אבי פיקאר-עולים במשורה-מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1956-1951
שומרי׳ שערי הארץ : הש9ל בעלייה ויישום מדיניות הסלקציה 1954-1952
ההתחבטויות והשיקולים שליוו את ההחלטה בדבר העלייה הסלקטיבית התנהלו בעיקר בירושלים, בהנהלת הסוכנות, במוסד לתיאום ובקרב קברניטי מדיניות העלייה. אך כדי לעמוד על ביצועה המעשי יש להתמקד בתפוצות היהודיות שהיא התבצעה בהן. המדיניות החדשה הייתה כללית והייתה אמורה לכלול את כל הארצות שלא נחשבו ארצות הצלה, אך כאמור, במוסד לתיאום ובהנהלת הסוכנות הוזכרו ארצות מסוימות יותר מאחרות. דיונים רבים התקיימו על העלאתם של יהודי קוצ׳ין שבהודו, והעלייה מפרס הוזכרה בפירוש כאחת העליות שיש להחיל עליה את מדיניות הסלקציה. אולם יותר מכל אזור אחר תפסה יהדות צפון אפריקה מקום מרכזי בדיונים על העלייה הסלקטיבית. כפי שהוצע לעיל, העובדה שיהודי צפון אפריקה היו מועמדים עיקריים לעלייה הייתה בין הגורמים לעיתויה של ההחלטה על הגבלת עלייה. תוניסיה ומרוקו נחשבו למאגר האחרון לעלייה ההמונית. לאחר תום עליות החירום הגיעה שעתן של קהילות אלו לעלות – עלייה שעתידה הייתה להתבצע בצלה של מדיניות הסלקציה.
הערת המחבר:חילופי האשמות רבים התנהלו סביב העלאתם של חולי עגבת (סיפילים) מפרס (המוסד לתיאום, 14.7.1952, ג״מ/43/ג/3029/4; תכתובות המוסד לתיאום 2-5.1953, אב״ג, לשכת רה״מ, מכל 16). עליית יהודי קוציין עמדה גם היא במרכזם של כמה דיונים (למשל במוסד לתיאום, 15.3.1953, ג״מ/43/ג/3029/5). מומחי משרד הבריאות טענו שהקוצ׳ינים נושאים מחלות מידבקות ועלולים להפיצן בארץ. הם הועלו לאחר דחיות רבות ובדיעבד התברר שהחשש היה מופרך (הכהן, עולים בסערה, עמי 313-312).ע"כ
כיצד יושמה מדיניות הסלקציה וכיצד התמודדו שליחי העלייה עם המדיניות החדשה, התמודדות שדרשה מהם לעתים להפוך ממעודדי עלייה למעכביה והעמידה אותם בתווך בין צרכיה של מדינת ישראל לצורכי הקהילה היהודית בארץ שנשלחו אליה?
המבנה הארגוני ותהליך העלייה במרוקו ובתוניסיה
ארגון 'קדימה' במרוקו: עלייה בצל ההגבלות
יישומה של מדיניות העלייה הסלקטיבית במרוקו החל בד בבד עם העברת המנגנון הארגוני של העלייה מידי המוסד לעלייה לידי מחלקת העלייה של הסוכנות ועם הגעתו של מנהל חדש למשרד העלייה – זאב חקלאי. חקלאי, איש מפא׳׳י, היה בעל יכולת ארגונית גבוהה וסמכותו של משרד העלייה גברה מאוד מאז שמונה לתפקידו. הוא התמודד עם הדילמה שהציבה בפניו מדיניות הסלקציה מיד עם בואו. מחד גיסא העריך שבעת מאבקם של הלאומיים המרוקנים ילך מצבם הביטחוני של יהודי מרוקו ויידרדר, והדבר יחייב את העלאתם לישראל, ומאידך גיסא קיבל על עצמו את עקרונות העלייה הסלקטיבית משום שהכיר את אילוצי הקליטה.
הערות המחבר: על מעורבותו של המוסד לעלייה בעלייה ממרוקו ראו הכהן, עולים בסערה, עמי 30; לסקר, היבטים פוליטיים, עמי 339-337; הנ״ל, עליית יהודי מרוקו, עמי 322-321; הדל, ישראל והעלייה, עמי 213-210; צור, קהילה קרועה, עמי 366.
דיווח של שליח הנוער והחלוץ שחזר לארץ בסוף מרם 1953, בלא חתימה ובלא תאריך, אצ״מ, 86/6239.
