מורשת יהדות מרוקו

ימי הפסח וחג המימונה

אליהו רפאל מרציאנו

עיה"ק ירושלים ת"ו

הקדמה

ישמחו השמים ותגל הארץ ארץ ישראל המקודשת מכל הארצות ומה היא קדושתה שמביאים ממנה העומר ושתי הלחם, לחמה של תורה.

על הפסוק בספר איוב(פרק ל״ח א-ד) ויען ה׳ את איוב… איפה היית ביסדי ארץ הגד אם ידעת בינה, כתב הרב נועם אלימלך ז"ל, פר׳ אמור: אמר לו הקב״ה לאיוב איפה היית? הידעת מאיזה איפה – שורש אתה? רמז הקב״ה לאיוב שעליו לקדש את האיפה, השורש שהוא בא משם! בסוד 'והעומר עשירית האיפה הוא״ הרומז לקדושת עשירי ע״כ. עוד בדורות קודמים אבדה להם משמעות החג, ושורש המימונה לא מצאו וכדברי הרב יעקב משה טולידאנו דל: … 'התערב להם השם מיימוני המיוחד לרמב׳ם ואביו רבנו מיימון הקבורים בטבריה עם יום המימונה ומאז הנהיגו העולים ממרוקו שבטבריה יום זה עליה על קברם של הרמב׳ם ואביו ז׳ל- (קובץ זכור לאברהם, ירושלים תשל״ב, עם׳ 223). ובן כתר הרב דוד אסבאג (בתרגום משפה יהודית מרוקאית): ..״באו בני הדור היקרים האלה אשר אין הם מבינים יום האמונה והפכו אמונה למימונה״-( ספר הגדה: שאר ירקות, כאזאבלנקא תש׳׳ג, עם׳ ס. ומה נעני אנן אבתרייהוי כן שאין דבר מונח בקרן זוית ומצפה שיגלו שורשיו העבריים כמו חג המימונה אשר אודותיו הספיקו לכתוב דברי הבאי ולעג כמו ״עריכת שלחן המימונה היא ביסודה עריכת שלחן למימון מלך השדים״ ב״מ וקמו להורות כי שורש מנהג עתיק יומין זה לא כהלכה הוא ויש בו פולחן אלילי ח״ו! שומו שמים! ובהשערות פורחות באויר יחברו חבל בחבל לשלול מחג המימונה כל קדושה! לכן שנסתי מתני ויצאתי אל השדה שדה המכפלה תורה שבכתב ותורה שבע״פ ללקט באמ״רים אחרי הקוצר״ים ולחפש בספרי הראשונים ואחרונים שורש הדברים, ואספתי אל תרמילי הדל פניני מנהגים והליכות חודש ניסן הנראים כמו אפיק בו זורם נהל המימונה, וריכזתי מנהגי ״ימי הפסח״ מטו׳ אדר ועד ו׳ סיון, מהיום שאנו מתחילים לעסוק בהלכות חג פסח ועד חג השבועות שהוא גם יום עצרת של חג המצות (רמבן ויקרא, פרק בג׳), מנהגים המגלים לנו מהות וזהות חג הפסח וחודש ניסן. תוך כדי כך התברר שהמימונה בקהילות צפון. אפריקה ומנהגי מוצאי פסח בשאר קהילות ספרר שורש אחד להם. ידוע שחגגו בקהילות צפון אפריקה בכלל, ובמרוקו בפרט, בצורה מרשימה ביותר מנהגים שלכאורה אינם דורשים זאת: כך לגבי חגיגת הבר מצוה (עיין תיאור חגיגת בר מצוה בספרי הקטן'עיר הכהנים דבדו' ע'מ 104) כך לגבי ל׳ג העומר או הילולת רבי מאיר בעל הנס ועוד. הוא הדין בענין מסורת מוצאי חג הפסח אשר עיקרה הוא מנהג הבאת השבלים לבית ואיחולים לברכה והצלחה, מנהג הקיים בכל קהילות ספרד. אך בצפון אפריקה ובעיקר במרוקו ובאלג׳יריא מסורת מוצאי פסח התפתחה בצורה מרשימה ביותר: באמירת פרקים מספר משלי ומפרקי אבות,־ בתוספת עוד מנהגים, בהמולה ותכונה מיוחדים במינם, בביקורים הדדיים ועוד. ומסורת מנהגי מוצאי החג היא מורשת משותפת לכל קהילות ספרד. מסקנה זו היא יסוד בבירור נושא מקורות המימונה. לולי דמסתפינא הייתי אומר שמסורת מנהגי ליל מוצאי פסח-וליל מוצאי פסח בלבד – מנהגי הלילה הם העיקריים ומנהג הטיול בחיק הטבע הוא נראה מנהג טפל: א׳ הוא לא נהוג בכל קהילות מרוקו ואלג׳יריא, ב׳ לא מצאנו לו שורש והסבר במקורות, הרי׳׳ם טולידאנו ז׳ל הוא היחיד המזכירו במאמר בעתון היסוד, ניסן שנת תש״ד. -הם שריד חג העומר המחבר במדרש תדשא! אכן כמה ממנהגים החשובים והעיקריים מזכירים בצורה ברורה מצות קצירת ומנחת העומר, ובכך המסורת שייכת לכלל ישראל. חג מוצאי פסח, הסמוך ליום שביעי של פסח, טבעי הוא שתגלגל ותהדהד בו האמונה לגאולת ישראל האחרונה הנפלאה כאשר אדום הרשעה תפול כמו שנפלו לפניה בימי הפסח מלכים אדירים בשם פרעה, סנחריב ועוד.

