווית זיידה שולמן, נציג ״הקונגרס היהודי העולמי״ בקזבלנקה, יצאו ג׳ו גולן ורעיתו לסיור בכפרי־הדרום ובין היתר ביקרו גם בכפר גולימין. זיידה שולמן, יליד צפת, היה טיפוס יוצא דופן. בראשית שנות ה־20 היגר מארץ ישראל למרוקו, פתח נגרייה בקזבלנקה ובמרוצת השנים הקים שם תעשית רהיטים משגשגת. במשך כל שנות חייו, הוא התמכר לאיסוף תעודות ועדויות על תולדות יהודי מרוקו. חלק ניכר מאוסף זה, מצוי כיום במוזיאון ישראל, בירושלים. באביב 1980 הוא מת על שולחן הניתוחים בפאריס בגיל 94. גולן ושולמן יצאו לכפר גולימין בלווית אנשי מפלגת ה״איסתקלאל״. הרב המקומי, רבי איפרגאן, סיפר לאורחיו על מצב הקהילה, אך בגלל נוכחותם של אנשי מפלגת .השלטון, הוא לא יכול היה לומר כל אשר על לבו. הוא רק אמר, שבחודשים האחרונים נטשו הצעירים את הכפר והותירו מאחוריהם את הזקנים. הוא הראה לאורחיו את בית הכנסת ואת ספרי התורה העתיקים. בפנותו אל אנשי ה״איסתקלאל״, הוא ביקש רשות לקרוא לכבוד אורחיו היהודים תפילה בעברית, וכך, בפנותו לג׳ו גולן ולרעיתו בתואר ״אדוני ואדונתי״, ובניגון חסידי מקומי, הוא סינן בין שיניו את המשפט הבא: ״אנו כאן כעדר צאן בין זאבים…״ שולמן וגולן קלטו יפה את ה״מסר״ והבטיחו לפעול למען יהודי גולימין.

מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב עמ' 101-98

סידוד תפילת החודש ומעמדו בתאפילאלת

עד לפני ההוצאה לאור של סידורי תפילה בדפוס, יש להניח שהמתפללים התפללו מתוך קבצים של כתבי יד שהעתיקו זה מזה. לחזן היה כנראה סידור אישי שלו בכתב יד, והמתפללים שמעו מפיו את התפילה. אם החזן היה תלמיד חכם ואיש זיכרון, היה מתפלל אף בעל פה. דוגמה למסורת זו היא מנהג הקריאה בפרקי אבות שקראו בבית הכנסת בין פסח לעצרת לפני מנחה של שבת, אחד משנה ואחד עבראן. את המשנה קראו מתוך דפוס של ׳פרקי אבות׳ ואת התרגום אמרו בעל פה על פי זיכרון או על ידי לימוד של תשב׳׳ר מפי מלמדיהם.

 בתאפילאלת אין ידוע עד היום על תרגום עברי בכתב יד. כיוצא בזה אף תרגום ספרי איוב, משלי ודניאל שקראו בשבתות קבועות מפסח ועד עצרת, אחד מקרא ואחד עבראן – תרגום העבראן היהודי נשתמר בעל פה.

1. הערת המחבר: כידוע קיימת מסורת בקהילת תימן עד ימינו שמתורגמן עומד ליד הקורא בתורה ומתרגם לאונקלוס. הקורא קורא פסוק בספר תורה, ואחריו המתורגמן קורא את תרגומו באונקלום מתוך חומש. מסופר על איש תימני בשם שלום אהוד(או יאהוד) מגן יבנה שידע את התרגום בעל פה.

והנה יום אחד בבית כנסת בשם ׳שבת אחים׳ בגן יבנה, באחד משלושת הרגלים חיפשו תרגום לקריאה בתורה המופיעה במחזור ללא תרגום צמוד, ושלום אהוד התנדב ותרגם כל פסוק בעל פה.

מסורת זו יכולה ללמדנו גם על נוסח התפילה שאנשים התפללו בעל פה, ולא הכול היו נזקקים לנוסח המאה ה-18. במאה ה-19 כבר נודעו סידורי תפילה בדפוס. הסידור המרכזי והנפוץ ביותר הוא ׳תפילת החודש׳. מהדורה ראשונה של סידור זה יצאה לאור בשנת התקס"א- 1801בליוורנו שבאיטליה, שלוש שנים לפני פטירת החיד״א, ומובאות בו פסיקותיו ׳קשר גודל׳ בענייני הלכה. הסידור משקף את נוסח התפילה של יהודי צפון איטליה, צפון אפריקה ושאר קהילות המזרח. סידור זה נהוג גם אצל יהודי תימן, נוסח שאמי השלם. החל ממחציתה של המאה ה־20  איבד ׳תפילת החודש׳ את ההגמוניה שלו, כשלצדו נדפסים סידורים חדשים נוסח יהודי בבל ובן איש חי. המהדורה האחרונה של הסידור במתכונתו הישנה הודפסה בירושלים בשנת תשל״ה. מהדורות נוספות לסידור זה יצאו בהוצאת סיני, ואחרות בשנים תשס״ד ותשס׳׳ז. בתשע׳׳ג יצאה לאור מהדורה חדשה בשם ׳תפלת החודש השלם׳ על ידי מכון ׳ספורנו׳. במהדורה זו הוחזרו למקומן כל ההשמטות, והכול נעשה כמו סידור תפילת החודש לפי כל המהדורות שיצאו בליוורנו(19 מהדורות ידועות), עם תיקוני מילים ופתיחת ראשי תיבות, כולל הפירוש המפורסם ׳שלמות הלב׳ ו׳עבודה שבלב׳. הסידור מתאפיין בכתב מהודר ובנייר מיוחד בצבע קרם הנוח לעין.

הסידור הנפוץ ביותר בקהילות תאפילאלת הוא ׳תפילת החודש׳, אולם לא אימצו בהן את כל פרטיו ונוסחיו: יש מנהגים שאין נוהגים בתאפילאלת על פיו, כמו סדר תחינות שני וחמישי, ויש מנהגים נוספים שהילכו בעל פה ואינם כתובים בסידור זה, דוגמת הפסוקים הנאמרים לפני ׳הודו׳ בשבת.

סידור נוסף הוא ׳בית עובד׳ לימות החול ו׳בית מנוחה׳ לשבת. באלה התפללו בתאפילאלת בדרך כלל חזנים ותלמידי חכמים.

בימים נוראים ובשלושה רגלים התפללו קהילות תאפילאלת במחזור ׳זכור לאברהם׳ לראש השנה, ׳זכור לאברהם׳ ליום כיפור, ובחגים התפללו ב׳זכור לאברהם׳ לשלושה רגלים.

 גם מחזורים אלה לא חפפו את הנוסח המסורתי הפילאלי. דוגמאות לכך הן הפיוטים לימים נוראים המופיעים לפני ׳נשמת׳ ולפני ׳יוצר׳, שלא נאמרו במקומם אלא לפני התפילה סמוך ל׳ותתפלל חנה׳ או אחרי תפילת החזרה, בגלל המנהג הפילאלי לא לעשות הפסק בפיוטים אחרי ׳ברוך שאמר׳. כך גם לגבי תפילת הגשם שנאמרה לא במקומה במחזור אלא לאחר תפילת מוסף, לפני קדיש תתקבל,

 והחזן אומר נוסח מיוחד לפני מוסף, ובו הזכרת הגשם: ׳קהלא קדישא הדין הוו זהירין לצלאה רב להושיע ומוריד הגשם לברכה׳ (=הקהל הקדוש הזה! הוו זהירים לומר בתפילה ׳רב להושיע ומוריד הגשם לברכה׳). כללו של דבר, סידור ׳תפילת החודש׳ והמחזורים ׳זכור לאברהם׳ אומצו אמנם על ידי קהילות תאפילאלת כמו על ידי שאר קהילות, אבל לא לכל נוסחם ופרטיהם, ואפשר שטשטשו את הנוסח הפילאלי בתפילה שהילך דורות.

מקומה של האישה הפילאלית באירועי הקהילה

האישה הפילאלית מעורבת יותר באירועי הקהילה הקשורים במעגל האדם והמשפחה ופחות באלה הקשורים במעגל השנה, בגלל מקומה הנפקד בבית הכנסת. האישה מעורבת כמעט בכל התחנות במעגל החיים המתוארות בכרך א של קהילות תאפילאלת – מעגל האדם: כל הווי החתונה הוא נשי, וכל מסלול הכלולות נע סביב הכלה ושושבינותיה, החל מהאירוסין דרך ארבע השבתות המרכזיות, אירועי החינה והסלכ׳ה, התהלוכות החגיגיות של הובלת הנדוניה, ההליכה למרחץ ועוד. רוב השירים המושרים לכבוד החתן והכלה בכל מסלול הכלולות הם שירי נשים, על שלל דימוייהם וניביהם. גם ההוויי של ההיריון והלידה הוא נשי: הנשים הן המארגנות את חגיגות ההודיה על בשורת הלידה, התהלוכות, ההכנות ללידה והוויי הלידה. מעורבות הנשים ניכרת היטב גם באירועי חופת הנעורים: ההווי, התהלוכות, התלבושות, המאכלים – הכול נעשה על ידי נשים. אירועי בר מצווה אמנם מתמקדים סביב הילד או הנער ודרשותיהם, אך גם בהם הנשים תורמות בהכנות החגיגיות והסעודות לאירועים. כך גם באירועים להכנסת ספר תורה והזוהר לבית הכנסת. בפרק השמיני הדן בהפסקה השבועית רוב המשתתפים בצומות הם נשים, ושמותיהן מפורטים בפרק. גם בהוויי של הפטירה הנשים תופסות מקום מרכזי: הן הבוכיות, הן המקוננות בלשונן ובתנועותיהן והן המבטאות את שנת האבל בבגדיהן הלבנים.

