ארכיון יומי: 3 באפריל 2019


יום טוב עסיס-על שפתם וכתבם של יהודי ספרד כביטוי לזהותם הדתית והתרבותית-פעמים 132 –קיץ תשע"ב-

אחת מן היצירות בקסטיליאנית־יהודית שנכתבו לפני הגירוש, יצירה שככל הנראה נועדה לנשים, היא ׳הקופלאס די יוסף. ביצירה הזאת מהמאה החמש עשרה אין כמעט מילים עבריות. הנה מספר שורות מהשירה של יוסף, במקור ובתעתיק לאותיות לטיניות:

שו פאדרי לו קיריאה

 אי לואיגו לו פאזיאה

אירמאנוש קי אויאה

מש גראן אינוידייא אויאן

 

קירינסייא מוי גראנאדה

אונה אלגובה אונראדה

נון לי טיניאן אין נאדה

קומו אנדאבה יוסף

 

Su padre lo quería

 Y luego le fazia

 Ermanos que avia

Mas gran envidia avian

 

Querencia muy Granada,

 Una alguba onrada

Non le tenían en nada

Commo andava Yosef

 

שירי חתונה בקטלאנית־יהודית מעידים כי השימוש בשפת הארץ היה טבעי. אביא שיר אחד, במקור ובתרגום:

׳שיר נשיר׳ שעשה החכם ר׳ נתן זצ״ל

נשיר לחתן

שניור קי אלמון וולגיש קריאר/ אידינו ריש ווש וול לובשר /פירימיר דיריקי שידיג פאר.

 ׳אתה סתר לי מצד. [נשיר לחתן] שיר חדש. ווריב ריב שוברי טוט שובירא /טוט גוארן פא וירטוט אי פרא/ בריב מינט נושטרא פי נוש דינדרא /׳כי מציון תצא תורה׳. [נשיר לחתן] שיר חדש.

שיר חדש כבוד ושבח לאל אשר ברא את העולם ראשית כול אומר מה עליכם לעשות.

בקשו את האל העליון מעל כל דבר כל יום הוא עושה חסד וגם יעשה במהרה בימינו יחזיר לנו את אמונתנו

יש בידינו גם קובץ שירים קטלאניים לחתונה שמילים, ביטויים ומושגים בקטלאנית ובעברית התערבבו בהם אלה באלה באופן שוטף וטבעי, ומתקבל הרושם שהשירים משקפים את לשון דיבורם וכתיבתם של יהודי קטלוניה, ככל הנראה מהמאה הארבע עשרה. אביא כאן דוגמה אחת מהשירים האלה במקור (מילים עברית במקור מובלטות בגופן שונה) ובתעתיק לאותיות לטיניות:

 

פיוט נאה

אל תחלל פשא קי פרימר דונא

שא פיליא אל זקן קי לאנפיב זונה

 אל זקן שינבא אקולגאר אל ראש המטה

לנערה לו דישפיאטא אם גרן גבורה

לו זקן לינדיב קא נאש טו שוטה

 שאר [ו] כסות נבראש מש נו פאש עונה

 

Al tehallel passa qui primer donà

 sa filia al zaqén, qui la.n féu zona

El zaqén se’n va a colgar al ros ha-mità.

La ne’ara lo desperta am gran geburà.

Lo zaqén li.n diu: ,(Que n’ès) tu sota.

Séer u-khesut n’hauràs, mas no pas ,onà'

האם לשונו של קטע זה, שכאמור יש בו מילים עבריות רבות, משקפת את שפת הדיבור של יהודי קטלוניה? לדעתי התשובה היא שלילית; נראה שהשימוש בעברית בהקשר של חתונה ודווקא במילים הקשורות לפעילות מינית נבע מרצון להשמיע דברים המתאימים לאירוע יהודי מובהק.

האם התפתחה במרוצת הזמן שפה היספנית־יהודית מיוחדת שאפשר היה לזהותה עם הקהילה היהודית המקומית, ושהייתה שונה מהשפה המקומית בפרטים אלו או אחרים מלבד הכתב העברי שבו נכתבה? האם הייתה שפה לועזית־יהודית אשר כללה מילים וביטויים מיוחדים לה שלא היו קיימים בשפת המקום? ואם הייתה שפה כזאת, האם נבדלה משפת המקום במבנה ובדקדוק? כאמור בכל ספרד, כלומר בכל חצי האי האיברי, כתבו היהודים את שפת מקומם באותיות עבריות. יש מקורות באלג׳מיאדו מכל האזורים, בכל השפות ובכל הניבים.

