ארכיון יומי: 6 באפריל 2019


Langues et folklore des Juifs marocains-Pinhas Cohen-2014- Qseda d-el-baqq-Qasida des punaises

Qseda d-el-baqq

Qasida des punaises

Cette Qasida évoque la prolifération des punaises dans les maisons, durant la saison d’été, surtout en période de grosses chaleurs.

Veritable épidémie qui sévit pratiquement dans tout le mellah. Ces bestioles s’insinuent partout, dans les lits, les placards, les vêtements, rendant la vie intenable. La nuit surtout, impossible de trouver le sommeil. On erre d’un endroit à l’autre de la maison dans l’espoir de trouver un répit, mais rien n’y fait . Difficile de leur échapper. C’est la lutte permanente dans la maison pour tenter de se débarrasser de ces parasites, en ébouillantant les sommiers, les tables, les chaises, en somme tout le mobilier en bois où elles peuvent s’incruster.

Aziu tsam ‘o ya khwanna / di-habb irtah u ithanna / isken f-el- patio di derb Bohanna / ma isuf ‘dab /ya s-sam ‘in.

El-baqq temma ktar / teqder twusqo b-el-qantar / tsafdo f-el- paporat el- kbar / u terza‘ men t-tazrin

Hada l-patio u beqqo / f-el-lil / n-nas ibato ihekko / si f-rezlo u si f-‘anqo /u si itekhlo lo f-lodnin

Klami msedder b-et-tmam /el- baqq had-el ‘am / ka-ikhrez gher f- ed- dlam / ba‘d ed-dawat metfiyyin

F-el bit ma zani n‘as / rza‘t kfes men zmi‘ en-nas/ ka nesbah mhayyer b-er-ras/ el-lil kello men es-sahrin

Kherzet l-el- brah nethenna / sa‘a se‘latli l-mahna / ka trahom mseddrin foq l-mderrba u la‘bana / teht- el-mkhedda/fhal el-mhail daizin

Di saken f-el bit d-el-bni / ‘ammro ma irqed mhenni / el- ba qq kharzin men sqofa u men-er-rkani / fhal l-‘askar msettfin

Auteur : Hanania Dahan

[1] Derb Bohana est le nom d’une me populeuse de Meknès à laquelle l’auteur fait allusion ici sur un ton ironique.

Traduction :

“Mes frères, venez écouter mon histoire : celui qui veut vivre tranquille dans le patio de Bohana, qu’il élise domicile.

Il n’ y souffrira d’aucun déplaisir.

Les punaises pullulent là-bas.

Vous pouvez même les commercialiser par quintaux et les exporter par gros bateaux .

Vous deviendrez assurément très riches.

Dans ce patio, ses occupants passent la nuit à se gratter, les uns, le pied, les autres, le cou.

D’autres enfin, de leurs oreilles sont dépouillés.

Voulez- vous que je vous dise ?

Les punaises cette année ne sortent que dans le noir après que Ton a éteint les lumières du soir.

Dans la chambre je n’ai pas pu m’endormir et le matin, ma tête est dans un affreux tournis tant j’ai demeuré éveillé toute la nuit.

Je me suis réfugié dans la cour pour y trouver quelque répit, mais là, c’est bien pis.

Les maudites bestioles étaient déjà alignées sur le matelas, sur la couverture et sous l’oreiller.

Telles à la parade d’une armée.

Celui qui habite une maison bâtie

Avec les punaises il ne trouvera point de répit.”

A propos de la prolifération des punaises, Joseph Tolédanc rapporte une anecdote dont le héros est un certain Joha, bien connu des Marocains.Elle s’intitule

“ Joha et les punaises.”Jha u-l-baqq.