בכרך הנוכחי המוקדש למעגל השנה הנשים מעורבות פחות משום שרוב הכרך מתמקד בקטעים הליטורגיים המכוונים לגברים: תפילות, פרשה והפטרה, פיוטים, קינות, קריאות עונתיות כמו הטהיר של פסח ופרקי אבות. האישה הפילאלית מקומה לא יכירנה בבית הכנסת לא בשבת ולא בחג, חוץ מנשים זקנות אחדות שפוקדות את בית הכנסת. אף על פי כן ישנם אירועים שהנשים משתתפות בהם גם בבית הכנסת: בערב הכפרות שבו הנשים ממלאות את עזרת בית הכנסת, בליל שמחת תורה ובתפילת הנעילה. בשאר החגים והמועדים תרומתן של הנשים היא בהכנות לימים אלה: בהכנות של סעודות השבת, סעודות ראש השנה, בהוויי הכפרות החל מהובלת התרנגולים לשחיטה ועד לבישול העופות לסעודה המפסקת, הכנת הסעודות של חג הסוכות, השתתפותן כאמור בליל שמחת תורה, הכנת הסעודות לפורים בצאת התענית ובסעודת פורים המרכזית, ההכנות של פסח לכל שלביהן: בדיקת החיטה סמוך לשבת שירה, אפיית המצות הנמשכת שלושה שבועות בין פורים לפסח, הכנת התבלינים, הוצאת הכלים, שטיפתם והכנתם, וכל ההכנות לסעודות חג הפסח וכן חג השבועות.

קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי עמ' 29-26

תמורות תרבותיות העלאת גיל הנישואין

גיל הנישאים בתקופת הדורות הקודמים היה קטן מאוד. החתן היה בגיל 14-12 והכלה בגיל 11-10. בני הזוג לא הגיעו עדיין לכלל בחירה נכונה, וההחלטה הייתה אפוא בידי ההורים בלבד, והבת ידעה על גורלה רק למפרע. ואולם לא תמיד עמדו נישואי בוסר אלה במבחן הנישואין, ויש שסכסוכים פרצו בין שני בני הזוג, שהובלו לחופה בילדותם ונתפקחו בבגרותם ומאסו זה בזה מחמת אי התאמה וחיבה ביניהם ולבסוף נפרדו בקטטה ובגירושין. גורמים אלה ואחרים: הצטרפות הבנות לספסל הלימודים בבית הספר הממשלתי, שינוי הדעות בהשפעת הסביבה והתרבות והתחשבות ברצונות הנישאים, שידעו לתת ביטוי לבחירתם האישית רק בגיל הולם, חברו יחדיו וחוללו מפנה בגיל הנישואין בדור השלישי. גם חוקי השלטונות הצרפתיים, שנתקבלו גם על ידי ממשיכיהם הגבילו את הנישואין רק לגיל הבגרות והשפיעו גם על דעות המשפחות לדחות את מועד נישואיהן.

הצורך באישור רשמי לקיום הנישואין

כבר מ־1955 לפחות היה צורך בהתייצבות שני בני הזוג בפני השלטונות המקומיים בארפוד לשם עמידה במבחן הגיל וקבלת אישור לנישואין. בת, שלא הגיעה לגיל 18, לא יכלה להינשא. אף על פי כן נמצאו משפחות, שהערימו והצהירו על גיל מתקדם יותר של הבת. הם הלבישוה בבגדים רחבים ובמנעלים גבוהים להגביה. קומתה ולהעלות את הגיל, או העבירו שלמונים לרופא, וכך קיבלו את האישור הנדרש וחיתנו את הבת בגיל 17-16. עד לשנים המאוחרות: 1957-1955, נישאו בנות בגיל 15. אפילו בשנת 1963 נישאו בנות בגיל 15-14 והבנים בגיל 17 וזאת סמוך לעלייתם ארצה.

הקדמת הנישואין בתקופת העלייה לישראל נעוצה הייתה ברצון ההורים להביא את בניהם נשואים לארץ כדי לזכות בהנחות ברכישות מוצרים ובסל קליטה מטעם הסוכנות היהודית לזוג הצעיר המגיע לארץ במעמד של משפחת עולים. יש שאחד מבני הזוג שמח על ההחלטה לנישואין המוקדמים וזאת ממניעים ציוניים כדי לזכות לעלייה לישראל, בעת שהוריו בוששו לעלות.

להלן מכתב, שנשלח על ידי ר׳ מאיר אביחצירא מארפוד אל ר׳ מכלוף לעסרי, שמילא תפקיד של רב היישוב ריש, המתבקש להעביר את תוכנו גם לאחיו ר׳ אברהם הממלא תפקיד דומה בקצר א־סוק, ובו הוראות מטעם הממשלה על התייצבות שני בני הזוג חודש לפני הנישואין אצל הרופא לבדיקה רדיוסקופית, ולידו תצלום בצרפתית של טופס הבקשה אצל הרופא ומקום להדבקת התמונה ומילוי פרטי הנבדק: שם ושם משפחה, מקום ותאריך לידה, מקצוע, הצהרה לבדיקה, חתימה וחותמת והערה למטה על קיומם של שני סוגי טפסים: לבנים — לפרסיים, וירוקים — לממשלתיים.

תעתיק המכתב (בתוספת פיסוק ופענוח ראשי תבות):

ב״ה ארפוד יע״א י״א תמוז יה״ל

ידיד הנלבב זר זהב מזר״ק (־מזרע קודש) טהור החהש״ו (־החכם השלם והכשר) משופרי שופרי הר״ר (=הרב רבי) מכלוף אלעסרי, יעמד חי ושלם ברוב עוז ושלם וכל טוב הוא ובניו הנעי׳[מים] וכל אשר בצלו י״צ (= ישמרנו צורו) דב״ש (־דברי שלום) בפיהם.

מאחר עלות גדול הש׳ וה׳ (־השלום והברכה). מדי דברי עמו ישר המכתב לו נתנני.

הנה כבר שוחחתי עמך הידיד אוד׳[ות] על מה שנצטוינו מהממשלה יר״ה (־ירום הודה) זה למעלה משנה… ומסרו בידינו פתקאות (־טפסים), שכל בחור ובתולה העומדים בפרק נישואין צריכין למסור בידם פתקא אחת ביד הבעל ואחת ביד האשה ליבדק אצל הרופא, ותמסרו אתם להם קודם הנישואין חדש ימים. ודב״ז (־ודבר זה) לא הייתי נוהג רק… ארפוד יע״א, ובאלה הימים נתעוררתי להנהיג עתה זו פה ארפוד ותאפילאלת וגם בריס וקצר שוק. ובכן יגיעו לידך בעה״ו (־בעזרת השם וישועתו), ומחצה תשלח אותם ליד אחיך ידי״ן (־ידיד נפש) אברהם לקצר אשוק, ותפרש לו כדברים האלה: וצריכים האיש והאשה

— להיות התמונות שלהם דבקים בפתקאות, ואחר שיבדקו יחזירום לידכם, וזה נחוץ מאד מאד, ולך ידיד, החיים והש׳[לום] ע״ה (=עבד ה׳) מאיר אביחצירא.

והפתקאות הם ט״ז (=16): עשרה לבנים וששה ירוקים, דהי׳[נו] העשירים תמסור בידם הלבנים, שישלמו לרופא שכרו, ואם יהיו עניים האיש והאשה או אחד, תמסור בידם הירוקים, ולא ישלמו. וצ״ל (־וצריך להיות) דווקא העני מרוד ולא יהיה אחד מהם עני והאחר בין הבעל בין האשה ביד העשיר הלבנה וישלם וביד העני הירוקה ולא ישלם, ותפרש הכל לידי אחיך ושלם.

אכן, הוראה זו בוצעה הלכה למעשה, דוגמת שטר הכתובה של ר׳ בנימין בן ר׳ אברהם לעסרי מקצר א־סוק המופיע בהמשך עם תמונות החתן והכלה וחותמת וחתימה של ר׳ מאיר אביחצירא. מן המכתב הזה אנו למדים גם על סדרי הנישואין בריש וקצר א־סוק המתקרבים והולכים לאלה של קהילות הדרום: ארפוד ותאפילאלת/ ריסאני.

שיתוף הבת בהחלטה על הנישואין

בדורות קודמים לא שאלו את פי הנערה ביום שידובר בה. לא יופייה של הבת או ממונה היוו סיבה לקשר החיתונין, אלא טיב המשפחה וההורים. גם בדור השני והשלישי — ההחלטה לנישואי הבת הייתה בידי ההורים. רק במקרים מועטים נמצאו הורים, שלא נתנו תשובה מיידית לפנייה אליהם בבקשת יד לבתם וביקשו פסק זמן להתייעצות ולהסכמה של הבת בבחינת ׳נקרא לנערה ונשאלה את פיה׳. לפעמים, היה צורך בפנייה נוספת של הורי הבן או אף במשלחת קטנה כדי לוודא את הסכמת הורי הכלה או להשפיע על החלטתם, ורק לאחר קבלת תשובה חיובית סופית גם מצד הבת על ההסכמה לנישואין נקבע מועד לאירוסין.