באוסף המקורות הכתובים באותיות עבריות שבארכיון הכללי של נווארה (Archivo General de Navarra), אשר בפמפלונה, מצויים מקורות הכתובים בניב היהודי של נווארה, הקרוב לזה של אראגון. ממקורות אלה עולה כי במאה הארבע עשרה עדיין לא היה ליהודים ניב משלהם. מלבד הכתב העברי המייחד את המקורות האלה, יש בהם רק מילים ומושגים מעטים שהיו מיוחדים ליהודים, ושאפיינו את לשונם של יהודי נווארה. והנה דוגמה אחת, במקור ובתרגום, שמופיעות בה מילים מעטות בעברית(והן מובלטות בגופן שונה):

 

אנטינוש עדים רובלאדוש איושו מנדארון

אי ריקירירון די פרט די לא שיניוריאה

 אי רוגר די לוריש פרטיש נוש אברהם

אטראס אי יהודה הלוי קומישריוש פור

 איל פודיר דאדו אנוש מנדאמוש אה יהודה

ב״ר שלמה הלוי נ״ע אי אה משה אלחכים

קי שיאן קוג׳ידוריש איניל ווינטינו קי

פירטיניסי אל קאשו די לה שירא…

אישטו פואי קינזינו ריאה דיל מיש

די פברירו אירה די מיל אי

קואטרוסינטוש למנין הגוים.

 

לפנינו עדים חתומי מטה נתבקשנו

ונצטווינו על ידי השלטונות

 ונדרשנו על ידם, אנו, אברהם

 אטראס ויהודה הלוי, נציבים, בכוח

הסמכות הנתונה לנו, מבקשים אנו מיהודה

ב״ר שלמה הלוי נ״ע וממשה אלחכים

שיהיו גובי ומס] הווינטינו

השייך לתחום המשי…

והיה זה בחמישה עשר יום בחודש פברואר,

אירה שנת אלף וארבע מאות למנין הגוים

הקטע הזה טיפוסי למקורות יהודיים מנווארה מן המאה הארבע עשרה הכתובים באותיות עבריות – היו בהם מילים וביטויים עבריים מעטים מאוד, שלא הבדילו מהותית בין יהודים לנוצרים מבחינת השפה. השימוש בקירשטיאניגו (cristianiego), היינו בלועזית, לא נבע בהכרח מחוסר ידיעת העברית, כפי שמלמדים עשרות המקורות האחרים מאותו ארכיון אשר נכתבו בעברית. יתר על כן, גם כאשר הייתה ידיעת העברית לקויה מאוד, לא נמנעו עמי הארץ מלכתוב עברית רצופת טעויות. אף על פי שבמקורות בלועזית דוגמת הקטע דלעיל היו מילים וביטויים עבריים מעטים, מילים רבות נכתבו בהם באותיות עבריות באופן המעורר תמיהה וסקרנות שמא התהוות הספרדית־היהודית, הג׳ודזמו או הלדינו, לא הייתה תוצאה של הגירוש בלבד, אלא ראשיתה קדמה לגירוש. אין פירוש הדבר שהתופעה הייתה כלל־יהודית ונפוצה ברחבי ספרד כולה, אלא שקבוצות בחברה היהודית השתמשו יותר ויותר במילים עבריות או במילים לועזיות שנתנו להן מאפיין יהודי כלשהו. למשל המילה ׳טובאג׳ה׳ מופיעה במקורות מנווארה כפי שמבטאים אותה דוברי הלדינו. כדי להשיב על השאלה אם שורשיה של הלדינו וראשית התפתחותה קדמו לגירוש אם לאו יש לבחון את מכלול המקורות באלג׳מיאדו הידועים לנו מקהילות ישראל לפני הגירוש.