למודעי אני צריך לא באתי אלא להציע, בגילה ורעדה, בפני מרנן ורבנן מאורי התורה הי״ו, פרי עבודתי זה, מנהגי מוצאי החג תוך שלל של מנהגים,מימי הפסח ומתוכם התברר, שחג המימונה הוא בריה דמועדא – בן החג של פסח ושל העומר. י והריני מגלה דעתי שלא להתעטף בטליתן של רבנן באתי, כי לא דעת ובינת אדם לי, ולא כתבתי קונטרס זה לרבנים וחכמים, רק עבור בני גילי, ובני הדור הצעיר , ועל מנת לחבב מסורת קדושה ונהדרת אשר מקורה בתורה שבכתב ושבעל פה ועל כגון דא אמרו רז״ל מנהגם של ישראל תורה היא, על כן מצוה לתמוך ולקדש מנהג חג זה משום ואל תטוש תורת אמך, והיה זה שכרי אכי״ר. בקשתי מכל שוחרי התורה באם ימצאו השגה או שגיאה לדון אותי לכף זכות וכבר אמר דוד המלך ע״ה שגיאות מי יבין!

אסיים בשבחו של המקום ב״ה וב״ש, על הטובות שגמלני וזיכני לחבר קנטרס זה, יורע לעיני הכל טובך וחסדך עמנו, שמחנו כימות עניתנו, ומן הנעלבים ואינם מעליבים ישים חלקנו אכי״ר. ברכות לעקרת בית, נוות ביתי, מרת זרי הי״ו, שאיפשרה לי לעסוק במילי דקדושה לרוב מסירותה והשגחתה בצרכי הבית, חלקה גדול במצוה זו, השי״ת יתמיד בבריאותה, ונזכה לראות הילדים הי׳׳ו יראים ושלמים עוסקים בתורה ובמצוות ובמעשים טובים, ויזכו לבנות בתים טהורים וכשרים בישראל.הרחמן הוא יחיש גאולתנו, ומלך בהדרו תחזינה עינינו, ובית קדשנו ותפארתנו יבנה במהרה בימנו, אז ימלא שחוק פינו והיה ה׳ למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה׳ אחד ושמו אחד.