ביטול טקס ׳טרוח אזרע׳(הנחת זרעי חיטה)

טקס ענידת תכשיט הנחש נעלם בדור החדש וטקס ׳טרוח אזרע׳ (=הנחת החיטה), שהיה מלווה גם הוא באירוע של כיבוד והמשיך להתקיים עד 1955 — גם הוא נעלם בהדרגה, והנישאים בתחילת שנות השבעים לא ידעו כולם על ׳נחש ביעקב׳ ולא על מנהג הזרעונים.

עריכת החופה בבית הכנסת בבצאר

בעידן החדש בבצאר הועתק טקס החופה לבית הכנסת, ור׳ שלום אביחצירא, מרא דאתרא, מסביר את התופעה בעובדה, שהסעודה בתקופה זו נערכת בבית הורי החתן, ויש צורך בארגון המקום ועריכת השולחנות והכסאות. כך אין מקום פנוי להמון העם הבאים לשמוע את שבע הברכות ועומדים במשך כל טקס החופה. לפיכך הועתק מקום החופה מן הבית לבית הכנסת. ייתכן, שפעל כאן גם גורם נוסף פרי של השפעה צרפתית, שאנו עדים לה בימינו גם במרוקו, הוא הנוהג לערוך את טקס החופה בבית הכנסת ולשוות לו מעמד דתי, שאחריו בא ערב הסעודה החגיגי ה׳אזרחי׳.

גילוי פני הכלה וכיסויין בהינומה

עוד שינוי ברוח התקופה הוא הנוהג לכסות ראש הכלה ופניה (במקום הצעיף העבה המסורתי) בצעיף דק ושקוף או בלשון רש״א ׳צעיף דק מאד ומנוקב הרבה נקבים חלולים הקרוי בווא״לVOILE  עד שכל פניה נראים גלויים׳ והוא ההינומא בעברית. גם נוהג חדש זה זוכה לאסמכתא על ידי רש״א ונסמך על מנהג טוליטולה ואחרים הנוהגים לגלות פני הכלה קודם הקידושין, כדי שתראה ותדע במה מקדשה, ושהיא פלונית המתקדשת:

״א״כ (=אם כן) לענין נדו״ד (נדון דנן = מנהג שלנו), שחזרו לגלות פני הכלה בשעת נישואין אמרינן יישר כוחם וסמוכים הם לעד״.

המפגש של החתן והכלה בשלבים מוקדמים

בדורות הראשונים, כאמור, החתן והכלה לא היו מתראים אלא סמוך לחופה בכמה ימים, גם אם כבר התארסו חודשים או שנים לפני כן. בעידן החדש, שבו כל בני הנוער, בנים ובנות, לומדים בבית הספר ובתלמוד תורה גם אם במבנים נפרדים, נוצרות הזדמנויות לפגישות כלשהן בין בני המינים ולהכרות אקראית. באירוע האירוסין יש והחתן היה מופיע ופוגש את ארוסתו גם אם לטווח ראייה בלבד בלי להחליף מילים. בבצאר המצב כבר הוחרף או ׳התקדם׳ אליבא דאחרים, ויש ושני בני הזוג טיילו ברחובות

קריה או בגנים ובפרדסים למורת רוחם של המוכיחים.

הווי השמחה ב׳חינה׳

גם בסגנון השמחה חלו תמורות. לפנים לא נהגו לשלב כלי זמר, ובוודאי, לא נגנים, שאינם בני ברית. שירת הנשים המשוררות מילאה את חלל הבית ואת הלבבות. רוב השירים היו מאולתרים והותאמו לחתן ולכלה שבכל חופה. ואולם בדור החדש שולבו בחגיגות ה׳חינה׳ נגנים רובם ערביים בהרכב של להקות קטנות. הנגנים שרו שירים ערביים מוגרביים או אף מצריים. ככה החליפו הנגנים את הנשים המשוררות, והשירה המוגרבית החדשה והתקליטים באו במקום הזמרה העממית שבעל פה.

קהילת תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל האדם-מאיר נזרי-תשע"ג-2013-תמורות באירועי הכלולות הקדומים בתאפילאלת עמ' 93-88

במוקד התיקון בליל שבועות של רבי שלמה אלקבץ ושל רבי יוסף קארו עומדת ארץ ישראל, והשכינה משביעה את בני החבורה לעלות אליה לאלתר: "ועלו לארץ ישראל ועיניכם אל תחוס כל כליכם כי טוב הארץ העליונה תאכלו ואם תאבו ושמעתם טוב הארץ ההיא תאכלו לכן מהרו ועלו כי אני המפרנסת לכם ואני אפרנסכם ואתם שלום וביתכם שלום וכל אשר לכם שלום".  הכינוי "ארץ ישראל העליונה" מופיע בספר הבהיר כמימוש אידיאלי של ארץ ישראל.

החבורה של קארו ואלקבץ היא חבורת המקובלים הראשונה בעת החדשה שיזמה תוכנית לעלות לארץ ישראל. תוכנית הפעולה נמסרה לחבורה משמיים, והיא קיבלה תוקף בשבועה בפעם השלישית בלילה השני של תיקון ליל שבועות: "ועלו לארץ ישראל כי יש לאל ידיכם". אלקבץ תרגם את תביעתה של השכינה מבני החבורה לעלות לארץ ישראל לעמדה עקרונית שלפיה תיקון העולמות אינו תלוי בחסדי שמיים אלא במעשי היחיד, החברה והאומה.

זהו הציטוט המיוחס למרן קארו על התלאות ועל ייסורי הגלות שחוו עד בואם אל הגאולה הממשית כאשר קיבצם בארץ הצבי: "כרם היה לידיד בקרן בן שמן, כי כאשר ראה בעוני עמו ישראל, אשר היה זה קרוב לאלף וחמש מאות שנה נדחו מעל אדמתם מגוי אל גוי וממלכה אל עם אחר בכמה גירושין וכמה שמדות זכר להם ברית אבותם ושב את שבותם וקבצם מאפסי ארץ אחד מעיר ושניים ממשפחה אל ארץ הצבי ונתיישבו בעיר צפת תוב"ב".

לסיכום תפיסת רבי משה קורדוברו בעניין גלות, גאולה וארץ ישראל: לגלות, על פי תפיסתו, יש תכלית חיובית לעם ישראל. היא אומנם עונש אבל גם חסד של האל, ומטרתה להביא לזיכוך העם ולתיקונו כדי שיוכל להיגאל. כאשר השכינה בגלות יש פירוד ואין ייחוד בין הספירות תפארת ומלכות, שהן אלוהים והשכינה, ועל האדם מוטלת עבודת הייחוד עם השכינה כדי לתקנה באמצעות תפילה, לימוד תורה וקיום מצוות. מטרת העבודה של האדם היא איסוף הניצוצות שנפלו בין הקליפות, וכך האדם בעבודת הייחוד מסייע לשכינה ומביא לתיקונה. השכינה גם כשהיא בגלות עיקרה נשאר בארץ ישראל, ורק ניצוצותיה של השכינה מפוזרים בארצות הגויים עם ישראל כדי לשמור עליו, כי השכינה אינה יוצאת מהארץ.

בתהליך הגאולה תפקידו של המשיח להושיע את ישראל: הוא מושך אליו את כל הייסורים הבאים על ישראל, ואז ישראל מתכפרין וראויין להיגאל. הגאולה הלאומית של עם ישראל תבוא עם התיקון בעולמות העליונים והכנעת כוחות הרע והטומאה, ואז יגיע גם התיקון המלא של עם ישראל. לסיכום, בתפיסתו של קורדוברו יש שילוב ותלות בין הגאולה הממשית, הפיזית, לגאולה הלאומית ולגאולה הקוסמית, המתרחשת בעולמות העליונים.

מעמדה של ארץ ישראל הממשית מרכזי בהגותו של רבי משה קורדוברו, ונוספת עליו הדגשה של הסממנים המיסטיים והרוחניים של ארץ ישראל. ארץ ישראל מבטאת מהות מיוחדת במינה שהופכת אותה לבעלת תכונות על-ארציות. קדושת ארץ ישראל טבועה במהותה והוכנה לעבודת הקודש של עם ישראל בלבד; ארץ ישראל היא הנקודה הראשונה בבריאה; עפרה ואווירה של ארץ ישראל טהורים; בארץ ישראל יש מערכות של קדושה והיא נשלטת בידי הקב"ה בלבד.

תורת הקבלה של האר"י

האר"י, רבי יצחק אשכנזי, נולד בירושלים בשנת רצ"ד  (1533)  ונפטר בצפת במגפה בשנת של"ב  (1572)  בהיותו כבן שלושים ושמונה. הוא נקבר בצפת ליד מורו ורבו, רבי משה קורדוברו. אביו של האר"י נפטר בהיותו ילד קטן, ולאחר מות אביו עברה אימו להתגורר במצרים, בבית אחיה מרדכי פרנסיס. כשהיה האר"י בן חמש עשרה התחתן עם בת דודו, בתו של מרדכי פרנסיס. המורים שלו במצרים היו רבי דוד בן זמרא, שהיה רב הקהילה במצרים ומורהו של האר"י בקבלה, ולימים עלה להתגורר בצפת. מורהו בהלכה היה רבי בצלאל אשכנזי, בעל "השיטה המקובצת". על פי סיפורים שנפוצו, בשנים ששהה האר"י במצרים היה נוהג להתבודד על הנילוס וללמוד קבלה, אולם הידיעות הכתובות שבידינו על שנות שבתו שם מועטות. בשנת ש"ל(1570)עלה האר"י ממצרים לצפת, למד תקופה קצרה קבלה אצל רבי משה קורדוברו ונפטר כשנתיים לאחר בואו לעיר.