יום טוב עסיס-על שפתם וכתבם של יהודי ספרד כביטוי לזהותם הדתית והתרבותית-פעמים 132 –קיץ תשע"ב-עמ' 87-84

הילדה נסימי-האנוסות המשהדיות-פעמים 108 –קיץ תשס"ו

הסודיות של החיים במחתרת, שבאו בעקבות האונס, לא היתה ברמה אחידה, אף שבאופן עקרוני הם נמשכו עד ליציאה ממשהד אחרי מלחמת העולם השנייה. ראשית, חל שיפור במצבה של העדה לקראת סוף המאה הי״ט, כאשר נוסדו מחדש מוסדות לימוד קהילתיים והתייצבה מחדש השיכבה השלטת המקובלת בעדות יהודיות: עשירי העדה ומלמדיה־רבניה; שנית, עם עליית הפהלווים לשלטון זכו יהודי פרס לשוויון אזרחי מלא. לפיכך יש לשאול מה קרה למעמדן של הנשים כשהעדה התייצבה מחדש, במיוחד אחרי השיפור בחיי היהודים בפרס בכלל וחיי המשהדים במידה כלשהי בכלל זה – האם הוא חזר למה שהיה מקובל בקהילות האחרות באיראן, או שמשהו מהעבר המחתרתי השתמר?

האמת צריכה להיאמר: מידת ההתייצבות של חיי הקהילה היתה תמיד רק יחסית. סכנת פוגרום ריחפה תמיד מעל ראשי בני הקהילה וקשה היה לדעת גם מתי יהיו יחסי שכנות טובים לחרב מתהפכת – המחתרת נשארה אפוא מאפיין של חיי הקהילה עד לעזיבת העיר. עוד בשנות השלושים, אחר עליית הפהלווים לשלטון, נרשמו האנוסים בתעודות הזהות כ״ג׳דידים״. זאת ועוד, אפשר לראות כחלק מהווי חיי האונס גם את העובדה שהמשהדים היגרו מעירם כל הזמן. אמנם עד סוף המאה הי״ט בדרך כלל לא היתה זו הגירה לצורך מגורים של קבע, ולא תמיד כללה את הנשים, אלא היתה הגירה של הגברים בלבד לצורכי עסקים ומסחר, אלא שזו כללה מגורים ארוכים עד כדי שנים מספר במושבות סחר. מאחר שבמושבות אלו שמחוץ לאיראן היתה הרווחה ליהודיה הנסתרים של משהד והם יכלו לקיים מצוות בפומבי, אפשר שגם לעובדה זו היתה השפעה על היעדרותם מעיר מולדתם. בתקופות אלו ״נאלצו״ הגברים לקיים במושבותיהם את כל התפקידים שיועדו בסביבתם התרבותית לנשים. ״המסע״, כך כתבה חוקרת של זהות לאומית באנגליה הוויקטוריאנית, ״גורם להזרה, לטרנספורמציה, לשחרור ולערעור״. ״המסע המתמשך״ היה גם מסע מתמשך אל הזהות העצמית העדתית, והבטיח כי גם מעמד הנשים הוגדר ב״הגדרה מתמשכת״.

מצד שני, בביתן, הנשים קיבלו על עצמן את תפקידי הנהגת הבית, כגברים לכל דבר. למעשה, בתקופות היעדרותם של הגברים התקיימו לעתים דפוסים של הנהגה מטריארכלית. ברור שעובדה זו הקרינה על מעמדן של הנשים גם עם שובם של הגברים, גם אם באופן רשמי נטלו הגברים עם שובם את מקומם ״הטבעי״ כמנהיגי המשפחה. מעמדן של הנשים בחיי היום־יום החברתיים השפיע באופן כללי על מעמדן בבית ועל התחשבות ברצונן.     