זאב חקלאי, סקירת ביקור במרוקו, 29.1.1952, אצ״מ, 86/6161. בעת ביקור מקדים שערך חקלאי במרוקו התחוללו מהומות בגין הבחירות ללשכות המסחר. הלאומיים החרימו את הבחירות כחלק מאי־שיתוף הפעולה עם הצרפתים, והיהודים היו היחידים שהצביעו ועוררו עליהם את זעם המוסלמים. על החרמת הבחירות ועל הלאומיים המרוקנים באותם ימים ראו ברנרד, העימות, עמ' 97-96.
חקלאי לבן־גוריון, 15.3.1953, ג״מ/43/ג/5558/9. השלמה כזו של שליח מחלקת העלייה הייתה חריגה. השליח שקדם לחקלאי, איש המוסד לעלייה סמי הלוי, לא השלים עם התקנות וניסה להפר אותן בכל הזדמנות (ראו למשל חילופי מברקים בין מחלקת העלייה למוסד לעלייה 5-9.12.1951, אצ״מ, 86/6161). כזו הייתה גם עמדתו של השליח בתוניסיה. חיים שיבא, מנכ״ל משרד הבריאות, התרשם שחקלאי היה חדור הכרה שגיוס עולים אינו הפתרון ליהודי מרוקו ושיש להפנות את המרץ למיון מדוקדק יותר של עולים (דוח של שיבא על ביקורו בצפון אפריקה בסוף 1952, אצי׳מ, 86/6008). דיר אליעזר מתן, רופא משרד הבריאות במרוקו, הגדיר את גישתו של חקלאי ׳השלמה עם הסלקציה ועבודה בהתאם לכך׳. לעומתו סגנו, יאני אבידוב, הוגדר 'בעל גישה אנושית, מהלב – עליה בכל מחיר׳(מתן למשרד הבריאות, 17.11.1952, אא״מ).ע"כ
חקלאי ידע שהעלייה לישראל לא הייתה רק צורך של יהודי מרוקו אלא גם צורך דמוגרפי וכלכלי של מדינת ישראל. בתכנית העלייה ל־1952, תכנית הסלקציה, לא נקבעו רק תקנות מגבילות אלא גם מכסה של 120,000 עולים בשנה ש־40-25 אחוזים מהם יבואו מצפון אפריקה. במסגרת תפקידו במרוקו היה חקלאי צריך לסנן את העולים שאינם רצויים למדינה ולבחור ולעודד את העולים הרצויים. הוטל עליו לגייס לפחות 17,500 צעירים שיעמדו בקריטריון של בדיקה רפואית מחמירה ויהיו נכונים ללכת להתיישבות.
הקושי העיקרי שחקלאי ראה לנגד עיניו בטרם ניגש למשימה היה מצב בריאותם של המועמדים לעלייה. רובם היו נגועים במחלות זיהומיות כמו גזזת וגרענת. מחצית מתושבי הערים ושמונים אחוזים מתושבי הכפרים היו נגועים בגרענת. דיווחים אחרים טענו שבכפרים הגיעה תפוצת הגרענת ל־100 אחוזים. 35 אחוזים מילדי היהודים היו נגועים בגזזת. בקזבלנקה היו 3,000 מתוך 7,000ילדי בית הספר נגועים בגזזת., בכל משפחה היה לפחות חולה אחד ובני המשפחה סירבו להיפרד ממנו. טיפול רפואי שסיפק בעבר השירות הרפואי של מחלקת העלייה היה בלתי יעיל מאחר שהמועמדים שהבריאו לא הועלו מיד אלא הוחזרו לקהילתם ובעת ההמתנה לתורם לעלייה חזרו חלקם ונדבקו באותן מחלות.