האר"י מיעט מאוד לכתוב, וכתב כמה פירושים על הזוהר ואת הספר "ספרא דצניעותא". את דבריו העלו על הכתב תלמידיו הקרובים, ובעיקר רבי חיים ויטאל. תלמידו רבי ישראל סרוג היה הראשון שכתב והפיץ את תורתו באיטליה. סביב האר"י התרכזו כמה חבורות ללימוד קבלה. בחבורה המובחרת היו רבי חיים ויטאל, רבי יוסף אבן טבול, רבי ישראל סרוג, רבי שמואל אוזידא, רבי יונתן סאגיס, רבי יהודה משען, רבי משה יונה ועוד, אך רבי חיים ויטאל נחשב לבכיר תלמידיו.

רבי יוסף אבן טבול נולד במרוקו. שנת לידתו אינה ידועה, והוא נפטר בתוניס ב- 1616 . אבן טבול הגיע לישראל מעמק דרעה שבדרום מרוקו ונמנה עם חברי הקבוצה שהייתה מקורבת לאר"י, אך הורחק ממנה על ידי רבי חיים ויטאל. גם רבי יוסף אבן טבול כתב את דברי האר"י כפי שהבין אותם בספר "דרושי חפצי בה".

רבי חיים ויטאל, שמוצא משפחתו מקלבריה שבדרום איטליה, נולד בארץ ישראל בשנת ש"ג  (1542)  ונפטר בדמשק בשנת שפ"א  (1620)  המורה הראשון שלו בקבלה היה רבי משה קורדוברו, אך הוא עזב אותו ובחר ללמוד אצל האר"י כשזה הגיע לצפת, וכך הפך לתלמידו הבכיר. לאחר מותו של האר"י עסק רבי חיים ויטאל כעשרים שנה בסיכום תורתו וכתב כמה גרסאות לדברי האר"י: מהדורה תניינא, מהדורה בתרא וכתיבה שלישית.

בשנת של"א התחיל רבי חיים ויטאל ללמוד אצל האר"י וכתב בראשי פרקים את מה ששמע. כתבים אלו נקראו קונטרס הקיצור, ועל סמך הקונטרס כתב רבי חיים ויטאל דרושים וביאורים של תורת רבו. זוהי מהדורה תניינא. אחרי שסיים לכתוב את תורת האר"י בפעם הראשונה חזר וכתב שתי מהדורות, אבל שינה מהדברים שכתב. כתבים אלו נקראים מהדורה בתרא, והם כוללים את "קונטרס אדם קדמון", "מבוא שערים", "אוצרות חיים", "קהילת יעקב", "אדם ישר" ו"עולת תמיד". מבנה הכתיבה השלישית דומה למבנהו של הספר "עץ חיים", והיא נמצאה על ידי רא"א עוד בחייו של רבי חיים ויטאל, כנראה בבית החולים בצפת או בירושלים.

חלק מהכתבים הופצו בהמשך ללא ידיעת רבי חיים ויטאל, וחלק מהכתבים הוצאו מהגניזה והגיעו לידי רא"א ורבי יעקב צמח. עד למותו של רבי חיים ויטאל לא הועתק ולא הופץ בהסכמתו אפילו ספר אחד מספריו, אבל רבים מכתביו הועתקו בסתר בצפת בידי רבי יהושע בן נון, ששילם כמה זהובים לנכדו של רבי חיים ויטאל כדי שיאפשר לו להעתיק חלק מכתביו. בגניזה של כתבי רבי חיים ויטאל נמצאו כמה מהדורות ומעתיקים רבים הפיצו אותן, ובגלל ההעתקה נפלו הרבה סילופים בכתבי היד והופצו הרבה קונטרסים לא מדויקים של כתביו.

בעל ההקדמה לספר "טוב הארץ" של רבי נתן שפירא כותב בעניין הכתבים הגנוזים שנמסרו לרבי יעקב צמח: ר' נתן שפירא זכה בהיותו בירושלים בבית מדרשו של ר' יעקב צמח לראות מקורות מכתבי האר"י ז"ל שהיו גנוזים וקבורים מתחת לאדמה, מקורות אלה מופיעים בכל ספרי הרנ"ש כולל בספר "טוב הארץ" והם נקראים "מהדורה בתרא" או הכתיבה השנייה והשלישית של מהר' חיים ויטאל.

על פי שפירא, הסיבה לגניזה שגנז רבי חיים ויטאל היא שהכתבים שכתב ויטאל בהשפעת רבי משה קורדוברו נעשו לא רלוונטיים כשהתרחק ממנו והתקרב לאר"י. עוד נימוק לגניזה הוא שבמהדורה המוקדמת נתן רבי חיים ויטאל לכתבי האר"י פירושים משלו: "והנה כיוון שחשש מהר' חיים ויטאל ז"ל שבכתבי המהדורה בתרא שלו עבר על צוואת רבו ז"ל ושינה את ייעודו והיה כנראה ליבו נוקפו בדבר עד שמרוב היראת שמיים שבו החליט לגנוז כתבים אלו בגניזה".

הרב פאפוריש כותב כי הסיבה לגניזה היא שרבי חיים ויטאל גילה בהם יותר מדי, ולכן גנז אותם, ואביבי כותב כי רבי חיים ויטאל הצטער על הניסוח שבו כתב את דברי האר"י, ולכן גנז את הכתבים בשתי גניזות שונות. הוא הסתיר את כל כתביו ולא רצה להראותם לאיש, וגם ציוה את בנו, רבי שמואל ויטאל, שלא יעתיקו ולא ידפיסו את הספר "עץ חיים", וכל מי שירצה לעיין בהם יבוא לביתו.

באמצע המאה השש עשרה נעשתה צפת למרכז קבלי חשוב. סיבות כלכליות כמו פיתוח תעשיית המשי ומדיניותו הקשה של הפחה הטורקי בירושלים כלפי היהודים שגרו בה גרמו לעזיבת חלק מהיהודים לצפת, וכך שגשגה העיר צפת. גם מקומה הגאוגרפי, בהיותה קרובה לקבר רשב"י, מחבר ספר הזוהר על פי התפיסה המסורתית, הביא לפריחתה.

בזמן עלייתו של האר"י לצפת בשנת 1570 חיו בה מקובלי התקופה ואנשי הלכה: "בצפת של המאה השש עשרה התרחבה והתפשטה השפעתה של הקבלה וכך מוצאים אנו דמויות כמו ר' משה קורדוברו והאר"י, שעיקר עיסוקן הוא בלימוד הקבלה, אך גם אנשי הלכה מובהקים כמו ר' יוסף קארו, שהיה גם הוא מקובל בעצמו".

עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"

היא כבר ראתה שהחזה שלי והחולצה שחורים מהפחמים, ומיד ידעה במה מדובר. איך? שהרי כל הילדים עשו את אותו הדבר. והיא, היא ידעה בדיוק מה הלך. רק ראתה אותי ופתחה בצעקות ״ווילי, ווילי!!״ התחילה בצעקות וגמרה במכות ובקללות. ״עוד פעם הלכת לגנוב פחמים! למקללפא לכחלא עלא ראסק״(מגפה שחורה על ראשך), והוסיפה בכעס: ״ככה?! אחרי שרחצתי אותך לכבוד שבת, אתה הולך ומתלכלך בגלל חתיכת זאבאן? אני אראה לך מה זה זאבאן!״ אוי ואבוי! בזמן שרחצה אותי והחליפה לי את החולצה חטפתי מכות ודחיפות בצלעות עד שהתחרטתי על כל המעשה. היא צודקת, מה אגיד לכם! אני עוד בוכה והיא מאיצה בי למהר כי עוד מעט נכנסת השבת ואני צריך למהר לבית הכנסת. ומה עלה בגורלו של מימון – אתם ודאי תוהים, ובכן, למזלו אמו רבקה הייתה טובה ונוחה ולא מרביצה. הוא הצליח לחמוק ממנה רק בצעקות ובהטפת מוסר. ״ימות מולאה דאק זאבאן (שימות בעל הזאבאן), צעקתי. לא כדאי. ״פדיחא כבירא״(מהומה גדולה).

בהיותנו בני שש – שבע היינו עוברים ל״אם־הבנים״ – בית ספר עברי שבו למדנו ללא תשלום. הבניין היה יפה והכיל כיתות מרווחות, כמו גם חצר גדולה למשחקים. כל הבניין היה מוקף חומה ובין החומה והקיר של גב הכיתות הייתה גינה מלאה עצי זית ועצי דובדבנים. אסור היה לנו להיכנס לגינה ולקטוף את פירותיה, אבל מי יכול היה להתאפק? הדובדבנים היו פיתוי גדול ובגללם חטפנו לא פעם מכות מהרבי. הדובדבנים היו משאירים צבע בידינו שהסגיר אותנו, וכך נתפסנו, עד שלמדנו לא לתפוס אותם בידיים אלא ישר מהעץ לפה וגם בלי ללכלך את השפתיים. כך יצאנו נקיים. אהבנו את ״אם־הבנים״, כי קיבלנו שם ארוחה חמה בצהריים. הצרה הייתה ש״אם־הבנים״ היה מחוץ למללאח וכדי להגיע לשם היינו צריכים לעבור ברובע ערבי, מה שהיה פעמים רבות כרוך בקטטות עם ילדי הערבים שהתאנו לנו בדרך והתגרו בנו. לכן, הלכנו תמיד בקבוצות ודאגנו להגן על עצמנו ולהשיב מלחמה שערה.