נוסף לכך, עיסוקם של הגברים כסוחרים, ובמיוחד בסחר מחוץ לגבולות איראן, במידה רבה עם אזורי השלטון הבריטיים, הביא אותם לחשיפה מוקדמת וגבוהה יחסית לחברות שהושפעו מן המערב. בתמונות מראשית המאה נראות כבר רבות מן הנשים היהודיות במשהד בלבוש מערבי, שכמובן לא כלל צ׳אדור, והן לבושות חצאית שהגיעה עד מעל לקרסול. העובדה שלא כל הנשים היו לבושות כך מעידה כי לא היה כאן דבר מוחלט ומשותף לכלל הנשים – נראה כי ככל שמשפחה היתה מבוססת יותר כך ניכרת יותר התמערבות בלבוש הנשים בה. יש כאן ביטוי לפתיחות התרבותית של העדה, תוצאת עיסוקה העיקרי – המסחר. עם זאת, אולי יש כאן גם ביטוי לנכונות העקרונית לקבל נשים דעתניות שאינן צריכות הסתרה.

 אולם כאשר הוקל מעט הלחץ מעל הקהילה ונבנו שוב בתי מדרש לבנים, חזרו הבנות והיו לנחותות בידע רשמי התלוי בקריאה וכתיבה. נראה שהילדים הראשונים, שנים־עשר בנים, החלו ללמוד במכתב סודי כבר בשנות השישים של המאה הי״ט, ובשנות השבעים והשמונים גדל מספרם בהדרגה. אמנם לאורך כל חיי הקהילה נראה שהיו בה נשים שידעו לקרוא בחומש ובסידור והן אפילו לימדו אחרות, בהתנדבות בתשלום, ועם זאת אין שום מידע או הערכה של המספרים; ופה ושם גם בנים למדו אצל נשים. בשנות השלושים של המאה העשרים נוסדו בתי הספר הראשונים של הממשלה, וגם בתי ספר מודרניים הכוללים גם בנות, וכך יכלו הבנות לזכות בחינוך רשמי שווה. עם זאת, הן לא זכו לחינוך שווה במקורות יהודיים, ואין כל סימן כי השתתפותן בחיי רוח פומביים היתה יותר מביקור בבתי הכנסת.  אין באף אחד מן הדברים הללו כדי לקבוע שהנשים הגיעו לשוויון מבחינת מעמדן הכלכלי או החברתי עם הגברים נוכח חווית המחתרת; אין גם ניסיון לומר כי הן הצליחו להשתלב בהנהגת העדה. אמנם בתקופת האונס הקשה ביותר, בשלושת העשורים הראשונים אחרי ההמרה הכפויה, היתה הקהילה חסרה כל הנהגה מסודרת – ועל כן ההכרעות הדתיות היו של כל איש ואשה בביתם – והיא התקופה שנוצרה בה האפשרות של היווצרות עדה־קהילה. קשה לדבר על הנהגה במצב מעין זה, ומנגד ככל שפחתה הסכנה המיידית התמסדה העדה, ואפשרות הנהגה נשית איבדה את משמעותה במידה רבה, כבכל קהילה יהודית טרום־מודרנית.       

ראו פטאי, ג׳דיד אלאסלאם, עט׳ 205- 221. עם זאת, פרק זה של פטאי, המבוסס על עדויות של בני הקהילה בירושלים בשנות הארבעים של המאה העשרים כולל סתירות פנימיות, כגון קביעת אחוז הילדים כשמונים מכלל ילדי הקהילה, אך מספרם נאמד בשבעים אחוז בלבד. נראה שהמספר המוחלט נכון יותר מאשר היחסי – אדם נוטה לזכור את מספר הילדים שלמדו אתו בבית הספר ובכיתה, אבל אין לו דרך להעריך את מספרם היחסי באוכלוסייה בהיותו בן שתים־עשרה בערך. אחוז הילדים בקהילות אחרות עמד ככל הנראה על חמישים־שישים אחוז מכלל בני הקהילה, ואין זה הגיוני שבמשהד, שבה היתה סכנה כרוכה בלימודים, יהיה האחוז גבוה יותר. לגבי הנתונים על יתר הקהילות, המידע נובע ברובו מדיווחי כי״ח;  לגבי משהד הוא נסמך על פטאי – ראו: כהן, מכתב, עט׳ 76-57; פטאי, חינוך, עמ׳ 256.

