מחקרים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה-השררה ב"חברה קדישא" בפאס במאה העשרים-משה עמאר-2011

פסק הדין

מלבד מה שנוגע בנדון זה לדי״ת[לדין תורה] צריכים אנחנו להתבונן בשני עניינים נימוסיים, [חוקיים, כלומר לבדוק את החוקים הרלוונטים לנושא] והם רשות לדון, ופסלות בדי״ץ פאס. על ענין הא׳ נכון שמטרת בתי דינינו במערב המסתופף תחת צל פראנסייא יר״ה, היא מענייני אישות ונחלות, עכ״ז[עם כל זאת] חברת רשב״י היא חברה שמשמרתה הוא מה שנוגע לדת ישראל, כמו שציינו אותה יפה בעט״ם חו״ר[חכמי ורבני] פאס, ובכן בתי דינינו יש להם מגע יד בענייני ישובה והנהגתה. אבל זה דוקא להורות מה יעשה ישראל בעניינים כאלו, לועד העיר אשר עליו ג״כ מוטל לפקח על כל מדי השייך לענייני היהדות. מזה ג״כ יוצא שאין לדמות החברה הקדושה לחברות המדיניים שדיבר בהם הדאהיר של 25 מי 1914 [ובר מן דין, אנשי החברה לא הביאו ראיה שהוסכמה החברה מן השררה ככל חברה מדינית]. גם מציאות איזה נתינים פראנסיס תוך אנשי החבר׳, לא תספיק להעביר החברה תחת רשות דייני צרפת יר״ה, לפי שאין כאן זכות וחובה לאנשים ההמה בעצמם, רק הפקת תאותם בסוג נשיאות החברה שהם משמשים בה [ויש הרבה דימויים לזה והאריכות אך למותר].

על ענין הב׳ של פסול חו״ר פאס, ברור הדבר שלא היה להם לדון פסלותם בעצמם, רק לשתף עמהם רבן דיליגי נבחר ע״פ חק ווזירי, והגם שדאהיר הנז׳ של 17 מי 1919, לא דיבר רק בפסלות א׳ מחברי בדי״ץ לא בכולם, יכולים הם דברי הדאהיר להתקיים, והוא שהרבן דיליגי הנבחר ימלא בזה אחר זה מקום כל אחד ואחד מהשלשה דיינים, ואחר שישאו ויתנו הוא ושנים מהנשארים על ענין פסלות השלישי, יחזור חלילה. ובזה היה כל אחד מהבדי״ץ דן רק פסלות חביריו ולא פסלות עצמו.

פש גבן לראות מה שנוגע בנדון זה לדי״ת, כבר ביארנו למעלה שחברת רשב״י זיע״א מטרתה היא מה שנוגע לדת, ומוטל על ועד העיר להטפל במה שנוגע לה מטעם הדאהיר של 22 מי 1918, ובודאי ענין גדול כזה של נשיאות החברה, צריכים אנשי הועד ליטול עצה מיוסדת ע״פ הדין מן הרבנים היושבים כסאות למשפט. ומאחר שאליהו הנז׳ תבע שררתו לפני חו״ר פאם, ראויים היו הרבנים ה׳ למסור הוראה ע״פ ד״ת לאנשי הועד מה יעשה ישראל, ואנשי הועד יכולים היו אם ירצו לקחת עצה מבדי״ץ הגדול. אך להיות שחו״ר פאס הנהיגו הדין בזה בתור משפט, ואנשי החברה שאלו חיקו״ד כנימוס, הוצרכנו גם אנחנו לחקור אם הכל נעשה ע״פ חקי הנימוס, כנ״ל וע״פ ד״ת כמו שיבוא להלן.

הנה ראינו שבדי״ץ פאס, זיכו לה״ר אליהו הנז׳ בשררתו, מכח אביו וזקינו והוא יורש אותה שררה מכח אבותיו. וכמ״ש הרמב״ם וכו' מפסוק הוא ובניו בקרב ישראל, ומפסוק והכהן המשיח תחתיו וכו' וכו'. הנה אמת נכון הדבר שהמעיין בדברי הפוסקים ימצא, שאפילו מי שהחזיק באיזה מצוה דלית בה שום שררה וגדולה, אפי״ה[אפילו הכי] רוב הפוסקים ס״ל שאם מת בנו יורש אותה מצוה.

הערת המחבר: כך בשולחן ערוך, חושן משפט, סוף סימן קמט: ״אדם שהחזיק במצוה, כגון בגלילה או ספר תורה, וארעו אונס ונתנו הקהלות המצוה לאחר, כשעבר אנסו של ראשון חוזר למצותו. אבל אם נתן המצוה לאחר בלא אונס, נתבטלה חזקתו״. וראה שם בנושאי הכלים, ובמהר״י קולון,שו״ת מהרי״ק, לבוב תקנ״ח, שורש קי״ג.ע"כ

 מכ״ש[מכל שכן] בנדון זה דאית ביה תרתי [מצווה] רבה ויקירא ומינוי של גדולה, פשיטא דלכו״ע,[דלכולי עלמא] דאית ביה דין שררה ובנו יורש אותה, וליכא מאן דפליג על זה.

איברא שבני החברה הנז' אתו ואייתו בידייהו ס׳ ״מנחת כהן״, ובו כתוב תשו' מוצאת להרה״ג חיים ברלין זצוק״ל, שיצא לידון בדבר חדש, דלא אמרינן שזוכה הבן בשררה, אלא בזמן דליכא מחלוקת בישראל, אבל היכא דאיכא מחלוקת שמערערין עליו שאינם מרוצים בו, לית בזה משום דין ירושה. והביא ראיה לזה מגמ׳ דכריתות, לפי מה שפירש״י שם, אלא אח״כ הרב ה׳[הרב הנזכר, כלומר רבי חיים ברלין] עמד לנגדו תשובת הרשב״א, הביאה מור״ם או״ח סי׳ נ״ג, וז״ל שם ש״ץ[שליח ציבור] שהזקין ורוצה למנות וכו' אם ממלא מקומו בשאר דברים אף שאין קולו ערב, בנו קודם לכל אדם, ואין הצבור יכולין למחות, ע״כ. ועל זה כתב הרב ה׳ ולכאורה קשה, א״כ איך כתב הרשב״א שאין הצבור יכולין למחות, והרי כיון שהצבור מוחין הרי יש מחלוקת ובמקום שיש מחלוקת, אין דין ירושה. ועל זה סיים הרב ה׳ וכתב, אבל המעיין בתשו׳ הרשב״א שם ימצא בדברי השואל, שרוב הקהל שהם כמו מאה וחמשים, רצונם בבנו של הש״ץ הא׳, והאנשים שרצונם למחות אינם אלא עד עשרה, ושפיר כתב הרשב״א שמיעוט כזה המוחים נגד רוב הצבור לא נקרא מחלוקת, ושפיר שייך בזה דין ירושה. אבל אם היו המוחים רוב הצבור, באמת ליכא דין ירושה, ע״כ דב״ק. [ עד כאן דברי קודשו.]

מחקרים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה-השררה ב"חברה קדישא" בפאס במאה העשרים-משה עמאר-2011-עמ' 194-191