הקטן אליהו רפאל מרציאנו ס׳ט

ימי הפסח וחג המימונה-אליהו רפאל מרציאנו-עמ'2-1

מעורבותו של יחיא זאגורי היתה דרושה, כי הממשל לא ראה בעין יפה פעילות ציונית. זאגורי הסביר כי שליחות זו היא בעלת אופי דתי, ולא ציוני. לפי הדו״ח הכספי על התרומות שקיבל בקהילות מרוקו, הסכום הגבוה ביותר נתרם בקזבלנקה.

יהודי קזבלנקה והציונות

ערב הקונגרס הציוני הראשון הזמין ב״ז הרצל את יהודי צפון אפריקה להשתתף בקונגרס. בשנת 1900 ערב התכנסות הקונגרס הציוני הרביעי, יצא הועד הפועל הציוני בראשותו של ב״ז הרצל, בקריאה ליהודי צפון אפריקה להצטרף לתנועה הציונית. היא נכתבה בשפות אלה: ערבית, עברית, לאדינו וצרפתית.

בשנת 1900 הוקם במוגדור החוג הציוני הראשון במרוקו. מראשית שלטונה של צרפת על מרוקו, גילתה יחס שלילי לפעילות ציונית. הקשר של הציונות עם בריטניה והסכסוך היהודי-ערבי, הוסיפו להתנגדות הממשל לפעילות ציונית במרוקו. פקודת ההתארגנות מה-24 במאי 1914 קבעה, כי התארגנות של שני אנשים ויותר למטרות שאינן צדקה, חייבת בקבלת אישור מהשלטונות השריפיים. אגודה שתקום ללא הרשאה מהשלטונות תפורק, ובעליה יהיו צפויים לענישה. פקודה זו היתה מכשול להתארגנויות ציוניות במרוקו.

בשנת 1917 בעקבות הצהרת בלפור ב-2 בנובמבר 1917, כיבוש ארץ ישראל ע״י הבריטים, החלטות סן- רימו ומינויו של היהודי סיר הרברט סמואל, כנציב העליון הבריטי הראשון על ארץ ישראל. כל אלה גרמו לפעילות הציונית בקהילות השונות במרוקו, וביניהן בקזבלנקה. את הקשר הראשון עם מוסדות התנועה הציונית, יצר הרב פינחס בן ימין כליפה כהן אזוג׳ באפריל 1919, כששלח ללשכת הקק״ל בפריס את ההכנסות ממגבית ראשונה שערך בין יהודי העיר מראכש. ביוני 1920 ביקר בקזבלנקה. הוא התוודע לראשונה אל כתובתה של ההסתדרות הציונית בלונדון, והחל לפעול לפי הנחיותיה.

אינטלקטואלים יהודים יסדו תאים ציוניים בטנג׳יר ובקזבלנקה, בשנים הראשונות של משטר החסות, אלה התרכזו ברכישת השקל הציוני. אחרי שנת 1920 הקרנות הציוניות פעלו באמצעות שליחים, בעיקר שליחי קק״ל וקרן היסוד, והשלטונות איפשרו פעילות זו.

ההתארגנות הציונית בקזבלנה בין השנים 1922-1919

פניית הפדרציה הציונית של צרפת ליהודי מרוקו, תרמה להתארגנות ציונית בקזבלנקה – קהילה שהיתה בשלבי התפתחות דמוגרפית וכלכלית מהירה. ביוזמה של אישים מקומיים, ופעילים שעברו מצרפת וארץ ישראל לקזבלנקה, התארגנה בראשית שנת 1919 אגודה ציונית שניסחה תקנון, וביקשה לקבל הרשאה משלטונות החסות ברבאט. חברי האגודה ערכו אספה ראשונה ב-29 באפריל 1919, בהשתתפות נכבדי הקהילה בבית הכנסת של אגודת ׳מגן דוד׳. הקהל שמע את נוסח פנייתה של הפדרציה הציונית של צרפת, להירתם לפעילות ציונית. ב-20 במאי 1919 התכנסה האספה המכוננת של האגודה והחליטה להתאחד עם אגודת ׳מגן דוד׳, שעסקה עד כה בלימוד הלשון העברית ובסיוע לנזקקי הקהילה. הסיבה למיזוג היא ההרשאה שניתנה על ידי ממשל החסות לאגודת ׳מגן דוד׳, שמטרתה הפצת הלשון העברית. אבל הכיסוי לא צלח, לאחר חודשיים של פעילות, הודיע ראש השירותים המוניציפאליים בקזבלנקה, לועד האגודה, על סירוב הממשל לאשר את בקשתה. כתוצאה מכך התפזר הוועד המשותף, והפעילות הציונית בקזבלנקה נפסקה.