״שומרות הטף״ – דימוי הנשים המתנגדות להמרה

דימוי האשה הוא חלק מן התפיסות המגדריות. גם אם דימוי האשה המשהדית עולה לפנינו בעיקר מסיפורים שגברים מייצגים בהם נשים – צדקה בילי מלמן באמרה, אם כי בהקשר אחר, כי ״דימויי המגדר משפיעים על ההתנסות החומרית של נשים וגברים ועל התפתחות ההבדלים החברתיים ביניהם, כשם שהתנסות חומרית יכולה להשפיע על דימויים, תפיסות ועיצובי זהות״. דימוי הנשים כפי שהוא מופיע בסיפורי הזכרונות של הגברים מראה בצורה מודגשת את השפעת האונס על תפיסות מגדריות. כפי שניתן לראות, דימוי האשה בקהילת האנוסים שונה במידה רבה מהדימויים של האשה בקהילת הרוב, גם אם אפשר לראות כי גם דימוי זה נבע משיח עם דימויי הרוב. דימוי הנשים בתפקיד הקרוב במהותו לתפקיד גברי נבע בהכרח מרמת תפקודן במשמרות המסורת ומחלקן בבניית הזהות הקהילתית החדשה.

הסיפור הנפוץ ביותר, שבא כמו לתמצת את חווית החיים במחתרת במשהד, הוא סיפור המבטא בצורה מדויקת ביותר את מעמדן ואת דימוין של הנשים בקהילת המחתרת:

בתקופה הראשונה יהודים לא התאספו בימות החול לתפילה אלא רק בשבת ובמועד, התאספו בשלושה או ארבעה מקומות, במרתפים שיכלו להכיל 10־15 איש. הם נעלו את הדלתות והציבו שומרים בחוץ כדי שאיש לא יחשוד שהם מתפללים בפנים. כשומר הם שמו אישה שגילתה שער ראשה וישבה בחצר או במסדרון כדי להבטיח שזר לא ייכנס. אם זר רואה אישה שראשה אינו מכוסה יושבת בחצר, חוקי ההפרדה/הצניעות היו מונעים ממנו מלהיכנס.

הערת המחברת:סופר בשנת 1939 על ידי סמאד אקא בן יוסף דילמאני, ונערך בידי אקא מולא יוסף בן אקא עבדול סמאד דילמני, כ״ג בתשרי תש״ו(1945) – נמצא באצ״ט S25/5291; מצוטט במלואו, קטעים־קטעים, אצל יהושע־רז(המובא כאן מצוטט בעט׳ 117-116). מצוטט לעתים קרובות מאוד ואינו מופיע בזכרונותיה של אשה – השוו שרה זלפה כהן.

סיפור דומה, אם כי נפוץ פחות, מספר על מקרה שבו אחת מתפילות שבת החשאיות נשמעה בבית מלאכה מוסלמי שהיה סמוך לבית הכנסת הנסתר. אף שהאנוסים שיחדו את השוטר המקומי, הוא והם היו צריכים להוכיח את חפותם בעיני המתלוננים, והפתרון שמצאו לשבת הבאה השביע את רצון כולם: ״בשבת הבאה שבאו [כך במקור] לחפש בבית ההוא, מצאו אשה המיישנת את תינוקה, ושרה שירי ערש. המתלוננים נוכחו ׳בטעותם׳, כי לא שמעו זמירות, אלא שירי ערש״.

בסיפורים אלה מתבטא היטב השילוב בין מגבלות המיגדר בחברה היהודית ובין מגבלות המיגדר בחברה המוסלמית האיראנית. הסיפור כולל באופן ברור הן את המגבלות המגדריות הדתיות היהודיות הן את המגבלות המוסלמיות, וכמסתבר על מעמד הנשים היה להיפגע פעמיים. מן הצד היהודי האשה פטורה מן התפילה, שלכאורה היא עניין וחובה לגברים בלבד, ומכאן שהיא גם מנועה מהשתתפות פעילה בהתכנסות הקהילתית המחתרתית; מן הצד המוסלמי, באיראן של המאה הי״ט האשה היתה מחויבת בכיסוי קפדני של הגוף כולו, מכף רגל ועד ראש. דרישות הצניעות באות לכסות על חולשת האשה; עצם האשה, אפילו קולה, מהווה פיתוי, ועל כן היא צריכה כיסוי. כך מוגדרת האשה כאובייקט מיני שיש לגונן על הגבר מפני הפיתוי שבו, בכיסויו המלא. מצד שני, הסיפורים מבטאים את תוצאת השילוב האמור, שהביא להעצמת מעמדן ולפלישתן של הנשים לתחומים שאינם ״נשיים״: השילוב הביא להעמדת הנשים כ״שומרות הסף״.