Nous l’avons traduite en judéo arabe pour nos lecteurs:

Zha kan iqol bain sab wahd-dwa m‘azzbeb l-el-baqq di ka iqade m ahom f-merra wahda. Kan ka idoz f-es-soq u ka ibe‘ wahd-el- ghebra ghreba. Bezzaf d-en-nas srauha men ‘ando bas ithennau mell 'baqq. Wa laini wakha ressoha f-elfrasat si ma qdat. Qalo “Zha ‘ber 'lina! ”

D‘auh l-‘and el- basa. Zha qal-lo : a sidi had el ghebra di ka -be‘ ana ka teslah bezzaf l-li ihabb ithenna deghya mel-baqq walakin b-wahds-sert : di sraha kan khesso ya‘ref men qbel kifas i‘melha

Za l-basa qal-lo : u kifas ka t-ta‘mel had el ghebra ?

Zha qal-lo : l-haza sahla a sidi. Ka teqbed el beqqa u ka te ‘mellha h riri teht ibatha u hiyya ka tebda t-edhak. Ger thell femmha dik s-sa ‘a mell- ha swiyes d-el ghebra f-halqha / l-baqqa deghya ka tmot. U :agda ta‘melle-lbaqq lokhrin u tethenna m‘a rasek

“ Joha prétendit un jour avoir trouvé le remède -miracle contre invasion des punaises. Il allait dans les rues vendant une poudre mystérieuse censée en venir à bout.Mais ceux qui l’ont achetée ont eu beau en asperger les lits et les sommiers, les petites bêtes n’en avaient cure . Traduit devant le pacha pour cette imposture, Joha maintint que sa poudre était d’une efficacité sans pareille, à la condition toutefois de suivre strictement le mode d’emploi. Mais voilà, seigneur pacha, personne ne ne me l’a demandé avant d’acheter mon produit.

-Et quel est donc ce mode d’emploi-miracle, lui demanda le pacha ?

-C’est bien simple, on prend la punaise, on la chatouille un petit peu, alors elle commence à rire. A ce ce moment précis on profite qu’elle a la bouche ouverte pour lui introduire un peu de cette poudre dans la gorge et la punaise meurt instantanément. Ensuite on renouvelle la même opération avec les autres punaises, et ainsi, on en sera débarrassé.

Langues et folklore des Juifs marocains-Pinhas Cohen-2014 Qseda d-el-baqq

Qasida des punaises

אבי פיקאר-עולים במשורה-מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1956-1951

שומרי׳ שערי הארץ : הש9ל בעלייה ויישום מדיניות הסלקציה 1954-1952

ההתחבטויות והשיקולים שליוו את ההחלטה בדבר העלייה הסלקטיבית התנהלו בעיקר בירושלים, בהנהלת הסוכנות, במוסד לתיאום ובקרב קברניטי מדיניות העלייה. אך כדי לעמוד על ביצועה המעשי יש להתמקד בתפוצות היהודיות שהיא התבצעה בהן. המדיניות החדשה הייתה כללית והייתה אמורה לכלול את כל הארצות שלא נחשבו ארצות הצלה, אך כאמור, במוסד לתיאום ובהנהלת הסוכנות הוזכרו ארצות מסוימות יותר מאחרות. דיונים רבים התקיימו על העלאתם של יהודי קוצ׳ין שבהודו, והעלייה מפרס הוזכרה בפירוש כאחת העליות שיש להחיל עליה את מדיניות הסלקציה. אולם יותר מכל אזור אחר תפסה יהדות צפון אפריקה מקום מרכזי בדיונים על העלייה הסלקטיבית. כפי שהוצע לעיל, העובדה שיהודי צפון אפריקה היו מועמדים עיקריים לעלייה הייתה בין הגורמים לעיתויה של ההחלטה על הגבלת עלייה. תוניסיה ומרוקו נחשבו למאגר האחרון לעלייה ההמונית. לאחר תום עליות החירום הגיעה שעתן של קהילות אלו לעלות – עלייה שעתידה הייתה להתבצע בצלה של מדיניות הסלקציה.