בשנת 1919 התנגדו השלטונות של משטר החסות להקמת אגודה ציונית בקזבלנקה. למרות זאת הוקם בשנת 1920 בקזבלנקה, המשרד הראשי של ציוני מרוקו. כדי לעקוף התנגדות הממשל, היא פעלה בשנים הבאות כסניף של הפדרציה הציונית בצרפת. ב-1924 אסרו את הפצת הבטאון הציוני ׳העולם׳, וכן אסרו עריכת מגביות לטובת המפעל הציוני בארץ ישראל, ורק רכישת השקל הותרה.

התנועה הציונית החליטה ליצור קשר עם יהדות צפון אפריקה, באמצעות שליחי הקרנות הציוניות, וכן באמצעות חילופי מכתבים, בקשר להשתתפות בקונגרסים הציוניים. נסיונות נוספים להתארגנות ציונית נעשו בשנים 1921 ו-1922 ע״י האחים חדידה, שביקשו לנהל מעל דפי עיתון בערבית יהודית בשם ״אור המערב״ תעמולה ציונית. לקראת 1923 פסקה ההתארגנות הציונית במרוקו.

שלטונות החסות במרוקו אסרו על יהודים בעלי נתינות מקומית לעסוק בפעילות ציונית, אבל האיסור לא חל על יהודים בעלי נתינות זרה. הוחלט אפוא על ידי המוסדות הציוניים בירושלים ובאירופה לשלוח שליחים, ובכך להגביר את ההסברה והתעמולה לציונות. השלטונות הצרפתיים במרוקו הערימו קשיים בדרכם של שליחים אלה. להלן רשימת השליחים וביוגרפיות קצרות עליהם:

יונתן טורס (1976-1895 Tursz) יליד פולין שקיבל חינוכו בבלגיה, עבר לאנגליה בימי מלחמת העולם הראשונה. התחיל את ביקורו בקזבלנקה בשנות ה-20 של המאה הכ', כנציג מסחרי של פירמה באנגליה, ובסוף 1923 התישב בקזבלנקה. לזכותו ניתן לזקוף את השנים הראשונות של הפעילות הציונית במרוקו. הוא הפיץ את ׳השקל׳ הציוני, ויזם בשנת 1926 הוצאת עתון בשם L'Avenir Illustre בעזרתם של קומץ ציונים בקזבלנקה, שהופיע עד שנת 1940, שהפך לכתב העת החשוב ביותר שביטא את הציונות. לחם נגד הבטאון האנטי ציוני L'Union Marocaine. טורס בנה תשתית ציונית מבחינה ארגונית, שפעיליה היו בעלי נתינות זרה. פנה בשם ציוני קזבלנקה לפדרציה הציונית של צרפת, וביקש לאשר הצטרפותה של הקבוצה הציונית המקומית כסניף לפדרציה בצרפת. הועד של ציוני צרפת אישר בינואר 1924 את הבקשה. ציוני קזבלנקה נקראו מעתה בשם ׳הפדרציה הציונית של צרפת, סניף מרוקו׳. בשנים הבאות פעל לארגון סניפי הציונות במרוקו בכלל, ביוזמתו היו הציונים המקומיים קשורים לפדרציה הציונית בצרפת החל ב-1923.