בסיפורי נשים מזרחיות יש לא מעט סיפורים שנשים מגלות תושייה ויכולת הצלה בזכות ידע שקשור לנשים בלבד או במילוי תפקידים נשיים; שימוש במגבלות מגדריות נשיות לצורכי הסתרה מתאים במיוחד למיקום של הנשים בספרה הפרטית בחברות פטריארכליות. בכל הסיפורים האלה יש הקפדה לתאר את התחבולות למיניהן כבלתי מאיימות על הפטריארכיה.

הילדה נסימי-האנוסות המשהדיות-פעמים 108 –קיץ תשס"ו-עמ'77-72

שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988

  • יא עמי שמעון!!… יא עמי שמעון!!… שמע כמתוך חלום. נתעורר בבהלה לקול הקריאה שהפריעתו מהרהוריו. כשפקח עיניו לא ידע ברגע הראשון איפה הוא נמצא אולם כשראה את אבו־עלי הזקן עומד ליד סוסתו חזר לשלוותו.
  • יא עמי שמעון! מה לך כי נמת כה עמוק ? וואלאהי יא וואלאדי(באלוהים בני) אם לצון חמדתי, הייתי מתיר את הפרדות והיית מגיע בלעדיהן. אמר בהלצה. מרחוק קראתי לך ולא שמעתני. אמרתי לנפשי, וואלאהי, דאגה תכרסם בלבו של עמי שמעון והיא תטריד מנוחתו…
  • לא יא אבו־עלי, הפסיקו עמי שמעון בחיוך, פשוט נמנמתי. השמש היכתה על ראשי ונפלה עלי תרדמה.
  • כשראה סימן של אי הסכמה עם נימוקו בפניו של אבו־עלי, שינה את הנושא ואמר לו:
  • אני רואה יא אבו־עלי כי מצאת סוס שלם ובריא!
  • וולאהי יא וואלאדי(באלוהים בני) אילו היה שלי הייתי דוהר עליו עד שאמצא עולם טוב יותר מזה הגהינום שלנו. אלא מאי? פניך מעידות שהן פונות לכימא (אחוזה) ואמרתי בלבי שתגמול חסד לאבו־עלי הזקן ותוביל אתך סוס זה לכימא.
  • אין דבר יותר קל מזה, ענה עמי שמעון,קשור אותו לפרדות ואני אביאו לכימא בשלום אינשאללה.
  • יכתר כירק (טובך ירבה), הודה לו אבו־עלי והלך לו.
  • חום השמש הלך ונחלש וחומה היה נעים עכשיו על גבו. התדשן עמי שמעון בהרגשה הנעימה ונהנה מגל החום העדין שעבר בכל גופו. הניע גופו במהרה הנה והנה ורעדה עברה בו. השמיע קולות של הרגשה נעימה וסיפוק שמילאו את ישותו. גבעות מכוסות כרמים מילאו את האדמה סביבן ועליהם הירוקים כיסו את השדות ועטפו אותם כשמיכה ענקית בצבע ירוק. שעת דמדומי ערביים הלכה וקרבה ונביחות כלבים מכימות רחוקות בליווי יללות תנים, הלכו והדהדו בחלל כאילו ביכו את השמש השוקעת. עמי שמעון חישב שיגיע אחרי שקיעת החמה, עם צינת הלילה. סוסתו צעדה בצעדים מדודים כמנוסה היודעת את אשר בפניה, כשזנבה מתנפנף הנה והנה. השתרכו אחריה הפרדות בעצלתיים תחת משא, באורך רוח ומדי פעם בפעם בריטון שנשמע כנעירה חזקה, שלוּותה באדים היוצאים מנחיריהן. עמי שמעון שוב נפל לחיק הרהוריו…
  • מאז שהתקומם מולאי חפיר נגד אחיו המלך עבד לעזיז, פשטו שבטי הברברים בכל המחוזות. יד שבט אחד הייתה בשני והיהודים נשחקים ביניהם. שבטי איית־יוסי ואיית־חסין, הרימו ראשם כתנים רעבים העומדים ומרחרחים ריח טרף מרחוק ויצאו במרד גלוי נגד שלטון האצילים כששים לקרב. רטנו השריפים בעלי גלימות המשי ואמרו: ״וולאהי יא בנין לכלאב (באלוהים בני כלבים) יבוא יומכם פללאחין (איכרים) נבזים, ונטגן אתכם בשמן רותחים.״ אולם רטינתם זו לא עזרה. בטאזא, התקומם הרשע ושונא היהודים, זילאלי בוחמארא, יימח שמו וזכרו, שנודע לשמצה באכזריותו. חצוף, בור ועם הארץ שרצה לתפוס את המלוכה. בכל מקום שאליו בא חלפה צמרמורת בבשר התושבים ובעיקר ביהודים. הוא לא חס לא על זקנים ולא על נשים הרות. את אכזריותו ראו כולם בהתעללות ברב נכבד מהעיר דברו, הוא הרב משה מרסיאנו, שנקשר בחבלים והושאר תחת קרני השמש הלוהטים בימי הקיץ החמים ולאחר מספר ימים נפח נשמתו מרוב צמא ורעב בייסורים גדולים. אנשי הקהילה נצטוו לחזות במותו האיטי בעל כורחם מבלי שיוכלו להציל את רבם. שוחד ושלמונים לא עזרו. הוא לקח את הכסף ודרש עוד ואת אלה שהעזו לבקש רחמים ציווה להלקות קשה. ״סקתו יא ליהוד לכלאב, יא לכאפרין, נעלאת אללה ועאליכום״(שתקו יהודים כלבים, כופרים, קללת ה׳ עליכם), כך היה צועק על מנהיגי הקהילה, ובראשם הנגיד, כשעמדו לפניו רועדים מפחד כעלה נידף.