הערת המחבר:חילופי האשמות רבים התנהלו סביב העלאתם של חולי עגבת (סיפילים) מפרס (המוסד לתיאום, 14.7.1952, ג״מ/43/ג/3029/4; תכתובות המוסד לתיאום 2-5.1953, אב״ג, לשכת רה״מ, מכל 16). עליית יהודי קוציין עמדה גם היא במרכזם של כמה דיונים (למשל במוסד לתיאום, 15.3.1953, ג״מ/43/ג/3029/5). מומחי משרד הבריאות טענו שהקוצ׳ינים נושאים מחלות מידבקות ועלולים להפיצן בארץ. הם הועלו לאחר דחיות רבות ובדיעבד התברר שהחשש היה מופרך (הכהן, עולים בסערה, עמי 313-312).ע"כ

כיצד יושמה מדיניות הסלקציה וכיצד התמודדו שליחי העלייה עם המדיניות החדשה, התמודדות שדרשה מהם לעתים להפוך ממעודדי עלייה למעכביה והעמידה אותם בתווך בין צרכיה של מדינת ישראל לצורכי הקהילה היהודית בארץ שנשלחו אליה?

המבנה הארגוני ותהליך העלייה במרוקו ובתוניסיה

ארגון 'קדימה' במרוקו: עלייה בצל ההגבלות

יישומה של מדיניות העלייה הסלקטיבית במרוקו החל בד בבד עם העברת המנגנון הארגוני של העלייה מידי המוסד לעלייה לידי מחלקת העלייה של הסוכנות ועם הגעתו של מנהל חדש למשרד העלייה – זאב חקלאי. חקלאי, איש מפא׳׳י, היה בעל יכולת ארגונית גבוהה וסמכותו של משרד העלייה גברה מאוד מאז שמונה לתפקידו. הוא התמודד עם הדילמה שהציבה בפניו מדיניות הסלקציה מיד עם בואו. מחד גיסא העריך שבעת מאבקם של הלאומיים המרוקנים ילך מצבם הביטחוני של יהודי מרוקו ויידרדר, והדבר יחייב את העלאתם לישראל, ומאידך גיסא קיבל על עצמו את עקרונות העלייה הסלקטיבית משום שהכיר את אילוצי הקליטה.

הערות המחבר:    על מעורבותו של המוסד לעלייה בעלייה ממרוקו ראו הכהן, עולים בסערה, עמי 30; לסקר, היבטים פוליטיים, עמי 339-337; הנ״ל, עליית יהודי מרוקו, עמי 322-321; הדל, ישראל והעלייה, עמי 213-210; צור, קהילה קרועה, עמי 366.

      דיווח של שליח הנוער והחלוץ שחזר לארץ בסוף מרם 1953, בלא חתימה ובלא תאריך, אצ״מ, 86/6239.

      זאב חקלאי, סקירת ביקור במרוקו, 29.1.1952, אצ״מ, 86/6161. בעת ביקור מקדים שערך חקלאי במרוקו התחוללו מהומות בגין הבחירות ללשכות המסחר. הלאומיים החרימו את הבחירות כחלק מאי־שיתוף הפעולה עם הצרפתים, והיהודים היו היחידים שהצביעו ועוררו עליהם את זעם המוסלמים. על החרמת הבחירות ועל הלאומיים המרוקנים באותם ימים ראו ברנרד, העימות, עמ' 97-96.

     חקלאי לבן־גוריון, 15.3.1953, ג״מ/43/ג/5558/9. השלמה כזו של שליח מחלקת העלייה הייתה חריגה. השליח שקדם לחקלאי, איש המוסד לעלייה סמי הלוי, לא השלים עם התקנות וניסה להפר אותן בכל הזדמנות (ראו למשל חילופי מברקים בין מחלקת העלייה למוסד לעלייה 5-9.12.1951, אצ״מ, 86/6161). כזו הייתה גם עמדתו של השליח בתוניסיה. חיים שיבא, מנכ״ל משרד הבריאות, התרשם שחקלאי היה חדור הכרה שגיוס עולים אינו הפתרון ליהודי מרוקו ושיש להפנות את המרץ למיון מדוקדק יותר של עולים (דוח של שיבא על ביקורו בצפון אפריקה בסוף 1952, אצי׳מ, 86/6008). דיר אליעזר מתן, רופא משרד הבריאות במרוקו, הגדיר את גישתו של חקלאי ׳השלמה עם הסלקציה ועבודה בהתאם לכך׳. לעומתו סגנו, יאני אבידוב, הוגדר 'בעל גישה אנושית, מהלב – עליה בכל מחיר׳(מתן למשרד הבריאות, 17.11.1952, אא״מ).ע"כ

