פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-עריכה חוה לצרוס-יפה-היהודים בארצות האסלאם-תנאי עומר

יחסם של החליפים הראשונים אל היהודים

במקורות יהודיים יותר מאוחרים, ומהם אחד כמעט רשמי מסוף המאה העשירית, משתקפת דעה חיובית על יחסם של החליפים הראשונים כלפי השלטונות היהודיים בבבל. במעשה המצוי בנוסחאות אחדות מסופר כי החליף השני עמר בן אלח׳טאב (634—644) שלח במתנה לבוסתנאי, ראש הגולה, את אחת מבנותיו השבויות של מלך פרס. מחווה זה היה בו משום הכרה במעמדו של ראש הגולה, שכן עמר עצמו לקח לו גם הוא בת אחרת של מלך זה.

על החליף עמר מספרים גם מעשיה, שבוודאי אינה אותנטית, אבל היא משקפת את רוח התקופה הקדומה: פעם עבר עמר ליד בית, שבצידו עמד פושט־יד עיוור. לשאלתו של עמר לאיזה עם מעמי הספר הוא שייך, ענה העני, כי הנהו יהודי וכי הוא מקבץ נדבות כדי לקנות פת לחם ולשלם את מס הגולגולת. עמר אחזו בידו, הביאו לביתו, נתן לו מתת ואחר שילחו אל שומר האוצר עם פקודה: ״שים לב לאיש זה ולדומים לו, כי לא כשורה הוא לבלעם (כלומר, לנצלם) בהיותם צעירים ולהזניחם לעת זקנתם. ה״זַכָּאת״ (מס הצדקה) הוא בשביל העניים והנצרכים. העניים הם המוסלמים: אדם זה הוא אחד הנצרכים מעם הספר״. הוא גם שיחרר את העיוור מתשלום מס הגולגולת.

רב שרירא גאון מוסר באגרתו המפורסמת, שכאשר בא לבבל החליף הרביעי עלי בן אבו טאלב (656—661), יצא לקראתו רב יצחק ראש ישיבת פִרוּז שַׁבּוּר, שנתקבצו בה חכמי פומבדיתא אשר נעזבה בימי הרדיפות, והקבילו עם תשעים אלף מישראל. החליף קיבל אותם בסבר פנים יפות. אף ״שבט יהודה׳, מקור מאוחר למדי, מכיר מסורת זו: ״ומלך ישמעאל (שהכניע את הפרסים) מלך חסד היה, כמו שנמצא תמיד שכלם מלכי חסד ואוהבי היושר, ושלח וקרא ליהודים ואמר להם דברים טובים והבטחות שיעמדו בדת שירצו״.

רב שרירא, גאון פומבדיתא (920? —1006), חיבר ״אגרת״ (מאמר, קונטרס) היסטורית על סדר הדורות של החכמים ועל השתלשלות התורה שבעל־פה החל מימי המשנה ועד זמנו.

עיין ספר שבט יהודה, הוצאת ע. שוחט, ע׳ כ״א. מחבר ספר זה, ר׳ שלמה אבן וירגה, היה ממגורשי ספרד אשר השתקעו באיטליה ובארצות המזרח. הספר שנתחבב מאוד על הקוראים נדפס לראשונה בתורכיה במחצית המאה השש־עשרה.

אמנם, בקוראנו דברים אלה עלינו לזכור, כי עמר בן אלח׳טאב היה זה שגירש את היהודים מאלחג׳אז, וכי השיעים, הדוגלים בנאמנות לבית עלי, נודעו באי־סובלנותם הדתית.

מסתבר, כי בסוף תקופת בית אמיה חלה הרעה ביחסים בין השלטונות המוסלמיים ובין ״אנשי החסות״. שורה של גורמים הצטרפו להתפתחות זו שעל אחדים מהם נעמוד כאן, בעוד שעל הגורם הכלכלי נדון בסעיף ד׳.

עמר השני

החליף עמר השני (717—720) העלה על נס את העקרון הדתי ואת השאיפה לעשות נפשות לאסלאם, גם על־ידי הפעלת לחץ כלכלי וחברתי על הלא־מוסלמים. הוא עצמו היה ישר ורודף צדק ביחסיו האישיים עם היהודים והנוצרים, אך העלייה במתח הקנאות הדתית התבטאה בחוסר סובלנות כללית, תופעה שהיתה זרה לבני אומיה הראשונים. באותה תקופה ניכרה מצד אחד עלייה ברמתם התרבותית־מקצועית של הערביים, שהרגישו כי מוכשרים הם בעצמם לדאוג למינהל המדינה ללא צורך בפקידים נוצריים. מצד שני גברו בקרב ״אנשי החסות״ מגמות ההתבוללות החיצונית בחברה הערבית, על־ידי שליטתם בלשון הערבית ועל־ידי הסתגלותם אליה במלבושיהם ובמנהגיהם. דבר זה נראה מסוכן למדי לאנשי הדת. לפיכך הותקנו תקנות הפליה, שמטרתן היתה לבלום מגמות שנראו מסוכנות לאסלאם. מסתבר שאת היסוד לתקנות ההפליה הניח עמר השני ועל כן נקראו הן ״ עַהוּד עמר״, כלומר ״תנאי עמר״ — ובטעות יוחסו לעמר הראשון. אחדים מן ה״תנאים״ הם מורשת ביזנטית עתיקה.