ב״אם־הבנים״ למדנו תורה ונביאים והגענו עד למשנה ולתלמוד. הבנו את כל מה שקראנו ואהבנו את זה. תהלים היינו לומדים בעל פה. כל יום מזמור שונה. אם לא ידעת, חטפת מכות! ולא סתם מכות בידיים, אלא ״תחמילא״. מה זה ״תחמילא״? אולי מוטב שלא תדעו. ובכן, אתה נשכב על הרצפה כשפניך כלפי התקרה, ושני ״עמלקים״ שקראנו להם ״משלחת מלאכים רעים״ – הילדים הגדולים שבכיתה ובעלי השרירים – היו מלפפים את הרגליים שלנו בידיהם לאחר שהורידו לנו אחר כבוד את הנעליים ואת הגרביים. או אז הרבי היה נותן עם המקל ״והוא רחום״. כל מילה – מכה, עד סוף הפסוק. ״והוא״ – טראח! – ״רחום״ – טראח! – ״יכפר״ – טראח! – ״עוון״ – טראח! ״ולא, ישחית, והרבה, להשיב, אפו, ולא, יעיר, כל, חמתו״. הילדים חזרו בהנאה על כל מילה במקהלה, בהתלהבות ובצחוק פרוע. הרבי היה מכה ועד שהגיע ל״חמתו״ פרחה נשמתנו מכאבים. ככה הרבי היה מכלה בנו את חרון אפו, עברה וזעם וצרה. יודעים אתם מהיכן היה לו, לרבי, המקל? לאחר חג הסוכות היינו מחויבים להביא את המקלות מהענפים שכיסו את הסוכה והתקיים בנו הפתגם ״די זאב סי עסא יאכל ביהא״(מי שהביא מקל יוכה בו). לפעמים גנבנו לרבי את המקל ונהנינו מתחבולותינו. הרבי בלי מקל משול היה לחייל בלי רובה. כולו כועס וזועף כי לא יוכל להענישנו. אז מה היה עושה? גרוע יותר. היה תופס את האוזן שלנו בחוזקה ומסובב אותה עד אשר חשבת שהאוזן נעקרת ממקומה. האמינו לי, אחרי טיפול כזה נשאר פצע עם דם בקו החיבור של האוזן לצוואר. אינני יודע למה אהבו להתעלל באוזן. הרבי היה תופס את האוזן בין האגודל לאצבע והיה הולך ומועך, הולך ולוחץ ומרים את כל הגוף מהאוזן עד שהאוזן חשבה להיעקר ממקום חיבורה. הייתי מתרומם על הבהונות כדי להקל על האוזן.

מזל שהייתי רזה, אחרת הייתי נשאר בלי אוזן. הייתי צורח מכאב והרבי לא מפסיק, ובאותו הזמן גם מטיף מוסר. האמינו לי, אם אומר לכם שעד היום האוזן שלי רגישה במקום חיבורה לצוואר. ייאמר לזכותי שהייתי תלמיד טוב, ובכל זאת התנסיתי בעונשים כאלה, לא בגלל הלימודים – אלא מפאת תלונותיה של אמי. זו הייתה דרכה לאיים עלינו באמצעות הרבי, ואז חטפת או ״תחמילא״ או את האוזן המסכנה. אני הייתי הולך, בוכה ומתלונן לסבתי לאחר מעשה, כי הרגשתי שהעונש לא היה מגיע לי. ומדוע לא לאמא? מאחר שבגלל התלונות שלה חטפתי את העונש, לא מפני שלא למדתי טוב. אף פעם לא הבנתי איך אנשים יראי שמים, כמו המורים שלנו, יכולים להיות כל כך רעים ואכזריים כלפי ילדים קטנים. הלוא נאמר: ישראל רחמנים בני רחמנים! בקרב הרבי שלנו לא הייתה שום רחמנות. הוא היה מכה בכל הכוח. זו הייתה סיבה נוספת בעטיה חיכו הילדים בקוצר רוח לעזוב את ״אם־הבנים״ וללכת ל״אליאנס״ – שם, כך שמענו, אין בכלל עונשים כאלה. לפעמים נענשנו מפני שהיינו שובבים. ובכן, הראיתם ילדים שאינם שובבים ? ילד שאינו שובב – חסר לו משהו, והיינו קוראים לו ״בטטה!״, כלומר חתיכת כלי אין חפץ בו. האמת היא, שרובנו היינו תלמידים טובים וחרוצים ואך לעתים רחוקות חטפנו ״תחמילא״ או טיפול כזה באוזן. אבל אפילו אם נענשת פעם אחת בכל השנה, זה היה יותר מדי. בעיקר משום שהרגשנו שגאוותנו וכבודנו נפגעו קשות בעטייה של חרפה כזאת, שלא במהרה תישכח והגיעה כדי ביזיון וקצף.

  הלימוד בעל פה פיתח לנו זיכרון נפלא שישמש אותנו בעתיד. עד היום אני זוכר את כל מה שלמדתי אז וגם את כל פרטי החיים שלנו שם. לא פעם אמא התפלאה איך אני זוכר פרטים מחיינו שאפילו היא כבר שכחה. ובכן, היא לא למדה בעל פה כמונו במשך שנים. ״והוא רחום״ מזכיר לי איך ספרנו את הנוכחים בבית הכנסת לפני התפילה כדי לראות אם יש מניין. סתם סופרים ראשים ? לא ולא! שהרי אסור לספור את בני ישראל. יעיד על כך הדבר שהרג אלפים מבני ישראל בגלל המפקד, שערך המלך דוד בעם. למדנו את זה ב ׳שמואל ב׳. אז איך בכל זאת סופרים ״מניין״ ? ובכן, בעזרת הפסוק מתהלים כ״ח, ט׳ – ״הושיעה את עמך וברך את נחלתך ורעם ונשאם עד העולם״, המונה בדיוק עשר מילים.

בני שבע-שמונה, כבר היינו לומדים ״חוק לישראל״ – ספר מופלא שמאז לא בא לידי. יש בו הכל. פרשת השבוע עם משנה, תלמוד, מפרשים ועוד. ככה למדנו את כל החומש, לימוד זה העניק לנו חשיבות בעיני עצמנו ובעיני אחרים.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-2012 עמ' 27-24

הסיפור והדמות בקצידה

הסיפור בקצידה בנוי על שלד הסיפור המקראי. המספר חוזר על מהלכי העלילה העיקריים על פי סדרם המקורי במקרא ובאותם שלבים. הוא פותח את סיפורו בסיפור ילדותו המיוחדת של הגיבור, ניתוקו מסביבתו, מכירתו וגלותו מן הבית אל מקום רחוק ועל המכשולים שניצבו בדרכו ומסיים במפגשו המרגש של יוסף עם אביו במצרים. העלילה בקצידה מתפתחת על פי אותם מהלכים, היא בנויה משני חלקים: חלק הראשון (חטיבות א׳-יא) הוא החלק הביוגראפי־האישי, שבו הוא מספר על קורות יוסף מתחילתם ועד עלייתו לגדולה והתמנותו למושל מצרים. חלק זה מקביל לסיפור המקראי, מבראשית לז ועד בראשית מא. החלק השני של הקצידה (חטיבות יב-יט), המקביל לבראשית מב-מו, מספר את הסיפור המשפחתי והלאומי. הוא פותח בשיר הלל ליוסף, מושל מצרים, מספר על המפגשים של יוסף עם אחיו ועל התוודעותו אליהם, ומסיים חלק זה בירידת המשפחה למצרים ובאיחודה מחדש. את היצירה חותם המספר בתפילה לאל לגאולת עם ישראל ולהשבתו לארצו.

החלק הראשון של הקצידה בנוי משלוש יחידות תוכן גדולות, כל יחידה מתארת את אחד השלבים בחייו של הגיבור ובהתפתחותו וחופפת יחידת פרקים מתוך הסיפור המקראי. היחידה הראשונה, שכוללת את חמש החטיבות הראשונות (א-ה), מקבילה למסופר בבראשית לז, אף היא נפתחת בסיפור העימות בין האחים בבית יעקב ומסתיימת במכירת יוסף לשיירה, בהורדתו למצרים ובמכירתו לפוטיפר בשורה 81^א: ״חין קטאעו סומו עבאה פוטיפר/ כשקבעו את מחירו לקחו פוטיפר,״ בהתאמה לסיום פרק לז: ״והַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ, אל-מצרים לפוטיפר סריס פרעה, שר הטבחים.״ (פסוק 36). היחידה השנייה כוללת את חטיבות ה-ח, והן מקבילות בתוכנן לבראשית לט, ובהן מסופר על פרשת יוסף וזוליכה, אשת פוטיפר. היחידה מתחילה בקניית יוסף על ידי פוטיפר, בכניסה לביתו ובסיפור מעלליה של זוליכה, והיא מסתיימת בהשלכתו של יוסף לבית הסוהר (שורות 154-149). היחידה השלישית(חטיבה ט-יא) מקבילה לבראשית מ-מא, ובה מתואר המהפך בגורלו של יוסף: היא מספרת על חוכמתו של יוסף בפתרון החלומות בכלא, על פתרון חלומות פרעה ועל עלייתו של יוסף לגדולה, והיא מסתימת בהתמנותו למושל מצרים ולמוציא ומביא של כל ענייניה (שורות 203-199). המספר מתאר בגאווה רבה את דרכו של יוסף לפסגה ואת פעולותיו כיועץ מוכשר וכמושל מחונן שמציל את מצרים ואת שכנותיה מרעב.