     חקלאי ידע שהעלייה לישראל לא הייתה רק צורך של יהודי מרוקו אלא גם צורך דמוגרפי וכלכלי של מדינת ישראל. בתכנית העלייה ל־1952, תכנית הסלקציה, לא נקבעו רק תקנות מגבילות אלא גם מכסה של 120,000 עולים בשנה ש־40-25 אחוזים מהם יבואו מצפון אפריקה. במסגרת תפקידו במרוקו היה חקלאי צריך לסנן את העולים שאינם רצויים למדינה ולבחור ולעודד את העולים הרצויים. הוטל עליו לגייס לפחות 17,500 צעירים שיעמדו בקריטריון של בדיקה רפואית מחמירה ויהיו נכונים ללכת להתיישבות.

     הקושי העיקרי שחקלאי ראה לנגד עיניו בטרם ניגש למשימה היה מצב בריאותם של המועמדים לעלייה. רובם היו נגועים במחלות זיהומיות כמו גזזת וגרענת. מחצית מתושבי הערים ושמונים אחוזים מתושבי הכפרים היו נגועים בגרענת. דיווחים אחרים טענו שבכפרים הגיעה תפוצת הגרענת ל־100 אחוזים. 35 אחוזים מילדי היהודים היו נגועים בגזזת. בקזבלנקה היו 3,000 מתוך 7,000ילדי בית הספר נגועים בגזזת., בכל משפחה היה לפחות חולה אחד ובני המשפחה סירבו להיפרד ממנו. טיפול רפואי שסיפק בעבר השירות הרפואי של מחלקת העלייה היה בלתי יעיל מאחר שהמועמדים שהבריאו לא הועלו מיד אלא הוחזרו לקהילתם ובעת ההמתנה לתורם לעלייה חזרו חלקם ונדבקו באותן מחלות.

     מנקודת מבטו של המועמד לעלייה יצרו החלטות הסלקציה מסלול ארוך רצוף תחנות מעבר, בדיקות וסינונים. התחנה הראשונה הייתה בדיקה רפואית. את יהודי קזבלנקה, הקהילה הגדולה במרוקו שכשליש מיהודי מרוקו חיו בה, שירת ׳קדימה׳, המנגנון המקומי של הסוכנות, שהייתה בו גם מחלקה לבדיקות רפואיות. בשל הפיזור הרב של יהודי מרוקו הקימה ׳קדימה׳ סניפים בקהילות המרכזיות. פעילים ציונים מקומיים הפעילו את המשרדים המקומיים, גייסו את המועמדים לעלייה ברחבי הארץ ואף ביצעו את המיון הראשון של המועמדים במקומות מגוריהם. שם נבדק אם המשפחה מתאימה מבחינת הגיל, מספר המפרנסים ומקצועם. לאחר מכן נשלחו המועמדים לבדיקה אצל רופא מקומי, איש מקצוע צרפתי או מתמערב שקיבל את אישורו של הרופא הישראלי שישב בקזבלנקה. על אף הצלחתו של חקלאי לארגן 12 מרכזים לבדיקה רפואית ברחבי מרוקו נאלצו תושביהם של חלק מהכפרים לנסוע כ־200 קילומטרים על מנת להגיע לבדיקה זו. תוצאות הבדיקה שנעשתה בערי השדה הועברו בכתב לרופא ישראלי בקזבלנקה או בצרפת, והוא שקבע אם המועמדים ראויים לעלות בהתאם לתקנות הסלקציה. במקרים של ספק נשלחו הנתונים לארץ ורק לאחר חודשים רבים הגיעה תשובה." התחנה השנייה של המועמדים לעלייה, לאחר שעברו את הבדיקה הרפואית, הייתה מחנה אליהו, מחנה העולים ששכן 27 קילומטרים מדרום לקזבלנקה.