מנקודת מבטו של המועמד לעלייה יצרו החלטות הסלקציה מסלול ארוך רצוף תחנות מעבר, בדיקות וסינונים. התחנה הראשונה הייתה בדיקה רפואית. את יהודי קזבלנקה, הקהילה הגדולה במרוקו שכשליש מיהודי מרוקו חיו בה, שירת ׳קדימה׳, המנגנון המקומי של הסוכנות, שהייתה בו גם מחלקה לבדיקות רפואיות. בשל הפיזור הרב של יהודי מרוקו הקימה ׳קדימה׳ סניפים בקהילות המרכזיות. פעילים ציונים מקומיים הפעילו את המשרדים המקומיים, גייסו את המועמדים לעלייה ברחבי הארץ ואף ביצעו את המיון הראשון של המועמדים במקומות מגוריהם. שם נבדק אם המשפחה מתאימה מבחינת הגיל, מספר המפרנסים ומקצועם. לאחר מכן נשלחו המועמדים לבדיקה אצל רופא מקומי, איש מקצוע צרפתי או מתמערב שקיבל את אישורו של הרופא הישראלי שישב בקזבלנקה. על אף הצלחתו של חקלאי לארגן 12 מרכזים לבדיקה רפואית ברחבי מרוקו נאלצו תושביהם של חלק מהכפרים לנסוע כ־200 קילומטרים על מנת להגיע לבדיקה זו. תוצאות הבדיקה שנעשתה בערי השדה הועברו בכתב לרופא ישראלי בקזבלנקה או בצרפת, והוא שקבע אם המועמדים ראויים לעלות בהתאם לתקנות הסלקציה. במקרים של ספק נשלחו הנתונים לארץ ורק לאחר חודשים רבים הגיעה תשובה." התחנה השנייה של המועמדים לעלייה, לאחר שעברו את הבדיקה הרפואית, הייתה מחנה אליהו, מחנה העולים ששכן 27 קילומטרים מדרום לקזבלנקה.
התקיימו בו הליכים רפואיים נוספים, כמו למשל הבראה מהשלבים האחרונים של גרענת, בדיקה רפואית נוספת כדי למנוע הונאה, אם הייתה, בזמן הבדיקה הראשונה, וסידורים רשמיים. העולים תושבי קזבלנקה לא הגיעו למחנה ובדרך כלל המתינו בבתיהם עד שהגיע תורם לעלייה. מקזבלנקה הפליגו העולים למרסיי ושם שוכנו, בדרך כלל לתקופה קצרה של כמה ימים, במחנה גרנד ארנס (Grand Arenas), שהיה תחנתם השלישית, ומשם הפליגו ארצה. לעתים נפסלו חלק מהעולים גם במרסיי.
הערות המחבר: הנתונים הם מתוך דוח של ד״ר יהושע רף על ביקורו במרוקו ובתוניסיה, 9.12.1951, ומתוך סקירתו של חקלאי, 29.1.1952 (לעיל, הערה 5). לנתונים נוספים על מצבם הבריאותי של יהודי צפון אפריקה ראו שוראקי, קורות היהודים, עמי 212-207.
ד"ר שניצר לחקלאי, 1.1.1952, אצ״מ, 86/6161. תלונתה של ועדת העלייה בקסר א־סוק (עיירה במזרח מרוקו) ממחישה זאת היטב. חברי הוועדה טענו שאנשי העיירה מופלים לרעה ביחס לאנשי הערים הגדולות באזור החוף. 220 איש מקסר א־סוק עברו למחנה בקזבלנקה אך תורם לעלייה נדחה בטענה שאי־אפשר להעלות ארצה חולים. לטענת אנשי הקהילה ׳אנשינו המסכנים נהיים חולים למרות שלא היו באמת׳(ועדת העלייה של קסר א־סוק לרפאל, 24.2.1952, אצ״מ, 86/6162).
שם; צור, קהילה קרועה, עמי 292. עד 1952 זה היה מחנה קטן. רוב העולים הועברו למחנה גרנד ארנס במרסיי (צרפת) לטיפול רפואי והמתינו שם לתורם לעלייה. עם ההחלטה להגביר את העלייה מצפון אפריקה הוחלט לצמצם את המחנה במרסיי, בעיקר בשל העלות הגבוהה של החזקת מחנה באירופה, ולהעביר את כל ההליכים שבוצעו שם, בעיקר טיפול רפואי, למחנה במרוקו. להעברת הטיפול למרוקו היו יתרונות נוספים: הג׳וינט השתתף בהוצאות החזקת המחנה ובהוצאות הריפוי, וגם היה קל יותר להחזיר עולים חולים לבתיהם. כאשר התגלו מחלות קשות(למשל שחפת מידבקת) אצל עולים במרס״ היה קשה מאוד להחזירם לביתם במרוקו(דברי רפאל, הנהלת הסוכנות, 29.1.1952, אצ״מ, 8100/76).ע"כ
אבי פיקאר-עולים במשורה-מדיניות ישראל כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה, 1956-1951-עמ' 115-112