הקצידה עוקבת אפוא בקפדנות אחר הסיפור המקראי, מספרת את מהלכי העלילה העיקריים על פי סדרם המקורי ועל פי סדר הפסוקים המקראיים, אולם בקריאה צמודה מתברר כי המספר אינו מספר את כל הסיפור, תוך כדי הסיפור הוא מוחק ומשמיט, מדלג ופוסח על פסוקים ופרטים, ומנגד הוא מרחיב את הסיפור בפרטים ממקורות שונים מן המסורת הסיפורית היהודית-ערבית. בדרך זו הוא שומר מחד גיסא על נאמנות לסיפור וממשיך את המסורת, אך מאידך גיסא הוא משנה מן השורש את הדגשים המקוריים של הסיפור ואת אופיו, מעצב את הדמויות מחדש ונותן משמעות אחרת ליצירה. טכניקת העיבוד שנוקט מחבר זה דומה באופייה לטכניקת השכתוב של מחבר ספר היובלים, מימי בית שני, שבאמצעות מחיקה, דילוג והרחבה שינה המחבר את משמעותו של הסיפור המקורי.

חטיבה א׳: העימות בין האחים בבית יעקב

הפסקה הראשונה הפותחת את הסיפור המקראי (בראשית לז פס׳ 12-1) מתארת את השלב ההתחלתי בדפוס הסיפורי בסיפור קורות יוסף. הקורא מתוודע בפסקה זו לנפשות הפועלות ולשורש העימות בין יוסף לאחיו. אף חטיבה א׳ הפותחת את הקצידה מקבילה בתוכנה לפסקה זו וממלאת תפקיד דומה. היא מתארת את הרקע לעימות בין יוסף לאחיו, אבל בקצידה המספר אינו מביא את כל העובדות שבטקסט המקראי, ולמען האמת הוא מדלג על מרביתן ומתחיל את סיפורו רק בחלום השני של יוסף, חלום השמש, הירח והכוכבים (בראשית לז פס׳ 8). כשבודקים על מה הוא מספר, ובמיוחד על מה הוא אינו מספר, מתברר כי הוא פוסח בשיטתיות על כל עובדה ואירוע שהיו עילה למשבר בין יוסף לאחיו: הוא אינו מספר על אהבתו המיוחדת של האב ליוסף, אהבה שהולידה את קנאת האחים, והוא אינו מזכיר את כתונת הפסים שסימלה יותר מכול את ההעדפה הבוטה של יוסף על פני אחיו(לז פסוק 3). כמו כן הוא פוסח על החלום הראשון של יוסף, חלום האלומות, שכוון ישירות לאוזני האחים, ושעליו הם הגיבו קשות במקרא (לז 8-5). הוא גם משמיט באופן עקבי כל עובדה ופרט ׳בעייתיים׳ אחרים שעלולים היו לפגום בדמותו של יוסף. בדרך זו הוא ׳מנקה׳ אותו מכל דופי ומעצב דמות חדשה, חפה מכל חיסרון. יוסף בקצידה אינו הנער שמתגרה באחיו בלי הרף ומביא דיבתם רעה (בראשית לז 2), והוא גם אינו האח המפונק והיהיר, לבוש המחלצות, המתנשא על אחיו ומתגרה בהם בחלומותיו. יוסף בקצידה הוא גיבור תמים, ישר דרך, שבאישיותו ובהתנהגותו לא נפל כל רבב. זאת ועוד, אם במקרא היה יוסף רועה ככל אחיו, בקצידה הוא נבדל בעיסוקו ובמהותו מהם, הוא אינו רועה צאן כמוהם, אלא יושב עם אביו בבית והוגה עימו בתורה יומם ולילה:

כאן גאלס מעא בוה / מכזון פדדאר       היה יושב עם אביו ספון בבית,

בליל ובנהאר / ידלל גיר יקרא        בלילה וביום היה רק קורא [בתורה],

בשימוש בצירוף ׳יומם ולילה׳ נרמז הקורא להקשרי צירוף זה במקרא, לאו דווקא מן הפרשה, שבהם נקשר ביטוי זה לציווי לשקוד על לימוד תורה: ״לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ׳,'⁷ וכן: ״  אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ, בַּעֲצַת רְשָׁעִים;וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים, לֹא עָמָד,    וּבְמוֹשַׁב לֵצִים, לֹא יָשָׁב.כִּי אִם בְּתוֹרַת יְהוָה, חֶפְצוֹ;  וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה, יוֹמָם וָלָיְלָה.״ הפסוקים מורים על שקידה על לימוד תורה ועל שכרה, והרמיזה אליהם מעמיקה את ההערכה ליוסף כלומד תורה ורומזת לשכר הצפוי לו בעתיד. בתיאור יוסף כתלמיד חכם נסמך המחבר גם על ספרות המדרש ועל הפרשנות המוקדמת ורומז למקורות שבהם יוסף מצטייר כתלמיד חכם. על הצירוף ׳בן זקונים׳ בבראשית לז 3, אומר המדרש: ״למד תורה מפי אביו.״ [בראשית רבה (וילנא) פרשת וישב, פד סימן ח], ובין הסגולות שניחן בהן יוסף מונים בתנחומא גם את לימוד התורה: ״בן תורה, שכן כתיב: ״כי בן זקונים הוא לו״ (בראשית לז ג), וכתיב: ״שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך״. המחבר הולך בעקבות מסורת ארוכה שבידלה את יוסף מכל אחיו רועי הצאן ותיארה אותו כלומד תורה מפי אביו ומפי סבו יצחק וכממשיך המורשת הרוחנית של האבות. בדרך זו מעמיד המספר את לימוד התורה כאידיאל חינוכי מרכזי ואת יוסף, לומד התורה, כמודל לחיקוי לחברה. נראה כי עיסוקו ומעמדו השונים משל אחיו הם הסיבה לשנאה אליו ולחשש מפניו.

הערת המחבר: תיאור יוסף כגיבור הנבדל במהותו מאחיו דומה לעיצוב יוסף באסלאם. אף שם הוא מתואר כדמות ללא חסרונות, והוא שונה במהותו הרוחנית מסביבתו, הוא נביא ושליח האל.

עיצוב זה קרוב ברוחו גם לעיצוב דמות יוסף באסלאם בשני עניינים: אף בקוראן חולם יוסף חלום אחד, את החלום על גרמי השמיים, ואילו חלום האלומות אינו מסופר שם כלל, וכך גם בכתובים הערביים ההולכים בעקבות הקוראן, כ׳ספורי הנביאים׳ ודומיו. לעומת זאת, במסורת היהודית, בחיבורים בכתב בעברית, מסופרים שני החלומות, ואילו המסורת היהודית בעל-פה בערבית היהודית, מסופר רק חלום אחד, כנראה בהשפעת הסיפור המוסלמי. כמו כן, תיאור יוסף כמיוחד במהותו ובעיסוקו, מאפיין את הסיפור הערבי, שיוסף מובדל משאר אחיו בצורה מוחלטת, בהיותו נביא ושליח האל.

המספר מעצב מחדש לא רק את דמות יוסף, אלא גם את דמות האחים: הוא משנה את הדגשים בתיאור העימות בין האחים וכתרומתו של כל אחד מן הצדדים לעימות זה. אם במקרא חלקו של יוסף ביצירת המשבר היה מכריע, ובמדרשים עוד הגדילו את אחריותו של יוסף כדי להצדיק את הייסורים שהוא עובר, הרי שבקצידה משמיט המספר כל חלק שהיה ליוסף בעימות, ממעיט באופן זה מאחריותו לקלקול היחסים במשפחה, ואת האשמה להתפרקות המשפחה הוא תולה בעיקר באחים. העילה לעימות בקצידה היא לא האהבה המיוחדת של יעקב ליוסף, לא כתונת הפסים, גם לא התגרותו של יוסף באחיו והתנשאותו עליהם, כל אלה אינן קיימות. מקורו של המשבר בקצידה נעוץ בקנאתם ביוסף, אחיהם המיוחד, ובפרשנותם לחלום יוסף כמזימה לשלוט בהם:

חין שמעוה כותו / כול וואחד תגייר            כאשר שמעו אחיו / כל אחד קינא

קאלו בגא ייתצלטן / האדי לימארא אמרו: ״רוצה למלוך [עלינו] זה האות.״

מא בקאשי מננהום תאחד פיה ייכזאר          לא נותר אחד [שהמשיך] להסתכל עליו.

קאלו לאיין גאדי / בהאד דצארא    אמרו:״לאן מוליכה אותו הדרך הקלוקלת הזאת?״

ובעוד שהאחים מייחס לחלום משמעות רבה, יוסף, לעומתם, אינו מייחס לחלומו חשיבות מיוחדת, הוא סיפר אותו לתומו כמין מחזה מופלא ושוכח אותו לאחר שסיפרו לבני ביתו. המספר משנה אפוא את דמות יוסף הצעיר מעיקרה ומעמיד דמות שונה מכפי שהצטיירה בסיפור המקראי, בעיצובה היא דמות טיפוסית לסיפורי שבח, והיא דומה יותר לתיאורי הדמות בספרות ימי בית שני במדרשים המאוחרים ובספרות הערבית שבה מתואר יוסף כדמות אידיאלית, חף מכל חיסרון וללא דופי בהתנהגותו.