           התקיימו בו הליכים רפואיים נוספים, כמו למשל הבראה מהשלבים האחרונים של גרענת, בדיקה רפואית נוספת כדי למנוע הונאה, אם הייתה, בזמן הבדיקה הראשונה, וסידורים רשמיים. העולים תושבי קזבלנקה לא הגיעו למחנה ובדרך כלל המתינו בבתיהם עד שהגיע תורם לעלייה. מקזבלנקה הפליגו העולים למרסיי ושם שוכנו, בדרך כלל לתקופה קצרה של כמה ימים, במחנה גרנד ארנס  (Grand Arenas), שהיה תחנתם השלישית, ומשם הפליגו ארצה. לעתים נפסלו חלק מהעולים גם במרסיי.

הערות המחבר:  הנתונים הם מתוך דוח של ד״ר יהושע רף על ביקורו במרוקו ובתוניסיה, 9.12.1951, ומתוך סקירתו של חקלאי, 29.1.1952 (לעיל, הערה 5). לנתונים נוספים על מצבם הבריאותי של יהודי צפון אפריקה ראו שוראקי, קורות היהודים, עמי 212-207.

      ד"ר שניצר לחקלאי, 1.1.1952, אצ״מ, 86/6161. תלונתה של ועדת העלייה בקסר א־סוק (עיירה במזרח מרוקו) ממחישה זאת היטב. חברי הוועדה טענו שאנשי העיירה מופלים לרעה ביחס לאנשי הערים הגדולות באזור החוף. 220 איש מקסר א־סוק עברו למחנה בקזבלנקה אך תורם לעלייה נדחה בטענה שאי־אפשר להעלות ארצה חולים. לטענת אנשי הקהילה ׳אנשינו המסכנים נהיים חולים למרות שלא היו באמת׳(ועדת העלייה של קסר א־סוק לרפאל, 24.2.1952, אצ״מ, 86/6162).

     שם; צור, קהילה קרועה, עמי 292. עד 1952 זה היה מחנה קטן. רוב העולים הועברו למחנה גרנד ארנס במרסיי (צרפת) לטיפול רפואי והמתינו שם לתורם לעלייה. עם ההחלטה להגביר את העלייה מצפון אפריקה הוחלט לצמצם את המחנה במרסיי, בעיקר בשל העלות הגבוהה של החזקת מחנה באירופה, ולהעביר את כל ההליכים שבוצעו שם, בעיקר טיפול רפואי, למחנה במרוקו. להעברת הטיפול למרוקו היו יתרונות נוספים: הג׳וינט השתתף בהוצאות החזקת המחנה ובהוצאות הריפוי, וגם היה קל יותר להחזיר עולים חולים לבתיהם. כאשר התגלו מחלות קשות(למשל שחפת מידבקת) אצל עולים במרס״ היה קשה מאוד להחזירם לביתם במרוקו(דברי רפאל, הנהלת הסוכנות, 29.1.1952, אצ״מ, 8100/76).ע"כ

אבי פיקאר-עולים במשורה-מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1956-1951-עמ' 115-112

אבי פיקאר-עולים במשורה-מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1956-1951

 