 שחצן ונבזה היה, עד שאפילו הערבים, תושבי הערים, התפללו בלבם למותו. בוחמארא ואנשיו, פוחזים היו בני בליעל, הטילו את חתיתם על השיכים, הפחות והקאדים של מולאיעבד־לעזיז. שבע שנים נמשך גהינום זה וההתעללות ביהודים וברכושם לא ידעה גבול. לאחר שמולאי חפיד ניצח את חילות אחיו והוכר כמלך בכל מרוקו, הבין כי נצחונות בוחמארא מהווים סכנה לסמכותו כמלך, ולכן כיוון את כל חילו ומרצו להכריעו. ואמנם עלה הדבר בידו. בוחמארא נתפס על ידי חילות המלך, הושם בכלוב כחיה פראית והוצג לראווה בעיר פאס ברחבת השוק כדי שכל העם יבוא לחזות בו ובמפלתו, והתקיים בו הכתוב: ״על דאטפת אטפוך״. כך נשאר בכלוב עד שנפח נשמתו בייסורים ובהשפלה, לא יקומו רשעים במשפט! אנשי מחנהו פוזרו ומנהיגיהם הוצאו להורג וכל העם נשם לרווחה. כן יאבדו כל אויביך ה׳. אבל בזה לא חזר השקט למדינה. שבטי הברברים עדיין ששו לקרב ולשפיכות דמים. מלחמה פרצה בין אנשי עומר מאיית־יוסי, שמאז ומתמיד היוו גורם לאי שקט במחוז זה ובין בני איית־חללי, אנשי ריב ומדון. אדמת המגרב הוכתמה והושקתה בדם חלליה שנפלו טרף ליצרם ולמזגם הסוער והחם של הברברים, אשר נלחמו בינם לבין עצמם ובינם לבין אנשי הערים המושכים ברסן השלטון. תמיד ששו אלי קרב ועכשיו, כשצויידו בנשק ״רומי״(אירופי) חדיש שקסם להם, פשתה ההפקרות, וחוסר הביטחון בדרכים הפר את סדרי החיים התקינים במדינה.