סיפור יוסף ואשת פוטיפר בקצידה ׳על יוסף הצדיק׳ – יחיאל פרץ – Ph.D

סיכום

המחקר על השד"רים המערביים ועל מוסד השד"רות בכלל במחצית הראשונה של המאה העשרים טרם הושלם. צדקו חוקרי המערביים שקבעו שעדיין איננו יודעים על כל השד"רים של כולל המערביים, ושעדיין יש איגרות שליחות שלא נודעו במחקר, ונקווה שבעתיד יימצאו, ושנוכל להרחיב באמצעותן את יריעת המחקר ההיסטוריוגרפי על השליחים. לפי שעה האיגרות של מסעוד די אבילה הנדפסות לראשונה בנספח למאמר זה, מלמדות על המצב החברתי– הכלכלי של כולל המערביים בראשית המאה העשרים ועל הקשר שלו לקהילות של מהגרים יהודים בארצות אמריקה הלטינית. בין המהגרים לעולם החדש היו יהודים ממרוקו, ובמשך הזמן הם התבססו במקומות מושבם, וכך נוצרו מקורות תמיכה חדשים לכולל המערביים, בעיקר מקהילות יהודיות שהייתה להן זיקה ליהודים המערביים ולירושלים.

נספחים

 איגרת 1 

עד נבחר ונימוסי מעדת המערביים בעה"ק [בעיר הקודש] ירושלם ]ירושלים] תובב"א [תיבנה ותיכונן במהרה בימינו אמן

Comité de la Communauté Marocaine et Mr. le Rabbin Nahman Betito à JÉRUSALEM  

 זכרו מרחוק את ה' וירושלם תעלה על לבבכם

בעזה"י [בעזרת השם יתברך]. פעה"ק [פה עיר הקודש] ירושלם תובב"א יום לחדש שנת תרס" [?190]

לכבוד ידידנו מעלת הגביר המרומם רודף צדקה וחסד

 שלום וברכה רבה

! אותותינו אלה להודיע לכבודו גודל צרת אחינו ק"ק ]קהילה קדושה[ המערביים כי גדלה צעקת העניים ויתומים ואלמנות על פת לחם, יען כי נפסקו צנורות ]צינורות[ השפע מאחינו אשר בערי מערב הפנימי יע"א ]יגן עליה אמן[ מסיבת המרד אשר מרדו הגויים במלכים נעשה שם בלבול גדול והיו אחינו לשבי וביזה, ובורחים משם אנשים וטף ערומים ויחפים נודדים ללחם, ובאים לפה עיה"ק ירושלם, ומיום בואם צועקים אלינו הבה לנו לחם ולמה נמות ברעב ועינינו רואות וכלות אליהם ואין בידנו להושיעם, כי מאין יבא עזרנו לנהל בלחם לאלף ושבע מאות נפשות המקבלים מקופה של צדקה, ונוסף על צערינו [צערנו[ הצרה הגדולה הזאת צרת מס הגולגולת כרגא [חַ'ראג'] דמלכא [של המלך] יר"ה ]ירום הודו] ומוכרחים אנחנו לשלם מכיס כוללינו [כוללנו[] סך עצום ורב מידי [מדי[ שנה בשנה, בעד כל קהל עדתינו ]עדתנו[ במספר כל זכר מבן חדש ומעלה סך שלשה עשר פראנק לכל נפש בכל שנה ושנה ולא ידענו אנא נפנה לעזרה, לעתות בצרה, על כן חלינו [חילינו] פני ידידנו מע'[לת] החכם השלם זרע קדש [קודש[ כמה"ר [כבוד מורנו הרב] מסעוד דיאבילה הי"ו [השם ישמרהו ויחייהו] נין ונכד למע' הרב הגאון רב אד"א [אליעזר די אבילה] זצוק"ל [זכר צדיק וקדוש לברכה] בעל המחבר ספר מגן גבורים [גיבורים] ומעין [ומעיי]גנים ובאר מים חיים, וחתנא ]וחתן] דבי [של בית] נשיאה [נשיא] מע' הרב הכולל עט"ר [עטרת ראשנו] מורינו ]מורנו] הרב צוף דב"ש [דוד בן שמעון] זלה"ה [זיכרונו לחיי העולם הבא] למען ילך בשליחות מצוה [מצווה] רבה הזאת, להודיע צערינו לרבים להוציא מצרה נפשנו על כן באנו לחלות פני קדשו למען יעמוד לימין השד"ר [שלוחא דרבנן] הנז'[כר[ לעזרו, ולעשות לו נדבה גדולה להחיות בה נפשות רבות העטופים ברעב ובחוסר כל, בטחנו בה' כה יעשה, וה' משמים ישלם לו גמולו שבעתיים, ואנחנו נברך את שמו הטוב רב ברכות, כה דברי חו"ר [חכמי ורבני] ופו"מ [ופקידי ומשגיחי[ ירושלם תו' [תיבנה ותיכונן] ברוב עז ושלום כוללות ק"ק המערביים הדושו"ט [הדורשים שלומם וטובתם] החותמי'[ם] פעה"ק ירושלם תו' [תיבנה ותיכונן] ברוב עז ושלום.

הצעיר נחמן בטיטו ס"ט [סופו טוב] הצעיר שמואל אלעלופ ס"ט ע"ה [עבד השם[ מכלוף חזן ס"ט הצעיר אליהו יעקב לעגימי [לעג'מי] ס"ט ע"ה יוספ אלמאליח ס"ט ע"ה שמואל בוחבוט סיט [ס"ט[

משה  עובדיה

ר' מסעוד די אבילה ואיגרות שליחותו-מטעם כוללות ק"ק המערביים בירושלים

לפורטוגל ולאמריקה הלטינית( 1906 ) פעמים 146-147

שומרי׳ שערי הארץ : הש9ל בעלייה ויישום מדיניות הסלקציה 1954-1952

ההתחבטויות והשיקולים שליוו את ההחלטה בדבר העלייה הסלקטיבית התנהלו בעיקר בירושלים, בהנהלת הסוכנות, במוסד לתיאום ובקרב קברניטי מדיניות העלייה. אך כדי לעמוד על ביצועה המעשי יש להתמקד בתפוצות היהודיות שהיא התבצעה בהן. המדיניות החדשה הייתה כללית והייתה אמורה לכלול את כל הארצות שלא נחשבו ארצות הצלה, אך כאמור, במוסד לתיאום ובהנהלת הסוכנות הוזכרו ארצות מסוימות יותר מאחרות. דיונים רבים התקיימו על העלאתם של יהודי קוצ׳ין שבהודו, והעלייה מפרס הוזכרה בפירוש כאחת העליות שיש להחיל עליה את מדיניות הסלקציה. אולם יותר מכל אזור אחר תפסה יהדות צפון אפריקה מקום מרכזי בדיונים על העלייה הסלקטיבית. כפי שהוצע לעיל, העובדה שיהודי צפון אפריקה היו מועמדים עיקריים לעלייה הייתה בין הגורמים לעיתויה של ההחלטה על הגבלת עלייה. תוניסיה ומרוקו נחשבו למאגר האחרון לעלייה ההמונית. לאחר תום עליות החירום הגיעה שעתן של קהילות אלו לעלות – עלייה שעתידה הייתה להתבצע בצלה של מדיניות הסלקציה.

הערת המחבר:חילופי האשמות רבים התנהלו סביב העלאתם של חולי עגבת (סיפילים) מפרס (המוסד לתיאום, 14.7.1952, ג״מ/43/ג/3029/4; תכתובות המוסד לתיאום 2-5.1953, אב״ג, לשכת רה״מ, מכל 16). עליית יהודי קוציין עמדה גם היא במרכזם של כמה דיונים (למשל במוסד לתיאום, 15.3.1953, ג״מ/43/ג/3029/5). מומחי משרד הבריאות טענו שהקוצ׳ינים נושאים מחלות מידבקות ועלולים להפיצן בארץ. הם הועלו לאחר דחיות רבות ובדיעבד התברר שהחשש היה מופרך (הכהן, עולים בסערה, עמי 313-312).ע"כ

כיצד יושמה מדיניות הסלקציה וכיצד התמודדו שליחי העלייה עם המדיניות החדשה, התמודדות שדרשה מהם לעתים להפוך ממעודדי עלייה למעכביה והעמידה אותם בתווך בין צרכיה של מדינת ישראל לצורכי הקהילה היהודית בארץ שנשלחו אליה?

המבנה הארגוני ותהליך העלייה במרוקו ובתוניסיה

ארגון 'קדימה' במרוקו: עלייה בצל ההגבלות

יישומה של מדיניות העלייה הסלקטיבית במרוקו החל בד בבד עם העברת המנגנון הארגוני של העלייה מידי המוסד לעלייה לידי מחלקת העלייה של הסוכנות ועם הגעתו של מנהל חדש למשרד העלייה – זאב חקלאי. חקלאי, איש מפא׳׳י, היה בעל יכולת ארגונית גבוהה וסמכותו של משרד העלייה גברה מאוד מאז שמונה לתפקידו. הוא התמודד עם הדילמה שהציבה בפניו מדיניות הסלקציה מיד עם בואו. מחד גיסא העריך שבעת מאבקם של הלאומיים המרוקנים ילך מצבם הביטחוני של יהודי מרוקו ויידרדר, והדבר יחייב את העלאתם לישראל, ומאידך גיסא קיבל על עצמו את עקרונות העלייה הסלקטיבית משום שהכיר את אילוצי הקליטה.