בתחילת שליחותו התכוון חקלאי להעלות לארץ 1,000 עולים בכל חודש בהתאם לקבוצות המועדפות על פי כללי הסלקציה: 300 בני נוער, 300 צעירים ו־400 בני משפחות עד גיל 35. כמו כן הוא רצה להעלות 100-90 חולי גזזת, והם היו אמורים לקבל טיפול בארץ. בכללי העלייה הוקצו עשרים אחוזים מן המקומות לעולים מעל גיל 35, אך חקלאי שאף שכמעט כל העולים יהיו אנשים יצרנים. בהיעדר מועמדים מתאימים היה עליו ׳לייצר׳ מועמדים, הווה אומר ׳לרפא' מועמדים שנמצאו לוקים במחלות קלות כדי שיתאימו לעלייה. לשם כך הוא הקים עם רופא מחלקת העלייה ד״ר נתן שניצר תשתית לטיפול רפואי ואף התכוון להרחיבו ולהקים מנגנון רפואי נרחב, אולם דרישותיו למימון מנגנון כזה לא נענו. באותה עת לא יכלה הסוכנות, ואולי גם לא רצתה, להשקיע סכומים נכבדים במערך בריאות עבור יהודי מרוקו, והתקווה לזכות במימון הג׳וינט התבדתה גם היא.

הערת המחבר: שתי דוגמאות מני רבות להרכב קבוצות העולים ממרוקו. בקבוצה שהגיעה ב־5 במאי 1952 היו 129 עולים, מתוכם 47 צעירים, 67 בני משפחות, רובן צעירות, שניים שקרוביהם בארץ דרשו את העלאתם ו־13 חברי הכשרה. לפי הרשימות השמיות 12 אחוזים היו מעל גיל 35. באנייה שהפליגה כעבור כשבועיים, ב־20 במאי 1952, היו 118 עולים, מתוכם 14 מעל גיל 35, רובם בני פחות מארבעים. כל העולים חתמו על התחייבות לעבודה חקלאית (חקלאי למחלקת העלייה, 21.5.1952,7.5.1952, אצ״מ, 86/6161). ע"כ

השנים 1953-1952 עמדו בסימן של התמעטות הרצון וההתלהבות לעלות בקרב יהודי התפוצות בכלל ובקרב יהודי צפון אפריקה בפרט. למרות זאת בקהילה הגדולה של מרוקו היו עדיין אלפים שרצו לעלות. המניע העיקרי היה התקווה לשיפור מצבם הכלכלי והם היו נכונים לקרבנות רבים לשם כך. היחס לטיפול הרפואי ממחיש זאת היטב. רופא הסוכנות ד״ר שניצר ציין שהמועמדים היו מוכנים לסבול את הטיפול המכאיב בגרענת ולבטל את זמנם אם קיבלו הבטחה שאחר כך יעלו ארצה. ׳מחלת הטרכומה כשלעצמה, לא מפריעה להם, בבורותם הגדולה, אולם הם מוכנים לסבול כל צער רפואי באם עלייתם תובטח׳.

הערת המחבר: שניצר לחקלאי, 1.1.1952 (לעיל, הערה 10). הטיפול לא רק ארך זמן רב אלא היה גם מכאיב מאוד. כך תיאר את הטיפול בגרענת נער מועמד לעלייה: ׳האחות הפכה את מעטה עיניי שהעלו פצעונים. בתחבושת מחוספסת ניסרה את פנים עפעפיי עד זוב דם׳

(חזן, ארמנד, עמ׳ 161). על הרצון של אלפים לעלות דיווח גם חקלאי(חקלאי לבן־גוריון, 15.3.1953 [לעיל, הערה 6]).ע"כ