טורם כתב ב־17 במאי 1925 למשרד של הקק״ל בשטרסבורג, כי המפקח על המוסדות היהודיים מטעם הממשל מר יחיא זאגורי, הודיע שחל איסור על פעילות ציונית. כל היוזמות להשיג אישור, ביניהם על ידי הלפרין, לא צלחו. אבל צריך להשיג אישור לפעילות של הקק״ל. בהיותו בקזבלנקה ב-29 בנובמבר 1926, כתב טורס למשרד של ההסתדרות הציונית בלונדון, צירף גליון של העתון הנ״ל, והבטיח לשלוח גליונות שיוצאו לאור בעתיד. הוא כתב בין השאר כי לסולטאן [=מולאי יוסיף], יש כמה הסתייגויות לגבי תנועתנו. הוא הזכיר, כי מר קורקוס ביקר כאן בשליחות ׳קרן היסוד׳. מתלונן כי הפעילות הציונית סובלת מחוסר אנשים, שיתמסרו בלב שלם לציונות. בפרסום העתון הנ״ל המטרה היא להגדיל את ההתענינות ברעיון הציוני. טורס גורש ממרוקו בפקודת הבולשת הצרפתית בשנת 1940, ועבר לארה״ב.

במכתבה של פאני דיל מ-15 בנובמבר 1935 ציינה, שיונתן טורס, פעיל ציוני בקזבלנקה, הורה למכור בזמן הרצאתה את גליונות העיתון הציוני L'Avenir illustre שהיה העיתון הציוני היחיד שיצא לאור במרוקו באותה תקופה, וכן את הספר ׳אלטנוילנד׳ של הרצל, שתורגם מגרמנית לצרפתית, בסיוע של העיתונאי Delau מקזבלנקה, שלא היה יהודי.

נתן הלפרין ואוריאל בן ציון ב-1920 הגיעו למרוקו, ד״ר נתן הלפרין עורך דין במקצועו, ואריאל בן ציון, שליחי הקק״ל. הם ביקרו במרכזים היהודיים בטנג׳יר,

תיטואן, קזבלנקה, רבאט ופאם, והרצו בפני היהודים על המצב בארץ ישראל ובציונות בעולם. במכתב מההסתדרות הציונית העולמית אל יוסף לוי בפאס ב-24 בספטמבר 1920, שאל הלפרין בסיום המכתב: מדוע לא תפתחו משרד להגירה בקזבלנקה למשל? אחר כך מסיים, כי מקוה להתראות בקרוב בארץ ישראל. בשם הציונים בפאס ובצפרו נכתב במכתב מה-4 במרס 1921 למזכיר הארגוני של ההסתדרות הציונית בלונדון, כי ליחיא זאגורי נשיא הקהילה, ומפקח על כל הקהלות מטעם הממשל, יש מעמד חשוב. הוא מתנגד לציונות, אבל השפעתו אינה מעבר לעיר זו קזבלנקה.

היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח- יחס יהודי קזבלנקה לתמיכה בארץ ישראל ולציונות-עמ'239-236

יחסם של החליפים הראשונים אל היהודים

במקורות יהודיים יותר מאוחרים, ומהם אחד כמעט רשמי מסוף המאה העשירית, משתקפת דעה חיובית על יחסם של החליפים הראשונים כלפי השלטונות היהודיים בבבל. במעשה המצוי בנוסחאות אחדות מסופר כי החליף השני עמר בן אלח׳טאב (634—644) שלח במתנה לבוסתנאי, ראש הגולה, את אחת מבנותיו השבויות של מלך פרס. מחווה זה היה בו משום הכרה במעמדו של ראש הגולה, שכן עמר עצמו לקח לו גם הוא בת אחרת של מלך זה.

על החליף עמר מספרים גם מעשיה, שבוודאי אינה אותנטית, אבל היא משקפת את רוח התקופה הקדומה: פעם עבר עמר ליד בית, שבצידו עמד פושט־יד עיוור. לשאלתו של עמר לאיזה עם מעמי הספר הוא שייך, ענה העני, כי הנהו יהודי וכי הוא מקבץ נדבות כדי לקנות פת לחם ולשלם את מס הגולגולת. עמר אחזו בידו, הביאו לביתו, נתן לו מתת ואחר שילחו אל שומר האוצר עם פקודה: ״שים לב לאיש זה ולדומים לו, כי לא כשורה הוא לבלעם (כלומר, לנצלם) בהיותם צעירים ולהזניחם לעת זקנתם. ה״זַכָּאת״ (מס הצדקה) הוא בשביל העניים והנצרכים. העניים הם המוסלמים: אדם זה הוא אחד הנצרכים מעם הספר״. הוא גם שיחרר את העיוור מתשלום מס הגולגולת.

רב שרירא גאון מוסר באגרתו המפורסמת, שכאשר בא לבבל החליף הרביעי עלי בן אבו טאלב (656—661), יצא לקראתו רב יצחק ראש ישיבת פִרוּז שַׁבּוּר, שנתקבצו בה חכמי פומבדיתא אשר נעזבה בימי הרדיפות, והקבילו עם תשעים אלף מישראל. החליף קיבל אותם בסבר פנים יפות. אף ״שבט יהודה׳, מקור מאוחר למדי, מכיר מסורת זו: ״ומלך ישמעאל (שהכניע את הפרסים) מלך חסד היה, כמו שנמצא תמיד שכלם מלכי חסד ואוהבי היושר, ושלח וקרא ליהודים ואמר להם דברים טובים והבטחות שיעמדו בדת שירצו״.

רב שרירא, גאון פומבדיתא (920? —1006), חיבר ״אגרת״ (מאמר, קונטרס) היסטורית על סדר הדורות של החכמים ועל השתלשלות התורה שבעל־פה החל מימי המשנה ועד זמנו.

עיין ספר שבט יהודה, הוצאת ע. שוחט, ע׳ כ״א. מחבר ספר זה, ר׳ שלמה אבן וירגה, היה ממגורשי ספרד אשר השתקעו באיטליה ובארצות המזרח. הספר שנתחבב מאוד על הקוראים נדפס לראשונה בתורכיה במחצית המאה השש־עשרה.

אמנם, בקוראנו דברים אלה עלינו לזכור, כי עמר בן אלח׳טאב היה זה שגירש את היהודים מאלחג׳אז, וכי השיעים, הדוגלים בנאמנות לבית עלי, נודעו באי־סובלנותם הדתית.

מסתבר, כי בסוף תקופת בית אמיה חלה הרעה ביחסים בין השלטונות המוסלמיים ובין ״אנשי החסות״. שורה של גורמים הצטרפו להתפתחות זו שעל אחדים מהם נעמוד כאן, בעוד שעל הגורם הכלכלי נדון בסעיף ד׳.

עמר השני

החליף עמר השני (717—720) העלה על נס את העקרון הדתי ואת השאיפה לעשות נפשות לאסלאם, גם על־ידי הפעלת לחץ כלכלי וחברתי על הלא־מוסלמים. הוא עצמו היה ישר ורודף צדק ביחסיו האישיים עם היהודים והנוצרים, אך העלייה במתח הקנאות הדתית התבטאה בחוסר סובלנות כללית, תופעה שהיתה זרה לבני אומיה הראשונים. באותה תקופה ניכרה מצד אחד עלייה ברמתם התרבותית־מקצועית של הערביים, שהרגישו כי מוכשרים הם בעצמם לדאוג למינהל המדינה ללא צורך בפקידים נוצריים. מצד שני גברו בקרב ״אנשי החסות״ מגמות ההתבוללות החיצונית בחברה הערבית, על־ידי שליטתם בלשון הערבית ועל־ידי הסתגלותם אליה במלבושיהם ובמנהגיהם. דבר זה נראה מסוכן למדי לאנשי הדת. לפיכך הותקנו תקנות הפליה, שמטרתן היתה לבלום מגמות שנראו מסוכנות לאסלאם. מסתבר שאת היסוד לתקנות ההפליה הניח עמר השני ועל כן נקראו הן ״ עַהוּד עמר״, כלומר ״תנאי עמר״ — ובטעות יוחסו לעמר הראשון. אחדים מן ה״תנאים״ הם מורשת ביזנטית עתיקה.

תנאי עמר

עמר השני פקד על המושלים להרחיק את ״אנשי החסות״ ממשרותיהם הממשלתיות, והזהירם שלא להתרועע עם ה״כופרים״. אמנם ב״תנאי עמר״ אין שום הגבלות בנוגע לדרכי הפרנסה, אך מעמד של פקיד גבוה נתן ל״כופר״ שלטון על המאמינים בניגוד לדברי הקוראן, שעליהם הסתמך החליף. עמר השני הנהיג גם את ה״גִ'אר״, שינויים בלבוש בשביל ״אהל אלד׳מה״, כסימן היכר, לבל יטעו הבריות ויחשבום למוסלמים. הנוצרים חויבו לחגור חגורות מיוחדות ולגזוז את שער ראשם במצח; על היהודים נגזרו גזירות אחרות בענין הלבוש. במרוצת הימים החמירו בפרטי התקנות בנוגע לבגדים. הונהגו צניפים בעלי צבע מיוחד לכל עדה: כחולים לנוצרים, צהובים ליהודים, אדומים לשומרונים; נעלים מיוחדות; שימוש באוכפים מיוחדים וכדומה. האיסור להקים בניינים גבוהים מבנייני המוסלמים נזכר בפעם הראשונה אצל סופר בשם אלמַאוַרדי, שמת בשנת 1058. אך לאיסור להקים בתי־כגסת או כנסיות חדשים ולתקן את הישנים לא התייחסו ברצינות. ההיסטוריון אלמַקריזי (מת בשנת 1442) אומר בגלוי, כי איש לא יוכל להכחיש שכל בתי־הכנסת של קהיר נבנו בתקופת האסלאם, והוא אף אינו מנסה ליישב את הסתירה שבין עובדה זו ובין תקנות עמר. אולם לפעמים, בהתעורר חמת ההמון המוסלמי, היתה זו אמתלה להחריב בתי־כנסת — והשלטונות היו מתירים אחר כך להקים אותם מחדש.

להלכה, כל בן חסות, שעבר על אחת מתקנות אלו, קיפח את זכותו לבטחון אישי ודמו הותר. אך כבר בתקופה קדומה נתעוררה מחלוקת בין חכמי האסלאם אילו הם התנאים שב״תנאי עמר״, שהעובר עליהם דמו בראשו. יש מעמידים אותם על הסירוב לשלם את ה״ג׳זיה״, ויש סוברים כי ״ברכת״ (קללת) אלהים, הקוראן, דת האסלאם ונביאו הן ארבע עבירות, שבעבורן חייבים דין־מוות. (אגב, יש להעיר, שחכמי האסלאם חלוקים גם באשר לגובה הכופר, שהמוסלם חייב לשלם על רצח ״איש־חסות״. רק אבו חניפה דורש משפט־מוות; האחרים מסתפקים בתשלום כופר באותו גובה שמשלמים בעד מוסלם, או במחציתו או אף רק בשליש).

למעשה לא הירבו בראשונה לשים לב לרוב הגזירות שנגזרו על נוצרים ויהודים. אמנם מדי פעם התעוררו חליפים אדוקים, קנאים לדת, לאשר את תוקפן של ההגבלות וההפליות, שהיו משתכחות מהר. החליפים עצמם עברו על האיסור להעסיק ״כופרים״ במשרות ממשלתיות גבוהות, ועל אחת כמה וכמה שה״כופרים״ לא רצו להיכנע לתקנות ההפליה הנוגעות לבגדים, לאורח החיים, לבניין בתי־תפילה ועוד. בראשונה היו פקודות ההפליה הולכות ומשתכחות, הולכות ומתחדשות; רק עם ירידת רמת התרבות, התגברות הקנאות בין ההמונים והבערות בין המושלים, חדרו הגזירות לתוך הכרת העם ונעשו חלק של דתו, ומאז הפכו חיי ה״ד׳מי״ קשים ביותר.

פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-עריכה חוה לצרוס-יפה-היהודים בארצות האסלאם–תנאי עומר-עמ'271-269