הערות המחבר:    על מעורבותו של המוסד לעלייה בעלייה ממרוקו ראו הכהן, עולים בסערה, עמי 30; לסקר, היבטים פוליטיים, עמי 339-337; הנ״ל, עליית יהודי מרוקו, עמי 322-321; הדל, ישראל והעלייה, עמי 213-210; צור, קהילה קרועה, עמי 366.

      דיווח של שליח הנוער והחלוץ שחזר לארץ בסוף מרם 1953, בלא חתימה ובלא תאריך, אצ״מ, 86/6239.

      זאב חקלאי, סקירת ביקור במרוקו, 29.1.1952, אצ״מ, 86/6161. בעת ביקור מקדים שערך חקלאי במרוקו התחוללו מהומות בגין הבחירות ללשכות המסחר. הלאומיים החרימו את הבחירות כחלק מאי־שיתוף הפעולה עם הצרפתים, והיהודים היו היחידים שהצביעו ועוררו עליהם את זעם המוסלמים. על החרמת הבחירות ועל הלאומיים המרוקנים באותם ימים ראו ברנרד, העימות, עמ' 97-96.

     חקלאי לבן־גוריון, 15.3.1953, ג״מ/43/ג/5558/9. השלמה כזו של שליח מחלקת העלייה הייתה חריגה. השליח שקדם לחקלאי, איש המוסד לעלייה סמי הלוי, לא השלים עם התקנות וניסה להפר אותן בכל הזדמנות (ראו למשל חילופי מברקים בין מחלקת העלייה למוסד לעלייה 5-9.12.1951, אצ״מ, 86/6161). כזו הייתה גם עמדתו של השליח בתוניסיה. חיים שיבא, מנכ״ל משרד הבריאות, התרשם שחקלאי היה חדור הכרה שגיוס עולים אינו הפתרון ליהודי מרוקו ושיש להפנות את המרץ למיון מדוקדק יותר של עולים (דוח של שיבא על ביקורו בצפון אפריקה בסוף 1952, אצי׳מ, 86/6008). דיר אליעזר מתן, רופא משרד הבריאות במרוקו, הגדיר את גישתו של חקלאי ׳השלמה עם הסלקציה ועבודה בהתאם לכך׳. לעומתו סגנו, יאני אבידוב, הוגדר 'בעל גישה אנושית, מהלב – עליה בכל מחיר׳(מתן למשרד הבריאות, 17.11.1952, אא״מ).ע"כ

     חקלאי ידע שהעלייה לישראל לא הייתה רק צורך של יהודי מרוקו אלא גם צורך דמוגרפי וכלכלי של מדינת ישראל. בתכנית העלייה ל־1952, תכנית הסלקציה, לא נקבעו רק תקנות מגבילות אלא גם מכסה של 120,000 עולים בשנה ש־40-25 אחוזים מהם יבואו מצפון אפריקה. במסגרת תפקידו במרוקו היה חקלאי צריך לסנן את העולים שאינם רצויים למדינה ולבחור ולעודד את העולים הרצויים. הוטל עליו לגייס לפחות 17,500 צעירים שיעמדו בקריטריון של בדיקה רפואית מחמירה ויהיו נכונים ללכת להתיישבות.

     הקושי העיקרי שחקלאי ראה לנגד עיניו בטרם ניגש למשימה היה מצב בריאותם של המועמדים לעלייה. רובם היו נגועים במחלות זיהומיות כמו גזזת וגרענת. מחצית מתושבי הערים ושמונים אחוזים מתושבי הכפרים היו נגועים בגרענת. דיווחים אחרים טענו שבכפרים הגיעה תפוצת הגרענת ל־100 אחוזים. 35 אחוזים מילדי היהודים היו נגועים בגזזת. בקזבלנקה היו 3,000 מתוך 7,000ילדי בית הספר נגועים בגזזת.^, בכל משפחה היה לפחות חולה אחד ובני המשפחה סירבו להיפרד ממנו. טיפול רפואי שסיפק בעבר השירות הרפואי של מחלקת העלייה היה בלתי יעיל מאחר שהמועמדים שהבריאו לא הועלו מיד אלא הוחזרו לקהילתם ובעת ההמתנה לתורם לעלייה חזרו חלקם ונדבקו באותן מחלות.

     מנקודת מבטו של המועמד לעלייה יצרו החלטות הסלקציה מסלול ארוך רצוף תחנות מעבר, בדיקות וסינונים. התחנה הראשונה הייתה בדיקה רפואית. את יהודי קזבלנקה, הקהילה הגדולה במרוקו שכשליש מיהודי מרוקו חיו בה, שירת ׳קדימה׳, המנגנון המקומי של הסוכנות, שהייתה בו גם מחלקה לבדיקות רפואיות. בשל הפיזור הרב של יהודי מרוקו הקימה ׳קדימה׳ סניפים בקהילות המרכזיות. פעילים ציונים מקומיים הפעילו את המשרדים המקומיים, גייסו את המועמדים לעלייה ברחבי הארץ ואף ביצעו את המיון הראשון של המועמדים במקומות מגוריהם. שם נבדק אם המשפחה מתאימה מבחינת הגיל, מספר המפרנסים ומקצועם. לאחר מכן נשלחו המועמדים לבדיקה אצל רופא מקומי, איש מקצוע צרפתי או מתמערב שקיבל את אישורו של הרופא הישראלי שישב בקזבלנקה. על אף הצלחתו של חקלאי לארגן 12 מרכזים לבדיקה רפואית ברחבי מרוקו נאלצו תושביהם של חלק מהכפרים לנסוע כ־200 קילומטרים על מנת להגיע לבדיקה זו. תוצאות הבדיקה שנעשתה בערי השדה הועברו בכתב לרופא ישראלי בקזבלנקה או בצרפת, והוא שקבע אם המועמדים ראויים לעלות בהתאם לתקנות הסלקציה. במקרים של ספק נשלחו הנתונים לארץ ורק לאחר חודשים רבים הגיעה תשובה." התחנה השנייה של המועמדים לעלייה, לאחר שעברו את הבדיקה הרפואית, הייתה מחנה אליהו, מחנה העולים ששכן 27 קילומטרים מדרום לקזבלנקה.

           התקיימו בו הליכים רפואיים נוספים, כמו למשל הבראה מהשלבים האחרונים של גרענת, בדיקה רפואית נוספת כדי למנוע הונאה, אם הייתה, בזמן הבדיקה הראשונה, וסידורים רשמיים. העולים תושבי קזבלנקה לא הגיעו למחנה ובדרך כלל המתינו בבתיהם עד שהגיע תורם לעלייה. מקזבלנקה הפליגו העולים למרסיי ושם שוכנו, בדרך כלל לתקופה קצרה של כמה ימים, במחנה גרנד ארנס  (Grand Arenas), שהיה תחנתם השלישית, ומשם הפליגו ארצה. לעתים נפסלו חלק מהעולים גם במרסיי.

הערות המחבר:  הנתונים הם מתוך דוח של ד״ר יהושע רף על ביקורו במרוקו ובתוניסיה, 9.12.1951, ומתוך סקירתו של חקלאי, 29.1.1952 (לעיל, הערה 5). לנתונים נוספים על מצבם הבריאותי של יהודי צפון אפריקה ראו שוראקי, קורות היהודים, עמי 212-207.

      ד"ר שניצר לחקלאי, 1.1.1952, אצ״מ, 86/6161. תלונתה של ועדת העלייה בקסר א־סוק (עיירה במזרח מרוקו) ממחישה זאת היטב. חברי הוועדה טענו שאנשי העיירה מופלים לרעה ביחס לאנשי הערים הגדולות באזור החוף. 220 איש מקסר א־סוק עברו למחנה בקזבלנקה אך תורם לעלייה נדחה בטענה שאי־אפשר להעלות ארצה חולים. לטענת אנשי הקהילה ׳אנשינו המסכנים נהיים חולים למרות שלא היו באמת׳(ועדת העלייה של קסר א־סוק לרפאל, 24.2.1952, אצ״מ, 86/6162).

     שם; צור, קהילה קרועה, עמי 292. עד 1952 זה היה מחנה קטן. רוב העולים הועברו למחנה גרנד ארנס במרסיי (צרפת) לטיפול רפואי והמתינו שם לתורם לעלייה. עם ההחלטה להגביר את העלייה מצפון אפריקה הוחלט לצמצם את המחנה במרסיי, בעיקר בשל העלות הגבוהה של החזקת מחנה באירופה, ולהעביר את כל ההליכים שבוצעו שם, בעיקר טיפול רפואי, למחנה במרוקו. להעברת הטיפול למרוקו היו יתרונות נוספים: הג׳וינט השתתף בהוצאות החזקת המחנה ובהוצאות הריפוי, וגם היה קל יותר להחזיר עולים חולים לבתיהם. כאשר התגלו מחלות קשות(למשל שחפת מידבקת) אצל עולים במרס״ היה קשה מאוד להחזירם לביתם במרוקו(דברי רפאל, הנהלת הסוכנות, 29.1.1952, אצ״מ, 8100/76).ע"כ

אבי פיקאר-עולים במשורה-מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1956-1951-עמ' 115-112