התכנון של חקלאי, 1,000 עולים בחודש, לא יצא אל הפועל. בחודשים אפריל ומאי יחד עלו כ־400 איש. מנגנוני הסינון הותירו מאחוריהם פסולים רבים ותור ארוך של ממתינים. במאי 1952, חודשים ספורים לאחר קבלת ההחלטה בדבר מדיניות הסלקציה, היו 3,350 איש שעמדו לעבור בדיקה רפואית או עברו אותה. ריפוי הגרענת ארך כשלושה חודשים, מספר המקומות במחנה היה מוגבל ונוצר צוואר בקבוק בתהליך העלייה. אלפי מועמדים שאושרו בבדיקה הראשונה לא הוזמנו למחנה ועלייתם נדחתה. חמישה עד שבעה אחוזים מן הנבדקים בבדיקה הרפואית השנייה, שהתקיימה במחנה, נפסלו. 1,500 מאלה שעברו את הבדיקה עוכבו כי היו קשורים לבני משפחה שהיו בטיפול בגרענת. בתחילת התהליך האמין חקלאי שהעיכובים נבעו מקשיי הסתגלות לחוקים החדשים. הוא קיווה שעד סוף 1952 יעלה בידו להאיץ את קצב העלייה ולכסות את הגירעון שנוצר בחודשים הראשונים. הוא הסתמך על תכניותיו להרחבת הטיפול בגרענת ועל עזרה של הג׳וינט בפינוי קהילות כפריות קטנות (׳חומר טוב לארץ׳). כך קיווה להתקרב למכסה השנתית שהגדירה מחלקת העלייה בירושלים. אולם תוחלתו נכזבה. אמנם ביוני עלו 720 איש וביולי הגיעו 1,000, אך באוגוסט ירד מספרם ל־500 ובארבעת החודשים האחרונים של 1952 הגיעו 300 עולים בחודש בממוצע.17 עד סוף 1952 עלו ארצה כ־5,000 איש ממרוקו. כדי להעלותם נבדקו 16,000 איש. רק שלושים אחוזים מן הנרשמים קיבלו אישור לעלות.

הערת המחבר: חקלאי לבן־גוריון, 15.3.1953 (לעיל, הערה 6). מרוקו לא הייתה התפוצה היחידה ש׳הכזיבה׳. העלייה מפרס נתקלה בקשיים שנבעו גם מתקנות הסלקציה, שיושמו שם בהקפדה, וגם מבעיות תובלה. רומניה הפסיקה לאשר יציאה של יהודים וכך היה גם בשאר ארצות מזרח אירופה. בניגוד לתכנית המקורית של 120,000 עולים בשנה הגיעו רק 24,000. ע"כ

תוניסיה: מאבק בין שליח העלייה לרופאים

יישומה של מדיניות העלייה הסלקטיבית בתוניסיה היה דומה למדי ליישומה במרוקו, אם כי יהודי תוניסיה היו פחות מפוזרים על פני הארץ וריכוזם הקל את תהליך העלייה. שני שלישים מהאוכלוסייה היהודית התגוררו בעיר תוניס. שאר היהודים התגוררו בכמה ערי חוף, ורק מיעוט קטן, 10-6 אחוזים, התגוררו בקהילות כפריות קטנות.

מסוף 1948 פעל המוסד לעלייה בתוניסיה בגלוי אם כי בלא אישור רשמי לפעולה. רק ב־1953 העניקו לו הצרפתים אישור רשמי. ב־1949 נשלח השליח הישראלי הראשון לתוניסיה. עד אז ניהלו את הפעילות הציונית פעילים מקומיים או יהודים אירופאים שישבו בתוניסיה ומונו לנהל את ענייני הסוכנות. השליח הישראלי נחום דווינגר, שנשלח מטעם המוסד לעלייה ועבר אחר כך למחלקת העלייה, המשיך בפעילותו עד שלהי 20.1953 הוא הגיע לתוניסיה זמן רב לפני שתקנות הסלקציה נוסחו. את תפקידו ראה בהעלאת יהודים רבים ככל האפשר מתוניסיה ולא הסכין עם ההגבלות שהונחתו עליו מירושלים עוד לפני החלתה הרשמית של מדיניות הסלקציה. מבחינה זו היה דווינגר חסיד קיצוני לא רק של הגישה המשלבת אלא בעיקר של העדפת ההצלה על פני הבניין.

דווינגר התנגד למשל להגבלת עלייתם של ילדים חולי גזזת. הוא ראה בה מחלה קלה וציין שבראשית הבקרה הרפואית על העלייה לא הוגדרה כלל הגזזת מחלה המונעת עלייה, אך משהוכנסה לקטגוריית המחלות המונעות עלייה התברר שרוב הילדים נגועים בה. בתוניסיה כמעט לא הייתה אפשרות לטפל כראוי במחלה זו. הטיפול היה כרוך בהקרנות רנטגן ובכל תוניסיה היו רק שתי מכונות, שתיהן בתוניס העיר. דווינגר הוסיף שאם הילד לא עלה מיד אחרי הטיפול היה לו סיכוי סביר לשוב ולהידבק. הוא ביקש שיעלו את הילדים למרות המחלה וידאגו לטיפול רפואי בארץ. בקשתו נדחתה ולאחר חודשים מספר נקבעה המדיניות הכללית שבמסגרתה הוגבלה עוד יותר עלייתם של חולים.

מנגנון המיון והעלייה בתוניסיה היה מסועף פחות מזה של מרוקו. בתוניסיה לא היה מחנה מעבר וגם לא היו מרכזים לבדיקה רפואית ברחבי המדינה. פרט לפעילים ציונים בקהילות היה כל מנגנון העלייה בתוניס העיר. יהודים מחוץ לתוניס שרצו לעלות הגיעו לעיר ושם שוכנו בכמה חדרים שעמדו לרשות הסוכנות. מתונים הפליגו העולים למחנה גרנד ארנס במרסיי ועברו שם את אותם הליכים שעברו העולים ממרוקו. בתוניסיה כמו במרוקו היה מצבם הרפואי של היהודים המכשול העיקרי לעלייתם. יהודים מדרום תוניסיה התלוננו על קפדנות רבה בבדיקות רפואיות. קבוצה של 240 עולים חשו מוכנים וראויים לעלייה לאחר שטופלו כמה חודשים על מנת להבריא ממחלותיהם. גם המסמכים הדרושים הן עבור השלטונות בתוניסיה והן עבור נציגי הסוכנות היו בידיהם. אולם עם הגיעם לעיר תוניס הם עברו בדיקה רפואית נוספת ותשעים אחוזים מהם נפסלו. הנפסלים עמדו בפני שוקת שבורה. הם מכרו את רכושם ועתה העריכו שייאלצו להישאר בתוניסיה כשהם חסרי כול.

לעתים קרובות ניסה דווינגר להתעלם מההגבלות הרפואיות. כך עשה כאשר הגיעו לתוניס מועמדים לעלייה חולים מכפרי הדרום ועשרת החדרים לטיפול רפואי כבר היו מלאים. דווינגר החליט שיסעו לארץ – באחריותו. הרופאה מטעם הסוכנות ד״ר שולמית טייב סירבה לאשר את עלייתם עד שתאושר מהארץ ולא מילאה אחר הוראותיו. בקיץ 1952 עקף דווינגר את המנגנון הרפואי ושלח 150 עולים בלא אישור רפואי כלל. הקבוצה עוכבה במרסיי לתקופה ארוכה ועמדה במוקדה של התכתבות ענפה. עם היוודע דבר עיכובם של העולים גייס דווינגר את הטיעון הציוני שאין בלתו כדי לאפשר את הגעת העולים ארצה: הוא השווה את עצירתם למעשי הבריטים. הוא גם התייחס לטיעונים בדבר מצבם הבריאותי של העולים. לדבריו הם נשלחו מתוניסיה בריאים ורק במרסיי צצו אצלם מחלות. המעשה בעולים אלה וההתכתבות שהתנהלה סביבם ממחישים את המתח שאפיין את העלייה הסלקטיבית – מתח בין ההצלה וצורכי היהודים בתפוצה, שייצג דווינגר, לבין הבניין וצורכי המרכז הלאומי בישראל.

            דווינגר לרפאל, 12.1.1951, אצ״מ, 86/6162.

            דוח מכינוס נציגי הפועל המזרחי בדרום תוניסיה, ג־רבה, 20.11.1951, גצ״ד, תשי״ב 31/13.

            ד״ר שולמית טייב לרפאל, 1.1.1952, אצ״מ, 86/6161.

אבי פיקאר-עולים במשורה-מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1956-1951 עמוד 119-116

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 122 מנויים נוספים

אפריל 2019
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  

רשימת הנושאים באתר