תנאי עמר

עמר השני פקד על המושלים להרחיק את ״אנשי החסות״ ממשרותיהם הממשלתיות, והזהירם שלא להתרועע עם ה״כופרים״. אמנם ב״תנאי עמר״ אין שום הגבלות בנוגע לדרכי הפרנסה, אך מעמד של פקיד גבוה נתן ל״כופר״ שלטון על המאמינים בניגוד לדברי הקוראן, שעליהם הסתמך החליף. עמר השני הנהיג גם את ה״גִ'אר״, שינויים בלבוש בשביל ״אהל אלד׳מה״, כסימן היכר, לבל יטעו הבריות ויחשבום למוסלמים. הנוצרים חויבו לחגור חגורות מיוחדות ולגזוז את שער ראשם במצח; על היהודים נגזרו גזירות אחרות בענין הלבוש. במרוצת הימים החמירו בפרטי התקנות בנוגע לבגדים. הונהגו צניפים בעלי צבע מיוחד לכל עדה: כחולים לנוצרים, צהובים ליהודים, אדומים לשומרונים; נעלים מיוחדות; שימוש באוכפים מיוחדים וכדומה. האיסור להקים בניינים גבוהים מבנייני המוסלמים נזכר בפעם הראשונה אצל סופר בשם אלמַאוַרדי, שמת בשנת 1058. אך לאיסור להקים בתי־כגסת או כנסיות חדשים ולתקן את הישנים לא התייחסו ברצינות. ההיסטוריון אלמַקריזי (מת בשנת 1442) אומר בגלוי, כי איש לא יוכל להכחיש שכל בתי־הכנסת של קהיר נבנו בתקופת האסלאם, והוא אף אינו מנסה ליישב את הסתירה שבין עובדה זו ובין תקנות עמר. אולם לפעמים, בהתעורר חמת ההמון המוסלמי, היתה זו אמתלה להחריב בתי־כנסת — והשלטונות היו מתירים אחר כך להקים אותם מחדש.

להלכה, כל בן חסות, שעבר על אחת מתקנות אלו, קיפח את זכותו לבטחון אישי ודמו הותר. אך כבר בתקופה קדומה נתעוררה מחלוקת בין חכמי האסלאם אילו הם התנאים שב״תנאי עמר״, שהעובר עליהם דמו בראשו. יש מעמידים אותם על הסירוב לשלם את ה״ג׳זיה״, ויש סוברים כי ״ברכת״ (קללת) אלהים, הקוראן, דת האסלאם ונביאו הן ארבע עבירות, שבעבורן חייבים דין־מוות. (אגב, יש להעיר, שחכמי האסלאם חלוקים גם באשר לגובה הכופר, שהמוסלם חייב לשלם על רצח ״איש־חסות״. רק אבו חניפה דורש משפט־מוות; האחרים מסתפקים בתשלום כופר באותו גובה שמשלמים בעד מוסלם, או במחציתו או אף רק בשליש).

למעשה לא הירבו בראשונה לשים לב לרוב הגזירות שנגזרו על נוצרים ויהודים. אמנם מדי פעם התעוררו חליפים אדוקים, קנאים לדת, לאשר את תוקפן של ההגבלות וההפליות, שהיו משתכחות מהר. החליפים עצמם עברו על האיסור להעסיק ״כופרים״ במשרות ממשלתיות גבוהות, ועל אחת כמה וכמה שה״כופרים״ לא רצו להיכנע לתקנות ההפליה הנוגעות לבגדים, לאורח החיים, לבניין בתי־תפילה ועוד. בראשונה היו פקודות ההפליה הולכות ומשתכחות, הולכות ומתחדשות; רק עם ירידת רמת התרבות, התגברות הקנאות בין ההמונים והבערות בין המושלים, חדרו הגזירות לתוך הכרת העם ונעשו חלק של דתו, ומאז הפכו חיי ה״ד׳מי״ קשים ביותר.

פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-עריכה חוה לצרוס-יפה-היהודים בארצות האסלאםתנאי עומר-עמ'271-269

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 122 מנויים נוספים

אפריל 2019
א ב ג ד ה ו ש
« מרץ    
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  
רשימת הנושאים באתר