 שיך מוחמד, שהיה ידוע ומכובד בגלל ייחוסו, היה חרד מן ההפקרות הזו במחוזו ופחד שמא יישמטו מושכות השררה על אריסיו הרבים, שמיבולי שדותיהם הוא חי. הוא התחיל לשאת ולתת עם הצרפתים שהלכו ופשטו ברחבי המדינה בכוונה להכניס סדר ולשים קץ למלחמות השבטים ולהפקדות בדרכים. אחיו הצעיר, שיך סולימן, ככל מוסלמי קנאי, ראה בצרפתים פולשים זרים וכופרים והתמרמר בראותו את השפעתם ההולכת וגדלה במשפחת המלוכה ובענייני המדינה. על רקע זה לא היו יחסי האחים טובים. התקפת שיירת היהודים שנעשתה, לפי הנראה, בידיעת אחיו ויד אנשיו הייתה כדבר, לא נעמה לו. הוא ראה בזה הפרת ההתחייבות וירידת המידות של משפחתו. לא שכאב את מותם של כמה יהודים, אך הפקרת בן־חסות, הייתה בעיניו חילול מסורת עתיקה שרק נקלים מזלזלים בה. מה שקרה המיט עליו בושה אך הוא לא העז לאמר לאחיו הבכור את אשר בלבו. יום אחד נפרד מאמו, עזב את האחוזה והצטרף ללוחמים בצבאות הנוצרים של צרפת, בהרי ריף. שיך מוחמד התעצב בלבו על אחיו הצעיר שלא הכיר במציאות המדינית החדשה אבל לפחות עכשיו לא היה מי שיטריד את מנוחתו.

צינת הערב החלה לחדור לעצמותיו של עמי שמעון וצמרמורת עברה כגלים כבשרו. הרגיש את הקור והקיפאון על כתפיו ועל גבו. הוציא מעל האוכף סלהאם (גלימה פתוחה מלפנים) עשוי צמר עבה שהיה איתו ושם אותו על כתפיו. מיד חלפו הצמרמורת והצינה. מדד במבטו את הדרך שנשארה לועד האחוזה והגיע למסקנה שעד השקיעה יגיע. יום גדוש הרהורים היה זה. הרהורים שמזה זמן רב לא פקדו אותו. לעתים עברו על פניו עדרי בקר, עזים, כבשים, והרועים המכירים אותו בירכו אותו לשלום בעוברו על פניהם. משנעלם העדר, השאיר אחריו תמרות עפר בחלל וגעיות השיות והגדיים הלכו ודעכו אט אט ככל שהתרחקו. חזר עמי שמעון להרהוריו…

בעודו מחלים בביתו, באו ערב אחד לבקרו חבריו, שאותם ארגן באגודה. מטרת האגודה הייתה לעורר את בני הקהילה לקיים חזון שיבת־ציון בימיהם ולעלות לירושלים הקדושה. חברים אלו, שכמה מהם ניצלו ממוות משום מעשה גבורתו של עמי שמעון, היו לחברה אחת שאהבת־ציון והערגה לגאולה, איחדה אותם ומסירותם למטרת אגודתם, משאת נפשם, הייתה רבה. עמי שמעון היה המנהיג והרוח החיה של האגודה. הקרבתו העצמית וטוהר מידותיו קרבוהו וחיבבוהו עליהם. הם התפעלו משכלו החד ומחכמתו העמוקה מני ים, והתפלאו מאין שאב את הידיעות הרבות שהשמיע ! אוזניהם. הם נוכחו לדעת שהערכותיו על המצב במדינה היו תמיד אמת, כי ! חושו ידע את הנעשה בה. בפגישה הראשונה אמר להם שהמלחמות התמידיות בין השבטים השונים, מרד הקבילים בצפון, מלחמות מולאי חפיד באחיו, הריגת הנוצרים בידי הקנאים בקזבלנקה, מרד בוחמארא ועוד מאורעות שנתארעו בימיהם, רק יגבירו את התערבות המדינות הזרות, ובראשן צרפת, בענייני המדינה. ואמנם כך היה. מנהיגי הקהילה נהו עם הזרם ובאזלת ידם השלימו עם המצב הקשה שבו הם נמצאים.

שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988-עמ' 40-37

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 122 מנויים נוספים

אפריל 2019
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר